השנה הייתה 1893. במטאוריט שנחת בעמקי מכתש דיאבלדו שבאריזונה מצא החוקר מויסאן יהלומים זעירים ששכנו בעפרות נושאות ברזל. מויסאן הסיק, שהנוכחות של הברזל הכרחית לגידול יהלומים מלאכותיים. התובנה הייתה חשובה במיוחד, שכן החיוניות של נוכחות מתכות בתהליך יצירת היהלום הסינתטי היא הנדבך המאפשר גידול יהלומים בתנאי מעבדה עד עצם היום הזה . אולם, עד מהרה הבין מויסאן, שכדי לייצר יהלום בתנאי מעבדה עליו למצוא דרך להפיק את הלחץ המתאים (כיום אנחנו יודעים שאין די בלחץ, ודרושים גורמים נוספים שמויסאן לא הביא בחשבון). מכל מקום, עוד ועוד ניסויים גרמו לייצורו של חומר, שזוהה בטעות כיהלום. רק בשנת 1904 התבררה הטעות. החומר שייצר מויסאן התברר כסיליקון קרביד (Silicon Carbide – SiC) הידוע לנו כיום כחיקוי יהלום בשם מויסאנייט. האבנים שהניב התהליך שייצר בתחילת דרכו היו שחורות, אטומות ובלתי אטרקטיביות לחלוטין. כיום אפשר לייצר סיליקון קרביד שקוף, כמעט חסר צבע ואטרקטיבי, היכול להיראות כיהלום המשמש לצורכי נוי. במאמר מוסגר נציין, שבמחקרים מקבילים פותחו פולימרים אחרים, שאחד מהם ידוע בשם קרבורונדום, שתכונותיו הפכו אותו לשימושי בתעשיות שונות.
עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 נמצא מויסאנייט טבעי במטאוריטים בלבד. ההופעות היו נדירות והכמויות קטנות. המויסאנייט הטבעי נחשב כחומר שמקורו בגורמי שמים, ושאינו נמצא בכדור הארץ. התיאוריה לא עמדה במבחן המציאות, שכן ב-1959 נמצאו באדמת קימברליט שבמכרה יהלומים ברפובליקת יאקוטיה (סיביר) כמויות קטנטנות של תכלילי מויסאנייט מיקרוסקופיים. מכל מקום, משעה שנמצא חומר בצורתו הטבעית, מחויבים אנו לכנות כל חומר זהה המיוצר בתנאי מעבדה בכינוי – סינתטי.
מויסאנייט סינתטי טהור הוא פולימר בעל מבנה קריסטלי עם קשרים קוולנטיים, הדומים לקשרים שביהלום. קשרים אלה מאפשרים למויסאנייט הסינתטי לעמוד בלחצים גבוהים. המויסאנייט הסינתטי הופיע בשוק בגרסה שקופה, כמעט חסרת צבע, בשנת 1998.
בפרק הבא : השווה והשונה בין מויסאנייט ליהלום
למידע על מעבדה גמולוגית בקרו כאן
או גלשו לאתר של המכון הגמולוגי -GCI ולחצו על ישראל
