בריאה

לברוא את המציאות
אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי על שרה נתניהו, מכירים אותה ? שרה נתניהו היא פסיכולוגית במקצועה, את עבודת הMA שלה היא עשתה על מטפלים ומטופלים. היא ניסתה לענות על השאלה: האם יש אבחון אובייקטיבי ? האם אדם המוגדר כחולה נפש תמיד יוגדר כך ? האם שיטת הטיפול היא אחידה ?
היא כתבה תיאור של אדם אמיתי, הסימפטומים, הבעיות, ההיסטוריה הרפואית שלו וכו'. היא שלחה ל 180 פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים וביקשה מהם חוות דעת. היא קיבלה 180 תשובות שונות על אבחון מחלתו ואופני הטיפול בה. חלקם טענו שהאדם חולה בנפשו ויש לאשפזו, חלקם טענו שהאדם נורמלי לחלוטין ומצבו אינו מצריך טפול מיוחד.
מהי האמת ? למה אנשים שונים מפרשים מציאות אחת בריבוי אופנים ? מדוע כשמתרחש אירוע כלשהו, נאמר פיגוע, כל עד ראיה מתאר משהו אחר וכל עיתונאי מתאר את המקרה בצורה שונה ?
כשהיינו ילדים קטנים לימדו אותנו לחשוב על המציאות סביבנו בצורה מסוימת, שאלנו, מה זה הדבר הגדול הזה באחו ? אמרו לנו זה פרה והיא עושה מו וכך למדנו להכניס את הציור הזה שמתקבל אצלנו בעיניים תחת השם "פרה".
במהלך החיים יצרנו לעצמנו תיבות מוגדרות ולשם הכנסנו את כל מה שמתאים וגם את כל מה שלא מתאים, חילקנו את העולם הגדול, האינסופי לקטגוריות בתוך מוחנו. זה דבר הכרחי, כך אומרים חוקרי המוח, לאדם, כדי להתקיים בתוך האי-סדר שהוא קולט סביבו.
כשלוקחים ילד שעד כה הכיר רק מספר בעלי חיים, ביניהם סוס לגן חיות והוא פוגש לראשונה זברה, שואלים אותו מה זה ? הוא אומר סוס. יש גיל שכשהולכים אתם ברחוב הם רצים לכל גבר שהם רואים וקוראים לו אבא. למה ? כי האדם חייב לקטלג, האדם הוא מכונה מקטלגת שיוצרת סכמות מהבוקר עד הלילה.
מה שמוזר הוא שגם דברים שאינם מתקבלים בחמשת החושים שלי ושל שאר העולם קוטלגו על ידי בעזרת הסכמת הרוב ללא שום הוכחה באותה קטגוריה. חשמל, למשל. מישהו פעם ראה חשמל ? שמע ? טעם ? מישש ? ודאי שלא !
אנחנו חווים את הכוח הזה שנקרא חשמל בכל מיני צורות, לפי המכשיר בו הוא מתגלה. חשמל זה דבר שמקרר אם מחברים מזגן אליו, מחמם אם מחברים תנור, והורג אם מחברים כיסא. אבל מה זה החשמל עצמו ? הכוח עצמו ? זה אין לי מושג ולאף אחד אחר לא ובכל זאת כולם מאמינים שיש דבר כזה חשמל.
אז יוצא כך שאני מקטלג גם דברים לא הגיוניים במוחי ומתייחס אליהם כקיימים.
אולי יש עוד כמה דברים שאני מתייחס אליהם כ'מובנים מאליהם' והם בכלל לא קיימים ?
ומה עם רגשות ? האם רגש מייצג בצורה אמיתית את מה שמתרחש במציאות ?
אלי הוא בחור בן 40 מת"א, נשוי עם 3 ילדים, הוא מרגיש שרע לו בחיים. למה ? כי אין לו מספיק כסף כדי לחיות. אלי ממורמר ומרגיש שפל. בפעם האחרונה שהוא בדק את חשבון הבנק שלו הוא היה במינוס של כמה עשרות אלפי שקלים.יש לו סיבה להיות בדיכאון ? נראה שכן. מה שהוא לא יודע זה שלפני שבועיים, ללא ידיעתו, נפטרה בשיבה טובה דודה רחוקה שלו ותרמה למשפחתו חצי מליון דולר. עורך הדין המטפל בצוואה נסע לחו'ל ולכן אלי ידע על כך רק בעוד חודש.
אלי הוא איש עשיר עכשיו לפי המציאות האמיתית, אבל לפי התחושה שלו הוא עני מרוד ואומלל. האם יכול להיות שגם אנחנו חיים במציאות מושלמת, בעולם שאין בו רע, בגן עדן עלי אדמות אבל עדיין לא גילינו את זה ואנחנו "סתם" מבזבזים את חיינו בהתמודדות עם החיים וחלומות על עתיד טוב יותר במקום ליהנות מכך שאנחנו כבר בגן עדן ?

ריקי נולדה למשפחה ענייה, יש לה רק שמלה אחת ישנה. היא קמה בבוקר, עומדת מול הראי ואומרת לעצמה "אין לי מה ללבוש היום"
תיקי נולדה למשפחה עשירה, יש לה "רק" ארבעה ארונות מלאים בשמלות. היא קמה בבוקר, עומדת מול הראי ואומרת לעצמה "אין לי מה ללבוש היום"
מה קורה פה ? אתם שמים לב ?

אישה אחת שפעם הכרתי נהגה לצטט את כוהן הניהול המודרני, פיטר דרוקר, באומרו "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו". בקריאה ראשונה באמת משפט יפה, אך כשחושבים עליו לעומק - נופל לו האסימון אט אט, ואנו נשארים עם תיק כבד של אחריות על חיינו, עתידנו, רגשותינו ומה לא.
מרגישים את הכובד? יופי. אז אפשר להתחיל.
בעבר הלא רחוק, פילוסופים ופיזיקאים כאחד חילקו את העולם לשני חלקים: הדבר כשלעצמו והמתבונן (קנט, ניוטון, ועוד) קרי, מחוצה לי ישנה מציאות אובייקטיבית ולעולם לא אדע כסובייקט מה מתרחש בה. מים רבים זרמו בנהר הפילוסופיה והמדע מאז גישה זו. היום אנו יודעים שגישה זו היא הרסנית. למה? כי כל זמן שאחשוב שיש משהו אובייקטיבי שמתנהל מחוצה לי - אבחר להישאר קורבן של המציאות. חיי נראים כמו שהם נראים ולי אין שליטה עליהם, זהו "הדבר כשלעצמו", ואיך אוכל לשנותו? הממשלה אשמה, הדתיים אשמים, הערבים אשמים וכו'. השינוי בחשיבה מתחיל בהבנה שאין מחוצה לנו דבר. מה זאת אומרת? דמיינו קופסא עם חמישה פתחים, חמשת החושים שלי קולטים חלק ממה שנמצא מחוצה לי (ממש לא הכל, רק מה שבטווח הקליטה, לא הכל רואים לא הכל שומעים), האינפורמציה מועברת אל מוחי המעבד בצורה סובייקטיבית וכתוצאה מהחושים והעיבוד יוצא לי פלט לו אני קורא: העולם שלי, המציאות שלי, הסביבה בה אני חי. זאת אומרת: גם אם ישנו עולם אובייקטיבי לכאורה, אין לי שום סיכוי לדווח עליו דבר מכיוון שאני סובייקט ותמיד אהיה. כלומר, אני מכניס את המציאות סביבי לתבניות מוכרות והמחשבה שישנה מציאות סביבי ואני הוא האובייקט המתבונן בה היא אשלייתית.
האמת החדשה שמתבררת כתוצאה מניסויים רבים בפיזיקה הקוונטית - אני המתבונן יוצר מציאות.
האם רק שכלינו חושב בתבניות מוכרות? מה לגבי הרגש? הרגשה היא עניין סובייקטיבי שלא תמיד קשור למה שקורה סביבי באמת ? גם רגשותיי הם חלק מהקופסא שלי ולכן אני חייב להיות מודע לכך שהם שלי ורק שלי. הבעיה נוצרת כאשר האדם חושב שמה שהוא מרגיש באופן אישי וסובייקטיבי - הוא עובדה חותכת, ולא מוכן לקבל שניתן לפרש זאת גם אחרת. במילים אחרות ? הוא מאמין שהקופסא שלו היא הדבר היחיד שקיים.

עד כה, הגענו למצב בו אנו מעמידים בסימן שאלה 4 עניינים מרכזיים:
1. מה אני רוצה? היכן אני רואה את עצמי בעוד שנה/שנתיים/עשר שנים?
2. האם ישנה מציאות אובייקטיבית שמגבילה אותי או שהגבולות קיימים אצלי בראש?
3. האם אני באמת לא יכול או אולי רק חושב שאני לא יכול?
4. מי עוצר אותי כרגע מלהגשים את מה שבאמת חשוב לי ומלחיות כמו שבאמת הייתי רוצה?

תשובות:
א. צור לך עתיד ? כתוב חזון, הגדר לעצמך מטרות ברורות וגזור מהם יעדים מדידים. הצלחה לא מגיעה מעצמה ושינויים אף פעם לא מתרחשים ללא שינוי תפיסה ומאמצים רבים. אנשים טיפשים שואלים "באיזה אוטו נוסעים?" אנשים חכמים שואלים "לאן נוסעים?"

2. אפקט פיגמליון- הנבואה שמגשימה את עצמה ? חוקרים נכנסו לכיתת לימוד באוניברסיטה טרם הופעת המרצה ושאלו את הסטודנטים: מהו הציון שלדעתכם תקבלו בסוף השנה?
הכיתה התחלקה ל-3 חלקים:
קבוצה א' ? אין לנו מושג, המרצה עוד לא נכנס, לא מכירים את החומר וכו'
קבוצה ב' ? כמה זה עובר בקורס הזה? 60? אני מעל 60.
קבוצה ג' ? פחות מ-90 לר אלוונטי אצלי. כמובן שמעל 90!
החוקרים חזרו בסוף השנה ובדקו ציונים והתוצאות הן כדלקמן
א. קבוצות ב' ו-ג' קיבלו משמעותית ציונים גבוהים יותר מקבוצה א'
ב. ככל שהסטודנט הגדיר לעצמו ציון גבוה יותר כך הוא השיג בפועל ציון גבוה יותר ממי שהגדיר לעצמו פחות.

תחושת המסוגלות והאמונה בהצלחה יוצרת מציאות אחרת הרבה יותר ממה שאנו נוהגים לכנות "היכולות שלנו". החשיבה על היש ועל השפע מזרימה לחיי שפע ומעצימה את היש. חשיבה על האין מעצימה אותו ויוצרת מציאות של חוסר.

3. פרואקטיביות לעומת ריאקטיביות ? אנשים פרואקטיביים ממקדים את מעשיהם במעגל ההשפעה שלהם, קרי במה שהם מסוגלים להשפיע עליו ולשנותו. הם עובדים על הדברים שלגביהם יש מה לעשות ובכך מגדילים את מעגל ההשפעה שלהם. לעומתם אנשים ריאקטיביים מתמקדים במעגל הדאגה, קרי במקומות בהם אין להם שליטה והשפעה. מכיוון שהם עסוקים בשלילי, במה שחסר הם בוחרים לעסוק בחולשות של אחרים, בבעיות בסביבה ובנסיבות שעליהן אין להם כל שליטה. זה מביא אותם לתחושה שהם קורבנות והם עסוקים בהטחת האשמות ולמעשה מצמקים את מעגל ההשפעה שלהם. בחר להשקיע אנרגיה במקומות בהם אתה יכול להשפיע.



להרחבה בנושא

סטיבן קובי, שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד (1996). אור-עם.

סטיבן קובי, העיקר להתחיל בעיקר(1998). אור עם.

דנה זהר ואיאן מרשל, אינטליגנציה רוחנית(2001). כתר.

הסוד (The secret) ? הספר והסרט

בליפ - הסרט

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il