ספרות

הספרות מתמודדת עם אירועי האימה של שנות ה – 40 באירופה הכבושה, בניסיון לתת מבע לחוויות ולמצבים שהם מעבר למילים.

טקסט ספרותי העוסק בפרשה היסטורית נוגע בה, מטבע הדברים, מזוויות שונות לחלוטין מאלה של המחקר ההיסטורי. מובן שעל היצירה הספרותית להישאר בתוך ההקשר של מכלול האירועים ההיסטוריים המהווים את הרקע לה, אך כטקסט ספרותי היא משלבת בתוכה עלילה, היבטים אישיים ודמיון אשר מקנים לה מימד אחר ( יעוז, 1988 ).

ספרות השואה אינה שונה בעניין זה מכל יצירה ספרותית אחרת הנוגעת בהיסטוריה, אך היא ייחודית בהקשר חשוב המייחד אותה מכל כתיבה ספרותית אחרת והוא הדחף האומנותי שציוו על עצמם הסופרים השייכים לדור הניצולים – חובת שימור הזיכרון.

הכתיבה על השואה מעמידה קשיים בפני הכותב, שהרי הכלים הספרותיים אינם מסוגלים לבטא עד תום את מה שהתרחש בה, היה אף מי שהקצין ואמר כי "אין זה רק בלתי אפשרי אלא גם בלתי מוסרי לכתוב על השואה" ( אדורנו ).

באותו עניין כתב מ. וויסכגרוד : " אני מאמין באמונה שלמה שאמנות אינה יכולה להיות מבע לשואה. האמנות נוטלת את העוקץ מן הסבל. אסור ליצור ספרות יפה על השואה. כל ניסיון למבע השואה באמנות מגמד את השואה ובסופו של דבר יוצר אמנות גרועה".

שתי התייחסויות אלה מזהירות מפני חילולה של השואה בניסיון להופכה לאמנות ולעשות את הבלתי אפשרי – לתת ביטוי אנושי, להביע במילים מוגדרות היונקות את קיומן מעולם האדם את הבלתי ניתן להבעה בכלים השפויים שנוצרו ע"י האדם בשפיותו ( כהן, 1988 ).

לעומת זאת, הולכת ומתבררת ההכרה שהמבע הזה הכרחי, שהוא הכלי האחד של הזיכרון, שהוא הסיכוי האחד להתריע ולהזהיר שהוא כורח הזעקה שאם לא תפרוץ תמוטט מבפנים ותהרוס כל שפיות וברבות השנים המבע הוא אף האמצעי החינוכי האחד לדבר אל הדורות שלא ידעו את השואה.

הספרות לפי דעתי מצליחה להביע רק מעט מזעיר מאותו חלום בלהות, ששמו היה מציאות השואה, "אם בזעקת איכה, אם בניסיון אכזרי של תיאור ריאליסטי, אם בשיקוף דרך הצללת הזיכרון ואם במבע סמלי וכל אלה הם בבחינת חריר הצצה קטן לעולם הלהבות של הפלאנטה האחרת" ( כהן, 1988, עמ'' 37 ).

תפקידה אם כן של היצירה הספרותית העוסקת בשואה הוא לאפשר לדורות הבאים להציץ אל אותה "פלנטה אחרת" שהיתה, כדברי קובנר "כוכב הלכת שלנו".

על הפרובלמטיקה המציינת את הכתיבה הספרותית על השואה עמד גם אהרון אפלפלד בעצמו " ספרות יפה בנושא השואה נחשבה ועודה נחשבת כאיזו עשייה חשודה, עשייה שאינה הולמת את רצינות הנושא. טוענים כי בנושא השואה אין משתעשעים במילים או בדמיונות, אלא מספרים דברים כהוויתם ובמדויק ככל האפשר. היצירה מותרת בכל תחום, אבל לא בתחום הזה כך נאמר לי לא אחת, אלא שעתה הולכים לאט לאט הניצולים ומסתלקים לעולמם.

כיצד אם כן יחיה סיפור השואה בלעדיהם ? לפיכך סבור אני כי הגיעה השעה ליצירה – עתה הגיעה השעה לפורר את האימה הגדולה למראות וצללים וזו דרכה של האומנות המבקשת מאז ימי קדם את היחיד, את פנימיותו ומתוכו היא מנסה להבין את העולם" ( אפלפלד, 1995 ).

האומנות אם כן לפי אפלפלד ביקשה רק לתאר את ההתרחשות הנפשית ואת דרכי ההתנהגות של אנשים קטנים המתמודדים עם הבלתי אפשרי.

ואסיים בדבריו של גרשון שקד הממחישים גם הם את חשיבותה של ספרות השואה, ספרות שבה הבלתי אפשרי נעשה אפשרי.

" המורשת ההיסטורית מקיפה אותנו מכל צד ועבר בתמונות, אבל היא אינה מספקת, אנחנו צריכים לזכור ולא לשכוח שהיו שם בני אדם חיים שאהבו ושנאו והיו אומללים, הם היו אומללים ברגעים הקטנים והגדולים שלהם.

האנשים האלה ממשיכים לחיות איתנו לא כמיתוסים, לא כגיבורי גטו וארשה, ולא כקורבנות "כצאן יובל לטבח" אלא כנערה הזאת וכאישה הזאת וכאיש המשוגע וכאב וכאם.

ולכן אפשר לומר שהמורשת האנושות שמועברת לנו באמצעות הסופרים חשובה לא פחות מהמורשת ההיסטורית. לפי דעתי, מדובר במורשת חילונית קדושה מאוד, זו משימה של הנצחה הומניסטית באופיה של חוויה בלתי הומנית" ( שקד, 1996 ).

ג''אן פול סארטר פילוסוף, סופר ומחזאי צרפתי, השפיע על התרבות הצרפתית, עיקר יצירתו בתחום הספרותי ובתחום הפילוסופיה הייתה בימי מלחה"ע השנייה, היה אחד ממנהיגי ההתנגדות הצרפתית תפיסתו היא תפיסה קיומית, זו השקפה בת זמננו עד לתום עידן המודרניות שראשיתה בראשית המאה ה -19.

סארטר מבחין בין ספרות לאומנויות אחרות, הספרות המדיום שלה הוא המילים, הספרות היא ייחודית לאדם, השפה שבה אנו מדברים הוא מה שמאחד אותנו מבחינה תרבותית, עמים דוברי אנגלית, גם אם הם הודים מרגישים שיתוף בשפה.

השפה היא האדם והאדם הוא השפה בעוד שצלילים וצבעים קיימים בטבע. הצבע כאילו קיים ללא תלות באדם, השפה מעצבת ויוצרת את האדם, מעניקה לו השקפה מסוימת. השפה היא תמצית התרבות של העם, ומאחר ותמיד שאפו להנחיל את התרבות של הסביבה שבה אנו חיים, האמצעי היעיל ביותר הוא הספרות שכן היא עושה שימוש בשפה. השפה היא שנותנת ביטוי מיוחד לתרבותו של כל עם, על זה מדבר סארטר, על ההבחנה בין ספרות לאומנויות אחרות.

סארטר מבחין בין ספרות לבין אומנות אחרת , השירה עוסקת גם היא במילים, לטענתו שירה דומה יותר לציור יותר מאשר לסיפורת.

סארטר אומר שבשירה המילה עצמה היא היצירה – המשמעות של המילה זה רק חלק מאופי השיר, השיר מעביר , מצלול, ריתמוס, תחושות ואווירה, בעוד שבסיפורת טהורה הסיפור עצמו מילה במילה זה לא העיקר, העיקר זו המשמעות שעוברת באמצעות הסיפור. בשיר אנו בוחרים מילה לא רק בגלל המשמעות שלה, אלא בגלל האינטואיציה שלה, בסיפור אנו מתכוונים במילה למשמעות המילונית שלה, בעוד שבשיר מתכוונים גם למשמעות המילונית כולל הריתמוס, חרוז ומשקל, אי אפשר לספר את השיר במילים, צריך שזה יהיה מילה במילה בריתמוס הנכון, במצלול הנכון אחרת השיר אבד.

שיר אינו ניתן לתרגום, למרות שתירגמו, אך התרגום לא תמיד מדויק, ואילו פרוזה טהורה ניתן לתרגם לכל שפה ( כמו הסיפורת של עגנון ).

סארטר טוען שבשירה המילים מתפקדות כמו צבעים בציור, כמו צלילים בסימפוניה, כי הם חלק מהיצירה השלמה, המשמעות היא רק חלק מהשיר והיא מצויה מעבר לשיר עצמו, בציור נהנים ממשחק הצבעים, הקומפוזיציה וכו...

לטענת סארטר חיבורה של סימפוניה הוא חוויה אישית ולא בהכרח תגובה לאירוע פוליטי כלשהו כך גם ציור ושירה וזה בסדר מבחינתו, אבל אדם שרוצה לומר משהו אינו יכול להתעלם מן הרצח שקורה ברחובות, סארטר מדבר על החובה של האומן לתת ביטוי לתחושה , לחוויה הפוליטית בתקופת המלחמה, ומוסיף מי שלא מוחה נגד הרצח, הוא שותף לו ולכן חובה על האומן למחות.

ספרות התושב"ע היא ספרות מסוגים שונים, ספרות שמאמינה במעמד הר סיני ובתורת משה. ישנם ספרים העוסקים בהלכה, מוסר, אמונה, לשון, פרשנות, הספרים שונים זה מזה מבחינת היקפם, כינוס קובץ של תשובות או הלכות והם נוגעים באיזשהו נושא ולא יותר.

ספרות התושב"ע איננה עוסקת רק בחוקים ובמשפט אלא גם במחשבה, יש חיבורים שעוסקים בפסק הלכה והם נקראים ספרות פסקים, ספרי חוק, לשון קצרה ובהירה.

ספרות הפסקים עוסקת בעניינים קונקרטיים, לא נמצא שם עניינים כלליים, בדרך כלל הניסוח אינו מופשט ובלי חילוקי דעות, ההלכות כתובות בצורה קצרה, בלי נימוקים, בלי ראיות אלא בעיקר הכרעות.

ספרי ההלכות לעומת זאת מביאים מו"מ קצר שמנמק את ההלכות ואם יש חילוקי דעות מביאים את הדעות השונים ומכריעים ביניהם. ספרי ההלכות מביאים נימוקים, ראיות והוכחות.

ספרי הפירושים אלו ספרים המפרשים ספרים אחרים, המפורסם ביניהם הוא רש"י בפירושו לתורה ולתלמוד, פירושו של רש"י יש בו כדי לענות על הקושי, להבהיר קריאה נכונה, לתרץ קושיות, לבאר גרסה. יש פרשנות בעיקר לספרי פסקים, הרמב"ם כתב ספר פסקים ויש פרשנות שבאה להסביר על יסוד מה הוא פסק. יש פרשנות שבאה לציין מקורות, דרכי פסיקה ויש פרשנות שבאה לעמוד על סתירות בספרו של הרמב"ם( על פסיקות שונות באותו נושא – וכך נוצרו סתירות ).

ספרות שהיא בבחינת תוספות וחידושים, אלו חיבורים שבאו בעיקר לבירור וחקירה, מבחינה מסוימת הם ספרי פרשנות מעמיקים יותר וכוללים בירורים וחקירה בתלמוד שנערכו במאות 13,14 בצפון צרפת.

כשאנו מדברים כיום על תוספות אנו מדברים על תוספות הנדפסים ויש גם תוספות של כתבי יד, הבירור והחקירה אינם אישית אלא קולקטיבית. התוספות יכולים לכלול חקירות ובירורים מבתי מדרש שונים בדומה לכך ובהשפעת התוספות נעשתה שיטת חקירות גם בספרד אך שם החיבורים אישיים, כמו הרמב"ן, יש גם הבדל בין שיטות הבירור של ספרד ואשכנז ולאור זה שהם אישיים ספרים אלו נקראים חידושים.

ספרות נוספת היא השו"ת ספרות השאלות ותשובות אלו חיבורים מהמאה השישית והשביעית ואלו בעצם תשובות לשאלות שנשאלו ע"י דיינים, התשובה כוללת הכרעה, פסיקה, הלכה, פרשנות, חידושים ובירורים. תשובה היא דומה מאוד לפסק דין שנפסק בבית משפט והיא של אחד מגדולי הדור ( הגאונים ) שהכריע בנושא מסוים לאחר בדיקה במקורות וחקירה לעומק עד להגעה התשובה.

זוהי אינה ספרות עממית רק גדולי החכמים עסקו בה ומי שכותב ספרות תשובה זוכה לסמכות הלכתית.

סוג נוסף של ספרות היא המדרש והדרשות העוסקת בחקירה ופרשנות של כתובים מן התורה והתנ"ך בכלל וזה יכול להיות בדרכים וגישות שונות. המדרש הוא מתודות שבהם מפרשים את התורה ואת התנ"ך ע"פ הפשט והדרש, "לא תרצח" זה הפשט, ואילו "לא תעשה כל מלאכה" זה הדרש, כי כאן נעשה פרשנות מה זה מלאכה. הדרשה עוסקת בנושא מסוים, כוללת עניין בנושא שלם, ואילו המדרש עוסק בפסוק מילים.

קיימים גם ספרי מנהגים שלא מצאו מקום בהלכה ולכן הם בנפרד. וישנם גם חיבורים בפיוטים ושירה, שאלו תפילות שנתחברו בדרך של שיר וחרוז או במליצה. רובם הם תפילות שנתחברו אליהם פיוטים, אולם יש גם פיוטים על תרי"ג מצוות ונקראים "אזהרות", כדי שאנשים יזכרו את תרי"ג המצוות.

ספרים נוספים המשויכים לתושב"ע הם ספרי פילוסופיה והאמונה עוד מתקופת הגאונים, ספרות הקבלה (הזהר ) שנקראת תורת הסוד שנלמדה ע"י חכם אחד, ספרי מוסר שנוגעים לדרכי ההנהגה של בן אדם. וספרי מניין המצוות וטעמי המצוות.

ספרות התושב"ע עוסקת בכל נושא ובכל תחום בחיים, כל תקופה הוציאה תוספות, פרשנות, בירורים, חקירות, תשובות וכו... וכל מקבץ הספרות שהוזכרה לעיל היא בבחינת התורה שבעל פה.

מאז ראשית המאה ה -19 פועלת ביקורת הספרות בלשון עפ"י עקרונות אמפיריציסטיים. הפירוש לכך היא שכל תהליך של לימוד או הסקת מסקנות נתפס כפרי קליטתן של עובדות וחוויות ע"י החושים וקישורן של קליטות כאלה זו עם זו.

וורדסמות במבוא המפורסם שלו היה הראשון שעשה שימוש בעקרונות פילוסופיים לצרכיה של ביקורת הספרות. קביעתו כי הסלקציה מתוך לשון הדיבור היום יומית היא המדיום ההולם את השירה, הפנתה את תשומת ליבה של הביקורת ללשון ומגמה זו הלכה וגברה במהלך המאה ה- 19 .

מבקרים ופילוסופיים התחילו להתייחס בספקנות אל קביעות ביקורתיות שהתבססו על חוויות וקליטתן ולכן פנו אל הלשון כאל התחום היחיד שבו אפשר להגיע לידע מבוסס, וכך בתחילת המאה ה – 20 כבר חדלו הפילוסופים האמפיריים לשאול את עצמם כיצד הם קולטים את העולם והתחילו לשאול את עצמם לאיזו תחושה הם מתכוונים כאשר הם משתמשים במילים מסוימות, והמבקרים התחילו לשאול את עצמם לא מה מנסה המשורר לתאר אלא מה אומרות להם המילים שכתב וכיצד מאורגנות מילים אלה.

רוב חוקרי הספרות האנגלית גדלו על פי הביקורת האמפירית או האובייקטיבית – המבקר עוקב אחרי דגמי משמעות במילים של המחבר כאשר תגובותיו משמשות לו קנה מידה, וקובע את ערכה של יצירה בדרך כלל ביחס ישר לאסוציאטיביות ולריבוי המשמעות של מילותיה.

ספרו של א.ד. הירש "תקפות באינטרפרטציה" לא בא לסתור או לבטל את האינטרפרטציה האמפירית או את הביקורת שצמחה בעקבותיה אלא לחדד את מושגיה ולטהרה מטיעונים מוטעים ומופרכים.

עיקר העניין בספרו של הירש הוא עוסק בבעיות בעלות ערך רב לביקורת הספרות בת ימינו – ולמעשה לכל תיאוריה של ידע.

הירש מעלה בעיה – אם אומנם משמעותה של יצירה היא משמעותה לגבינו היום, ואם אין למשמעות זו קשר הכרחי למשמעות קודמת כלשהי הרי משמעותה של היצירה אינה קבועה לעולם ואי אפשר להפיק ממנה שום אינטרפרטציה תקפה או אולי להסיק ממנה מסקנות תקפות במילים אחרות – אם משמעותו של טקסט משתנה מתקופה לתקופה ומקורא לקורא הרי עצם הידע הוא בלתי אפשרי. טענתו הבסיסית של הירש היא שמשמעות היא עניין של תודעה ולא של מילים.

הוא טוען כי לשורת מילים נתונה אין כל משמעות לפני שמישהו מתכוון להביע משהו באמצעותן או מבין בהן משהו. לא יתכן שלמילים כשלעצמן תהיה משמעות.

הירש סוטה מהדעה המקובלת ויוצא להוכיח שמשמעותו של היגד הוא המשמעות שמחברו נתן לו. יתרונה הגדול של הגדרה זו שהיא מעניקה למושג משמעות, קביעות ויציבות המאפשרת לו להשתלב בתוך גוש של ידע אמיתי.

לפי הירש ניתן להגיע למידה סבירה של הבנת כוונתו של המחבר, אפשר להשיג מטרה זו ע"י בדיקת משמעויות המילים המופיעות ביצירה כפי שהובנו בזמן חיבורה תוך התחשבות במשמעויות של מילים אלה ביצירות אחרות של הסופר ובסוגי היצירות שמילים אלה מופיעות בהם. כלומר לדעתו של הירש יש לבדוק את הקונוונציות הספרותיות והבלתי ספרותיות שבמסגרתן פעל המחבר כדי להבין את משמעות יצירתו.