סביון ליברכט המייצגת את ספרות בני הדור השני בחרה בדמות של ילדה בסיפור "ילדת התותים" מסיבה שונה מזו של אפלפלד.
סביון ליברכט שייכת לדור הפוסטמודרניסטי. הפוסטמודרניזם מתאר את העולם של המבוגרים כעולם ללא רגשות אנושיים וחמים. לפי הפוסטמודרניזם רגשות אנושיים וחמים קיימים רק אצל ילדים , ילדים הם סמל הטוהר והאנושיות ואכן בסיפור "ילדת התותים" הילדה היא זו שגורמת לפריצת הידיעה המודחקת של המספרת ולהבזקים רגשיים.
הרגש של המספרת שהיא אשתו של אחד הקצינים במחנה מתעורר רק עם הופעתה של ילדת התותים שמייצגת את התום, הטוהר והאנושיות. כאשר יוצרת כמו סביון ליברכט מתמודדת עם הנושא של השואה באמצעות גיבור ילד הסיפור הופך לסיפור כובש ומעורר בנו הקוראים הערצה, השתאות, הזדהות ורחמים.
הסיפור "ילדת התותים" מתרחש במחנה שאין לו שם ומקומו אינו מוגדר. ידוע לנו כי מדובר במחנה השמדה לפי השימוש במונח "בית חרושת", תיאור הארובה והעשן והעובדות ההולכות ומתבהרות במהלך הסיפור מלמדות שמדובר במחנה השמדה.
נשאלת השאלה במה מתייחדת הילדה ? ובכן הסיפור מתאר ילדה המביאה תותים אדומים ענקיים שכמותם לא נראו. היא עוברת מאזור המחנה לאזור מגורי הקצינים ( הלנה אשת המפקד אפשרה לה זאת, שכן ללא אישורה המעבר לא היה אפשרי ) היא לבושה רע, נראית נורא, שערה גזור בפראות ובראשה צלקות. יש לה מבט תועה ובלתי ממוקד רגליה נגועות בבועות קור חמורות והיא כמובן יהודיה.
דמותה של ילדת התותים מעוררת רחמים והזדהות וזו הסיבה שסביון ליברכט בחרה לתאר דווקא דמות של ילד בסיפורה, ועוד יותר מזה היא בחרה להאיר את נושא השואה מנקודת מבטם של הגרמנים ולהראות שגם המספרת השייכת לצד השני של המתרס עוברת תהליך של שינוי שבסופו אפילו היא מרחמת על הילדה.
אם בתחילת הסיפור נאמר מפיה של המספרת "מעולם לא ראיתי ילדה רעת מראה כמותה,,, המחשבה הראשונה שחלפה בי למראה הייתה הקלה על שלא הבאתי את בני לודוויג. איני רוצה שבני ידע שקיימים ילדים כמוה".
ובהמשך הסיפור – "איני רוצה לדעת דבר עליה ועל משפחתה. אשלח אותה מכאן מיד. גם בתותים שהביאה לא אגע…כאשר תלך אשליך את התותים לפח". (עמ'' 73).
ותוך כדי שהמספרת אומרת את הדברים האלה היא מביטה על נעלה הקרועה וכשזו מתרחקת לעבר הדלת עוצרת בעדה המספרת ואומרת לה " חכי רגע". היא ניגשת אל השידה שבאחת ממגרותיה מוציאה שני זוגות גרביים של לודוויג – בנה ומוסרת אותם לידיה של הילדה. וכאן בעצם מתחיל השינוי.
כאן מתחילה המספרת לראות את הילדה כדמות המעוררת רחמים וכאן היא מגלה כי העצב והריק העולים ממבט עיניה רומזים על אובדן דבר מה.
"זה בסדר, חשתי אליה חיבת פתאום על שלא הזדרזה לקחת" ובסיטואציה אחרת אומרת המספרת " בחיבה חשבתי עליה זוכרת את ברק ההנאה בעיניה ושמחתי על שעלה בדעתי לתת לה את הגרביים.
מחר תכננתי אארוז למענה כמה סוודרים של לודוויג אולי אוסיף דברים משלי עבור אמה ( שם עמוד 76 ).
בסיפור זה בחרה סביון ליברכט להציג ילדה תמימה המתייצבת מול ההיסטוריה ומתעלמת ממנה כביכול, אעפ"י שזו חודרת לכל פינות חייה ואין שום פירצה וסדק לנוס מפניה.
ילדה שגדלה בלב הטראומה של ההרס האלימות והזוועה שומרת על תמימותה עד סוף הסיפור למרות סבלה האישי. יתכן וסביון ליברכט ביקשה להדגיש כי הסבל והגיהנום אינם חזקים כביכול מן התמימות . החוש הטבעי הילדותי חזק מן ההיסטוריה האנושית. ילדת התותים באילמות זעקתה ובלחשה המיותם הצליחה לעורר את חיבתה ורחמיה של מי שסלדה ממנה בראשית הסיפור.
חשוב להדגיש ולציין כי מבחינה היסטורית הופעת ילדה יהודיה שנותרת בחיים בתוך מחנה השמדה הוא דמיוני לחלוטין. שום ילד לא שרד במחנות ההשמדה. גם אם קרה שילד נראה גדול משנותיו ובריא ונותר זמן מה בחיים בדרך נס, הרי אחרי תקופה, כשנראה רע כפי שמתוארת הילדה בסיפור נשלח למוות ( היוצא מן הכלל היה מחנה המשפחות שהתקיים בבירקנאו ) אין ספק שסביון ליברכט ידעה את העובדות הפשוטות והנפוצות האלה ובכל זאת בחרה בדמות הדמיונית של ילדת התותים.
