הכינים שבגללן גזזה הניה את שיער נכדתה מופיעות רק באמצע הסיפור – כאשר צביקה מופיע, אנו הקוראים שומעים לראשונה כי המניעים למעשה היו מבוססים על חוקי היגיון אחרים, שונים מאוד מאלה של צביקה. כאן עולה מוטיב הכינים לראשונה מוטיב המתקשר מיד עם נושא השואה. עולם האסוציאציות של הניה שונה לחלוטין מעולם האסוציאציות של בנה. מבחינתו תופעת הכינים היא נורמאלית. " תדעי לך שלכל הילדים בארץ יש כינים". הוא אומר ואף מזכיר לה את תוכנית "כלבוטק" שניסתה לטפל בבעיה.
אבל הניה בשלה, מסרבת לשמוע לקול ההיגיון. רק שצביקה מסב את מבטה למראה הגזוז של הילדה מתחיל משהו להשתנות אצל הניה. גם אנו הקוראים, עד סוף החלק השני בסיפור שופטים את הניה וחשים רתיעה ממעשה הגזיזה ומתוצאותיו, אך יחד עם זאת אנו חשים גם הבנה לגבי המניעים. לאחר התפרצותה של זיוה מתחילה עמדת הקורא להשתנות.
התגובה האיומה שלה גורמת לנו לחוש חמלה כלפי הניה. עמדתנו מוסיפה להשתנות כשאנו ממשיכים לקרוא – החלק האחרון של הסיפור שכולו זיכרונות מלפני 45 שנה נמסר דרך עיניה של הניה. מדובר ברצף של מראות וקולות הפונים אל החושים והרגשות שלנו – גם עמדת המספרת שהייתה מרוחקת מן הנעשה בתחילת הסיפור הולכת ומזדהה יותר ויותר עם עמדתה של הניה. רק בחלק השלישי ,בחלק האחרון של הסיפור מתגלה לנו מה סיפרה הניה לנכדתה ובעיקר מה דחף אותה לעשות את המעשה הנורא שעשתה. הניה נמצאת בחדר העבודה של צביקה, קולות המריבה בין צביקה לזיוה מן החדר הסמוך מתחלפים בקולות ובמראות אחרים.
חרחורי גסיסה של הנער, נביחות, גניחות האישה הגוססת וקול קרצוף הקרקפת – "קול יבש נשמע כקול אשר תפיק רצפת עץ המגורדת במברשת גסה". ויש גם מראות – מראה האישה הגוססת ומראה הכינים – המדומות ל"קיוקוו שחור החותך את המצח, מגששות את דרכן לגוף אחר, מחפשות לעצמן חיים חדשים" – קטע זה פונה ישירות לחוש הראייה והשמיעה של הקורא.
כאן אנו מקבלים את ההשלמה לשני הפערים שנוצרו בסיפור – מה סיפרה הניה למירי ומה התכוונה זיוה כשצעקה " היא יודעת מה שהכינים עשו כשאנשים מתו במחנה ריכוז". אילנה מנס סבורה כי בקריאה ראשונה נראה כאילו הניה ניסתה להציל את מירי מהכינים כלומר להצילה ממוות. אבל הסיום מגלה כי הכינים מקושרות דווקא לחיים, הן נטשו את גופה המת של הגוססת במחנה ועברו להניה.
הסיפור מגלה אם כן כי הניה ניסתה להציל את נכדתה לא ממוות כי אם מגורל דומה לשלה. הכינים הזכירו להניה את החיים דווקא, את החיים הנוראים שעברו עליה במחנה ומשום כך יתכן והסבתא מנסה למנוע מנכדתה את הגורל שפקד אותה עצמה, גורל של ניצולת שואה עם כל המשתמע מכך – יתכן והמעשה מהווה הגשמה של משאלת לב כמוסה ואולי אחרונה – למנוע ממירי את גורל סבתה. הגשמה שתתכן עם סילוקן של הכינים – דהיינו סילוק העבר הנורא, העבר במחנה.
הילדה כאן לדעתי היא בבחינת סמל לתקווה,לעתיד טוב יותר ולחיים - לחיות ורק לחיות !!! הרצון לחיות הוא בבחינת אובססיה הקיימת אצל כל אחד מאיתנו.
