שירה

שיר קינה הינו סוג עתיק שמקורו בשירה ערבית קדומה, זה שיר קינה על המתים, סוג עתיק ששורשיו בשירה הערבית מן המדבר, ושרידים ממנה נותרו בשירה העברית בספרד.

קינות על הנופלים במלחמה - חללי חרב - קינת דוד על יונתן וקינת דוד על אבשלום.

מקור ההשפעה העיקרי - הז''אנר שהתפתח מן השירה הערבית.

קינה לא היו אומרים רק אחרי שהאיש נהרג או בזמן לוויה, היה נהוג לומר קינות כשהתאספו שבטים, ובין היתר היה תפקיד הקינות לא רק לעבד את האבל אלא הצורך לעורר את שבט ההרוג לגאולת דם, מנהג רווח בין שבטי המדבר וכן בעולם המקראי העתיק, הקינה היתה אמצעי לשמר בזיכרון הטרי את העובדה של מותו האלים של האיש על מנת שיגאלו את דמו.

בין אומרי הקינה הקודמת יש דמויות של נשים מקוננות, אחת מהמקוננות הערביות ידועה מאוד בספרות הערבית והיא נקראת "אלחנסה" מקוננת חשובה ביותר, ואוסף השירים שלה הוא רק של קינות, ביניהם הקינות על שני אחיה שנפלו בקרב.

עם התפתחות החברה היו גם "קינות מסחריות" משורר שציפה לחסד כאשר מישהו מהמשפחה מת מיהר לכתוב קינה כדי לזכות בשכר, מבחינת חוקי הז''אנר קשה להבדיל בין השניים.

לקינות אלו היו מעמד מיוחד, התיאוריה המאוחרת קבעה שלכל שירי החול תהיה פתיחה, חוץ מבקינה, אמרו שפתיחה בקינה היא גנאי, מוות זה דבר מוחלט ואי אפשר להשתעשע בפתיחות עד שמגיעים לעיקר השיר. התיאוריה מביאה דוגמאות לרעה לשירים שפתחו עם פתיחה.

הקינה מרבה לתאר את המקונן, לגבר הלוחם אסור היה לבכות, רק בהזדמנות אחת התירה האתיקה של השבטים לבכות וזה בקינה.

היחס של הז''אנר הזה היה שונה משאר הז''אנר, ראו בקינה את רגשותיו של המקונן.

הנוהג לקונן בתקופה ארוכה יצר את התופעה של מחזורי קינות המספר של שירי הקינה גדול מאוד מבחינת היקף.

מחזורי קינות - לא שיר אחד, אלא לאורך זמן כותבים קינות, מספרם של שירי הקינה הוא גדול מאוד, אפשר לןמר שזה הסוג בגודלו השני, שירי השבח הם במקום הראשון.

התיאורטקנים הערבים ממיינים את השירים בצורה מוזרה, על פי סוג המת שעליו הקינה נכתבה - קינות על אישה, ילד, בן, מלך, מצביא.

כלומר על מי קיננו אם זהו סוג מוזר מאוד ( הערבים נשארו תקועים עם המיון הזה ) בהסתמך על רמזים שהיו בתיאוריה של הערבים בעת החדשה מקובל לחלק את שירי הקינה לארבע קבוצות עיקריות: קינת בכי, המספד, הקינה מסוג ההגות והקינה מסוג הנחמה.

פבלו נרודה, משורר בורגני, אחד הגדולים של הספרות הדרום אמריקאית, היה שגריר ארצו, צילה בספרד בשנות ה- 30 ,באותן השנים 1935 -1939 הייתה בספרד מלחמת אזרחים, באותה עת פלשו לספרד יחידות של צבא ספרדי שחנה בצפון אפריקה בהנהגת פרנקו, גרמניה ואיטליה סייעו לפלנגיסטים בראשות פרנקו ורוסיה סייעה לנאמנים לממשלה. בסופו של דבר הממשלה החוקית קרסה ופרנקו הנהיג דיקטטורה פאשיסטית.

פבלו נרודה היה משורר לאומני ושירתו לפני המהפך שעבר הייתה שירת אהבה, נפש, לירית רגילה,

שיריו היו שירים על פרחים, ציפורים ואז באה מלחמת האזרחים בספרד ופבלו נרודה משנה את דעותיו,

הוא שואל שאלה – האם שירה פוליטית, מגמתית, מגויסת יכולה להיות גם שירה איכותית או האם בתנאים מסוימים יכול משורר לכתוב על פרחים ופרפרים בשעה שסביבו המציאות בוערת – שאלה זו עולה בעקיפין, את התשובה הוא נותן מאוחר יותר לאחר שזה ברור לו לחלוטין.

בשיריו לאחר המהפך שעבר הוא מתאר את הרובע שבו התגוררו במדריד, בית משופע בפרחי גרניום, הרבה עצים סביבו, וידידיו שהיו מבקרים אותו עכשיו בין המתים, הבית עצמו משכן של פרחים, הבית ממשיך כביכול את שירתו וכאן הוא מרמז למה שהולך לקרות – מות אחד החברים.

פבלו נרודה בשיריו יוצא נגד האויב, נגד המאורים ( צפון אפריקאים, כהי העור ) שבראשם עמד פרנקו, יש בשיריו דיבור פוליטי ברור כנגד האויב, הצבא השכיר, הוא מדבר על הצבא בסופרלטיבים שליליים, נוראיים בעיניו, רוצחים דלים, זו פגיעה ישירה בעם.

פבלו נרודה משתמש באותם אלמנטים של שירת הפרחים גם שהוא מדבר על הרובים, הפגזים והתותחים

"צאו החוצה וראו לאן נעלמו הפרחים צאו וראו את הדם".

התשובה לשאלה שלו שנשאלה בעקיפין היא לא רק שהשירה המגויסת היא אמיתית, אלא לא יכולה להיות שירה אחרת, לפחות לא לגבי, אומר נרודה . זו שירה שאיננה לירית טהורה, שאיננה מביעה רק רחשי נפש, שמטרתה להשפיע מבחינה חברתית ופוליטית.

בשיריו הוא מסביר מדוע הוא לא יכול לכתוב כמו פעם, האם השיר הזה נותן לנו את הניגוד בין העיר שוקקת החיים לבין העיר השותת דם, האם אנו מרגישים שכל מה שהיה קודם כרגע הוא חסר משמעות.


מנקודת מבט היסטורית אין ברירה אלא לכלול בתוך הבנת היצירה גם את הגורם ההיסטורי ואילו הגורם הפוליטי הוא חלק מן השיר וזה לא אומר שאני חייב להזדהות עם המסר הפוליטי שלו.

אולם הטענה שהשיר עם המסר הפוליטי הוא שיר עם עצמה על אף שיש בו מסר פוליטי לא תקפה, שהרי השיר הזה מגיע לעוצמותיו בגלל הגורם הפוליטי.