מתחילים לספור בליל מוצאי חג הפסח (יום ט"ז ניסן), מסיימים ערב שבועות (בלילה שלפני ליל שבועות), יום ה' סיון. סה"כ 49 לילות. שבעה שבועות כפי שעברו בין היציאה ממצרים ועד מתן תורה (מעמד הר סיני) בשנת היציאה ממצרים, מזכיר את ציפייתם של ישראל לקבלת התורה, שלכן הם ספרו את הימים
בלוח השנה העברי קובעים את הלוח כך שפסח (ט"ו ניסן) לא ייצא ביום ב', ד', ו' בשבוע. הסיבה היא שיום תחילת פסח קובע את הופעתם של חגים שונים בימים שונים, כגון הושענא רבא (יום כ"א בתשרי) שאסור שייצא בשבת – כי ביום זה חובטים ענפי ערבה (מנהג נביאים). ועוד ימים אחרים שדואגים שלא ייפלו בניגוד לתקנות שונות.
בתקופה של ספירת העומר, אין מסתפרים, אין מתגלחים, אין קונים בגד חדש, אין נושאים אשה ואין מתארסים. אין מאזינים למוזיקה שמחה ואין הולכים למקומות שמחה וצחוק.
ביכורים - הפירות הראשונים ביבולים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, צריכים להינתן כתרומה לבית המקדש, היו מעלים את הביכורים לירושלים אל הכוהנים שבית המקדש החל מחג השבועות.
תרומה - מהיבולים החקלאיים נותנים מספר תרומות ומעשרות, ומתחילים במתן של תרומה שאין לה סכום (או אחוז) קבוע. זה
נקרא "תרומה גדולה", וחז"ל קבעו לה מידות:
* "עין יפה" - 1/40 (2.5 אחוז)
* "עין בינונית" - 1/50 (2 אחוז)
* "עין רעה" - קמצנות, 1/60 (כאחוז וחצי).
מעשר ראשון – מכל יבול (לאחר שמפרישים תרומה) נותנים 10 אחוז כתרומה ללוויים (והם נותנים מתוכו 10 אחוז
לכוהנים,"מעשר מן המעשר").
מעשר שני – עוד תרומה של מעשר שמפרישים לאחר שניתנו התרומה והמעשר הראשון, לפי מחזורים שנתיים הנקבעים על-פי
השמיטה: בשנה והשנתיים הראשונות לאחר שמיטה, נותנים את המעשר הנוסף שוב ללוויים, בשנה השלישית לעניים, בשנה
רביעית וחמישית ללוויים, בשישית לעניים, ובשביעית (שנת השמיטה), אז הרי הפירות אינם שייכים לאיש והם הפקר, לכן באותה
שנה כולם לוקחים יבול מהשדות בלי לשלם – האזרחים, הכוהנים, הלוויים, העניים – כולם שווה בשווה.
