מנהג "כפרות" שיש יהודים שנוהגים בו בערב יום הכיפורים (או מעט לפניו).
נוהגים לקחת תרנגול או תרנגולת (לאיש או אישה בהתאם) ולומר עליו ש"זו כפרתי וזו תמורתי וזו חליפתי", ולשחוט את העוף
ככפרה על האדם (בדומה לקורבנות שהקריבו פעם בבית המקדש) ולתת את הבשר כצדקה לעניים.
יש פוסקים שראו בכך "דרכי האמורי", כלומר מעין אמונה תפלה שכאילו בכך מכפרים לאדם את חטאיו, לכן אסרו לנהוג כך, אלא
העדיפו שייתנו צדקה בממון. את ה"כפרות" (עוף או כסף) מסובבים סביב ראשו של האדם שמביא את הכפרה.
כשרווח המנהג שגם המתפללים קוראים בתורה, העמידו לצד הקורא
מתרגם שתרגם לשפת הדיבור במקום, כדי שכולם יבינו, גם מי שלא יודע קרוא וכתוב.
כדי שלא לטעות או לפספס חלק מהתוכן או אפילו מילה, תרגמו פסוק אחרי פסוק,
כל פסוק נפרד ולא כמה ביחד.
המתרגם היה מחוייב לדייק מאחר שמדובר בדברים קדושים מהתנ"ך,
והיה צריך להמנע מלתרגם תוכן לא צנוע מילים פוגעות
או שעלול לפגוע ביקרתם של האומה או אישים במקרא.
אסור היה למתרגם להוסיף פרושים ותובנות עצמיות שלו,
והפרשנות נעשתה אך ורק על ידי הדרשן, שזה היה תפקידו.