תשעה באב הוא יום צום ואבל מדרבנן (מהרבנים ולא מהתורה). היום הזה מציין את זיכרון חורבנם של שני בתי המקדש:
חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפניה"ס בידי נבוכדנאצר השני מלך בבל וחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירת הנוצרים בידי טיטוס הרומאי. הצום חל ביום ט' באב, והוא מהווה את שיא האבלות שנמשכת בשלושת השבועות שלפניו - ימי בין המצרים.
צום זה הוא החמור מבין ארבעת הצומות על חורבן בית המקדש.
לפי המסורת, אחרי שהמשיח יגיע וייבנה בית המקדש השלישי, יום זה יהפוך להיות יום של חג.
צום תשעה באב כמו ביום הכפורים, מתחיל מהלילה, כלומר הוא יממה שלמה עד מוצאי היום העגום.
כמו כן בתשעה באב בניגוד לשאר ימי הצום שהם ימי חול (י"ז בתמוז, י' בטבת, צום גדליה ותענית אסתר), הוא יום שאין מניחים
בו תפילין בשחרית (כמו ימי חג ושבת), אך היות שאין זה כמובן חג מניחים בו תפילין בשעות בין הערביים בתפילת מנחה.
ביכורים - הפירות הראשונים ביבולים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, צריכים להינתן כתרומה לבית המקדש, היו מעלים את הביכורים לירושלים אל הכוהנים שבית המקדש החל מחג השבועות.
תרומה - מהיבולים החקלאיים נותנים מספר תרומות ומעשרות, ומתחילים במתן של תרומה שאין לה סכום (או אחוז) קבוע. זה
נקרא "תרומה גדולה", וחז"ל קבעו לה מידות:
* "עין יפה" - 1/40 (2.5 אחוז)
* "עין בינונית" - 1/50 (2 אחוז)
* "עין רעה" - קמצנות, 1/60 (כאחוז וחצי).
מעשר ראשון – מכל יבול (לאחר שמפרישים תרומה) נותנים 10 אחוז כתרומה ללוויים (והם נותנים מתוכו 10 אחוז
לכוהנים,"מעשר מן המעשר").
מעשר שני – עוד תרומה של מעשר שמפרישים לאחר שניתנו התרומה והמעשר הראשון, לפי מחזורים שנתיים הנקבעים על-פי
השמיטה: בשנה והשנתיים הראשונות לאחר שמיטה, נותנים את המעשר הנוסף שוב ללוויים, בשנה השלישית לעניים, בשנה
רביעית וחמישית ללוויים, בשישית לעניים, ובשביעית (שנת השמיטה), אז הרי הפירות אינם שייכים לאיש והם הפקר, לכן באותה
שנה כולם לוקחים יבול מהשדות בלי לשלם – האזרחים, הכוהנים, הלוויים, העניים – כולם שווה בשווה.
