קדושה

תפילת שמונה-עשרה היא התפילה העיקרית בסדר התפילה בימי חול והיא נאמרת בתפילת שחרית, מנחה וערבית. תפילה זו

היא אחת מתפילות העמידה והיא נאמרת בלחש כשהמתפלל עומד ורגליו צמודות זו לזו.

התפילה נקראת כך משום שבמקור היו בה שמונה-עשרה ברכות. בתקופה מאוחרת יותר נוספה לה ברכת המינים, אך שמה של

התפילה נשאר כמו שהוא.

3 ברכות ראשונות – "אבות", "גבורות", "קדושה" – שבחים לאל.

ברכות אמצעיות (13 בימי חול, אחת בלבד בשבתות וחגים, 3 בתפלת מוסף בראש השנה) – בקשות אישיות וציבוריות (למשל

השכלה ומצד שני גאולה) או ברכה על קדושת היום ("מקדש השבת" בשבתות או "מקדש ישראל וראשי חודשים" בראש חודש)

3 ברכות מסיימות – "שיבת ציון", "מודים", "השלום" – הודאה לאל על התקווה לחזור לירושלים, על הניסים שהוא עושה למעננו

ועל ברכת השלום לעם ישראל.

לא מספיק להתנתק מעשיה ומחשיבה עליה אלא צריך לנהוג בשני הדברים ביחד:

1. יש להתנתק מחיי היום יום והעולם הרחב, דבר זה מאפשרת את מנוחת הנפש והגוף כאדם 

ומבטיחה את חרותו של הפרט ודעותיו.

2.  מהתעסקות בדברי רוח וקדושה: מצוות השבת, הדלקת נרות ולימוד תורה.

חשיבות השבת:

1. שמירת השבת סייעה לשמור על צביונו של עם ישראל בשנות הגלות.

2 בארץ, השבת חיזקה את המסר הרוחני של הוויתו של העם, היא נתנה שלווה לנפשו של האדם.

3. ההתכנסות והבילוי ביחד חיזקה את התא המשפחתי.

כל פעילויות של האדם במשך השבוע מכוונות אותו לשבת והוא חי בציפיה לשבת ולשחרור נפשו.

ר' יחיאל דייטשל היה תלמיד של הבעל שם טוב. כמה שבועות לפני ראש השנה הוא נשלח למקום רחוק, והצטער על שלא יהיה קרוב לבעש"ט בחג הקדוש. הוא יצא להפלגה, ובסיומה מצא את עצמו במקום לא מוכר. את החג העביר בחדר באכסניה אצל תושבי המקום. מרוב צער, הוא לא הפסיק להתפלל. תושבי המקום התפעלו וסיפרו על כך למלך.

המלך קרא לר' יחיאל ושאל מהיכן הוא. כשנודע לו שהוא יהודי, המלך הציע שיקרא לעוד כמה משפחות שיתיישבו במקום והוא ידאג להם לפרנסה.

בשובו סיפר ר' יחיאל לבעש"ט את קורותיו. הבעש"ט הסביר לו שהיה שם עניין של תיקון והעלאת ניצוצות של קדושה. הוא גילה לר' יחיאל שקהילה יהודית שלמה הייתה אמורה להתגלגל למקום הזה למשך שנים רבות, וע"י התורה והמצוות של הקהילה היה התיקון מתבצע.

אולם כעת, לאחר שר' יחיאל עמד בתפילה מעומק הלב, הצליח לבדו לפעול את הישועה.

("שבחי הבעל שם טוב")