תהילים

א. "אשרי האיש..."
בפרק תהילים זה משבח דוד המלך את האנשים שנחשבים בנוניים משמע שאינם שאינם רשעים ואינם צדיקים פתיחת ספר תהילים דווקא בפסוק זה באה לרמז שעל האדם המאמין ללכת בעבודת בוראו עפי הכלל "סור מרע ועשה טוב", כדי להתקרב אל הבורא עליך קודם לסור מהרע ולהפסיק את החטא או החטאים אותם אתה עושה ולאחר מכאן לעבור לצד הטוב ולהרבות טוב בעולם, יש לציין שעפ"י המסורת היהודית עשיית הטוב אינה סותרת את עזיבת הרע אלא היא ציון דרך כללי שבוא ניתן להגיע להסגות רוחניות בעבודת האלוקים.

לכן ממשיך מזמור התהילים ומבאר איך מגיעים למידת הבינוני או לפחות איך לא נופלים אל מידת הרשעים וזאת ע"י חברה מתאימה, ואומר "...אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" , נתן את דעתנו להקבלה או ההדרדרות בשלושת המצבים המצויינים במזמור: "הלך" – "עמד" – "ישב" לעומת "רשעים" – "חטאים" – לצים".

אם אדם הולך עם רשעים אפילו שאין לו שום כוונה להיות כמוהם ולכאורה הקשר בינו ובין הרשע הוא ארעי וזמני הקשר שניתן לפתח תוך כדי הליכה כזו הוא לכאורה קשר שאינו משפיע, אך רומז דוד שאם אדם מתחבר אפילו באופן רגעי של "הליכה" עם הרשעים הוא עלול להגיע למצב בו הוא נעצר ו"נעמד" איתם שאז הקשר נהיה חזק יותר ויציב יותר וגם מידת רשעותו של האדם עולה מדרגה והוא הופך להיות חוטא.

פירוש המילה חוטא שובשה בשפה העיברית של ימנו ומשמעותה האמיתית של המילה היא אדם שרישעותו נעשתה לו כהרגל ואין זו רשעה חד פעמית, מכאן יובן שכאשר ספר תהילים ממקם דווקא את האדם החוטא בדרגה נמוכה יותר מן הרשע.

המידה הגרועה ביותר היא בעצם ה "ישיבה" עם ה "לץ", אין כוונת כותב המזמור ללץ שהוא אדם חביב ומצחיק, להיפך היהדות מעודדת שמחה וצחוק ומסופר במקרים שונים בתלמוד על תנאים שהיו פותחים את דרשותיהם במילתא דבדיחותא – בבדיחה בכדי לתת אווירת שחרור והקלה לתלמידים, אלא שכן מתכוון המשורר ללץ שנהנה מרשעתו ומחטאו והוא שונה מהחוטא הרגיל שלמרות שיודע שמה שעושה אינו טוב, אך ממשיך ברשעותו אך ליבו מייסרו מה שאין כן ב "לץ".

"כי אם בתורת ה' חפצו" – המזמור עובר בתפנית חדה ובהתרסה כלפי הנאמר קודם על הרשעים ומדמה אדם שרק רצונו "חפצו" בדרך ה' אזי הוא כבר נכנס לקטגוריה של "אשרי" ועל זה בונה המשורר עוד קומה שכבר מגיעה לעשייה "ובתורתו יהגה יומם ולילה" שכידוע על פי המסורת היהודית "רחמנא ליבא בעא" אלוקים רוצה את כוונותיו וליבו של האדם יותר מהפרקטיקה המעשה,
שבודאי אם ליבו שם גם הוא יהיה שם כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

"אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלוקות, אלא להתעלות עם כל השנויים החלים על הנפש ועל כל העולם כולו..." (הרב קוק, "עולת הראיה").

בורא עולם נקרא עפ"י הקבלה אור אין סוף, והשפע שהוא מוריד לעולם תמיד זמין עבור כולם. הבעיה היא אצל אלה שאמורים לקבל את השפע.

התודעה היא הדרך של האדם לקבל את השפע, והיא מהווה כלי קיבול. כיצד להפוך את התודעה שלנו לכלי גדול ואיתן, המסוגל להכיל את השפע הבלתי-פוסק?

אמונה.

כשאנו לא מאמינים ביכולת לקבל שפע, או לא מאמינים בקיומו - כיצד נצליח להכילו? כשאנו לא מאמינים בבורא עולם, שהוא מקור השפע הגדול, כיצד נאמין בשפע שהוא מוריד?

"הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים) - כל עוד אדם מרגיש ביטחון בבורא עולם, כלומר, שברור לו שבורא עולם דואג לכל מחסורו ועוזר לו בכל, אזי הוא מושך לחייו את הביטחון, החסד, האושר והסיפוק.