דיאלוג

"החברה הישראלית על סף פירוק..."
"השסעים והניכור מכרסמים בעמידות שלנו לאורך זמן..."
"בקצב הזה, מי יודע עוד כמה שנים נחזיק מעמד..." - יש מי שהחליטו לא לשבת בחיבוק ידיים מול אמירות כאלה. 

משפטים אלה ודומיהם מוכרים לכולנו ומלווים אותנו מזה לא מעט שנים. אין זה משנה מי אנחנו, או מאיזה צד של המתרסים השונים הקיימים בחברתנו המשוסעת אנחנו בוחרים להתמקם; כולנו מבינים את המציאות הקשה העומדת מול עינינו וכולנו ערים לצורך לשנות כיוון. לטובתנו, לטובת ילדנו, לטובת נכדינו. וכן, גם לטובת המפעל הלאומי-חברתי המשותף לכולנו כאזרחים במדינת ישראל.

על רקע זה, ולקראת יום העצמאות ה-60 למדינה, התכנסה קבוצה של יהודים-ישראלים מודאגים מהמצב שלא רצתה לשבת בצד בחיבוק ידיים. קבוצה זו כללה מגוון כמעט מלא של הפסיפס האנושי היהודי-ישראלי: חופשיים, מתחדשים, מסורתיים, דתיים וחרדים; נשים וגברים; צעירים ומבוגרים; חברתיים, גלובליסטיים ואדישים; אנשי ממסד, פעילים פוליטיים, חוקרי אקדמיה ופעילים במגזר השלישי; מתיישבים ותומכי ההתיישבות בארץ ישראל השלמה ותומכים בפשרה טריטוריאלית וההשתלבות במרחב; חברים בקהילות זהות ומוצא שונות; ועוד.

קבוצה זו התגייסה למסע משותף ייחודי ביותר: היא נענתה לקריאתם של חברי הצוות היוזם, צוות מגוון לא פחות ובעל מכנה משותף אחד משמעותי – הדאגה הכנה לעתידנו. צוות זה, יחד עם שותפים אסטרטגיים מהארץ (צו פיוס) ומחו"ל (ORG - קבוצת המחקר של אוקספורד), גייס לטובת האתגר הקבוצתי מומחה בינלאומי (אדם קהאיין) אשר פיתח שיטת עבודה לשינוי חברתי באמצעות תרחישים.

במשך שנה פעלו הקבוצה והצוות באינטנסיביות וניסו לענות על שאלה עיקרית אחת:
"כיצד אנו כיהודים-ישראלים רואים את עתידה של החברה היהודית בישראל ושל מדינת ישראל כך שאנו, ילדינו ונכדינו נשמח ונתגאה לחיות בה יחד עם הערבים ובני העמים האחרים החיים בה ומחוצה לה?"

חברי הקבוצה לא התבקשו לנסות לגלות את העתיד, וגם לא לצייר את התמונה האידיאלית עבורם. הם התבקשו להשתתף בתרגיל מאתגר הרבה יותר: להחליט יחד אילו סיפורים המתארים מציאויות עתידיות אפשריות חשוב לספר לחברה הישראלית לקראת תחילת העשור השביעי לעצמאות. לא מה אני רוצה ועל מה אני חולם, אלא מה יתכן, איך זה ייראה ולמה זה חשוב עבורנו עכשיו?

התהליך היה, כאמור, מאתגר ואינטנסיבי. בעצתם של המנחים, העזו חברי הקבוצה להפליג אל מחוזות דימיוניים מבלי לסמן מראש את הנתיב והיעד. במהלך שלוש סדנאות, עשרות מסעות חקר, ראיונות אישיים, ומפגשים קבוצתיים, החלו החברים תהליך של בניית שפה משותפת וזיהוי זירות דיון חדשניות הנסתרות מהעין. "איך תראה המציאות החברתית-כלכלית כאשר הדתיים והחרדים יהיו הרוב בחברה הישראלית?", "מה יכולה להיות השפעתם של יהודי הגולה ואינטלקטואליים בינלאומיים על הסדרים מקומיים?", "האם עדיין נוכל להיות מדינה דמוקרטית אם נחליט על סיפוח שטחי יהודה ושמרון?", או "מה יקרה אם נחליט להפסיק לנסות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, ונפנה את מאמצינו לענייני סביבה וחברה?". שאלות אלו הובילו את משתתפי המסע אל מעבר לנתונים ולניתוחים, אלא לצרכים האישיים והקבוצתיים של כל אחד מהם – כולל תקוותיהם ופחדיהם. משתתפי המסע אימצו לחיקם מציאות מורכבת וניסו להבין איך אנחנו, כיחידים וכקבוצות, יכולים להשפיע אך גם מושפעים מפעולותיהם של כל היתר. בסופו של התהליך, גיבשה הקבוצה חמישה סיפורים עתידיים על ביתנו המשותף .

הסיפורים: 

1. שני עמים בבית אחד

2. בית מתחדש

3. בית משותף

4. הבית היהודי

5. שני בתים לשני עמים

ניתן לראות אותם לפי סוגי שיח שונים (השיח המקובל, השיח הלא מדובר והשיח המתהווה) וניתן להתייחס אליהם כסיפורים המראים התפתחויות שונות בהתאם להחלטות שיתקבלו בצמתי הכרעה העומדים לפנינו. השאלה המרכזית שהתגלתה בפני החברים כמפתח לבניית עתידה של המדינה נוגעת לקשר שבין סוגים שונים של זהויות לבין דרכים שונות להבנת מושגי הריבונות, הבעלות והשייכות. הרבה שאלות ואף לא תשובה מוסכמת, בעיקר כי זו לא היתה המטרה. כל אחד ואחת התבקש לבדוק את עצמו ולא לשכנע את האחר.

מטבע הדברים נעשו טעויות רבות במהלך המסע המשותף, ואין ספק שתהליך של הסתכלות מעמיקה וביקורתית על המציאות הינו תהליך רב עצמה, החושף בפנינו מאפיינים לא פשוטים של החברה בה בחרנו לחיות. לא קל להיחשף למאפיינים המוצגים מול עינינו כאילו דרך מראה המשקפת לא רק מה "הם זוממים" אלא גם איפה אנחנו שותפים (באופן מודע או לא) "להם", מתי אנחנו נתפסים כמאיימים על הערכים ואורחות החיים של קבוצות אחרות ואילו מהעקרונות והערכים אשר קיבלנו על עצמנו עדיין תקפים ויכולים לעמוד במבחן מחודש, ואילו כבר לא.

כאשר ז'ואו אנליי (Zhou Enlai), ראש הממשלה הראשון של סין הקומוניסטית, נשאל באמצע המאה העשרים על הלקחים שהוא מפיק מהמהפכה הצרפתית מ-1789, הוא ענה "עדיין מוקדם מדי לדעת". אולי גם פרויקט כמו "מסע יהודי-ישראלי" מוקדם עדיין לשפוט. אמנם פרויקט אחד בא אל סיומו וגם אם יש תחושה מסויימת של אכזבה, ניתן להעריך את הישגיו באור חיובי או שלילי. חלק מהמשתתפים הושפעו יותר מהמסע וחלק פחות. חלק אולי אימצו לעצמם ולפעילותם מרכיבים אשר פותחו או התבהרו תוך כדי ההליכה המשותפת, גם אם הדברים נלקחים לכיוונים שונים ואף סותרים.

אישית, אודות לפרויקט זה, למדתי המון על החברה הישראלית ומרכיביה ועל עצמי. עדיין אני נדהם מתופעות הקיימות בתוך הקבוצה כגון תחרות אינסטינקטיבית על תפקיד הקורבן, בכל פעם שמישהו אומר משהו ייחודי. מצד שני, אולי דווקא התנהגות זו מכילה בתוכה את הזרעים לבנייתה מחדש של הסולידריות החברתית הישראלית. עלינו להכיר בתחושות של כל נציגי הקבוצות השונות, כאילו למרות שקבוצתנו מונעת רק מטובת הכלל, הקבוצה שלנו היא בעצם מודרת ורדופה על ידי האחרים. אם נכיר בתחושות אמיתיות אלו, ואם נשכיל לפתח שיח שלא מבוסס על משחקי סכום-אפס – אולי אז נצליח לפתח רגישות לצרכיהם הבסיסיים של כולנו, ומי יודע? אולי אפילו נגלה שלמרות הלהט ותפיסות העולם המתחרות, בכל זאת רב המשותף על המפריד.

המסע לא תם. עדיין המלאכה מרובה, והאמת היא שממש לא חשוב אם סיפורי העתיד קלעו להתפתחויות האמיתיות במידה זו או אחרת. גם לא חשוב אם הפרויקט הספציפי הזה יזכה מתישהו לקיים המשך כלשהו כפרויקט (יתכן שלא). אבל אולי, בקונסטלציה מסויימת, בכל זאת התובנות החדשות והדעות הקדומות אשר החלו להסדק, אכן יהפכו לזרעי תקווה לעתיד טוב יותר. בכל מקרה, ועל אף הקשיים, כדאי להמשיך בניסיונות ליצור התייחסויות משמעותיות למציאות מורכבת, מתוך עמדות של מחוייבות אישית. המלאכה עדיין רבה.

כתבתו של מריו שכטמן - חבר בצוות ה"מסע", מכהן כמזכיר הכללי של המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי, מנהל פרויקט בינלאומי בתחום התמרת סכסוכים וחבר במספר עמותות וארגונים בתחומים שונים.

מתוך אתר הארגון "צו פיוס".

זה כבר לא משנה אם את/ה דתי/ה או חילוני/ת, ימני/ת או שמאלני/ת , כולנו רוצים לומר את מילות ההמנון "להיות עם חופשי בארצנו", ולהאמין שזה אמתי, חי וקיים.

לאור המהומות האחרונות בארצנו שרק מחריפות בכל יום שעובר, לא אדחיק את ההרגשה שאני פוחדת! פוחדת להסתובב במדינה שלי, מתקשה לתאר פה עתיד טוב יותר, ומנסה לחיות את ההווה באופן שהפוביה מהמצב לא סיסטמתית מדי. כל העניין הקונטרוברסלי של "אם ניתן להם מדינה" לא מטיב עם המצב המדיני וגם המצב הפנימי בנינו, כיהודים ישראלים, שבמקום להתגבש בשעות משבר ולמצוא את מה שמאחד בנינו אנו אלופים בלחפש מי שוגה ומי צודק, מי לויאלי ומי שרלטן, ומתעסקים בטפל ולא בעיקר.

זה לא חדש שאנו כיהודים ככלל וכישראלים בפרט חיים תחת איום ואופנסיבה תמידית ומתמשכת מאז ומתמיד, והמחשבה על קומה של מדינה פלשתינאית בשטחה של מדינתנו המזערית מרגיש לי כמו חבל שמתהדק סביב הצוואר.

בבחינה מקרוב של המושג "עם פלשתינאי", מתוך ספרו של אמנון חבר "נושאים מרכזיים בתולדות העם והמדינה" (שראה אור בשנת 1980), ישנה הצגה של לא מעט נקודות תורפה אחדות, בהשוואה למושג "עם".

ראשית, ל"עם הפלשתינאי" אין שורשים היסטוריים, מה גם שהוא אינו שונה מבחינת השפה, תרבות, דת, וכל סימן היכר אחר מאחיו הערבים הסורים או הירדנים.

שנית, המאפיין המובהק העיקרי הוא מקומו הגיאוגרפי של עם זה, שכאמור לא היה קשור בעבר עם ייחוד לאומי.

את המושג "אזרחות פלשתינאית" הגו הבריטים לראשונה בתקופת המנדט בארץ, וגם אז ראו עצמם התושבים הערביים כבני העם הערבי או כסורים דרומיים, והיהודים ראו עצמם כבני העם היהודי, מה שאומר ש"עם פלשתינאי" זה סוג של המצאה בת זמננו שגדלה וגובשה לה עם השנים, למטרה אחת, להשמיד את קיומה של מדינת ישראל בכל דרך אפשרית.

מבחינת החוק הבינלאומי חדלה "פלשתינה" להתקיים עם ביטול המנדט הבריטי, ב- 15.05.1948 בתוקף החלטת האו"ם והקמת מדינת ישראל. ארץ ישראל חולקה כך שהתקיימו בחלק משטח פלשתינה המנדטורית לשעבר ומדינת ישראל, ורובו של השטח שנועד למדינה הערבית, נתפס ע"י צבאות ערביים ממדינות ערביות שכנות, ללא כל גילויי התנגדות מצד התושבים הערביים המקומיים. ומאז הכל היסטוריה עקובה מדם עד ימנו.

עלינו לזכור, הסכסוך הערבי ("פלשתינאי") ישראלי הינו למעשה, סיפור הלוחמה והאיבה המתמשכת של מדינות ערב נגד ישראל. סכסוך זה לא נסב מעולם על תיחום גבולות או על גורלם של השטחים כי אם על שאיפתם הבסיסית של הערבים להכחיד את עצם קיומה של מדינת ישראל. 

ואם אנחנו לא נשמור על הבית, אף אחד לא ישמור עליו במקומנו!!!

___________________________________________________________________________________

מתוך הבלוג של מירב הילה, באתר הארגון " צו פיוס ".

לפני מספר שנים, במסגרת ראיון לתכנית טלוויזיה שעסקה בזהות יהודית, התבקשתי לבחור בחפץ שמבטא את הזהות היהודית שלי. הייתה זו משימה מסוג המשימות שאני לא מחבב במיוחד. אלו משימות שיש בהן תמיד הרבה שמאלציות ולא מעט שטחיות, כי ברור שאי אפשר לתמצת זהות בחפץ אחד. ימי הצילומים של התכנית היו הימים שאחרי חג הפסח, ימי ספירת העומר שבהם נהוג להתאבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא ועל צרות אחרות שאירעו בתקופה זו. חוץ מהצורך המציק למצוא את החפץ שיבטא את הזהות שלי, הטרידה אותי גם העובדה שאאלץ להצטלם לתכנית בפנים לא מגולחות בגלל האבלות של ימי העומר. ואז, באחד הגירודים של זיפי הזקן, הבליחה במוחי המחשבה שזיפי האבלות שלי הם עצמם סוג של חפץ שמבטא זהות יהודית. משמעותם של הזיפים התעצמה בעיניי עוד יותר כשנזכרתי שכדתי לאומי אני עומד לגלח אותם בערב יום העצמאות, וכך, יום לפני הצילומים, החלטתי לבחור בהם כמבטאי הזהות היהודית-ישראלית שלי.

הימים הכי סימבוליים והכי מגדירי זהות שקיימים בלוח השנה, הם הימים שבין פסח ליום העצמאות. זה מתחיל בפסח, חג החירות הלאומי הראשון שלנו, יום ההולדת של האומה הישראלית. אחר כך מגיעה המימונה, חג פתיחת הדלתות של העדה המרוקאית שחדר גם הוא לקונצנזוס, ואז מתחילים ימי העומר, עמוסים גם הם במשמעות רוחנית ולאומית. מצד אחד, סופרים בכיליון עיניים את הימים לחג השבועות, חג מתן תורה, ומצד שני מתאבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו, ונזכרים שהחטא שגרם למותם הוא שלא נהגו כבוד זה בזה. ימים ספורים אחרי פסח מגיע השבוע הלאומי שלנו, שמתחיל ביום השואה ומסתיים בימי הזיכרון והעצמאות.

מה אתה מציין בשבועיים הללו? צילום: פלאש 90
אמור לי מה הימים שאתה מציין בשבועיים הללו, ואומר לך מהי זהותך ולאיזה מגזר אתה משתייך בחברה הישראלית. אם אתה חוגג רק את פסח ואחר כך מסתפק באבלות של ספירת העומר, אתה שייך למגזר החרדי. אם אתה חוגג את פסח ואת המימונה, לא ממש מקפיד על אבלות בימי העומר, ומציין את ימי הזיכרון והעצמאות, אתה משתייך כנראה למגזר המסורתי. אם אתה לא חוגג את פסח ולא את המימונה, לא סופר את העומר ומסתפק רק בימי הזיכרון והעצמאות, אתה שייך למגזר החילוני, ואם אתה חוגג הכול ומציין הכול אתה שייך למגזר הדתי לאומי.

אני שמח להשתייך לציבור שמתייחס לכל הימים המיוחדים הקיימים בשבועיים הללו. אם בפסח כואב לי הלב על חילוניים אפיקורסים שמחמיצים את החג ולא מציינים אותו, אז בימי הזיכרון והעצמאות אני מרחם על הציבור החרדי שלא לוקח חלק בציון האירועים הממלכתיים ולא משתתף ברגעי ההוד הלאומיים האלה. יש משהו חסר לטעמי בעולמם של אלו שמתעלמים מחלקים מסוימים בשבועיים הללו. מי ששוכח את העבר הרחוק שלנו, מתעלם מאירועים היסטוריים כמו יציאת מצריים ומות תלמידי רבי עקיבא ולא יודע מהי ספירת העומר ומה משמעותה, יש חוסר מהותי בזהותו היהודית. באותה מידה, יש גם חוסר מהותי בזהותו היהודית של מי שמתעלם מקיומה הנסי של מדינת יהודים בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, ולא חוגג את יום העצמאות.

באותה מידה שאני שלם עם זיפי האבלות שצומחים על לחיי בספירת העומר, אני שלם לגמרי עם הגילוח שלהם בערב יום העצמאות. באותה מידה שאני לא יכול להתעלם מהצרות שחווה עם ישראל במהלך התקופה הזאת ולהתאבל על כך, כך אני גם לא יכול להתעלם מהקמתה הנסית של מדינת ישראל ולא לומר על כך הלל.   

מתוך אתר הארגון "צו פיוס"