דתיים
+ פתח הכל
להיות עם חופשי בארצנו / מירב הילהזה כבר לא משנה אם את/ה דתי/ה או חילוני/ת, ימני/ת או שמאלני/ת , כולנו רוצים לומר את מילות ההמנון "להיות עם חופשי בארצנו", ולהאמין שזה אמתי, חי וקיים. לאור המהומות האחרונות בארצנו שרק מחריפות בכל יום שעובר, לא אדחיק את ההרגשה שאני פוחדת! פוחדת להסתובב במדינה שלי, מתקשה לתאר פה עתיד טוב יותר, ומנסה לחיות את ההווה באופן שהפוביה מהמצב לא סיסטמתית מדי. כל העניין הקונטרוברסלי של "אם ניתן להם מדינה" לא מטיב עם המצב המדיני וגם המצב הפנימי בנינו, כיהודים ישראלים, שבמקום להתגבש בשעות משבר ולמצוא את מה שמאחד בנינו אנו אלופים בלחפש מי שוגה ומי צודק, מי לויאלי ומי שרלטן, ומתעסקים בטפל ולא בעיקר. זה לא חדש שאנו כיהודים ככלל וכישראלים בפרט חיים תחת איום ואופנסיבה תמידית ומתמשכת מאז ומתמיד, והמחשבה על קומה של מדינה פלשתינאית בשטחה של מדינתנו המזערית מרגיש לי כמו חבל שמתהדק סביב הצוואר. בבחינה מקרוב של המושג "עם פלשתינאי", מתוך ספרו של אמנון חבר "נושאים מרכזיים בתולדות העם והמדינה" (שראה אור בשנת 1980), ישנה הצגה של לא מעט נקודות תורפה אחדות, בהשוואה למושג "עם". ראשית, ל"עם הפלשתינאי" אין שורשים היסטוריים, מה גם שהוא אינו שונה מבחינת השפה, תרבות, דת, וכל סימן היכר אחר מאחיו הערבים הסורים או הירדנים. שנית, המאפיין המובהק העיקרי הוא מקומו הגיאוגרפי של עם זה, שכאמור לא היה קשור בעבר עם ייחוד לאומי. את המושג "אזרחות פלשתינאית" הגו הבריטים לראשונה בתקופת המנדט בארץ, וגם אז ראו עצמם התושבים הערביים כבני העם הערבי או כסורים דרומיים, והיהודים ראו עצמם כבני העם היהודי, מה שאומר ש"עם פלשתינאי" זה סוג של המצאה בת זמננו שגדלה וגובשה לה עם השנים, למטרה אחת, להשמיד את קיומה של מדינת ישראל בכל דרך אפשרית. מבחינת החוק הבינלאומי חדלה "פלשתינה" להתקיים עם ביטול המנדט הבריטי, ב- 15.05.1948 בתוקף החלטת האו"ם והקמת מדינת ישראל. ארץ ישראל חולקה כך שהתקיימו בחלק משטח פלשתינה המנדטורית לשעבר ומדינת ישראל, ורובו של השטח שנועד למדינה הערבית, נתפס ע"י צבאות ערביים ממדינות ערביות שכנות, ללא כל גילויי התנגדות מצד התושבים הערביים המקומיים. ומאז הכל היסטוריה עקובה מדם עד ימנו. עלינו לזכור, הסכסוך הערבי ("פלשתינאי") ישראלי הינו למעשה, סיפור הלוחמה והאיבה המתמשכת של מדינות ערב נגד ישראל. סכסוך זה לא נסב מעולם על תיחום גבולות או על גורלם של השטחים כי אם על שאיפתם הבסיסית של הערבים להכחיד את עצם קיומה של מדינת ישראל. ואם אנחנו לא נשמור על הבית, אף אחד לא ישמור עליו במקומנו!!!
___________________________________________________________________________________ מתוך הבלוג של מירב הילה, באתר הארגון " צו פיוס ".
נגד כיוון הזיפים / אלישיב רייכנרלפני מספר שנים, במסגרת ראיון לתכנית טלוויזיה שעסקה בזהות יהודית, התבקשתי לבחור בחפץ שמבטא את הזהות היהודית שלי. הייתה זו משימה מסוג המשימות שאני לא מחבב במיוחד. אלו משימות שיש בהן תמיד הרבה שמאלציות ולא מעט שטחיות, כי ברור שאי אפשר לתמצת זהות בחפץ אחד. ימי הצילומים של התכנית היו הימים שאחרי חג הפסח, ימי ספירת העומר שבהם נהוג להתאבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא ועל צרות אחרות שאירעו בתקופה זו. חוץ מהצורך המציק למצוא את החפץ שיבטא את הזהות שלי, הטרידה אותי גם העובדה שאאלץ להצטלם לתכנית בפנים לא מגולחות בגלל האבלות של ימי העומר. ואז, באחד הגירודים של זיפי הזקן, הבליחה במוחי המחשבה שזיפי האבלות שלי הם עצמם סוג של חפץ שמבטא זהות יהודית. משמעותם של הזיפים התעצמה בעיניי עוד יותר כשנזכרתי שכדתי לאומי אני עומד לגלח אותם בערב יום העצמאות, וכך, יום לפני הצילומים, החלטתי לבחור בהם כמבטאי הזהות היהודית-ישראלית שלי. הימים הכי סימבוליים והכי מגדירי זהות שקיימים בלוח השנה, הם הימים שבין פסח ליום העצמאות. זה מתחיל בפסח, חג החירות הלאומי הראשון שלנו, יום ההולדת של האומה הישראלית. אחר כך מגיעה המימונה, חג פתיחת הדלתות של העדה המרוקאית שחדר גם הוא לקונצנזוס, ואז מתחילים ימי העומר, עמוסים גם הם במשמעות רוחנית ולאומית. מצד אחד, סופרים בכיליון עיניים את הימים לחג השבועות, חג מתן תורה, ומצד שני מתאבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו, ונזכרים שהחטא שגרם למותם הוא שלא נהגו כבוד זה בזה. ימים ספורים אחרי פסח מגיע השבוע הלאומי שלנו, שמתחיל ביום השואה ומסתיים בימי הזיכרון והעצמאות.
אני שמח להשתייך לציבור שמתייחס לכל הימים המיוחדים הקיימים בשבועיים הללו. אם בפסח כואב לי הלב על חילוניים אפיקורסים שמחמיצים את החג ולא מציינים אותו, אז בימי הזיכרון והעצמאות אני מרחם על הציבור החרדי שלא לוקח חלק בציון האירועים הממלכתיים ולא משתתף ברגעי ההוד הלאומיים האלה. יש משהו חסר לטעמי בעולמם של אלו שמתעלמים מחלקים מסוימים בשבועיים הללו. מי ששוכח את העבר הרחוק שלנו, מתעלם מאירועים היסטוריים כמו יציאת מצריים ומות תלמידי רבי עקיבא ולא יודע מהי ספירת העומר ומה משמעותה, יש חוסר מהותי בזהותו היהודית. באותה מידה, יש גם חוסר מהותי בזהותו היהודית של מי שמתעלם מקיומה הנסי של מדינת יהודים בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, ולא חוגג את יום העצמאות. באותה מידה שאני שלם עם זיפי האבלות שצומחים על לחיי בספירת העומר, אני שלם לגמרי עם הגילוח שלהם בערב יום העצמאות. באותה מידה שאני לא יכול להתעלם מהצרות שחווה עם ישראל במהלך התקופה הזאת ולהתאבל על כך, כך אני גם לא יכול להתעלם מהקמתה הנסית של מדינת ישראל ולא לומר על כך הלל. מתוך אתר הארגון "צו פיוס" הקיבוצים הדתיים של עמק הירדןאחד ה"סודות" השמורים של הציבור הדתי הנו הקיבוצים הדתיים של עמק הירדן. אלו יישובים הנשקפים לנופים מדהימים, מלאים באווירה ובחלומות העבר הציוניים של ההתיישבות מימי קום המדינה. רבים למדו להכיר בשנים האחרונות את פעילויות עמק המעיינות באיזור הבקעה, ובכל זאת פחות יודעים שרוב הקיבוצים הדתיים באיזור שיפצו והכינו חדרי נופש, עם אווירה חמה מאוד לאורחים. מי שמעוניינים לחוות אווירה שכוללת יהדות אך גם עם פתיחות ביישוב, יכולים לפנות לקיבוצים אלו כגון טירת צבי כחלק מהטיול לאיזור. בכל אחד מהמקומות אלו ישנם מתנדבים בני המקום שאוהבים לערוך סיורי חקלאות וגבול ולספר את סיפורי המקום מימי ההתיישבות. |
