אחד המשקאות החריפים המיוחדים והטובים שפעם היה נחשב לליקר "יומיומי" ופשטני, וירד מגדולתו בישראל, הוא הדרמבואיי
(Drambuie). המותג הזה עבר קצת שינוי תדמיתי בשנים האחרונות ונחשב שוב למעדן נהדר, דווקא בלב התרבות הסתמית של
וויסקי כקישוט לארון המשקאות. הסיבה לירידת התדמית של המשקה הזה, שהוא אגב גם אלכוהול חזק (40%) היתה שנהגו
לשלב אותו בקוקטיילים ונתנו לו תדמית "זולה" מדי, כך שערכו כליקר מהנה ומסורת בפני עצמה די ירד. כיום רואים אותו כמשקה
בפני עצמו, וויסקי סקוטש מעורב בדבש שיש לו זכות קיום בהרמת כוסית, לא פחות מפתיחה של גלנפידיך או שיבאס.
ליקר הקואנטרו הוא אחד המשקאות שעברו מעין "חנינה" תרבותית אחרי שכבר נחשב למיושן ובלתי אופנתי. לא רק תוויות
הוחלפו למשקה הידוע בבקבוק הקובייתי שלו, אלא גם ההקשר של לגימה מהמשקה הזה.
פעם הוא היה נחשב למשהו ששותים או במשרדים האפרוריים של מסדרונות פקידים ובחדרו של פרופסור מאובק לצורך "קצת
שמחה", או בקוקטיילים כבסיס של ליקר תפוזים (שאגב בכל מקרה עדיף על "טריפל-סק" שהוא ברוב המקרים סתם סינתטי). כיום
הוא בהחלט נחשב למשקה לגיטימי
ומכובד (וגם צעיר) עבור הרמת כוסית ואירוע חגיגי.
:) תהנו :)
שרי הרינג הוא משקה הדובדבנים היחיד שכדאי לנסות. עם כל הכבוד למה שמכונה "ליקר צ'רי" או "קרם דה קסיס" למיניהם,
טעם אמיתי של משקה דובדבנים בא מהמרתפים של היצרן פיטר הרינג בדנמרק. אפשר בהחלט לקחת ממנו שוט בפני עצמו, או
פעם בכמה זמן לקחת אותו עם קרח או גם מעבר לזה כקוקטייל (המתכונים המוכרים נמצאים גם על הבקבוק עצמו). אולי הדבר
הכי נכון לעשות איתו זה לקחת אותו כשוט של מתוק ליד כוס קפה נמס חזק (למשל טייסטרס צ'ויס) עם עוגה וקצפת – זה מעדן
אמיתי.
