ב"ירושלמי" מסופר:
אישה הגיעה אל חברה שלה, ואפתה שם בצק. היו לה שני דינרים במטפחת ראשה. מבלי שהרגישה הם נפלו לתוך הבצק. היא אפתה כך את הלחם.
כששמה לב שהדינרים נעלמו מהמטפחת, היא חזרה אל חברתה וביקשה אותם. חברתה השיבה שאינה יודעת היכן הם ונשבעה "אקבור בן אחד אם אני יודעת היכן הכסף".
אכן, אחד מבניה נפטר. כשחזרו מבית הקברות, שמעה קול ברחוב: "אם היא לא הייתה יודעת היכן הכסף, לא הייתה נענשת לקבור את בנה". חזרה ונשבעה שוב שאם היא יודעת, שבנה השני ימות.
לאחר קבורת הבן השני, הגיעה אליה האישה שאיבדה את הדינרים וביקשה שלטובתה תודה באשמה. היא נשבעה בבן השלישי, ואף הוא נפטר.
בעלה של האישה עם הדינרים, אמר לה: "בואי נלך לנחם את החברה ולא נדבר יותר על הדינרים". לקחו שתי כיכרות לחם ויצאו לדרכם. כשחתכו את הלחם, התגלו הדינרים שבתוכו, ואז נודעה האמת. אומנם היה מאוחר מידי.
אמרו חז"ל: "הרחק מאד מן השבועה, הן על אמת והן על שקר, שעוון שבועות חמור ביותר".
שתיקה
אחד מגדולי ישראל בדורות הקודמים היה ממלא פיו במים בכל פעם שחש צורך לכעוס, כדי לעצור את עצמו מלדבר.
"השתיקה בעת הכעס, כמים - לאש".
הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים - ברכותיהם מתקיימות, ייסורים שנגזרו עליהם מתבטלים והם זוכים להתעלות בדרגת נפשם.
דיבור בנחת
"תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדַם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֹּל הַכּוֹעֵס כֹּל מִינֵי גְהִינֳם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָסֵר כָּעַס מִלִּבְּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מְבַשֶּׂרְךָ. וְאֵין רָעָה אֶלָּא גְהִינֳם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (איגרת הרמב"ן).
מציאת עיסוק
אחד מחכמינו ז"ל קנה בגד מיוחד בצבע מסוים וקרא לו "בגד הכעס". הוא החליט בינו לבין עצמו שהוא לא כועס בשום אופן כל עוד הוא לא לובש את הבגד הזה. ברגע האמת, הוא התחיל ללכת לכיוון הארון אבל כבר בדרך חשב לעצמו "נו, באמת. אני אתחיל עכשיו להתלבש בשביל לכעוס?" ועד שהגיע כעסו כבר נעלם.
