במהלך הצלילה ובמידה ולא שומרים על הכללים הנדרשים יכולים להתפתח תסמינים של דקומפרסיה.
מצב של דקומפרסיה נובע מכך שכאשר אנו יורדים לעומק עמוק (מעל 10 מטר) הלחץ האטמוספרי בעומק גדל (בשל לחץ המיים הרב על גוף האדם). לחץ זה מוביל לדחיסה כללית
של מערכות בגוף וכן של בועיות האויר בדם. ברגע צולל יורד לעומק רב ועולה בצורה לא זהירה ומבוקרת הבועיות הללו לא מתנדפות מהגוף ופשוט בשל קיטון הלחץ הן גדלות ויכולות
להוביל לחסימה של כלי הדם.
דקומפרסיה יכולה להוביל לכאבים באזורי הפרקים במקרים הקלים ועד מצב של מוות במקרה של חסימה חריפה.
הטיפול במקרה זה הינו הכנסת האדם שנפגע לתא לחץ והעלאת הלחץ חזרה והחזרתו בהדרגה.
בפעם הבאה נדבר כיצד ניתן להמנע ממצב של דקופמרסיה שהיא אחת הסכנות הממשיות על הצולל הספורטיבי
בפעם הקודמת דיברנו על השפעות הדקומפרסיה והסברנו מדוע היא נובעת ומה התסמינים שלה.
הפעם נציג כיצד מתמודד הצוללן עם מצב של דקומפרסיה ואיך הוא יכול למנוע אותה.
כפי שציינו המצב נובע כאשר הצוללן עולה בקצב מהיר מדי אל פני המים ואז בועיות החמצן גדלות ויכולות להוביל לחסימת כלי הדם. לכן המענה הטוב ביותר הוא לעלות אל פני המיים בקצב איטי של פחות מתשע מטר בדקה.
תהליך עליה איטי זה מאפשר לבועיות להתפוגג מהדם. בנוסף בצלילות העמוקות מעשרה מטרים נדרש הצוללן לבצע חניית בטיחות.
חנייה זו מבוצעת בעומק של חמישה מטרים למשך שלוש דקות. בכך אנו מאפשרים לבועיות הנותרות לצאת ומקטינים את הסבירות להווצרות מחלת הדקופמרסיה
