מאמר בנושא הצבא

האם בצבא צריכים להקל או להחמיר כידע ???? פעמים שיש בהלכה מספר דעות, יש מקילים ויש מחמירים. בדרך כלל ההלכה נפסקת על פי דעת הרוב, ובשעת הדחק סומכים על דעת המקילים. והמהדרים משתדלים להחמיר אף כדעת המיעוט, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים. השאלה כיצד ראוי לנהוג בצבא, האם לנטות לקולא או לחומרא. מצינו מצד אחד שהתורה הזהירה אותנו להישמר במחנה מכל דבר רע, שנאמר (דברים כג, י): כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וכפי שלמדנו (הלכה ו) שלושה טעמים עיקריים לכך. א) שהשכינה שורה בקרב מחנה ישראל. ב) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן דווקא בצבא צריכים להדר יותר במצוות כדי להיות זכאים לעזרת ה'. ג) חיי הצבא עלולים להוריד את רמתו הרוחנית של החייל, וכנגד זה עליו להתחזק עוד יותר בשמירת המצוות. ומנגד, פטרו חכמים את החיילים היוצאים להילחם, מעת צאתם למלחמה ועד חזרתם, משישה דברים. ואלו הם: א) מותר להם להביא עצים מכל מקום בלא לחשוש לגזל. ב) פטרו אותם חכמים מלחזר אחר מים לנטילת ידיים לפני אכילת פת. ג) התירו להם לאכול פירות דמאי, היינו פירות שחכמים חייבו לעשרם מספק, ובמחנה פטרו את החיילים מהחיוב. ד) פטרום מלהניח מאכל שתי סעודות לצורך עירוב חצרות ועירוב תחומין. ה) מותר להם לחנות ולעבור בכל מקום בלא לחשוש שיגרמו נזק לבעל השדה. ו) חיילים שנהרגו נקברים במקום נפילתם (עירובין יז, א). וכל זה הותר דווקא בעת שיוצאים למלחמה. אבל בזמן אימונים, לא התירו חכמים את ששת הדברים הללו. וגם במוצבים קבועים שהחיילים שם עוסקים בשמירה על הגבול, לדעת הרב הרצוג (היכל יצחק או"ח מז) לא התירו את ששת הדברים הללו. ויש להדגיש שאת ששת הדברים הללו התירו חכמים גם במצב שאין בו חשש פיקוח נפש, שכן במצב של פיקוח נפש, כל המצוות נדחות, ולא רק שישה דברים אלו. אלא שראו חכמים, שאם החיילים יצטרכו להקפיד על ששת הדברים בתנאי השטח הקשים, תגרם להם הכבדה גדולה, שבעקיפין אולי תגרום לפגיעה ביכולתם בקרב, ולכן פטרום. למשל, אם יצטרכו לשאת על גבם לכל מקום מים לנטילת ידיים ועצים להבערת אש, יתעכבו מאוד. וכן אם יצטרכו לקבור כל הרוג בבית קברות מסודר, יצטרכו לעיתים להוליכו על גבם במשך ימים, ולא יוכלו להתפנות להתמודדות עם האויב. וכן אם יצטרכו לבקש בכל מקום רשות מבעלי הקרקע לחנות בגבולם ולקחת עצים, יתעכבו מאוד. על כן הפקיעו חכמים את רשות בעלי הקרקע והעצים לטובת החיילים. אמנם צריך לציין, שכיום, ברוב הדברים הללו אין מקילים. למשל, כיוון שיש לצבא כלֵי רכב, ניתן להביא כל הרוג לבית קברות. וכן ניתן בקלות להביא מים בשפע לנטילת ידיים. והואיל ויש אמצעי קשר, ניתן לתאם מראש את מקום החנייה בלא לפגוע בבעלי הקרקעות.[6][6]. על כל זה עיין בספרו של הרב קופמן "הצבא כהלכה" פרק יא. יש להוסיף כי מדין אשת יפת תואר (דברים כא, יא), אפשר ללמוד את יסוד הדין שצריך להקל בצבא במה שקשה מאוד להחמיר. ויש לציין שפטור המחנה הוא דווקא לעשרה חיילים, שהם נקראים מחנה, אבל לפחות מעשרה אין פטור. ואולי אפשר לפרש, שקבוצת חיילים, אם תצטרך להקפיד בששת הדברים, יקדישו להם זמן רב מדאי והדבר עלול לפגוע בהכנתם לקרב. וזאת משום שכאשר הם עשרה ייטו באופן טבעי להחמיר, כפי שתמיד נוהגים להחמיר יותר בציבור, ועל כן גם כאשר הטרחה שבהקפדתם תגרום לפגיעה בהכנתם לקרב, לא יורו לעצמם היתר, ועל כן פטרום חכמים משישה דברים הללו, כדי שלא יצטרכו לדון בכל אחד מהדינים הללו כשיבוא לפניהם. אולם כשהם פחות מעשרה לא חששו, והשאירו את הדין על פי השיקול היסודי, שחשש פיקוח נפש דוחה מצוות. ויש מבין ששת הדברים שלוש תקנות מיוחדות לפטור את החיילים מדברים חמורים - פגיעה בבעלות על קרקע ועצים, וקבורת חלל במקום נפילתו. וכיום כשיש אפשרות מחמירים בהם (ועיין לעניין קבורה במשיב מלחמה ח"ב קמג). ויש מהם דברים קלים, שאסורים מדברי חכמים והם התירום לחיילים, והם הפרשת דמאי והנחת מזון לעירוב חצרות ותחומין. וגם היום נותרו בהיתרם. ונחלקו לעניין תחומין מהו ההיתר, האם רשאים לילך לכל צד ארבעת אלפים אמה, או רק לצד אחד, ולרב גורן התירו עד י"ב מיל. ולעניין נטילת ידיים, נותר הפטור כשהיה, שאף הנטילה תקנת חכמים. וכאשר יש להם מים, לדעת רוה"פ כבר מעיקר הדין חייבים. וכיום, כיוון שבפועל יש בדרך כלל מים זמינים, אין מקום להיתר. אולם גם היום כאשר אין מים זמינים, לא צריך לחזר אחריהם עד מיל. ולדעת הרבה פוסקים יעטפו ידיהם במפית, כדי לא לנגוע בלחם. מכל מקום למדנו מהיסודות הללו עקרון. מצד אחד, בדברים שעלולים לעכב ולשבש את הפעילות המלחמתית, יש לסמוך על דעות המקילים, כפי שהקילו חכמים בשישה דברים. ומאידך, בדברים שאינם עלולים לשבש את הפעילות המלחמתית, יש להדר ולהתקדש במחנה. על אחת כמה וכמה בזמן של אימונים, שיש להחמיר ולדקדק יותר מאשר בזמנים אחרים.[7][7]. בשירות הצבאי כיום נוצר מצב שהאווירה החילונית עלולה להשפיע על החייל הדתי, וכדי להדגיש את קדושת המחנה נכון להקפיד מאוד על הוצאת ציציות בעת השירות בצבא.יש בחורים שבבית הוריהם אוכלים בשר בכשרות רגילה, ובישיבה אוכלים בשר 'חלק', וכן בבית שהם מתכוונים להקים יאכלו 'חלק' בלבד. וראוי שגם בצבא ידרשו לאכול בשר 'חלק'. ראשית, מפני שזו החומרה החשובה ביותר בהלכות כשרות, שכן לדעת המחמירים, בשר שאינו 'חלק' אינו כשר לאכילה. שנית, בתנאי הצבא הנוכחיים, מי שמחמיר לאכול בשר 'חלק', מקבל את כל שירותי הדת בצורה מסודרת. על ידי הזמנת ה'חלק' יודעים עליו ברבנות הצבאית ונותנים לו ליווי צמוד, מה שאין כן למי שאינו מקפיד על כך. וגם אם לפעמים לא יביאו לו 'חלק', מוטב שימנע מלאכול בשר כמה ימים כדי שיקבל אח"כ את הבשר ה'חלק'. אמנם בשעת מלחמה, כאשר קשה לארגן אספקה מסודרת, עדיף לנטות לקולא ולסמוך על דעות המקילים, כדי לאפשר לחיילים להתחזק לקראת הקרב. ופעמים שהטבחים בצבא גויים, וכיוון שיסוד איסור בישולי גויים הוא מדרבנן, וכאשר הטבח גוי קשה לדקדק בזה, וההקפדה על כך עלולה לפגוע במרקם היחסים שבין החיילים, נלענ"ד שיש לילך אחר הדעות המקילות. א) י"א שאם הגוי מבשל בבית של יהודים אין חשש חתנות והתבשיל מותר (ראב"ד, רי"ו, וע' בב"י יו"ד רי"ס ריג). ב) י"א שאם הגוי עובד בשכירות אין חשש חתנות והתבשיל מותר (רמב"ן). ועוד שיש מקילים בגויים שאינם עובדי עבודה זרה (ר' רפאל ברדוגו, אמנם כמעט שאין מי שהסכים לדעתו). ועיין ביחו"ד ה, נד. ולכן אפילו בעת אימונים יש להקל בדיעבד אם הטבח גוי, וישתדלו שיהודי ידליק את האש, אולם בדיעבד כשלא הדליק את האש יכולים לאכול על סמך דעות המקילים (אלא אם כן הרב הצבאי יאסור).