כעס

שתיקה

אחד מגדולי ישראל בדורות הקודמים היה ממלא פיו במים בכל פעם שחש צורך לכעוס, כדי לעצור את עצמו מלדבר.

"השתיקה בעת הכעס, כמים - לאש".

הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים - ברכותיהם מתקיימות, ייסורים שנגזרו עליהם מתבטלים והם זוכים להתעלות בדרגת נפשם.

דיבור בנחת

"תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדַם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֹּל הַכּוֹעֵס כֹּל מִינֵי גְהִינֳם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָסֵר כָּעַס מִלִּבְּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מְבַשֶּׂרְךָ. וְאֵין רָעָה אֶלָּא גְהִינֳם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (איגרת הרמב"ן).  

מציאת עיסוק

אחד מחכמינו ז"ל קנה בגד מיוחד בצבע מסוים וקרא לו "בגד הכעס". הוא החליט בינו לבין עצמו שהוא לא כועס בשום אופן כל עוד הוא לא לובש את הבגד הזה. ברגע האמת, הוא התחיל ללכת לכיוון הארון אבל כבר בדרך חשב לעצמו "נו, באמת. אני אתחיל עכשיו להתלבש בשביל לכעוס?" ועד שהגיע כעסו כבר נעלם.

הייתה זו שעת אחר הצהריים בדירה המשותפת של נועה ומיכל, שתי סטודנטיות במרכז הארץ. נועה התקשרה למוקד שירות מסוים כדי לסדר בעיה כלשהי שצצה בימים האחרונים. מיכל, עייפה למדיי, ישבה לא רחוק ממנה ועצמה עיניים.

נועה השאירה את הטלפון על רמקול בעודה מתעסקת בשאר ענייניה. מיכל לא יכלה לסבול עוד את צליל ההמתנה של מוקד השירות. "אולי תשימי את זה באוזן במקום להשאיר על רמקול?"  
"אני לא יכולה", השיבה נועה", "לוקח להם הרבה זמן לענות, וזה סתם מחמם לי את האוזן".

מיכל שתקה. הצליל חזר על עצמו פעם נוספת, ועוד פעם, ושוב. מיכל הרגישה את דופק ליבה עולה.
"זה עושה לי עצבים!", אמרה לנועה, "תשתיקי את זה".  
"מצטערת", נועה הייתה שלווה, "תכף הם יענו וזה ייפסק".

אגלי חום הציפו את פניה, והיא חשה מעין ישות שמשתלטת על כל כולה והיא אינה מסוגלת להתנגד. הכעס התפשט בקרבה כמו יצור אפל. 'אני לא יכולה לשמוע את הצליל הזה יותר...'
היא אטמה את אוזניה, מנסה לברוח. ממה? מהישות הזו, מהכעס. היא הרגישה שהוא לא נבע מעצם השמיעה החוזרת ונשנית של הצליל, אלא מהעובדה שנועה סירבה למלא את בקשתה, מהעובדה שהיא קיבלה "לא" כתשובה, מהעובדה שהיא רצתה משהו והוא לא קורה כרגע.

ואז, בבת אחת, היא החליטה לפעול אחרת. היא לא תיכנע ליצר ההרסני, לישות השתלטנית הזו. בדמיונה ראתה את עצמה משתחררת מציפורני היצר, ומוקפת בחומת מגן איתנה.

"זה שלי", אמרה לעצמה, "הלב הוא שלי, הגוף הוא שלי, ההחלטה היא שלי. אני אומרת 'לא' לכעס. הוא סך הכל ישות זרה וחיצונית, אין שום סיבה שאתן לו להיכנס פנימה".

גופה החל לחזור למצב של רגיעה. הלב החל לפעום בקצב סדיר, אגלי החום פסקו, חיוך קטן עלה. הישות הסתלקה מגופה.

עם הגוף אפשר לשחק איך שרוצים. אפשר לגרום לו להרגיש כאב, לחץ ופחד, ואפשר לחילופין לחוש רוגע, נינוחות ושמחה. הכל תלוי בנק' מבט.

ציטוטים ברוח היהדות

"מי ששומר עצמו מכעס, שונאיו אינם שולטים עליו" (ספר המידות).

"כל הכועס, כל מיני גיהינום שולטים בו" (נדרים כ"ב, א').

"כל הכועס - כאילו עובד עבודה זרה" (שבת כ"ה, עב).

"הנה לפעמים יארע שאף על פי שיהיה באדם נפש אחת טהורה עליונה, יבוא איזה פעם לידי כעס, ואז תצא ממנו ותיכנס במקומה נפש אחרת גרועה. וכיוון שכך, יכול להימשך מזה דבר נוסף, שאם עד עתה הייתה מזומנת לאיש הזה איזו אישה בת זוגו (ולהפך), כיוון שנתחלפה נפשו וניתנה לאיש אחר, אותו האיש ייקחנה" (דברי האריז"ל ב"שער הגלגולים", על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל).
כלומר, הכעס עלול לגרום בנקל שאדם יפסיד את זיווגו הטוב משורש נשמתו.

בספרו "מפתחות לחיים", מסביר הרב זמיר כהן, שבזמן שאדם כועס מתרחשים בגופו שינויים פיזיולוגיים העלולים לגרום לנזקים בלתי הפיכים. הוא מציין שהמערכת החיסונית נפגעת, כך שתאי הגוף לא מסוגלים לעמוד בפני האתגרים הניצבים לפניהם.

לעומת זאת, כשאדם מקבל בקלות כל אכזבה, קושי או בעיה בחיים, לומד לפתח גישה אופטימית, לחייך ואפילו לצחוק ולא להתרגש משום דבר - תאי גופו הפגועים מתחילים להבריא ולהתחדש, והמערכת החיסונית מתחזקת.

הגוף והנפש פועלים כאחד. כל כעס הוא אנרגיה רבת עוצמה, אנו יכולים לחוש בו בגופנו. הוא מתפשט בלב, בבטן, ברגליים, בידיים ואפילו במערכת הנשימה. אנרגיה שאינה מביאה לידי מעשה, נותרת כלואה בגוף.

הכעס הוא אנרגיה כלואה ששואפת למשמעות, מה שמוביל להתפשטותה בכל איברי הגוף, ליצירת חסימה ולהיווצרות מחלות.