פסיכולוגיה

Habituation (התרגלות) – התגובה הולכת ופוחתת לאותו הגירוי כאשר אדם נחשף אליו שוב ושוב. הרבה עשורים חשבו שהתינוק לא קולט כלום ולא מבין שום דבר – בגלל שהם לא מדברים והם ישנים רב הזמן. השיטה שבה "מושכים" מהם תשובות היא באמצעות ההתרגלות. מציגים לתינוק גירוי ורואים איך הוא מגיב במדדים הבאים: דופק, קצב מציצה, בכי, חיוך, הוצאת לשון, כמה זמן התינוק מסתכל על הגירוי. מגלים שהתינוק משתעמם עם הזמן. חוקר בשם Fantz לקח את הרעיון הזה הלאה. מציגים לתינוק גירוי, הוא מתרגל ואז מחליפים בגירוי דומה. אם התינוק ממשיך לא להגיב, מבינים שהתינוק לא מבחין בין שני הדברים. לעומת זאת, אם רואים שהחלפת הגירוי מביאה לשינוי בהתנהגות, מבינים שיש לו יכולת הבחנה (Discrimination). כשהתינוק משנה התנהגות בתגובה לגירוי החדש, זה נקרא Dishabituation.

דבר אחר שאפשר לבדוק, במידה ויש יכולת הבחנה, זה לבדוק את העדפתו (Preference). כל המחקרים עם תינוקות מבוססים על הרעיונות האלו.

האם תינוק יכול להפריד בין הריח של חלב אימו לעומת חלב אחר? שמים שני כלים עם שני סוגי החלב ורואים לאיזה כיוון נוטה התינוק.

השאלות המעסיקות את המחקר ההתפתחותי

המילה "גדילה" שונה מהמילה "התפתחות" – גדילה היא רק התהליך הפיזי שקורה מאליו. התפתחות היא סדרה של שינויים במבנים שונים שמתרחשים לפי סדר מסוים. אפשר לדבר על שינויים בתחום הפיזיולוגי (מוטורי, תפיסתי), קוגניטיבי (+שפה), חברתי, מוסרי, רגשי/אישיותי. מה גורם לשינויים האלו? מה מניע אותם? באיזה סדר הם מתרחשים? האם יש קשר בין השינויים במישור אחד למישור השני? האם כל הילדים בכל העולם עוברים את אותם השינויים?

כשאנחנו מנתחים את שלבי ההתפתחות, פיאז'ה נהג להפריד בין כמה תקופות:

א.           0-1 – Infancy (תקופת הינקות).

ב.            1-2 – Toddler (פעוט/גיל רך) (פיאז'ה איחד את א+ב לתקופה אחת).

ג.             2-6 – Early Childhood (ילדות מוקדמת).

ד.            6-12 – Middle Childhood (גיל הילדות, גיל בית הספר).

ה.           12+ – Adolescence (גיל ההתבגרות).

סוגיות מרכזיות בחקר ההתפתחות

א.      האם ההתפתחות היא רציפה או בשלבים? האם יש קפיצות, שבירות ברצף? או שההבדל הוא רק כמותי? זו לא רק שאלה דידקטית – אלא מעשית. כל התיאוריות הגדולות – מחולקות לשלבים עם קפיצות. מבחינה מוטורית – די ברור שיש שלבים. הליכה היא לא "יותר זחילה", אלא קפיצה. מצד שני – בתוך הזחילה יש עלייה הדרגתית. התינוק זוחל יותר ויותר טוב, ואז יש את הקפיצה. לכן, יכול להיות שזה כמו הרתחת מים, שהולכים ומתחממים אבל יש קפיצה מסוימת ב-100. יש פונקציות שמתפתחות ברצף (בעיקר זכרון ואוצר מילים), ויש קפיצות (כמו זחילה/הליכה, ממלמול לדיבור).

ב.      האם יש תקופות קריטיות (Critical Periods)? תקופה קריטית – תקופה בהתפתחות בה האורגניזם רגיש במיוחד להשפעות סביבתיות מסוימות, אשר הכרחיות להמשך ההתפתחות הנורמלית. מחוץ לתקופה זו, לאותם גורמים סביבתיים אין השפעה רבה. זהו חלון הזדמנויות: הכל או לא כלום. יש תקופה קריטית למבטא – לא ניתן לאבד את המבטא בגיל מבוגר. יש תקופה קריטית גם לדיבור בכלל. דוגמא נוספת – Imprinting (הטבעה) – האווזים שנקשרים לדמות הראשונה שהם רואים כאמא שלהם. דוגמא נוספת – ההשפעות המארגנות של טסטוסטרון. בהרבה דוגמאות היצור חייב להיחשף לגירויים בתקופה הקריטית, אחרת הוא לא יפתח יכולות מסוימות. אבל האם זה נכון גם להיבטים הרגשיים? הרבה יותר קשה להוכיח את זה. בהקשר הזה נוהגים להתייחס לתקופות רגישות (Sensitive Periods) – תקופה בה רצוי שיופיעו/יתרחשו השפעות סביבתיות מסוימות, כי יש לאותם הגורמים אפקטיביות גבוהה במיוחד. אם פיספסת אפשר לתקן, אבל עדיין יותר קשה. לדוגמא – הילד צריך לרכוש אמון בסיסי. אם הוא במשפחה מתעללת, זה יפגע בה. אם יועבר למשפחה אומנת – יוכל להשתקם. בתחום הזה הרבה יותר קשה לבוא עם תוצאות חותכות – כי אי אפשר לעשות ניסויים עם חיות בהקשרים של רגשות. קשה להסיק מסקנות גם ממקרים חריגים (כמו ויקטור=מוגלי או ג'ני שנקשרה לכסא בלוס-אנג'לס), כי קשה לבודד מחקרית את הגורמים שהביאו אותם לנהוג כפי שנהגו.

הסרט הבא, שנראה בשבוע הבא, יראה כיצד גורמים סביבתיים משפיעים על המבנים הביולוגיים ועל הדרך שבה הם מתפתחים.

Environmental Learning Framework – היא גישה התפתחותית השמה דגש על השפעת החברה על הפרט. וואטסון וחוקרים התנהגותיים שונים שמים דגש להיבט זה. הילד נולד טאבולה רסה והסביבה מפתחת אותו. הם לא מכחישים את יכולת האדם לעשות התניות, למשל, אבל המנגנונים הבסיסיים בלבד הם החשובים. תימוכין לשיטה זו ניתן למצוא, למשל, בכך שיש חסכים של יתומים שניתן לפצות עליהן בהמשך החיים, באמצעות סביבה נוחה יותר.

Biological Maturation Framework – דגש על הביולוגיה והבשילה הפיזית, שמים דגש לטבע ולא לסביבה. שני חוקרים בהקשר הזה הם גסל (Gessel) והול (Hall). ישנה פונקציה גנטית פנימית שמשפיעה על הגדילה. מערכות העצבים ומערכות אחרות מבשילות והן מפותחות מספיק.

שתי הגישות קיצוניות והאמת היא כנראה איפשהו באמצע. מהי האינטראקציה? איך זה עובד? רב החוקרים הם אינטראקציוניסטים, איפשהו באמצע. למשל – פרויד, פיאז'ה ואריקסון.

גנטי ומולד הם לא מונחים זהים. ההתפתחות מתחילה לפני הלידה – כבר בהריון. לכן – כשמדברים על סביבה מדברים גם על סביבה עוברית, כלומר – לפני הלידה. שם יש את רוב התקופות הקריטיות. למשל – נשים ששותות בזמן ההיריון (FAS – Fetal Alcohol Syndrome). מביא לדפקטים מולדים לילד, אבל הן לא גנטיות. הגורמים הסביבתיים משפיעים על הגורמים הביולוגיים ועל הדרך שבה הם מתפתחים. גם הדברים הקטנים משפיעים – היריון לא רצוי, משפחה חד הורית, משקל נמוך, לידה מוקדמת וכד'.

בסרט ראינו דוגמאות להשפעות בתקופות קריטיות: קרינה גרעינית, אלכוהול, לידה טרם הזמן וכד'. יש משחק עדין בין העיתוי והעוצמה של אותו הגירוי הסביבתי. התקופה הכי קריטית היא השליש הראשון של הלידה. כמות יותר קטנה של אלכוהול בשליש הראשון יותר הרסנית מכמות יותר גדולה בשליש האחרון. השליש הראשון הוא תקופה קריטית. ההשפעות על המח משמעותיות, ויכולות אף להביא למוות. המשחק בין התורשה והסביבה הם כמו כוריאוגרפיה – כשלעיתוי יש תפקיד חשוב. לעכברים, יש במח אזור שונה שאחראי להזזה של כל שערת שפם. אם תולשים שערה אחת כזו ממש בלידה, אח"כ רואים שהאזור הרלוונטי במח לא התפתח כמו שצריך – ניוון. לעומת זאת, כשעושים את אותו הדבר ביום השישי והלאה – רואים שהחלק התפתח דווקא. אם נפגוש את העכבר כשהוא כבר מפותח, נבין שיש לו איזושהי בעיה ואז מנתחים את מבנה המח ומגלים את הבעיה הביולוגית. זה רק מראה שהגורמים הסביבתיים משפיעים על המבנה הביולוגי. יש קושי להבחין בין תורשה לסביבה בגלל זה.

הביטואציה – ניסו לעשות בדיקה של השפעות ההביטואציה באמצעות שינוי בזווית שהילד רואה. הילד זיהה את ההבדל בסיבוב הזווית בגיל שלושה חודשים.

פעם חשבו שאנחנו מגיעים ליכולת לחלוקה לקטגוריות רק כשיש שפה. היום מבינים שהיכולת הזו מתפתחת בגיל מוקדם יותר. מראים לילד סדרה של חתולים מסוגים שונים והילד לא מגיב. מראים לו כלב – והוא מגיב. כבר בגיל כמה חודשים הוא מבדיל. האם זה אומר שהוא יודע להפריד ולהגדיר חתול? לא, אבל הוא יודע שמוצג בפניו משהו שונה.

התחייבות (commintment) של אזורים במח לפונקציות מסוימות מקבעת מצד אחד, אבל מצד שני זה מגביר את היעילות ואת היציבות. החיסרון העיקרי הוא שיש חוסר גמישות, קשה מאד לשנות.

ברגע שגילו את תופעת ההתקשרות, מתחילים לחקור את ההבדלים הבינ-אישיים. מרי איינסוורת' לקחה על עצמה את הפרויקט לבדוק את העניין. אז אין מודדים סגנון התקשרות? איינסוורת' ממציאה את המצב הזר (Strange Situation). יש את התרשים בעמוד 59 במקראה. זו שיטה שמגבירה את רמות החרדה לאט לאט. מסתכלים על שני דברים בעיקר:

א. איך התינוק מגיב לפרידה.

ב. איך התינוק מגיב לאם עם חזרתה. איך הילד מתנחם, נרגע מחדש.

איינסוורת', שמעולם לא הייתה אמא, מצאה הסבר חד סיבתי להתנהגות הילד. סוג הטיפול של האמהות הוא שמנבא את התנהגות הילד במצב הזר:

1. אמהות אדישות, לא נגישות רגשית – מביא להתקשרות נמנעת.
2. הטיפול הרגיש והתגובתי מביא לילדים עם התקשרות בטוחה.
3. טיפול לא עקבי – מביא להתקשרות לא בטוחה.

הביקורת העיקרית – חוקרים רבים טוענים שיש השפעה של הטמפרמנט הטבעי על התנהגות הילד ועל הטיפול בו. זו פשוט גרסא אחרת לויכוח הישן בין סביבה להורשה.

איינסוורת' מצאה את הקשר הנ"ל במובהקות גבוהה: r=0.78. התפיסה של איינסוורת' שמה את האם במרכז. אם משהו משתבש – זה "אחריותה". ההתפלגות יצאה: A – 20-25%, B – 65%, C – 10-15%. עם זאת, יש שונות גדולה בעולם בהתפלגות זו:

א. מערב אירופה די דומה לארה"ב.

ב. ביפן, במדגם העירוני, יש דמיון בהתפלגות לזו של ארה"ב. אבל – במדגם המסורתי – יש שוני. התינוק קרוב יותר לאמא, יש פחות פרידה ועצמאות. שם אין בכלל A, הימנעות, אבל יש לא מעט התקשרויות לא בטוחות.

ג. בישראל, בקיבוצים עם לינה משותפת, אחוז ההתקשרות הבטוחה יורד לעומת העיר והקיבוצים עם הלינה בנפרד. כמו ביפן, יש ניפוח של C. היו כל מיני תיאוריות בהקשר זה.

ד. בגרמניה המערבית (בתקופה שהייתה מפוצלת) היו 52% טיפוס A. אולי באופן כללי האימהות פחות רגישות וזו הסיבה? לא מצאו דבר כזה. ההסבר היום הוא שיש פה פירוש לא מדויק של הנתונים. ישנן נורמות בנוגע לגידול ילדים בגרמניה – ובעיקר חינוך לעצמאות. האדישות הזו יכולה להתפרש פשוט ככך שהילד עצמאי ולא מתרגש מהפרידה. באו עם הערכים הצפון אמריקנים, עם הכלי שנכון למקום אחד, והשליכו ממנו לאחרים. לתוצאות יש הסבר אחר, שהביא לסדק הראשון בתיאוריה של איינסוורת'.

ביפן המסורתית, יש נורמה שתהיה קירבה רבה בין הילדים להורים. הילד נכנס ללחץ רב במצב הזר. ומה לגבי הקיבוצים? למה דווקא שם יש ניפוח של טיפוס C? כשהסתכלו על הילדים בסיטואציה של משחק ראו שדווקא יש קשר מצוין. החוקרים הגיעו לבסוף למסקנה שבמהלך היום יש קשר טוב עם המטפלים וההורים; אבל בלילה יש בעיות רבות, הילד יכול היה לבכות זמן רב עד שמישהו ניגש אליו, למשל. יש פה שילוב בעייתי של טיפול מסור במשך היום עם משהו הרבה פחות רגיש בלילה. השילוב הזה יחד יוצר תמונה של פחות עקביות בטיפול הכוללני שמסביר את ההתקשרות הלא בטוחה. ולמה יש מעט מאד A? קושרים את זה למצב בישראל – ההורים לא עוזבים את הילדים וכל הזמן "עוטפים" אותם, ולכן אין ילדים שלא מתייחסים אליהם.

השונות בתוך קבוצות בהקשר להתפלגות גדולה פי 1.5 מהשונות בין אוכלוסיות שונות בעולם.

בגלל כל השונות שהוזכרה, צריך לחשוב על שיטות אחרות לבחון את טיב ההתקשרות. כל השיטות שחשבו עליהם בדקו את הילד במצב חרדה. שמים את הקשר במבחן – ובודקים מי מנחם את התינוק, מי נותן לו בטחון ללכת ולחקור את העולם. במטא-אנאליזה עם יותר מאלף מקרים לפי מודל איינסוורת' עולה כי r=0.24, ובלי הנתונים של המחקר של איינסוורת' עצמה יצא r=0.16. אצל אבות, יש מדגם קטן יותר – כ-350: ושם הקורלציה מאד דומה. ועדיין – משתמשים בשיטת המצב הזר כשיטה עיקרית גם היום.

האם יש דמיון בין סגנון ההתקשרות בין שני ההורים? בחלק מהמקרים היה, ואז עלתה הסברה שטיב ההתקשרות קשור בטמפרמנט של הילד. מנגד, חוקרים ראו שבחלק מהמקרים יש הבדל בסגנון ההתקשרות עם המטפלת או עם מבוגרים אחרים – ואז לא ממש בטוח שזה קשור בטמפרמנט. סביר יותר שזה קשור לסגנון האחיד לשני ההורים, לדמיון ביניהם. בכל מקרה, מידת ההתאמה בין סגנון ההתקשרות לאמא לסגנון ההתקשרות לאבא במטא-אנאליזה של 950 משפחות. היה r=0.17. כלומר – לא חזק במיוחד. בסופו של דבר גם ככה אין דמיון רב. מכאן ניתן להסיק שתרומתו של הטמפרמנט נמוכה מאד וצריך לחפש גורמים נוספים המשפיעים על טיב ההתקשרות. הסיכום של כל הגורמים הרלוונטיים:

א. רגישות ההורים – כפי שהוצג.

ב. טמפרמנט – כאמור, תרומה קטנה יחסית.

ג. המצב הסוציו-אקונומי וסביבה חברתית – שמביא גם לבעיות בריאותיות, שכונות מצוקה עם פשע וכד'. דוגמא יפה למצב הזה היא מה שקורה בשדרות – החרדה המתמדת מפני נפילת טילים, החרדה הכרונית וכד'.

ד. הקשר הזוגי בין ההורים – משפיע ישירות על הילד.

ה. ההיסטוריה האישית של התקשרות של הורה – מרי מיין (היורשת של איינסוורת') פיתחה כלי לבדיקת סגנון התקשרות בבגרות – באמצעות ראיון. יש קורלציה בין ההיסטוריה לבין הילד. זה נכון גם כשההורים מאמצים ילד. הראיון הזה בודק את התפיסות שיש להורה בנוגע לתפקידן של הדמויות ההוריות.

בולבי אמר שההתקשרות של הילד עם האם חשובה מאד, כי היא יוצרת פרוטוטיפ לכל מערכות היחסים שהילד יפתח בהמשך חייו. הילד מפתח ציפיות ואמונות על העולם, עצמו ועל טיב היחסים בין העצמי לאחרים. על בסיס אינטראקציות אלו הילדים בונים ייצוגים פנימיים של יחסים אשר יהוו את הבסיס / "המדריך" לשאר היחסים העתידיים שלו. זה המשך של התיאוריה של יחסי אובייקט של מלאני קליין – לפיה אנחנו מפנימים דפוסים בין העצמי לאחר. בהקשר של אימוץ ההורים את המודלים שהם חוו – זו נבואה שמגשימה את עצמה. יש קורלציה חזקה בין התקשרות בטוחה למצב חברתי ולהיבטים אחרים.

מגמות שרואים בהקשר של יציבות של מצב התקשרות:

א. קבוצות B יותר יציבים משאר הקבוצות.

ב. במעמד הביניים יש יותר יציבות מאשר בקבוצות עניות יותר. יש לפעמים שינויים דרמטיים אפילו בחצי שנה. ככל שבודקים את זה בשלב מאוחר יותר, יש יותר סיכוי ליציבות.

ג. בקבוצות עם הורים מתעללים, יש פחות יציבות לעומת הורים טובים.

לא הצליחו לשחזר את הממצאים האלו מאז אותו מחקר. למה? כי הוא בחר אנשים יציבים יחסית באופן כללי, ולכן זה מה שהוא מצא. האם יש מצב או זמן שבו סגנון ההתקשרות מתגבש ולא משתנה יותר? זו שאלה לא פתורה כיום, שיש בה עיסוק רב. נראה שסגנון ההתקשרות יכול להשתנות – אבל לא ברור עד מתי.

היום מבינים שיש פה מערכת מורכבת של גורמים משפיעים על ההתקשרות – והיום מדברים יותר ויותר על התאמה בין הגורמים השונים. Match \ Mismatch הוא המודל הרלוונטי. גורמים רבים דיברו על אותו העניין והשתמשו במונחים דומים – Good-of-fit, attunement, interactional synchrony. לא כל הילדים חווים את אותו הטיפול באותה הדרך. ילדים אחרים מעוררים תגובות שונות אצל ההורים. הכל תלוי בחוויה הסובייקטיבית של הילד – וזה מסביר את הקורלציות הנמוכות שראינו.

מרי מיין המשיגה קטגוריה חדשה – D – Disorganized/Disoriented. רוב המחקרים לא הכניסו את זה. זה הגיע מאוחר יותר. לא כל החוקרים מתלהבים מהקטגוריה הזו. יש שחושבים שאולי זה לא קטגוריה נפרדת, אלא משולב עם A, B או C. יש מחלוקות וביקורות. לפי איינסוורת', אמא שמטפלת בסגנון מסוים מביאה לסגנון היקשרות. עם זאת, לפי מיין, ההורים שמביאים לסגנון D – או שהם בעצמם פתולוגיים, או הורים שממש מפחידים את הילדים שלהם. לפעמים יש משהו קפוא במבט של הילדים, משהו שמצביע על פתולוגיה קיצונית. איפה רואים הרבה טיפוס D? בילדים שעברו התעללות. דווקא ב-D, יש נטייה ליציבות לאורך זמן. ניתן לומר ככלל – דברים קיצוניים יציבים יותר. ילדים עם התקשרות מאד בטוחה – יתמידו בה, וכנ"ל לגבי ה-Disorganized. איינסוורת' מצאה יותר יציבות, אבל לא הצליחו לשחזר, כנראה בגלל בעיות בניסוי.

כשדיברנו על יחס זוגיות – לא נכון לדבר על מצב סוציו-אקונומי. נכון לדבר על ה-Stress מחד, ועל ה-Social Support, שמאזן אותו, מצד שני. המצב הכלכלי בפני עצמו לא מעניין. הלחץ עלול להיות מוקרן על התינוק, התגובתיות תהיה שונה.

מזג הוא סגנון של התנהגות או סגנון של תגובה רגשית. כדי לדבר על מזג, יש לדבר על משהו על-מצבי – הילד לוקח איתו את המזג לסיטואציות שונות. זהו התחום של ההבדלים הבין-אישיים, בטיב ועוצמת התגובה הרגשית. האם המזג יציב? תלוי את מי שואלים.

יש כמה סוגי ילדים:

הילד הקל, כ-40% מהילדים, שמחים רוב הזמן, מסתגלים בקלות למצבים חדשים.

הילד הקשה, כ-10% מהילדים, ילד לא סדיר, נוטה להגיב למצבים חדשים בצורה קשה.

הילד ה"מתחמם לאט" – מגיבים לאט לגירויים חדשים, פשוט לוקח לו זמן להתרגל למצבים חדשים. כ-15%.

מה לגבי האחרים? קשה לקבוע לגביהם.

במקראה יש תשעה מאפיינים של מזג של ילד. פלומין אמר שמזג מורכב משלושה גורמים בלבד – Emotionality, Activity, Sociability. עם זאת, לכל אחד יש מדדים אחרים. יש פה בעיה של הגדרה – מה בדיוק כלול במושג המזג.  מכל ה"עוגה" של התנהגות התינוק, מה נתחם כמזג? מהם המרכיבים הבסיסיים שלו?

ניקח את הפעלתנות, למשל – זה ברור שבגיל חודשיים ילדים פעלתנים יזוזו יותר מילדים שהם לא. אבל מה לגבי גיל 10? שם המדדים יותר סובייקטיבים. בספר משווים משחקי כדור עם משחקי שח-מט... מאד סובייקטיבי. היום יודעים שרמת הפעלתנות מתייצבת בגיל שנה בערך. אבל – איך גילו את זה? בעזרת שאלונים להורים. אמנם יש תנועה מסוימת בתוך השנה הראשונה, ובסוף זה מתייצב.

בסופו של דבר, המסקנה של החוקרים היא שהמזג בפני עצמו לא מורש לילד, אלא קשור בסביבתו. זו מסקנתם של חוקרים שעסקו בניסיון למדוד באופן כמותי את המזג, ובסופו של עניין – הבינו שאין טעם להסתכל על מרכיב זה כגורם מנבא יחיד לתגובתיות של הילד. החוקרים שינו את שיטת המחקר שלהם, והחלו למחקר איכותני של צמדי הורים וילדים. ההנחה היא שיש אפקטים דו סטריים בין הילדים להורים. הדברים האלו מאד עדינים.

התהליך בו הילד רוכש את הערכים, העמדות, הנורמות וההתנהגויות המצופים ממנו. המנגנון הבסיסי הוא ההזדהות, identification. על ידי כך שהילד לוקח אנשים משמעותיים בסביבתו כמודלים, הוא רוכש את כל הדברים שאמרנו קודם. ממי הוא לוקח? מסוכני החיברות: הורים, אחים, מורים, מטפלים, טלוויזיה, ספרים, סרטים, אינטרנט וכד'. מגיל שנתיים מתחילים לדבר על הנושא הזה – כי יש שפה. הסיבה השנייה – קשורה בהתפתחות מוטורית. יש ילד יותר עצמאי – אבל יש גם סכנות ופיתויים. יש יציאה הדרגתית מעולם המשפחה. גם באיסורים הראשונים בשלב מוקדם יותר יש תהליך של חיברות, אבל התהליך משמעותי יותר בגיל המבוגר.

מה כלול בחיברות?

א. תפקידים חברתיים, ובין השאר תפקידי מין וזהות מינית.

ב. מוסר. צריך לדבר גם על הפנמה של הנורמות החברתיות – מעבר ממוקד שליטה חיצוני לפנימי.

ג. התנהגות פרו-חברתית – הביטוי של צרכים בדרכים מקובלות בחברה. התחשבות באחרים, דחיית סיפוקים. התחשבות באחרים, ומניעת תוקפנות הנובעת מתסכול.

משחק הוא עניין מאד חשוב בהקשר זה מכמה סיבות. דבר ראשון – זה מה שהילדים עושים רוב הזמן. הרבה מתהליך החיברות מתבצע תוך כדי משחק.

איך נקטלג משחק? אפשר לדבר על סוג המשחק, או על קטגוריות קוגניטיביות של משחק.

המשחק הפונקציונאלי / סנסורי – המשחק בשנתיים הראשונות. כל מיני תנועות שחוזרות על עצמן, הפעלת מוביילים. החלוקה הזו מאד מאפיינת את התקופה הסנסורי-מוטורית של פיאז'ה. יש פה מעט מאד קוגניציה אמיתית.

המשחק הקונסטרוקטיבי – מופיע בגיל שנתיים/שלוש עד גיל שש. זה משחק של "לבנות דברים". זה שייך יותר לתקופה הקדם-אופרציונאלית. במקביל, מתחיל משחק ה-Make-believe. חלק קוראים לאותו משחק Pretend, Fantasy או משחק סימבולי. גם זה מאפיין את השלב הזה. כאן, מתחילים לראות קוגניציה אמיתית. נדרש דמיון וחשיבה סימבולית.

המשחק הסוציו-דרמטי – שכיח מגיל 4-5 ומעלה – הוא דומה למשחק "כאילו", אבל הרבה יותר מובנה. זה לא רק משחק פשוט, אלא יש בו התרחשות חברתית כלשהי, אינטראקציה. הילדים בו כבר בתפקידים חברתיים כאלה ואחרים.

משחקים עם חוקים/כללים – החל מגילאי 5-6-7. זה מאפיין את השלב האופרציונלי-קונקרטי של פיאז'ה. הכוונה לא בהכרח למונופול, אלא משחקים אחרים של ילדים, כמו קלאס למשל. יש פה הרבה יותר מוּבְנוּת, יותר משתתפים. יש עיסוק רב יותר בחוקים ובכללים, שלפעמים חשובים יותר מהמשחק עצמו. לפעמים רק מתווכחים על זה. במשחק הזה לומדים מה הוגן ומה לא, מי קובע, היבטים של מוסר וכד'. המשחקים האלו יותר ארוכים.

א. בתחילת החיים יש פעילות לא חברתית, שנחלקת לשלושה סוגים:

1)  Unoccupied Activity – הילד לא ממש עושה משהו. אולי הוא משחק בבובה, או זורק כדור.

2)  Onlooker Behavior – להסתכל על אחרים משחקים.

3)  Solitary Play – משחק לבד. זה מאד נחמד, לה לה לה לה לה לה לה...

ב. Parallel Play – משחק מקביל. יש יותר תחושה של חברתיות. הילדים כולם עסוקים באותה פעילות. הילד גם משחק, אבל במקביל לאחרים, ולא איתם. האחרים לא ממש הכרחיים, אבל זה שהילד עושה את זה בנוכחות אחרים. יש הרגשה של ביחד.

ג. Associative Play – משחק אסוציאטיבי. הילדים משחקים במקביל – אבל מדברים אחד עם השני, מחליפים צעצועים וכד'. יכול להיות שתהיה תקשורת – מבטים, מילים וכד'. אבל עדיין, זה לא שהמשחק לא יכול להתקיים בלי האחרים.

ד. Cooperative Play – יש מטרה משותפת, ולא ניתן לשחק את זה אם השני לא משתף פעולה. למשל – אמא ואבא, רופא וחולה וכד'.

כמה זמן הילד מבלה בכל שלב משחק? האחוזים כאן הם מסך זמן המשחק בכל קבוצת גיל:

אפשר לראות שלא מדובר בשלבים דיכוטומיים, אלא בשינויים הדרגתיים, עם הזמן. גם בבגרות – מבוגרים מבלים באותם סוגים של משחק. התעמלות בחדר כושר הם סוג של Parallel Play. משחק בסוליטייר בזמן שיעור הוא, כמה לא מפתיע, Solitary Play.

עם הזמן המשחק הופך ליותר חברתי ומצריך יותר כושר קוגניטיבי.

מה התפקיד ההתפתחותי של המשחק?

א. קודם כל, במשחק לילדים יש הזדמנות להיות באינטראקציה סימטרית. אין פה מבוגר שאומר להם מה לעשות – אלו יחסים "בגובה העיניים". הילדים לוקחים אחריות על מה שעושים. זו העצמאות עליה מדברת מאהלר.

ב. זה מעודד חברויות. שם נפגשים עם החברים. בהתאם – המחשב מבודד את הילדים.

ג. תרומה פיזיולוגית לקואורדינציה, מוטוריקה (למשל בכדורגל).

ד. המשחק מאפשר את ההתפתחות של מיומנויות חברתיות – החל מהתקשרות ועד פתרון קונפליקטים בין אנשים.

ה. המשחק עוזר לילד להתמודד עם מצבים חברתיים עתידיים ונוכחיים. זה מכין את הילד לתפקיד עתידי, זירה בטוחה בלי השלכות לבחינת המצב. מתרגלים בלי לשלם את המחיר.

ו. במשחקים יש משהו שמעודד את החשיבה הסימבולית, את הדמיון ואת היצירתיות. הקשר הסיבתי הוא כפול – משחק מתאפשר בזכות התפתחות ברמה הקוגניטיבית, ואז תורם לשיפור ושכלול.

ז. המשחק תורם להתפתחות של אמפתיה לאחר. ילדים מתחילים בתפקיד מסוים ואח"כ זה מתהפך, וההחלפות מאפשרות לראות את המציאות משתי נקודות מבט.

ח. מכיוון פסיכואנליטי – המשחק עוזר להתמודד עם חרדה. הילדים מווסתים רגשות. כשהם משחקים את הרופא והחולה, הם כאילו שם – אבל לא ממש. זה עוזר להם להתמודד עם מצבי חרדה. הפסיכודרמה במצבים אלו עוזרים מאד.

ט. משחקים עם כללים וחוקים – תורמים למה הוגן. אמרנו את זה כבר.

בקיצור – הילדים לומדים על עצמם ועל העולם. זה נכון בכל חברה, והתכנים משתנים.

מגיל צעיר מאד יש הבדלי סגנון בין בנים לבנות. יש כאן הפרדה מאד חדה בין בנים לבנות – והיא נעשית על ידי הילדים לגבי עצמם. זה נקרא Self-Segregations. ניסו להביא בנים ובנות לשחק יחדיו – אבל עדיין, זה קורה רק כשמכריחים את הילדים. בנים משחקים עם בנים ובנות עם בנות. הנתונים בתחום הזה מאד חזקים. בגיל הגן, גיל 4.5, רואים סטטיסטית שבנים משחקים עם בנים פי 3 יותר זמן מעם בנות – וכנ"ל בנות. בגיל 6.5, זה כבר פי 11. זה נכון בתרבויות שונות. ילדים אוהבים משחקים יותר פיזיים. זה גובר על מה שההורים או כל אחד אחר מנסה לשדר לילדים. המסרים הסמויים בנוגע למה מתאים לבנים ובנות באים מכל מקום. הקטגוריזציה לפי מין היא אחד הדברים הכי בסיסיים – ויש בה אלמנט ביולוגי מובהק, אבל גם חברתי-סביבתי.

התהליך בו מפתחים תפקידים ו/או התנהגויות על בסיס המין שלך נקרא Sex-Typing. בתהליך של סיווג מיני מופנם המין הביולוגי יחד עם ההקשרים החברתיים של המין הזה. התהליך מתחיל בסיווג של הילד כבן או בת, מודעות למין הביולוגי. זה נקרא Basic-Sexual Identity. הילדים יודעים לסווג את עצמם ואת האחרים. עדיין – לא מבינים שהמין הוא דבר קבוע (Gender Constancy). זה יוצר מצב מצחיק שהסממנים החיצוניים קובעים אם מדובר בילד או ילדה. הילד יכול להגיד שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה אמא. זה קשור בשימור.

מלבד הביולוגיה, יש משהו אחר שנקרא Gender Role Concept. זהו, למעשה, ידיעת הסטריאוטיפים התרבותיים הקשורים לזכר ונקבה. זו כמובן פונקציה של החברה. יש אימוץ של אותם התפקידים, של ה-Gender Role. הילד מאמץ לתוך הזהות את התכונות האישיותיות וההתנהגויות שהחברה מגדירה כמתאימות למין אחד או השני. בגיל מוקדם מאד, ילדים בוחרים משחקים שונים. זה הביא את החוקרת המפורסמת מאקובי לחשוד שיש פה משהו מולד. עוד לפני שיש תפיסה מגובשת של הילד לכך שהוא זכר או נקבה, יש העדפה לסוגי משחקים האופייניים למין שלו. אם בגיל 1.5-2 זה בא לידי ביטוי בבחירת צעצועים – בגילאים מאוחרים יותר (3 למשל) הסטריאוטיפים ברורים יותר ובאים לביטוי בתפקידים מסוימים – רופא זה בן, אחות זה בת. בגיל 5-6 הדברים הופכים מעט יותר מופשטים. הסטריאוטיפים הפעם הם שבנים אמיצים, קשוחים, בנות הן רכות וכד'. מאיפה כל זה מגיע? מכל מקום – טלוויזיה, הורים, מורים, קבוצת השווים וכד'. איך ההורים עושים את זה באופן שהם עצמם לא שמים לב? באמצעות פרסים ועונשים קטנים ולא מודעים. הילד לוקח את הצעצוע ה"לא נכון" וההורה עושה פרצוף. גם אם ההורים משתדלים – זה לא מצליח להם. למה? כי הכוח של החברה כל כך חזק. חוסר השוויון מוטמע כל כך עמוק.

למה בנות לא רוצות לשחק עם בנים ולהיפך? מאקובי חושבת שבנות מאד נרתעות לשחק עם בנים, בגלל האלימות והדחיפות. כמו כן, לבנות קשה להיות אלו שמשפיעות על הבנים, בגלל הדומיננטיות שלהם. עשו מחקר בהקשר זה: לקחו כמה קבוצות שכללו מורה (נקבה) עם ארבעה ילדים – לפעמים ארבעה בנים, לפעמים ארבע בנות ולפעמים שניים-שתיים. בקבוצות ההומוגניות של הבנות – הם שיחקו, היו אקטיביות וכד'. בקבוצות המעורבות ראו שהבנות פחות אקטיביות, יותר חוששות ונטו להישאר יותר קרובות למורה. כלומר – הביישנות והשקט לא מוטבעת בהם, אלא נוצרת מהאינטראקציה עם הבנים.

ולמה בנים לא רוצים לשחק עם בנות? אצל הבנים יש תהליך יותר קשה בגיבוש הזהות המינית. גרינסון, במאמר שיש במקראה, אומר שהוא רואה אצל בנים הרבה יותר בעיות מאצל בנות. בנים פחות בטוחים בזהות המינית שלהם, בגלל שהתהליך שמוביל אותם לשם הוא תהליך יותר מפותל ולמעשה – כפול. כדי לגבש את הזהות המינית, הדמות הראשונית להזדהות היא האמא. הבת צריכה להמשיך לעשות את כל מה שעשתה עד כה, אבל הבן צריך פתאום להתנתק (disidentify) מהאם ולהתחיל להזדהות עם האב. התהליך הזה בעל פוטנציאל ליותר בעיות. קודם כל צריך להתנתק ואז – לקפוץ למים הקרים – להתחיל להזדהות עם האב, שהוא פחות נגיש.  לפי גרינסון יש בעיה בכל תרבות שבה האם היא דמות ההזדהות הראשונית. ההשערה של גרינסון מעניינת – והיא מסבירה למה הבנים כל כך מאוימים ממשחק עם בנות. הסנקציות שהילדים האחרים מטילים עליו הוא חוסר הביטחון שלהם שמוטל עליו. ננסי צ'ודורוב טוענת שצריך לראות את הדברים כשני קווים מקבילים של התפתחות. הבת עושה Affiliation – "מקושרות" – לאם, וכך מגבשת את הזהות המינית. הבן צריך לעשות Differentiation. צ'ודורוב טוענת שבנות מרגישות יותר בנוח באופן כללי, והן מאוימות על ידי נפרדות; וההיפך אצל הבן. הבן מרגיש בנוח בנפרדות, ומאוים על ידי הביחד, בעיקר מול האובייקט הנשי.

גרינסון הופך את מה שפרויד דיבר עליו כחולשה – והופך אותו לנקודה חזקה אצל הנשים. צ'ודורוב טוענת שאין "יותר טוב" או "פחות טוב". היא אומרת שחלק מההוויה הנשית היא ה"ביחד" הזה. אולי זה מסביר גם למה נשים יותר אמפתיות. מנגד, הבנים מפתחים את הנבדלות, דבר שמרתיע נשים.

היום נציג שתי תיאוריות אחרות לגמרי! תיאוריה קוגניטיבית (נציגה הוא קולברג); תיאורית למידה (נציגה הוא בנדורה).

בנדורה טען, בקשר לזהות מינית, שמנגנוני למידת ההתנהגות זהים, גם לזהות מינית – באמצעות התניות ותוספות שלו – למידה על ידי צפייה וחיקוי. הנחת המוצא היא שאנחנו מחפשים חיזוקים ומנסים להימנע מעונשים. בנדורה מוסיף את עניין החיקוי – אנחנו צופים בכל מיני מודלים, הסוכנים החברתיים. מה הסתבר? שהורים, אבא ואמא, מחלקים פרסים ועונשים באופן שונה לגמרי. זה בא לביטוי החל מהבעות פנים ועד דברים יותר רשמיים. בחברה המערבית נותנים לבנים "כנפיים", דוחפים אותם לצאת החוצה, ולבנות "שורשים" – להישאר קרוב. בנדורה אומר שהחיזוקים והעונשים הם שקובעים את ההתנהגות שלנו. בהתאם – מתחילים לעשות את הדברים המתאימים למין. זה מתחיל בחיקוי, עונשים ופרסים.

קולברג, מנגד, מאד מושפע מפיאז'ה. התיאוריה שלו מאד פיאז'יטיאנית. הוא מדגיש את מושג הסכימה – הוא חושב שקודם כל הילד משייך את עצמו לקטגוריה "בן" או "בת" כבר בשלב מוקדם מאד. הקטגוריזציה הזו מאד מוקדמת. קודם יש את התפיסה, את הסכימה ואז היא מנחה אותנו בפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים בעולם. קולברג אמר שהסכימה גורמת לך אפילו להתעלם מחלקים שאינם בסכימה אליה הוא משויך. הבן אפילו לא מנסה לשחק במשחקי בנות – והסכימה אפילו מתחזקת. המעגל מזין את עצמו. החלק של החיזוקים מקבל תפקיד משני, אבל הוא גם קיים – בשלב מאוחר יחסית. הקשר לפיאז'ה – הילד פעיל, לא פאסיבי כמו אצל בנדורה. עם זאת קולברג לא מצליח להסביר חלק מהדברים.

אצל בנדורה – קודם באה ההתנהגות ואז התפיסה העצמית. אצל קולברג זה הפוך.

Gender Schema Theory - התיאוריה השלישית משלבת בין שתי התיאוריות. היא מנסה לשלב בין החלקים הטובים בשתי התיאוריות. התיאוריה הזו אומרת שהבסיס הוא התגמולים והחיקויים של בנדורה, ההתנסויות – ואז נבנית סכימה. רק אז כל מה שקולברג אמר קורה. בשלב הזה, הסכימה משנה את הדרך בה מפרשים התנסויות – והזהות המינית רק מקצינה.

תוקפנות Aggression – התיאוריה של בנדורה

ניתן לחלק תוקפנות ל:

א. תוקפנות אינסטרומנטאלית – כדי להשיג מטרה. ככל שהגיל מתגבר, הסוג הזה יורד. יש דרכים אחרות לפתור בעיות, יש גם קללות.

ב. תוקפנות עוינת – לשם העוינות. זה דווקא עולה עם הגיל. למה? כי מתחילים לזהות כוונות של אחרים. אם הילד עשה לי משהו רע בכוונה – אני רוצה להחזיר לו.

בנים יותר תוקפניים בכל התרבויות הנחקרות.

מה מסביר את התוקפנות של ילדים? יש הסבר אבולוציוניים – התוקפנות הכרחית בשביל לשרוד. זה מאפיין את כל התרבויות וגם מינים אחרים. אפשר גם לקשר לזה את ההורמונים וכד'. ההסבר הפסיכואנליטי רואה את התוקפנות כדחף מולד, שצריך לבוא לידי ביטוי. פרויד היה מדבר בהקשר זה על סובלימציה.

לפני בנדורה, היו שלושה אנשים שעסקו בתוקפנות בהקשר החברתי. מילר ודולר אמרו שתסכול מביא לדחף תוקפני. האמירה פה היא שונה בנוגע לטבע האדם – הדחף הוא לא "בלתי נמנע", הוא לא תמיד שם כמו אצל פרויד, אלא מולד מנסיבות חיצוניות. זה נקרא Social learning, והתיאוריה הספציפית – Frustration Produced Drive.

בנדורה עשה בשנות ה-60 סדרת ניסויים קלאסיים (אז הם לא היו קלאסיים). הוא טוען שתוקפנות נלמדת כמו כל התנהגות אחרת. אם בנים יותר תוקפניים – זה בגלל מודלים לחיקוי שהם תוקפניים יותר: הורים, מורים, טלוויזיה וכד'. עשו ניסוי – ילדים התבקשו לבנות מגדל וילד אחד הפריע. הילדים האחרים הורשו לחשמל אותו (בכאילו...). והם אכן עשו כך. מתי הם לא עשו זאת? כשהם ידעו מראש שהוא עייף, לא מרוכז וכד'. כלומר – כשהייתה להם הבנה קוגניטיבית של הסיבות שהוא נוהג כך.

בנדורה לוקח ילדים בני ארבע ונותן להם לראות מודל מרביץ לבובה "נחום תקום". היו שלוש וריאציות: מודל חי (אדם מבוגר שעושה זאת מול הילד), צפייה בסרט בו הם רואים זאת, דמות מצוירת מרביצה למודל. התוצאות זהות. היו שלושה תנאים – שעסקו בשאלה "מה התגמול שמקבלת הדמות המרביצה?": תוקפנות מתוגמלת, ללא השלכות, תוקפנות מוענשת. ומה היו התוצאות? מה הילד עשה כלפי "נחום תקום"? זה המשתנה התלוי: המצב המתוגמל היה די דומה למצב שבו לא היו השלכות, ושניהם היו גדולים בהרבה מהמצב שבו המרביץ נענש. מה הפרשנות? שהילדים הסיקו שאם אין ביקורת על המרביץ (בניגוד לרוב מה שקורה בחברה), זה כנראה בסדר גמור.

מה התיאוריה של בנדורה אומרת? כדי שנוכל לחקות מודל באופן מוצלח, כמה דברים צריכים להתקיים:

א. נגישות/זמינות (Availability) – צריך שיהיה מודל. זה פחות משנה מהו המודל עצמו.

ב. קשב – צריך לשים לב למודל.

ג. זכרון – צריך שהדברים יירשמו.

ד. Motor Reproduction Skills – האם יש את היכולות לבצע את הפעולה, לחקות אותה?

זה אומר האם הילד יכול לעשות משהו. זה מדבר על פוטנציאל. האם בפועל הוא יתנהג כך?

ה. מוטיבציה – זו הנקודה החשובה.

בניסוי המשך, בנדורה מבצע שני שלבים: הוא מריץ שוב את אותו הניסוי ואח"כ מחזיר את הילדים לניסוי פעם נוספת, רק הפעם מבטיח תגמול למי שירביץ. מה התוצאות? גם הילדים שצפו בגרסא ש"נענשה" הרביצו לנחום תקום. הם חיקו את זה בדיוק – אחד לאחד – הרביצו באותה שיטה. בנדורה אומר שאם חשבנו שהילדים שלא הרביצו ל"נחום תקום" לא למדו להיות אלימים, מסתבר שלא – פשוט לא השתלם להם להיות אלימים בגרסא הראשונה של הניסוי. ברגע שנתנו להם אור ירוק, הכל השתחרר – והם נהיו אלימים. ברגע שזה משתלם – כל הידע שהצטבר בנוגע ל"איך מרביצים" משתחרר ונעשה שימושי. יש ניסוי של טולמן, משהו עם חולדות, לא תפסתי לגמרי:

טולמן ביצע ניסוי אחר – ... הוסיף ואמר שגם אם מבצעים את הניסוי אחרי שבוע שבו הם ראו רק עונשים, הם עדיין שינו את ההתנהגות ברגע שיש תגמול.

בקיצור – גם אם בטלוויזיה אלימות לא משתלמת, היא עדיין מלמדת אותנו התנהגות אלימה. ברגע שבו זה יהיה רלוונטי, הכל ישתחרר. זו הטענה כנגד טלוויזיה אלימה. גם התנהגות של ההורים כלפי הילד – אלימות פיזית או מילולית (או סתם צעקות) תביא את הילד להתנהגות כזו, ללמוד "איך נוהגים ככה".

השלמות משי:

ילדים הם כמו ספוג

בין שלב הצפייה לשלב החיקוי הוא עושה הפסקה ונותן לילדים תמריצים לחיקוי ההתנהגות.

כאן רואים שגם הילדים שראו מודל המקבל עונש סיגלו התנהגות תוקפנית שלא נפלה משני התנאים האחרים, הם חיקו באופן מדויק את ההתנהגות שראו.  מה שמראה שהם למדו ועוד איך למדו את ההתנהגות הזו.  אבל בשלב הביצוע הם הבינו שהתנהגות כזאת לא משתלמת להם.

זו שיטת הרמזור, ברגע שניתן לילדים האור הירוק להתנהג, הם עשו זאת. ברגע שהנסיבות משתנות ומשתלם להתנהג באופן תוקפני הילדים שלפו מהזיכרון את כל מה שלמדו והתנהגו בתוקפנות.

 כך למעשה בנדורה הוכיח את מה שטולמן התחיל בשנות ה-40, וחיזק את הקוגניציה. הוא הוכיח שלמידה קשורה בידע ולא בהתנהגות.. הידע הנלמד יכול להתגלם להתנהגות בהתאם לנסיבות.

 הממסד ההוליוודי תמיד טען שהקוד בסרטים הוא שהפשע לא משתלם והרעים תמיד סובלים בסוף. שהם תמיד מכניסים מסרים חיוביים בסרטים. מה שבנדורה אומר להם שבמשך 80-90 דקות הילדים נחשפים לאלימות ולמודלים אלימים אותם הם עלולים לחקות ברגע שהנסיבות יתאימו.

 בנדורה גם דיבר על הורים שמבלבלים את הילדים שלהם, על ההבדל בין תוכן הדברים לאופן שבו הם נאמרים: הורים שצועקים על ילדיהם "אל תצעק" מבלבלים אותם.

 המפתח להבדל בתוקפנות בין בנים לבנות הוא במוטיבציה.  בנים מקבלים תגמולים על התנהגויות גבריות שלרב מזוהות עם כוחניות ושליטה. נשים מקבלות חיזוקים על התנהגויות נשיות המכוונת ליחסי פשרה ושיחה.

 נושא נוסף בחיברות - תפקיד ההורים

Parenting Styles – Diana Braumrind

בשלב הראשון בראומרינד צפתה בילדים בגיל הגן. היא ראתה סגנון התנהגות שונה בילדים וחילקה ל3 סוגים

• ילדים בוגרים, בטוחים בעצמם, חברותיים, סקרנים ותחרותיים, הילד האידאלי.
• ילדים פחות תחרותיים, נסוגים טיפה, נוטים להגיב בעוינות בשעת תסכול.
• ילדים לא בוגרים, לא צייתנים ובעלי קושי בשליטה עצמית, תלותיים.

 באומרינד רצתה לראות האם יש סוג של הורות המוביל להתנהגות כזו. ומצאה מה שחיפשה.

היא חילקה את סוגי ההורות ל 3 סוגים גם כן

• סמכותי  Authorative – מציב גבולות ואמפטי. באומרינד משתמשת במושגים Demandingness וResponsiveness, ההורים מציבים דרישות לשליטה וגבולות ומצד שני הם תגובתיים, משדרים טיפול תומך וחם ומצד שני מקפידים על תקשורת טובה עם הילד.
• סמכותני – Authoritatian – הורה כזה קשוח, יש לו רק דרישות מהילד ובאופן כללי הוא פריק קונטרול בכל הקשור לילד (האמא הפולניה) ומצד שני הם נמוכים בתגובתיות לילד, טיפול מרוחק ותקשורת לקויה, אין הסברים שנוגעים להיגיון.
• מתירני – Permissive – סגנון הורות שחלש מאד בהצבת גבולות ומצד שני מאד תגובתי כלפי הילד, כאילו כדי לרצות אותו.
• מזניחים – Uninvolved – קבוצה רביעית הנמוכה בשני הפרמטרים.

 באומרינד בדקה גם את ההיפך, היא בדקה את ההורים בצורת ראיון ביחד ולחוד. שאלה על הערכים שלפיהם הם מגדלים את הילד. ואח"כ גם הלכה וצילמה אינטראקציות בין ההורה לילד פעמיים בכל משפחה.

כשצפו בילדים באינטראקציות בגן, בדקו אלמנטים שונים כמו השגיות, תוקפנות, מושפעות וחברתיות.

 בנוסף היא גם חיכתה 4-5 שנים וצפתה באותם ילדים בגילאי 8-9 בה מצאה תוצאות דומות להשערות.

 מה פירוש המחקר של באומרינד?

באומרינד חושבת שהסגנון הסמכותי הוא הכי טוב, כי היא נתפסת כהגיונית ופיירית בעיני הילד ולא כשרירותית, לכן היא גם מופנמת יותר. ההורים האלה מהווים מודל טוב לילד כיוון שהם בטוחים ואסרטיביים בסטנדרטים שלהם. ומצד שני יודעים להתאים את הדרישות שלהם לשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא וידעו להעניק חום ואמפטיה - מכאן ההתנהגות החיובית שנצפתה בילד.

היא מצאה התאמה בין סוגי ההורות לסוגי הילדים. ישנה קורלציה בין הממצאים.

ביקורת על באומרינד

ישנה סקפטיות בדבר החוויה של הורות, נשאלת השאלה האם שני הממדים האלה ממצים את עניין ההורות?

האם התפיסה הדיכוטומית הזו טובה להגדרת ההורות או שצריך איזושהיא מגמה?

מה ההשלכות החיצוניות על ההורים? מצב סוציו אקונומי לדוגמא

האם יש הבדלים בין תרבויות או בתוך התרבות בין תתי תרבויות? בדקו משפחות אפרו-אמריקאיות וגם משפחות אסייתיות. (מצאו שערכים של משמעת עצמית רווח, והילדים היו יותר בוגרים תחת הורים סמכותניים).

בדקו גם את ההיספנים וגילו שילוב מעניין – הסגנון המנצח היה דווקא שילוב של סמכותניות אצל האב ומתירני אצל האמא.

עוד עניין, באומרינד טענה באופן חד משמעי שסגנונות ההורות האלה מובילים להתנהגויות הנצפות אצל הילדים, היא טענה טענה סיבתית.

המחקר הזה הוא מחקר מתאמי, כל מה שהיא מצאה היא קורלציה בין הממצאים. ואכן יש מחלוקת בספרות על הפרשנות הזו שלה. המתנגדים לסיבתיות טוענים שההשפעה היא דו-כיוונית Bidirectional Principle, כלומר שההתנהגות של ההורים יכולה להיות מושפעת מהתנהגות הילד. המזג של הילדים יכול לעורר את ההורות. וכנראה שיש ילדים שיותר נוח לעבוד איתם.

ה"עצמי" הוא הדרך שבו אדם תופס את ה"אני" שלו – שייכות, דברים שמרכיבים אותי. למעשה – אלו ההגדרות השונות שאנחנו מייחסים למהות שלנו, לאמיתות שלנו. שני המושגים – ה"עצמי" וה"זולת" תמיד יגדירו אחד את השני. מהם סכימות ה"עצמי-אחר" של אדם? – זוהי שאלה מרכזית שנשאל בהקשר לקורס.

ה"עצמיות" – מה שאנחנו קוראים לסובייקטיביות שלנו, לאופן שבו כל אחד מאיתנו מארגן את העולם הפנימי והחיצוני. זו הייחודיות של כל אחד. לא כל אחד יגדיר את עצמו באמצעות הדברים שברשותו ("קניין"). יכול להיות שמישהו יגיד שהבית שלו מגדיר אותו והוא מרגיש שייכות אישית אליו, אך אפשר גם שלא. העצמיות כוללת גם את הגוף – אנשים שנוח להם עם הגוף שלהם הם אנשים שנוח להם עם ה"עצמי" שלהם – וההיפך. אופן ההתיחסות לגוף היא חלק מהעצמיות שלי, והאופן שבו אני מייחס דברים לעצמי.

גישות שונות למושג העצמי – הפסיכואנליזה מתמקדת בעצמי יותר ויותר. גם בפסיכולוגיה החברתית בודקים את הקשר בין העצמיות לבין היחס של אדם לחברה. וגם בגישות אחרות. בגלל שהמושג כזה משמעותי, "סניפים" של המושג נחקרים באופן מרכזי (כמו self esteem, תחושת המסוגלות של אדם להשפיע על העולם ועוד) באסכולות שונות.

ככל שאדם מסוגל להפריד בין העצמי והאחר, כך הוא נחשב בנאדם בריא יותר נפשית ומותאם יותר לסביבה. ככל שהוא מאבד גבולות, זה מדד טוב לעד כמה הבנאדם מופרע. דוגמא – סכיזופרניה. ה"עצמי" של תינוקות מתגבש ככל שהם מכירים בקיומו של האחר.

לעצמיות יש מובנים שונים: הסוכן שלנו מול העולם, וההסתכלות שלנו על עצמנו מנגד. התנהגות אובססיבית לרוב לא תזוהה על ידי המתאפיין בה כשמשהו "שלו", וההכרה שלו בכך שהיא חלק ממנו היא תנאי לטיפול בבעיה.

הפרט מתייחס ל"עצמי" שלו כמשהו עם המשכיות, משהו עמיד, עקבי ולא משתנה... אמנם אנחנו מתאימים את עצמנו, אבל יש משהו שאנחנו מזהים בעצמנו כקבוע. במשבר, לפעמים אנחנו מרגישים שמשהו בתחושת העצמיות שלנו נסדק. אבל בדרך כלל – עמידה ויציבה. העצמיות היא גם שלמה והוליסטית.

לפעמים מגלים את ה"עצמי" רק לאחר אתגרים והישגים. אז מבינים שצריך לממש את העצמיות טוב יותר – להחליף עבודה, לשנות את החיים. באמונות מזרחיות יש "עצמי גבוה" – שמיימי, רגוע ועילאי, שיודע דברים שהעצמי הרגיל לא יודע ולא נגיש אליהם, מקור ידע פנימי נסתר, לצד "עצמי" נמוך – האגו, שמוכן "להתלכלך", להתעמת עם החיים, שחי את היומיום.

פרויד: אגו – ישות נפשית שאחראי לתיווך בין ה"עצמי" למציאות. כולל בתוכו את ההגנות מפני סכנות חיצוניות ופנימיות. אחת הפונקציות החשובות לשמירת השפיות ולתפיסת הבריאות היא הפונקציה הסינתטית, חלק ששומר על המבנה הנפשי שלי כמשהו שלם. זהו התפקיד של האגו. לעיתים יש פרגמנטציה, התפוררות של האגו. הדברים שאדם לא לוקח עליהם אחריות (כמו האובססיה שהוזכרה) נקראים ego alien ומנגד, אלה שמקובלים עלינו ego sintoni.

את האגו אפשר לבדוק מבחוץ וניתן למדוד אותו. הפוזיטיביזם אומר שניתן למדוד זאת באמצעים אבסולוטיים ולא סובייקטיביים. כל המדידות של האגו על ידי אנשים שונים יהיו זהות. הביקורת כלפי הגישה הזו וכלפי המושג "אגו", היא שהוא לא יכול לשמש למדידת "עצמיות", שכן העצמיות היא מושג חווייתי, וכדי להבין אותה צריך "להיכנס לראש שלו". לפיכך, מדידה אמפירית של האגו אינה מספיקה. מושג האגו שימש את פרויד להסביר את הקונפליקטים הנפשיים, האגו מול היצרים. המושג חדל להיות רלוונטי ברגע שהמגבלה הזו שלו לא סייעה לעשות בו שימוש טיפולי.

עם הזמן, החלו להתגלות יותר ויותר הפרעות ב"עצמי": אנשים שלא חשים את עצמם, שהם מנוכרים לעצמם, שלא מוצאים משמעות בחיים, שלא יכולים להגדיר את הכיוון שלהם בחיים ומה הם רוצים מהחיים, סובלים מתופעות נרקיסיסטיות.

כיום, אנשים עוברים בין משפחות, עבודות ומקומות מגורים בקבועי זמן קצרים משמעותית מבעבר. נוצרים, כתוצאה, שינויים גדולים הרבה יותר בין מי שאנחנו ותפיסת ה"עצמי" שלנו. גם ההיסטוריה האישית שלי (טראומות לדוגמא) או של הקבוצה שלי (היסטוריה לאומית) משפיעה כל העת על האישיות וה"עצמי".

המושג "עצמי" הוא כל כך חמקני, שצריך להבין את ההקשר עליו מדברים. מיטשל ואחרים אומרים שה"עצמי" היא מטאפורה מרובת חלקים, ולכן צריך להבין את הקונטקסט. ישנן גרסאות שונות של ה"עצמי" שעוברות טרנספורמציה. לפעמים נתגעגע לחלקים באישיות שהיו לנו בעבר. ה"עצמי" הוא משהו מאד אישי שתמיד יהיה חבוי עמוק מאד בפנים, למרות שלפעמים נצליח לגעת בחלקים ממנו.

המודל המבני

הסתמי:

א. כולו נמצא בלא מודע.

ב. מעניק את האנרגיה לכל המבנים הנפשיים האחרים.

ג. החלק הפרימיטיבי, החייתי, הלא-לוגי (בתפיסתנו אותו כמבוגרים),  השואף לקיים אותנו בעולם, המניע אותנו ודוחף אותנו להשיג מטרות בחיים (עקרון העונג).

ד. שם נמצא הממשק בין הביולוגי והפסיכולוגי, היכן שכל דחפים הגופניים-פסיכולוגיים נמצאים.

ה. כולל את כל דחפי החיים והמוות שבנו: כוחות השימור, המיניות, הפריון, כוחות ההרס והחורבן העצמי.

ו. הסתמי קיים בנו בתצורתו המלאה לפני הלידה והוא הבסיס לכל ההתחלה של האישיות שלנו.                                       

שני סוגי הדחפים הנמצאים בסתמי פועלים בתוכנו באיזון, וכשהוא מופר (בגלל שילד לא מצליח לאזן את הדחפים שלו) מתרחש תהליך פתולוגי. אנשים לא מאוזנים יהיו מלאים בזעם ובבעיות נפשיות, כולל דחף להרס עצמי:

א. אדם שכוחות החיים (הליבידו) שלו מוחלשים, יהיה מוצף בתוקפנות כלפי עצמו וכלפי העולם.

ב. אדם שכוחות המוות שבו חלשים לא ימצא את האנרגיה, הזעם והתוקפנות הדרושים כדי להלחם, להיות אסרטיבי, לנצח, להשיג מטרות בחיים.

האני:

א. המבנה הנפשי האחראי על הכנסת שיקולי המציאות (עקרון המציאות) ודחיית סיפוקים. כולל פונקציות כמו תפיסה, שיפוט, ביקורת מציאות, מנגנוני הגנה וכד'.

ב. נוצר מעקבות זיכרון של אירועים מענגים מצד אחד, ושל אירועים מכאיבים, מצד שני.

ג. לאט לאט, הוא תופס את מקומו בין הדרישות הדִחפיות מהסתמי ובין הדרישות האידיאליות מהאני העליון.

ד. התפתחותו תלויה במידה רבה בתורשה (מרכיבים גנטיים) אך גם בתגובות הסביבתיות (סביבה מטפחת ומקדמת) המאפשרות גדילה וצמיחה.

ה. פונקציות עיקריות: תפיסה, שיפוט, ביקורת מציאות, כוחות סינתטיים – כוחות שמשפיעים עלינו כך שנרגיש כישות אחת. ייצוג היחסים עם האובייקטים בעולם, ארגון, פתרון בעיות (מתמטיות מחד או חברתיות למשל), חשיבה לינארית, הרגעת החרדה וויסות פונקציות מנטליות שונות.

ו. פונקציה חשובה במיוחד – פונקצית ביקורת המציאות – האם אנחנו יודעים היטב מה קורה בעולם? האם אנחנו יכולים לבחון את התפיסות שלנו מול המציאות ולבחון את יכולת התחושות שלנו? זו גם ההגדרה של חולה נפש – מישהו ללא תחושת מציאות.

ז. התפתחות הפונקציות של האגו מתקיימת ביחד עם התפתחות היכולות הגופניות, המוחיות והמוטוריות. בעיות גופניות כאלו או אחרות יכולות להביא לעיכוב בהתפתחות האגו.

ח. מטרתו היא להשיג מקסימום פורקן תוך שמירה על יחסים טובים עם הסביבה ועם האני העליון. תפיסה כלכלית – מה הדרך המשתלמת ביותר להגיע לאיזון. לשם כך עליו להמציא דרכים הגנתיות להפחתת עוצמת הגירויים החיצוניים והפנימיים. האני מווסת ומכוון את הקשב רק לקליטת גירויים מסוימים, ושומר שרעיונות ותכנים רגשיים וקונפליקטואליים לא יכנסו, כדי להימנע מחרדה יתרה.

ט. חלק גדול מפעולותיו של האגו הן בלתי מודעות וכוללות את מנגנוני ההגנה שלנו המסלפים ומעוותים את המציאות במידה זו או אחרת. המחיר של מנגנוני ההגנה האלו היא סילוף המציאות – למשל ההכחשה. לעיתים היא נחוצה – אם לא נכחיש את עובדת מותנו הקרוב – לא נוכל לפעול. אבל מנגד, זה עלול להביא לבעיות. אם מכחיש סכנה קרובה, לא נתגונן מפניה והיא תגבר עלינו. ככל שהגנה מסלפת את המציאות פחות – כך היא מוצלחת יותר.

י. בנוסף, עליו גם לבנות קשרים יציבים ועמידים עם אחרים משמעותיים על מנת שיתאפשר סיפוק הצרכים הנפשיים (object constancy).

האני בטיפול - טיפולים רבים מתמקדים בטיפוח ובניית ה"אני".

א. היחס בין המצוקות והחרדות, המחשבות הטורדניות ובין כוחות האני (לדוגמא – הבנה והבחנה בין מציאות לדמיון ולפנטזיות), היכולת להתאושש (resilience) והיכולת לארגן את העולם – הוא החשוב בקביעת הציפיות לגבי היכולות הטיפוליות אצל האדם, היכולות החברתיות והיצירתיות שלו. אם אין לאדם אגו מגובש, קשה מאד לטפל בו. לכן פרויד לא עבד עם אנשים חולים ממש (סכיזופרנים, למשל), אלא רק נוירוטים, למרות שתיאורטית גם כאן טיפוח האגו ופעילות חינוכית יכולה לסייע.

ב. בטיפול, כאשר ישנה התמוטטות של מערך ההתמודדות האישי בעקבות משבר, נחזק את האגו ע"י פעילות חינוכית, הסברתית של הבחנה ברגשות, של הבחנה בין סיבה ותוצאה. אנו מחזקים קביעות האובייקט ואת שלמותו עבורם. נהיה עבור המטופל פותרי בעיות ונתמוך בתהליך פיתוח האגו שלו.

ג. נזכיר למטופל מהי המציאות ונבקש את תגובות החשיבה, ההבנה והארגון שלו (תהליכי חשיבה משניים). אצל מטופלים פגועים יותר.

ד. פגיעה חמורה באגו מביאה לפסיכוזה – האדם מנותק מהמציאות, לא יכול להבחין בין מציאות פנימית וחיצונית, וחוסר יכולת לקחת עמדה נכונה ביחס למציאות.

האני העליון

• ברובו לא מודע: נוצר כפתרון למשבר האדיפלי שבו הילד, החושש מסירוס, מוותר על המשאלות האינססטואוזיות שלו, ומזדהה עם האב ועם המשאלות המוסריות של האב.
• מתרחש בעקבות התפתחות מאוחרת בחיים – בסביבות גיל 3-4 ומתבסס במהלך החיים.
• נטען באנרגיה מהסתמי ונבנה בסיוע ההורים. כאשר אין להורים סופר-אגו מסודר, עלול להיווצר מצב שגם לילדים לא יהיה סופר-אגו מגובש. למשל – אנשים חסרי מצפון בדברים מסוימים, ואילו בדברים האחרים – הם OVER מצפוניים, ברמה שהם סדיסטים כלפי עצמו. דוגמא – פושעים שרוצחים, אבל יש להם ביקורת סופר חריפה כלי אנסים, למשל.
• מייצג את הערכים החברתיים והמשפחתיים הוריים.
• מכיל בתוכו את המצפון ומצוות ה"אל תעשה" ואת האידיאלים או מצוות ה"עשה".
• מטרתו לבלום את הדרישות הדִחפיות, ואת מימוש הצרכים החייתיים ביותר ע"י הצבת מטרות אידיאליות ואיסורים.
• לעתים נטען באנרגיה ליבידינלית מהסתמי ואז הפעולה שלו נעשית עוצמתית, נוקשה והרסנית. הטענה היא שהאיד "שואב" אנרגיה נפשית מהגוף בכלל ומנתב אותה הלאה, ולכן גם האנרגיה שמהווה את מקור הסופר אגו מתחילה באיד.
• משווה בין האני לאידיאל, ובהתאם לכך משבח אותו (תחושת שווי וערך) או מעביר ביקורת המובילה לתחושות מכאיבות (דימוי עצמי נמוך) ולחיפוש אחר עונש.
• ניתן להבחין בייצוגים של האני העליון או בנגזרות שלו בחוויה של הקול הפנימי, או הסמכות הפנימית או השופט הפנימי.
• ככל שמופעלת יותר שליטה עצמית כנגד התוקפנות של הפרט, כך הוא מפנה יותר תוקפנות כלפי העצמי שלו.

הגישות הקודמות התייחסו בעיקר להיסטוריית החיים ולטראומות. עיצוב האישיות קרה דרך מערכות הדחפים הפנימיות. יונג מציע כיוון אחר – לא רק ההיסטוריה האישית של אדם עיצבה אותו. יש יותר מכך – ערך מוסף גדול יותר מההיסטוריה שלנו: היסטוריה אנושית/ביולוגית של כל היות החי בעולם. בניגוד לגישות של פרויד וקליין, שמנסות להיות מדעיות ופוזיטיביסטיות, יונג מתמקד דווקא במחשבה מיסטית. יונג מתחיל כפסיכיאטר. הוא היה מחובר לאימו והיו לו הרבה כמיהות כלפיה. אביו נתפס בעיניו כחלש. הבעייתיות של אימו הביאה את יונג לפתח תפיסה שלילית לגבי נשים בכלל. הרבה מהתפיסות של יונג קשורים באימהות כתפיסה רחבה – משהו גדול, מקבל ומכיל – ופחות באבהות. פרויד נתן לאבא מקום מרכזי, כמעצב הסופראגו, את דמות האחר האובייקטיבי. יונג התמקד בחלקים הסימביוטיים בהקשר לאם. הפונקציות האימהיות הן גם בולעניות, אבל גם יוצרות חיבור גדול. כל ההתפתחות האנושית היא ההתנתקות מהאם החונקת. היכולת שלנו קשורה באינדיבידואציה – זו משימת חיינו. רק מי שמסיים את התפתחות עד הסוף מגיע אליה.

הגישות השונות תמיד דיברו על הזולת – שמאשר/מפריך פנטזיות (פרויד וקליין) או כחלק משמעותי מההתפתחות (השאר). אצל יונג – הכיווניות היא הרבה יותר תוך נפשית, עם מערכות תוך נפשיות. הצמיחה, ה"מסע", הוא הרבה פחות מסע קשרי – והרבה יותר מסע עצמי פנימי, ההשתחררות מהסימביוזה. יונג התעניין בעיקר בצמיחת הנפש והתפתחותה, תהליך שמתחולל במעגלי הנפש הקסומים של היחיד. הוא טען שהשלב האחרון בהתפתחות הוא של אינטגרציה ואיזון הכוחות הרוחניים והגעה ל"עצמי" גבוה יותר.

יונג הושפע מהתיאוריות הסיניות והמזרחיות האחרות. הוא השתית את התיאוריה על יישוב בין ניגודים – על הדיאלקטיקה המתמדת. משם נוצר מי שאנחנו. אם פרויד ראה את ההתפתחות האנושית כדרך להשתחרר מתרמיות עצמיות וקליין כדרך להשתחררות מהסיוטים הפסיכוטיים – פה מדובר על תנועה אחת של אינדיבידואציה (יצירת העצמי הנפרד) ושילוב של הרבה מאד דחיפות ומשיכות – ניגודים וקטבים שנמצאים בתוך עצמנו. רק האיזונים הנכונים הם שיאפשרו את היכולת למצות את הפוטנציאל ולהגיע לעצמי גבוה יותר, שלם יותר ורוחני יותר. בפשטנות, מטרתו של פרויד הייתה לחשוף את התרמיות ואת הסודות, וזו של יונג הייתה ליישב את הניגודים בין האישיויות השונות הנמצאות בנפש.

הלא מודע הקולקטיבי – החידוש הגדול של יונג. בתוך כל אחד מאיתנו, מעבר ללא מודע האישי, יש משהו גדול יותר ובסיסי יותר שעליו צומח הלא מודע האישי. הלא מודע הקולקטיבי הוא כמו גנים ביולוגיים שנוצרו אחרי שנים של אבולוציה. גם הנפש שלנו מכילה כל מיני מרכיבים אוניברסליים כללים ורחבים שנוצרו ונוצקו בכל סוג בעלי החיים וגם במבנה הנפשי של האדם. יש משהו שקורה אצל אנשים כל כך הרבה פעמים עד שנוצקות סכימות מסוימות שעוברות בתורשה – עוד בטרם היות החוויות האישיות. בכולנו יש את אותן תבניות, את אותן נטיות פעולה – בגלל שאנחנו אדם. בכולנו יש ידע קדום, חכמה בסיסית לגבי אנשים, יחסים ומציאויות שאנחנו נתונים בהם ואנחנו חלק מהם. בתוך הידע הזה יש תשובות לשאלות כיצד לפעול, מה לעשות, איך לבחור. כל זה בתוך הלא מודע הקולקטיבי. איך מגיעים לזה? איך נותנים ללא מודע להשפיע עלינו? איפה אנחנו נפגשים איתו?

למשל – יחסי אם-ילד: אלו הן תבניות התייחסות דומות הקיימות בכל התרבויות ובכל החברות האנושיות. המיתולוגיה (כמו הפולקלור) התעצבה על ידי הפסיכולוגיה של אינסוף דורות שהעבירו את הסיפור הלאה. הם מגלמים בתוכם צרכים אנושיים, חולשות אנושיות, שאיפות אנושיות – משהו תשתיתי שחוזר מעבר לפרט ולתרבות.

"לידה", "איש זקן חכם", "דמות הגיבור" – אלו ארכיטיפים שעליהם נוצר ונוצק הלא מודע האישי. הם מגדירים את האישיות שלנו במידה רבה. הם מופיעים, כפשוטו ובאופן סמלי, במיתוסים ובפולקלור.

במקרים מסוימים החלקים של הלא מודע הקולקטיבי הוא שמעניק לנו כוחות, אך במקביל – יכול גם להביא אותנו לבעיות. יונג מדבר על השלמה, מיזוג בין ניגודים שונים שהנפש שלנו בנויה מהם. רק היכולת להחזיק אותם יחד – היא שמאפשרת קיום גבוה יותר, שמאפשר חיים רוחניים ובחירות נכונות ומתאימות יותר לנו ולסובבים אותנו. המסע שלנו במהלך החיים הוא מסע לבניית אינדיבידואציה.

המסע של יונג לקידום התפיסות שלו היה מסע לבדו – הוא בודד מהקהילה המדעית. בתחילה, הוא עשה לעצמו שם בטיפול בסכיזופרניים. בהמשך, הוא הכיר את פרויד, שהיה "מנטור" שלו. יונג פיתח רעיונות שונות – הוא יוצר אינדיבידואציה ונפרד מפרויד. יונג מדבר על "בדידות מזהרת" – הוא מבודד עם הרעיונות שלו. התגליות הגדולות שלו היו סביב חקר הסכיזופרניה – בה יש דלוזיות ביזאריות והלוצנציות.

יונג חשב שאנשים יצירתיים הם אנשים שיש להם נגישות להתקרב בצורה כלשהי אל החלקים של הלא מודע הקולקטיבי – אל הידע שטמון בכולנו במסגרת המורשת האנושית. הידע הזה יכול להיגלות בכולנו. אנשים יצירתיים יכולים להביא את החוכמה והידע. יונג עובר משבר קשה – פסיכוטי או כמעט-פסיכוטי, שהוביל אותו להתפרקות נפשית ומערער אותו. כפסיכיאטר הוא מזהה את הסימפטומים ואת התחלקויות המחשבה, את הניתוק שבין הרעיונות והאסוציאציות, תופעות הזייתיות. יונג נבהל וחש שהעולם הפנימי שלו מתערער ועומד בפני התפרקות. יונג חש התמוטטות של העולם החיצוני – הוא מנבא שבר גדול שיקרה בעולם. ואכן – קרה משהו נורא – מלחמת העולם הראשונה. יונג הבין שהוא התחבר למקור ידע עמוק מתוקף היותו אדם קרוב לעולם הפנימי שלו, ולכן ידע שמשהו עתיד לקרות.

יונג דיבר על הפער שבין הסכיזופרן, לו יש רעיונות מוזרים אבל גם יצירתיים, לבין האנשים היצירתיים – הוא אומר שהשניים קרובים מאד. יש קווים מקבילים בין יצירתיות לפסיכוטיות. הוא אומר שיש אלוהות בכל אחד מאיתנו.

עומדות בפנינו שתי אפשרויות – לתת ללא מודע הקולקטיבי להשתלט עלינו או לנהל איתו דיאלוג. ישנם ארבעה תפקודים פסיכולוגיים שמתפתחים בנו – שמכוונים אותנו לעשות בחירות בחיים; ארבע פונקציות נפשיות:

א. תחושתיות – התפקיד התפיסתי של האישיות. התפיסה היא מה שמכוון את הקשב שלנו, את האנרגיות שלנו. עצם כיוון הקשב יביא לכך שנמצא את מה שנחפש. התפיסה עצמה נותנת מקום, ערך וכיוון. יש לנו פונקציה תפיסתית פנימית שמסיטה אותנו לכיוונים שונים.

ב. חשיבה – התפקוד האינטלקטואלי של האישיות. עוזר לנו לסדר – מה רלוונטי, מה לא רלוונטי, מה קשור אליי, איפה אני מתחבר מבחינת הצרכים וההגדרות שלי. החשיבה פועלת לפי מסקנות מניסיון העבר. הדברים האלו מבנים לנו את הקטגוריות החשיבתיות שמראות לנו להיכן לרכז את המאמצים.

ג. רגש – מערכות פונקציונליות שגורמות לנו שיפוט – האם משהו הוא טוב, נעים או לא; אסון או שמחה. הרגש גורם לנו לחוש אם משהו מסוכן לנו או משהו טוב ואנחנו צריכים לתת לו מקום. הרגש מוביל אותנו לחפש, לחקור, לשאול – דברים פנימיים או שאלות על העולם.

ד. אינטואיציה – מספרת על עברו/עתידו של דבר מסוים. תחושה (מרקע לא ברור) לגבי העתיד, באמצעות שימוש בעבר. אנחנו אוספים לתוכנו פיסות מידע והתייחסויות – ויחד הם גורמים לנו לצפות לדבר בעתיד. הן נוצקו בעבר, אבל מתייחסות לעתיד.

כל אחד מאיתנו מפתח תפקודים מסוימים על פני אחרים. אם ההורים טיפחו את הצד האינטלקטואלי, פונקצית החשיבה תצמח – אבל על חשבון הפונקציות האחרות. יש איזון – אם אחד מהארבעה יגדל, האחרים יקטנו. אם פונקציה אחרת נזנחת כי לא טיפחנו אותה ולא נתנו לה מקום – נפסיד משהו מאד חשוב, יקרה אסון. כל קוטב מושך לכיוון אחר ורק הדיאלוג ביניהם וההפעלה של כולם יחד מאפשרת להגיע למקום גבוה יותר. אם נפר את האיזונים – אנחנו נשלם מחירים: לא נזהה סכנות, לא נשפוט נכון מה טוב או לא.

יכול להיות שנדחיק את אחת התכונות שלנו – הדחקה. אם הרגישות שלנו מפריעה להורה שלנו, נצטרך להדחיק את כל הקוטב הזה וליצור חוסר איזון. יש אנשים שלעולם לא יגלו את האינטואיציה שלהם. מה שנדחה מהאישיות, שמודחק ומורחק, ייחשב לבלתי קביל, לנטייה נחותה בעיני עצמנו. אם גבר חושב שרגישות היא דבר לא טוב, הוא יראה זאת כתכונה נחותה. אנחנו מצליחים לרמות את עצמנו בצורה טובה.

הארכיטיפ הראשון: "פרסונה" (=מסכה). זוהי תבנית פנימית שמאפשרת לנו ליצור חיברות, להתאים את עצמנו לחברה, שנהיה מרכיבים בתוך החברה. היא גם עוזרת לנו להרגיע את החרדה שלנו – ברגע שאנחנו מחוברתים ויש לנו פרסונה, אנחנו יודעים מה לעשות ואיך לנהוג – כבר לא אובדי דרך. נדע מה לעשות במצבים חברתיים. הפרסונה היא תופעה קולקטיבית – יש בה משהו שהוא לאו דווקא פרטי שלי. אדם מסוים יכול לבחור בפרסונה שהיא ה"אישיות" שלו. בפרסונה הזו – הוא יכול להיות דומה להרבה אנשים אחרים. לכן, יש בו משהו קולקטיבי – איפיון של הארכיטיפ של הלא-מודע הקולקטיבי. אם ניתן לו מקום רב מדי ולא מקשיבים לחלקים אחרים שלו, נשלם על זה מחיר גבוה. הרבה פעמים נרגיש לא מסופקים ותחושה של אסון פנימי אם נסתתר מאחורי פרסונה. לדוגמא – אישה שלוקחת את תפקיד המארחת, תמיד האוכל שלה נפלא. היא אספה לעצמה תפקיד חברתי – היא נותנת לו תפקיד גדול מאד. כל השאר נעלם. בסוף היא תרגיש שאף אחד לא מרגיש אותה. אמנם הפרסונה מארגנת את התפקיד החברתי, אבל המחיר האישי יכול להיות כבד. לא תמיד נבחין שהפרסונה השתלטה עלינו – למשל אמן "זרוק". אם הפרסונה משתלטת עליך – לא תהיה אמן גדול, אלא רק יהיה לך דימוי של אמן. לא תוכל לשים את עצמך בצורה יצירתית בתפקיד, כי תיקלע בפרסונה.

בתוך כל אחד מאיתנו יש "צל" – החלקים בתוכנו שנחותים בנו בעיני עצמנו. זהו החלק שלוקח לעצמו את הזכות לעשות דברים שאנחנו לא מרשים לעצמנו. לפעמים אנחנו מרגישים את הצל כשנכנס בנו דיבוק – אתה משתולל ואז אומר "זה לא אני". יש בתוך כל אחד חלק שצועק וזועק, או חלק סאדומאזוכיסטי חבוי שיכול לקפוץ החוצה, ואז לא נבין "מאיפה זה בא". הצל הוא חלק שאנחנו מייחסים לו דברים שליליים, לא מוסריים. לפעמים נודה בפני עצמנו שאנחנו "כאלה", אבל מיד נכחיש. זהו החלק שמחפש ריגושים אלימים. אנחנו יכולים:

א. לנהל עם זה דיאלוג – לתת לזה מקום בחיים, לשאוב מזה משהו. להכיר בזה – להיות במגע עם זה, לייחס את זה גם אליי, להבין שאני משליך את זה לאחרים אבל זה משהו בי. אם אנחנו לוקחים אחריות על החלקים האלו – זו הכוונה בניהול דיאלוג.

ב. לנסות להילחם בעניין הזה.

ג. זה ישתלט עלינו ויוביל אותנו למקומות מסוכנים.

אפשר להקביל את זה לחלקים מה"איד" של פרויד. ככל שהעולם יאבק בצל שלנו, החברה תהיה יותר מוסרנית וצדקנית, צבועה, לא תאפשר ביטוי גלוי של הצל (מיניות פרועה, תוקפנות) הצל ילך ויגדל – ויהיה מודחק. אם נילחם בצל או שניתן לו להשתלט – אנחנו עלולים להיקלע להמון המוסת מרשה לעצמו יצריות ושנאה – אנחנו יכולים להיסחף איתם ולהיות חלק מההמון הזה. הם לא שמים לעצמם גבולות. במקרה כזה, אתה תתן לעצמך לתת ביטוי לצל – לשים את החסמים בצד בטוענה ש"כולם עושים את זה". במלחמה – הצל משתולל, יש יכולת לפגוע ולעשות זוועות לי להניד עפעף ולייחס לאויבינו דברים נוראיים. כך, הצל מושלך על האחר. הצל תמיד נשאר אחיד וללא שינוי מהילדות, כשפעולותינו היו עדיין מאד אימפולסיביות. ההיבט הקולקטיבי של הצל מקבל ביטוי כשטן, כמכשפה, כantichrist או כד'.

הצל הוא גם חלק חשוב מאד – הוא נותן לנו אנרגיות חייתיות, אנרגיות יצירתיות. הדחקת הצל מביאה לכך שהוא רוכש כח ועוצמה, הוא נהיה מסוכן ומשתלט על האישיות. אפשר לחוש את הצל במי שאנחנו מחפשים (כשבחורה מחפשת את ה-Bad boy). כשהצל משתלט – הדחפים מדברים. זה יכול לקרות במצב של הסתה פוליטית – שפונה ל"צל" של כל אחד.

לפעמים הדחקנו את הצל כל כך הרבה זמן, עד שהשחרור שלו לחיים הנפשיים, גורם לו להשתלט עלינו. עד שלא נעבור משבר גדול בחיים, לא נבין עד כמה הצל הזה השפיע על הפעילויות שלנו. רק כשיהיה לנו אסון גדול – נבין עד כמה הצל מוביל את הפעולות שלנו, ועד כמה הוא הדריך אותנו בכיוון בעייתי כי לא ניהלנו איתו דיאלוג.

אצל כל אחד מאיתנו יש גם גבר ואישה – מרכיבים בנפש שמאפיינים את האחר. יונג טוען שדימוי גבר ואישה, הצורה שבה הם מתייחסים, מופיעים במיתולוגיות ובספרים באופן מיוחד – ייחודי לגבר וייחודי לאישה. אפשר לשייך את הגבריות והנשיות לתכונות מסוימות. הוא מדבר על התכונות של הגבר באישה ושל האישה בגבר. אם אני גבר אני מרגיש ומתנהג כגבר, אבל יש בי ארכיטיפ שנמצא בתשתית שהוא גם של אישה – וההיפך לאישה:                                                                     

אנימה – האישה שבתוך הגבר, אותו חלק שהוא הפוך מהאיפיונים הגבריים. איך גבר ירגיש שהאנימה קיימת בו ולפעמים משתלטת עליו? הוא יחוש תחושות מעורפלות, מצבי רוח, ישער השערות נבואיות ללא בסיס, ידבר בצורה בלתי רציונלית, יגלה סנטימנטליות יתר. מרכיבים נשיים קלאסיים. המרכיב הזה היא מערכת של דימויים, תפיסות והתנסויות שיש לכל אחד מאיתנו שנוצקות על משהו ארכיטיפי – עוד לפני היות החוויה. יש את התבנית הבסיסית של האישה שבתוכך, ועל זה – ההתנסות עם האמא, עם האחיות וכד'. מהי האישה, כפי שהיא מופיעה בתרבות? אפשר לזהות כמה מרכיבים שנמצאים, עם שמות שונים אבל עם איפיונים דומים – בתרבויות שונות. לאישה יש הרבה פיתוי, הרבה רגישויות, הרבה סכנה. בתרבויות שונות יש סיפורים על הנימפות, הפאם-פאטאל ודמויות דומות. האנימה היא חסרת גיל, לרוב היא נראית צעירה בסיפורי העם – אבל יש לה ניסיון מסוים. לרוב היא חכמה, אבל לא יותר מדי. יש לה חכמה מסתורית, היא יודעת דברים ולא ברור מאיפה. היא מחוברת לאלמנטים של אדמה – יש לה צד טהור וזך, ובצד השני היא זונה, מכשפה. ישנו פיצול בין האישה ה"מדונה" לאישה הזונה. הם מרכיבים דמות אחת. זוהי האישה שבתוך הגבר. הדברים הקשים קורים כשהגבר נלחם בארכיטיפ – הוא הופך להיות קריקטורה של גבר, לא נותן ביטוי לחלקים שהוא מייחס לנשים. אם יש דחייה גדולה של החלקים האלו, וזה מתנקם בו. לפעמים זה יכול להיות מכך שהוא יבכה מזה שהחתול שלו מת, שהאוטו התקלקל. לפעמים הצד הנשי דוחף לאהבה – לרצות להיות בסערת רגשות, בדרמה גדולה. האנימה מקבלת ביטוי בפנטזיות, במצבי רוח ובתחושות. החלק הלא הגיוני שמשתלט על גבר – הוא מתייחס בצורה לא אובייקטיבית, מתוך התבוננות מבפנים. הוא יכול להיות נרדף על ידי מצבי רוח, יש משהו חסר שקט בו, דכאונות שמציפים אותו בתקופה מסוימת. אם אתה לא שם לב לדברים האלו, לא מקיים איתם דיאלוג, לא מכיר בהם ומנכס אותם – זה ישתלט עליך. איך? תשליך את זה על מישהו אחר, למשל גבר מאצ'ו שמחפש את האישה הסנטימנטלית הקלאסית. רק בדיעבד הוא מגלה שהיא למעשה לא כל כך סנטימנטאלית שהוא מחפש – והוא מבין זאת מאוחר מדי. לחילופין – גבר שמתאהב באישה "זכה וטהורה", או אישה שהיא כולה "סערת רגשות ודחפים". אם אתה לא מנהל את הדיאלוג – אתה משליך זאת על מישהו אחר, ומתחתן עם האסון הכי גדול שלך. יש נשים שיותר ניתנות להשלכה מאחרות – אפשר להשליך עליהם כל דבר, כל תכונה, כי אין להן מאפיינים ייחודיים. לכן – יותר גברים נוטים להתאהב בהן. ההתאהבות היא טירוף במידה מסוימת, משהו שלא קשור לשום דבר. נשים עם אופי "דמוי פיה" מושכות השלכות אנימה כאלו.

אנימוס – איך יודעים שמשתלט על נשים אנימוס? גם כאן – זה שילוב של המיתולוגיה עם ההיכרות האישית והניסיון. האישה שמשתלט עליה הלא-מודע הגברי, האנימוס, תגלה דעתנות חסרת בסיס (תגיד פתאום "כי ככה זה" לגבי מוסדות שונים, "כולם יודעים שזה ככה"). הארכיטיפ הגברי היא הקריקטורה של גבר. הקריקטורה של גבר הוא אסרטיבי, דעתני, זורק דברים גם ללא ידע. אצל נשים, האנימוס בדרך כלל הוא לא דמות אחת מסוימת כמו שיש אצל גברים לגבי האנימה, אלא מספר דמויות של גברים שמדברים בקול של מקהלה. אישה שמשתלט עליה אנימוס תקבע דברים בצורה פסקנית, לא בצורה בוגרת – אלא כדי לקבוע עובדות. לפעמים השיפוטים יופנו כלפי עצמה ואז היא גורמת לעצמה לחוש נחותה. כל התבנית תשתנה, קצת כמו דיבוק – הקול ישתנה, ההתנהגות משתנה, תתבטא באופן שונה. ברגע שהאנימוס משתלט עליה, היא תעשה בלתי נסבלת – רודנית, עיוורת להיגיון. כמו ארכיטיפ אחר, הארכיטיפ הזה ישתלט רק אם האשה לא תיתן לו אפשרות להתבטא. אם היא תתאים את עצמה לדימוי מסוים ותדחיק את האנימוס, הוא לא יקבל ביטוי. יכול להיות מצב שבו מול הגבר היא צריכה להפגין אנימוס שעלול גם להשתלט עליה.

3. תוכן:האם המבחן משקף את עולם התוכן(השאלה מהו?) של התופעה הנמדדת? (כתיב עברי-כל המילים בעברית).באיזו מידה השאלות משקפות את התכנים?

4. מבנה: כשאין הסכמה על ההגדרה האופרציונלית,(כוללים במבחן את מגוון האופציות) רוצים לברר את ההבדלים בביצוע הנבדקים,התייחסות לת' על המושגים (ההשערות וההסברים והקשר לתרבות)

אפקט ברנום:אנשים מקבלים הערכות אישיות כמתאימות להם אף שמדובר בתיאורים כלליים המתאימים לרוב האוכלוסייה (אסטרולוגיה).

סוגי מבחנים:

הישג: מדידת ידע או מיומנות קיימים במיוחד כאלה שנרכשו תוך למידה או אימון(ציון המבחן במבוא).

יכולת:מדידת פוטנציאל.מה יוכל אדם לעשות לאחר שקיבל הכשרה.מבחן זה אמור לנבא הישגים הנמדדים במבחן הישג(כושר-מבחן יכולת ספציפית).

אישיות:בודקים הבט רגשי והנעתי של התנ'.נבדק אופן ההתייחסות לשאלות ודרכי התמודדות עמן.(אין תשובות נכונות או לא נכונות).

מדידת משכל:

בינה:

מטרת מבחנו:איתור ילדים מפגרים לצורך שיבוצם במסגרות חינוך מיוחדות.המשכל הוא כושר כללי להבנה ולשיפוט.מבחנו מקיף תחומים שונים שאינם קשורים לנלמד בביה"ס וכלל שאלות הנבדלות זו מזו בתכנים ובדרגת הקושי.ציוני הבצוע של כל ילד קובצו לציון כללי המשקף את רמת המשכל שלו.תהליך התפתחות המשכל זהה אצל כולם מבחינה איכותית וההבדל הוא כמותי/קב' ילדים 3-15 שמשה מדגם סטנדרט')/30 שאלות משימתיות/בדק בעיקר מיומנות מילולית.הגיל השכלי נקבע ע"פ השלב הגבוה ביותר שהגיע במבחן. הנחת היסוד שלו הייתה-כי גילו השכלי של ילד נורמלי חופף את גילו הכרונולוגי,כך שהפער בין השכלי לכרונולוגי מציין את משכלו של הילד(שכלי חלקי כרונולוגי כפול 100)

וקסלר: (גם למבוגרים להבדיל מבינה)המשכל הוא כושר גלובלי,רב מימדי.חיבר מבחן עם 2 חלקים:מילולי(מטלות שימוש בשפה-גם חשבון)וביצועי.בכל תחום מקבל הנבדק ציון נפרד והצרוף של הציונים מהווה את הערכה הכללית של המשכל./את הציונים ביטא באמצע' סטייה מהממוצע(ממוצע 100,ס.ת 15)-'ציוני סטייה'-אלו הם ציוני תקן המראים בכמה סטיות תקן מעל או מתחת לממוצע נמצא ציונו של אדם מסוים. אין משמעות לציון משכל בלי לדעת ממוצע וסטית תקן./תוקף ניבוי גבוה

מבחנים קבוצתיים לעומת אינדוידואלים: באינד' כלול הפרמטר של האינטראקציה של הנבדק עם פסיכולוג, לעומת זאת הקבוצתי מורכב משאלות רב בררתיות,אינו מחייב קשר בוחן נבחן ולא מבוצע ע"י פסיכולוג.אין הבדל בין הסוגים בהיקף,בתוכן ובציון,ההבדל המרכזי הוא בצורת העברתם.

קאופמן K-ABC:הוסיף 2 היבטים על בינה ווקסלר: מתבססת על גישת עיבוד המידע- גישת הרכיבים- מאפשרת עיבוד קוג' וסידרתי+ מכיל סולם לא מילולי- של פנטומימה והוא מושפע פחות מגורמים סביבתיים. מושם דגש על הערכת נכים ומיעוטים תרבותיים./הכיוון הנוירופסיכו':לאחר הציון- הנבדק חוזר לשאלות שפספס ומנסה לפתור ללא הגבלת זמן תוך ניסיון לאיתור הגורם לבעיות בתפקוד הקוגניטיבי(בדיקת גבולות)

ג' פסיכומ':התבססה על ניתוח ההבדלים שנמצאו בתוצ' מבחני משכל כדי למצוא גורמים בסיסיים העשויים להסבירם.מתאם גבוה בין ציוני מטלות שונות מעיד שהמשכל הוא כושר כללי אחד,מתאם נמוך מעיד שהמשכל מורכב ממס' כשרים ייחודיים.

ניתוח גורמים(ניתוח הכשרים העומדים בבסיס הבצוע במבחן):שיטה סטטיסטית אובייקטיבית המסייעת לקבוע:

1)את מס' הגורמים(צלופח או דגים.

2)את המידה שבה כל אחד מהמבחנים טעון בכל אחד מהגורמים.

מבחן רווי/טעון:מבחן המודד יותר מגורם אחד.

ספירמן:המשכל הוא כושר בסיסי גלובלי אחד-הגורםg (יכולת ניתוח והסקה לוגיים)יבוא לידי ביטוי בכל פעילות אינטלקט',הוא גם הגורם המרכזי בבצוע מבחני המשכל.הבצוע במשימה משקף גם כושר ייחודי לכל תחום(s),השפעתו מזערית.(מבחן המטריצות של רייבן- מאפשר בדיקה של הגורם g לבד,דורש יחסים בין פריטים מופשטים)

תרסטון:אין המשכל כושר אחד אלא הוא מורכב מכמה סוגים של כשרים עצמאיים ובלתי תלויים.מבחנו מבוסס על 7 גורמי משכל(כשורים שכליים ראשוניים):מהירות התפיסה,תפיסה מרחבית,חשיבה לוגית,זיכרון, יכולת חשבונית,הבנה מילולית ושטף מילולי.יתרונו בכך שהוא מאפשר בדיקה נפרדת של מרכיביו של המשכל אך תוקף הניבוי לא גבוה.מבחנו דווקא תומך בתיאורית גורם ה-g (נמצא מתאם בין גורמי המשכל הבסיסיים שלו).

גילפורד- 120 גורמים:מודל קובייה.כל פעולה שכלית  מתבצעת בהקשר של תוכן מסוים והתוצ' היא תוצר מסוים. אם מכפילים את כל סוגי הפעולות,התכנים והתוצרים מגיעים ל-120 גורמים אפשריים-כל גורם הוא כושר ייחודי.

יתרונות:

1)הצגת המשכל כמערכת רחבה של פעולות שכליות מתבצעות בהקשרים של תכנים שונים.

2)המודל מתייחס גם להקשר ההתניות-לאינטליגנציה מעשית'.

יצירתיות:4 קריטריונים: חידוש,הלימה,חריגה ממוסכמות וחזון.

חשיבה חד-כיוונית:חיפוש אחר החשיבה האחת הנכונה.

רב-כיוונית:פתרונות שונים ורבים לבעיה.

המבחן של וולך:התבסס על המושג שטף רעיוני כמייצג חשיבה רב-כוונית,הכוונה ליכולת לפתח מס' רב של רעיונות למטלה מסוימת.

גרדנר:7 יכולות ממטליות מרכזיות שלא תלויות אחת בשניה.וכל אחת נחשבת כאינטליגנציה נפרדת (מילולית,לוגית,מרחבית,מוסיקלית,גופנית ואישית)

הראיות:

1)פגיעות מוח משפיעות על יכולות מסוימות ולא על אחרות.

2)"אדיוטיים מלומדים":אנשים הסובלים מפיגור שכלי ומפגינים כשרון שכלי יוצא דופן(איש הגשם)

ביקורת:

1)מדוע המקרים של האידיוטים כה נמוכים אם היכולות עצמאיות.

2)האידיוטים טועים במספרים חד ספרתיים.

3)מדענים גדולים הפגינו יותר מיכולת בולטת אחת(סותר את ההנחה כי יכולות מנטליות הן בלתי תלויות).

גישת הרכיבים:לפי ג' זו,מקור ההבדלים המתגלים במבחני משכל הוא בכשרים בסיסיים הקשורים לדרך עיבוד המידע. שטרנברג דיבר על תהליכים פסיכו' הקשורים לתהליכי עיבוד מידע-רכיבים אלו פועלים במאורגן ויוצרים את התגובה הניתנת במבחן:רכיבי על,ביצוע,רכישה,זכירה והעברה.שטרנברג גרס,כי הבדלים בבצוע של אנשים שונים הוא כתוצ' מהבדלים הקיימים ביניהם ברכיבים.

חברתית קוגניטיבית – מה הזהות/עמדות אחרות/מוטיבציות, כיצד מיוצגות בראש, מה המאפיינים של התהליך שבו מגיעים להחלטה (מה התפקיד של המודעות בתהליך הזה). המיקוד הוא – מה קורה בתוך הראש של האינדיבידואל, אך לא ברמת הפעילות המוחית.

פסיכולוגיה חברתית-קוגניטיבית-מוחית – מה קורה במח/איפה/איך במקביל לתהליכים הקוגניטיביים הללו. למשל – יש פעילות מוגברת של חלק במח שנקרא ACC בניהול קונפליקטים.

הבעיה היא שקשה לעבור בין הרמות השונות – קשה לקשור פעילות ב-ACC לפעילות קוגניטיביות. באופן כללי – יש בעיות בהעברה בין תופעות כימיות, ביולוגיות ופיזיקליות. התיאוריות הפיזיקליות, למשל, לא יוכלו לנבא תופעות כימיות. כולם מסכימים שהכל אותו דבר – שכל העניינים קשורים וניתנים להסבר בעזרת הכלים של השני תיאורטית. כך – גם לא ניתן להסביר היבטים סוציולוגיים באמצעים פסיכולוגיים ולהיפך.

החדר הסיני – נגיד שיש לנו חדר גדול מלא בסינים. כל סיני יודע לקחת סימבול כלשהו ספציפי וממיר אותו לסימבול אחר. אם נכניס שאלה בשפה מסוימת, הם יוכלו להוציא אותה באנגלית. עם זאת – אף אחד בחדר הזה לא הבין את השאלה. הנמשל הוא שאנחנו לא יודעים להסביר את הקשר בין הרמה הפיזיולוגית לרמה הקוגניטיבית – יש Explanatory Gap. גם לתחושה הזו – יש היבטים פסיכולוגיים, גם אותה ניתן לנתח פסיכולוגית. עם זאת, יש מקרים אחרים – שבהם אין לנו את התופעה הזו בכלל – אם מישהו לוקח תרופות נגד דיכאון והוא לא מדוכא – אנחנו לא מעסיקים את עצמנו בהעדר הבהירות בנוגע לקשר הזה. כשאנחנו לא חושבים על זה – קיומו של הקשר הזה נראה לנו כהסבר טוב.

אנחנו נתמקד בקורס בקוגניציה חברתית – איך אנשים חושבים על עצמם ועל העולם החברתי או באופן ספציפי יותר, איך אנשים תופשים, מפרשים, בוחרים, זוכרים ומשתמשים במידע (חברתי) על מנת ליצור שיפוטים, החלטות והתנהגויות.

עמדה – הערכה מתמשכת של אנשים, אובייקטים או רעיונות (מושאי העמדה נקראים אובייקט העמדה). כנראה שלפחות חלק מהעמדות קשורות למקורות גנטיים. ההוכחה לכך: לרוב התאומים הזהים יש יותר עמדות דומות מתאומים שאינם זהים, גם כאשר גודלו בנפרד. הבסיס הגנטי של עמדות ככל הנראה קשור באישיות ובטעם (שגם לה יש מרכיב גנטי כלשהו). לעמדה יש שלושה מרכיבים:

א. קוגניטיבי – ידע על אובייקט העמדה (למשל – הידע ההיסטורי על הסכמי אוסלו).

ב. רגשי (אָפקטיבי) – משהו ראשוני של "חיובי" מול "שלילי". יש קשר בין הרגשי לקוגניטיבי, אך הוא לא נגזר ממנו. בספר מציינים שכנראה ששלושת התחומים בהם אנשים מחליטים בצורה הכי מבוססת אפקטיביות הם פוליטיקה, סקס ודת. כמה מקורות לאפקט –

1. ערכים ואמונות אחרות (הדעה על שלמות הארץ למשל).

2. הסבר אחר יכול להיות הסבר של תגובה סנסורית- אני אוהבת שוקולד בגלל שהוא עושה לי תחושה טובה מבחינה כימית, ואני אוהבת תמונות של דה וינצ'י כי הקוים הישרים והעולם הסימטרי נותנים לי תחושה אסתטית טובה.

3. התניה קלאסית (למידה שבמסגרתה גירוי מקושר עם גירוי אחר דרך זיווג חוזר של הגירויים – גירוי בלתי מותנה, תגובה בלתי מותנית, גירוי מותנה, תגובה מותנית; למשל – יש קישור מסוים בין המילה "אולמרט" ו"שחיתות" בעקבות שילוב של המילים האלו ביחד).

4. התניה אופראנטית (למידה במסגרתה פעילויות מסוימות מובילות לתגובות מסוימות – חיזוק וענישה; למשל – מספיק ענישה כנגד אונס יביא לתגובה אוטומטית של רתיעה מהאונס). המרכיב הרגשי לא חייב לנבוע מבחינה נושאית של התחום, לא נשלט על ידי ההיגיון, והוא קשה מאד לשינוי, בגלל הקשר שלו לערכים שלנו.

לסיכום, עמדות מבוססות אפקטיבית יכולות לנבוע ממספר מקורות, אך אף על פי כן אפשר לכנסן תחת קטגוריה אחת משום שהן כמעט תמיד מקושרות לאמונות כלליות יותר, אינן נובעות מבחינת הנושא לעומק ואינן נשלטות בידי ההגיון.

ג. התנהגותי – ההתנהגות כלפי האובייקט – לא נובע דווקא משני הקודמים. למשל – אפשר להבין שסיגריות זה רע, להרגיש שזה רע – ועדיין לעשן.

עמדה אקספילציטית היא עמדה שאנחנו מאמצים באופן מודע, ומסוגלים לדווח עליה בקלות

עמדה אימפליציטית היא עמדה שקשה לנו לדווח עליה לאחרים. לרוב היא נרכשת ללא כוונה או רצון, ולעיתים היא גם נרכשת באופן לא מודע.

ייתכן שאנו מאמינים שאנו רוכשים עמדה שלילית כלפי משהו ברמה האקספליציטית, בעוד שאימפליציטית אנחנו בעצם מחזיקים בעמדה חיובית.

מאפייני עמדות – עקביות וחוסר עקביות:

בתוך כל מרכיב: יכולים להיות לנו רגשות סותרים כלפי אדם (הערכה וסלידה) או תהליך. נוצר קונפליקט. יכול להיות לנו ידע לא עקבי על משהו – יש בראש ידע של שני הצדדים והם לא מסתדרים, או בגלל סתירה מפורשת או בגלל חוסר הלימה מסוים. יכול להיות שנחתום על עצומה אבל לא נגיע להפגנה.

בין המרכיבים השונים: מרגיש בצורה מסוימת ונוהג אחרת (בעד התנחלויות משתמט ממילואים), מרגיש בצורה מסוימת אך יודע שזה לא נכון (אהבה של טיפוס שיודעים שלא מתאים).

פונקציות של עמדות

א. הפונקציה החשובה ביותר – לאפשר תגובה מיידית – למשל: נחש זה רע. לא צריך לדעת שום דבר. הסיבה היא שהתודעה והחשיבה שלנו מאד מוגבלת ואיטית – אנחנו עושים דבר אחד בזמן נתון. אם נתחיל לנתח לעומק כל דבר, לא נשרוד.

ב. פונקציה נוספת – אינסטרומנטליות: העמדות משרתות אותנו, מגנות על עצמי (העמדה מצדיקה את ההתנהגות שלי), דואגות להתאמה החברתית (אם נהיה בסביבה מאמינה, למשל, יהיה לנו הרבה יותר פשוט אם נהיה מאמינים).

ג. העמדות מוקנות לנו הרבה ידע – העובדה שהעמדה שלי כוללת הרבה מידע בקשר לאובייקט המידע בצורה נגישה ומאורכבת. יהיה לי קל יותר לפרש משמעויות על ההתנהגות שלו.

ד. העמדה מאפשרות לבטא את הערכים שלנו.

מדידת עמדות:

הדרך הקונבנציונלית – שאלת עמדה יחידה (דרג עמדתך כלפי תהליך/מבחן וכד').

הבעיות עם הדרך הזו –

א. אין מידע על כל שלושת המרכיבים ועל הקשרים ביניהם. זוהי בעיה בהבנה מעמיקה של העמדה – למשל: אנשים שיגידו בסקר שהם יצביעו לפרס (למשל, אחרי רצח רבין) – אבל לא יעשו את זה בפועל. לכן – לא צריך למדוד רק את ההיבטים הקוגניטיביים.

ב. השפעת הקונטקסט על בולטות (למשל – שאלה על מדינת ישראל כמדינה יהודית אחרי שאלה על השואה או אחרי שאלה על זכויות האדם בעולם; יש השפעה של מה שדיברנו עליו קודם על מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו) – שילוב של העמדה האמיתי והקונטקסט.

ג. השפעת הקונטקסט על פרשנות – אין כמעט מושג שהפרשנות שלו אינה תלוית קונטקסט. בד שחור שמופיע כמוצג במוזיאון ייתפס אחרת (ויעלה יותר) מבד שחור שזרוק ברחוב. בדוגמא של פרס – אפשר להיזכר ב"פרס של השלום" או "פרס שבנה התנחלויות". בהתאם למה שנחשוב עליו בהקשר של פרס, כך נביע את עמדתנו. זו לא בעיית מדידה, אלא בעיה בכך שאין עמדה אחת

ד. השפעת הקונטקסט על סולם תגובה – כבודקים עבודה, הציונים ישתנו בהתאם לעבודה הקודמת שבדקתי. 95 שבא אחר 90 הוא אחר לגמרי מ-95 שבא אחרי 100.

ה. השפעת ניסוח – מי קובע את הניסוח? הוא משפיע על התוצאות. אפילו סדר המשפט משנה. יש קשר חזק עם סעיף ג'.

ו. השפעת סולם בסקר – אם אני אתן סולם של 0-100 או סולם של 0-10 בניסיון לבדוק מספר אבסולוטי (כמו – כמה שעות עסקת בפעילות התנדבותית), התוצאות יהיו שונות. הסולם עצמו משפיע על מה שנחליט גם בשאלות אבסולוטיות.

ז. רצייה חברתית – חלק מהאנשים לא יענו תשובות מביכות שמוציאות אותם מהכלל.

איך פותרים את זה?

א. שאלון עמדות מקיף, שמסייע בגיבוש כלי עזר להבנת השפעת הקונטקסטים וכד' על המענה של הנבדק לשאלון.

ב. משחקים שיטתיים עם כל הפקטורים (שינויי סדר וכו') – שינוי סדר השאלות באופן שיטתי, למשל. השאיפה – הם יבטלו אחד את השני.

ג. מדידה לא ישירה – ללא שאלות ישירות.

אוטומטיות - תהליכים לא מודעים מול מודעים בקוגניציה חברתית

ראינו כמה דוגמאות – הגורילה העוברת, והקראת צבע של מילה ולא את מה שכתוב בה (אפקט Stroop), ניסוי בו הסדר שבו תואר אדם משנה את התפיסה שלנו אותו (אם נתחיל בתכונות הרעות, תהיה לנו תפיסה רעה אותו ולהיפך).

ניקח את הדוגמא האחרונה – אם נתחיל בחיובי, המח שלנו בונה תבנית של אדם טוב ואז אנחנו יודעים להתמודד עם התכונות הרעות... ולהיפך. היכולת שלנו לשלוט בתהליכים קוגניטיביים מאד מוגבלת: אנחנו יכולים להיות מרוכזים רק בדבר אחד, והחשיבה שלנו ברובה אוטומטית.

תהליכים נשלטים הם מודעים, נשלטים, דורשים כוונה ומצריכים מאמץ מנטלי. לא ניתן לעשות שתי פעולות מאומצות בו זמנית. התהליכים מאד גמישים – מאפשרים להתמודד עם מציאות משתנה, לעדכן את תמונת העולם, לעצור תהליכים אחרים. החסרון – הם יקרים באנרגיה מנטאלית.

תהליכים אוטומטיים הם לא מודעים, לא נשלטים, לא דורשים כוונה, לא דורשים מאמץ מנטאלי. הדוגמא הטובה ביותר – תפיסה.

נהיגה, למשל, יכולה להיות אוטומטית או נשלטת – ולפעמים אנחנו עושים טעות בנהיגה אוטומטית.

ההבנה של שני סוגי החשיבה האלו עלתה ממקורות שונים – נוירופסיכולוגים, קוגניטיביים, חברתיים ואחרים.

למה להשתמש בתהליכים אוטומטיים? כי משאבי המודעות שלנו מוגבלים ביותר. חושבים רק מחשבה אחת בו זמנית. יכולים לזכור ב"זכרון העבודה" רק 7-9 יחידות שנוכל לזכור בשליפה (ולפי מחקרים שונים – רק ארבע יחידות).

אנשים עושים שימוש בסכימות (מבנים מנטליים שמסדרים את הידע שלנו בנוגע לעולם החברתי) כדי להבנות את העולם ולמנוע מאמץ מחשבתי מתמשך. כשפוגשים אדם חדש, לא מתחילים לפרוט את מאפייניו, אלא לרוב שמים אותו בקטגוריה (למשל – "היא כמו ירדן, חברתי ללימודים"). הנ"ל נכון גם לגבי מקומות, אירועים וכד' – לגבי כולן יש לנו סכימות. סכימה לגבי סוג מסוים של קבוצה חברתית הוא סטראוטיפ.

היום נדבר בעיקר על אוטומטיות מונחית סכימה – מפת הדרכים של התהליך האוטומטי. "דוגמנית היא מטומטמת, למה להתאמץ?" מה משפיע על עד כמה נשתמש בסכימה?

א. נגישות – צריך שהסכימה תהיה נגישה. היא יכולה להיות נגישה כרונית או זמנית, על ידי priming.

ב. אפליקבילית (ישימה) – להתאים למצב המתרחש.

פירוש ידע התנהגותי לגבי סטראוטיפים:

Racism scale: בעבר היו שואלים אנשים ישירות – "עד כמה תרצה ששחור יגור לידך". מהר מאד אנשים הבינו את הקטע של השאלונים – ובדיווחים הישירים אנשים לא היו מדברים על הגזענות שלהם. לכן – הומצא:

Modern Racism Scale: "שחורים מקבלים יותר ממה שמגיע להם" וכד'. זה כבר לא אישי- וזה מעיד יותר בדיוק את המצב באוכלוסיה. עם זאת, היום גם שיטה זו לא עובדת.

כשגם זה לא עבד – התחילו לעשות ניסויים לשיפוט אופי של אדם (שמפורט באופן עמום) על בסיס פריימינג גזעי. לפני זה – נתאר את הניסי הכללי:

 אם אנשים קראו קודם על שחורים, הם הניחו שדונלד, אדם שקווי האופי שלו עמומים, הוא שחור. אם הם ראו אותו באור שלילי – המשמעות היא שיש להם תפיסה גזענית. אנשים במקרה הזה ישתמשו רק בשיפוטים רעים הרלוונטיים (בגלל שהם אפליקבילים) אך לא הלא רלוונטיים – למשל, כנראה שאדם שמתואר כהרפתקן אך פזיז לא יקושר ל"משעמם" אך כן ל"חסר תקנה".

בניסוי אחר, היה גם כאןpriming  תת סיפי (שתועלתו היא שהוא לא מעלה את המודעות לpriming). התבקשנו לדווח לפני הניסוי את הסטראוטיפים שלנו לגבי השחורים. אם בתחילת הניסוי אומרים לאנשים לחשוב על הסטריאוטיפ הם משתלטים על עצמם, שליטה מאומצת, ותופסים אנשים בצורה פחות סטריאוטיפית, אבל זה תלוי בקשב, ובמשאבים. השליטה הזו תלויה בקשב וברצון – לא סתם. המסקנה לא מאד אופטימית – כולנו משתמשים בסטראוטיפים. אם מפנים את תשומת לבנו לכך שאנחנו עושים שימוש בסטראוטיפ, אולי נוכל לשלוט חלק מהזמן.

לכאורה כל זה נכון רק במידה והמצב עמום, אך למעשה רב חיינו אנחנו במצבים עמומים. כמעט ואין מקרים בהם אין עמימות כלשהי.

מה היה קורה אם לא היו לנו סכימות? סינדרום קורסקוב גורם בדיוק לזה בעקבות בעיות בזכרון. המעניין הוא שאנשים כל כך נדרשת לסכימות – שהלוקים בסינדרום ממציאים לעצמם סכימות, מקשרים את האירוע שהם חווים לזכרונות ותבניות שהם ממציאים לעצמם. אחת התכונות החשובות של סכימות היא שהן מורידות את חוסר הוודאות:

הסכימות הן מדריך לזכרון שלנו ומשלימות לנו פרטים חסרים. אם אני אספר לכן שני סיפורים על זוג שנסע לסופ"ש בצימר – כשההבדל הוא רק בסוף (הצעת נישואין/אונס), סביר שאחרי שבועיים אם אתן לכן לבחור משפטים שהיו בסיפור, תבחרו – בהתאמה – משפטים טובים/רעים (למשל "הבחור רצה לפגוש את ההורים"/"הבחור אהב לשתות"), אפילו אם לא הופיעו כלל בסיפור.

איך תדעו איזו סכימה לבחור? לפי אחת משתי תכונות – Priming או Accessibility (נגישות). בואו נניח שהתיישב לידכן באוטובוס בחור שממלמל לעצמו, בוהה באנשים ומשפשף את הפרצוף – יכול להיות שתחשבו שהוא שיכור, ואולי – חולה נפש. לפי מה תחליטו?

א. Accessibility – הסכימה נגישה יותר במח באופן קבוע. למשל – אם דוד שלך אלכוהוליסט, סביר יותר שהדבר יקפוץ לראש.

ב. Priming – הסכימה נגישה יותר במח באופן זמני, בעקבות חוויה עדכנית הקשורה בעניין. אם ראית כרגע מהחלון מישהו מוצץ בקבוק בירה – תחשבי שזה שלידך הוא אלכוהוליסט (והריח בטח יכול גם לעזור להבין).

סכימות הן עניין תלוי תרבות: למשל, בשבטים אפריקניים יש להם זכרון מצוין וסכימות מבוססות לאבחנה בין סוגים שונים של בקר, בעוד לנו יש סכימה אחת של בקר. לעומת זאת, לנו יש סכימה מפורטת של משחקי כדורגל ולהם זה ייראה מאד מוזר.

קיצורי דרך ושיטות זכרון: אנשים משתמשים בשיטות ובחוקיות (מלבד התבניות/סכימות) כדי להקל את המחשבה. למשל – לרב לא נתלבט בין אינסוף דברים, אלא בין אופציות ספורות יותר (למשל – בנוגע לנושא הלימודים באוניברסיטה). כנראה שזו לא תהיה התשובה הנכונה ביותר בשבילנו, אבל היא ללא ספק תהיה יעילה יותר מלעבור על כל האופציות. השיטות האלו נקראות Judgmental Heuristics – קיצורי דרך שאנשים עושים בהם שימוש כדי לשפוט במהירות ויעילות:

א. היוריסטיקה של נגישות – Availability Heuristic – ביסוס שיפוט של אדם/אירוע/חפץ על בסיס הזכרון הנגיש ביותר לגביו. למשל – אם סיגל תשאל את איתן "אני פולניה?", התשובה שלו תהיה תלויה בזכרון הרלוונטי הראשון שיקפוץ לו לראש, זה שהכי קל להעלות בראש. הבעיה היא שלא תמיד הדבר הראשון שקופץ לראש הוא הנכון – למשל אבחנה של מחלה על ידי רופא. ילדה בת 9 עם מחלה נדירה הלכה מרופא לרופא, עד שבמקרה היא הגיעה לרופא שכתב בדיוק ספר על המחלה הזו – ולכן התגלתה מחלתה. אנשים גם שופטים את עצמם לפי השיטה הזו:

ב. היוריסטיקה של ייצוגיות – Representative Heuristic – ביסוס שיפוט על אדם/אירוע/חפץ על פי מידת הדמיון שלנו למקרה האופייני של משהו. לדוגמא – אם אראה את אסף באוניברסיטה בפעם הראשונה, אניח שהוא טייל במזרח ואכל פטריות, רק כי כך אני מדמיין לעצמי שנראה אדם שנוהג כך. אם תהיה התנגשות בין השכיחות באוכלוסיה של תופעה מסוימת עם האופן שבו האדם מתחבר לי עם ייצוג מסוים – אעדיף פעמים רבות, בניגוד להיגיון, להניח שהייצוגיות היא שקובעת. כלומר – אם מישהו נראה לי מתאים לטיפוס שיש לי בראש לגבי הומואים, אניח שהוא הומו – למרות שיש רק 10%.

ג. היוריסטיקה של עיגון והסתגלות – Anchoring and Adjustment Heuristic – ביסוס החלטה מספרית על בסיס מספר שרירותי שמשמש כנקודת התחלה ושינויו מעט למעלה או למטה. למשל – אם סיגל תשאל אותי כמה לדעתי היא קיבלה במבחן ואני יודע שירדן קיבלה 60, סביר שאני אנחש מספר בסביבות ה-60. עם זאת, אם ירדן קיבלה 100, סביר שאנחש מספר גבוה בהרבה – למרות שלכאורה אין קשר בין שני המספרים (בהנחה שלא היה לי מידע מוקדם על איך הלך לכל אחת). הבעיה עם השיטה הזו היא שלפעמים המח מושפע ממספרים שרירותיים ולא מבוססים בעליל: בספר מפורטים כמה נתונים שערורייתיים על שופטים שהושפעו במתן גזר הדין מכל מיני מספרים שטותיים שחשפו אותם אליהם. אנשים נוטים להישאר בקרבת המספר הראשון שעלה בראשם – ולעלות או לרדת ממנו רק במעט.

היבט מעניין נוסף של מחשבה אוטומטית (שלא לגמרי קשור לדעתי, אבל הספר הוא שקובע במקרה הזה) הוא שהרבה פעמים אנחנו חושבים שיש לנו השפעה גדולה יותר על המציאות ממה שיש לנו באמת – והרבה פעמים: אנחנו ממעיטים ביכולות שלנו. דוגמא לאשליה של השפעה: אדם שבוחר את המספרים שלו בלוטו מאמין שסיכויו לזכות גדולים יותר מאדם שמקבל מספרים שרירותיים. דוגמא של אשליה של חוסר השפעה: בעבר הייתה טכניקה של "דיבוב" אוטיסטים – "מדובבים" מיוחדים החזיקו את הידיים של האוטיסטים ליד המקלדת. השמחה מהשיטה הייתה מוקדמת – מהר מאד הוכח שגם שלא בידיעתם, הפעולות יזומות בפועל על ידי המדובבים.

הסקות ספונטניות

הסקות לא מודעות ולא גוזלת משאבים – ושאינה ניתנת לעצירה. זו גרסא טיפה מוחלשת של האוטומטיות. תגובות שנובעות במישרין מהתנהגות מוסקות באופן אוטומטי. אם מישהי העבירה זקנה את הכביש – היא בנאדם טוב.

Cued recall paradigm – בניסוי, אנחנו נדרשים להיזכר במשפטים שהוזכרו בפנינו קודם. לטובת העניין, נותנים לנו רמזים – בתנאי אחד - מילים שמופיעות במשפט (כמו שם של מישהו); בתנאי שני - מילים שמשתמעות מהמשפט. אם למשל המשפט הוא "ערן לא מקבל לא כתשובה" – המילה "עקשן" אמורה לסייע לנו בתהליך ההיזכרות. אם היא לא תסייע, כנראה שזו לא הייתה ההסקה שלנו. ככה, נוכל לבדוק את תהליך ההסקה שלנו. אם המילה "עקשן" לא תזכיר לנו, סביר שזו לא ההסקה שהייתה לנו.

נניח שיש לנו ניסוי – נותנים לנו משפטים ובסופם מילה – אנחנו צריכים להגיד אם המילה בסוף המשפט היא מילה בעברית או לא. שני משפטים כמו:

א. "יום טוב נסע במהירות לעבר האוניברסיטה"

ב. "יום טוב נסע במהירות מהאוניברסיטה"

אם המילה תהיה "שיעור" – המשפט הראשון יגרום לנו לזיהוי טוב יותר ומהיר יותר של המילה.

ייחוס

איך אנשים מסיקים מסקנות מהתנהגות?

א. מזהים התנהגות ("זו התנהגות מרושעת" – מושפע מתפיסתנו את האדם, המצב רוח שלנו, הקונטקסט, המוטיבציה שלנו להסיק בכלל ותכונה לגבי האיש ספציפית ואילוצים חיצוניים שונים, שמשפיעים בעיננו על התפיסה את ההתנהגות).

ב. שיפוט האדם.

ג. החלטה.

יש פקטורים שנכנסים לזיהוי ולשיפוט – חלקם נכנסים לשניהם.                                                                                   

אילו מתהליכי הסקת התכונות הם אוטומטיים ואילו נשלטים? טרופה אומר שזיהוי ההתנהגות הוא אוטומטי, אבל המסקנה היא נשלטת (בשבילה צריכים משאבים). גילברט, לעומתו, חושב אחרת. זיהוי ההתנהגות (או קטגוריזציה) הוא גם אוטומטי, הסקת התכונות הדיספוזיציונאלית (לקבוע שאדם אכזר) – היא גם אוטומטית. מה כן דורש משאבים? התיקון לפי המצב, למשל. "הוא לא אכזר, זה המצב בו הוא היה".

גילברט נותן לאדם לראות אשה משוחחת עם מישהו ונוהגת באופן נוירוטי. האדם רואה את זה בשתי סיטואציות – אחת שהיא מדברת על נושא שאמור להלחיץ (תפקוד מיני) והשני – על הכנת דייסה. גילברט עשה במקביל מניפולציה של עומס – חצי מהנבדקים נדרשו לשנן את נושאי השיחה והאחרים לא. עד כמה נניח שהאישה נוירוטית? כשאין לחץ, האנשים מניחים שהאישה נוירוטית רק במידה והיא נראית נוירוטית כשהיא מדברת על נושאים שלא אמורים לחץ. לעומת זאת- כשיש להם עומס, הם חושבים שהיא נוירוטית באותה מידה. למה? כי העומס מפריע לתקן את התפיסה את אותה אישה בהתאם למצב בו היא נמצאת – שיחה שסביר שתעורר לחץ ומתח.

התנהגות

סכימות יכולות להפעיל באופן ישיר התנהגות. ניסוי: חשיפה למילים הקשורות בזקנה. החוקר מדד כמה זמן לקח לנבדקים ללכת מחדר הניסוי עד המעלית. מי שקרא את המילים – יילך לאט יותר. הטענה – יש קשר ישיר בין תפיסה להתנהגות (perception-behavior link). טענה אחרת הייתה שבתווך בין השניים יש מוטיבציה. בניסוי אחר – בדקו מראש אם המנוסים הם חובבי זקנים או שונאי זקנים. רק חובבי הזקנים הלכו לאט, האחרים הלכו מהר.                                                                                   

ניסוי אחר - אנשים שנחשפו למילים שקשורות לפרופסורים הצליחו יותר בשאלות פסיכומטרי מאנשים שנחשפו למילים על כדורגל.

ניסוי אחרון – חקיינות. יושבים מול נסיין ובודקים עד כמה מחקים אותו. מסתבר שמעתיקים את ההתנהגות של הנסיין. לכאורה – יש מה להרוויח, תהיה אחווה. בניסויים אחרים, הנסיין מושיב משתף פעולה שמחקה אותנו בעדינות – ומסתבר שיותר אוהבים אותם.

לחשוב על סיבות – מצמצם את אהבתנו לפריט מסוים לעומת החלטה ספונטנית

דיברנו על זה כבר. הקשר לשיעור של היום – אנחנו מסבירים לעצמנו את ההתנהגות של עצמנו לפי תיאוריות מקובלות והסתכלות על ההתנהגות שלנו.

Attributing free will

אנשים מסיקים לגבי הרצונות שלהם לא לפי איזו "הרגשה פנימית", אלא בדיוק כמו שמסיקים לגבי רצונות של אחרים. זהו תהליך ייחוס.

ניסוי – שני נבדקים מזיזים עכבר של מחשב, כל אחד שומע מילים באוזן. מדי פעם רשימת המילים תעצור, ואז תעבירו את העכבר לאובייקט שבא לכם לעצור עליו. אם על המסך היה כיסא ונשמע את המילה כיסא – האם נעביר את העכבר לכיסא? בפועל – המתנסה לא שולט בעכבר, אלא רק הנסיין. הנסיין העביר את המילה לכסא. כששואלים את המתנסה עד כמה הוא רצה להיות בכסא – והוא יגיד שמאד. מה זה אומר? שאם חשבנו על משהו שהוא קרה – אנחנו נחשוב שאנחנו אוהבים אותו, שאנחנו עשינו את זה ולכן רצינו את זה.

בניסויים אחרים, נתנו לאנשים משימה משעממת: על המסך יש ריבוע עם ריבועים קטנים שעוברת בהם נקודה. בשלב מסוים עוצרים לפי ביפ וצריך להחליט מתי לעצור את הנקודה (עד עשר שניות אחרי הביפ). שניה לפי הביפ אחד הריבועים היבהב למשך זמן שלא הבחנו בו בכלל במודע. אם הנקודה עצרה במקרה בנקודה הזו, נניח שאנחנו גרמנו לזה.

כלומר – אנחנו מסיקים את הרצונות לפי ההתרחשות. הבעיה היא שלמרות שיש מקרים כאלה, הטענה שבהרבה מקרים אנחנו מסיקים על רצונות בדיעבד, ישנם מקרים עם רצון חופשי. אבל – הרבה פעמים הרצון החופשי שלנו לא גלוי לנו. כשנחשוב על רצון חופשי (ואחריות משפטית) – כנראה שהוא לא כזה ברור וחד כמו שנהוג לחשוב.

האם אוטומטיות ניתנת לשליטה?

ישנם תהליכים מנטליים לא רצויים ולא רצוניים. אם אנשים לא יודעים שהם נוהגים כך בתגובה לגירוי – לא נוכל לעשות עם זה כלום. אם נהיה מודעים – נשאלת השאלה האם יש לנו מוטיבציה לתקן זאת? אם לא – לא יקרה כלום. אם כן – האם אנחנו יודעים מה כיוון ההשפעה ומה הגודל שלה? אם לא – אין מה לעשות. אם כן – האם יש לנו דרך לתקן את זה? יש תהליכים שניתן לעשות את זה בהם – ויש תהליכים שלא. אם כל זה בסדר – הצלחנו. אם לא – אז לא.

באיזה אחוז מהמקרים כל אלו מתרחשים? מעט מאד.

מנגנון של מחשבה מאומצת הוא דיכוי מחשבות (Thought Depression). אם נרצה לא לחשוב על משהו, נצטרך למעשה הפעלה של שני מנגנונים: מנגנון ניטור (Monitoring Process), שהוא חלק מהמחשבה האוטומטית, שאומר לנו שהמחשבה הלא רצויה מתרוצצת בראש; ומנגנון הפעלה (Operating Process) מאומץ, שהוא למעשה שיטת הסחה, לחשוב על משהו אחר באופן מאומץ. אם המנגנון השני לא פעיל (כמו בעומס קוגניטיבי – כשאנשים לא מרוכזים או עייפים), המח יוצף במחשבות לא רצויות. מנגנון ההפעלה דורש קשב רב – ולכן גם נמצא בניסויים שהוא פוגע במערכת החיסונית ומביא לדכאון. עדיף לכתוב או לדבר על חוויות קשות מלשמור אותם בבטן.

ישנו מצב נוסף שבו אנשים עוברים מהמחשבה האוטומטית למאומצת – מחשבה אנטי-עובדתית (Counterfactual Thinking). אם, נניח, איתן קיבל 54 במבחן, כלומר – "כמעט עבר", הדבר יעסיק אותו הרבה יותר (במחשבה המאומצת) מאם, למשל, היה מקבל 40 ("what if…"). הנ"ל נכון גם לאנשים שזכו במקום השני בתחרויות, שהרבה יותר מוטרדים מאנשים שהגיעו במקום השלישי. בקיצור – אם מפסידים, להפסיד בגדול! זוהי מחשבה מאומצת לא רצונית, אבל כן מודעת וגוזלת משאבים. החכמה היא להסיט את המחשבה הזו לתכנונים ולתקוות חיוביות, ולא לשקוע בכשלונות העבר.

אז מה יותר חשוב, מחשבה אוטומטית, או מאומצת? מסיבה לא ברורה - מדעני פסיכולוגיה חברתית מבזבזים את זמנם בלחשוב על השאלה הלא חשובה הזו. חלקם טוענים שניתן להשפיע על מחשבה אוטומטית; אחרים טוענים שהמחשבה המאומצת מוגבלת מאד. מה שברור הוא שהשניים חשובים מאד ומשלימים זה את זה. למרות כל זה - אנשים לעתים קרובות עיוורים לאמת בעקבות סכימות שלהם.

אז איך משפרים את המחשבה האנושית? השיטה הרווחת כיום היא ללמד אנשים להיות צנועים קצת יותר בקשר ליכולות המחשבה שלהם - להילחם בחסם הבטחון העצמי המוגבר (Overconfidence Barrier). איך עושים את זה? מלמדים את האנשים את הנושאים עליהם דיברנו, או אפילו כלים סטטיסטיים פשוטים. האם אנחנו, שלומדים קורסים משמימים בסטטיסטיקה, מיישמים את העקרונות (כמו למשל - שמדגם חייב להיות מייצג אחרת התוצאות שלו אינן רלוונטיות) גם בחיינו הפרטיים? מחקר מעודד מראה שאכן כן. אנשים שלמדו רפואה ופסיכולוגיה (ובעיקר פסיכולוגיה!) הראו שיפור בהיקשים הללו בדיוק בתוך כמה שנות לימודים לעומת אנשים שלמדו כימיה (חנונים) ומשפטים (חמדנים). מי אמר שאין גאוות יחידה בפסיכולוגיה?

למה אנשים נשמעים לחוק?

כיום, ארה"ב נמצאת בירידה מבחינת רמת הפשיעה. יש המשייכים זאת להחמרת העונשים ואחרים – לירידה בשיעור באוכלוסיה של צעירים (שאחראים לרב הפשיעה) בשנים האחרונות. קשה לקבוע באמצעות ניסויים אילו מהשניים נכון (כלומר – אם יש השפעה של חומרת הענישה), אך ניתן לעשות השוואה בין מדינות שונות עם מדיניות ענישה שונה (למרות שייתכן שישנם שינויים אחרים בין המדינות, כמובן).

תיאורית ההרתעה (Deterrence Theory) טוענת שאנשים נמנעים מפשע בגלל החשש מענישה, כל עוד זה נתפס כמשמעותי, ודאי ונחרץ. ההתנהגות שלנו מושפעת מהסבירות שניתפס בביצוע פשע ומהעונש הצפוי. עם זאת, התיאוריה נכונה רק במידה ואנחנו שולטים בהתנהגות ורק אם אנחנו יודעים עד כמה חמורה הענישה:

א.      בנהיגה בשכרות, למשל, גילו שאמנם אין השפעה ישירה של רמת הענישה – אבל יש השפעה של הסבירות להיתפס על ההתנהגות. כלומר – התיאוריה נכונה.

ב.      ברצח, מנגד, אין כל הבדל בין כמות הרציחות בין מדינות המפעילות עונש מוות לאחרות – כנראה מכיוון שרצח נעשה בהחלטה של הרגע, ללא שליטה. המסנגרים כנגד עונש המוות מזכירים את הנתונים האלו, לצד הנתונים שמדברים על אנשים רבים שכמעט והוצאו להורג על לא עוול בכפם. התומכים בעונש המוות אומרים, מנגד, ששיטות DNA מתקדמות יפתרו את כל הבעיות; וגם – שהבעיה העיקרית היא שהעונש אינו מהיר ונחרץ מספיק, אלא לוקח שנים למימוש, ולכן אינו מרתיע מספיק. כותבי הספר טוענים, עם זאת, שלהערכתם לא תיווצר הרתעה – ואף יותר מזה: נתונים מראים שיש עלייה בכמות הרציחות אחרי הוצאה להורג. למה? אולי כי האלימות הציבורית מפחיתה מהאינהיביציה על הפעילות האלימה של הפרטים בחברה בכלל.

צדק פרוצדורלי – חוש הצדק של החברה: במקביל לציות לחוק בגלל חשש מענישה, סיבה חשובה יותר לציות היא ערכיו של הפרט. אדם יישמע לחוק שנשמע לו הגיוני גם אם לא ייתפס. אחד המרכיבים המשמעותיים של האופן בו תופסים הפרטים את מידת הצדק בחוק הוא הגינות המערכת הבירוקרטית. צדק פרוצדורלי (Procedural Justice) הוא מונח המתייחס לתפיסתם של אנשים לגבי הגינות המערכת השיפוטים בפסיקותיה. מי שנהגו בו בהגינות יציית יותר לחוק (גם אם נפסק שהוא אשם, למשל) מאשר מישהו שמרגיש שהמערכת לא פועלת כמו שצריך. לדוגמא – נניח שקיבלת דו"ח על חניה במקום אסור והתחלת לצלם את האזור ולגבות עדויות לקראת ערעור בבית המשפט. כשהגעת מול השופט, נניח שקרה אחד משני דברים:

א.      השופט שנתן את הדו"ח לא יכל להגיע, ולכן באופן אוטומטי – הדו"ח בוטל.

ב.      מתנהל משפט ענייני ומפורט, השופט בוחן את כל העדויות שלך ובסוף פוסק – הדו"ח תקף. Pay Up.

דווקא האופציה השניה תביא לציות גבוה יותר לחוק.

השפעה חברתית

השפעה חברתית היא הדרך שבה אנשים יכולים להשפיע על אחרים. ישנן שלוש דרכים לכך:

א.      קונפורמיות – תחושה כללית שצריך לנהוג לפי נורמה מסוימת – נורמות לבוש, נורמות לגבי עישון; מה שאנשים אומרים או רמזים סביבתיים.

ב.      היענות – מישהו ביקש מאיתנו לעשות משהו ואנחנו הסכמנו. אנחנו נוהגים לפי בקשות האדם האחר – בהתאם לבחירה שלנו.

ג.        ציות – מישהו עם יותר כח/סמכות אומר לי מה לעשות. האם יש מקום להתנגד? מה הגבול בין היענות לציות? אפשר להתווכח על זה – אבל הנחת המוצא היא שיש יחסים לא שוויוניים.

קונפורמיות

כשאנחנו רואים התנהגות, אנחנו מחקים אותו באופן אוטומטי ("אפקט הזיקית"). בניסוי – שמו נבדקים מול נסיין. בחציים, הנסיין מגרד בפנים ובחציים – הוא מרעיד את הרגל. צילמו את הנבדקים. הנבדקים עשו את מה שעשו מולם יותר מבקבוצת הבקרה.

קונפורמיות אינפורמטיבית – פעמים רבות איננו יודעים איך לפעול – איך לקרוא למרצה שלנו (פרופ' ב', מר ב', ב'), איך לאכול נכון סושי – משום שאיננו יודעים די כדי לפעול בצורה מדויקת. במקרים אלה אנו לומדים מסביבתנו כיצד לפעול.

אדם בשם שריף עשה ניסוי שבו הוא נתן לאנשים גירוי מאד עמום ובדק מה התשובות של האנשים. אנשים הסתכלו בחדר חשוך על נקודה מוארת. בגלל תנאי התאורה, הנקודה תראה כזזה לכל אחד – וההבדל בכמה היא תזוז יהיה סובייקטיבי. הוא הכניס את הנבדקים לחדר לבד – והם היו צריכים להעריך כמה היא זזה. הייתה שונות גבוהה בין האנשים השונים בהערכות הבסיס שלהם. בשלב הבא – הם נותנים את ההערכה בחדר עם אנשים, שבו אחד (משתף פעולה) אומר תמיד תוצאה קבועה. עם הזמן – אנשים הולכים ומתכנסים לכיוון האדם היציב, כי נשמע שהוא יודע על מה הוא מדבר. זוהי קונפורמיות אינפורמטיבית. האנשים באמת לא יודעים את התשובה, ואז הם משתמשים בנורמה שנוצרה (האדם היציב במקרה הזה) כדי ללמוד מה לעשות.

במצב בו הנבדקים חשבו שהחלטותיהם יהיו בעלות משמעות (כמו למשל – זיהוי עדים עבור מחקר משטרתי משמעותי), הנורמטיביות האינפורמטיבית גברה במצבים עמומים. כמו כן, במצבים בהם צריך לקחת סיכון שתוחלתו תביא לרווח גדול יותר – אנשים יהיו קונפורמיים יותר. אם הסיכון הזה עלול להביא להפסד של כסף – הם יהיו יותר זהירים ופחות קונפורמיים.

חוקר בשם לה-בון בסוף המאה ה-19 היה הראשון שחקר איך רגש והתנהגות נפוצים בקרב קהל, והוא כינה זאת הידבקות – contagion .לצערנו, במצבים מעורפלים אף אחד בעצם לא יודע כלום ולכן קשה לסמוך על הסביבה (ועדיין אנו עושים זאת).  דוגמא לכך היא mass psychogenic illness – הופעת תסמינים פיזיולוגיים ללא כל הסבר פיזיולוגי בקרב קבוצת אנשים. למשל – מורה אחת דיווחה על ריח גז בכיתתה שלאחריו חוותה כאבי ראש, סחרחורות ועוד – והוחלט לפנות את הכיתה. לאחר מכן החלו עוד דיווחים בביה"ס, ואז פינו את כל המבנה (כולל 170 מורים ותלמידים שפונו לבי"ח בשל סימפטומים פיזיולוגיים!). למעשה לא נמצא שם דבר. העניין חזר על עצמו כשביה"ס נפתח בשנית. ההנחה היא שההידבקות מתחילה מכמה אנשים ספורים שחווים סטרס בחייהם – סביבתם מספקת להם הסבר לכאורה לכך – הם מאמינים לו, ואז הוא נפוץ – ממש כמו מחלה, אנשים מדווחים על אותם סימפטומים. למעשה מה שמופץ הוא המידע על סימפטומים מעורפלים (או שאינם קיימים בכלל). גם דיווח תקשורתי דרמטי הגדיל את התופעה.

חוקר בשם ג'ונסון בדק את התופעה של מחלה פסיכוגנית המונית ע"י בדיקת תופעת "מרדים הרפאים"– "phantom anesthetist" – תופעה שהתרחשה בעיירה בארה"ב בשנת 1944. זה התחיל בדיווח של אישה על כך שמישהו הרעיל אותה בגז דרך חלון חדרה, מה שגרר אחריו דיווחים דומים רבים. למעשה לא היה שום פושע – דובר בתקופה מלחיצה (בשל מלה"ע ה-2), וג'ונסון טען כי השפעה חברתית אינפורמטיבית התרחשה ע"י העיתונים. אנו רואים במקרים אלה את תפקידה המשמעותי של תקשורת ההמונים בהפצת מידע

ראשית, זה אפשרי להתנגד להתנהגות בלתי לגיטימית או בלתי נכונה. גם במה שהתרחש עם "מלחמת העולמות" היו אנשים שלא נבהלו – הקשיבו לתחנות אחרות, והבינו כי אין זו המציאות. ברור שאם נקבל את התנהגות האחר נאמץ גם את תפיסתו את העולם. עובדה זו הודגמה בניסוי: סטודנטים התבקשו לקרוא עיתונים שדיווחו על תאונה בה צעיר אפרו-אמריקאי שנהג במכונית גנובה נורה למוות ע"י שוטר לבן. פרטים רבים היו מעורפלים – כמו עד כמה הצעיר איים על השוטרים ועד כמה הם חשו מאוימים. הנבדקים התבקשו לתאר את פרשנותם לתאונה. לאחר מכן, נאמר להם שנחקרים אחרים הסכימו שהאחריות לתאונה היא 75% של המשטרה ו-25% של הקורבן. לאחר שקבעו אם הם מסכימים או לא, הם שוב נשאלו על פרשנותם. השאלה היתה האם הם ישנו את דעותיהם, כתלות בהסכמתם/אי הסכמתם  עם שאר הנבדקים? נמצא כי רק 32% היו קונפורמיים, כלומר – הסכימו שרוב האחריות נחה על כתפי המשטרה. אנשים אלה גם שינו את הערכתם לאחר מכן – העריכו כי הקורבן לא איים על השוטרים וכי הם לא היו מפוחדים. מי שלא היה קונפורמי, גם הוא שינה את דעותיו – אבל לכיוון ההפוך.

כלומר – ההחלטה האם להיות קונפורמי או לא משפיעה על ההתנהגות וגם על הפרשנות שניתנת למציאות.

הניסוי של אש בדק השפעה חברתית נורמטיבית – האם במקרה בו לא תהיה עמימות, עדיין תהיה קונפורמיות? במקרה כזה לא תהיה קונפורמיות אינפורמטיבית. נתנו לנבדק להעריך איזה משלושה קווים זהה באורכה לקו אחר שמציגים לו. התשובה ברורה לגמרי. בניסוי משתתפת קבוצה של משתפי פעולה. בהתחלה – הנבדק הוא הראשון ואז הוא עונה נכון. בהמשך – הוא כבר לא הראשון שעונה, ופעמים רבות הוא נכנע לדעת הקהל. מספיק היה שאדם אחד יגיד את התשובה הנכונה – והאחוזים של המענה הנכון יעלו משמעותית. השפעה חברתית נורמטיבית היא הרצון להימנע ממבוכה או שיפוט שלילי מצד אחרים ומסנקציות חברתיות. זאת, למרות שהתשובה הנכונה מאד ברורה. אם אני אדרש להסביר את ההחלטה אח"כ (ואדע זאת מראש), זה מפחית את הקונפורמיות הנורמטיבית.  אם יש אנונימיות בתשובה – הקונפורמיות עולה.

בהשפעה חברתית נורמטיבית גם אם הקבוצה טועה והתשובה הנכונה ברורה, כשיש תמריץ להיות מדויקים, הקונפורמיות הנורמטיבית יורדת – למרות שאנשים עדיין יחששו במידת מה לסכן קבלה חברתית, גם של זרים.

מה קורה אם נתעלם מקונפורמיות חברתית נורמטיבית? בניסוי, אדם אחד היה "דעת המיעוט" וסירב להשתכנע. בסוף התעלמו ממנו והצביעו "להעיף אותו מהאי".

השפעה חברתית נורמטיבית בחיי היום-יום

אנו מוצאים אותה בחיינו במצבים רבים – החל באופנה שאנו לובשים, צעצועי ילדים, ריקודים... אנו אף מוצאים אותה משפיעה על מבנה הגוף האידאלי בעיננו:

מבנה גוף נשי -  כדי לבדוק מדוע בחברה המערבית מבנה גוף רזה נחשב ליפה, ולא מבנה גוף מלא – כמו ברוב החברות בעולם, נערך מחקר של אנדרסון, שניתח את ההעדפות של אנשים מ-55 תרבויות שונות לגבי גוף האישה האידאלי – גוף גדול, בינוני או רזה. ההשערה היתה שככל שאספקת המזון בתרבות פחות ודאית, כך מראה גוף גדול נחשב ליותר יפה (אישה שאוכלת טוב ßבריאהßפוריה) – ואכן, המחקר אושש אותה.

כאשר בדקו בתמונות מתחילת המאה את יחס המותן-ירך של נשים אמריקאיות שנחשבו לאידאל יופי, התגלה שהוא הלך וירד – כלומר, האידאל הלך וקטן.  גם ביפן האידאל הלך וקטן. למעשה, נראה כי נשים יפניות פחות מרוצות ממראה גופן בהשוואה לאמריקאיות. הדרך בה נשים לומדות מה נחשב ליפה נורמטיבית היא דווקא השפעה חברתית אינפורמטיבית – מקרובים ומהתקשורת.

השפעה חברתית נורמטיבית מסבירה את הרצון העז של נשים להיות רזות – דיאטות והפרעות אכילה.

מחקר שנערך ע"י קרנדל והתמקד בבולימיה בדק שתי אחוות נשים בקולג'ים אמריקאים – ובדק מה הקשר בין הפופולריות של הסטודנטית לבין הנטייה שלה לזלול אוכל... באחת הנורמה היתה שככל שהיא זוללת יותר היא כנראה יותר פופולרית, ושניה – להפך. הוא מצא כי הרגלי האכילה הללו הפכו לנורמות – וכי היתה השפעה חברתית נורמטיבית על הנשים באגודות להתנהג בהתאם להן.

מבנה גוף גברי – על אף מיעוט המחקרים בתחום, אנו מוצאים כי אכן יש שינוי בלחץ המופעל על גברים להתאים את עצמם למבנה הגוף האידאלי כפי שנתפס כנורמה. אנו מוצאים כי לאורך השנים צעצועים של בנים של בובות לוחמים עלו בהיקף הזרוע שלהם, והם יותר ויותר שריריים. בניסוי אחר התבקשו גברים מארה"ב, צרפת ואוסטרליה לשנות את מבנה הגוף מבחינת שומן ושריר של דמות ממוחשבת עד שתשקף אותם כפי שהם, אותם כפי שהיו רוצים להיות, ואותם כפי שהם חושבים שנשים מעוניינות בהם. הם די צדקו באיך שהם תיארו את עצמם – ואת הגוף שהם רצו העריכו בערך ב-28% יותר שריר ממה שהיה להם – וזה גם הגוף שהם חשבו שנשים מעוניינות בו (למעשה הוכח שנשים מעדיפות גוף יותר נורמלי). 

אצל שריף – הגירוי אמביוולנטי. אצל אש – הוא ברור.

מה הגורמים במשפיעים על קונפורמיות:

א.      גודל הקבוצה – ככל שהקבוצה גדולה יותר, אנחנו נהיו מושפעים יותר. עם זאת, מארבע ומעלה, ההשפעה לא תהיה שונה משמעותית. זה משפיע על נורמטיבית יותר מאינפורמטיבית.

ב.      רמת האחידות בקבוצה – האם כולם אותו דבר? או שיש אפילו אחד שאומר אחרת? זה משפיע על נורמטיבית יותר מאינפורמטיבית.

ג.        מומחיות – משפיע יותר על קונפורמיות אינפורמטיבית.

ד.      סטטוס חברתי – משפיע יותר על קונפורמיות נורמטיבית.

ה.      תרבות (קולקטיביסטיות מול אינדיבידואליסטיות) - גם ביפן התגלתה התופעה, אבל – ביפן התגלה שכאשר הקבוצה נתנה תשובה לא נכונה, הנבדקים היפנים היו פחות קונפורמיים מאשר האמריקאים – משום שהציפייה היא לקונפורמיות עם הקרובים אליך, לא לזר גמור. לפי מחקר אחר, חברות ציידים או דייגים יותר יעריכו אינדיבידואליות, לעומת חברות חקלאיות שיעריכו שיתוף פעולה.

ו.        מגדר.

ז.       קושי או עמימות המשימה.

ח.      אנונימיות (אנשים שיודעים שלא יידרשו להיתפס כאחראיים על החלטתם היו יותר קונפורמיים; אחרים היו קונפורמיים רק כשעשו להם priming של "שיתוף פעולה" ולא של "עבודת יחיד מדויקת").

ט.      סיבת חוסר ההסכמה – אם נדע שלמישהו יש בעיות ראייה, נסמוך פחות על שיפוטו.

י.        משבר – כשיש לחץ או פחד, נחקה את הסובבים אותנו.

יא.   כח/חשיבות עבורי – עד כמה משמעותית הקבוצה ליחיד.

יב.    מיידיות – עד כמה הקבוצה קרובה לפרט במרחב ובזמן במהלך ניסיון ההשפעה.

יג.     הערכה עצמית – אנשים עם הערכה עצמית נמוכה יותר יפחדו להידחות.

האם מיעוט יכול להשפיע על הרב? כן... בעיקר אם הוא עקבי וקונפורמי בינו לבין עצמו – אם יהיו בתוכו ויכוחים, הוא ישכנע פחות. לרב אין חשש ממחיר חברתי, ולכן הדרך היחידה לשכנע היא קונפורמיות אינפורמטיבית, לא נורמטיבית. לכן – העקביות מהווה פקטור חשוב. דוגמא – "המהפכה הירוקה".

שימוש בהשפעה חברתית להתנהגויות מיטיבות

פותח מודל שמסביר מתי אפשר לעשות זאת: אנו יכולים למצוא את הנורמה המופעלת בסיטואציה ואז לחשוב על כך. אנו מוצאים שני סוגים מרכזיים של נורמות חברתיות: נורמות מחייבות injunctive– מה שאנו חושבים שאנשים מאשרים או לא מאשרים שנעשה. נורמות אלה מבטיחות תגמול או עונש (קנס למי שמזהם את הסביבה), אך הן תיאורטיות. נורמות מסוג שני הן נורמות תיאוריות descriptive – איך אנו תופסים התנהגות של אנשים בסיטואציות אמיתיות, בלי קשר לביקורת המופנית כלפיהם. כלומר – כולם יודעים שאסור ללכלך, אבל בסיטואציות מסוימות – כולם מלכלכים. הנורמות המחייבות הן לא ללכלך, אך בפרקטיקה – שזה בסדר לפעמים.

תפקידן של נורמות

בניסוי, בדקו איך מגיבים נבדקים שמשליכים אשפה ברחוב לשלושה מצבים:

1. בקרה - משתף פעולה עובר לידם ולא אומר כלום .

2. נורמה  מחייבת -  משתף הפעולה מרים זבל שזרוק על הרצפה.

3. נורמה תיאורית - משתף הפעולה השליך ליד הנחקר זבל על הרצפה.

 נמצא כי: בקבוצת הבקרה, ללא קשר האם האזור היה נקי או מלוכלך, מעט יותר משליש ילכלכו. במצב השני -  כאן שידרו לנחקר כי השלכת פסולת היא פסולה, באזור נקי ומלוכלך כאחד – מה שהוריד משמעותית את השלכת האשפה. במצב השלישי שידרו לנבדק שני מסרים: הראשון, כשהאזור היה נקי – ואז המסר היה שלכלוך אינו נהוג כאן, או לחילופין – אם האזור מלוכלך – שהוא כן נהוג כאן – ולכן באזור נקי הנורמה תפחית את השלכת הפסולת יותר מאשר באזור מלוכלך.

כלומר – נורמות מחייבות בהן אנו רואים את תגובת הסביבה למעשים שונים מחייבת ומשפיעה יותר מאשר נורמה תיאורית. כדי לעורר תגובה פרו-חברתית אצלנו משהו בנורמה צריך לעורר את תשומת ליבנו למה שאינו בולט לנו – מה החברה מצפה שמעשה.

ציות

שינוי בהתנהגות הנובע מפקודות של בעל סמכות. הניסוי הקלאסי היה של מילגרם, בתקופה שאתיקה לא היית issue (ואכן – חלק מהנבדקים סבלו מבעיות אחריו). הפירוט לגבי הניסוי – בסיכום של הפרק בספר.

מילגרם רצה לבדוק מה קורה כשצריך לעשות משהו חמור בעל השלכות של גרימת סבל לאחר.

תיאור הניסוי  - מהמצגת

החוויה מתחילה כאשר אתה מגיע למעבדה באוניברסיטת ייל, שם אתה פוגש שני אנשים. אחד מהם הוא הנסיין, בחור צעיר לבוש בחלוק מעבדה אפור ונושא לוח כתיבה והשני, מר וואלס, ג'נטלמן באמצע חייו המוצג כרואה חשבון קצת בעל עודף משקל, בעל מראה ממוצע. לאחר הגרלה קצרה קובע הנסיין כי אתה תשמש בניסוי כמורה ומר וואלס כתלמיד.

הניסוי הוצג לנבדקים כחלק ממחקר הבוחן את ההשפעות של ענישה על למידה. כעת, נאמר לך שתפקידך לבחון את הזיכרון של מר וואלס ולתת למר וואלס שוקים חשמליים בעוצמה עולה כאשר הוא טועה/ שוגה.

הנסיין מלווה אותך ואת מר וואלס לחדר, את מר וואלס הוא מושיב על כיסא, מפשיל את שרווליו ומחבר רצועות עם אלקטרודות לזרועותיו. אני שם דבק מיוחד על האלקטרודות אומר הנסיין כדי למנוע כוויות. מר וואלס אומר לנסיין שיש לו בעיות בלב.

הנסיין משיב: "השוקים החשמליים יהיו כואבים א אני מבטיח שהם לא יגררו אחריהם נזק רקמתי קבוע". בינתיים אתה יכול להרגיש בעצמך שוק קל/ מתון (אם אתה מעוניין). לאחר מכן, הנסיין מלווה אותך לחדר סמוך. אתה יושב מול המכונה שמייצרת את השוקים החשמליים. במכונה יש 30 כפתורים לעוצמת השוק החל בה15V- ועד V450 (מסומן ב-XXX) כאשר המרוחים בין דרגות השוק השונות קבועים על V15. תפקידך בניסוי הוא להקריא למר וואלס צמדי מילים דרך מיקרופון ואחר כך לבחון את זיכרונו של מר וואלס ע"י סידרה של שאלות אמריקאיות- רבות ברירה. למר וואלס יש ארבע אפשרויות. בכל פעם שהוא לוחץ על התשובה  מחולל השוקים "מצביע/ מראה לך" האם התשובה היא נכונה או לא. אם התשובה נכונה אתה צריך להמשיך לשאלה הבאה ואם התשובה אינה נכונה אתה מכריז על התשובה הנכונה ומעביר למר וואלס שוק בהתאם לשלב בניסוי. ככל שהניסוי מתקדם עוצמת השוקים שאתה מעביר עולה ועולה. ב-75, 90 וב-V105 מר וואלס משמיע קולות כאב (אוו- Ugh). ב-V120 הוא מתחיל לצעוק (אווו, זה באמת כואב). אם אתה ממשיך אז ב-V150 מר וואלס זועק מכאב ואומר: "אוו, נסיין, זהו זה, קח אותי מכאן, אמרתי לך שיש לי בעיות בלב. הלב מתחיל להציק לי. קח אותי מכאן, בבקשה. הלב שלי מתחיל להפריע לי. אני מסרב להמשיך, שחרר אותי." צרחות הסבל והמחאה ממשיכות. ב-V300 מר וואלס אומר שהוא לגמרי לא מוכן להמשיך, אתה לא יכול להחזיק אותי כאן, שחרר אותי מכאן, מתריס מר וואלס. מעבר ל-V330 מר וואלס משתתק ואינו עונה- מכאן והלאה מר וואלס לא נשמע יותר. כאשר הנבדק פונה לנסיין ושואל אותו האם אפשר להפסיק, מבקש להפסיק או מסרב הנסיין עונה לנבדק את התשובות הבאות בסדר הבא:

בפעם הראשונה: "תמשיך בבקשה"
בפעם השנייה: "הניסוי דורש שתמשיך"
בפעם השלישית: "חיוני שתמשיך"
בפעם הרביעית: "אין לך ברירה אחרת, אתה חייב להמשיך". בכל פעם שאתה נותן למר וואלס שוק חשמלי נורה אדומה נדלקת במחולל השוקים, אתה שומע קליק ואת קול זמזום השוק העובר לחדר של מר וואלס. אחרי כל תשובה שגויה נאמר לך שהשוק הבא צריך להיות חזק מהנוכחי ב-V15. אתה אינך מודע לעובדה כי מר וולאס הוא משתף פעולה ולמעשה אינו מקבל את השוקים החשמליים.

ממצאים

השערת הפסיכולוגים כי בערך 1% מהנבדקים יגיעו לערכים הקיצוניים. בפועל, הערך הממוצע הגבוה ביותר שהגיעו אליו היה 360 וולט, ואל הערך הקיצוני ביותר הגיעו 62.5% מהמשתתפים!  הניסוי בוצע מספר פעמים ותמיד הגיעו לאותן תוצאות.

האם צייתנות היא תכונת אישיות? כנראה שלא:

- בקבוצת הביקורת הנסיין לא עודד את המורה, והנבדקים הפסיקו בשלב די מוקדם.

- בשעת העברת השוק הנבדקים סבלו.

השפעת דמות הסמכות קשורה בגורמים הבאים:

א.      האם הנסיין במעבדה נתפס כדמות סמכותית?

ב.      מהו סטאטוס המוסד (למשל – האוניברסיטה) ומידת הסמכותיות המיוחסת לו?

ג.        מהו סטאטוס דמות הסמכות ומידת הסמכותיות המיוחסת לו?

ד.      מהו המרחק הפיזי מהדמות הסמכותית?

ה.      האם קיימת נוכחות פיזית של דמות הסמכות ויכולתה לראות את ביצוע הפקודות?

מה עוד משפיע? מידת אחריות נמוכה ("אני רק השליח") מגבירה צייתנות; מניפולציית אייכמן (לגרום למישהו אחר להיות זה שלוחץ על הכפתור) מגבירה גם היא.

הסברים חלופיים לתופעה שגילה מילגרם: התחייבות הדרגתית לתהליך – ברגע שהתחלת, קשה לך להפסיק. במה שונה 40 וולט מ-50 וולט? למה להפסיק דווקא עכשיו? כמו בהימורים. האדם נכנס למעגל שקשה לו לעצור.

איך נסביר את המוכנות לציית?

תפקיד ההשפעה החברתית הנורמטיבית

יש משהו בסמכות שגורם לנו לרצות אותה – כלומר, אנו חשים מה נדרש מאיתנו, וקשה לנו לסרב. בגרסא אחרת של הניסוי, היו בחדר נחקר ועוד שני משתפי פעולה שהתחזו לנבדקים – אחד הקריא את המילים, השני אמר אם התלמיד טועה, והנחקר היה צריך רק ללחוץ על הכפתור. ההוראות שלהם היו שדי מהר הראשון יסרב להמשיך ולאחריו גם השני. כעת רק 10% הגיעו למקסימום.

תפקיד ההשפעה החברתית האינפורמטיבית

כפי שאמרנו – במצבים מעורפלים, במיוחד במצבי משבר, אנו נוטים לסמוך על מומחה – וכאן ישנו הנסיין – מדען בחלוק לבן. אך טבעי להסתמך עליו במצב כזה, בטח כשתלמיד מתחיל לצרוח מכאבים.

בגרסא אחת יצר מילגרם 3 שינויים: א. המורה לא הונחה איזו מידת שוק לתת ב. ברגע מסוים הנסיין יצא מהחדר ואמר לנחקר להמשיך לבדו. ג. היה עוד משתף פעולה שהיה מורה ותפקידו היה לומר האם הנבדק טעה. הפעם, לאחר שהנסיין יצא מהחדר,  הוא היה זה שהעלה את הרעיון להעלות את השוק בכל פעם שהתלמיד יטעה. כלומר – אין לו שום יתרון של מומחה כאן. אחוז ההיענות ירד ל-20%.

בגרסא אחרת קיבל הנבדק את ההוראות משני נסיינים, שבשלב מסוים החלו להתווכח ביניהם על חיוניות הגברת השוק – כאן 100% מהנבדקים הפסיקו להגיב, משום שהסמכות איבדה מכוחה.

סיבות  אחרות לציות

1. קונפורמיות לנורמות שגויות: הנבדק נלכד ברשת של נורמות סותרות ומתקשה לבחור בנכונה מבחינה חברתית: ראשית, הניסוי היה מאוד מהיר, ושנית – הוא היה עמוס מאוד קוגניטיבית ורגשית.
2. 2.       הצדקה עצמית – דרך טובה לפתור דיסוננס בין שתי עמדות היא פשוט להחליט שמה שנעשה הוא הדבר הנכון. אבל משום שהפחתת הדיסוננס מאפשרת הצדקה למעשה קודמים, אזי אדם יכול להיות פגיע ללחץ קבוצתי שיוביל לבחירה של המעשים הללו. הבחירה להעלות את שיעור ההלם רק מאפשרת את הקרקע לעלייה הבאה.
3. לא אגרסיה – בגרסא אחרת, נאמר לנחקרים כי עליהם להחליט על רמת הזרם הנדרשת. נמצא כי השתמשו בזרם עדין יותר. כלומר – אין זה אומר שלנחקרים יש איזה רוע בטמון בהם, אלא שהם מושפעים מקונפורמיות.

בשנת 1999, פרצו שני נערים לבית הספר קולומביין בקולורדו והחלו בטבח, שבסופו נהרגו 15 אנשים, כולל הנערים. כוונתם המקורית של הנערים הייתה נרחבת בהרבה, כולל שימוש במטענים באופן שיביא להרג של יותר ממאתיים אנשים. לאחר הטבח – החלו בארה"ב מאשימים לכל עבר – משפחות הנערים, רשויות בית הספר, נגישות כלי הנשק, חוסר הכבוד של הנוער, ההחלטה להסיר את תפילות הבוקר בבתי הספר וכמובן – האלימות בתקשורת. בפרק זה נבין את מקורות התוקפנות.

מהי תוקפנות?

תוקפנות (Aggression) היא התנהגות המכוונת לגרימת כאב/סבל לאדם אחר. ההגדרה כתוקפנות תלויה בכוונה, לא בתוצאה (פגיעה בטעות אינה תוקפנות). נהוג להפריד בין תוקפנות עוינת (Hostile Aggression) שנובעת מרגש ומכעס לבין תוקפנות אינסטרומנטלית (Instrumental Aggression) שנועדה להשיג מטרות מסוימות (כמו למשל – לדחוף מישהו הצידה בהופעה של ברי סחרוף כדי להתקרב לבמה).

רבות דובר על המקור לתוקפנות – האם הוא מולד או נרכש? פילוסופים שונים טענו כך או כך. פרויד טען שיש יצר מוות מולד (תנאטוס), וניתן לעשות לו עידון (סובלימציה) ולתעלו להתנהגויות תועלתניות. בגלל הבעיה האתית בלבחון תוקפנות בבני אדם, בחנו זאת אצל חיות. למשל – ידוע שחתולים נוטים להפגין תוקפנות כלפי חולדות. בניסוי שבו שמו חתול וחולדה בכלוב מגיל ילדות – נראה שהם הסתדרו מצוין. יותר מכך – החתול לא תקף גם חולדות אחרות. הניסוי תומך באופצית ה"תוקפנות נרכשת". מנגד, בניסוי אחר, בו חולדה בוּדדה כל חייה ואז נחשפה לחולדות אחרות – ההתנהגות הייתה תוקפנית וזהה לזו של חולדות "מתורבתות". לכן – נראה שלמרות שהסביבה משפיעה על התוקפנות, היא לאו דווקא נרכשת. גם כאן יש לסייג – הגירוי היחיד שהביא לתוקפנות בקרב חולדה מבודדת הוא המראה של חולדה אחרת. אם היה נשמר הבידוד – לא הייתה תוקפנות, ולא היה נגרם כל נזק פסיכולוגי או נפשי[1].

הדיון בנושא נמשך ונמשך. למשל – ישנו זן של דגים טרופיים, שבו הגברים אינם תוקפים נשים או דגים שאינם מהסוג שלהם. אבל... כשמבודדים את הסביבה מזכרים מסוגם – הם מתחילים לתקוף דגים מסוג אחר. וכשאלו נעלמים – מתחילים לתקוף נקבות. המסקנה היחידה היא שבעוד תוקפנות היא תופעה עם חשיבות אבולוציונית, כך גם מנגנוני הדיכוי שלה.

אצל בני אדם, לעומת זאת, התוקפנות נקבעת לרוב לפי הנטיות המולדות, אמצעי הדיכוי הנרכשים והסביבה החברתית. כך, למשל, אדם לא ינהג תמיד בתוקפנות למול חדירה לטריטוריה שלו (בניגוד לקופים), משום שהתרבות משפיעה על מידת התוקפנות שהוא מפגין. בעוד באירופה היו עשרות מלחמות אלימות, יש שבטים באפריקה שבהם תוקפנות היא דבר נדיר מאד. אחד משבטי האינדיאנים באמריקה, למשל, היה שבט שליו ורגוע. כשהגיעו האירופים לראשונה, הוא החל להיות אלים. למה? כי החלה להיות תחרות על סחורות. השינוי החברתי הביא לשינוי בתוקפנות. דוגמא אחרת – בדרום ארה"ב שיעור הרציחות גבוה יותר מבצפונה בקרב גברים באזורים עירוניים. מחקר הראה שהתוקפנות לא שונה בפני עצמה, אלא רק בתגובה לעלבונות וכד' – "תרבות של כבוד". מחקרים הראו שכשנסיין התנגש "בטעות" בדרומיים או צפוניים, הסבירות שתתפתח תגרה היה גבוה יותר בדרום.

השפעות עצביות וכימיות על תוקפנות

בגלל שיש פה חפיפה עם פסיכוביולוגיים, אני אקצר: התוקפנות קשורה באמיגדלה. כשהיא מגורה – נהיים אלימים יותר, אך זה תלוי גם בסביבה החברתית: קוף לא דומיננטי לא ייעשה אלים, גם אם תגורה האמיגדלה שלו; לעומת קוף דומיננטי, שיעשה יותר אלים. חוסר סראטונין מגביר את התוקפנות האימפולסיבית. טסטוסטרון מגביר את התוקפנות ומאפיין אנשים אלימים, כולל אסירים.

נראה שבגלל זה גברים יותר תוקפניים – כפי שניתן ללמוד מהאופן בו ילדים מתרבויות שונות – בנים ובנות – משחקים. עם זאת, לנשים יש דרכים אחרות להביע תוקפנות – רכילות. כמו כן, מחקר שנערך הראה שההבדלים המשמעותיים בין נשים וגברים קשורים בתוקפנות ללא גירוי. אם מתגרים בנשים ובגברים, מידת התוקפנות די דומה. הבעיה היא שגברים נוטים לפרש כל דבר כפעילות מכוונת נגדם. לכן – גברים נעצרים יותר על פעילויות אלימות ונשים – על מרמה, שוחד וכד'. הספר טוען שזה גם לא קשור במעמד האישה והגבר – בשנים האחרונות, עם עליית מעמד האישה, שיעור העבירות הלא אלימות בקרב נשים (מבין כלל הפעילויות) רק עלה. במחקר רב תרבותי, עלה שבכל המדינות נשים פחות תוקפניות מגברים, אך יש שוני בין התרבויות (ולכן נשים של תרבות מסוימת תוקפניות יותר מגברים של תרבות אחרת). נושא שמעניין לבחון אותו בהקשר הזה הוא כמות הרציחות בין בני זוג: כ-32% מרציחות הנשים בארה"ב נעשו על ידי בן זוגן; לעומת רק 4% אצל גברים. אפשר לקשור את זה בטסטוסטרון ובתרבות הפטריארכלית.

אלכוהול משפיע על מידת התוקפנות – מכיוון שכושר השליטה שלנו על הפעילות שלנו מצטמצם, אנחנו נהיים יותר תוקפניים. מעבר לכך, לאחר שתיית אלכוהול, מאבדים את היכולת בהבחנה דקה. לכן – אם מישהו ידרוך עליי בטעות, הסבירות שאני אבין שזה לא היה בכוונה הוא די קטן וסביר יותר שאני אשבור עליו כסא. בשורה התחתונה – רב האנשים שנעצרו על רצח היו שיכורים. ומה הקשר בין חוסר נוחות ותוקפנות? ככל שאנשים (או חיות) במצב של כאב/חוסר נוחות – כך הם יהיו תוקפניים יותר. הנושא הוכח במחקרים, ובמקביל – יש לו תימוכין במציאות. בימים חמים, הסבירות לפשיעות אלימות/התקהלויות/צפירות רכב גבוהה יותר. אבל אולי זה דווקא בגלל שיותר אנשים יוצאים החוצה לרחוב, ולכן הסבירות להיתקלות עולה? כשעשו ניסוי בתנאי מעבדה – ראו שאנשים שמילאו שאלון וחוו דעתם על אדם מסוים בחום היו יותר עוינים ותוקפנים. אופציה אחרת (שהועלתה בשיעור) היא שהחום גורם לעירור פיזיולוגי, שמתורגם לתוקפנות.

תוקפנות ומצבים חברתיים

אחד הגורמים המרכזיים לתוקפנות הוא תסכול. לפי תיאורית התסכול-תוקפנות (Frustration-Aggression Theory), כשאני רוצה שמשהו יקרה והוא לא מתממש, סביר יותר שאהיה תוקפן. בעיות עם התיאוריה – לא אחרי כל תסכול אהיה תוקפן ולא לפני כל תוקפנות הייתי מתוסכל. התיאוריה הניאו-אסוציאטיבית היא יותר ספציפית – ומדברת על הגברת הסבירות בלבד, לא על סיבה ותוצאה.

יש דברים שמגבירים את התסכול ואת הסבירות לתוקפנות – שקשורים בפרשנות את התסכול כמשהו שאמור לעורר כעס:

א.      מידת הקרבה ליעד לפני שהוא לא התממש. אנשים שחתכו אותם בתור בקולנוע כשהם היו במקום השני בתור היו תוקפניים יותר מאנשים שנעקפו כשהם היו במקום ה-12.

ב.      הציפייה לגבי ההגעה ליעד. נתנו לאנשים לנסות להתרים כסף טלפונית במסגרת ניסוי. לחלק מהם אמרו שהם כנראה יצליחו ולאחרים – שהם לא. בפועל – כל הטלפונים הונחו לענות בשלילה. ה"מצפים להצליח" היו הרבה יותר תוקפניים, ניתקו בזעם וכד'.

ג.        ישנם מקרים שבהם התסכול גבוה אבל לא תהיה סבירות לתוקפנות – בעיקר מידת האיום שמציב המתסכל. אם זה בטלפון – אין לי בעיה לנתק בפרצוף. אם מולי עומד אדם דמוי-גורילה בגובה שני מטרים, אני כנראה אבלע את התסכול ואמשיך הלאה.

ד.      כשתסכלו אותנו ללא כוונת תחילה, נהיה פחות תוקפניים ויותר מבינים.

ה.      הרגשה של חוסר צדק.

ו.        עוררות.

יש להבהיר שתסכול אינו זהה למניעת דבר מסוים. ילדים ללא צעצועים אינם תוקפניים – אבל ילדים שמונעים מהם צעצוע שנמצא מולם כן. רב ההפגנות והעימותים קורים דווקא בגלל דברים ש"כמעט" יש, או בגלל דברים טובים שקורים למישהו אחר שאינו אני. אפילו בשואה – מרידות מסוימות החלו לא מהיחס הרע, אלא מיחס טוב שקיבל מישהו אחר.

תגובה לעלבונות

כשמישהו יורד עלינו, זה מגביר את הסיכוי שנראה כלפיו תוקפנות: מה משפיע על מידת התוקפנות? האופן בו הוגשה לנו הביקורת (בצורה בונה ונחמדה, או בצורה מגעילה); הידע המקדים שלנו על מצבו את הדובר (אם נדע מראש שהוא עצבני כי הוא נכשל במבחן, לא נהיה תוקפניים אליו אם יעליב אותנו – אבל אם נדע זאת רק לאחר שהוא העליב, נהיה תוקפניים יותר למרות המידע הזה, כי כבר הספקנו לקחת את זה אישית) 

אובייקטים אגרסיביים

ישנם אובייקטים שעצם נוכחותם מגביר את הסבירות לתוקפנות.

ממצאים אלו מעניינים בהקשר לחוקי הגבלת הנשק בארה"ב. מסתבר שהאמירה "נשק לא הורג, אנשים הורגים" אינה נכונה. ישנה קורלציה מתמידה בין נגישות הנשקים לכמות הרציחות במדינות שונות בעולם.

חיקוי ותוקפנות

חלק גדול מהתוקפנות היא חיקוי של תגובות של אחרים, שהביאו להצלחה. זה בעיקר נכון לילדים. דוגמא קלאסית בהקשר הזה היא שחקני ספורט אלימים, שבדרך כלל הם הכי מצליחים. דוגמא אחרת היא ההורים – להורים אלימים יש ילדים אלימים. אבל האם זה חיקוי או גנטיקה? תיאורית הלימוד החברתי (Social Learning Theory) אומרת שאנו לומדים מחיקוי של אחרים. כשילדים ראו מבוגר מרביץ לבובה גדולה ואז נתנו להם לשחק איתה, הם גם הרביצו. כשהם לא ראו את המבוגר – הם שיחקו יפה. לכן, זה לא רק גנטי

ומה לגבי טלוויזיה וסרטים? רב התכניות מכילות אלימות ולגבי רובה, לא רואים בטלוויזיה עונשים, צעד או ביקורת. יש קורלציה חזקה, שמתחזקת עם השנים, בין רמת האלימות של נער/גבר לרמת האלימות שהוא רואה בטלוויזיה. אבל – האם זו רק קורלציה או סיבתיות?

לעומת זאת...

עם זאת, ברור שסרט בודד אינו עושה השפעה בפני עצמו:

התוקפנות שילדים רואים בטלוויזיה עושה להם, למעשה, Priming (כמו האקדח בחדר) ומגבירה את הסבירות שהילדים ינקטו בפעילויות אלימות. הדבר הוכח גם למשחקי מחשב. ממצאים דומים בנוגע לסרטים וטלוויזיה הוכחו גם לבני נוער ולמבוגרים צעירים, ללא תלות בהשפעות ההורים, במצב הכלכלי ועוד.

במחקר שנערך, גילו שכמות הרציחות עלתה בשבוע שלאחר קרב אגרוף משמעותי. יתרה מכך, הנרצחים בשבוע הזה היו כמעט תמיד מהגזע של המפסיד (אם לבן ניצח שחור, רצחו שחורים ולהיפך).

מה עושים משחקי מחשב אלימים?

א.      מגבירים התנהגות אגרסיבית.

ב.      מפחיתים התנהגות פרו-חברתית (כמו עזרה לזולת ואלטרואיזם).

ג.        הגברת מחשבות אגרסיביות.

ד.      הגברות רגשות אגרסיביים.

ה.      הגברה של לחץ הדם וקצב פעימת הלב (תגובות פיזיולוגיות שמקושרות ל-fight or flight).

ההשפעה המרדימה (Numbing) של אלימות בטלוויזיה

אנשים שרואים הרבה טלוויזיה הראו הרבה פחות תגובות פיזיולוגיות של התרגשות למראה קרב אגרוף אלים – מאשר אנשים שלא רואים טלוויזיה, שהדבר ריגש ועורר אותם. בניסוי אחר, אנשים היו צריכים להעריך את רמת האלימות באינטראקציה אלימה בין ילדים. מי שראה טלוויזיה אלימה עבר דה-סנסטיזציה – לא הזיז לו יותר מדי. זה עלול להעיד על חוסר רגישות לאלימות בחברה. במקביל, אנשים שרואים הרבה מאד טלוויזיה מניחים שהעולם הוא מקום אכזרי מאד, הרבה יותר מכאלו שרואים מעט טלוויזיה. לקבוצה הראשונה יש גם פחדים אישיים.

למה האלימות בתקשורת משפיעה על התוקפנות של הצופה?

1. "אם להם מותר, למה לא לי?" – הפחתת האינהיביציות.
2. "אה, אז ככה עושים את זה" – חיקוי ומתן רעיונות.
3. "כנראה שאני חש רגשות תוקפניים" – באמצעות Priming, אנשים נוטים לחוש רגשות תוקפניים הרבה יותר בקלות, מגירויים יותר קטנים.
4. "עוד רצח אלים? טוב נו, מה יש בערוץ אחר" – צמצום הסימפטיה לקורבן.
5. "הקם להרגך, השכם להרגו" – העולם אלים, אז כדאי שאהיה הראשון שאתקוף.

האם אלימות מוכרת?

מסתבר שלא.

אלימות נגד נשים

כמעט חצי מכמות האונסים נעשה על ידי גורם שהנשים הכירו לפני כן. למה זה קורה? בגלל שהתסריט (Script) בהקשר לקשרים בין נשים לגברים הוא שהגבר צריך להיות עקשן. רב הגברים (והנשים) מסכימים שאמירת "לא" היא לפעמים חלק ממשחק החיזור. זה הביא כמה קולג'ים אמריקניים לגבש חוזה שמצהיר על "חוקי הזוגיות" לשימוש הסטודנטים, אבל העניין לא צלח – בעיקר בגלל הפגיעה בספונטניות.

האם פורנוגרפיה מגבירה אלימות מינית? מסתבר שלא בדיוק. בסדרה של ניסויים הוכח שצפייה בסרטים שבהם ישנה אלימות מינית מגבירה את הסבירות לאלימות מינית; אבל צפייה ביחסי מין נורמליים לא מגבירה את הסבירות לאלימות מינית (אולי רק ממש מעט). אגב – צפייה בתמונות של נשים ערומות ללא קשר למין, מפחיתה את הסבירות (לעומת קבוצת הבקרה שלא ראתה כלום).

איך נפחית תוקפנות?

האם ענישה היא הדרך? למעשה – ענישה היא סוג של תוקפנות בפני עצמה. בנוסף, כפי שהוצג בפרק 6, ענישה חמורה משפיעה פחות מענישה קלה על התנהגות. בעבודה שנעשתה בנורווגיה לצמצום בריונות (Bullying) ננקטו כמה צעדים: הורים ומורים קיבלו ייעוץ בנוגע לאבחון בריונים וכאלו הסובלים ממעשי הבריונות; תלמידים ראו סרטים להגברת ההזדהות עם קורבנות; בכיתות נערכו דיון על צמצום בריונות; אובטחו המרחבים הציבוריים בבתי הספר; בריונים טופלו בעונשים קלים ובטיפול קליני. תוך כשנה וחצי – הבריונות הצטמצמה בחצי.

האם איום בעונשים כבדים הוא הדרך למנוע אלימות במבוגרים? רק אם העונש מהיר וודאי. בארה"ב זה לא ככה – ואכן אין הרתעה. כמו כן, אין הבדל בין מדינות שמפעילות עונש מוות למדינות שלא עושות זאת.

האם "פליטת קיטור" מצמצת תוקפנות? האם פרויד צדק בהקשר זה? מסתבר שלא – וההיפך הוא הנכון. למשל – מדידת רמת האלימות בקבוצת ספורט לפני ואחרי משחק הראתה שהרמה רק עלתה. כך גם נמצא בנוגע לצופים במשחק אלים. ומה לגבי תגובה תוקפנית כלפי מקור הכעס? גם כאן – זה רק מגביר את התוקפנות בהמשך. אם אנקוט בפעילות אלימה כלפי מישהו, הסבירות שאמשיך לנקוט נגדו תוקפנות רק גוברת. לא רק שהתוקפנות יוצרת לגיטימציה לתוקפנות נוספת, היא מקצינה רגשות שליליים כלפי אותו אדם ומגבירה את הסבירות לתוקפנות בהמשך. זהו הדיסונאנס במיטבו. ראינו בפרק 6 שאם אני נוקט פעילות תוקפנית כלפי אדם תמים, אתחיל לשנוא אותו. אבל מה אם הוא לא תמים?

נתונים אלו מסבירים את תהליך הדמוניזציה במלחמה – למשל, האומה היפנית בכללותה הואשמה בתוקפנות כלפי ארה"ב. לכן – לאמריקאים זה נראה סביר להשתמש בפצצות אטום. במקביל, יש עלייה ברמת התוקפנות (והפשע האלים) במדינה הנמצאת במלחמה בכלל – בגלל שמדובר, בעצם, בסוג של "תכנית טלוויזיה אלימה" אחת ארוכה.

אז איך מפחיתים אלימות?

אמנם "הוצאת קיטור" לא עושה את העבודה, אבל הסחה (לחשוב על משהו אחר) או המתנה (לספור עד עשר) עובדים מצוין. בנוסף, ניתן לעשות אינטרוספקציה ולהביע, בדרך שקולה והגיונית, למה אני עצבני. זה מסייע לי וליחסים עם מי שעיצבן אותי. אפשר גם לדבר עם מישהו אחר, ולא עם האדם המרגיז ישירות. לדבר – עוזר, כי זה מאפשר הבנה עצמית טובה יותר.

אם האדם שהרגיז אותנו מתנצל באופן כן על פעולותיו, או שיש לו סיבה טובה למה שהוא עשה, נהיה פחות תוקפניים. לכן, אחד מכותבי הספר הגה את הרעיון (הדי מגניב, האמת) לעשות במכוניות כפתור, ליד כפתור הצופר, שבו ייצא צליל "התנצלות". זה יימנע זעם על הכביש 

דיברנו קודם על השפעות הדוגמא האישית על רמת התוקפנות. בהקשר זה, ראוי לציין שדוגמא אישית לא תוקפנית משפיעה גם היא על הילדים.

בגלל שדיכוי אלימות והתנהגות שקולה מצריכה הבנה והכשרה – החלו להתפתח טכניקות ללימוד העניין. ניסויים הראו ששיטות אלו אכן יעילות במניעות חיכוכים תוקפניים. מעבר לכך – יש תפקיד חשוב לאמפתיה והזדהות. אם רכב לא נוסע כשהאור מתחלף, יצפרו לו ב-90% מהמקרים. עם זאת, אם עובר את הכביש אדם עם קביים – יצפרו רק ב-57% מהמקרים, בגלל שזה מעורר הזדהות. רב האנשים לא מצליחים לפגוע באחר, אלא אם יעשו לו דה-הומניזציה. ניסויים רבים הראו את הקשר הזה – ולכן עולה השאלה כיצד מגבירים אמפתיה לזרים? בבי"ס יסודי בלוס-אנג'לס החלו בתכנית לשיפור האמפתיה, באמצעות שאלות חשיבה כמו "איך החיים נראים מנקודת המבט של חתול", משחק (acting) של דמויות אחרות, ניתוח וכד'. מלבד השיפור באמפתיה וההפחתה ברמת האלימות, היכולות הקוגניטיביות של הילדים השתפרה.

האם ניתן היה למנוע את הרצח בקולומביין?

קל להגיד שהמבצעים היו משוגעים, אבל למעשה הכל היה מתוכנן היטב והם אף היו תלמידים טובים. שני הרוצחים פעלו כך מתוך סביבה של השמצות, לעג וכד'. מניעים אלו הביאו אותם לבצע את המעשים המחרידים – והם רצו לקבל את ה"כבוד המגיע להם". הבדידות של שני הנערים מאפיינת חלק ניכר מהנוער האמריקני. אולי תכניות כמו אלו שצוינו – לצמצום בריונות והגברת האמפתיה – הם הפתרון האמיתי.

אלטרואיזם

כותבי הספר, אמריקאים מושבעים כפי שלמדנו לשנוא, משתמשים ב-11 בספטמבר כדי להמחיש לנו מהו מונח האלטרואיזם. נותנים דוגמאות על אנשים שהקריבו עצמם כדי להציל אחרים.

1. מדוע אנשים עוזרים אחד לשני?

בפרק זה יוצגו הסיבות העיקריות להתנהגות פרו-סוציאלית- כל אקט שנועד להניב לאדם אחר רווח. נתמקד במיוחד בהתנהגויות פרו-סוציאליות המונעות ע"י אלטרואיזם- הרצון להניב רווח לאחר גם אם הדבר כרוך בהפסד כלשהו שלי (כולל הפסד החיים).

כלומר, אנשים העוזרים לזולת אך מצפים לקבל משהו בתמורה אינם נכללים בהגדרה של אלטרואיזם. ישנן 3 גישות המנסות למצוא תשובה לשאלה הזו: הגישה האבולוציונית, גישת הרווח וההפסד וגישת האמפתיה והאלטרואיזם. נעבור על כל אחת מהן בקצרה:

פסיכולוגיה אבולוציונית- גנים ואינסטינקטים

על פי תאוריות האבולוציה, הברירה הטבעית מעדיפה גנים העוזרים להישרדות היחיד.

ענף הפסיכולוגיה האבולוציונית התפתח מאוחר יותר, והוא מנסה להסביר תופעות סוציאליות במונחים גנטיים המתפתחים לאורך זמן וכפופים לברירה הטבעית. דרווין הבין עוד עם פיתוח התאוריה שלו, שיש בעיה מסוימת עם הופעת האלטרואיזם אצל בני אדם. כיצד תופעה זו יכולה להיות מוסברת על רקע הרצון הבסיסי של היחיד לשרוד? יותר סביר שיצליחו לשרוד הגנים המעודדים אנוכיות..

ברירת קרובי משפחה- אחת הדרכים איתה מתמודדת הפסיכולוגיה האבולוציונית עם השאלה הזו היא ע"י ההנחה שברירת קרובי משפחה גוברת על הברירה הטבעית. אנשים יכולים לדאוג להעברת הגנים שלהם הלאה לא רק ע"י הישרדות, אלא גם ע"י דאגה להשרדות ילדיהם, או קרובים המסוגלים להעמיד צאצאים. והרי מה שחשוב הוא לא ההישרדות עצמה, אלא הישרדות הגנים והעמדת צאצאים.

במחקרים שנעשו בנושא, אוששה במידת מה ההשערה שאנשים יעזרו לקרובי משפחה יותר מלאחרים, ובנוסף לא היו הבדלים משמעותיים בין תרבויות (כמובן, סינים) ומגדר.

נורמת ההדדיות- סוג של "ביחד נשרוד ולחוד ניפול". לפרטים בחברה היה קשה מאוד לשרוד לבד, וכאשר מספר שבטים או משפחות סיכמו לעבוד בעזרה הדדית, סיכוייהם לשרוד היו גבוהים יותר. נורמת ההדדיות היא למעשה הציפייה שעזרה לאחר עכשיו תגביר את הסיכוי שיעזרו לי בעתיד אם אזדקק לעזרה.

נורמת הלמידה הסוציאלית- לאורך האבולוציה, העדיפה הברירה הטבעית פרטים שהסתגלו לסביבה שלהם בקלות, ושהצליחו ללמוד כמה שיותר מהמבוגרים מהם: גם דברים הנוגעים בהשרדות עצמה דוגמת מה כדאי לאכול ומה רעיל, אך גם דברים הקשורים לנורמות בשבט. אדם שהוא מספיק אדפטיבי כדי ללמוד את הראשון, ילמד ביתר קלות גם את השני. ומאחר ובחברות שלנו עזרה הדדית נחשבת לנורמה חברתית והישרדותית חשובה- היכולת ללמוד נורמות חברתיות הפכה לחלק מהמטען הגנטי שלנו.                                                                                     

המרה סוציאלית: המחיר והתגמול של העזרה

תאורית ההמרה הסוציאלית (המפורטת בהרחבה בפרק 10) מסכימה עם הפסיכולוגיה האבולוציונית בכך שאלטרואיזם הוא תוצאה של רווח עצמי כלשהו שאנו מנסים להפיק, כאינדיבידואלים. ההבדל העיקרי בין התאוריות הוא בכך שבתאורית ההמרה הם אינם נוטים להניח כי מדובר בשורשים גנטיים או אבולוציוניים כלשהם. 

במקום, הם מניחים כי אנחנו פשוט חברים ב"שוק סוציאלי כלכלי", וכחלק מהשוק הזה אנחנו רוצים למקסם את הרווחים החברתיים שלנו, ולהביא למינימום את העלויות.

הרווחים שאנו משיגים מעזרה לאחרים יכולים להיות רבים:

• חיזוקים מהחברה- על כך שעשינו מעשה חיובי,
• מתוך חיזוקי החברה אנו עשויים לקבל חיזוק לאגו.
• עקרון ההדדיות- כפי שציינו באבולוציונית, רק שכאן לא מדברים על שורשים גנטיים, רק על העקרון של "אני אעזור לך, ואז אולי בעתיד אתה תעזור לי".
• הפחתת מצוקה נפשית- מחקרים שונים מראים כי כאשר אנחנו רואים אדם אחר סובל אנחנו חשים לא בנוח ובמצוקה נפשית, ולכן ייתכן מאוד שאנו עוזרים לאנשים גם כדי להפחית את הלחץ הזה (למרות שלדעתי הסיפור הזה תומך יותר באבולוציונית מאשר בסוציאלית, אבל שיהיה.)

ההפסדים שאנו סופגים מהעזרה לאחרים גם לא חסרים:

• סכנה פיזית ממשית
• כאב או מבוכה
• זמן רב ואנרגיה מרובה

ככל שרב ההפסד ועוצמתו גדולה יותר, כך קטן הסיכוי שנחליט לעזור, מה שתומך בהנחה הבסיסית של התאוריה, שהרווח חייב לגבור על העלויות בכדי שנעזור לזולת. הדוגמה שלהם לכך היא, איך לא, מפיגוע התאומים: כאשר אייב סלמנוביץ' נשאר מאחור עם חברו אד ביי במגדל, הוא עשה זאת משום שחש שהמצוקה הנפשית הקיימת בלזנוח את חברו למות בלהבות היא מחיר גבוה מידי.

התיאוריה טוענת כי אלטרואיזם אמיתי אינו קיים, ואנו עוזרים לאחרים פשוט כשהרווחים עולים על העלויות. הבעיה העיקרית היחידה בתאוריה היא להסביר מדוע אנשים לעיתים מוותרים על חייהם בשביל להציל אחרים (שכן שזו העלות הגבוהה מכולן..)

אמפתיה- המוטיב הטהור

בטסון, איזה פסיכולוג אחד, טען שאי אפשר לשלול את המקרים בהם אלטרואיזם נעשה לשם האלטרואיזם- מתוך אמפתיה טהורה. הוא מגדיר אמפתיה כ: "היכולת לשים את עצמנו בנעליו של אדם אחר ולחוות את האירועים ואת הרגשות שחווה האדם האחר". אם מישהו במכולת סוחב תינוקת ונופלת לו שקית, אני אעזור לו לא כדי להרוויח משהו בשביל עצמי, אלא כי אני רוצה להפחית לו את המצוקה.

היפותזת האלטרואיזם מתוך אמפתיה- כאשר אנחנו חשים אמפתיה למישהו, אנו נעזור לו מסיבות אלטרואיסטיות טהורות, ללא התחשבות ברווח או בהפסד. אם איננו חשים אמפתיה, בטסון טוען שבמקרה כזה נעבור אל התאוריה של המרה סוציאלית, ונתחיל לחשב רווח או הפסד.

הבעיה היא שקשה למדוד מתי אדם עושה מעשה אלטרואיסטי מתוך אמפתיה , ומתי הוא עושה זאת מתוך חישוב פשוט של רווח והפסד.

דוגמה חמודה בספר: ישנו סיפור מפורסם על אברהם לינקולן ועל חבר שלו, שהתווכחו בזמן נסיעה ברכבת בדיוק על העניין הזה: לינקולן טען כי אין עזרה שלא נובעת מאינטרסים, וחברו למסע טען כי קיים אלטרואיזם אמיתי בעולם. בעוד הם מתווכים, נשמעה פתאום מבחוץ יללה של חזירה, המנסה לחלץ את גוריה הטובעים בנהר. לינקולן הורה לרכבת לעצור, ירד למטה וחילץ את הגורים מטביעה. כשחזר לרכבת, אמר לו חברו: "נו, ואיזה רווח יצא לך מלעזור לחזירה באמצע הדרך?" על כך ענה לו לינקולן: "נו בחייך, זו היתה תמצית האנוכיות! אם הייתי מניח להם לטבוע, לא היה לי שקט נפשי עכשיו כל היום. הייתי כל הזמן חושב על החזירה המסכנה. עשיתי את זה בשביל עצמי, בשביל השקט הנפשי שלי היום."

כפי שהסיפור הזה מראה, קשה לקבוע האם מדובר באלטרואיזם טהור. בטסון וחבריו בנו ניסויים חכמים כדי לבדוק את הסיפור הזה: הם לקחו תלמידי פסיכולוגיה, והראו להם קלטת של ראיון עם ילדה בכיסא גלגלים שעברה תאונה, ועכשיו היא מפגרת בחומר באוניברסיטה. בסוף הראיון, קיבל כל נבדק מכתב עם בקשה לעזור לילדה מאחר והיא לומדת איתו פסיכולוגיה. בטסון דאג לשתי מניפולציות:

• אמפתיה גבוהה לעומת נמוכה- נבדקים שנתבקשו להתמקד ברגשות של הבחורה, לעומת נבדקים שנתבקשו לשפוט אותה אובייקטיבית במהלך הצפייה.
• מחיר גבוה לעומת נמוך- נבדקים שנאמר להם כי היא לא רק במחזור שלהם, אלא גם באותה כיתה איתם- כלומר שאם הם יסרבו הם יצטרכו לראות אותה כל היום ולדעת שסירבו לעזור לה. זאת לעומת נבדקים שנאמר להם שהיא כנראה תסיים את השנה בלימודים בבית, והם לא יצטרכו להתקל בה אם יסרבו.

תוצאות הניסוי תומכות בהשערתו:

למרות זאת, שוב, זה כמעט בלתי אפשרי לבדוק האם התוצאות נובעות מ"אלטרואיזם טהור" או מאנוכיות א-לה אברהם לינקולן.

מניעים להתנהגות אלטרואיסטית: תגמולים חברתיים (ציפייה לכח ומעמד כתוצאה מהגשת עזרה), מצוקה נחווית (אנשים עוזרים לאחרים כדי להפחית את רמת המצוקה שהם עצמם חווים כתוצאה מהמצב) ואמפתיה (הזדהות עם האחר, חוויה והבנה של מה שאותו אדם חווה, לקיחת הפרספקטיבה של האחר).

2. מדוע ישנם אנשים העוזרים יותר מאחרים?

         א.         הבדלי אישיות:

פסיכולוגים מעוניינים לדעת האם יש דבר כזה שנקרא אישיות אלטרואיסטית, כלומר אדם המאופיין בתכונות הגורמות לו לעזור לאנשים במגוון רחב של סיטואציות.

במחקר משנת 1929 שנעשה על ילדי בית ספר יסודי, גילו החוקרים להפתעתם כי קשה להגדיר "אישיות אלטרואיסטית", משום שהנכונות לעזור אצל כל אינדיבידואל משתנה מאוד מסיטואציה לסיטואציה. למעשה, הקורלציה בין אלטרואיזם במקרה אחד לאחר היתה רק 0.28 במחקר זה. כלומר- אי אפשר לצפות שום דבר על אף אחד רק על סמך אישיותו. יש לבחון גורמים אחרים.

         ב.         הבדלי מגדר:

כמעט בכל התרבויות, ישנן נורמות שונות לנשים לגברים. בתרבות המערבית, על הגבר להיות אמיץ ונועז, ונשים צריכות להיות מטפחות ודואגות, וכן מצופה מהן להעריך מערכות יחסים ארוכות. ואכן, 91% ממקבלי המדליות על סיכון חיים תוך נסיון להציל אדם אחר היו גברים. לעומת זאת, מספר מחקרים מראים כי נשים נוטות יותר מגברים לעסוק בעזרה המטפחת את האחר ועוזרת לו ע"י מערכת יחסים ארוכה (ע"ע פר"ח?).

          ג.          הבדלי תרבות:

כפי שציינו, בסין יש נטיה גדולה יותר להגדיר את העצמי כתלוי חברה מאשר אצלנו, בארה"ב. היינו מצפים, אם כן, שבסין תהיה יותר עזרה לזולת מאשר אצלנו, בארה"ב. אבל- מתברר שבכל התרבויות אנשים נוטים יותר לעזור לסביבה הפנימית שלהם (in-group)- הקבוצה איתה הם מזדהים, ולא לסביבה החיצונית (out-group).

ההבדל הבין-תרבותי הוא בכך שבסין כנראה שהסביבה הפנימית הרבה יותר חשובה מהחיצונית, וכתוצאה מכך בסין הסיכוי רב יותר שאינדיבידואלים יעזרו לסביבה הפנימית שלהם מבמערב. מצד שני, הסיכוי שאנשים בסין יעזרו לאנשים מהסביבה החיצונית שלהם הוא קטן יותר מבמערב                                  

בנוסף, נעשה מחקר נורא מוזר על תרבויות שבהן מוגדר המושג "אדם סימפטי" (באנגלית אין מונח מקביל!). החוקרים גילו, שבתרבויות בהן יותר מוערך להיות 'אדם סימפטי',  הסיכוי לעזור לזולת גדול יותר, כלומר- בתרבויות המעודדות אותך להיות פרו-סוציאלי, יותר סביר שתעזור לזר רנדומלי ברחוב.

         ד.         הבדלי מצב רוח:

• §         במצב רוח טוב

החוקרים שתלו כסף בתא של העודף בטלפון ציבורי, חיכו שמישהו ימצא את זה ואז בדקו עד כמה הוא נכון לעזור למישהו שהתפזר לו תיק עם ניירות לאסוף אותם. גילו הבדלים קיצוניים מאוד בין קבוצת הזוכים המאושרים לקבוצת הבקרה: אנשים שלא מצאו את הכסף במכונה עזרו לאדם עם הניירות רק ב-4% מהמקרים, בעוד שאלו שמצאו את הכסף עזרו ב-84% מהמקרים. מצב רוח טוב עשוי להוביל לעזרה לזולת משלוש סיבות:

• o       מבט על הצד הטוב של החיים (מונטי פייטון)- כשהמצב רוח שלנו טוב, הכל טוב, ואנו נוטים להניח שהאנשים מסביבנו טובים בבסיס. לכן, אם במצב רוח רע היינו חושבים שהאדם הפיל את הניירות כי הוא מגושם וחסר אחריות, במצב רוח טוב נחשוב שהוא בחור טוב שעשה טעות ויש לעזור לו.
• o       המשכיות של טוב- אנחנו מחשבים מהר: אם לא נעזור לו, זה יקלקל לנו קצת את המצב רוח הטוב, ואנו מעדיפים שלא יהרסו לנו אותו. להיפך- אולי אם נעזור לו נקבל חיזוק לאגו, ואז ממצב רוח טוב נעבור למצב רוח מצוין.
• o       עליה בקשב העצמי- כאשר אנחנו במצב רוח טוב, אנחנו יותר מקשיבים לעצמנו, ולכן יש סיכוי טוב שנקשיב לערכים עליהם גדלנו ונתנהג לפיהם.    
• §         במצב רוח רע
• אשמה- מחקרים אכן מראים כי לאשמה יש חלק דווקא בהעלאת ההסתברות שנעזור לאחרים (למרות שבספר הם לא לוקחים בחשבון שהמחקר עם המטבעות מעלה את תחושת האשמה במידת מה).
• תאורית "הקלת התחושה השלילית"- למרות שעושה רושם שמצב רוח רע עשוי לגרום לנו להתנהג ההפך מבמצב רוח טוב, למרבה ההפתעה זהו לא המצב. מצב רוח רע גם עשוי לגרום לנו לעזור יותר לאנשים, משום שאנחנו מעוניינים לשפר לעצמנו את המצב רוח או לרומם את האגו.

3. מתי אנשים נוטים לעזור?

מתי אנשים עוזרים? כשהאחר דומה; כשהקורבן אישה;כאשר ברור שהקורבן נפגע (אין עמימות). כדי לתת עזרה במצב עמום, מבנים אותו ככזה הדורש התערבות: זה יכול לקרות אם נראה את האירועים שהובילו למצוקת הקורבן, אם הסיטואציה תהיה חיה ודרמטית ותלוי בהקשר החברתי הכולל.

         א.         סביבה כפרית לעומת סביבה עירונית:

מחקרים רבים מראים כי אנשים בסביבה כפרית נוטים לעזור יותר מאנשים בסביבה אורבנית. אך מה בסביבה האורבנית "הורג" את האלטרואיזם?

היפותזת עומס-היתר האורבני- טוענת שבסביבה העירונית אנשים נמצאים במצב של עומס גירויים תמידי, ולכן עליהם לשמור על עצמם מעומס יתר ע"י פנייה פנימה, אדישות וריחוק. מחקרים באמת הראו כי הפקטור העיקרי בעזרה לזולת הוא המיקום של הסיטואציה (בעיר או בכפר), יותר מאשר המקום שבו העוזרים הפוטנציאליים גדלו.

         ב.         מספר העדים: אפקט העומדים מהצד

אם נזכר בקיטי ג'נוביס (בפרק 2 סיכמתי על המקרה באופן מלא), למספר העדים יש השפעה על נטייתם לעזור. מהסעיף הקודם ניתן למצוא סיבה לחוסר התערבותם של אנשים- הרצח קרה בניו יורק, כלומר במקום אורבני שבו אנשים מפתחים חסינות לעודף הגירויים המציפים אותם בדמות אדישות לסביבה. אך כמובן שסיבה זו לא מספיקה.

בפעם הקודמת דיברנו על כך שעובדה זו אולי נובעת מ"גישת הסמוך"- שככל שיש יותר אנשים, כך כל אחד מאמין שהשני יהיה זה שיתגייס לעזרה, וכך אף אחד לא עוזר. לאפקט שמצאו צמד החוקרים לאתאן ודיברס בניסוי שמתואר בפרק 2, קוראים "אפקט העומדים מהצד"- ומשמעותו היא שככל שיש יותר צופים מהצד באירוע מסוים (בעיקר מקרי חירום), כך פוחתת ההסתברות שהם יתערבו.

לאתאן ודיברס הציעו מודל בן חמישה שלבים להחלטה האם לעזור או לא לעזור במקרה מסוים:                                     

 לשים לב לאירוע- (הניסוי של פרחי הכמורה) מחקרים רבים הראו שאם לא נשים לב לאירוע, לא נעזור. במחקר מסוים, נתנו לאנשים משימה ואמרו להם שהם מאחרים אליה. הקבוצה המאחרת מיהרה מאוד להספיק, וכתוצאה מכך פחות אנשים שמים לב לאדם הנופל במדרגות מאשר בקבוצת הביקורת, ופחות אנשים עוזרים לו. גם כאשר לקחו קבוצה דתית יותר – ראו שכאשר הם ממהרים הם מסייעים לנופל במדרגות פחות מקוצת הביקורת, פשוט משום שדעתם היתה מוסחת מהצורך להגיע בזמן למשימה. כלומר – נושא ההרצאה (אלטרואיזם או לא אלטרואיזם) לא השפיע, אלא רק דחיפות הזמן.

1. פירוש האירוע כחירום- כאשר אנשים מזהים אירוע, עתה הדבר תלוי ב-האם הם יצליחו לפרש את האירוע כאירוע חירום. חוסר-ידע פלורליסטי (Pluralistic Ignorance)- אם סביב אירוע מסוים עומדים הרבה עוברי אורח ולא עושים כלום, אנו עלולים לפרש זאת כאילו האירוע הוא לא אירוע חירום, מכיוון שאף אחד אחר לא עושה כלום.                                                                          

בניסוי, לקחו נבדקים למלא שאלון ותוך כדי הניסוי התחיל עשן סמיך לצאת מהחדר הסמוך. כאשר הנבדקים היו לבד, כ-75% מהם הגיבו לאירוע החירום תוך 5 דקות. הנסיינים הניחו, כי אם כאשר הנבדקים היו לבד הם הגיבו ב-75% מהמקרים, אז כאשר יהיו 3 אנשים בחדר, אחד מהם לפחות יגיב לאירוע, מה שיביא אותנו לתגובה של מעל 98% מהמקרים. אך בני אדם הם לא יצורים הגיוניים. מתברר כי בקבוצות של 3 אנשים, רק 38% הגיבו לאירוע. לא מדובר פה בהעברת אחריות, אלא פשוט בעובדה שיש משהו מרגיע בזה שאנשים אחרים לא מגיבים. אם אף אחד לא נלחץ, כנראה שאני סתם לחוץ.

ניסוי – נתנו לאנשים למלא שאלונים. לפעמים לבד, לפעמים עם שני משת"פים, לפעמים עם שני נבדקים אמיתיים. באמצע השאלון, החדר התמלא עשן. בדקו עד כמה הנבדקים עשו את זה ובאילו קבועי זמן. שני המשת"פים לא התערבו. כמה אנשים יגיבו כאילו זה אירוע חירום? הכי מהר והאחוזים הכי גבוהים היה כשהם היו לבד.

1. הערכת אחריות אישית- לעומת זאת, לפעמים העובדה שקיים מקרה חירום היא כן ברורה, כמו במקרה של קיטי ג'נוביס שצעקה: "הצילו הצילו".  בפרק 2 פירטתי את הניסוי שלהם. אנו מבחינים באשליית האחריות ("דיפוזיה של אחריות"): ככל שמספר העדים לאירוע עולה, כך רואה עצמו כל עד כפחות אחראי: האחריות כאילו מתחלקת במידה שווה בין העדים. האירוניה העצובה בכך היא שככל שיש לך פחות עדים, כך הסיכוי שלך להנצל גבוה יותר.
2. לדעת כיצד לעזור- אם נבחין במישהו שכוב על הרצפה, האם נזעיק אמבולנס? ואם אנחנו באמצע המדבר, האם האמבולנס יספיק להגיע? או אולי כדאי לי לעשות משהו אחר? לתת לו מים? לתת לו סטירות ולהגיד לו להתעורר? לבצע החייאה? ואם אני לא יודעת לעשות החייאה? ברור, שאם אני לא יודעת מה לעשות, אני פשוט לא אעשה.
3. רווח והפסד- להחליט לעזור- גם אם התקיימו כל התנאים הנ"ל, יתכן שבכל זאת לא אעזור כי המחיר של העזרה גבוה מידי- כדי להציל מישהו משריפה עלי להכנס ללהבות, מה שעלול לעלות לי בחיי. המחיר, אגב, לא חייב להיות החיים שלי: גם אם אני יודעת לבצע החייאה באדם השכוב על הרצפה, האם אני בטוחה שהוא צריך החייאה? כי אם לא- אז פדיחות! אני אתחיל לנשוף לו לתוך הפה, ואז הוא יתעורר וישאל אותי מה אני עושה... גם מבוכה היא מחיר שאנחנו לוקחים בחשבון.

המודל של לאתאן ודיברס לנתינת עזרה, אגב, תופס גם בסיטואציות שאינן מקרה חירום. בניסוי שעשו על חדר צ'ט שבו מישהו מבקש עזרה בתוכנה מסוימת- ראו כי הנבדקים הראו את אותם דפוסים שראינו במקרה חירום, ובייחוד אשליית האחריות.

מחקרים חדשים גם מצביעים על כך שתתכן אשליית אחריות גם כאשר אנחנו לבד.

ג. הטבע של מערכות היחסים:

רוב המחקרים שנעשו עד היום נעשו על אנשים הזרים אחד לשני, למרות שבחיי היומיום נצטרך בדרך כלל לעזור לאנשים מהסביבה הקרובה שלנו.

בפרק 10 דיברנו על "יחסי שיתוף" ו"יחסי חליפין".  רק נזכיר, כי יחסי שיתוף הם יחסים בהם הדאגה העיקרית של החברים היא הדאגה לרווחת האחר. יחסי החליפין לעומת זאת, הם יחסים בהם הדאגה העיקרית היא לשוויון- כלומר שחבריה מצפים שמה שהם משקיעים במערכת היחסים יהיה שווה למה שיצא להם ממנה. אחת התאוריות גורסת שהחיזוק חשוב גם במערכת היחסים הראשונה וגם במערכת היחסים השניה, רק שאופי החיזוק שונה.

"ביחסי חליפין", אנחנו מצפים שטובות ההנאה מהקשר יגיעו מאוד מהר. אם הזמנו את חברנו החדש סם למסיבת אחווה, אנחנו מצפים שיזמין אותנו למסיבה שלו בשבוע הבא. "ביחסי שיתוף" לעומת זאת, אולי אנחנו גם מצפים לחיזוק, אך לחיזוק ארוך טווח. ניקח דוגמה של יחסי אמא ובת: האם קוראת עיתון במטבח, כאשר פתאום נכנסת הבת ומבקשת ממנה להקריא לה סיפור. אלו לא יחסים הדדיים במיוחד, והאם לא מצפה מהבת לקבל משהו בתמורה לסיפור, אך היא כן מצפה שהבת תהפוך לאדם בריא בנפשו ומאושר בסופו של דבר, ולכן היא כן מצפה לתמורה כלשהי, רק לאו דווקא מיידית.

חוקרים אחרים החליטו להתווכח, ש"יחסי שיתוף" שונים בבסיס מ"יחסי חליפין", והם טוענים ש"ביחסי שיתוף" המטרה היא אך ורק רווחתו של האחר. כדי להוכיח זאת, עשו ניסוי והראו כי החברים ביחסי שיתוף שמים פחות לב למי מקבל מה ביחסים מאשר ביחסי חליפין.

האם זה אומר שאנשים יותר נחמדים לחברים שלהם? התשובה היא כן (דהההה). למרות, שחוקרים הראו שישנם מצבים בהם אנחנו דופקים דווקא את החברים, כמו במצבים של שימור הערכה עצמית: אם יהיה לי מבחן נורא חשוב אני אעדיף לתת סיכומים למישהו זר מאשר לחבר שלי, כי אם חבר שלי יצליח יותר ממני במבחן זה יתסכל אותי. (אוקי..)

4. כיצד אפשר להגביר אלטרואיזם

• עידוד אישיות אלטרואיסטית

ראינו כבר קודם, שבחברות שבהן קיים המונח "אדם סימפטי" ישנה נטיה גדולה יותר לעזור. מכאן- שאם ננסה כחברה לקדם תכונות מסוימות וניתן חיזוקים לבעלי אישיות אלטרואיסטית, נוכל אולי להגביר התנהגות כזו.

• הגברת הסיכוי שעוברי אורח יתערבו

בספר מהללים את עצמם, ונותנים דוגמאות למקרים בהם החליטו תלמידי פסיכולוגיה להתערב לאחר שלמדו על המקרה של קיטי ג'נוביס. האם הידע שצברו גרם להגברת ההסתברות שיתערבו?

לשאלה זו פנו החוקרים באופן אמפירי: הם לקחו תלמידים ששמעו שיעור על הניסוי של לאתאן ודיברס, וכשבועיים לאחר מכן לקחו אותם לניסוי שכביכול לא קשור לנושא. בכניסה לניסוי שכב אדם על הרצפה. כפי שראינו, בסיטואציות מסוג זה אנשים לרוב בודקים כיצד מגיבים אנשים אחרים לסיטואציה לפני שהם מגיבים.

אנשים שלא עברו את ההרצאה, הגיבו רק ב-25% מהמקרים.

אנשים שכן עברו את ההרצאה לעומת זאת, הגיבו ב-43% מהמקרים.

לכן, אפשר לקוות (תמיד מותר לקוות) שעצם המודעות לתופעה תפחית את קיומה.

הגברת ההתנדבות

צריך לזכור שישנם עוד סוגים של התנהגויות פרו-חברתיות מלבד עזרה במקרי חירום, כמו פעילויות קהילתיות והתנדבות. במסגרות רבות מחייבים את החברים בהן לעסוק בפעילויות התנדבותיות (ע"י התכנית של משרד החינוך). נשאלת השאלה האם 'חובת ההתנדבות' הזו מגבירה פעילות התנדבותית או מפחיתה אותה.

 אך, כפי שגילינו בפרק 5, ישנו אפקט הנקרא "אפקט הצדקת היתר", הגורם לכך שגם אם היו לנו סיבות פנימיות לעשות פעילות מסוימת, עצם העובדה שנתנו לנו סיבות חיצוניות (מחייבים אותנו להתנדב) מכחיד או ממזער את קיומן של הפנימיות. כלומר- עצם קיומם של פרויקטים כאלו מקטין את ההסתברות שאנשים שהיו אולי מתנדבים לשם ההנאה, יתנדבו בעתיד מרצון חופשי. (פירוט רב יותר על התופעה בפרק 5)

פסיכולוגיה פוזיטיבית והתנהגות פרו-סוציאלית

בשנים האחרונות פרץ תחום חדש שנקרא פסיכולוגיה פוזיטיבית. מנהיגה המרכזי, פסיכולוג קליני בשם מרטין סליגמן, טען שבפסיכולוגיה בכלל ובפסיכולוגיה הקלינית בפרט ישנה נטיה להתמקד במחלות הנפש ובהפרעות, ולהתעלם מהצורך להגדיר ולטפח בריאות פסיכולוגית. הפסיכולוגיה צריכה לא רק להתעסק ב"מחלות, קשיים ונזקים" לטענתו, אלא גם ב"חוזק נפשי וחיוניות".

בספר מחמיאים לעצמם, ואומרים שהפסיכולוגיה החברתית מאז ומעולם התעסקה גם בצדדים החיוביים של הפסיכולוגיה, כמו חיזוק הערכה עצמית, פיתוח עניין פנימי במטלות ועוד. דרך       מ-צ-וי-נ-ת להדגים את הגישה של הפסיכולוגיה החברתית היא דרך הפרק הזה. ניתן להסתכל על השלילי ולומר שהוא עוסק בתנאים שבהם אנחנו מתעלמים מנערה במצוקה, אך ניתן גם להסתכל על הפרק בדרך חיובית ולומר שהוא מצביע על התנאים שבהם הסיכוי גדל שכן נעזור.

במחקר אחר של בטסון מיודענו, הוא שוב נתן לתלמידים לשמוע קלטות ולהעריך אותן, רק שהפעם נתן לקבוצה אחת לשמוע קלטת על חולה איידס, ולקבוצה שניה לשמוע קלטת על הומלס. כל קבוצה כזו שוב חולקה לשתי קבוצות- אחת מהן נתבקשה להביע אמפתיה לדמות, ואחת נתבקשה להעריך את הקלטת בצורה אובייקטיבית.

מתברר שבשתי הקבוצות, הנבדקים שהביעו אמפתיה פיתחו דעות חיוביות יותר על חולי איידס והומלסים בהתאמה. אמפתיה, אם כך, מסייעת לאנשים לרכוש עמדות חיוביות על קבוצות בחברה, וכך גדל הסיכוי שיעזרו להם בעתיד. מחקרים כאלה הם דוגמה לכך שפסיכולוגיה חברתית יותר טובה מכו-לם, והיא עוסקת במחקר פסיכולוגי פוזיטיבי רב.

ניסויים שונים הראו שיש עוררות פיזיולוגית שמאפיינת רצון לעזור (והוא שונה מכאלו שמביעים מצוקה לטובת הזדהות). אלו שני עולמים שונים.

סטריאוטיפים לא חייבים להיות שליליים. אלו אמונות באשר לתכונות הנחשבות למאפיינות חברים בקבוצה מסוימת. בתוך סטריאוטיפים, יש דעות קדומות – עמדה או תגובה רגשית שלילית כלפי קבוצה מסוימת והחברים בה. אפליה היא כבר התנהגות בפועל. יחס לא הוגן כלפי חברי קבוצה מסוימת המתבסס על חברותם בקבוצה הזו.

גזענות מודרנית – כיום לא מקובל להפגין התנהגות מפלה, סטריאוטיפים ודעות קדומות כפי שהיה לפני כחצי מאה. דבר זה הביא לדחייה של אמונות גזעניות מפורשות המתקיימת במקביל לאמונות מרומזות שנשארו. מחקר גדול עוסק בחיים בעידן שבו לא נהוג לבטא דעות גזעניות, אך הן עדיין קיימות מתחת לפני השטח. המתח הזה, בין הדעות להתנהגות, בא לביטוי למשל באינסטינקטים שצצים ברגע הראשון, לפני שאנחנו מדכאים אותם. כלומר – השאלה היא לא אם יש את הסטריאוטיפ, אלא אם הוא מצליח לדכא אותו. אם, למשל, תהיה לנו אפשרות לבטא את רגשותינו הגזעניים בדרך אחרת – במסווה של טיעון אחר – נעשה זאת. בניסוי היה אדם שחור שהיה צריך עזרה רפואית. בחלק מהמקרים הנבדק, שהיה צריך לעזור, היה לבד (ואז עזרו לשחור). עם זאת, כשיש אחרים – יש, כפי שלמדנו, דיפוזיה של אחריות. כלומר – בכל מקרה הסבירות לעזור תהיה פחות, והתירוץ "היו גם אחרים". אבל מעניין לראות שבמקרה כזה, הרבה פחות אנשים היו עוזרים לשחור משהיו עוזרים ללבן. ובכל מקרה – יש גם תירוץ שהוא לא גזעני.

איך מודדים עמדות כלפי קבוצת החוץ? אפשר פשוט לשאול, אבל זה לא תופס גזענות מודרנית. השאלה היא מה "אמיתי", האם האינסטינקטים או אופן הפעולה? בכל מקרה – הרעיון הוא לנסות לגלות מה האסוציאציה. את זה בודקים באמצעות שתי שיטות:

א. priming – אם עושים לי priming לקבוצה מסוימת, זה יעלה בי אסוציאציות מסוימות, גם לא מודעות. יהיה קל יותר לזהות מילים, לשלוף מילים וכד' – שקשורים ברשת האסוציאציות.

ב. IAT – Implicit Association Test – שיטה שנועדה לבחון דעות קדומות לא מודעות של אנשים כלפי קבוצות מסוגים שונים. איך זה עובד? כמו שעשינו בשיעור עם התיפופים. בודקים תאימות בין שני סוגי הפרדות. למשל – יהיה לנו יותר אינסטינקטיבי לקשר בין נקבות למדעי הרוח ובין גברים למדעי הטבע. הקישור הזה יהיה יותר מהיר ועם פחות טעויות. כדי לבדוק שאין הטיה של מה שהוצג ראשון, לפעמים מתחילים עם קישור אחד ולפעמים עם השני. לפעמים הופכים את הכיוונים ועוד ועוד.

גישות להסברת תופעת הגזענות

הפרספקטיבה הכלכלית – מתמקדת ברעיון שקבוצות שונות נאבקות על מקורות מוגבלים. לכל קבוצה יש מטרה לקדם ולהגן על האינטרסים שלהם וזאת נעשה על ידי הורדת הערך ופגיעה באלו הנתפסים כמאיימים. תיאורית הקונפליקט הקבוצתי הריאליסטי – יש קונפליקט אמיתי בנוגע למשאבים. מהתיאוריה הזו יש שתי טענות מרכזיות:

א.      כשיש קושי כלכלי יהיו יותר דעות קדומות ואפליה.

ב.      דעות קדומות יהיו חזקות במיוחד בקרב קבוצות שיאבדו הכי הרבה מיתרון כלכלי של הקבוצה האחרת. למשל – כשנתנו לשחורים אפשרויות עבודה, המעמדות הלבנים שנפגעו אישית – היו הכי גזעניים.

ניסוי – שריף יזם ניסוי שנועד להדגים ולבחון את תיאורית הקונפליקט הריאליסטי – "אי הילדים". בשלב הראשון, יוצרים זהות קבוצתית. מביאים ילדים למחנה ומחלקים אותם לשתי קבוצות. הקבוצות לא יודעות אפילו שיש עוד קבוצה. אין הבדלים מהותיים בין שתי הקבוצות. בהתחלה הם עשו משחקים קבוצתיים כדי ליצור לכידות. בשלב השני יוצרים קונפליקט בין שתי הקבוצות על משאבים. ישר נהייתה עוינות והם הבינו שתהיה תחרות. היה אינטרס לכל קבוצה לנצח כדי לקבל מדליות ופרסים. עם הזמן החלו התנהגויות אלימות זה כלפי זה. באחת התחרויות, פיזרו שעועית בשדה והבטיחו לקבוצה שתאסוף כמה שיותר שעועית חמישה דולר לכל חבר בקבוצה. החלק השני של אותו המשחק (=ניסוי) הוא שהילדים התבקשו לנחש כמה שעועית אסף כל ילד, לאחר הסתכלות על הערימות. הילדים העריכו שכל ילד בקבוצה שלו אסף יותר, ובקבוצה השניה – פחות. בשלב השלישי, הם הושמו אחד ליד השני ללא תחרות. האם רק הפחתה של התחרות הכלכלית תביא להפחתת הקונפליקט? העוינות לא פחתה. היו קרבות אוכל, למשל. קונפליקטים נשארים גם לאחר היעלמות הסיבה לעוינות. לבסוף – נתנו להם מטרות משותפות ובדקו אם זה איחד את הכוחות. למשל – משאית הייתה תקועה והיה חבל אחד שאיתו צריך למשוך את זה. במשאית היה אוכל ומים. הם היו צריכים לאחד כוחות. בשלב הזה הם התחילו כן להיות יותר ביחד.

מסקנות:

א. כדי שייווצר קונפליקט בין קבוצות מספיק תחרות על מטרות שרק קבוצה אחת יכולה להשיגן.

ב. תחרות כנגד קבוצת חוץ מגבירה לכידות קבוצתית.

ג. כדי להפחית עוינות בין קבוצות צריך מטרות על, מפגש פשוט לא מספיק.

הפרספקטיבה המוטיבציונית – יש מוטיבציה מעצם השייכות לקבוצה, ללא קשר לתועלת ריאלית כלכלית. למשל, ניסוי:

שתי קבוצות במעבדה הוגדרו על סמך משהו מקרי ולא רלוונטי. הקריטריון הוא לא ממש חשוב. על סמך התכונה הזו מקצים נבדק לקבוצה מסוימת. הנבדק לא מכיר את חבריו לקבוצה או את חברי הקבוצה השניה. הוא רק יודע שהוא שויך לקבוצה. זה מספיק כדי להביא לתופעות שקשורות בסטריאוטיפים – רק השיוך הזה. נתנו לאנשים לתת משאבים לחבר קבוצה שלהם או של אחרים – הם העדיפו את חבר הקבוצה שלהם. הם לא היו נותנים לחבר הקבוצה השניה להרוויח, גם אם זה אומר שחבר הקבוצה שלהם היה מרוויח אבסולוטית יותר. הם יעדיפו שחבר הקבוצה שלהם ינצח, גם אם הרווח המעשי נמוך יותר. למשל – אם האחר יקבל 10 ושלנו יקבל 9, לא נרצה את זה. אבל אם שלנו יקבל 2 והשני – 1, נעדיף זאת, כי יש פה נצחון. זה קורה אפילו אם אומרים לנו שזו חלוקה רנדומלית. אפילו אם הם לא פגשו את חבר הקבוצה שלהם.

מוטיבציה להאדרה עצמית – תיאורית הזהות החברתית – מושג העצמי והערכת העצמי לא נובעים רק מהזהות וההישגים האישיים, אלא גם מהסטטוס וההישגים של קבוצות שונות אליהן האדם משתייך. ניפוח הסטטוס של קבוצת הפנים (Basking in the Reflected Glory – כשהקבוצה שלי מצליחה, אני אדגיש את ההשתייכות שלי אליה; כשהיא מפסידה – ההיפך).

הפרספקטיבה הקוגניטיבית – באופן כללי, יש צורך שלנו לייצור קטגוריות וסכימות, לפשט את עיבוד המידע האינסופי המצוי בסביבתנו. לפי גישה זו, סטראוטיפים הם סכימות, קטגוריות קוגניטיביות המאפשרות לנו לעבד מידע ביעילות. כלומר, ניטה להשתמש בהם הרבה יותר כשאנו בעומס מנטאלי, עייפים וכד'.

ניסוי – נתנו לאנשים שתי משימות במקביל. כך רואים כמה בזבזת משאבים על משימה אחת, וכמה נשאר לשנייה. לכל הנבדקים נתנו רשימת תכונות, ולחלקם נתנו גם סטראוטיפ שמארגן אותה. במקביל הם שמעו קלטת על הכלכלה האינדונזית. בדקו עד כמה כל קבוצה זכרה את רשימת התכונות – הקבוצה שקיבלה את הסטראוטיפ זכרה יותר תכונות. אח"כ, בדקו כמה טוב הם זוכרים את הקלטת – וראו שגם שם אנשי הסטראוטיפ זכרו טוב יותר. כלומר – זה מפנה משאבים מנטאליים.

ליתרון הקטגוריזציה יש גם מחיר – חוסר דיוקים וטעויות. לא כל חברי הקטגוריה מוגדרים נכונה על ידי הסטראוטיפ. בנוסף, עיבוד מידע מוטה יכול גם להסביר למה סטראוטיפים חסרי ביסוס נוצרים ושורדים. חלוקה פשוטה של אנשים לשתי קבוצות תביא לכך שייתפסו את קבוצתם כדומה להם ואת הקבוצה השניה כשונה מהם.

ניסוי – נתנו לאנשים לראות שתי קבוצות של קווים. שאלו אותם עד כמה הקווים שונים אחד מהשני בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות. בפועל – השונות הייתה שווה בין הקבוצות ובתוך הקבוצות. עם זאת, אנשים שפטו שהשונות בתוך הקבוצות קטנה יותר מזו שבין הקבוצות.

ניסוי אחר – נתנו לאנשים למלא שאלון אישיותי (מה התחביבים שלי וכד') ואח"כ אמרו לחלק לנחש לגבי מישהו מהקבוצה שלהם מה הוא היה ממלא ולחלק – אותו דבר לגבי השני. כשאנשים מדברים על מישהו מהקבוצה שלהם – הם מניחים שהוא דומה יותר.

אפקט ההומוגניות של קבוצת החוץ – הנטייה לחשוב שחברי קבוצת החוץ יותר דומים אחד לשני מאשר חברי קבוצת הפנים. אנשים שיש לנו אינטראקציה גבוהה יותר נתפסים כמורכבים ושונים יותר. כשאין אינטראקציה עם האחר, נוטים להכליל. בנוסף, שמים דגש על השוני מול הקבוצה שלי – כי הדומה "ברור" ומהווה בסיס.

ניסוי – אנשים ראו סרט וידאו עם אינטראקציה בין שני אנשים שנוהגים באותה צורה בדיוק. פעם השניים היו שחור ולבן ופעם שניהם לבנים. ביקשו מהם לתאר מה הם רואים. כחלק מהסרט יש שם "דחיפה" עמומה. כשראו את זה בין לבנים, אמרו שזה ידידותי. כשראו את זה בין שחור ולבן – שזו דחיפה בזדון. מה יוצא מזה? שסטראוטיפים מחזקים את עצמם. סטראוטיפים גורמים להתנהגויות מסוימות להיות יותר מובחנות מאחרות ומשפיעים על ההבניה והפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים.

ניסוי אחר – נתנו לאנשים לראות משחק ספורט ואמרו להם לשים לב למארק. גם הראו להם תמונה – לחצי מהם של לבן ולחצי של שחור. כשהנבדקים חשבו שהוא שחור, תחת אותם תנאים, הוא נתפס כיותר אתלטי וכשחקן פחות טוב. כשהוא לבן – הוא פחות טוב ופחות אתלטי.

נבואות שמגשימות את עצמן – אנו מתנהגים כלפי קבוצה מסוימת בהתאם לסטריאוטיפ מה שמעודד את ההתנהגות הסטריאוטיפית לה אנו מצפים. נותנים לאנשים לראיין סטודנט – לפעמים שחור ולפעמים לבן. אחרי שמקליטים את הראיונות – רואים שההתנהגות של המראיין שונה. בשלב השני מאמנים אנשים לראיין אחרים לפי אחת משתי השיטות שאובחנו בחלק הקודם. יש לנו מראיין בסגנון "שמראיינים לבנים" או ש"מראיינים שחורים". הם ראיינו לבנים. מה קרה? הלבנים שרואיינו כשחורים הצליחו פחות. (בקיצור – כמו מה שפאנון אמר בסוציולוגיה).

נבואה שמגשימה את עצמה (Self-fulfilling Prophecy) – כשיש לי דעה שלילית בנוגע לאדם אחר, אני מתנהג אליו בהתאם. בגלל ש"יחס גורר יחס", האדם השני מתנהג, גם הוא, באופן נבזי אליי – ואז אני מניח שצדקתי כל הזמן. כלומר – המחשבה שלי בנוגע אליו הגשימה את עצמה. לדבר יש השלכות משמעותיות – למשל, לאורך ההתבגרות בנים מצליחים בלימודים יותר מבנות. כשבדקו את הנושא, נראה שאחת הסיבות לזה היא שההורים והמורים (וגם המורות) מאמינים מלכתחילה שבנים מוכשרים יותר – ולכן מתנהגים אליהם שונים באופן לא מודע.

הנבואות שמגשימות את עצמן קורות, בעיקר, כשמפעילים מחשבה אוטומטית. כלומר – לא מדובר ב"מקרה אבוד", ואדם יכול להתעלות מעבר ל"הגשמת הנבואה", אם רק יהיה מרוכז.

מתאם דומה – מצבים בהם אנשים מזהים מתאם בין אירועים, מאפיינים או קטגוריות שלא באמת קשורים ובהקשרנו – אירועים מובחנים מושכים תשומת לב ולכן נזכור אותם טוב יותר. כלומר – קבוצות מיעוט מובחנות יותר, אז אנחנו "נזכור" להם את הדברים הרעים ונשייך אותם אליהם.

חסינות להפרכה – גם כשאנשים נתקלים במידע שסותר את הסטראוטיפ, הם לא מוותרים עליו בקלות. "היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל" – מכאן שהאופן בו אנו מעבדים מידע בהתאם לסטראוטיפ מגן על הסטראוטיפ מהפרכה.

מה קורה אחרי שסכימה הופרכה עובדתית? נמשיך להחזיק בה! זה נקרא אפקט ההתעקשות Perseverance Effect. כשאנחנו בונים את הסכימה אנחנו מבססים אותה על חוויות העבר שלנו וקושרים אותה לאירועים בעבר, ולכן קשה "להפיל" אותה בעזרת מידע סותר.

עיבוד אוטומטי ונשלט – מה שמבחין בין אנשים עם דעות קדומות לכאלו בלי זה לא הידע שלהם על סטראוטיפים אלא מידת ההתנגדות להם. עשו לאנשים IAT: שחורים/לבנים, טוב/רע. נטו לאנשים לשפוט אנשים לפי שפת גוף בלבד. מי שהיה לו דעות IAT נגד שחורים הראה את זה בשיפוט של שפת הגוף – כשהוא ראה סרט שבו התבקש להעריך את הדמויות. לעומת זאת, אנשים ששפטו את הדמויות לפי דיאלוג עשו זאת תוך מתאם לדעות האקספלסיביות (כלומר – הוא לא ביטא את הגזענות החבויה, הוא הצליח לשלוט בזה יותר).

סכימה לגבי סוג מסוים של קבוצה חברתית הוא סטראוטיפ.

היבט מעניין נוסף – התגלתה קורלציה בין הדעות שיש לאנשים בנוגע לאילו סטראוטיפים קיימים (גם אם הם עצמם, לפי הצהרתם, לא נוקטים בהם) לשכיחות הטעות שלהם לגבי שחורים. כלומר – אם אני מאמין שיש, היפותטית, סטראוטיפ ששחורים מסתובבים עם נשק – למעשה אני כבר נוקט בדעה הסטראוטיפית.

להיות חבר בקבוצה שיש כנגדה דעות קדומות – אנשים מקבוצות שיש כנגדן דעות קדומות חיים בעולם עמום בו קשה לדעת למה לייחס מאורעות. האם אנשים מתייחסים אליי בגלל הסטראוטיפ? או בגלל איך שאני באמת? זה נקרא "עמימות הנובעת מייחוס". עשו את ניסוי הפידבק – יש שמונה קבוצות שנתנו להם מטלה בחלוקה הזו:

א.      חצי שחורים וחצי לבנים.

ב.      מתוכם – חצי קיבלו פידבק חיובי וחצי שלילי.

ג.        מתוכם – חצי חשבו שראו אותם בזמן הניסוי (ויודעים שהם שחורים/לבנים) וחצי לא.

נבדקים לבנים הרגישו טוב אחרי פידבק חיובי ורע אחרי שלילי, ולא משנה אם ראו אותם או לא. נבדקים שחורים, אם לא ראו אותם, הרגישו טוב מפידבק חיובי ורע משלילי. ברגע שראו אותם, הם לא הרגישו טוב ולא רע אחרי פידבק שלילי או חיובי. הם לא ידעו לפי מה העריכו את היכולות שלהם. יש הפנמה של הסטריאוטיפ ברגע שראו אותם אי אפשר לדעת על סמך מה שפטו אותם.

איום סטראוטיפי – הפחד לאשר את הסטראוטיפים שלאנשים יש כנגד הקבוצה לה אתה משתייך מביא בעצמו לירידה בביצוע ולאישוש הסטראוטיפ. כשאמרו לנשים שהמבחן הזה לא מתאים לנשים, הן מפחדות ומתפקדות גרועות יותר. זה דומה לנבואה שמגשימה את עצמה.

איום סטריאוטיפי- לעיתים סטריאוטיפים טבועים בנו כל כך חזק, שהם מהווים איום מסוים עלינו כקבוצה בחברה, ואנחנו נפחד ונצליח פחות אם נתמודד עם הקבוצה אליה אנחנו מכוונים את הסטריאוטיפ. לדוגמה- נתגלה כי אמריקאים מצליחים פחות במתמטיקה אם הם חושבים שהם מתמודדים נגד אסיאתים, נשים מצליחות פחות כשהן חושבות שבמבחן יש יותר סיכוי לגברים להצליח וכו'.

מחקר עדכני מצא שפרסומות סטריאוטיפיות עלולות לעודד איום סטריאוטיפי. המחקרים כרגע מדברים רק על הסטריאוטיפ הנשי המופיע בפרסומות, כלומר איום על נשים בלבד. נשים שצופות בפרסומות המנציחות סטראוטיפים נוטות פחות לבחור במקצועות המערבים מתמטיקה, מצליחות פחות במבחנים מסוג זה וכו'.

מהי קבוצה? שניים או יותר אנשים באינטראקציה, שהצרכים והשאיפות שלהם גורמים להם להשפיע זה על זה. בקבוצה, כולם מכירים את כולם (ולכן חברי קורס באוניברסיטה אינם קבוצה, אבל קבוצת הלימוד למבחן ב"תורות האישיות" היא כן). בעבר, קבוצות היו חשובות להישרדות, וכנראה שמאז נשמר הצורך בהשתייכות לקבוצה בכל תרבות. בנוסף, קבוצות מסייעות בהסרת חוסר ודאות ובהשלטת נורמות (כמו שראינו בפרק 8).

חברי הקבוצה נוטים להיות זהים במין, גיל, אמונות וכד' – כי רק אנשים מתאימים יצטרפו לקבוצה; וכי כל המצטרפים יושפעו מנורמות הקבוצה. לכל קבוצה יש נורמות בפני עצמה, וכנגד הפועלים שלא לפי הנורמות יינקטו סנקציות רשמיות או לא רשמיות. רוב הקבוצות כוללות תפקידים חברתיות (Social Roles), סט ציפיות שמגדיר תפקיד ספציפי; שכשעומדים בציפיות מתפקיד, חברי הקבוצה מרוצים ומתפקדים היטב. ישנן שתי בעיות עם תפקידים חברתיים:

א.      אנשים יכולים להיכנס יותר מדי לתפקיד שהוגדר להם ולאבד את אופיים. בניסוי, שמו אנשים ב"כלא" שנבנה, חלקם כסוהרים ואחרים כאסירים. תוך זמן קצר, הם פיתחו מאפייני התנהגות של תפקידים אלו באמת, למרות שידעו שמדובר בתרגיל. גם במקרים אחרים, אנשים לפעמים מופתעים מכמה הם מושפעים מתפקידים ("הרבצתי לילד שלי למרות שהבטחתי לעצמי לא להיות כמו ההורים שלי...").

ב.      יש מחיר להימנעות מעמידה בציפיות מהתפקיד – סנקציות חברתיות.                                          

תפקידים מגדריים – בעבר תפקידה של האשה היה ללדת, לבשל ולנקות. כשהן החלו גם לעבוד – לרוב הן נדרשו גם לתפקידים הקודמים, דבר שהביא לקונפליקטים. מלבד זאת, לציפיות האלו מנשים היו השפעות ממשיות על אישיותן. יש קורלציה בין מעמד האישה בארה"ב (שידע עליות ומורדות) לאופן בו נשים דירגו עצמן על ציר האסרטיביות.

גיבוש חברתי (Group Cohesiveness) הוא סך התכונות שקושר אותה יחד ומחזק קשרי חיבה בין חבריה. בקבוצות שמטרתן חברתית בלבד, הגיבוש משמש כגורם חיובי ותורם. עם זאת, אם הקבוצה נוסדה על מנת לבצע משימה כלשהי – זה תלוי: אם המשימה דורשת תיאום פנימי, הגיבוש יעזור; אך אם הגיבוש הופך לחשוב יותר מהמשימה – כמו צוות של "יס-מנים" שמפריע בקבלת החלטה לא קונבנציונלית – הגיבוש יהפוך למכשלה.

האצה חברתית (Social Facilitation) – הרעיון שנוכחותם של אחרים משפרת את ביצועי היחיד. למשל – בתחרויות אנשים שמתחרים בך משפרים את הביצועים שלך לעומת כשמתחרים מול השעון. אבל – זה לא תמיד כך. לפעמים התחרותיות דווקא גורעת מהביצועים. ב-1965 זאיונק הציע פתרון לבעיה. כשיש נוכחות אחרים יש עוררות פיזיולוגית. זה מביא לעליה בנטייה לבצע התנהגות דומיננטית מסוג כלשהי. אם ההתנהגות הדומיננטית שגויה (מטלה קשה ולא אוטומטית) – זה יפגע בביצוע. אם ההתנהגות הדומיננטית נכונה (מטלה קלה ואוטומטית) – יהיה שיפור בביצוע. זה תלוי באוטומטיות של הביצוע. אם מישהו לומד להקליד עיוור, בשלב הלימודים לחץ יפריע לו. אם אחרי שנה הוא יודע להקליד עיוור, הלחץ דווקא ישפר. שחקני פול טובים, שקולעים בדרך כלל 71% מהפעמים, יקלעו ב-80% מהפעמים בנוכחות קהל. מנגד, כאלו שקולעים 36% לבד יקלעו 25% לבד.

תיאוריות שונות:

א.      זאיונק טען שזו נטייה מולדת וטבעית. מספיקה עצם הנוכחות של אחרים כדי שהיחיד ירגיש עוררות. התופעה קיימת גם אצל בעלי חיים.

ב.      קוטרל – טוען שהעוררות נובעת מהחשש שאחרים יעריכו אותנו באופן ביקורתי (Evaluation Apprehension).

ניסוי עם מילים – קבוצה אחת של נבדקים עשו ניסוי לבד מול מחשב; קבוצה שניה הייתה בנוכחות בנאדם שעיניו היו מכוסות; והשלישי עם אחר שרואה. אם רק הנוכחות הייתה משפיעה, היינו צריכים לראות הבדל גם במצב השני. לא רואים הבדל גדול, ולכן – כנראה מדובר בחשש מההערכה. הביקורות כלפי הניסוי הזה טענו שעצם המבחן הוא סוג של הערכה... ולכן אין פה שום תנאי של "לבד באמת". גם התנאי הראשון הוא mere presence. לכן – עשו את ניסוי הבגדים.

בניסוי, צריכים להחליף בגדים בכניסה למעבדה – לשים נעליים מיוחדות (שדורשות מיומנות כדי לשים אותן) וחלוק. אחרי כמה דקות, באים ואומרים להם שהניסוי התבטל. התנאים השונים – פעם אחת הם היו לבד והקליטו אותם, פעם אחת היה איתם עוד מישהו בחדר עם הגב אליהם, פעם שלישית – הנסיין מסתכל עליהם. הפעם – זה לא ניסוי, אלא רק הלבוש לקראתו. מה התוצאות? נוכחות האחרים הביאה לביצוע מהיר יותר גם כשהנסיין לא מסתכל. עכשיו הכל בסדר – כי כמובן שהיה הבדל גם בין הנוכחות להערכה, וזה סותר את בארון וזאיונק.

ג.        בארון – טוען שיש חלוקת קשב. נוכחות אחרים (כמו כל גירוי מסיח אחר) יוצרת distraction conflict. יש צורך לחלק קשב וזה יוצר עוררות מוגברת ועומס קוגניטיבי.

המסקנה היא שבמבחן, אם אנחנו יודעים את החומר, החדר הצפוף יהיה טוב יותר... אך עדיף ללמוד למבחן לבד.

Social loafing – כשנהיה לבדנו, נשקיע הרבה יותר מכשנהיה עם עוד אנשים. כשמנחים אנשים לעשות רעש, אדם יעשה יותר רעש כשיהיה לבדו, מכשיהיה עם אנשים. תהיה ירידה ככל שמספר האנשים גדל. אם, נניח, אנחנו לוקחים חלק במאמץ קולקטיבי שבו אין חשיבות למעשנו כבודדים (נגינה בתזמורת או משיכת חבל) – קורה בדיוק ההיפך. במקום התעוררות, אנחנו חווים רגיעה (Relaxation) ולכן – הביצועים שלנו במשימות פשוטות וקצרות (שמצריכות מרץ מיידי ומינימום ריכוז) נפגעים, והביצועים שלנו במשימות מורכבות (שיכולות לקחת זמן ומצריכות ריכוז ורגיעה) משתפרת. תופעה זו חזקה יותר בגברים מאצל נשים, חזקה יותר במערביים מבתרבויות המזרח – אך קיימת בכל אחד מאלו.

לכן, אם מנהל רוצה לשפר את ביצועי הצוות שלו במשימה פשוטה, עליו להגביר את הדגש שמושם על ביצועי כל אחד מהפרטים – ולהיפך. עם זאת, בהגברת ה"אנונימיות" של היחיד – יש לתת את הדעת להשפעות ה-דה-אינדיבידואציה (Deindividuation) - התרת הרסנים המוסריים כשאדם נמצא בקבוצה (למשל – לינצ'ים). מחקרים הראו שככל שזהות האדם הבודד נבלעת בתוך הזהות הקבוצתית, כך מתגברים המעשים הלא מוסריים.

למה השתייכות לקבוצה גורמת לנו לפעול באופן לא מוסרי?

א.      דה-אינדיבידואציה גורמת לאנשים להרגיש שהם פחות נושאים באחריות (Accountable) למעשיהם – הסבירות שאדם אחד "יבודד" בקבוצה כזו נמוך ביותר. בספר "אל תיגע בזמיר", ילדה קטנה מזכירה לאדם יחיד בהמון את אישיותו כבודד – ובכך שוברת את התנהגות ההמון הרצחנית[1].

ב.      דה-אינדיבידואציה מגבירה ציות לנורמות חברתיות, כמו כאלו המובילות ללינץ'. עם זאת, המשמעות היא שדה-אינדיבידואציה יכולה להביא גם לתוצאות חיוביות – במקרה שהנורמות החברתיות חיוביות.

החלטות קבוצתיות – האמנם טובים השניים מן האחד?

באופן אינטואיטיבי, נראה שקבלת החלטות בקבוצה היא יעילה יותר, בגלל הצורך בריבוי עמדות והחשש מעמדה "משוחדת" מראש. עם זאת, לפעמים דעה של כמה אנשים אינה טובה מסך חלקיה. לפעמים, למשל, ההרכב הקבוצתי והאינטראקציות החברתיות מונעות קבלת החלטות נכונה (תופעה הקרויה Process Loss). זה יכול לקרות כי הקבוצה לא קשובה מספיק כדי להקשיב באופן שקול וענייני לדעת כלל אנשיה; בגלל שהיחיד מפחד להביע דעה הסותרת את דעת הרוב; או בגלל בעיות בתקשורת/בניהול הדיון.

תופעה מעניינת בהקשר זה היא שקבוצות נוטות להתרכז במה שידוע לכל חברי הקבוצה ולא בחידושים שיש לכל אחד להביא לקבוצה, למרות שברור שדווקא מידע זה הוא המשמעותי לשיתוף במידע ולקבלת החלטות נכונה.

אז איך פותרים את הבעיה? ישנן הצעות שונות, כמו הארכת משך זמן הדיונים כך שהכל יעלה בסופו של דבר או הגדרה מראש לגבי מי אחראי להצגת אילו נתונים (כך שאנשים יקשיבו לו בנושאים אלו). זו, למשל, שיטה בה מתנהל "זכרון משותף" (Transactive Memory) של זוגות נשואים כך שיהיה טוב יותר מזכרונו של כל אחד מהם בנפרד. הוא זוכר מתי לשלם חשבונות, היא זוכרת ימי הולדת.

דיברנו על כך שגיבוש חברתי עלול להפריע לקבלת החלטות נכונה. בהקשר הזה, ראוי להזכיר מודל בנוגע להחלטה משותפת שמכונה Groupthink, סוג החשיבה שבה הגיבוש החברתי והסולידריות יותר חשובים מהתחשבות בנתונים. מה משפיע על Groupthink?

א.      גיבוש חברתי גבוה.

ב.      בידוד מקבוצות אחרות.

ג.        מנהיג עם תפיסה מוכרת מראש.

ד.      לחץ גבוה.

ה.      העדר פרוצדורות פורמליות לקבלת החלטות.

מה קורה ב-Groupthink?

א.      הקבוצה מרגישה בלתי פגיעה, כאילו אין דבר שאינה יכולה לעשות.

ב.      הקבוצה מאמינה בצדקת דרכה המוסרי ללא עוררין.

ג.        הקבוצה רואה באופן סטראוטיפי ופשטני כל מי שחושב אחר.

ד.      הקבוצה מפעילה צנזורה עצמית – אנשים מעדיפים שלא להגיד דעה שאינה מקובלת.

ה.      חברי הקבוצה מונעים מהמנהיג כל עדות או דעה שאינה תואמת לקונספציה.

כל אלו מובילים לקבלת החלטות לקויה:

א.      בחינה שטחית ולא מקיפה של כלל החלופות.

ב.      כשל בהערכת סיכונים של האופציות שנבחרו.

ג.        כשל בחיפוש אחר אינפורמציה מהימנה ומלאה.

ד.      פיתוח לקוי (או העדר פיתוח) של תכניות חלופיות ו"מקרים ותגובות".

ישנן דוגמאות רבות ל-Groupthink: פרל הרבור, ההחלטה להחדיר כוחות לקובה, אסון המעבורת קולומביה בשנות ה-80 (לפני שירדן נולדה) ועוד. מאז גיבוש התיאוריה, היא עברה כמה פיתוחים – כיום רואים בגיבוש החברתי כגורם מניע לא מרכזי, אלא אם התנאים האחרים (כמו לחץ ומנהיגות דירקטיבית) מתקיימים.

מניעת חשיבה קבוצתית לפי ג'אניס:

1. הימנעות המנהיג מציון דעתו.
2. התעדכנות במידע חיצוני.
3. שמיעת דעתם של אנשים שלא היו בתחילת הדיון.
4. מינוי "מתנגד" מראש.
5. חלוקת הקבוצה לתת-קבוצות עבודה נפרדות.

האם קבוצות לוקחות סיכונים יותר או פחות מהיחידים המרכיבים אותן? בסדרת ניסויים, שבהן אנשים היו צריכים לדרג בעצמם באיזה סיכון היו מוכנים להשתתף בהגרלה מסוימת, ראו שעמדת הקבוצה קיצונית יותר – לכאן או לכאן. אם הפרטים נטו לקחת סיכון במידה מסוימת, עמדת הקבוצה הייתה קיצונית יותר לכיוון זה. אם הם נטו ללכת על יותר בטוח במידה מסוימת – עמדת הקבוצה הייתה שמרנית אפילו יותר. תופעת זו נקראת קיטוב קבוצתי (Group Polarization). למה היא מתרחשת? משתי סיבות: אנשים נחשפים במסגרת הקבוצתית לטיעונים שהם לא חשבו עליהם שמקצינים את דעתם; אנשים שרוצים להתחבב על הקבוצה שומעים את הדעה הקבוצתית ואז מציגים את דעתם כמעט קיצונית יותר – באופן שמאיר אותו באור חיובי.

למרות שכאמור, יש הקצנה לשני הכיוונים, מחקר רב תרבותי הראה שבאופן כללי המגמה האמריקנית נוטה יותר לכיוון הצד לוקח הסיכונים מאשר המגמה בתרבויות אחרות – כמו באפריקה

מה תפקידו של המנהיג בקבלת ההחלטות בקבוצה מסוימת? מה עושה אדם למנהיג טוב? התיאוריה הקלאסית, תיאורית ה"אחלה בנאדם" (Great Person Theory) גורסת כי ישנם קווי אישיות שמאפיינים מנהיג טוב – ללא תלות בסיטואציה. עם זאת, מחקרים רבים הראו קשר רופף בלבד בין קווי אישיות ספציפיים ליכולת מנהיגות. בדיקה של תכונות אופי של נשיאי ארה"ב לדורותיהם למול תפקודם כמנהיגים מצא שהדבר היחיד שניתן לקבוע, בערך, הוא שמנהיג טוב הוא גבוה... כל שאר מאפייני האישיות אינם תואמים. כלומר – כנראה שמנהיג טוב נקבע על ידי משוואת "האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון". התיאוריה המובילה לניתוח מנהיגות היא Contingency Theory of Leadership. לפי תיאוריה זו, יש שני טיפוסי מנהיגים: מנהיג מוכוון משימה (Task-oriented Leader) הוא מנהיג שמעוניין יותר בביצוע משימה מברגשות וקשרי העובדים; לעומת מנהיג מוכוון קשרים (Relationship-oriented Leader) שמתעניין יותר בהיבטים האישיים של העובדים. אחד הסוגים תמיד יעיל יותר מהשני:

א.      במצבים בהם המשימה מוגדרת היטב והקשר בין המנהיג לעובדיו במצב טוב – יש עדיפות למנהיג מוכוון משימה. גם במצב הקוטבי לחלוטין – בו המשימה אינה מוגדרת כלל ויש למנהיג קשר חלש לכפופים לו – העדיפות היא למנהיג מוכוון משימה: מנהיג כזה יגיע להישגים הטובים ביותר במצב זה.

ב.      מנגד, בכל מצב ביניים, שאינו קיצוני, כמו למשל מטרות מוגדרות אך קשרים אישיים מעט צורמים, יש עדיפות למנהיג מוכוון הקשרים.

ומה ההשפעה של מגדר על המנהיגות? מחקר גילה שנשים יוצאות קרחות מכאן ומכאן:

א.      נשים אסרטיביות, כוחניות ועצמאיות, שנוקטות באמצעים שנתפסים לרוב כ"גבריים", נתפסות באופן רע על ידי הכפופים להן (ובמיוחד על ידי גברים) – לעומת גבר, שנתפס טוב ככל שהוא מנהיג יותר אסרטיבי וכוחני.

ב.      מנגד, אם נשים מתנהגות באופן "נשי" יותר (לפי הסטיגמה), עם דאגה גדולה יותר לרווחת האחרים, הן נתפסות כחסרות פוטנציאל הנהגתי.

המחסום הכפול הזה הוא ההסבר העיקרי לחוסר במנהלים, אם כי נראה שהדעה הקדומה לגבי נשים נמצאת בירידה בעשרות השנים האחרונות – ויש יותר קבלה לשני סוגי המנהיגות בקרבן.

בני אדם מאוד מתעניינים בצפיית התנהגותם של אנשים אחרים – אנו עושים זאת בקריאת ספרים, צפייה בסרטים, בטלוויזיה – ואף באנשים אמיתיים (כאן מגיע קטע שסוקר את מיטב איכות הריאליטי בשנים האחרונות – תסלחו לי שאני חוסכת מכם), וזאת משום שזה מסייע לנו לצפות מה יקרה בעולם החברתי סביבנו. בפרק זה יש סקירה של התפיסה החברתית – איך אנו מקבלים רושם על אנשים אחרים. דרך אחת היא התנהגות לא מילולית, כמו שפת גוף.

התנהגות לא מילולית

מה שאנו רואים ושומעים חיוני ליצירת רושם ראשוני על אדם. אבל גם מאפיינים חיצוניים של אנשים כמו מראה משפיעים על הדרך בה אנו שופטים אותם. הכוונה בהתנהגות לא מילולית היא לתקשורת מכוונת או לא מכוונת ללא מלים – שפת גוף, הבעות פנים, טון דיבור, מחוות, מנחי-גוף ותנועות,מגע ומבט .

להתנהגות לא מילולית יש כמה תפקודים:

1. ביטוי רגשות – דרך להעביר לסביבה מה שאנו מרגישים.
2. העברת עמדות – העברת מסר לאנשים אחרים – מה אנו חשים כלפיהם.
3. שידור תכונות אופי – העברת מסר לגבי "מי אני".
4. קידום התקשרות מילולית – שינוי טון, תנועות ידיים, וכיו"ב.
   1. תמיכה בתקשורת – למשל, הנמכת טון הדיבור לקראת סיום משפט, העלאת הטון בשאלה.
   2. סתירת התקשורת המילולית – סרקזם למשל הוא דוגמא קלאסית – גם אם אגיד "אני כ"כ שמחה לראות אותך" אך אאריך את ה 'כ"כ', אשתמש בטון אירוני ואגלגל עיניים (אני מעבירה קורסים בגלגול עיניים, מי שמעוניין) – אביע בעצם את ההפך הגמור ממה שאמרתי.

הבעות פנים רגשיות

זוהי הדרך העיקרית לתקשר באופן לא מילולי.

הערכת הבעות פנים

הנושא נחקר רבות, והראשון היה * דארווין, שטען שהבעות פנים הן מולדות ולכן בני אדם יכולים לפרש אותם ללא קשר לתרבות ממנה הן מגיעים – זוהי התנהגות ספציפית למין.

דארווין צדק בנוגע ל-6 ההבעות העיקריות – כעס, עצב, גועל, פחד, שמחה ותדהמה, כמו שהוכח במחקרים רבים, כמו מחקרם של  *Ekman and Freisen בגינאה החדשה, כאשר ביקשו מאנשי שבט מבודד להתאים תמונות של הבעות פנים של אמריקאים לסיפורים בעלי תוכן רגשי מתאים, ולהדגים את הבעת הרגש בעצמם.

במחקר אחר החוקרים הניחו שלכעס יש משמעות אבולוציונית חשובה יותר, שכן הוא יכול להזהיר מסכנה חמורה של תקיפה. Pop-out לפרצופים כועסים – הם לקחו את תמונתו של אדם במצב שמח, כועס, ונטרלי, ויצרו "קהל" מהרבה שכפולים של הפנים השמחים. באמצע שתלוי פרצוף כועס – אותו היה צריך למצוא. הם עשו זאת גם עם פרצוף שמח ונטרלי. לאחר הניסוי נמצא כי זמן מציאת הפרצוף יוצא הדופן היה קצר ביותר כאשר הוא היה כועס.

כיום ישנם מחקרים אחרים לגבי רגשות אחרים, כמו חרדה, שביעות רצון, בושה, גאווה ומבוכה – האם גם הם מזוהים עם הבעות פנים קבועות?

מחקר אחד בדק האם למבוכה יש תצוגה לא מילולית מובחנת, ע"י בחינת סטודנטים לבנים ואפרו-אמריקאים, להם ניתנו משימות מסובכות שגרמו להם לחוש חסרי כישורים (אכזרי..) בזמן שקיבלו דיווח על ביצועם. הוא צילם אותם, וביקש מנחקרים אחרים לומר מה נראה שהתמונות מבטאות. החוקר הגיע למסקנה כי למבוכה אכן יש הבעת פנים ייחודית, המופיעה לפרק זמן של 4-5 שניות.

מחקר אחרון בשנת 2000 הציע כי ישנן יותר חוויות רגשיות אוניברסאליות מכפי ששוער עד כה. נתנו לנחקרים לצפות ב-10 הבעות רגש קלאסיות מוקלטות, לפי ה"נטיה-ססטרא" (כתב עתיק של ההינדו מהמאה ה-1-2, מתורגם מסנסקריט, שמתאר אופני מחול והצגה) – כעס, גועל, גבורה, שעשוע, אהבה, שלום, עצב, בושה/מבוכה ותהייה. הדרך בה הרגשות מתוארים היא לא רק באמצעות הבעות פנים אלא גם באמצעות תנועות גוף וידיים. נמצא כי נחקרים אמריקאים והודיים יכלו לפרש את משמעות הרגשות מההבעות שלהם במידת דיוק די טובה.

מדוע פענוח הרגשות לא תמיד נכון?

יש לכך כמה סיבות:

1. לעתים מוצגת תערובת רגשות – כאשר חלק אחד בפנים מציג רגש אחד והשני רגש אחר.
2. לעתים אנשים מנסים להסתיר את רגשותיהם בכוונה. אולם נמצא כי יש לכך מחיר:

בניסוי הציגו לנחקרים סדרה של תמונות המציגות אנשים פגועים פיזית, בהדרגה לפי חומרת הפגיעה, תוך תיאור מילולי של פרטים ביוגרפים עליהם. לחצי מהנבדקים לא נתנו הוראות מיוחדות ולחצי השני נאמר לנסות להסתיר את רגשותיהם – והם אמנם הצליחו בכך יפה. אולם, לחץ הדם שלהם היה גבוה יותר מאלה שלא השתדלו להסתיר את רגשותיהם, והם אף זכרו פחות טוב את הפרטים הביוגרפים שהוקראו להם. בניסויים אחרים נמצאו תוספות דומות: בקרב נבדקים שנאמר להם לדכא את תגובותיהם הרגשיות בזמן שיחה עם זר על נושא מכעיס נמצאה עלייה בלחץ דם, רגשות שליליים יותר ותחושת חוסר נוחות, יותר מאשר אלה שהביעו את רגשותיהם בחופשיות. מחקרים שהתמקדו בנשים שהותקפו מינית וסבלו מתסמונת סטרס פוסט טראומטית מצאו שככל שהן מדכאות את הביטויים ההתנהגותיים של רגשותיהן בזמן שיחה על תקיפה מינית, כך הן מדווחות על רגשות שליליים יותר.

1. קשיים בין תרבותיים.

תרבות ואפיקי תקשורת לא-מילולית

פול אקמן * וצוותו חקרו במשך שנים השפעות תרבותיות על הבעות פנים רגשיות, ומצאו כי קיימים display rules – חוקי הצגה, הקשורים בהבדלים בין-תרבותיים. התרבות גם מעצבת אפיקים אחרים של תקשורת בלתי-מילולית:

1. קשר עין ומבט הם אפיקים חשובים במיוחד – אצל אמריקאים למשל מי שלא מסתכל בעיני השני כשהוא מדבר נחשב לא אמין, אך בתרבויות אחרות זה נחשב חודר למרחב האישי  וחסר כבוד.
2. מרחב אישי – בתרבויות מסוימות נהוג לשמור "מרחב ביטחון" מזרים, בעוד באחרות אין בכך כל צורך.
3. מחוות ידיים – כמו תנועת "אוקיי" – תנועות אלה (לאו דווקא מחוות ידיים) כונו ע"י אקמן emblems – מחוות בלתי-מילוליות שיש להן משמעות מוגדרת בתרבות מסוימת, בד"כ בעלות תרגום מילולי מוסכם. החשוב הוא שהן אינן אוניברסאליות, אלא תלויות תרבות. כאן מסופר על עוד פאשלה של בוש, שכשביקר באוסטרליה רצה לסמן "וי" לניצחון, אבל עשה זאת באופן שבאוסטרליה מקבל משמעות קצת גסה. J [2]

תקשורת לא-מילולית מרובת ערוצים (multichannel)

רוב התקשורת שלנו עם אחרים מבוססת על תקשורת לא מילולית בערוצים שונים – עד כמה אנו משתמשים במידע, ועד כמה שימוש זה מדויק?

כדי לדמות פרשנות זו, בנו חוקרים בשם Archer and Akert משימת פרשנות של תקשורת בלתי מילולית. הוצגו 20 סצנות של התנהגות לא מילולית טבעית באורך של דקה בערך, המוצגות ע"י אנשים אמיתיים (לא שחקנים) שאינם מדקלמים טקסט – אלא מציגים התנהגות טבעית. לאחר הקרנת הסצנה, נשאל הצופה שאלות על האנשים או על הקשר ביניהם, כאשר התשובה לשאלה לא נאמרה במפורש – אלא היה צריך להסיק אותה מהתקשורת המילולית והבלתי מילולית בסצנה. נמצא שרק 64% מהצופים ענו על השאלה נכונה. הנחקרים דיווחו שבדקו ערוצים שונים של תקשורת בלתי-מילולית – כמו טון הדיבור, תנוחת ויציבת גוף, רמזי קשר עין, מחוות שונות, ומגע בין האנשים. התגלה כי המידע הבלתי-מילולי למעשה מפוזר לאורך כל סצנה, כך שאפשר לבדוק מה הקשר בין האנשים באמצעים שונים. כמו כן, התגלה כי ישנה שונות רבה ביכולת האנושית לפרש את הקוד של ההתנהגות הבלתי-מילולית.

מגדר ותקשורת בלתי-מילולית (מתבסס על נתונים עדכניים מסוף שנות ה-70.. מישהו אמר אנכרוניסטי ולא קיבל?)

במחקרים רבים נמצא כי נשים טובות יותר הן בקידוד התנהגות בלתי מילולית והן בפירושה – כאשר היא אמיתית. לעומת זאת, מחקרים קובעים כי גברים טובים בכך כאשר מדובר בשקרים. הספר טוען, על סמך מחקרים שהסיבה לכך היא שנשים יותר מנומסות מגברים ולכן הן נוטות "לכבות" את כישורן לפירוש התנהגות בלתי מילולית מתוך נימוס לדובר.

פרשנות זו תואמת ל"תיאורית התפקיד החברתי (Social Role Theory)" של אליס איגלי. לטענתה, ברוב החברות יש חלוקת עבודה המבוססת על מגדר - גברים בחוץ, נשים בבית, היוצרת שתי השלכות: ראשית - עולות ציפיות לתרומה לחברה התואמת למגדר ולתפקיד המגדר של האדם (נשים מצופות להיות עדינות, מטפלות וכו' בשל תפקידן בטיפול בילדים), ושנית – נשים וגברים מפתחים מערכות שונות של כישורים, בהתאם לתפקידי המגדר שלהם. היות וברוב החברות נשים בעלות פחות כח, יותר חשוב להן ללמוד להיות נוחות ומנומסות מאשר שזה חשוב לגברים. לפי איגלי, ציפיות לפי תפקידי מגדר וכישורים תלויי-מין משתלבים ליצירת הבדלים בין המינים בהתנהגות חברתית.

במחקר אחר, דירגה חוקרת בשם ג'ודית הול 11 מדינות לפי רמת היחס לנשים בהתאם ל% הנשים שהולכות ללמוד ובהתאם לשכיחותן באוכלוסיה. היא גילתה כי ככל שהחברה יותר מדכאת נשים כך הנטייה שלהן להיות מנומסות – ולא לפרש היטב התנהגות בלתי מילולית שקרית, גוברת.

תיאוריות אישיות מרומזת (Implicit Personality Theories): מילוי המרווחים

כאשר אנשים אינם בטוחים לגבי טבע העולם החברתי הם משתמשים בסכימות שלהם כדי להשלים את החסר. כשאנו מנסים להבין אנשים אחרים, אנו יכולים לגבש כמה אבחנות בסיסיות ואז להשלים את החסר באמצעות הסכימות שלנו.  סכימה מסוג זה קרויה תיאורית האישיות המרומזת. סכמה זו כוללת את הרעיונות שלנו לגבי אילו מאפייני אישיות "באים יחד."

תרבות ותיאוריות אישיות מרומזת (תא"מ)

תא"מ מתפתחת עם הניסיון, ולמרות שלכל אחד יש כאלה הייחודיות לו, רובנו חולקים תא"מ משותפות, וזאת משום שהן מאוד קשורות בתרבות. כמו מאפיינים אחרים, הן מועברות מדור לדור, ושונות זו מזו בתרבויות שונות.

למשל – בתרבות אמריקאית אדם שנתפס כ"עוזר לזולת" נתפס גם כ"כן", ואדם שנתפס כ"יפה" נתפס גם כ"טוב".

בסין אדם שנתפס כ"בעל כבוד למסורת" נתפס גם כ"בעל הרמוניה פנימית ובינאישית".

וריאציות של תא"מ הודגמו במחקר: החוקרים כתבו סיפורים באנגלית ובסינית המתארים אדם בעל אופי שנתפס בתרבות אמריקאית כ"אומנותי" (יצירתי, רגשי, בעל אורח חיים שונה) ועל אדם שנתפס בתרבות סינית כ" shi gu' " (מסור למשפחה, בעל כישורים חברתיים, מאופק) – ללא שימוש בתוויות עצמן. את הסיפורים באנגלית נתנו לקבוצה של דוברי אנגלית בלבד, ולקבוצה של סינים דו לשוניים הדוברים אנגלית. את הסיפורים בסינית נתנו לקבוצה נוספת של סינים דו-לשוניים גם כן. הנחקרים התבקשו לכתוב את תכונות האדם עליו מסופר הסיפור, כאשר החוקרים רצו לבדוק האם הנחקרים יכתבו תכונות שלא מתאימות לסיפור אך מתאימות לסכימת דמות ה"אומנותי" או ה" shi gu' " (למשל – התכונה 'לא מהימן' מתאימה לטיפוס ה"אומנותי" למרות שאינה מוזכרת בסיפור). שתי הקבוצות הראשונות, שקיבלו את הסיפורים באנגלית, התאימו לרוב את תכונות הטיפוס "אומנותי" לסכמה שלהם בצורה עקבית יותר, מאשר עם טיפוס ה "shi gu' ". הסיבה כנראה היא שהאנגלית מספקת תווית נוחה יותר לטיפוס זה. בקבוצה השלישית, שקיבלה את הסיפורים בסינית, התוצאות היו שונות. התרשמותם מטיפוס ה" shi gu' " תאמה יותר את הסכמה שלהם מאשר התרשמותם מהטיפוס ה"אומנותי", משום שהשפה הסינית מספקת תווית נוחה יותר לטיפוס זה.

תוצאות אלה תואמות לטענה של בנג'מין וורף, שטען כי שפת הדיבור של אדם משפיע על הדרך בה הוא חושב על העולם. תכונות המתוארות באופן זהה נתפסו אחרת ע"י דוברי שתי שפות, תלוי באיזו שפה תוארה התכונה – כלומר, שפה ותרבות משפיעות על האבחנות שאנו יוצרים על אדם אחר.

ייחוס יומיומי- מהי הסיבה להתנהגותנו?

למרות שהתנהגות לא מילולית ותא"מ יכולות לסייע לנו להבין אדם אחר, תמיד יש אי בהירות נסיבתית בקשר למה התנהגותו של אדם אומרת באמת. כדי להבין למה אנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים, אנו יוצרים אבחנות יותר מורכבות יותר – ותיאורית הייחוס (Attribution Theory) היא המחקר של איך אנו יוצרים אבחנות אלה.

תהליכי ייחוס

Fritz Heider נחשב לרוב כאבי תורת הייחוס. היידר דן במה שהוא קרא לו commonsense psychology. בעיניו, בני אדם הם כמו מדענים חובבנים, המנסים להבין את התנהגות האחר ע"י איסוף והתאמת פיסות מידע – עד שיגיעו למסקנה הגיונית – והיידר התעניין שמה שנתפס לבני אדם כהגיוני, ובדרך ההגעה למסקנה זו.

הוא טען שכשאנו מנסים להבין למה אדם פעל בדרך מסוימת, אנו יכולים לעשות שני ייחוסים:

1. ייחוס פנימיinternal attribution – גורם באדם עצמו, כמו תכונה או רגש.
2. ייחוס חיצוניexternal attribution  – משהו בסביבה גרם לאדם לנהגו בדרך מסוימת.

בדרך הראשונה, סביר שנלמד יותר על האדם עליו אנו מתבוננים.

היידר טען שלמרות ששתי האפשרויות זמינות בכל סיטואציה, אנו נעדיף תמיד ייחוס פנימי. אנו תמיד ממוקדים בתפיסה שלנו על בני אדם – ולכן קל להתעלם מהסיטואציה, שלעתים היא קשה להבנה.

מודל ההשתנות המשותפת (Covariation): ייחוס פנימי .Vs חיצוני

השלב החשוב בתפיסה חברתית היא הקביעה איך אנשים מחליטים האם לעשות ייחוס פנימי או חיצוני.

חוקר בשם Kelley טען שאנו שמים לב ליותר מפיסת מידע אחת כשאנו מתרשמים מאדם אחר. הוא הגה את המודל, שאומר שכדי ליצור ייחוס לגבי מה גרם להתנהגותו של אדם, אנו שמים לב באופן סיסטמתי לקשר בין נוכחות/היעדר גורמים יומיומיים אפשריים להתנהגות, והאם ההתנהגות קיימת או לא. כלומר – נחשוב על אותם מצבים בעבר, שקרו עם אותו אדם, במגוון מצבים אחרים – ונבדוק האם ההתנהגות התרחשה גם בהם. כך נוכל למצוא סיבה להתנהגות זו.

נניח שירדן מבקשת את עזרתה של סיגל בהשלמת שיעורים כי המחשב שלה מת, והיא צועקת עליה שאין לה כח אליה. נבדוק למה איתן ייחס את התנהגותה הנלוזה של סיגל – ייחוס פנימי או חיצוני.

קליי, כמו היידר, טען שכשאנו בתהליך של ייחוס אנו אוספים מידע. המידע, לפי קליי, הוא איך התנהגותו של אדם משתנה לאורך זמן, מקום, סביבה ומטרה. הוא מיקד 3 סוגי מידע:

1. מידע על קונצנזוס – איך אנשים שונים מתנהגים כלפי אותו גירוי – איך אנשים שונים מתנהגים לירדן.
2. מידע על ייחודיות – איך האדם שאת התנהגותו ננסה להסביר מגיב לגירויים אחרים – איך סיגל מגיבה לבקשות אחרות.
3. מידע על עקביות – התדירות בה ההתנהגות בין אותם שחקנים ואותם גירויים מתרחשת לאורך הזמן והנסיבות – האם תמיד סיגל צועקת על ירדן כשהיא מבקשת עזרה?

כאשר 3 מקורות מידע אלה יוצרים דפוס התנהגות או שניים עיקריים, ייחוס הגיוני יכול להתקיים.

קונצנזוס נמוך, ייחודיות נמוכה, עקביות גבוהה – ייחוס פנימי: הסבירות לייחוס פנימי עולה ככל שהקונצנזוס והייחודיות נמוכות והעקביות גבוהה – אם אף אחד לא צועק על ירדן (קונצנזוס נמוך), אם סיגל צועקת על כל מי שמבקש עזרה(ייחודיות נמוכה), והיא תמיד צועקת על ירדן כשהיא מבקשת עזרה (עקביות גבוהה) – איתן יחשוב שסיגל חשה רגשות קשים כלפי בקשות עזרה של אנשים, והיא חרא של בנאדם – ולכן זה ייחוס פנימי.

קונצנזוס גבוה, ייחודיות גבוהה, עקביות גבוהה – ייחוס חיצוני: הסבירות לייחוס חיצוני עולה ככל שכל הגורמים גבוהים – אם כולם צועקים על ירדן (קונצנזוס גבוה), אם סיגל צועקת רק על ירדן כשהיא מבקשת עזרה (ייחודיות גבוהה), ואם זה תמיד קורה, לא משנה מה המצב (עקביות גבוהה)- איתן יחשוב שהסביבה (ירדן) גורמת לסיגל לצעוק עליה – זה ייחוס חיצוני.

קונצנזוס גבוה, ייחודיות גבוהה, עקביות נמוכה – ייחוס חיצוני יוצא דופן: כשהעקביות נמוכה,  קשה לנו לעשות ייחוס מוחלט, ואז אנו פונים לסוג מיוחד של ייחוס חיצוני – כשאנו חושבים שמשהו יוצא דופן מתרחש בנסיבות. ללא קשר אם סיגל צועקת תמיד או אף פעם לא, על כולם או רק על ירדן - אם סיגל צעקה על ירדן רק פעם אחת, בלי שזה יקרה בצורה מתמשכת (עקביות נמוכה), כנראה שאיתן יסיק שסיגל במחזור או שמשהו נורא אחר קרה לה - ייחוס חיצוני מיוחד.

מודל זה מניח שאנשים מייחסים התנהגויות לגורמים שונים באופן רציונלי ולוגי. מחקרים מעידים שאכן זה כך – עם שתי הסתייגויות:

-          אנשים לא משתמשים במידע של קונצנזוס כמו שקליי אמר, אלא מסתמכים על ייחודיות ועקביות בייחוס התנהגות. כלומר – לאיתן לא באמת איכפת אם כולם צועקים על ירדן או שרק סיגל צועקת על ירדן.

-          לא תמיד יש לנו את כל המידע הדרוש לנו לייחס התנהגות לפי התאוריה של קליי. למשל, לא בטוח שאיתן מכיר את ירדן וסיגל לאורך זמן – יכול להיות שהם נפגשו רק לפני הסצנה הדרמטית הנ"ל. במקרה זה, הוכח שאנשים משתמשים רק במידע שנתון להם, או ממציאים את מה שחסר.

הטיית ההתאמה (The correspondence bias ) - אנשים כפסיכולוגים

אולם, לא תמיד אנשים הם לוגיים או הגיוניים. לעתים הם בעלי תפיסה מעוותת כדי לספק את הצורך בהערכה עצמית גבוהה, ולעתים הם משתמשים ב"קיצורי דרך מנטליים" שמעוותים את התפיסה. ולעתים אנו סתם טועים – לפעמים אנו מייחסים התנהגויות לאישיות של אדם מסוים ולא לנסיבות, כאשר יכול להיות שאלו הן הסיבות להתנהגותו. אנו מתנהגים יותר כפסיכולוגים של אישיות, משום שאנו מניחים כי התנהגות נובעת במערך תכונות פנימי, ולא כפסיכולוגים חברתיים – שמתמקדים בהשפעת הסיטואציה החברתית על האדם. זה מה שקרוי הטיית ההתאמה –  הנטייה להתאים בין התנהגות לבין אישיות/תכונות אישיות, והיא גם קרויה טעות ייחוס בסיסית (Fundamental Attribution Error) - משום שהנטייה האנושית לבטל השפעה חיצונית, שמחקרים מראים שיש לה השפעה עצומה על ההתנהגות, גבוהה מאוד. נעשו כמה ניסויים כדי להדגים זאת – בניסוי קלאסי, החוקרים ג'ונס והאריס (הם אמריקאים, לא..?) נתנו לסטודנטים לקרוא מאמר שכתב סטודנט אחר, שתומך או מתנגד למשטר של קסטרו בקובה, ואז הם היו צריכים לנחש מה עמדתו בנושא.

במצב אחד נאמר לנחקרים כי הסטודנט בחר נושא חופשי, ובשני נאמר להם כי הוא היה צריך לכתוב את עמדתו כחלק מדיבייט – מה שאומר שבעצם שאין הכרח שהוא מאמין במה שכתב. אולם, כאשר נשאלו הסטודנטים מה עמדת הכותב – הם ניחשו כמעט תמיד את העמדה שכתב, ללא קשר האם הנושא היה חופשי או חובה. אמנם, אנשים מעט מתנו את ניחושיהם כאשר דובר במאמר לצורך דיבייט, אבל ההבדלים היו זניחים.

התפקיד של "בליטות" (Salience) תפיסתית בהטיה של ההתאמה

אחת מהסיבות להטיה של ההתאמה היא שהפוקוס שלנו כשאנו צופים במאורע כלשהו הוא על האדם ולא על סביבתו – הנסיבות כמעט בלתי נראות עבורנו – או שאיננו יודעים אותן לחלוטין, או שאיננו יודעים איך האדם תופס אותן בעצמו.

אנשים הם המוקד העיקרי של הראייה והשמיעה שלנו, ומה שאנו שמים לב אליו נראה לנו הסיבה ההגיונית והלוגית למעשיו. איננו יכולים לראות את הסיטואציה במקביל – ולכן אנו מתעלמים ממנה. לאנשים יש "בליטות" תפיסתית – הם יותר בולטים בעבורנו.

מחקרם של טיילור ופיסק ממחיש זאת – שני שחקנים שיחקו שני זכרים המצויים במצב של שיחת היכרות. בכל חלק של הניסוי 6 נחקרים אמיתיים השתתפו. הם התיישבו בשני חצאי מעגל סביב שני המשוחחים: שניים מהם ראו את הפרופיל מצד אחד ושניים את השני של שני הנחקרים, ושניים את עורפו וגבו של שחקן אחד ואת פניו של השני.

לאחר השיחה, נשאלו הנחקרים למי מהסטודנטים היתה ההשפעה הרבה ביותר על השיחה – והם טענו כי היה זה המשתתף שהם ראו טוב ביותר, כלומר – זה שהם צפו בו (כל אחד משתתף אחר). מי שראה את שניהם טען כי שניהם הובילו במידה שווה.

כשאנו בוחנים את הזווית הויזואלית שלנו אנו יכולים להבין את טעות הייחוס הבסיסית טוב יותר – מדוע העובדה שאנו מרוכזים באדם מסוים גורמת לנו לטעות בפירוש התנהגותו?

הסיבה העיקרית היא קיצור דרך מנטלי – היאחזות והסתגלות היאוריסטית (anchoring and adjustment heuristic). כאשר אנשים מתחילים ליצור שיפוט, הם משתמשים בפוקוס שלהם כנקודת התחלה, ואז מתאימים אותה לנסיבות. אבל לא תמיד זה מתרחש,  ולעתים אנשים נאחזים בעוגן שלהם מבלי לחשוב על הנסיבות.

תהליך יצירת ייחוס

בגדול, ניתן לחלק את התהליך לשני שלבים:

1. אנו יוצרים ייחוס פנימי – מוצאים את הגורם להתנהגות באדם עצמו.
2. אנו מנסים להתאים את ההתנהגות לסיטואציה.

אולם – כשדעתנו מוסחת אנו עלולים לדלג על השלב השני, משום שהוא פחות ספונטני ודורש יותר מאמץ ומודעות מהראשון.

האמונות האינטואיטיביות שלנו בנוגע להטיה של ההתאמה

האם יש לנו הבנה אינטואיטיבית של ההטיה? האם יש לנו מושג שאחרים מפרשים את מעשינו ע"י ייחוס פנימי?

מחקרים מראים שכן. אנו אפילו מאמינים שמעשינו נבחנים ע"י אחרים במידה רבה יותר ממה שהם באמת – מה שנקרא אפקט הזרקור – מה שגורם לנו להיות יותר נבוכים ומודעים למדדים החיצוניים שלנו, ונדמה לנו שהסביבה מאוד מודעת להשתנותם. מחקר שנעשה על שאלת ההשתנות בדק סטודנטים שהשתייכו לקבוצות שונות – תלמידים שהשתתפו בסמינר, ותלמידים שמשתייכים לנבחרת ספורט. כל אחד התבקש לדרג את עצמו לגבי תכונה מסוימת. לתלמידי הסמינר התכונה היתה מראה פיזי, והם נדרשו לענות מס' פעמים לאורך הסמסטר על השאלות: איך כל אחד בכיתה נראה באותו היום בהשוואה לבד"כ, ואיך הם חושבים שידרגו אותם. לספורטאים התכונה היתה ביצועים אתלטיים, והם גם ענו על שאלות דומות בהקשר זה מס' פעמים לאורך הסמסטר. בשתי הקבוצות נמצא כי הנחקרים הגזימו בהערכת ההשתנות של התכונה הנמדדת בהם ע"י הקבוצה בהשוואה למציאות.

מחקר אחר מסביר מדוע אנו חשים כך – באמצעות יכולת האמפתיה, אחרים יכולים לשים עצמם בנעלנו ולנסות להבין אותנו יותר – ולא לשפוט אותנו בחומרה רבה מדי. איננו מעריכים את האמפתיה של הסביבה כפי שהיא באמת – ולכן חשים את אפקט הזרקור.

הבדל השחקן/צופה

בעוד שאנו נוטים לחפש סיבה פנימית להתנהגות האחר, אנו נוטים לייחס את התנהגותנו לגורם חיצוני. זה מעלה דילמה ייחוסית מעניינת: אותה התנהגות תעלה בצופה מחשבה לייחוס פנימי, ובשחקן לייחוס חיצוני. מה גורם לכך?

"בליטות" תפיסתית

ממש כמו שאנו תופסים יותר את התנהגותם של אנשים יותר מהנסיבות שלה, אנו תופסים יותר את הנסיבות של התנהגותנו מאשר את ההתנהגות עצמה. מה שיותר בולט לנו הוא מה שסביבנו, ולא אנחנו. ולכן, כשנחשוב על הגורם להתנהגותו של אחר או של עצמנו – נחשוב על מה שבולט עבורנו יותר.

זמינות מידע

לפי התיאוריה של קייל, לשחקנים יש יותר מידע זמין לגבי העקביות והייחודיות של התנהגותם, מאשר לצופיהם. אם כן, אין זה מפתיע שהייחוס העצמי שלנו לרוב משקף גורמים סביבתיים, משום שאנו יודעים יותר על השתנות התנהגותנו מסיטואציה אחת לאחרת – בעוד צופינו רואים בד"כ רק את ההקשר הקיים.

ייחוס המשרת את העצמי

למרות הנ"ל – כלומר – שאדם ייחס את התנהגותו לגורם חיצוני, כאשר מדובר בהתנהגות שתוצאותיה חיוביות – אנו נוטים לייחס אותה לאישיותנו והישגנו (בניגוד להתנהגות שתוצאותיה שליליות). הסיבה היא שכאשר הדימוי העצמי שלנו נפגע, אנו נוטים לעשות ייחוס המשרת את העצמי – self serving attribution. אנו רואים זאת בולט בתחום בספורט המקצועי. במחקר ניסו לבדוק האם יכולותיו וניסיונו של ספורטאי וסוג הספורט בו הוא משתתף השפיעו על הייחוס שהוא נותן להישגיו. נמצא כי ספורטאים פחות מנוסים, יותר מוכשרים וכאלה המשתתפים בספורט של אדם אחד (ולא נבחרת) נטו יותר להשתמש בייחוס משרת-עצמי – ככל שאדם פחות מנוסה, יותר מכושר ויותר "סולואיסט" כך הוא יותר נוטה להאמין שהישגיו הטובים הם בזכות יכולותיו האישיות, וכשלונותיו הם סיבות חיצוניות.

מדוע אנו משתמשים בייחוס המשרת את העצמי?

1. רוב האנשים מנסים לשמר את הדימוי העצמי שלהם, גם אם זה אומר שיש לעוות את המציאות מעט. במיוחד אנו משתמשים בכך כאשר אנו נכשלים וחשים שאין יכולת לשפר את הישגינו.  כאשר אנו מאמינים שיש יכולת לשנות ולשפר, אנו נוטים יותר לייחס לעצמנו כשלונות, מתוך ידיעה שנוכל לשפרם.
2. האופן בו אנו מוצגים לסביבה – "יצירת תירוצים" לכשלונותינו יכולה למנוע מאחרים להעריך אותנו באופן שלילי.
3. סוג המידע שזמין לנו (בהתאם למודל של קייל).
4. יצירת ייחוס הגנתי – מתוך פחד וחוסר רצון לקבל את היותנו פגיעים ובני תמותה, אנו מתקשים להתמודד עם ארועים טראגיים. אנו יכולים לתת ייחוס שונה מהמציאות להתנהגות של בני אדם כדי להגן על עצמנו מהמחשבה הזו, וזהו סוג אחר של ייחוס המשרת את עצמי. דוגמא אחת לכך היא אופטימיזם לא מציאותי – האמונה ש"לי זה לא יקרה" – דברים טובים יכולים לקרות לי בסבירות גבוהה יותר מאשר לאחר, ודברים רעים יכולים לקרות לאחר בסבירות גבוהה יותר מאשר לי.

אנו מוצאים גישה זו בבסיסו של ספורט אקסטרים, אך גם נשים מוכות משתמשות בשיטת הגנה זו – כאשר חוזרות לחיות עם גבר מתעלל. כלומר – גישה זו מגנה עלינו נפשית, אך גם טומנת בחובה פוטנציאל אובדני.

1. האמונה בעולם צודק – האמונה שאנשים מקבלים מה שמגיע להם, ומגיע להם מה שהם מקבלים – דברים רעים קורים לאנשים טפשים או רעים. משום שאנו מאמינים בד"כ שאנו לא טפשים ולא רעים, אנו מניחים כי הסיכוי שדברים רעים יקרו לנו בשל כך הם פחותים – הם יקרו לנו בגלל אחרים, ולא בגללנו. זה מוביל לגישה של האשמת הקורבן – אם אדם הוא קורבן לפשע, כנראה שהוא מקבל את מה שמגיע לו ("היא הזמינה את זה") – כלומר, נייחס את ההתנהגות לגורם פנימי ולא חיצוני, מתוך הרצון להאמין בעולם צודק.

תרבות וייחוס

במשך שנים טעות הייחוס הבסיסית נחשבה לתופעה אוניברסלית. משום שפסיכולוגיה חברתית בודקת את השפעת הסיטואציה על האדם, אנו יכולים להניח כי התרבות היא בעצם הסיטואציה המשפיעה ביותר שיש לנו – ולכן, כפי הנראה, לתרבות יש השפעה גם על הייחוס שאנו עושים להתנהגות אנושית.

תרבות וההטיה של ההתאמה

בתרבות צפון-אמריקאית ותרבויות שונות אחרות האדם נתפס כאינדיבידואל, התנהגותו משקפת תכונות אופי ייחודיות לו. בניגוד לכך, תרבויות מזרח-אסייתיות  כמו למשל (תנחשו!)  - סין, האדם שואב את האינדיבידואליות שלו מהקבוצה החברתית אליה הוא שייך.

נשאלת השאלה האם התרבות המערבית מעודדת העדפה של ייחוס פנימי ע"פ ייחוס חיצוני? האם תרבת קולקטיבית מעודדת העדפה של ייחוס חיצוני? והאם כתוצאה מכך אנשים מראים יותר או פחות הטיה של התאמה בתרבות אחת מאשר בשניה?

התשובה היא שאמנם בתרבות קולקטיבית אנשים יותר מודעים להשפעת הסביבה על הפרט, אך אין זה אומר שהם אינם מייחסים דבר לתכונות אופי. לפי מחקרים, הטיית ההתאמה נעשית גם בתרבויות כאלה, אלה שבהן אנשים מושפעים יותר מסיבות סביבתיות ולא רק מפנימיות בעשותם טעות זו.

מחקרים ששחזרו את הניסוי של ג'ונס והאריס בקוריאה, יפן וסין הגיעו לאותן תוצאות – הנחקרים חשבו שהדעה שהציג הסטודנט במאמר שכתב, אפילו שנאמר להם שנכפתה עליו, זהה לדעתו האישית בנושא המאמר.

מחקרים אחרים הפכו את האפקט ליותר מובהק – הנחקרים עברו את אותו התהליך שהסטודנט עבר, כלומר – כתיבת מאמר שמתאר עמדה שנכפתה עליהם בנושא מסוים, שלעתים כללה אף הצהרות כתובות מראש.

אמריקאים עדיין חשבו שהמאמר משקף משהו מדעתו של הסטודנט, לעומת נבדקים מחברות קולקטיביות שאחוז הטעויות הבסיסיות שעשו פחת בהרבה.

אולם, האם התרבות משפיעה על מה שתענה במעבדה לעומת החיים האמיתיים? מחקרים מראים שכן.

במחקר חקרו הודים בני דת ההינדו, ואמריקאים החיים בארה"ב. הנחקרים התבקשו לחשוב על התנהגות של חבריהם ולהסביר אותה. האמריקאים הסבירו את ההתנהגות לרוב במבנה האישיות של חבריהם. ההודים, לעומתם, הסבירו זאת בהסברים סביבתיים. לאחר מכן, ההתנהגויות של האמריקאים ניתנו להודים ולהפך – כדי שיסבירו אותן. שוב הופיע ההבדל בצורת הייחוס.

לסיכום- אכן יש משהו בסיסי בהטיה של ההתאמה, ובטעות הייחוס הפנימי – יחד עם זאת, ניתן לראות שתרבות המדגישה יותר את ההקשר הסביבתי מחזקת את הייחוס החיצוני בקרב חבריה. כפי הנראה, כולנו בתחילה עושים אוטומטית ייחוס פנימי – אך בני תרבויות קולקטיביות יותר נוטים לתקן את חשיבתם ולכלול גורמים סביבתיים.

תרבות והטיות נוספות

חוקרים בחנו את הפרש השחקן/צופה בקוראה ובארה"ב. לא נתגלה הבדל בייחוסים שאנשים עשו לעצמם – השחקנים. לעומת זאת, ההערכה שנתנו צופים לאחרים בארה"ב היתה של ייחוס פנימי, לעומת הקוראנים שנתנו ייחוס חיצוני יותר.

חוקרים אחרים בחנו את ההטיה המשרתת את העצמי – בה נמצא מרכיב תרבותי חזק. בסין, תכונה מוערכת היא צניעות. תלמידים סינים לפיכך, נוטים לייחס את הצלחתם למוריהם או להוריהם – הם אינם מצופים לעשות ייחוס פנימי, כפי שתלמידים בארה"ב מעודדים לעשות. גם אצל אמריקאים ממוצא סיני הנטיה לייחוס חיצוני חזקה מאוד. כאשר מדובר בכשלון, ההפך הוא הנכון – התלמידים מייחסים את כשלונם לעצמם, שוב – מתוך ערך הצניעות, בניגוד לאמריקאים המייחסים את כשלונם לסביבה.

גם האמונה בעולם צודק יש מרכיב תרבותי – במקומות בהם מאמינים בכך, יש אמונה כי העניים הביאו את עצמם למצב זה, וכך אמונה זו משרת את חוסר הצדק החברתי (תודעה כוזבת..?) – כך שבחברות בהן יש קיצונים של עוני ושל עושר, האמונה בעולם צודק רווחת יותר. למשל – הודו ודרום אמריקה מקבלות ציון גבוה יותר בהערכת הרמה של האמונה בעולם צודק, לעומת ארה"ב או אוסטרליה. בצורה משעשעת, המדינות שקיבלו את הציון הנמוך ביותר ברמת האמונה בעולם צודק היו בריטניה וישראל.

באשר לאפקט הזרקור, נמצא כי חברות קולקטיביות כמו יפן שמות יותר דגש על הסביבה, ולכן אנשים לא יגזימו בהערכתם את ההטיה של ההתאמה שעושים לגביהם אנשים אחרים (לא יגזימו ברמת הביקורת כלפי עצמם, שייחסו לאנשים אחרים).

עד כמה מדויקים הייחוסים שאנו עושים?

לרוב, רושם ראשוני שאנו יוצרים על אחרים הוא מוטעה. לעתים זה קורה בגלל קיצורי הדרך המנטליים שאנו לוקחים. הסיבה הראשונה היא טעות הייחוס הבסיסית – אולם לא תמיד אנו שוגים – לעתים הנסיבות תואמות לאישיותו של האדם, ולמרות שאנו מתעלמים מהן, אנו עדיין צודקים בהערכתנו.

סיבה אחרת היא שימוש מוטעה בסכימות – כאשר אנו משתמשים בתיאוריות אישיות מרומזות, אנו משלימים את המידע לפי מה שידוע לנו – כך שעד כמה שהסכימה מדויקת, כך מדויק השיפוט שלנו. לא תמיד הן נכונות.

אולם למרות זאת, ולמרות כל ההטיות שיש לנו, אנו די מדייקים בקריאת התנהגות של אדם אחר.

בקיצור – אחרי שכל הפרק הסברנו למה אנחנו גרועים בקריאת אנשים – עכשיו הם חוזרים בהם וטוענים שבד"כ אנחנו יותר טובים בזה ממה שחשבנו...

שליש מהחיים מוקדש לשינה. אין שום פעילות אחרת שאנו מקדישים לה כל כך הרבה זמן. עם זאת, אין תשובה ברורה לשאלה "למה אנו ישנים ?" מבחינה אבולוציונית.

בדיקות שינה מתבצעות באמצעות אלקטרודות שמתחברות לראש ומודדות פעילות חשמלית (EEG), ואלקטרודות נוספות שמודדות את פעילות העין, מתח השרירים בצוואר, לחץ דם, קצב נשימה ועוד.

הרישומים העיקריים – מתח השרירים (EMG), רישום תנועות העיניים (EDG) ורישום הפעילות החשמלית במוח (EEG).

שלבי שינה וגלים
גלי אלפא – המצב הראשון – גלים איטיים וקצת יותר גבוהים. בהדרגה נכנסים לשינה ומתחילים להופיע גלי תטא (שלב 1 של השינה). בשלב 2 של השינה מתרחשות שתי תופעות עיקריות : Sleep Spindle – גלים שיוצרים צורת כישור (כנראה מהווים תהליך של אינהיביציה – מונעים מגורמים להפריע בתהליך השינה). K Complex  - גל גדול, חריג, שמופיע באמצע השינה (גם כן קשור לאינהיביציה).

ככל שממשיכים בשינה הגלים הופכים לגלי דלתא (שלב 3 של השינה). בשלב 4 של השינה, גלי דלתא מרכיבים את רוב הפעילות המוחית. התהליך עד לשלב זה לוקח בערך שעה. בשלב זה יש שינוי באופי השינה, ומופיעים גלי EEG שמראים כאילו האדם ער (גלי תטא ובטא) למרות שהוא בפועל ישן – שלב שינת REM.

שלבי השינה

מצבי עוררות

בשלבים 1-4 מתח השרירים נשאר יציב ויש מעט תנועות עיניים. בשלב REM יש עלייה בקצב הלב, לחץ הדם, קצב הנשימה ועלייה בתנועות העיניים. מתח השרירים הופך כמעט לאפס – מצב דמוי שיתוק

השלבים חוזרים על עצמם במהלך השינה. יש בערך 5 מחזורים כאלו במהלך הלילה. בדרך כלל אנחנו מתעוררים באופן נורמלי בסוף תקופת REM. החצי הראשון של הלילה מאופיין בשלבים 3-4, בעוד בחצי השני של הלילה יש תקופות נמוכות יותר (1-2). כמות שנת ה-REM גדלה בחצי השני של הלילה גם כן.

שלבים 4-1 של השינה נקראים שנת Non-REM.

שלבים 4-3 של השינה נקראים Slow-wave Sleep – מאופיינים בגלים איטיים.

שלבי השינה לאורך זמן השינה

ככל שהשינה מתארכת, תקופות הREM הופכות לארוכות יותר, ושלבי השינה נמוכים יותר.
 
אופן המדידה של גלי המוח

EEG מסונכרן – קורה ככל שהגלים הופכים לאיטיים וגדולים יותר. המשמעות היא שיותר תאים במוח עובדים ביחד בצורה סינכרונית.

EEG לא מסונכרן – קורה בזמן שיש גלים מהירים וקטנים יותר. המשמעות היא שצברי התאים פועלים בצורה לא מסונכרנת.

השינויים בסינכרון הם בין היתר בגלל צורת המדידה – האלקטרודה הגדולה יחסית צריכה שהרבה צברי תאים יפעלו ביחד בשביל לקלוט את הסכימה החשמלית שלהם.

חלומות – מתרחשים בדרך כלל במהלך שנת REM – דברים קורים בהם, שאותם אנחנו רואים ושומעים. כנראה שיש קשר בין תנועות העיניים לבין תוכן החלומות. חלק מהאנשים לא מסוגלים לדווח על חלומות כשהם מתעוררים בבוקר, אבל זוכרים חלום אם מעירים אותם בסוף שנת ה-REM. מחשבות קיימות גם בשלבי Non-REM השונים, ואפשר לזהות את זה אם מעירים את הנבדקים באמצע השינה.

גדילה - גדילה מוחית (מנטלית) מתבצעת בשלב ה-REM. גדילה פיזית מתבצעת בשלבים 3,4.

הפרעות שינה
אינסומניה (Insomnia)

חוסר יכולת לישון. ל-25% מהאנשים יש אינסומניה לפעמים, ול-9% מהאוכלוסייה יש אינסומניה באופן קבוע. אינסומניה היא בדרך כלל סימפטום, ולא מחלה בפני עצמה. הן נגרמות ממחלות שונות, כאבים, קושי לנשום, תנאים סביבתיים וכן הלאה. יש קשר בין הפרעות השינה לבין תרופות שינה – התופעה נקראת Drug dependency insomnia, ומתבצעת בגלל הסבילות שאנחנו מפתחים לתרופות השינה (שגורמות לעוד שימוש בתרופות שינה וכן הלאה).

סיבה נוספת לאינסומניה היא Sleep apnea – הפסקת נשימה במהלך השינה (יש קשר חזק בין זה לבין נחירות). אנשים עם ההפרעה הזו צריכים להתעורר חלקית בשביל להסדיר את הנשימה שלהם. קבוצת הסיכון להפרעה היא גברים, בעלי משקל עודף בגיל מבוגר יחסית. הפתרון הוא להוריד משקל ולחזק את שרירי הצוואר.

נרקולפסיה (Narcolepsy)

התקף שינה. ההפרעה מאופיינת בצורך חזק מאוד לישון בזמן הערנות. הסימפטום הראשון של נרקולפסיה הוא אנשים שנרדמים בזמן לא מתאים, כשהם נינוחים או רגועים, לכמה שניות. סימפטום דרמטי יותר הוא Cataplexy – מצב שונה בו קיים אובדן של מתח השרירים, שמופיע בדרך כלל בשנת REM, במצבי ערנות שונים. במצב זה מתח השרירים יורד לאפס. האדם ער ומודע לסביבה, אבל משותק למספר שניות עד דקה. המרכיב הגנטי בהפרעות אלו הוא חזק מאוד, ופורץ בעיקר בגיל ההתבגרות. כנראה שמערכת החיסון תוקפת את תאי העצב שמפרישים חומרים שעוזרים לשינה ואז מתרחשות התופעות האלו. השינה שיושנים בהפרעות אלו היא שנת REM.

Atonia – אובדן טונוס השרירים = הרפיה מוחלטת של השרירים.

שיתוק שינה – מצב של atonia בו בהתחלה ישנים, ואז מתעוררים ומודעים לשיתוק של הגוף. שיתוק שינה יכול להופיע גם אצל אנשים ללא נרקולפסיה במשך היום.

הזיות שקשורות לשינה (Hypnagogic hallucinations) – אנשים שמופיעים אצלהם חלומות מוחשיים מאוד, עוד לפני הכניסה לשלב ה-REM. ההזיות משולבות עם שיתוק שינה וקורות כשהאדם שוכב ער.

החומר שקשור לנרקולפסיה הוא Hypocretin (Orexin). הוא משתחרר מההיפותלמוס, ופגיעה ברצפטור שלו (מס' 2) תגרום לנרקולפסיה בבעלי חיים. בבני אדם הסיבה לנרקולפסיה היא אי הייצור של ההיפוקרטין, והירידה ברמות שלו בגוף.

הטיפול בנרקולפסיה מתבצע בעזרת תרופות כמו ריטלין, בעוד בטיפול בקטפלקסיה משתמשים בתרופות נגד דיכאון.

הפרעות בשנת REM - אנשים עם הפרעות כאלו לא מאבדים את טונוס השרירים בשינה, מה שגורם להם להתעורר באמצע הלילה ו/או לפעול בהתאם לחלומותיהם.

הפרעות Slow Wave Sleep - כוללות בין היתר הליכה תוך כדי שינה והרטבה במיטה (מאפיינות ילדים), ובנוסף סיוטי לילה ואכילה מתוך שינה. ההפרעות קורות בעיקר בשלב 4 של הSWS.

חשך שינה (Sleep Deprivation)

מחקרים בבעלי חיים מראים שינויים קיצוניים יותר מאשר בבני אדם. בני אדם יכולים לשתף פעולה עם המחקר, ולכן בבעלי חיים צריך לגרום לעוררות כשהם נרדמים. יש שני סוגים של חשך שינה :כללי, בו אנו מונעים מאנשים ומבעלי חיים לישון בכלל, וחשך שינה של שנת REM. אנשים שמונעים מהם שנת REM מראים הפרעות פחות קיצוניות, בעיקר ביציבות הרגשית ובתהליכי למידה וזיכרון.

ככל שעובר יותר זמן ללא שינה, הדחף לשינה גדל.
אנשים שלא ישנים הופכים להיות עצבניים יותר, בעלי מצב רגשי מעורער יותר ופחות יציבים. במצבים קיצוניים אנשים מתחילים לפתח תפיסה לא מציאותית – הזיות שונות. עם זאת, בגדול, הם מתפקדים.
הפסד שעות שינה לא משפיע לאורך זמן – אפשר להפסיד הרבה שעות שינה (30) ולהוסיף בחזרה כמות קטנה יותר (6-5). בשעות שמשלימים יש חלקים גדולים יותר של שנת REM ושלבים 4-3. המוח מנסה להשלים זמן REM שנחשך על חשבון שנת Non-REM.

שנת REM חשובה להתפתחות המוחית, וקשורה לאחסון זיכרון ולמידה. אפשר לראות זאת על ידי השינוי בתקופות REM במהלך החיים. עוברים נמצאים כל היום במצב דמוי REM, תינוקות שנולדים נמצאים במצב REM במשך 8 מתוך 16 שעות השינה שלהם ביום. ככל שמתבגרים יותר, כמות השינה יורדת וכמות ה-REM יורדת גם כן.

אין כמעט קשר בין פעילות גופנית ומנוחה לכמות שעות השינה שהגוף צריך. אחרי מאמץ גופני אינטנסיבי אמנם ישנים פחות טוב, אבל לא באופן דרמטי.

הממצאים בין שינה והחלמה של הגוף הם חלשים יחסית, כפי שעולה ממחקרים. המחשבה היא שהשינה נועדה בשביל לתת למוח להתאושש מהפעילות המוחית האינטנסיבית יחסית שהייתה במהלך היום

שינה ובעלי חיים

בדולפינים למשל התפתח מנגנון שמאפשר לכל המיספרה של המוח לישון בנפרד, בשביל לא לאבד לגמרי את ההכרה, בגלל המצבים המסוכנים בטבע.
יש דגים עוורים שישנים עד דקה בכל פעם, וצוברים את שעות השינה שלהם במשך הזמן – כלומר, הם ויתרו מבחינה אבולוציונית על הראייה, אבל לא על השינה.
ניסויי חשך שינה בבעלי חיים
בניסוי שינה בעכברים, הפרידו בין שני עכברים – עכבר הניסיון ועכבר נוסף – yoke (עול). בכל פעם שעכבר הניסיון נרדם, מסובבים פלטה מתחת לכלובים שלהם. מגיעים ל-87% חשך שינה של עכבר הניסיון, ו-30% חשך שינה של העכבר הנוסף. המצב הבריאותי של העכברים מתדרדר מהר יחסית – קצב חילוף החומרים גדל, ולכן יש יש ירידה במשקל, החיות אוכלות ושותות יותר ואם לא מפסיקים את הניסוי, הן ימותו בסופו של דבר.

בניסוי דומה שנערך על חתולים קרו אותן תוצאות.

בניסוי נוסף, נתנו לעכברים ללמוד מבוך, והעירו חלק מהם אחרי חשך בשנת REM. התגלה שאם עושים חשך REM אחרי הלמידה, הלמידה איטית יותר. אם צריך ללמוד הרבה, כמות ה-REM בשינה עולה.

השערות לגבי מטרות שלבי השינה
שינה – גורמת לגיבוש זיכרון, חזרה על חומר שנלמד בזמן השינה ומגינה על האורגניזם בזמן שהוא לא יעיל (כמו ארנבות שישנו במאורה וכך לא יהיו בסכנה).

NREM – המטאבוליזם יורד – השינה שומרת על אנרגיה. ייתכן שהיא משקמת רקמות במוח ותהליכים עצביים שונים. הגוף והמוח מתקררים והמערכת החיסונית מתחזקת.

REM – חשובה ליציבות רגשית (בין היתר דרך חלומות), קורות בה פעולות הפוכות לשנת ה-NREM – מעוררת יחסית ומאפשרת לשמור על קשר עם הסביבה. מתפקדת כשומרת – מאפשרת התעוררות בשביל לשמור על קשר עם הסביבה.

מערכות וחומרים בגוף הקשורים לשינה
המעבר בין שינה וערנות קורה בערך פעם ביום (שינויים צירקידיאניים). גם בתוך השינה יש מחזורים שונים. יש מספר תיאוריות לגבי מה שגורם למחזורים אלו :

א.      חומר שמעודד שינה (שמצטבר בגוף) שנהרס בזמן השינה וכך גורם למחזורי השינה.

ב.      החומר מצטבר במוח, באזורים מסוימים ומגביר שינה (או ערנות) באופן גלובלי במוח.

שני חומרים כאלו הם אדנוזין (adenosine) וחומרים הקשורים למערכת החיסו. השינה בזמן מחלה היא בעיקר slow wave sleep – ההשערה המדעית הנוכחית היא שייתכן שהציטוקינים, שממלאים את התפקיד בזמן מחלה קשורים לכך גם במצב נורמלי.

מערכת התצורה הרשתית (reticular formation) – עוברת מגזע המוח עד לקורטקס. המערכת מפוזרת על החלקים השונים של המוח. כבר ב-1950 זיהו את המערכת עם ערנות – גירוי חשמלי של המערכת גורם לערנות.

אצטילכולין – חומרים הקשורים לACh גורמים לעידוד שינה ודיכוי ערנות. מרכז הACh הוא בפונס – אזור חשוב לתהליכי ערנות ולשנת REM. אזור נוסף של ACh הוא בגרעינים הבזאליים. שחרור ACh באזור יגרום לגלי בטא בקורטקס.

נוראפינפרין – כל הנוראפינפרין במוח מגיע מגרעין אחד באזור הפונס. העלאת רמת הנוראפינפרין גורמת לעלייה בקשב, בדריכות ובעוררות לגירויים. הורדת רמת הנוראפינפרין תגרום להורדת הערנות. הפעילות העצבית של הגרעין יורדת בזמן SWS ויורדת כמעט לאפס בזמן שנת REM. הרמה עולה בחזרה בחדות בזמן ההתעוררות משינה.

סרוטונין – קשור להתנהגויות שקשורות לזן החיה – species specific behaviour.  המקור העיקרי לסרוטונין נמצא גם כן בגזע המוח בדומה לנוראפינפרין, פעילות התאים הסרוטונרגיים יורדת כמעט לאפס בשנת REM. שנייה אחרי היציאה משנת REM פעילות התאים הסרוטונרגיים עולה בחדות.

היסטמין (Histamine) – נוירוטרנסמיטור ששולט על ערנות ועוררות. גרעין הנוירונים ההיסטמיניים נמצא בהיפותלמוס[8].

היפוקרטין (Hypocretin) – התגלה רק בשנים האחרונות בהקשר לנרקולפסיה. הוא משתחרר מגרעין בהיפותלמוס וקשור להחזקת ערנות ושמירה על מצב ערנות (הרס התאים גורם לנרקולפסיה).

המעבר בין שינה ועוררות
כניסה לתהליך שינה נגרמת בין היתר כתוצאה מגרעין VLPA (Ventrolateral preoptic area), שנמצא ליד הכיאזמה האופטית. הגרעין מושפע מGABA. לאזור יש תפקיד מרכזי בכניסה לSWS. גירוי האזור יגרום לחיה להיכנס לשינה / נמנום.

המודל הבסיסי של שינה ועוררות מתייחס למצב של "פליפ-פלופ" – או ערנות או שינה, ללא מצבי ביניים לאורך זמן. בכל פעם הגוף עושה אינהיביציה למצב האחר. אם מעוררים את מערכות הנוירוטרנסמיטורים ועושים אינהיבציה לVLPA, מתקבל מצב של עוררות. אם גרעין ה-VLPA מעורר ויש אינהיביציה למערכות הנוירוטרנסמיטורים השונות מתקבל מצב של שנת SWS. הבעיה במודל היא במצבים כמו נרקולפסיה, בהן אין גבול ברור בין ערנות ושינה.

בשנים האחרונות גילו שכנראה שמערכת ההיפוקרטין מטה את הכף לשינה או עוררות. עם זאת, עדיין לא ברור מה בדיוק גורם לכל התהליך של המעבר בין עוררות ושינה חוץ מהשעון הביולוגי. יש טענה שכשהמוח עובד בעודף, הגלוקוז שמתקבל דרך הדם לא מספיק ואז נעזרים באסטרוציטים, מהם מקבלים חומרים נוספים למטבוליזם. מהתהליכים נוצר אדנוזין (ככל שהמוח פעיל יותר). הצטברות של אדנוזין יכולה לעשות אינהיביציה לקבוצת תאים בגרעיניים הבזאליים שעושה אינהיביציה לVLPA, שאז יופעל.

אורקסין (Orexin) = (Hypocretin) – קשור למערכת ה"פליפ-פלופ". הוא משפיע באמצעות אינהיביציה ואקסיטציה של מערכות הנוירוטרנסמיטורים השונות וה-VLPA (במצבי שינה הוא באינהיביציה מה-VLPA ואז לא מעורר את שאר המערכות). במצב נרקולפסיה יש חוסר באורקסין – בגלל שהמערכות של שינה ועוררות פחות או יותר שוות, יש מעברים חדים בין המצבים (תסמיני הנרקולפסיה)

גלי PGO – גלים שמקורם בפונס – עולים מהפונס ובאים קצת לפני הכניסה לREM. זה היה אחד הרמזים הראשונים של הקשר בין הפונס לREM. באזור הפונס נמצאים שני גרעינים של ACh. אזורים אלו נותנים את האות הראשון לתחילתה של תקופת REM. האזור שולח מידע לאזורים נוספים שקשורים לתופעות המוכרות של שנת REM, כמו הטקטום (והSuperior colliculi), הLGN, התלמוס וכן הלאה.

אובדן טונוס השרירים מתקבל על ידי אינהיביציה של מרכז במדולה. נוראפינפרין וסרוטונין עושים אינהיביציה על המערכת הזו – דיכוי של מרכיבי REM. כדי שמרכיבי ה-REM יבואו לידי ביטוי, רמות הנוראפינפרין והסרוטונין צריכות להיות נמוכות מאוד.

שעונים ביולוגיים
מחזור צירקדי (Circadian) – שינוי יומי בהתנהגות או בתהליך פיזיולוגי.

אפשר לשנות את המחזורים האלו (השעון הביולוגי) על ידי שליטה באור / חושך. אם נשים לחולדות אור עמום קבוע בחדר, החיות ישמרו על תקופות פעילות ושינה, אבל זמני התקופות ישתנו (עד לרמה של פעילות בלילה ושינה ביום בבני אדם). כשנחזיר את השעון עם אור וחושך "רגילים" בחדר, החולדות יתאימו את עצמן מחדש. ניסויים דומים נעשו גם בבני אדם – מראים מחזור צירקדיאני בן 25 שעות.

הגורם המרכזי (והיחיד) לסינכרון הזה הוא האור. גורם כזה נקרא Zeitgeber(s) – גירוי (של אור במקרה זה) שעושה reset למחזור, שמתחיל מחדש.

החומרים וכמותם בגוף משתנה במשך שעות היום – כל חומר / הורמון / תהליך מטבולי עובר שינויים בהתאם למחזור הצירקידיאני.

ה"שעון הביולוגי" נמצא בSCN (suprachiasmatic nucleus) בהיפותלמוס. יש שם גרעינים ש"דולקים" בזמן אור, ו"כבויים" בחושך. יש מסלול עצבי מיוחד ישירות מהרשתית לSCN. הפוטופיגמנט מלנופסין (melanopsin) קשור למסלול – מעביר את המידע מתאי הגנגליון ברשתית לSCN.

הערות לגבי הSCN :

א.      אם הורסים את הSCN בשני הצדדים, השעון הביולוגי נהרס לחלוטין – כל התהליכים נהרסים והחיות נרדמות ומתעוררות באופן משובש ואקראי.

ב.      הפעילות בSCN גבוהה יותר בשעות האור, גם בחיות שפועלות בלילה.

ג.       כל עוד הרקמה חיה, התאים בגרעין ממשיכים בפעילותם. זה אומר שלתאים שם יש שעון פנימי – קצב של בערך 24 שעות.

ד.      אם ניקח בעל חיים שהSCN שלו נהרס בשני הצדדים ונשתיל רקמת SCN שהוצאנו מבעל חיים אחר, נחזיר לבעל החיים את השעון הביולוגי. זה קורה ללא קשרים עצביים, אלא רק בעזרת קיומו של הSCN (באמצעים כימיים).

מה שגורם לשעון הביולוגי עצמו הוא סדרה של חלבונים שנבנים ומתפרקים בקצב של 24 שעות (הבנייה ופירוק החלבונים מתבצעים בתוך התאים). גנים מסוימים מוציאים mRNA רק בזמנים מסוימים. בזמן האור נבנים שני חלבונים (TIM, RER), שיכולים להתחבר וליצור מולקולה יציבה יותר. בחושך יווצרו פחות חלבונים, ורמתם בתא תרד. במקביל, חלבונים מסוימים נכנסים בחזרה לגרעין התא ועושים שם אינהיביציה לייצור mRNA נוסף.

Pineal gland – נמצאת בצד האחורי של המוח. היא משחררת חומר שנקרא מלטונין         (melatonin). בדגים ובדו-חיים הוא יוצר פיגמנטציה וגורם להם להיות כהות יותר (ביונקים חומר אחר, מלנין, מכהה את העור). התפקיד שלו הוא במחזורים עונתיים. בבני אדם מחזורים אלו פחות בולטים, אבל בעלי חיים אחרים מושפעים מכך מאוד. המלטונין משפיע על ההתנהגויות השונות של בעלי החיים. בשנים האחרונות המלטונין מוזכר כקשור לתהליכי שינה, כמו במצבי ג'ט לג. הטענה של חלק מהאנשים היא שהמלטונין עוזר בשינה ובמצבי ג'ט לג. יש לציין כי הממצאים האמפיריים הם פחות חזקים מכפי שמשתמשים בהם. המלטונין משפיע על ה-SCN, וכך על השעון הביולוגי.

מהי תפיסה? האם זו חווית הפרט בנוגע לאובייקטים במרחב? לא רק – אלא משהו יותר מורכב. למה ללמוד תפיסה, שהיא לכאורה מובנת מאליה? שנים חשבו שאין פה עניין למחקר. בפועל – העניין לא פשוט כל כך. לדוגמא – תוכנת המחשב "כחול עמוק" תוכננה לשחק שח באופן הטוב ביותר, ברמה של טובי העולם. עם זאת, טרם פותח רובוט שיודע לתפוס כמו בני אדם – שיכול, למשל, לנקות את הבית. פותחו פתרונות מקומיים, אך לא ישות עם תפיסה עצמאית. משהו בנו עושה מלאכה מורכבת גם אם אין לנו אינטרוספקציה לעניין.

תפיסה היא לא מיידית – יש מערכת מורכבת ביותר שעושה את המלאכה. היא אינה מיידית, למרות שהיא מאד מהירה. בקורס נתאר את מה שאנו יודעים עד היום בנוגע לתפיסה – למרות שזה work in progress, אנחנו רחוקים מלדעת הכל, התחום משתנה כל הזמן. העקרונות הכלליים ידועים – אך הפרטים פחות.

כשליש מהמח עסוק בתפיסה. התפיסה כוללת בתוכה המון שלבי ביניים עד לתוצר הסופי. דרך אחת לראות את מורכבות העניין היא לראות את תפקוד המח בעקבות נזקים בו. לפציינטים עם בעיות תפיסה אין לרוב בעיה אינטלקטואלית, בעיה טכנית עם החושים (כמו בעיית ראייה) וגם לא בעיה תפיסתית רחבה. לאדם בסרט יש בעיה עם זיהוי האובייקט, אבל משהו במח שלו יודע לזהות מה קורה, אבל לא לקשר את זה למושג. לכן – כשהפציינט ראה מנעול מספרים, הוא החל לעשות את התנועה של פתיחת המנעול עם הידיים, אבל המח, בחלקו המודע, לא ידע על מה מדובר. המח עוסק בהרבה דברים – חלקים קשורים במודעות וחלקם לא. כשמשהו ספציפי נפגע – הוא לא מתפקד אבל החלקים האחרים כן.

גם במח הנורמלי אנחנו רואים הרבה פחות ממה שנראה לנו (למשל – הסרט עם הגורילה והכדורים). יש לנו מיקוד בדברים מסוימים. החוויה כאילו אנחנו רואים הכל – היא אשליה. אנחנו רואים הכל אבל חווים חלק קטן מזה. המערכת שלנו משלימה את השאר. מה שאנחנו "רואים" הוא מה שאנחנו מבינים ממה שקורה בעולם. זו המערכת איתה אנחנו מתמודדים.

למעשה, המערכת התפיסתית שלנו לא מסוגלת להתמודד עם עומס הגירויים בעולם. לא הכל נרשם על ידי החושים ולא הכל מעובד על ידי המח. המערכת משתמשת בחוקים/כללי אצבע שנכונים לגבי העולם – למשל, מי שנמצא קרוב יותר מסתיר את מי שרחוק יותר. אם נראה מישהו חלקית, נסיק שמי שנראה חלקית רחוק יותר. זו הסקת מסקנה, לא משהו שקשור ב-input הויזואלי. אם ניצור מצב מלאכותי שבו לכאורה דבר אחד מסתיר משהו אחר, נתפוס את זה כאילו זה אכן כך. על כך מבוססים תעתועי/משחקי ראייה. למשל –

זה נראה שאחד מאחורי השני. למעשה, יש פה הנחה שיש שתי צורות

רגולריות – ריבועים. זהו למעשה גירוי דו ממדי, אבל יש לנו תחושה

של מרחב.

דוגמא אחרת – המערכת הויזואלית שלנו מניחה שהתאורה מגיעה מלמעלה. לכן – נוכל לראות לפעמים עיגולים "שקועים" ולפעמים בולטים. יש לנו הנחה מוקדמת לגבי תאורה. המערכת התפיסתית עושה הרבה מאד עבודה נוספת מעבר למה שנמצא בגירוי עצמו 

בנוסף, המערכת התפיסתית מתמקדת רק בחלק צר מהגירויים בעולם. למשל – העין מתמקדת רק באור – קרינה אלקטרומגנטית בטווח מסוים. על סמך ספיגת הקרינה באובייקט מסוים, האור מוחזר בצורה מסוימת ונוצרים הצבעים במערכת התפיסה. לקרינה אלקטרומגנטית יש ספקטרום רחב שמתחיל מאורכי גל קצרים ועד לגדולים ביותר – ובאמצע יש תחום צר של אורכי גל שהעין שלנו רגישה אליו. רק הוא נקרא אור. בתוך התחום הזה, יש חלוקה לספקטרום של צבעים. אור של לייזר הוא בעל אורך גל ספציפי אחד. אנחנו משתמשים בתחום צר של גירויים בעולם, ומכך מניחים, למשל, ש"ירוק" קיים בעולם. בפועל – יש מספר רב של קומבינציות שיכולות להביא ל"ירוק". הצבעים היא חוויה אנושית לחלוטין, המבוססת באופן רפה על גירויים. יש קשר בין מה שאנחנו חווים לגירויים, אבל הם לא זהים. לחיות שונות יש רגישות לספקטרומים שונים. לעטלף, למשל, יש טווח מאד רחב שהוא גם נעזר בו לניווט – הוא נע לפי ההד החוזר של הצלילים שהוא מפיק.

לו היינו מבססים את הידע שלנו על העולם רק על המערכת התפיסתית, לא היינו יודעים מה באמת קורה בעולם – אך באמצעות מכשירים אחרים, נוכל לזהות: הגברה (כמו מיקרוסקופ), המרה (מונה גייגר, אולטראסאונד).

המערכת התפיסתית היא מערכת לומדת – כשנראה ציור של פרה משורטט באופן ברור, זה ישנה את המח שלנו כך שאם נראה רק ציור כללי ולא ברור באותו דפוס, נזהה אותו כפרה. אילוזיות ויזואליות הן דבר חשוב מאד. הן מעידות על תהליך התפיסה – זוהי טעות שיטתית, היסק מוטעה. זה מעיד על המסקנות שהמערכת התפיסתית שלנו מסיקה.

הנחת המוצא היא שיש לנו מערכת תפיסתית אינדוקטיבית שבונה את עצמה על הנחות (Constructive). עם זאת, יש גישה אחרת – אקולוגית/גיבסוניאנית/ורדיקאלית (Veridical) שטוענת שהמערכת התפיסתית שלנו נמצאת באיזשהו אופן באינטראקציה עם העולם. היא לא מסיקה מסקנות, אלא החושים מזהים את העולם. לא ניכנס לגישה הזו כאן, כי המרצה לא מאמין בה.

מאפייני התפיסה:

א.      קונסטרוקטיבית – מייצרת תוצר גדול מסך חלקיה.

ב.      קשורת הקשר – דברים נתפסים אחרת בהקשר אחר.

ג.        כוללת פרשנות – דברים נתפסים אחרת לפי פרשנותנו אותם.

ד.      מגבשת חלקים לסך כולל – מבצעת קיבוץ לצורך הבנת האובייקטים במציאות.

תפיסה היא דבר סימבולי: המח שלנו יוצר סמלים/ייצוגים של העולם שמטרתם לייצג את העולם – אך הם לא זהים: במח יש צבע אדום, בחוץ יש קרינה אלקטרומגנטית שהמח מקבץ; החוויה התפיסתית שלנו היא "סרט" של המערכת התפיסתית על העולם, ולא העולם עצמו. ה"מסומל" הוא התהליך המוחי שקשור בזכרון שלנו מה"מסמל". בניגוד לסרט קולנוע – ל"סרט" שלנו יש יחס לעולם האמיתי, כלומר – ישנו מגע אמיתי עם העולם. ה"סרט" שלנו קשור בזמן ובמרחב לעולם. כשחושבים על העניין הזה כך, מתחיל להיות ברור למה שליש מהמח עסוק בתפיסה. הקורס יעסוק ב-איך המערכת התפיסתית במגע כה טוב עם העולם. Inverse optics – המגע הויזואלי עם העולם הוא דרך האור שמגיע לאישון, שמשטח את העולם התלת-מימדי לרשתית הדו-מימדית. אחר כך, המח עובד קשה כדי להחזיר את התמונה לתלת מימד. השאלה של המערכת הויזואלית היא איך ניתן לעשות זאת? כדי להתמודד עם המערכת הזו:

א.      נבין מהם הגירויים בעולם באמת – הגירוי הפיזיקלי.

ב.      נבין את תהליך ההתמרה של האור לתהליכים ביו-כימיים.

ג.        נבין את הפעילות הניורונית בתוך המח שקשור בתפיסה.

בשיעור הקודם דיברנו על כך שתפיסה היא קונסטרוקטיבית – יצירה מוחית שמבוססת על הקלט מהעולם. בקורס הזה ננסה להבין איך היצירה המוחית איכותית כל כך. ישנן כמה גישות להבין איך המערכת התפיסתית עובדת: פסיכולוגית (איך המערכת מחשבת), ביולוגית (איך המוח מבצע זאת טכנית, כמו הבנה של חומרה של מחשב) ותיאורטיות (היבטים תיאורטיים של ניתוח התפיסה).

1. גישות פסיכולוגיות:

                                 א.         גישה נטורליסטית – איפיון מה שהאדם חווה. יתרונות: יש מידע רב שניתן לאיסוף. זו לא גישה מוצלחת:

                                                               i.      היא מבוססת על תיאורים – שלא משקפים את החוויה באופן מדויק (למשל – עיוורי צבעים מקטלגים צבעים כמו כולם).

                                                             ii.      מקבלים את "קצה הקרחון" – לא תמיד אנו מודעים לכל מה שאנו חווים. התפיסה המודעת מושפעת רבות מהיבטים לא מודעים, מלמידה, מזכרון וכד'.

                                                            iii.      חסרונות נוספים: לא ניתן "לתחקר" חיות; המענה המילולי תלוי מאד בשאלה; אנשים לעיתים משקרים או מזייפים תחושות; אנשים לעיתים לא מודעים לבעיות תפיסתיות (Anton's Syndrome – עיוורון לא מודע, האדם יבדה סיפורים על מה שהוא רואה – זה מעיד על ניתוק בין תפיסה לחוויית התפיסה); השפעת הציפייה לחוש על התחושה – כמו שנשמע צלצול במקלחת אם נחכה לטלפון חשוב.

                                 ב.         גישה אקספרמנטלית – ביסוס על ניסויים מסודרים, על מניפולציות ספציפיות של המערכת. מקבלים את הפלט ומסיקים מסקנות. לא נסתמך על דעתו של הנבדק, אלא על הנתונים האימפיריים. הגישה מאפשרת חזרה על תוצאות הניסוי, מאפשרת בידוד של הגורם לתגובה. שני סוגי ניסויים – ניסויי התאמה (Matching) שבו המנוסה משנה גירוי עד שיהיה זהה לגירוי אחר וניסויי גילוי (Detection) שבו המנוסה נדרש לאתר את סף הגירוי המזוהה. יש הטוענים שהגישה האקספרימנטלית היא לא אקולוגית בגלל שהיא מבוססת על גירויים שלא קיימים בטבע וגם – בבידוד מחושים אחרים.

1. גישות ביולוגיות – דרך המערכת העצבית.

                                 א.         Lesion Studies – אפשר לבצע לזיות חלקים במח ולראות את השפעותם על המערכת התפיסתית. עם זאת, קשה להתמקד בתפקוד הספציפי של האיבר לו נגרם הנזק עקב היתירות ותגובות השרשרת במח.

                                 ב.         Evoked Potential – שמים אלקטרודות ומודדים את הפעילות החשמלית של המח. יש תגובה סיסטמתית לכל מיני גירויים. המגבלה של העניין – זה רושם פעילות של המון נוירונים. לכן – זהו מדד גולמי ולא מדויק. ניסויים בשיטה זו הראו תגובות מוחיות גם לגירויים שהאדם אינו מודע להם.

                                  ג.          Brain Imaging – PET, fMRI. המערכות יכולות להעריך אילו חלקים במח פעילים בכל נקודת זמן. אפשר להסתכל על זה כפונקציה של המניפולציה שעשינו. אפשר להפיק מידע לגבי החלקים האנטומיים במח שמתעסקים עם זה (וגם MEG – פעילות חשמלית של תא יוצר שדה מגנטי, בעל דיוק מדהים בזמן, אבל פחות טוב במיקום; בנוסף – יקר ורגיש להפרעות חיצוניות).

                                 ד.         TMS – גירוי מגנטי של חלקי הקורטקס (לזיה הפיכה) והסתכלות על ההתנהגות.

                                 ה.         Single Cell Techniques – נדיר מאד, לא נדבר על זה. יש דרך למדוד פעילות חשמלית של תא עצב בודד ולהבין כך מה המערכת מקבלת. הגישה הממוקדת לא בטוח משקפת את הפעילות של כל האזור.

צריך להכיר את מגבלות כל הגישות ולבנות סדרת ניסויים שיכולה לסייע לנו לבנות סיפור אחד שמסתדר עם כל הממצאים. אם יש סיפור קוהרנטי – זו הדרך להתמודד.

1. הגישה התיאורתית – מהם הכללים הגלובליים לפיהם המערכת עובדת? אילו חוקים עובדים בתוך המערכת התפיסתית? עסקנו בחומרה – ועכשיו נתמקד בתוכנה. חוקים לדוגמא: בעולם האמיתי, אובייקטים נוטים להיות "דחוסים", כלומר – חלקים שלהם אינם מפוזרים במרחב אלא נמצאים זה בקרבת זה; צבע של אובייקטים נוטים להתחלף באופן הדרגתי ולא בחדות; אור מגיע מלמעלה; ועוד. חלק מהחוקים מובילים אותנו למסקנות שגויות – אבל, אם כך, למה אנחנו עדיין מחזיקים בהם? כי הם מקצרים את משך העיבוד של המח.

למשל כשנראה ארבעה "פאקמנים" – נחשוב שאנחנו רואים ריבוע, למרות שהקווים שבונים את הריבוע הזה למעשה מתרחשים רק בתוך המח. למה? כי למח לא נראה סביר שארבעה "פאקמנים" יסתדרו בדיוק עם ה"פה" זה לכיוון זה בזווית מדויקת. תופעה זו מתרחשת גם אצל חיות – אצל קופים ניתן היה לראות שיש תאים שפעילים רק במידה והפאקמנים יוצרים ריבוע דמיוני – ולא כשזה לא עושה אשליה של ריבוע. כך – נוכל להסיק מסקנות תיאורתיות על המערכת – היא מחפשת הבדלים בין אזורים מוארים לאזורים פחות מוארים; והמערכת מחפשת סיפור כולל שמתאים לכל מה שאנחנו רואים. בהמשך, המערכת גם אומרת לעצמה שחייב להיות הבדל גוונים בין הריבוע לחוץ, והמח מוסיף את העניין הזה, שלא קיים במציאות. הריבוע נראה לבן יותר משאר הדף.

נזק מוחי ספציפי פוגע בהיבטים ספציפיים של התפיסה – הוא לא פוגע בכל המערכת (זה ההבדל ממחשב, למשל). יכול להיות נזק מוחי שגורם לאנשים לא לזהות את הריבוע, למשל.

עקרונות בסיסיים של הגישה התיאורטית – הכרה בשונות בין אנשים והתמקדות ביוצאי הדופן, באנשים לא מפותחים או עם בעיות פיזיולוגיות ובחיות לצורך הסקת המסקנות. עקרון נוסף – התפיסה ניתנת לשינוי – למשל: הבחנה בין תנועות ששונה בין שפה לשפה (ונראית לאחרים בלתי מובחנת) או – הבחנה בין סוגי יין.

פסיכופיזיקה – שיוך גירויים פיזיקליים לדפוסים תפיסתיים. פכנר ואחרים שאלו שאלה – מה היחס בין הדבר החיצוני בעולם (למשל – תדר הצליל) לבין העולם הפנימי (הצליל הנשמע). מה הקשר בין ההשתנות הפיזיקלית לבין השינוי בחוויה שלנו? אין חפיפה מלאה, אבל האם יש קשר ברור? ניסוי לדוגמא – מהי העוצמה הכי חלשה שניתן לשמוע? רב בני האדם חושבים שיש להם "סף". מתחת לסף – לא שומעים. מעליו – שומעים. צריך להתחיל מצליל נמוך, לאט לאט מעלים – ואז הבנאדם פתאום שומע וגילינו את הסף.

אבל האמת היא לא כזו! מקבלים למעשה פונקציה רציפה, לא פונקצית "מדרגה" עם קפיצת סף. יש תדרים שלא שומעים, אבל מה שעולה הוא הסבירות לשמוע. יש גירוי שבסבירות של 30% נשמע, יש גירוי שבסבירות של 70% נשמע וכד'. למערכת התפיסתית אין רגישות אחת ספציפית – אלא רגישות שכל הזמן משתנה עם הזמן. היא משתנה באופן שלא ניתן לנבא (ולכן – עניין זה נקרא "רעש"). יש חוסר מושלמות של המערכת, היא כל הזמן משתנה באופן רנדומלי. השינויים האלו ממש לא קטנים. יש חלק סיסטמתי אבל – יש השפעה גם לרעש. בכל הטווחים הקטנים תהיה תנודתיות. כל מערכת אנושית היא "רועשת". מפרידים בין הטעות השיטתית לטעות הרנדומלית. האינטואיציה שלנו על העולם היא שכל דבר נובע ממשהו. כחוקר – כל דבר שאתה לא יכול להסביר אותו – הוא "רעש". אם נוירון יורה ללא גירוי (וזה קורה) – זה רעש.

ישנם שני סוגי "סף" – סף אבסולוטי וסף יחסי. איך בונים בסיס נתונים יעיל שעוזר לנו להבין מה המערכת התפיסתית קולטת? איך מוצאים את הסף?

סף אבסולוטי – ישנן כמה שיטות למציאת הסף האבסולוטי:

1. משמיעים גירויים בתדרים שונים ובעוצמות משתנות (כדי להוציא את גורם העוצמה מהמחקר), עושים מיצוע אחרי מספר רב של תצפיות וכך מגלים. כאמור, אין "סף" אחד ברור – ולכן בפועל מחליטים שהערך שבו 50% מהאנשים אומרים כן ו-50% לא – הוא הסף. בהינתן המורכבות של הנתונים, ובגלל שאין מדרגה – אנחנו מגדירים את ה-50%, באופן שרירותי – זו הקונבנציה המקובלת.
2. שיטה אחרת שהומצאה היא "שיטת המגבלות": אין שינויים גדולים בעוצמות, ומציגים את הגירויים כך – לוקחים צליל גבוה ולאט לאט מורידים אותו עד שהמנוסה אומר שהוא לא שומע. אח"כ מתחילים מלמטה עד למעלה – וחוזר חלילה. את התוצאות אפשר למצע.
3. גישה אדפטיבית – מורידים את העוצמה עד שמגיעים לפעם הראשונה שאומרים "לא", ואז מעלים עד שאומרים "כן", מורידים, מעלים וכד'. בסוף מוצאים ממוצע.

כל השיטות האלו נועדו להשיג סף. כשעושים את זה, מגלים שלמערכת יש סף מאד נמוך – אפשר לראות נר ממרחק 48 ק"מ, אפשר לשמוע תקתוק של שעון ממרחק שישה מטרים, אפשר לטעום כפית סוכר ב-7.5 ליטר מים, אפשר להריח בדירת שלושה חדרים טיפה אחת של בושם.

סף יחסי – אבל מהו ההבדל הכי קטן בין שני גירויים שניתן למצוא? מהי מידת ההפרדה? זהו סף יחסי. המערכת הרבה יותר רגישה להבדלים בין גירויים למול סף אבסולוטי.

עושים השוואה בין גירויים שונים. כשעושים את הדברים האלו ניתן לבנות פונקציה פסיכופיזית. במקרה של הבדלים בין גירויים, יש חוק מהמאה ה-19 שהתגלה כנכון עד היום – חוק ובר. ככל שהגירוי גדול יותר – כך מבחינה אבסולוטית אני מגלה הבדלים רק כשהם גדולים. כשהעוצמה נמוכה – אני ער להבדלים קטנים. כשהעוצמה גבוהה – הבדלים גדולים. אפילו אם הרגישות היא אחוז אחד – הערך האבסולוטי שונה לגמרי. למשל – אוכל לזהות הבדל של סנטימטר בין שני זבובים, אך לא בין שני פילים. חוק ובר מנוסח כך:                                  

חוקר בשם Blevler טבע את המונח Schizophrenia (שסעת). הוא קרא למצב כך כי הוא הבחין שאצל סכיוזפרנים יש חוסר קשר בין הרגש לדברים שנאמרים. היום רוב החוקרים חושבים שזה שם מאוד לא מוצלח כי הוא לא מתאר את מה שצריך. אנשים מבלבלים בין סכיזופרניה למצב של אישיויות מרובות (multiple personalities). ללא ספק סכיזופרניה היא מחלת הנפש החמורה ביותר, ומאפיינת 1% מהאוכלוסייה הכללית (שכיחות גבוהה יחסית). השכיחות מאפיינת תרבויות מאוד שונות, וגם מתקופות מאוד קדומות יש עדויות למצבים סכיזופרניים. זה מרמז על כך שהסיבות לסכיזופרניה יכולות להיות ביולוגיות.

התיאור היום של סכיזופרניה הוא תאור חדש יחסית. שנים רבות היה חוסר הסכמה בין החוקרים לגבי איזה מצבים נכנסים ואיך אפשר לאפיין סכיזופרניה. זו מחלה עם מספר תופעות – סימפטומים חיוביים, שליליים וקוגניטיביים. הסימפטומים החיוביים הם אלו שמעידים על קיומה של סכיזופרניה. הם לא חיוביים אלא מוסיפים על ההתנהגות הנורמלית. מדובר על דלוזיות, הלוצינציות והפרעות חשיבה. הסימפטומים השליליים והקוגניטיביים מאוחדים לפעמים. הם משותפים למצבים קליניים אחרים ולתופעות נוירולוגיות אחרות. הסימפטומים השליליים הם פגיעות / חוסר בהתנהגות נורמלית – התרחקות חברתית, חוסר רגש, ירידה במוטיבציה. הסימפטומים הקוגניטיביים הם קושי בשמירה על תשומת לב / ריכוז, בעיות פסיכומטריות, בעיות למידה וזיכרון, פתרון בעיות לקוי ובעיות בחשיבה מופשטת. המנגנונים שגורמים לכל אחד מסוגי הסימפטומים הם שונים, וההגדרה של חולה סכיזופרניה היא לפי הסימפטומים החיוביים.

הסימפטומים החיוביים

א.      חשיבה לא מסודרת – דיבור לא רציף, חשיבה מאוד אסוציאטיבית, גם באמצע משפט בזמן שהחולה נמצא בהתקף הפסיכוטי. יש שימוש בחרוזים, חזרה על מילים, הכפלה / השלשה של מילים במשפט שלהם וכן הלאה. השפה היא מאוד פשוטה וענייה (חלק מהסימפטומים השליליים).

ב.      דלוזיות – אמונות, מחשבות או תפיסות שווא. אנשים תופסים דברים בסביבה שאחרים לא תופסים. בדרך כלל מדובר בתרחישי רדיפה (לדוגמא – ה-CIA הכניסו לחולה משדר לשן ומנסים להשפיע עליהם כל הזמן), תרחישי גדלות (אנשים מרגישים שהם כל יכולים) ותרחישי שליטה (מישהו שולט במעשיי ובמחשבותיי).

ג.       הלוצינציות – בדרך כלל אודיטוריות וקשורות לאמונות השווא – יש קול שמדבר אליהם, שולט בהם וגורם להם לעשות דברים ולפעול בניגוד לרצונם. הקול לא נותן להם לחשוב באופן חופשי.

הסימפטומים השליליים

הסימפטומים השליליים כוללים עניות שפה, חוסר יכולת ליהנות, ריחוק חברתי ותגובה רגשית משוטחת. הסימפטומים הקוגניטיביים כוללים פגיעה בזיכרון ובלמידה, חשיבה מופשטת ופתרון פעיות ירודים.

תורשתיות

סכיזופרניה מופיעה בגיל צעיר. עיקר ההופעה היא בין הגילאים 25-16 (מתחילה בדרך כלל בגיל ההתבגרות). ככל שמתקדמים בגיל הסיכוי לחלות במחלה הולך וקטן. ההופעה הראשונה היא בגיל ההתבגרות / בוגרים צעירים. זה שונה מדיכאון למשל, שיכול להופיע בכל גיל, אבל מגיע לפיק בגיל 45. אין הבדל בשכיחות הופעת המחלה בין גברים ונשים.

אחת העדויות לכך שמדובר בבסיס ביולוגי היא שכיחות המחלה. מהסטטיסטיקה ניתן להסיק כמה מסקנות. הסיכון אצל ילדים ששני הוריהם סכיזופרניים הוא בסביבות ה-50%. אם היה מדובר בגן יחיד ודומיננטי, היינו מצפים ל-75%. אם הוא היה רצסיבי, היינו מצפים ל-100%. זה מסיט אותנו להשערה שאנחנו יורשים משהו בגנים שגורם לרגישות מוגברת לפתח סכיזופרניה. גם אצל תאומים זהים יש רק בערך 50% זהות בסכיזופרניה, למרות שהגנים שלהם זהים לחלוטין. כנראה שמדובר בצרוף של כמה גנים, למרות שהמחקר עדיין לא מצליח ללמוד משהו עקבי[3].

במחקר לקחו זוגות תאומים שאחד מהם אובחן כסכיזופרן והשני לא. בודקים את השכיחות לסכיזופרניה אצל הצאצאים שלהם. בתאומים זהים, השכיחות לצאצאים סכיזופרניים הוא בערך 17%, גם אצל התאום הלא סכיזופרן – הבסיס קיים אצל שניהם. בתאומים לא זהים, ההסתברות היא 17% אצל הסכיזופרן, אבל רק 2% אצל התאום שלא אובחן כסכיזופרן.

Concordance – אם לקרוב משפחה אחד יש X, מה הסיכוי שלקרוב משפחה אחר גם כן יהיה X (בין אחים, תאומים וכן הלאה).

הטיפול התרופתי

הטיפול התרופתי בסכיזופרניה ובדיכאון התחיל בערך ב-1950, ובשני המקרים התרופות נמצאו באופן מקרי לחלוטין. עד אז חברות ניסו להתמודד עם החולים באופן עצמאי. ניסו כל הזמן למצוא תרופות טובות יותר. ב-20 השנים אחרי גילוי התרופות הראשונות מספר המאושפזים ירד בחצי. היום רוב המטופלים מקבלים טיפול תרופתי ומקיימים חיים נורמליים בצורה זו או אחרת (לפני כן לא הייתה דרך להתמודד איתם).

Chlorpromazine – תרופה קלאסית לטיפול – typical neuroleptic (תרופה אנטי-פסיכוטית). הפסיכוזה היא חלק מהתופעות הסכיזופרניות. תרופה זו הורידה באופן משמעותי את תופעות המחלה. זו תרופה שניתנת באופן קבוע לטיפול בסכיזופרניה. כל התרופות מסוג זה חוסמות רצפטורים של דופמין (וכך הן מורידות את הסימפטומים החיוביים). בעקבות כך הגיעו למסקנה שסכיזופרניה נגרמת בגלל עודף פעילות במערכת הדופמין. אנטגוניסטים לדופמין עוזרים נגד סכיזופרניה

Clozapine – תרופה מהמשפחה החדשה של תרופות שנקראת atypical neuroleptic, לה יש יעילות תרופתית גדולה בהרבה. היא חוסמת רצפטורים שונים של דופמין מהתרופות הרגילות.

אפשר לחזק את הטיפול התרופתי על ידי שילוב אנטגוניסטים לדופמין. במקביל, כל האגוניסטים לדופמין מחזקים את ההתקפים הפסיכוטיים. לכן, שימוש בסמים הלוציאטיביים יכול לגרום להתפרצות של מצב פסיכוטי

שתי מערכות דופמינרגיות מעורבות – מערכת מה-substantia nigra ומערכת מה-VTA, שמוסרת מידע ל-nucleus acumbens, לאמיגדלה, ל-olfactory bulb ועוד. מה שגורם לסכיזופרנים להאמין בדלוזיות הוא חיזוקים לא מתאימים בזמנים מסוימים. לכל אחד יש הנחות או מחשבות שווא שמדוכאות. סכיזופרנים, בגלל שמערכת החיזוק שלהם אינה תקינה, מקבלים חיזוקים על התנהגויות לא תקינות (זו התיאוריה המקובלת היום).

סימני הלוואי של הטיפולים התרופתיים – כשמתחילים שימוש בתרופות לוקח זמן עד שרואים שיפור קליני (יכול לקחת 4-3 שבועות). ברוב המקרים הסימפטומים הם דמויי פרקינסון בתקופה הראשונית, תופעה שנעלמת בהדרגה ולא חוזרת. אצל חלק (10%) מהאנשים מתפתח אחרי שימוש כרוני בתרופות מצב קליני בשם Tardive dyskinesia, מצב שמופיע רק אצל אנשים שלוקחים את התרופות לאורך זמן. אלו תופעות הפוכות מפרקינסון – תנועות לא רצוניות בעיקר באזור הפנים והצוואר, באזור הפנים והשפתיים ("טיקים"). הסימפטומים הפוכים לפרקינסון למרות שחוסמים להם את הדופמין. אם מקטינים את הטיפול התרופתי הסימפטומים מחמירים. דווקא העלאה של רמות התרופה גורמת למצב הקליני להיעלם. המחשבה היום היא שמתפתחת Supersensitivity בגלל החסימה המתמשכת של הרצפטורים לדופמין, כך שעכשיו גם התרופות שאנחנו נותנים לא מצליחות לחסום את הרצפטורים. ה-Supersensitivity מתפתח בעיקר ברצפטורים מסוג 2D שמאפיינים בעיקר את הגרעינים הבזאליים. הסימפטומים החיוביים של סכיזופרניה מתווכים ב-nucleus acumbens (שם יש בעיקר רצפטורים מסוג 3D ו-4D), כך שהתרופה ממשיכה להיות יעילה.

ה-Clozapine עוזרת למנוע סימפטומים חיוביים ללא ה-Tardive dyskinesia כי היא חוסמת ספציפית רצפטורים של 3D ו-4D.

עדויות לפגיעה מוחית – הסימפטומים השליליים

הסימפטומים השליליים והקוגניטיביים קיימים גם במחלות אחרות, וזה רמז לחוקרים שייתכן ומדובר כאן בפגיעה מוחית. יש הרבה עדויות לטענה זו. אחד הדברים שתוארו בראשית המחקר הוא שאצל סכיזופרנים יש חדרים (במוח) מוגדלים, בערך פי שניים מאנשים אחרים. כשהחדרים מוגדלים יש רקמה מוחית קטנה יותר. כל שטח שקטן גורם לגדילת החדרים וליצירת עוד נוזל (CSF).

ההנחה היא שכבר בהתפתחות העוברית ההתפתחות המוחית אינה שלמה, ואם זה לא היה בהתפתחות העוברית זה יתרחש בלידה. מכאן הגודל המוקטן של המוח מלווה את הילדי. משהו קורה בגיל ההתבגרות, בו אנחנו יודעים שיש ירידה במספר תאי המוח, ומסתיימים תהליכים. אצל סכיזופרנים יש ירידה חדה ומסיבית במסה המוחית, וזה השלב בו מופיעה התפרצות המחלה. הדגנרציה מופיעה בתקופה מסוימת. אין כאן דגנרציה מתמשכת אלא תקופה אחת של ירידה משמעותית.

גורמים לסכיזופרניה

יש מספר גורמים סביבתיים לסכיזופרניה וההפרעות המוחיות בה : העונה בה נולדנו, קו הגובה בו אנחנו חיים, חוסר התאמה בין דם האם לתינוק, לחץ אצל האם, תזונה לקויה אצל האם, מחלות ויראליות שעברו אל האם במהלך ההריון, משקל נמוך בזמן הלידה, קרבה לקטבים.

לדוגמא – הבדלים בעונות – אמהות שהשליש השני של ההריון שלהן היה בחורף. החיבור של הסיכוי להצטנן בשילוב עם רגישות גנטית אצל הילד מעלה את השכיחות לסכיזופרניה אצל ילדים. דוגמא נוספת – במקומות עם אפידמיות (מגפות) של שפעת, השכיחות הגדולה ביותר לסכיזופרניה היא לאמהות בשליש השני של ההריון בזמן האפידמיה.

תאומים זהים יכולים לגדול בשלייה אחת או שתיים. זה בשלב בו הביצית מתחלקת לשניים. אם זה קורה לפני היום הרביעי אחרי ההפריה, יהיו שתי שליות, בעוד אם זה אחרי תהיה שלייה אחת. בשליות נפרדות ה-concordance לסכיזופרניה הוא 10%, וכשהם באותה שלייה הוא בערך 60%, בגלל ההשפעה המשמעותית של השלייה על גדילת הילד (חמצן ומזון משותפים, בנוסף לוירוסים, יכולים לעבור ביתר קלות).

יש גם מקרים בהם סכיזופרניה מופיעה במשפחה ללא רקע גנטי. הרבה חוקרים מאמינים שהופעה כזו קשורה לפגיעה מוחית מסביב לתהליך הלמידה. מצוקה כזו יכולה להתפתח לסכיזופרניה, גם אצל אנשים ללא רקע גנטי. הרקע המוחי הוא מאוד מוקדם ומלווה את הפרט עם ההתפרצות בגיל ההתבגרות. בדרך כלל אם אין גורם גנטי, גורם גנטי חדש לא יעבור לצאצאים.

גיל האב הוא משמעותי גם כן בהתפתחות תקינה. בגלל שהביציות נשארות עם האם ונוצרות לפני הלידה, לנשים יש פחות בעיה. תהליך חלוקת תאי הזרע צובר ליקויים שמצטברים, ולכן גיל האב נחשב למשמעותי מבחינת הסיכון בו נמצא העובר.

יש ירידה בנפח המוח גם אצל מתבגרים נורמליים, אבל הירידה גדולה בהרבה אצל חולי סכיזופרניה. מחקרים חדשים מראים שהירידה היא פחות במספר התאים ויותר בהסתעפויות התאים.

הפגיעה המוחית שונה מחולה לחולה, וכוללת גדילה של החדרים, ירידה בחומר האפור ובתלמוס ועלייה בנפח הגרעינים הבזאליים. מבחינה פונקציונלית הפגיעה היא Hypofrontality – פחות פעילות בחלק הקדמי של המוח. אצל סכיזופרנים אנחנו מוצאים תמונה נוירולוגית שונה מנבדקים אחרים עם Hypofrontality. במיוחד יש פגיעה באזור     ה-DLPF[9]. פגיעה באזור זה מתגלה על ידי משימת חלוקת קלפים (Wisconsin card sorting task). בנבדקים נורמליים שעושים פעילות מתמטית ואז את מבחן חלוקת הקלפים יש עלייה גדולה מאוד בפעילות, בעוד בחולי סכיזופרניה יש תת-פעילות בקורטקס, במיוחד במוח הקדמי.

חיבור הסימפטומים החיוביים והשליליים

יש ניסיון לחבר בין שתי קבוצות הממצאים. מצד אחד יש מצב של היפר-סטימולציה (של 1D) בקורטקס הפרונטלי שגורם לסימפטומים השליליים. יש יותר פעילות במערכת ה-rewards שגורם ליותר גירוי לרצפטורים מסוג 3D ו-4D, מה שגורם לסימפטומים חיוביים.

המודל היום שאמור לפתור זאת :

ב-VTA יש מסלול מזו-קורטיקלי שמדבר עם נוירון של גלוטמט בקורטקס הפרה-פרונטלי, ששולח פידבק ל-VTA. הפידבק מגביר את ההפעלה ב-VTA. זה גורם גם לאינהיביציה של מערכת ה-rewards. אצל סכיזופרנים יש פחות חומר בקורטקס הפרה-פרונטלי, מה שגורם לפחות פידבק של גלוטמט שגורם לפחות הפעלה של המסלול המזו-קורטיקלי ופחות דופמין בקורטקס הפרונטלי. במקביל, בגלל הירידה במסלול הגלוטמט יש פחות אינהיביציה במערכת ה-rewards, מה שגורם לעוד סימפטומים חיוביים.

Clozapine – תרופה מאוד יעילה, שקשורה הרבה פחות להפרעות המוטוריות שנגרמות משימוש כרוני בתרופות הרגילות. בנוסף, היא פותרת גם את הסימפטומים השליליים. יעילותה נובעת מכך שהיא פועלת על רצפטורי 4D, 3D ולא על 2D. העניין בתרופה הוא שהיא partial agonist – חומר שמתחבר לרצפטור באפיניות מאוד חזקה, אבל פותח את התעלה רק באופן חלקי. בגלל האפיניות החזקה של ה-Clozapine, הוא יושב יותר זמן על הרצפטור, והתעלות ייפתחו פחות (מאשר אם היה שם דופמין). במערכת ה-rewards – פחות דופמין יעבור. בקורטקס המצב הפוך – כאן האפיניות היא הפוכה ומעלה בעצם את הפעילות של דופמין מעל הרמות הנמוכות שהיו שם עד כה. כך מדובר ב"תרופת פלא" – יתרונות בשני המצבים על ידי התקרבות לרמה הממוצעת הנורמלית של דופמין.

רקע

רגשות (emotions) הם תהליכים מורכבים שמורכבים מכמה אספקטים :

1. האספקט הקוגניטיבי – מה שאנחנו חושבים שאנחנו מרגישים (feelings). רק אני יודע מה ה-feelings שלי.
2. האספקט ההתנהגותי – איך מתנהגים בגלל הרגשות. זה מה שאנחנו חווים מאנשים אחרים. אין לנו דרך אחרת לדעת איך הם מרגישים למעט ההתנהגויות ושינויים התנהגותיים (כולל הגדרות מילוליות – "אני מרגיש טוב").
3. האספקט הפיזיולוגי – עליו אין לנו שליטה. לכל רגש יש אספקט פיזיולוגי שכוללת הפעלה של מערכת העצבים האוטונומית, של המערכת ההורמונלית ויכולה להכיל שינויים בקצב הלב, בקצב הנשימה, לחץ הדם ושינויים נוספים. אין רגש ללא שינויים פיזיולוגיים. לא תמיד אנחנו מודעים לרגש.

אין לנו שליטה על רגש שמתעורר, זוהי תגובה פנימית שמתעוררת כתגובה. יש שליטה חלקית על כמה אנחנו מבטאים את הרגשות.

במשך שנים ידוע שיש מערכת איברים שקשורה לרגשות – המערכת הלימבית - מערכת תת-קורטיקלית של גרעינים פנימיים, וכוללת את בלוטת האמיגדלה (באזור הטמפורלי של המיספרות הקורטקס). האמיגדלה נמצאת בקצה המערכת, שנמצאת במרכז הקורטקס ויש לה צורה מעגלית.

אזור נוסף הוא אזור קורטקס פנימי, מתחת שכבת הקורטקס הראשית (Insula) – אי שנמצא מתחת הקורטקס הרגיל. גם הוא ממלא תפקיד ברגשות.

ההיפוקמפוס (והפארא-היפוקמפוס), ה-mammliary bodies, מערכת הריח וה-cingulate gyrus – שכבת הקורטקס הראשונה מעל הסיבים שמחברים את שתי המיספירות המוח (קורפוס קולוסום) – כולם קשורים לרגשות גם כן.

האמיגדלה – מרכיב מרכזי בתחושת רגשות. היא הקואורדינטור של התגובה הרגשית (עם כל האספקטים שלה). האמיגדלה התגלתה במחקרים של תחושות שליליות, של פחד, אימה וחרדה. היא כנראה ממלאת תפקיד פחות מרכזי ברגשות חיוביים, ויותר בשליליים. יש מספר גרעינים באמיגדלה, ביניהם ה-medial nucleus – אזור שמקבל מידע על ריח שקשור להתנהגות מינית. ה-medial nucleus של המאיגדלה מקבל מידע סנסורי ומעביר את המידע ל-central nucleus של האמיגדלה, שהוא החלק הראשי שמוציא מידע מהאמיגדלה (ותפקידו קואורדינציה של התגובה הרגשית).

אזורים כאלו הם בין היתר בהיפותלמוס (lateral hypothalamus) – אחראים על מערכת העצבים האוטונומית, ועוד אזורים בהיפותלמוס שקשורים לשליטה בהורמונים (וכך יש שליטה במערכות הפיזיולוגיות).

VPA – אזור שמשחרר דופמין.

Locus coerulus – אזור שמשחרר נוראפינפרין.

PAG – אזור מרכזי ב-midbrain, מסביב לתעלה (קשור מאוד ל-lordosis – התנהגות מינית נקבית). הוא קשור להתנהגויות שמאפיינות מין (species) מסוים, וסך התנוחה של הגוף. התנהגות של עכברים במקרה פחד היא freezing – קפיאה במקום (מה שעוזר להם להימנע מציפורי טרף).

ACTH – גרעין שקשור למערכת ההורמונלית.

RPC – אזור בגזע המוח שקשור לתגובת startle. קורה כשאנחנו עסוקים במשהו וקורה משהו מפתיע בסביבה – תהיה תגובה של אוריינטציה – נסב את תשומת ליבנו לגירוי זה (כמו לדוגמא קפיצה במקום, התנהגות בולטת אצל עכברים). עם זאת, ככל שאנחנו מתכוננים למשהו רע, יש הגברה של טונוס השרירים, ותגובת ה-startle מוגברת בחלקה.

מרבית המידע שלנו על האמיגדלה הוא ממחקר ב-30 השנים האחרונות – חוקר בשם Le Doux – פיתח פרדיגמה מחקרית. לפני שהיו מכשירים מורכבים לראות דרך הקורטקס, היה צורך לבדוק זאת על בעלי חיים. לכן, הרבה יותר קל לתת גירויים לא נעימים, אליהם החיה תגיב בצורה אגרסיבית (תגובות פחד ו/או חרדה). המודל שפותח היה תגובה רגשית מותנית (פחד) – conditioned emotional response – התניה קלאסית. החוקר השמיע צליל במשך 10 שניות, ובסוף הצליל החיה מקבלת שוק חשמלי לרגליים (באורך חצי שניה), וכך נוצרת התניה. בהדרגה, החיה לומדת ומקשרת בין הגירוי הלא מותנה לגירוי המותנה, ותתחיל להגיב ב-freezing לגירוי עצמו (תגובת פחד מותנית)

כל הפרדיגמה מצביעה של מעורבות של האמיגדלה שקשורה לפחד. חולדה עם פגיעה בשני צדי האמיגדלה לא תראה תגובת פחד, גם לא ישר אחרי השוק. האמיגדלה הכרחית לתגובת הפחד המותנית אם כך. כשמוציאים את האמיגדלה, גם אחרי שהחיה למדה והותנתה, תגובת הפחד נעלמת. בנוסף, אם מגרים את האמיגדלה, רואים תגובה של freezing אצל עכברים.

בבני אדם – היה ברור שגם בבני אדם יש לאמיגדלה תפקיד חשוב בחרדה ובפחד (בין היתר מאנשים עם הרס באזור האמיגדלה, שלא הראו תגובות פחד). במחקרים מוקדמים יותר נעשו ניסויים של גרייה חשמלית של המוח (בבני אדם), בין היתר בניתוחים של חולי אפילפסיה קשים – אז מנסים להוריד את המוקד האפילפטי, שנמצא באונה הטמפורלית. במקרים קשים פשוט מסירים את המוקד האפילפטי וכך מונעים את ההפרעות הנ"ל. פעם רופאים היו מגרים חשמלית אזורים במוח של אנשים בהכרה כדי לגלות היכן הם נמצאים במוח. התברר שכשמגרים באזור האמיגדלה אנשים דיווחו על תחושה סובייקטיבית של פחד.

תמיכה נוספת – קשר בין פגיעה באמיגדלה לתגובה רגשית. באופן ניסויי, התברר שלכל אדם יש תגובת startle שונה לגירוי מסוים. אם מראים להם תמונות רגשיות מאוד (פיגוע, תאונה וכו') ונותנים את אותו הגירוי החשמלי, תגובת ה-startle תהיה מוגברת. אצל אנשים עם נזק ספונטני באמיגדלה אין תגובת startle מוגברת לתמונות אמוציונליות. ממצא נוסף – אנחנו נוטים לזכור טוב יותר דברים שקרו במצב רגשי גבוה. אנשים עם פגיעה באמיגדלה לא מראים זיכרון טוב יותר במצבי הרגש הגבוה. לבסוף, בזמן שמיעת מילים בעלות תוכן אמוציונלי – האמיגדלה נדלקת ופועלת יותר.

כעס ואגרסיביות

רגש של כעס – הביטוי ההתנהגותי הוא תגובה תוקפנית. אנחנו מבחינים בין מספר התנהגויות תוקפניות – התנהגות ההתקפה והתנהגות המגננה – קשורות לתוקפנות בין שני פרטים מאותו מין – קשור בדרך כלל להתנהגות רבייה, בדרך כלל בין שני זכרים, במאבק על טריטוריה או על נקבות. יכולה להיות התנהגות תוקפנית כזו יש פולש ובעל טריטוריה. בדרך כלל הפולש יראה התנהגות הגנתית ובעל הטריטוריה יראה התנהגות תוקפנית אגרסיבית. בסופו של דבר, בעל הטריטוריה ינסה לפגוע בפולש. אחוז גדול מהאינטראקציות מסתיים באיום ובכניעה, ולא בפגיעה פיזית. הפולש מראה התנהגות מגננה, בעיקר שפת גוף וסימנים מוסכמים של כניעה (submissive) של המין הספציפי (בעכברים שכיבה על הגב וחשיפת האזורים הרגישים בבטן). כשעכבר אחד מראה את התנהגות הכניעה, העכבר השני מפסיק את ההתנהגות התוקפנית באופן אינסטינקטיבי.

התנהגות טרף (Predatory) היא שונה לחלוטין, ובדרך כלל מופנית כלפי פרט שלא מאותו מין (זו דרך למצוא אוכל). התנהגויות אלו הן לא התנהגויות של דם חם (עליית לחץ דם, מהירות וכו') ויותר של דם קר (פעולה שקטה ומחושבת).

יש עדויות שמקשרות את האמיגדלה וההיפותלמוס. גרעינים שונים אחראים על התנהגות טרף והתנהגויות אופנסיביות ודפנסיביות – מדובר בהתנהגויות שונות, גם מבחינת המבנים במוח שמקושרים אליהן.

גרייה באזורים באמיגדלה יכולה לעורר התנהגויות תוקפניות או התנהגויות טרף. 

יש שני חומרים שממלאים תפקיד חשוב בהתנהגויות תוקפניות בין פרטים מאותו מין : סרוטונין והורמוני מין.

סרוטונין

התגלה שפחות סרוטונין גורם ליותר התנהגות תוקפנית (יש לו תפקיד אינהיביטורי על התנהגות תוקפנית). אצל בעלי חיים מוצאים HIAA-5 (מטבוליט שנוצר מסרוטונין שלא נקלט בחזרה על ידי התא ששחרר אותו). לכן, כשמוצאים כמויות גדולות של חומר זה – זה מראה על שחרור הרבה סרוטונין. בעלי חיים עם רמות נמוכות יותר של סרוטונין מראים יותר התנהגות תוקפנית.

תיאור ניסוי – בקבוצת קופים לקחו דגימות סרוטונין עם לידתם, ובדקו את התנהגותם ותוחלת חייהם לאורך זמן. התגלה שהקופים עם הכי מעט סרוטונין מתים הכי רהבה, בעוד מבין הקופים עם הרבה סרוטונין – כולם נשארו בחיים.

חלק גדול מהקופים עם מעט סרוטונין לא שרדו כי הם התנהגו התנהגויות לא מתאימות כלפי שאר הקופים, והומתו על ידי שאר הקופים בעדר. חלק מתו מסיכונים לא מחושבים שהם לקחו (כמו קפיצות מסוכנות). המחקר ממחיש באופן מאוד חזק את החשיבות של סרוטונין אצל קופים.

תיאור מחקר בבני אדם (1) – מחקר לקח קבוצת אנשים (אסירים אלימים גברים). לקחו את רמות הסרוטונין שלהם והשוו לפשע שבגללו הם יושבים בבית סוהר. התגלה שככל שרמת הסרוטונין נמוכה יותר, העבירות שלהם היו אלימות יותר.

תיאור מחקר בבני אדם (2) – מחקר נוסף קשור להתאבדויות. יש קשר בין רמה של סרוטונין להתנהגות אובדנית (שמתוארת כהתנהגות תוקפנית כלפי עצמי). אנשים עם דיכאון, שמפנים כלפי עצמם כעסים והתנהגויות פוגעניות מתאבדים יותר. יש חוקרים שטוענים שבשביל להתאבד צריך כוח נפשי, מה שגורם לדכאוניים להיות במצב קצת יותר טוב לפני שהם מתאבדים. אנשים עם כמות גדולה של HIAA-5 מתאבדים הרבה פחות מאלו עם רמה נמוכה של המטבוליט. ככל שכמות המטבוליט קטנה יותר, גובה הסיכוי שניסיון ההתאבדות יהיה אלים.

תיאור מחקר בבני אדם (3) – ניסו להעלות את רמות הסרוטונין בעזרת אגוניסטים (כמו פרוזאק, שחוסם את ה-reuptake של סרוטונין). התברר שהעלייה בכמות הסרוטונין מורידה את כמות ההתנהגויות האלימות.

הורמוני מין

לטסטוסטרון יש השפעה על התוקפנות – לכן זכרים הם יותר תוקפניים מנקבות, כולל בבני אדם. ההתנהגות התוקפנית מתחילה עם גיל ההתבגרות. ההשפעה היא השפעה מארגנת ומפעילה, ואפשר לראות זאת באמצעות ניסויים. זכר שמסורס אחרי ההמלטה יראה הרבה פחות התנהגות תוקפנית מזכרים שלא סורסו, ומתן טסטוסטרון מאוחר יותר לא יפעיל את התוקפנות. נקבה שקיבלה טסטוסטרון ביומה הראשון וטסטוסטרון בבגרותה תראה התנהגות תוקפנית בהרבה מנקבות אחרות.

בניגוד להתנהגות מינית, אין כאן "הכל או כלום" – אם ניתן לזכר שסורס בילדות טסטוסטרון לאורך זמן, אפשר להפוך אותו לאגרסיבי לאורך זמן.

CAH – (cogenital androgen hypopisa) – גדילה של בלוטת האדרנל יותר מדי, תוך שחרור אנדרוגנים. בין היתר זה משפיע על אגרסיביות, העדפה מינית לבנות אותו מין ומוצאים אצלן התנהגות תוקפנית יותר, בחירה בצעצועים ובמשחקים שמתאימים יותר לבנים וכן הלאה.

גם למיקום העוברים ברחם יש חשיבות – נקבות שגדלות בין שני זכרים תהיינה יותר תוקפניות מאשר נקבות שגדלו ליד זכר אחד או ליד אפס זכרים. גם בבני אדם, בתאומים לא זהים שאחת מהם היא נקבה, היא נוטה להיות קצת יותר תוקפנית מנקבות שנולדו כזוג תאומות לא זהות.

• מתברר שבכל הפשעים של תוקפנות, נקבות הרבה פחות תוקפניות מזכרים.
• בעכברים התוקפנות יורדת לאחר סירוס, ועולה עם נותנים לעכברים טסטוסטרון.
• גם אצל נקבות, טסטוסטרון מעלה את רמת התוקפנות (אסטרדיול לא משפיע על התוקפנות).

אלכוהול והתנהגות תוקפנית

תיאור ניסוי - לקחו קופים בסביבה טבעית, ובחנו אותם בתקופה שאיננה תקופת הרבייה (כשרמת הורמוני המין יורדים). נבדקו הזכרים הדומיננטיים מול הזכרים הכנועים. התגלה ש-

א. יש אינטראקציה בין רמות ההורמונים להתנהגות התוקפנית.

ב. בתקופת ה-mating ההתנהגות התוקפנית עולה בכל מקרה. 

ג. יש אינטראקציה בין דומיננטיות לבין השפעה של אלכוהול על התוקפנות.

כלומר, אלכוהול משפיע, אבל לא על כולם, אלא רק על הזכרים הדומיננטים בצורה משמעותית ובמיוחד כשרמות הטסטוסטרון בדם גבוהות במיוחד (עונת הרבייה).

יש לציין כי בבני אדם הרבה יותר קשה לבדוק את הסוגיה והקשרים האלו. בהרבה מקרים אנו מוצאים שזכרים אלימים יותר הם בעלי רמות טסטוסטרון גבוהות יותר, אבל מצד שני דומיננטיות מעלה את רמות הטסטוסטרון. בתחרויות ספורט למשל – לא רק שהמנצח מראה בממוצע רמה גבוהה יותר של טסטוסטרון מהמפסידים, גם אוהדי הקבוצה מראים ממוצע גבוה יותר של טסטוסטרון, אפילו כשהם רואים את המשחק מהבית.

השפעות בבני אדם

אין ספק שלאמיגדלה יש מעורבות בפחד גם בבני אדם. אין ספק שלסרוטונין יש חשיבות בהתנהגות תוקפנית / אלימה בבני אדם. מתן אגוניסטים לסרוטונין גם בבני אדם יכול להוריד את ההתנהגות התוקפנית.

אזור חשוב אצל בני אדם בתגובה רגשית ובתהליכי למידה הוא ה-orbitofrontal cortex (מה שנפגע אצל פיניאס גייג'). זהו האזור שמעל ארובות העין. בהמשך הצטברו הרבה מחקרים שטענו שחלק זה, ביחד עם ה-ventromedial prefrontal cortex משפיע על תגובות ותהליכים רגשיים.

אזור ה-Insula – חשוב ברגשות של גועל.

Anterior cingulate cortex – חשוב בהרגשת כאב.

הקורטקס הפרה-פרונטלי מהווה תחנת ביניים בין תגובות רגשיות מותנות / נלמדות לבין מנגנונים מוחיים שקשורים להתנהגות. הוא יכול לווסת את רמות התכונה לפני ביצוע ההתנהגות. לדוגמא, הוא יכול להרגיע אותנו לפני ביצוע פעולה אלימה / אגרסיבית, בגלל תכנון קדימה.

אחד המחקרים הוא מחקר של משחק קלפים – הנבדקים משחקים עם חבילות מוכנות טובות (שאיתן הם מרוויחים) ורעות (איתן הם מפסידים). נבדקים נורמלים מפסיקים לקחת קלפים מהחבילות הרעות ומתרכזים בלקחת קלפים מהחבילות הטובות. לחלק מהאנשים אין מושג מה הם עושים, ואין מושג למה. חלקם מודעים וחלקם לא מודעים לשינויים אלו. אנשים עם פגיעה בקורטקס הפרה-פרונטלי לא לומדים לקחת קלפים מהחבילות הטובותף וממשיכים לקחת קלפים מהחבילות הגרועות. בדיקות ב-fMRI מראות שלקחת קלפים מהחבילות הרעות גורם לשינוי בקורטקס הפרה-פרונטלי, שהולך ומתעצם ככל שהם לוקחים קלפים גרועים. בהדרגה זה מופיע גם לפני שהם לוקחים את הקלף (מוחם יודע שהם לוקחים קלף גרוע). כך, הם נמנעים מלקחת קלפים מהחבילה הגרועה. אצל האנשים אצלם הקורטקס הפרה-פרונטלי נפגע, עדיין יש להם רגש של הפסד, אבל הם לא משנים את התנהגותם. אם כך, מסתבר שהקורטקס הפרה-פרונטלי משפיע על ההתנהגות של האנשים – לבחור מחבילה אחת ולא מהשנייה.

כשאין לנו איך להחליט על משהו אנו פועלים על פי רגש – אינטואיציה ("תחושת בטן") – מה שמשפיע בצורה לא מודעת על ההתנהגות שלנו.

תהליך הכחדה מתבצע בקורטקס הפרה-פרונטלי ועושה אינהיבציה להתניה של לא לעשות פשולה מסוימת. אין כאן שכחה של הלמידה.

מחקרים נוספים מראים שהקורטקס הפרה-פרונטלי יכול לעשות אינהיביציה גם לגירויים מפחידים (וכך לא נפחד). הקורטקס הפרה-פרונטלי קשור גם למוסר – פגיעה בו תגרום להחלשת / היעלמות המוסר.

סרוטונין ממלא תפקיד חשוב בקורטקס הפרה-פרונטלי – כדי לעשות אינהיביציה על האמיגדלה ועל אזורים רגשיים אחרים. ברמות נמוכות של סרוטונין תהיה פחות אינהיביציה.

מהקורטקס הפרה-פרונטלי המידע עובר לאזורים נוספים (כמו האמיגדלה והמערכת הלימבית).

תקשורת רגשית

מתבצעת בצורה התנהגותית בלבד. היכולת שלנו לקלוט ולבטא רגשות היא בדרך של הבעות פנים ושפת גוף. הבעות פנים הן החלק המרכזי של התגובה הרגשית. ההמיספירה הימנית חשובה בהבעת (expression) ובקליטת (recognition) רגשות. התהליכים הם ברובם הגדול ספונטניים ומולדים, ולא צריכים למידה (למרות שאפשר ללמוד להשפיע עליהם). יש שישה רגשות בסיסיים שקיימים מההתחלה : כעס, עצב, שמחה, פחד, גועל והפתעה. רגש הבוז (contempt) אינו קבוע, ותלוי תרבותית.

לפי תיאוריית ג'יימס-לנג (שניהם הגיעו לתיאוריה באותו זמן, ללא קשר ביניהם) – הרגש מגיע לפני הביטוי – קודם אנחנו בוכים, ואז אנחנו מרגישים עצובים.

בזיהוי רגשות  - מסתכלים על הפנים ועל ההבעות המשודרות (הקבועות בין תרבויות). באופן כללי, המיספירה ימין מבצעת תפקיד חשוב יותר בזיהוי רגשות. גם האמיגדלה חשובה בזיהוי הפרצופים. אנשים עם פגיעה באמיגדלה יראו קושי בזיהוי פרצופים, בעיקר בהבעות פנים הקשורות לפחד. במחקר המשך התברר שנבדקים נורמלים מתמקדים בעיקר בעיניים של התמונות. כלומר, חלק גדול מהבעת הרגש הוא מסביב לעיניים. M.S (שהייתה אצלה פגיעה באמיגדלה) מסתכלת על האף והפה ולא על העיניים (ולא הצליחה לזהות רגשות). בניסוי נוסף, כשהתבקשה להסתכל על העיניים היא זיהתה רגשות באופן הרבה יותר טוב. כשהיא לא קיבלה הוראה מחדש להסתכל בעיניים, היא לא עשתה זאת ופספסה את הבעות הפנים. המיספירה ימין חשובה גם בזיהוי רגש על פי האינטונציה של הקול.

Prosody – "ניגון" השפה למרות שלא מביעים רגש. המיספירה שמאל היא הדומיננטית בהבנת שפה וביכולת ורבלית זיהוי הרגש בשפה הוא בהמיספירה ימין. אנשים עם פגיעה בהמיספירה ימין יכולים להבין את מה שנאמר, אבל לא את האינטונציה של הדיבור.

כשיש פגיעה באזורים המוטוריים שלנו (בעיקר בהמיספירה ימין), ייגרם קושי בזיהוי (תהליך סנסורי).

Mirror neurons – הרבה מההבנה שלנו לגבי התנהגויות של אחרים מגיע מחיקוי של התנועות המוטוריות שהם עושים. אנחנו מרגישים אמפתיה ומשנים את הבעת הפנים שלנו. הקורטקס הפרה-מוטורי אחראי בלעדית על תגובת האמפתיה.

האזור שקשור להתנהגות גועל – עוזר לנו לשדר מצב שחשוב באופן אבולוציוני (כך אחרים לא ירעילו את עצמם). האזור האחראי על ההתנהגות הזו הוא כנראה ה-Insula.

אנו מבצעים את הבעות הפנים הספונטניות בעזרת שרירים אחרים מאלו בהם אנחנו משתמשים בשביל ליצור את אותן ההבעות בכוונה.

Volitional facial paresis – אדם שכתוצאה מפגיעה מוחית מסוימת יש לו קושי ביצירת הבעת פנים מסוימת מרצון, בגלל נזק לקורטקס המוטורי הראשוני.

Emotional facial paresis – אנשים שמתקשים ליצור הבעות פנים ספונטניות אחרי רגש בגלל פגיעה באזורים מוטוריים שונים (אינסולה, תלמוס וכו').

ה-anterior singulate cortex – חשוב בביטוי הבעה של צחוק.

גלי קול הם אנרגיה – גלי לחץ, ויברציות מתקדמות בגל שדוחס את החלקיקים בתוך מדיום מסוים (אוויר, מים וכד' – אך לא בריק). גל קול ניתן לתאר בעזרת אמפליטודה (שיא גבוה עד שיא נמוך – מתארת את עוצמת הקול; אמפליטודה גבוהה היא עוצמה גבוהה), אורך הגל (מרחק בין שיא לשיא, שקובע את גובה הצליל; לצליל גבוה יש אורך גל קטן יותר). עדיין – אפשר להפריד בין "לה" בפסנתר ל"לה" בחליל – בגלל שרק גלים במעבדה יהיה פשוטים. מורכבות הגל - נשמע את ההבדל במורכבות של איך הגל בנוי. כל גל ניתן לפרק לבין 2 ל-2000 גלי סינוס קטנים שמרכיבים את הגל.

כושר ההבחנה שלנו מבוסס על היכולת להבחין בין צלילים מורכבים – כי היכולת שלנו להפריד בין צלילים פשוטים היא לא טובה. כאמור, הצלילים בעולם האמיתי מורכבים. עם זאת (ובשונה מבראייה), יש יכולת להפריד בין המרכיבים השונים של הצליל (כמו הבחנה בין סוגי הכלים שמנגנים בתזמורת).

האוזן מחולקת לשלושה חלקים: outer, inner, middle.

האוזן החיצונית – האפרכסת היא מעין צלחת קליטה שאוספת את גלי הקול ומשנה אותם. שינוי האפרכסת משנה את מה שאנחנו שומעים. משם, מגיעים לתעלת השמע ועד לעור התוף (הממברנה הטימפאנית). לאוזן החיצונית יש פונקציה – היא עושה מודולוציה על הצלילים ששומעים בהתאם לכיוון הצליל. האפרכסת מגיבה באופן שונה לצלילים מכיוונים שונים. תעלת השמע מגבירה צלילים באזור 3000 הרץ – טווחי התדר המשמשים לדיבור. הצליל נכנס לתעלה, חלק מהתדרים מוגברים וזה מגיע לעור התוף. עור התוף מקבל מכות כל פעם ששיא הגל מגיע אליו. התזוזות של עור התוף קטנות ביותר.

האוזן הפנימית היא בתווך מימי - אחרי עור התוף, הגל עובר מאוויר למים. בדרך, מאבדים את רב העוצמה (כ-99%). התאים שעושים את ההתמרה נמצאים בתווך מימי. לכן – יש מגבר, כדי לשמוע את הקולות שהגיעו מהאוויר. המגבר הוא האוזן התיכונה. היא מורכבת משלוש עצמות – אחת מחוברת לעור התוף, אחת לאוזן הפנימית ואחת מקשרת ביניהן.

האוזן הפנימית מורכבת מהחלון האובאלי (oval wondow), שמקבל את הגלים שתווכו על ידי האוזן התיכונה; ומהחלון העגול. החלון האובאלי קטן פי 20 מעור התוף. גם כאן, הרעידות נהיות גדולות יותר בעקבות ההפרש בגדלים. זה אפקט המגבר, בנוסף לעובדה שהעצמות עצמן מגבירות את הרעידות. בחלון האובאלי יש ממברנה שנלחצת פנימה ולוחצת על מערכת סגורה (התעלה הוסטיבולארית שבתוך הקוכליאה – השבלול). על כל דחיפה של החלון האובאלי יש תזוזה של הנוזל בשבלול, הוא עושה פניית פרסה בסוף השבלול, חוזר דרך התעלה הטימפאנית ודוחף את החלון העגול החוצה. כלומר – דחיפה של החלון האובאלי ימינה מביא לדחיפה שמאלה של החלון העגול – ולהיפך. בין שתי התעלת האלו, לכל אורך השבלול, יש את "אבר קורטי", המורכב בין השאר מתאי הרצפטור שעושים את ההתמרה. הוא למעשה מהווה חיץ בין תעלת ה"הלוך" לתעלת ה"חזור" בתוך השבלול ומושפע מהתנועות של המים בתוך התעלות.

על האיבר יש שני סוגי תאי שערה. ברגע שעובר גל בנוזל שבתעלות, הממברנה הבאזילרית, הרצפה של תאי השערה, נעה. בחלק העליון של האיבר של קורטי יש ממברנה טקטוריאלית – תקרה קשיחה שלא זזה. האזור של הממברנה שנע, לפי מאפייני הגל, קובעים אילו מרצפטורים יופעלו. יש שתי אוכלוסיות של תאי רצפטור – תאי שערה פנימיים ותאי שערה פנימיים. לכל אורך השבלול יש תאי שערה פנימיים שנוגעים בתקרה, אבל לא מחוברים אליה. לעומתם – שלוש השורות של תאי השערה החיצוניים לשבלול מחוברות לתקרה. הרצפה רועדת גם כאן, אבל השערות רק נמתחות כמו מיתר ולא "מתנגשות" עם התקרה.

תאי השערה הפנימיים – בכל אוזן יש בסך הכל 3500 תאי שערה פנימיים – מעט מאד (לכן אנחנו לא שומעים באופן טוב). תאי השערה עושים את ההתמרה של הקול לסיגנל חשמלי. הממברנה הבאזילרית רועדת והשערות נתקעות בתקרה, מתכופפות, וכך נוצר סיגנל חשמלי. השערות הקטנות מחוברות ל-95% מעצבי השמע.

בשביל מה יש עוד שלוש (עד חמש) שורות של תאי שערה חיצוניים שהמחוברים לתקרה הקבועה? יש 12,000 תאי שערה חיצוניים. למרות מספרם הרב, הם מחוברים רק ל-5% מעצבי השמע. בשערות האלו יש סיבים אלסטיים. לכן – הם ישמשו כמגברים בגלל שהם מחברים את הממברנה למעלה ולמטה. כל הקפיצות של הממברנה הרצפתית יגרמו להגברה של הרעידה לטובת תאי השערה הפנימיים. הם גורמים לרצפה לרעוד יותר ומתקנים עיוותים שעלולים להיווצר עקב פגיעה בתאי הרצפטור, שמצריכים שינוי ברעידות לטובת שמיעה מדויקת. יש לציין שגם החיצוניים וגם הפנימיים נמצאים בחלל שבין התעלות – הכוונה ב"חיצוניים" היא שהם בחלק פנימי יותר בתוך החלל, אך עדיין – הולכים לאורך כל התעלות.

בשערות הפנימיות – השערות נתקעות בתקרה וכתוצאה, מוסתות לכיוון מסוים. בכל שערה יש תעלת יונים שמחוברת באופן מכני, על ידי חוט דק (Tip Link), לשערה שלידה ומעט נמוכה ממנה. ברגע הכיפוף, החוט נמשך ופותח את התעלה. כשיש כיפוף, תעלת היונים נפתחת, נכנסים יונים חיוביים, עולה פוטנציאל הממברנה של תא השערה ומשם והלאה – יש סיגנלים חשמליים. אם נסתכל על השערות בתא שערה ספציפי, נראה שהן מסודרות מהגבוהה לנמוכה, וכל אחת מחוברת, כאמור, לנמוכה ממנה. אם התנודה מביאה להסטת השערות לכיוון הגבוה ביותר – כל התעלות תיפתחנה ויהיו הרבה פוטנציאלי פעולה. אם לכיוון הנמוך ביותר – כל התעלות יסגרו (גם הבודדות שפתוחות רב הזמן) ותהיה היפרפולריזציה ופחות שחרור טרנסמיטור. זה יקרה ברגע שהתדר חוזר לאחר הפגיעה בחלון העגול. אם לא תהיה תזוזה – יהיה שחרור ספונטני של טרנסמיטור. התעלות הן תעלות אשלגן – והנוזל שמקיף את תאי הרצפטור עשירים מאד באשלגן – ולכן, בניגוד לדפולריזציות שדיברנו עליהן בעבר, במקרה הזה מקור העלייה במתח הוא אשלגן (שהכח הדיפוזי מפנה אותו לתוך התא). תא הרצפטור יוצר סינפסה עם דנדריטים של תאים ביפולריים, שהגוף שלהם נמצא בקוכליאה וקצה האקסונים – ב-medulla.

קידוד ה-pitch

כאמור, ההבדל בין קול נמוך וקול גבוה הוא אורך הגל – תדירות גל הקול (תדירות גבוהה היא צליל גבוה). אבל איך התדירות מיתרגמת למידע שהמח יודע לפענח? ישנן שתי שיטות מקבילות:

א. התיאוריה הראשונה (temporal theory – rate coding) שהעלו לגבי יכולת השמיעה היא שניתן לתרגם את גובה הצליל לקצב פוטנציאלי פעולה. לצורך העניין – 2000 הרץ יתורגמו ל-2000 פונציאלי פעולה בשניה. אבל – בגלל טווח התדרים הרחב (20 עד 20,000 הרץ) לא ניתן לתרגום לפוטנציאלי פעולה בדרך זו. עם זאת, כפי שנראה בהמשך – יש צלילים שנתפסים כך.

ב. לכן, הוצעה ה-place coding theory – המיקום על גבי הממברנה הבאזילרית שמושפע מהקול הוא שקובע את גובה ה-pitch שנשמע. בגלל שהשבלול הולך ומתכנס, כל תדירות מרעידה אזור אחר בתוך הקוכליאה. בגלל שהעובי של הקוכליאה משתנה, נוצר ההבדל בין הרגישות לתדירות הקול. אזורים קרובים לפתח השבלול ירעדו בצלילים בתדירות גבוהה. ככל שנרד בתדירות, אזורים יותר ויותר רחוקים מפתח הקוכליאה (מהחלון האובאלי) ירעדו. המיקום הוא שחשוב – והתא במיקום הנכון הוא שיורה את פוטנציאלי הפעולה. אנחנו תופסים את הפוטנציאלים האלו כצליל. התיאוריה הוכחה כנכונה בעקבות תרופות שפגעו, בעבר, בתאי השערה. הפגיעה הלכה והתקדמה מהחלקים הרחבים של הממברנה ועד החלקים הצרים יותר – וההשפעה על השמיעה הייתה בהתאם. אם נגרה חשמלית אזור מסוים בקוכליאה, "נשמע" צליל בתדירות מסוימת. ניתן להתקין באנשים שתל קוכליארי – שמסייע לחידוש שמיעה בקרב חירשים: מיקרופון חיצוני שמעביר שדרים חשמליים במקום המתאים בקוכליאה כך שהאדם שומע קול למרות פגיעה בתאי השערה.

ה-place theory אינה מושלמת: כשאנחנו יורדים לתדירויות מאד נמוכות של קול, מתחת לאלף הרץ, בגלל שהמרחקים בין שיאי הגל גדולים, ההבדל ביניהם גדול מהקוכליאה עצמה, ולכן כולה תרעד בצורה אחידה – ללא קשר למיקום. בפועל – לא נוכל לשמוע את הבס. עבור צלילים נמוכים התאוריה הטמפורלית היא שרלוונטים. צלילים בין 20 ל-1000 מקודדים על ידי פוטנציאלי פעולה. כל הממברנה תרעד בתדירות הזו, ובהתאם לקצב הזה – יירו פוטנציאלי פעולה: למשל, 800 פוטנציאלי פעולה בשנייה בהתאמה ל-800 הרץ. כלומר – שתי התיאוריות נכונות.

העברת עוצמת הקול

את האמפליטודה של הגל נעביר באופן שונה בכל אחד מהקידודים:

א. בקידוד המיקום – נקודד את העוצמה לפני הקצב של פוטנציאלי הפעולה. עוצמה גבוהה – תביא לקצב גבוה.

ב. בקידוד המקצבי - בבסים, התדרים הנמוכים, מספר הנוירונים שיורים הוא שמעיד על העוצמה. עבור קול רם – יירו נוירונים רבים.

האנטומיה של מערכת השמיעה

כאמור – התחנה הראשונה שעובר הקול מחוץ לאוזן הוא ה-medulla. בהעברה של מידע שמיעתי, עובר המידע השמיעתי בהרבה תחנות לפני ההגעה לתלמוס. התחנות האלו מוסיפות עיבוד שמתבסס על מידע משתי האזניים. גם כאן – מתבצעת חלוקה של העולם לפי ימין ושמאל. הרמה הראשונה של עיבוד, לפני עיבוד הצליל והגובה, היא זיהוי המיקום שלו. רק אחריו ניתן לשייך לימין ולשמאל. המידע זורם מהגרעין הקוכליארי במדולה, דרך המידבריין (ה-inferior culliculus), התלמוס, ואז לאזור השמיעתי הראשוני. שני צלילים בתדירות קרובה זה לזה יטופלו על ידי נוירונים במיקום קרוב בקורטקס (סידור טונוטופי). בקורטקס מתבצע עיבוד המידע והזיהוי – אבל זיהוי המיקום (וגם פעולה בעקבות צליל) קורים לרוב קודם לכן, כי אין צורך בעיבוד המתקדם לטובתם.

מופיע גם בסיכום ישן – חלק מעצב השמיעה כולל אקסונים ההולכים בכיוון ההפוך: מהמדולה אל האוזן ועושים סינפסה על תאי השערה. המוח יכול לשלוט על תאי השערה ולשנות את הפעילות שלהם, על מה אנחנו הולכים לשמוע, כולל שינויים פיזיולוגיים בממברנות ושינוי הצלילים המגיעים אל המרכזים הגבוהים יותר. צריך לדעת? האם ההשפעה היא גם מיקוד הקשב בצליל מסוים ולא באחרים (למשל – להקשיב למישהו אחד ברעש)?

שמיעה דו אוזנית – איפה זה מתחלק? איפה יש הפרדה? בתלמוס?

לוקאליזציה של צליל

הלוקאליזציה של הצליל מסתמכת על מידע רב. בניגוד למידע ויזואלי, קשה לנו למקם קול במרחב. כשיש התנגשות בין אינפורמציה ויזואלית ואודיטורית – האינפורמציה הויזואלית לוקחת. אם נרכיב מכשיר שיהפוך את השמיעה בין שתי האזניים ונעצום את העיניים, נתבלבל בכיוונים. אבל – אם נפקח את העיניים, לא נחוש את הבלבול כי לראייה יש עדיפות בתפיסה. ישנן מספר שיטות למיקום צליל במרחב; ישנם נוירונים שמטפלים בכל אחד מסוגי העיבוד המצויינים – כולם נמצאים ב-Medulla:

א. ההבדלים בזמן ההגעה בין שתי האזניים – אם יש מקור קול מול אדם בדיוק, גלי הקול יגיע לאזניים בו זמנית – אבל זה נכון גם למקור שמאחורי. כמעט שאין לנו מקור להפרדה בין קדימה לאחורה. לכן, אנחנו מפנים את הראש הצידה ואז נדע אם משהו הוא לפנינו או אחרינו. כשמקור הקול נמצא בצד, הוא יגיע ראשית לצד הקרוב ואח"כ לרחוק. במח, הנוירון מקבל מידע משתי האזניים. איך נדע להביא לפוטנציאל פעולה מירבי ברגע שמשהו נשמע מימין, לדוגמא? צריך שהסכימה של פוטנציאלי הפעולה שמגיעים משתי האזניים תהיה מירבית. לכן, כדי שנדע שמשהו נמצא מימין לנו, יהיה מהנוירון של אוזן ימין אקסון ארוך יותר ומשמאל – קצר יותר. כך, כשיגיע מידע לאוזן ימין קודם לכן, הדרך שייאלץ לעבור תהיה ארוכה יותר והוא יגיע לנוירון במקביל להגעה של פוטנציאל הפעולה שמגיע מאוזן שמאל. שתי האזניים יסתכמו באופן מירבי, דווקא כשהאקסון הימני ארוך יותר ומביא לכך שפוטנציאלי הפעולה יגיעו בו זמנית לתא. אורך האקסון משפיע על משך הזמן שלוקח למידע להגיע לנוירון.

ב. Phase difference – לכל גל קול יש שיא ושפל. המשמעות היא שבשיא הגל יש חלקיקים צפופים יותר, ואח"כ – חלקיקים מרווחים יותר. אם גל קול מגיע מהצד, יכול להיות שאוזן אחת תהיה בשיא (עור התוף נדחף פנימה) והאוזן השניה בשפל (עור התוף נמשך החוצה). מצב כזה, שבו יש הבדלים בין השיא והשפל בכל אוזן, אומר בוודאות שגל הקול הגיע מהצד ולא מקדימה ומאחורה (אחרת שתי האזניים היו באותו המצב). כך, נוכל לדעת שהגל בא מצד כלשהו, ולא מקדימה או מאחורה. לא יהיה הפרש פאזה כשהצליל יבוא בדיוק מלפנים או מאחור.

ג. Sonic shadow – הפרש העוצמה בין האזניים – הצליל יגיע לאוזן שמאל חלש יותר אם הוא בא מימין (משום שהראש, שעומד בתווך, "סופג" חלק מהצלילים – מכאן גם הדימוי של "צל"). יש לנו תאים שמקבלים אינפורמציה בשתי האזניים ויודעים להפריד בין העוצמות (הם יודעים שהצלילים באותו pitch). כך הם קובעים מרחק. זה נכון רק עבור תדירויות גבוהות, כי בתדירויות נמוכות המח לא סופג את הצלילים.

יש לציין שכל השיטות האלו לא עובדות על המישור הורטיקלי (למעלה ולמטה).

איך נצמצם בעיות במיקום בעזרת שמיעה?

א. תנועות ראש.

ב. אפרכסת – לכל צליל יש חתימה, שנותן לנו מיקום ורטיקלי וגם הבחנה בין מיקום מלפנים/מאחור. האפרכסת היא לא סימטרית והיא עושה עיבוד שונה של מידע שמגיע מלמעלה ומלמטה. זו הדרך היחידה שלנו לזהות צלילים בציר הגובה. שינוי האפרכסת מביא לשינוי המיקום הורטיקלי. אם יחליפו לנו אפרכסת – נתקשה לזהות מיקום לפי צליל ונסתגל רק כ-6 שבועות מאוחר יותר.

ישנם שני אזורים חשובים שקשורים בשפה:

א. אזור ורניקה – מפענח דיבור. הוא סמוך מאד לקורטקס האודויטורי ולא רחוק לאזורים ויזואלים (בגלל שאנחנו נעזרים בלהסתכל על שפתיים בהבנת שמיעה). אדם שנפגע אצלו אזור ורניקה לא יוכל להבין שפה, למרות שיוכל לדבר בעזרת אזור ברוקה (אבל רק ג'יבריש). האזור הזה גדול בהרבה בצד שמאל מאשר בצד ימין. האזור בצד ימין קשור כנראה לאספקטים המנגינתיים-נימתיים יותר של הבנת הדיבור (האם זה היה בצורה של שאלה, האם יש רגש במשפט וכו').

ב. אזור ברוקה – האזור האחראי על הדיבור. אנשים עם פגיעה באזור ברוקה מתקשים בהפקה של שפה ולא מצליחים בכלל לדבר, גם לא ג'יבריש.

הסבר על הממשק בין האונה האוסיפיטלית לאזורי השמיעה?

מטלות שפתיות והפעלה של המח

שמיעת מילים – הפעלה של האזור האודיטורי ושל אזור ורניקה על גבול שלושת האונות.

ראיית מילים – הפעלה של האונה האוסיפטלית.

אמירת מילים – אזור ברוקה.

קריאת מילים – הגבול בין האוסיפטלית לפרונטלית.

ישנם שלושה סוגי שרירים בגוף:

א. שרירים חלקים, שאין לנו שום שליטה רצונית עליהם, שמשפיעים על נפח כלי הדם, מערכת העיכול. השרירים האלו נשלטים על ידי המערכת האוטונומית.

ב. שרירי הלב – פעולה ספונטנית ללא עצבוב. בניגוד לראשונים – הוא פועל עצמאית, ללא צורך בעצבוב. הלב יכול לפעול גם ללא קשר לשאר הגוף.

ג. שרירי השלד – אחראים על תנועה ויציבה. פרק זה יעסוק בהם.

שרירים (ידיים ורגליים בעיקר) מבצעים שתי תנועות בסיסיות – שניהם מתבצעים על ידי כיווץ של שרירים שונים ביד:

א. כפיפה (Flexion) – כשהשריר מכווץ, היד/רגל מכופפת.

ב. פשיטה (Extension) – אחראי על פשיטת השרירים.               

השריר מורכב מ:

א. החלק החיצוני שמורכב מסיבים אקסטראפוזלים (Extrafusal fibers). אלו נקראים גם שרירים מפוספסים. נוירון מוטורי אלפא (alpha motor neurons) מעצבב את השרירים האקסטראפוזלים. בהנחיה שלו – השריר יתכווץ. כשהוא לא פועל – השריר נרפה מעצמו.

ב. בחלק הפנימי של השריר יש את קישוֹר השריר (muscle spindles), שמורכב מהסיבים האינטראפוזלים (Intrafusal fibers). סביב הסיבים האינטראפוזלים יש את השלוחות של הנוירון הסנסורי. השליטה על השרירים האלו נעשית בידי מוטונוירון גאמה (gamma motor neurons).

יחידה מוטורית (motor unit) בנויה מנוירון מוטורי אלפא ומסיבי השריר שהוא מעצבב. מספר הסיבים משתנה. אם הוא מעצבב סיבים מעטים ספציפיים (יחידה מוטורית קטנה), זה מאפשר שליטה עדינה. כשנוירון אחד משפיע על הרבה סיבים (יחידה מוטורית גדולה יותר), אין לנו שליטה מדויקת, אלא גסה. גם ההיבט התחושתי משתנה בהתאם לכמות הנוירונים לעומת הסיבים. הידיים והשפתיים מסוגלות לתנועות עדינות, לעומת שרירי יד או גב, למשל.

הפעלת השריר:

נסתכל על סינפסה נוירומוסוקלרית (neuromuscular junction) – החלק הפוסטסינפטי של האלפא מוטונוירון נקרא motor endplates. ברגע שיש פוטנציאל פעולה, יש שחרור של אצטילכולין, שמביא ל endplate potential בשריר (שגודלו החשמלי גדול יותר מבסינפסה רגילה), ומעבר של הפוטנציאל החשמלי הזה לאורך כל סיב השריר – הכיווץ של השריר. כלומר – התפשטות של שינוי חשמלי בממברנה לאורך כל השריר. השריר מורכב מסיבי שריר, שמורכבים מחלקים שנקראים מיופיברילים (myofibril), שמורכב מחלבונים שנקראים Actin ו-Myosin. סביב כל סיב של מיוזין יש "פרח" של סיבי אקטין – מעגל שמקיף אותו ומקיים איתו נקודות ממשק.  הממשק הזה מתבצע באמצעות "משוטים" שבאמצעותם המיוזין דוחף את האקטין והם מתרחקים זה מזה. כך, למעשה, נמתח השריר. סיב של מיוזין באינטראקציה עם סיבי האקטין – כשסיב המיוזין נע לכיוון אחד, האקטין יינע לכיוון ההפוך. בכך – סיב השריר מתכווץ.

כאמור – הנוירון המוטורי מביא לפוטנציאל חשמלי (פתיחת תעלות נתרן שמביאות לדפולריזציה, ומאפשרות לסידן להיכנס לתא) שמביא לכיווץ השריר. השריר בנוי בצורה כזו שאירוע אחד של פוטנציאל פעולה מביא להפעלה יחסית ממושכת של השריר. לכן, אם נרצה לשמר תנועה רציפה של שריר, נוכל להפעיל פוטנציאלי פעולה בתדירות של אחת לכמה מאיות שניה – וכך נשמור על רמת הכיווץ גבוהה. ברמה מסוימת של פוטנציאלי פעולה, ניתן לשמר את הכיווץ במצב מתוח, משום שהתדירות היא כזו שלא נותנת למתח לרדת. הכיווץ מפוטנציאל פעולה בודד ממושך מההפרשים שבין פוטנציאלי הפעולה.

מידע סנסורי בנוגע להפעלת השריר:

כל הפעלת השרירים מבוססת על מידע סנסורי. נתנו פקודה, אבל אנחנו צריכים לדעת שהיא מתבצעת. בעזרת מידע זה, נצליח לתקן את הפעולה ולעדן אותה. כאמור, המידע הסנסור לא מגיע מתוך הסיבים האקסטאפוזלים, בהם מתבצעת הפעולה, אלא מהסיבים האינטראפוזלים – שמושפעים מהשינוי.

ישנם שני מקורות אינפורמציה לגבי השריר:

א. אחד לגבי אורך השריר (מחובר לרצפטורים הרגישים למתיחה על פני סיבי ה-intrafusal).

ב. השני לגבי מידת המתיחה - הכח שמופעל כרגע בגידים (שמחבר את העצמות לשרירים – כלומר הכח שמופעל כרגע על השריר). הרצפטורים האלו נקראים Golgi Tendon Organ (GTO) ונמצאים בגידים עצמם. עוצמת ירי פוטנציאלי הפעולה תהיה לפי המתיחה בזמן נתון.

הנוירון הסנסורי (GTO) יורים בקצב קבוע כשהשריר בהרפיה. כשהיד נופלת (בלי הפעלת שרירים), בקישוֹר השריר ארוך יותר, אבל השריר אינו מכווץ. הסנסור לגבי אורך השריר יגביר את הקצב שלו ויתיצב על קצב חדש ומהיר יותר (ישנם גם סנסורים שמגבירים את הקצב רק בשלב ההארכה – הם יופעלו לזמן קצר בקצב גבוה ויחזרו לקצב הרגיל).

כשנשים משקולת על היד, השריר מתארך, ומיד מתקן בחזרה. הסנסור שעל הקישוֹר יירה הרבה פוטנציאלי פעולה בשלב "נפילת" היד, אבל לאחר התייצבותה – יחזור לקצב הרגיל עם חזרת היד. ה-GTO לעומת זאת, מראה את הלחץ על הגידים ואת כיווץ השריר. לכן – הוא יגביר את הקצב שלו ויתייצב על קצב גבוה יותר.

רפלקס

תנועה אוטומטית שמתבצעת על ידי מעגל קבוע. אנחנו נולדים עם המעגל, שתלוי ישירות בגירוי סנסורי. לפעמים אפשר לעשות על המעגל מודולוציה, לעשות אינהביציה לתנועה הרפלקסיבית, בעזרת מידע מהמח. למה צריך רפלקס? כי זה מהיר בהרבה מהפעלת המעגל הגדול, שכולל את הקורטקס. הרפלקס מתבצע ברמת עמוד השדרה, בלי מעורבות המח (למרות שכאמור יש לו אפשרות לעשות מודולציה). מישהו שנפגע לו חוט השדרה, יישאר עם הרפלקסים, ללא מעורבות המח – לא נוכל לעשות מודולציה. לכן, תהיה היפר-פעילות רפלרסיבית, ללא מודולוציה (החלשה של הרלפקס). לכן – אחרי פגיעות בחוט השדרה רואים הגברה של הפעילות הרפלקסיבית.

רפלקס מונוסינפטי – הרפלקס הכי מהיר שיש לנו. רפלקסים אלו חשובים לשמירה על יציבה ולשמירה על מיקום של איבר מסוים גם אם מפעילים עליו כח. גם כשמופעל על יד משקל פתאומי, היא חוזרת רפלקסיבית לאותו המקום. הנוירון הסנסורי מעביר מידע לחוט השדרה לגבי אורך השריר או כיווצו (גופי הנוירונים האלו נמצאים בדורסל רוט גנגליון). הנוירון הזה עושה סינפסה ישירה על האלפא מוטונוירון. הוא מפעיל את השריר ישירות. השריר חוזר בצורה רפלקסיבית למצב שהוא היה בו לפני כן.

באותה צורה, עובדת היציבה שלנו. קשה מאד לעמוד בצורה יציבה מאד מבלי לזוז. תמיד נזוז טיפה קדימה ואחורה ונתקן את היציבה. כל התיקון הזה מתבסס על רפלקסים מונוסינספטיים. אם ניפול קדימה, למשל, שרירי הרגליים יתכווצו ויפעילו רפלקס על הבהונות שילחצו ויחזירו אותנו למצב יציב. ניתן לעשות מודולציה על המעגל הזה (למשל – נוכל לגרום

רפלקס פוליסינפטי – רפלקסים שבהם ישנה אפשרות למודולציה של המח באמצעות השפעה על המעגל. הדוגמא – רפלקסים של כאב – בעור שלנו יש רצפטורים לכאב. רב הרגישות שלנו לכאב מבוססת על העור (לכן כוויות מדרגה שלישית כבר לא כואבים, כי הם לא בעור). אם נגענו במשהו חם, האינפורמציה הסנסורים על הכאב מגיעה אל חוט השדרה דרך הדורסל רוט גנגליון. אין הפעלה ישירה של מוטונוירונים להזזת היד – אלא דרך אינטרנוירון (כלומר – שתי סינפסות לפחות). הנוירון הסנסורי משפיע עליו, והוא מפעיל את הנוירון המוטורי שמקצר את השריר. למה כשאנחנו מוציאים משהו חם מהתנור, אנחנו נספוג את הכאב ולא נעזוב את זה? בגלל המודולציה של המח. החלק הסנסורי עובד, הוא מפעיל את האינטרנוירון – שעושה מודולציה עם המח. נוריון מוטורי מהמח יורד מחוט השדרה ועושה סינפסה אינהיבטורית באינטרנוירון.

לא פשוט להגדיר בדיוק לחץ. זהו ביטוי מורכב – באנגלית הוא יכול להיות שם עצם, פועל, סיבה ותגובה. לכן, כל מאמר מגדיר בעצמו את הלחץ מבחינתו. באופן רחב, stress מאיים לפגוע בנו כשהפגיעה יכולה להיות פיזית או פסיכולוגית (לדוגמא בדימוי העצמי שלנו). קרלסון עושה הבחנה בין גירוי שגורם ללחץ (stressor) ללחץ עצמו (stress). ההגדרות הראשוניות של מושג הלחץ באות מחוקר אמריקאי (Cannon) שטבע את המונח fight or flight response, בו יש משהו שמאיים על האורגניזם, שיכול לברוח מהמקום או להילחם. למונח מוסיפים עם תגובה – freeze (כמו אצל עכברים למשל).

מערכת העצבים האוטונומית – הענף הפארא-סימפתטי – הוא הענף המטבולי (עוסק בייצור ובשימור אנרגיה, ספיגת נוזלים וחומרים, שימור אנרגיה בתאי השומן). הענף הסימפתטי – מכין את הגוף להוצאת אנרגיה. אם כך, במצבי לחץ הענף הסימפתטי נכנס לפעולה 

רוב האיברים הפנימיים מעוצבבים על ידי שתי המערכות. עם זאת, המערכת הפארא-סימפתטית יוצאת דרך העצבים הקרניאליים בגזע המוח, ומעוצבבת מאזור עצם הזנב של חוט השדרה. בכל השלוחות יש תא עצב ראשי שעושה סינפסה קרוב מאוד לאיבר המטרה של הנוירון המשני (הנוירון הראשי ארוך מאוד). שני הנוירונים הם כולינרגיים – פועלים עם אצטילכולין. המערכת הסימפתטית מעוצבבת על ידי שאר עמוד השדרה – חזה ומותניים. הגנגליון מאוד קרוב לעמוד השדרה. הסיב הראשוני הוא מאוד קצר, והסיב השני הוא הרבה יותר ארוך. כאן הסיב הראשון הוא גם כולינרגי, והסיב השני הוא אדרנרגי – משחרר נוראפינפרין. האפקט הכללי של המערכת הסימפתטית הוא העלאת קצב הלב, לחץ הדם, לספק עוד אנרגיה ולצמצם את אספקת הדם למערכות פנימיות (שלא חשובות בזמן לחץ). יש שחרור של הורמונים נוספים מבלוטות. כשיש עלייה במצבי לחץ – יש עלייה במצב הנוראפינפרין במוח. זה מקושר להפעלה של האמיגדלה, שקשורה למצבי לחץ וחרדה (שחרור של נוראפינפרין גורם לערנות ותשומת לב לגירויים מהסביבה). בנוסף, יש השפעות על זיכרון ותהליכי זיכרון – מה קורה במצב הלחץ הזה – אנחנו זוכרים יותר דברים מזמן הלחץ.
בין היתר, הכליה מעוצבבת על ידי המערכת הסימפתטית וכוללת את בלוטת האדרנל. הכליה יוצאת דופן  במערכת הסימפתטית בכך שאין לה סיב משני והסינפסה נעשית בכליה. הסיב מגיע לליבת בלוטת האדרנל, משחרר Ach, וגורם לשחרור של אפינפרין ונוראפינפרין כהורמונים למחזור הדם. כך, המערכת הסימפתטית מפעילה את ההמשך שלה – המערכת הסימפתטית מחזקת את עצמה מחדש.

המערכת כאן היא משותפת – עצבית והורמונלית. המערכת ההורמונלית, שמתחילה בבלוטת ההיפופיזה בהיפותלמוס קשורה גם ללחץ על ידי ההורמון קורטיסול בבני אדם (חלק ממשפחה של glucocorticoids), שמשתחרר מהקורטקס של בלוטת האדרנל אחרי קבלת הורמונים מההיפופיזה (שמשחררת את ההורמונים אחרי פקודה מההיפותלמוס).

CRH (מההיפותלמוס להיפופיזה) גורם לשחרור ACTH (מההיפופיזה לקורטקס של בלוטת האדרנל) שגורם לשחרור קורטיסול. הקורטיסול עושה פידבק שלילי במוח – משחרר פחות CRH (= פחות אינהיביציה ופחות קורטיסול), וכך המערכת כולה מווסתת את עצמה.

הפידבק השלילי נגרם על ידי זה שאחרי שרמת הקורטיסול בדם עולה, הקורטיסול מגיע להיפותלמוס ולהיפופיזה. ברמות אלו הקורטיסול הוא אינהיביטורי, וכך מופרש פחות ופחות ממנו (כל עוד הרמות שלו בדם גבוהות). עם זאת, כשיש מצב לחץ – יש עלייה משמעותית ברמות הקורטיסול – שמעלה את המטבוליזם של הגוף ושרירי השלד יכולים לפעול (Fight or Flight).

אם מזריקים CRH לאמיגדלה – נוצרים מצבי לחץ ופחד.

בלוטת האדרנל חיונית להישרדותנו במצבי לחץ. חיות להן הוצאנו את בלוטת האדרנל ממשיכות לחיות, אבל אם הן נחשפות ללחץ משמעותי, הן יכולות למות רק מהלחץ (לא משתחרר קורטיסול) – המוות הוא מנפילת מערכות – לא מספיקות לנצל אנרגיה, ולהזרים מספיק דם בגוף.

האם לחץ הוא טוב או רע ?
התשובה אינה פשוטה. בעיקרון זה תלוי במידת הלחץ – אנחנו פועלים באופן אופטימלי במצבי לחץ בינוני. (לחץ גבוה מוריד מאוד את איכות הפעולות שלנו). עם זאת, הלחץ מבזבז את משאבי המערכת. אם הלחץ הוא כרוני וקורה בשכיחות גבוהה, הוא לא טוב לנו. אם אנחנו שולטים בלחץ, זה כן טוב לנו.

העקומה מאוד שונה בין אדם לאדם (תלויה בין היתר במשתנים אישיים, ניסיון חיים, גורמים אישיותיים, רמת השליטה בלחץ ועוד). בני האדם הם היצורים היחידים שדואגים קדימה לאירועים שיקרו בעתיד הרחוק יחסית.

הסיכון הבריאותי של מצבי לחץ – במצבי לחץ חזקים כבר יכול להיגרם נזק, וכן במצבי לחץ כרוני מתמשך. לחץ לא גורם למחלות אלא מחריף מצבים קיימים. אבל אנשים שעבדו במקצועות לחץ גבוה (כמו בקרי אוויר) יש סיכוי גבוה יותר ללחץ ולחץ דם גבוה, שמחריף עם הגיל.

 בעבר היה מקובל לחשוב על לחץ כאל דבר שלילי. היום מתחילים לעשות הבחנות בין משכי וסוגי הלחץ. חלק גדול מהמצבים של מחלות פסיכוסומטיות (שנחשבו למחלות שנגרמו על ידי מחלות לחץ) מתבררים כקשורים למצבי לחץ, אבל לא תלויות בהם באופן בלעדי. עדיין יש קשר בין לחץ דם למחלות לב.

ספולסקי (sapolsky) – טוען שלחץ מסיבי גורם בעיקר לפגיעה בהיפוקמפוס – בעלי חיים שהיו נתונים במצבי לחץ הם בעלי פחות תאים ופחות קשרים בין תאיים (בגלל נזק להיפוקמפוס). המשמעות היא שבעלי חיים זוכרים פחות טוב תוך כדי לחץ אינטנסיבי ו/או מתמשך.

PTSD (post traumatic stress disorder) – מוגדר במצב נפשי שבו בעקבות טראומה, כאשר אדם חווה או היה עד לאירוע שהיו מעורבים בו מוות או איום ממשי למוות, האירוע מעורר פחד, חוסר ידע וסיוט. אצל חלק מהאנשים החוויה יכולה לגרום ללחץ פסיכולוגי חזק. חלק מאנשים אלו מראים סימני רגזנות, עצבנות, סימני כעס, תגובות לרעש ותנועה בסביבה, הסתגרות ואי יצירת קשרים עם אחרים). הזיכרון של הלחץ גורם ללחץ בעצמו, ואנשים אלו הופכים לעיתים קרובות לדכאוניים, רגזניים ומאבדים יכולת תפקוד וריכוז. יש לשים לב שכאן הלחץ תלוי אך ורק בזיכרון. יש רמות שונות של PTSD – מצבים קשים יותר וקלים יותר (מצב זה נקרא בעבר "הלם קרב").  PTSD יכול להופיע בכל גיל, ומופיע בערך פי 4 יותר אצל נשים מאצל גברים. חלק מאנשים, בעלי אופי מסוים, יכולים לפתח PTSD בסיכוי גבוה יותר, בין היתר אנשים שמחפשים סיכונים (thrill-seeking) – כי הם נמצאים ביותר מצבים טראומטיים.

תיאור מחקר – מאנשים שחזרו מויטנאם נבחרו תאומים זהים, כשאחד היה בויטנאם והשני לא. אלו ששירתו חולקו לקבוצות – קרביים ולא קרביים. החוקר בדק כמה פיתחו PTSD ומצא שאלו שפיתחו PTSD הראו ירידה בנפח ההיפוקמפוס ביחס שלאלו שלא פיתחו PTSD. המסקנה הייתה שנפח היפוקמפוס קטן מגדיל את הסיכוי לפתח PTSD.
גדלי ההיפוקמפוס בזוגות תאומים לא זהים שאחד מהם  שירת במלחמת וייטנאם
היינו מצפים שלאנשים עם PTSD יהיו רמות גבוהות של קורטיסול בדם. עם זאת, המצב הוא הפוך – יש להם מעט קורטיסול. ייתכן שמצב טראומטי גורם למערכת הפידבק להיות רגישה יותר, וזה בא לידי ביטוי במספר הרצפטורים לקורטיסול – כך שיש יותר פידבק שלילי, מה שגורם לרמה נמוכה יותר של קורטיסול. בנוסף יש ירידה ב-ACTH, ויש רמות גבוהות יותר של CRH. לבסוף, ידוע שרמות גבוהות של CRH מתקשרות לפחד, חרדה ותחושות אגרסיביות, כך שייתכן שדווקא רמות גבוהות של CRH, ולא קורטיסול קשורות לפיתוח PTSD

פסיכו-נוירו-אימונולוגיה
התחום בודק השפעות בין מערכות שונות למערכת החיסון, מהרמה המולקולרית עד לרמות גבוהות יותר. לדוגמא, הרפס (Herpes) – יכול להופיע בצורת פצעים באזור השפתיים ובאזור איברי הרבייה. הפצע מתפתח ונעלם אחרי זמן מה, אבל הוירוס נשאר בגוף (חלקים נרחבים של האוכלוסייה מודבקים בזה). יש סיכוי גבוה שההרפס יחזור בשלב מאוחר יותר. ההרפס של איברי הרבייה נסוג לעמוד השדרה, שם הפעילות של מערכת החיסון נמוכה. כשיש נפילה ברמות מערכת החיסון, הוירוס יוצא לאיבר הפגוע ומתחיל פצע חדש, בו מערכת החיסון יכולה לטפל. החזרה של הפצע מתבצעת בחום, שמש, בנשים בזמן המחזור, קור ומצבי לחץ שונים. חזרת הפצע עצמו קשורה ללחץ והשפעתו על מערכת החיסון.

מערכת החיסון – מורכבת מאיברים ותאים והיא מסובכת מאוד (ברמת מערכת העצבים המרכזית). מתרחשים בה המון תהליכים שונים במקביל. יש במערכת איברים ראשוניים ואיברים משניים.

האיברים הראשוניים הם :

מח העצם (bone marrow) – מצוי בעצמות ובתאים שבתוכן. המקור של כל תאי הדם הוא במח העצמות, ולכן החשיבות בהשתלת מח עצם למי שמערכת החיסון שלהם נפגעה באופן קשה.
בלוטת ה-הרת (thymus)  - האיבר הראשוני של מערכת החיסון.
 

במערכת החיסון יש שני סוגי תאים לימפוציטיים – תאי B (ממח העצם) ותאי T – שמיוצרים במח העצם ועוברים עיבוד בבלוטת ה-thymus.

האיברים המשניים הם :

הטחול – איבר מרכזי – כל הדם עובר דרכו ועובר בדיקה אימונולוגית (חיסונית). הכאב בצד בצד ימין במאמץ הוא הטחול – במאמץ הטחול מתכווץ ומשחרר עוד דם (וזה מה שכואב בזמן המאמץ).
איברים ראשיים במערכת חיסון
התגובה החיסונית מחולקת לתגובה מולדת ולתגובה נרכשת. התגובה הלא ספציפית מתווכת בדרך כלל על ידי תאים מקרופגיים (macrophages), והם העיקר של מערכת החיסון הלא ספציפית. כשמזוהה גוף זר כמו פטריות, פרזיטים, רעלנים, חלבונים זרים וכן הלאה, מערכת החיסון מבדילה בין התאים של הגוף לתאים שלא שייכים לגוף, וכשמזוהה גוף זה כזה, המערכת צריכה להיפטר ממנו.

מערכת החיסון הלא ספציפית (המולדת) מזהה רעלנים, בקטריות וחלק מהוירוסים. בזמן זיהוי גוף זר התאים המקרופגיים "אוכלים" את החלבון / בקטריה / וירוס ומביאים אותו לתוכם, שם הם מתחילים לפרק אותו, וכך הם מהווים קו הגנה ראשון, ברמתו נפתרות רוב הבעיות.
תאים מסוג B – בונים את הענף הנוזלי של מערכת החיסון – מתמחים בפעולה נגד גופים שנמצאים בין תאי הגוף.

תאים מסוג T – מערכת החיסון התאית – יעילה נגד גופים זרים החודרים לתאי הגוף, כמו וירוסים – שחודרים לתאים, משנים את המטען הגנטי שלהם ומשכפלים את עצמם. הוירוסים הם אתגר גדול כי הם פועלים מתוך התאים של המערכת, וכך המערכת צריכה גם להבדיל בין תאים נגועים לתאים לא נגועים. הפעולה הזו מתבצעת על ידי תאי T ציטו-טוקסיים (שהורגים תאים אחרים). בנוסף, יש בתאי T ענף שיוצר תאים שמסייעים לתגובה החיצונית[1].

תהליך התגובה החיסונית
נוגדנים (Antibodies) – חלבונים קטנים מאוד. בגלל גודלם, הם מסיסים. הם יכולים לראות גופים זרים, להתחבר אליהם ולנטרל אותם. את הנוגדנים מייצרים תאי B.

הדם מכיל תאי דם אדומים, תאי דם לבנים וטסיות דם. תאי הדם האדומים ממלאים תפקיד חשוב בהובלת חמצן ופסולת לתאים ומהם. טסיות הדם ממלאות תפקיד חשבו בקרישת הדם ובהגלדת פצעים. תאי הדם הלבנים הם חלק ממערכת החיסון ומתחלקים על פי החלוקה הנ"ל.
אופן הפעלת מערכת החיסון
להפעלת מערכת החיסון יש מחיר כבד מבחינת הגוף. מדובר בחלוקה של הרבה תאים – דורשת הרבה משאבים ואנרגיה. בנוסף, יש אלמנט סיכון לגוף עצמו – לפעמים המערכת טועה ותוקפת את חלבוני הגוף עצמם. ככל שמערכת החיסון מופעלת יותר פעמים, הסיכוי גבוה יותר. גם זיהוי תאי העצמי הנגועים על ידי וירוס הוא בעייתי ויש בו טעויות. לכן, המערכת בנויה עם הרבה אבטחות כדי שלא תהיה אבטחה לא נחוצה, ויש הרבה תהליכים שתפקידם לצמצם ולהוריד את ההפעלה של מערכת החיסון כדי להקטין את העלויות והסיכון. למרות זאת, מערכת החיסון היא אפקטיבית, ומתמודדת בהצלחה עם החיידקים השונים שיכולים להיכנס למערכת (למעט מספר חיידקים אלימים ו-superantigens).

קו ההגנה הראשון נכנס לפעולה מיד (דקות מרגע חדירת גוף זר). שאר מערכת החיסון הספציפית מגויסת תוך שעות ומגיעה לשיא האפקט שלה תוך שבוע בערך. כשיש נזק לרקמה / עור – מערכת החיסון מופעלת. ההפעלה הראשונה היא דרך המקרופגים, שמשחררים חומרים שונים שיוצרים את התגובה הדלקתית שהיא ראשיתה של התהליך שיוביל להחלמה. האזור נהיה חם, אדום, נפוח, כואב ואם הדלקת חמורה, גם אובדן התפקוד. אם התהליך אינו מקומי, נראה תגובת מחלה כללית, כמו הצטננות או שפעת. במקרה זה מופיעים כל הסימנים ונראה את אותן התופעות (חום, תהליך בצקתי – הצטברות נוזלים שיוצאים בנזלת ובכיח, כל הגוף כואב ויש אובדן תפקוד) עד לסיום פעולתה של מערכת החיסון.

בקו ההגנה הראשון נמצאים המקרופגים (שיכולים לזהות הרבה גופים ותאים זרים), שמכניסים את התאים הזרים אל תוכם. בתוכם, הם מפרקים את הבקטריה (או הגוף האחר) לחומרי היסוד. ואז, המקרופג לוקח חלבונים מהבקטריה המפורקת ומציג אותם על פני הממברנה שלו, בשביל תאים אחרים של מערכת החיסון הספציפית (שרואה חלקים של בקטריה, ולא בקטריה בודדת). לחלקי הבקטריה / גוף זר קוראים אנטיגן (antigen) – הסיגנל לגופים שונים של מערכת החיסון.

הצירוף של אנטיגן ומקרופג מפעיל תא T ספציפי. המערכת הספציפית לא מופעלת על ידי גוף שלם, אלא רק על ידי חלק גוף בצורת אנטיגן ולכן היא קרויה המערכת הספציפית. הפעלת תא B מתבצעת על ידי גוף זר + סיגנל מתא T-helper cell. ואז, תאי ה-B מתחילים להשתכפל – תהליך חלוקה הצורך הרבה אנרגיה. כל התאים הנוצרים הם ספציפיים לגוף הזר שהפעיל את תא ה-B – הנוגדנים ספציפיים למולקולה הזרה הזו, ומיוצרים עם רצפטור זהה לזה שהיה על תא ה-B המקורי. זהו עיקר פעולת תאי ה-B – ייצור נוגדנים ספציפיים היכולים לנטרל מולקולות של גופים זרים. מגוון הרצפטורים הוא מולד – מערכת החיסון מתמודדת עם כמות גדולה מאוד של מחלות ובקטריות. חלק מתאי ה-B הם תאי זיכרון – עם זיכרון לחלבון שהפעיל אותו במקור. אחרי שהבקטריה מושמדת, הגוף הורס את הנוגדנים, אבל תאי הזיכרון נשארים. בחיסונים המערכת מזהה את האנטיגן על דופן הבקטריה ומפעילה את מערכת החיסון, שזוכרת את התא / בקטריה המת / מוחלש שהוזרק בחיסון. בפעם השניה שגוף מסוים חודר (אחרי החיסון), מערכת החיסון תתמודד איתו בצורה יעילה ומהירה בהרבה. (זהו הבסיס לכל התהליך שקורה בחיסונים).
עצם בליעת הבקטריה על ידי המקרופג גורמת לו לשינויים בתוכו. הוא מפריש כימיקלים – ציטוקינים (cytokines) שמעוררים את מערכת החיסון. ציטוקינים שמופרשים באזור הפגיעה גורמים לכל הסימפטומים של דלקת – הרחבה של כלי דם (אדמומיות), עליית הטמפרטורה המקומית, הגברת תחושת הכאב ויציאה של נוזלים לשטח הפגוע (שגורמים לנפיחות).

תאי T – ממערכת החיסון הספציפית – יכולים להיות מופעלים אך ורק על ידי אנטיגן (מולקולה מהגוף הזר שפורקה, לדוגמא על ידי מקרופג). צריכה להיות התאמה מוחלטת בין הרצפטור של תא ה-T למולקולה שהמקרופג מציג. תא ה-T יכול לקבל הצגה של מולקולה באופן כזה רק על גבי תא של הגוף (המקרופג). יש לציין כי גם לתאי ה-T  יש תאי זיכרון (ולא רק לתאי B). כתוצאה מההפעלה נוצרים מספר סוגי תאי – T-helper cells (אחד עוזר למערכת החיסון הנוזלית והשני לתאית), שמוציאים את רוב הציטוקינים שמהווים חלק מההפעלה של תאי ה-B. בנוסף, נוצר תא T משמיד (Tc Cytotoxic) שמופעל ומחפש מטרה מסוימת וספציפית – הוא מתחבר לתאי מערכת שמסומנים על ידי נוגדנים שמיוצרים על ידי תאי ה-B. נוצר קשר פיזי בין התאים, הם מתקרבים ותא ה-T משחרר חומרים כימיים שנכנסים לתוך תא המטרה ומשמידים אותו. אחד המנגנונים המרכזיים להשמדה הוא apoptosis – תהליך בו התא מקבל סיגנל שעובר לדנ"א של התא, שגורם לו להרוג את עצמו מבלי ליצור תהליך דלקתי. מסתבר שתאים מסוימים יכולים להחדיר לתא המטרה את הסיגנל לתחילת התהליך. מהרגע שהתהליך התחיל, אי אפשר לעצור אותו עד שהתא מת.

סוגי תאי ה-T השונים
 
T-helper cell שמזהה בקטריה בצורת אנטיגן  על גבי מקרופג נותן למקרופג הוראה להשמיד אותה
 
T-helper cell מסוג אחר נותן הוראה לתאי B שמציגים לו אנטיגנים להתחיל בתהליך החלוקה
 
תא Tc שמיוצר אחרי הפעלה של תאי ה-T-helper משמיד תאים נגועים 

תאי ה-B מופעלים על ידי זיהוי אנטיגנים, ועל ידי T-helper שמופעל. התפקיד של תא B הוא רק ליצור נוגדנים, שלא משמידים בקטריות, אבל נקשרים לגוף הזר ומסמנים אותו להשמדה על ידי הגוף. הנוגדן עצמו משתנה בזמן ההיקשרות לגוף הזר ומסמן אותו כמטרה – על בקטריה כזו יהיו המון נוגדנים שונים, וכך הגוף (ומערכת החיסון) יודעים להשמיד את הבקטריות.

סיכום התאים הפועלים בתגובת מערכת החיסון
סוג תא איך מופעל פעולתו
מקרופגים בקו ההגנה הראשון – מזהים תאים זרים מכניסים את התאים הזרים אליהם ומפרקים אותם, ולאחר מכן מציגים את חלקיהם על הממברנה שלהם כאנטיגנים
תאי T-helper על ידי אנטיגן על גבי מקרופג מוציאים את רוב הציטוקינים, וגורמים כך לתאי ה-B להתחיל להתחלק
תאי B על ידי אנטיגן שתא ה-B מזהה בעצמו וגם T-helper שהופעל מייצרים נוגדנים, שלא משמידים בקטריות, אלא רק נקשרים אליהן
תא T משמיד נוצר על ידי הפעלה של תאי T-helper מזהה מטרות שמסומנות על ידי נוגדנים, משחרר חומרים כימיים ומשמיד את תא המטרה המסומן כנגוע ב-apoptosis

ציטוקינים
אחת הבעיות של מערכת החיסון היא שמדובר על תאים שבתנועה כל הזמן. בשביל לפתור את הבעיה, הגוף משתמש בציטוקינים (cytokines) – הם זוהו לראשונה כחלבונים קטנים שתאים של מערכת החיסון משחררים על מנת להשפיע על תאים שנמצאים מסביבם. כך תאי T יכולים להפעיל תאי B ותאים אחרים, ולדכא אותם בסוף התהליך. כיום יש כ-150 סוגי ציטוקינים מוכרים.

ציטוקינים חשובים במיוחד ב-PNI, בקשר בין המערכות השונות. כך, מערכת החיסון, כאיבר חישה נוסף, "מדברת" עם המוח על ידי שימוש בציטוקינים, ויודעת לומר למוח שהייתה חדירה של גוף זר ושהיא מגיבה לכך.

IL-1 (interleukin 1) – ציטוקין שמשתחרר בעיקר ממקרופגים בשלב ההגנה הראשון. הוא מקבוצה שמעודדת את התהליך הדלקתי. אנחנו יודעים היום שיש רצפטורים ל-1-IL על תאים של מערכת החיסון, מערכת העצבים ותאי גליה, וכל אחד משלושת הסוגים יכול לשחרר את ה-IL-1. אנחנו יודעים היום ש-IL-1 הוא מרכיב מרכזי בתהליך שאנו קוראים לו התנהגות מחלה – שינויים שנגרמים כתוצאה מהפעלה של מערכת החיסון (יותר שינה, פחות אכילה ושתייה, עליית חום, פחות פעילות מוטורית, פחות דאגה לגוף, ירידה במצב הרוח ורגישות מוגברת לכאב). עליית טמפרטורת הגוף מתבצעת על ידי רעידות קטנות[2] של שרירי השלד, ויוצרת מצב לא נוח לבקטריות / מיקרובים שחדרו, ומצד שני מעודדת את החלוקה של התאים במערכת החיסון. כלומר, זהו תהליך אדפטיבי ומכוון, ולא מקרי.

לחץ ומערכת החיסון
הקשר בין מצבי לחץ למערכת החיסון – יש הבדל בין לחץ אקוטי ולחץ כרוני. במצב של לחץ אקוטי, מערכת החיסון מתוגברת ויכולה להגיב באופן יעיל יותר לפגיעה. אין ספק שלחץ כרוני גורם לדיכוי והחלשה של מערכת החיסון. אחת הסיבות לכך היא שרמות גבוהות של קורטיסול (הורמון הלחץ) מדכא את פעולת מערכת החיסון.

ניתן לראות בגרף שכשמדובר בלחץ מקומי יש תיגבור בפעילותה של מערכת החיסון. עם זאת, כשהלחץ הופך לכרוני, יש ירידה משמעותית ביעילותה של מערכת החיסון
Glaser & Glaser  - שני חוקרים שחקרו את ההשפעה של לחץ על מערכת החיסון. הם בדקו את המטפלים בחולי אלצהיימר (בדרך כלל בני / בנות זוג), שנמצאים במצב מאוד מלחיץ. התברר שיש ירידה בכל המרכיבים אצל המטפלים. הם עשו מודל של Wound Healing – לקחו את המטפלים וקבוצת ביקורת, ויצרו אצלם פצע קבוע – למטרת ביופסיה. התגלה שאצל המטפלים הפצע החלים לאט יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת.

לאורך הזמן יש החלמה מהירה יותר בקבוצת הביקורת לעומת קבוצת המטפלים
במחקר נוסף לקחו קבוצה של נבדקים בריאים וסגרו אותם בנפרד בבקתות עץ, בלי להיפגש עם אנשים נוספים. הם מילאו הרבה שאלונים על עצמם (כולל שאלונים לגבי מצב הלחץ שבו הם נתונים) ובשלב מסוים, כל אחד היה צריך לשאוף וירוס של שפעת (ולחלות בכוונה). המחקר הראה באופן מפורש שככל שאנשים דיווחו על לחץ סובייקטיבי גבוה יותר, הם פיתחו סימפטומים קשים יות של השפעת.

פרוייקט המדגם - הרעיון

כיום אלפי ישראלים מרווחים כסף באמצעות מילוי סקרים באינטרנט.השיטה הטלפונית הולכת ודועכת ובמקומה תופסת תאוצה השיטה החדשה שבה נערכים סקרי שוק ודעת קהל באופן מקוון, כלומר דרך האינטרנט בלבד. הרעיון שעומד שמאחורי "פרוייקט המדגם" הוא: עריכת סקרים באינטרנט ותגמול למשתתפים כאות על מאמצם ונכונותם להשתתף במחקרים ולענות על שאלות.

למה משלמים כסף על מילוי סקרים?

הצורך בסקרי שוק ודעת קהל הולך וגובר, הן מצד החוקרים האקדמאים המבצעים מחקרים בתחומי הפסיכולוגיה, והן מצד אנשי שיווק, פירסום, משקיעים, אשני תעשייה, מהמגזר התעשייתי של המשק הישראלי. כל אלה זקוקים למשתתפים שיסכימו להקדיש זמן ולענות על שאלות באופן איכותי ויהיו בעלי מוטיבציית השתתפות. מכאן נובע הצורך להשקיע הרבה כסף על מנת לערוך סקר ולקבל תוצאות איכותיות - אפילו אם זה כרוך במתן תגמול כספי למשתתפים עצמם.

כמה אפשר להרוויח מפרוייקט המדגם?

פרוייקט המדגם שולח מידי חודש לתיבת המייל מספר הזמנות למילוי סקרים. על כל סקר אפשר להרוויח שקלים בודדים עד עשרות שקלים - תלוי באורך הסקר ובכמות השאלות. כל אחד יכול להצטרף לפאנל של פרוייקט המדגם משום שיש צורך במגוון רחב של משתתפים מכל פלחי האוכלוסייה ומכל הגילאים.

איפה מתחילים?

נרשמים לפרוייקט המדגם, מחכים לשליחת הזמנות לסקרים ומתחילים לצבור את הכסף. ברגע שמגיעים למינימום של 50 ש"ח באתר ניתן למשוך את הכסף שמגיע לכתובת המגורים שהוזנה בהרשמה. 

מקורות נוספים לעשיית כסף מהבית ניתן למצוא באתר

דולרים - המדריך לעשיית כסף באינטרנט.

אומרים שהחיים הם בית הספר הגדול ביותר, אך כמה חבל שהוא לא מביא לנו תואר – לימודים בימינו הם הכרח עבור רבים שרואים בו כסמל לסטאטוס, להצלחה, ליכולת ולהשכלה. באמצעות לימודים גבוהים אנחנו יכולים לקבל עדיפות במקומות עבודה שונים, לקבל ידע התחלתי שאיתו אנחנו יכולים להתחיל לעסוק בנושא שבו בחרנו להתמחות ואפילו לקבל הטבות במס.

השאלה של אילו לימודים לבחור היא שאלה שמעסיקה רבים וטובים אשר עומדים בצומת הזאת בחיים שלהם – האם לבחור בתחום מעשי ומתגמל כלכלית או דווקא לפנות לתחום שאנחנו אוהבים יותר אך להסתכן מבחינה כלכלית?

אז מה בוחרים?

לימודים אקדמיים – ברוכים הבאים לחיים הסטודנטיאליים

לימודים אקדמיים יכולים להיות בתחומים רבים ומגוונים, החל מלימודי אמנות עד ללימודי מחשבים. השאלה של מה לבחור תלויה בעיקר ביכולות שלנו (שלא פעם נמדדות באמצעים שלאו דווקא מעידים על האפשרות שלנו להצליח או להיכשל) ונטיית הלב שלנו.

לימודים אקדמיים הם משהו שרבים עובדים במהלך חייהם – זוכים לחוות את החוויה שנקראת חיי סטודנט, וזאת אכן חוויה לזכור – למרות הקשיים הרבים שקשורים בחיי הסטודנט, רבים זוכרים את התקופה הזאת דווקא לטובה, כאשר חיי החברה מלבלבים, ולמרות הקושי הכלכלי אנחנו מצליחים, איך שהוא, להסתדר.

ובכל זאת? מה כדאי לבחור ללמוד? לימודי פסיכולוגיה או לימודי מחשבים? לימודי היסטוריה או לימודי הנדסאות? לפחות דוגמא אחת נוכל לתת-

לימודי פסיכולוגיה – אתם רוצים לדבר על זה?

אחת האפשרויות שעומדות בפני אנשים רבים היא לימודי פסיכולוגיה – ההזדמנות לעבוד עם אנשים קשיי יום, אנשים שרואים את העולם דרך משקפיים שחורים או פשוט אנשים שצריכים את מנת ההרגעה היומית שלהם, בין אם מדובר על נטילת כדורים או פשוט מישהו שהם יכולים לדבר איתו ולפרוק מהלב שלהם את כל הצרות והבעיות שהם מעמיסים על הגב.

לימודי פסיכולוגיה מציעים לימודי מרתקים בתחומים רבים שקשורים במנטליות של בני אדם, בדרכים להתמודדות איתם והאפשרות להכיר, ולו במקצת, את מה שמסתתר מאחורי האדם, בשר ודם, מה שרבים קוראים לו – הנשמה.

פסיכותרפיה ("פסיכו" שמשמעה נפש ו"תרפיה" שמשמעה טיפול) היא שם נרחב למגוון תחומים וסוגים של טיפולים פסיכולוגים. למעשה, פסיכותרפיה משמעותה טיפול נפשי באמצעות שיחות בלבד.
הפעילים בתחום חייבים להיות פסיכולוגים קליניים, בוגרי לימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון ושני, רופאים פסיכיאטרים, או עובדים סוציאליים בעלי תואר שני במגמה קלינית.

לימודי פסיכותרפיה מקנים הכשרה לעסוק בטיפול במקרים בהם קיים חוסר איזון נפשי כתוצאה ממשברים רגשיים ומצוקות, תוך שימוש במגוון שיטות טיפוליות אשר מורכבות מאינטראקציה בין המטפל למטופל.

ניתן לחלק את תחום הפסיכותרפיה לארבע גישות עיקריות שונות:

• הגישה הפסיכודינמית: מהווה גישה מודרנית לטיפולו הפסיכואנליטי של פרויד
• הגישה ההתנהגותית-קוגנטיבית: גישה המנסה לשנות על ידי שינוי דפוסי החשיבה הקיימים
• הגישה האקזיסטנציאלית: גישה העוסקת בבעיות קיומיות אוניברסליות
• הגישה ההומניסטית: גישה המנסה לסייע במימוש הפוטנציאל הטמון במטופל

למי מתאימים לימודי פסיכותרפיה?

כפי שנאמר קודם לכן, כדי לעבוד בפסיכותרפיה יש לעבור הכשרה ארוכה ומורכבת ולכן אם אתם נמצאים רק בתחילת דרככם הלימודית, מומלץ לקחת זאת בחשבון.

על אף האמור, ניתן כיום לעבור הכשרות בתחומים שונים של פסיכותרפיה (טיפול התנהגותי, פסיכותרפיה הוליסטית, טיפול קוגניטיבי ועוד) במסגרות של לימודי תעודה, המוצעות ע"י מספר מכללות ובתי ספר. חשוב לציין כי בוגרי המסגרות הללו אינם יכולים לעסוק בתחום אך יכולים לטפל באנשים במסגרת ההתמחות שלהם.

ממה מורכבים לימודי פסיכותרפיה?

תוכניות הלימודים בתחום שונות בין מוסד אחד למשנהו ותלויות כמובן במסגרת הלימוד אליה ניגשים.
כחלק ממסגרות הלימודים ניתן למצוא קורסים העוסקים במבוא לפסיכולוגיה, הילינג, דמיון, מדיטציה ועוד.
חלק ממסלולי הלימוד מציעים התמחויות שונות של פסיכותרפיה:

• פסיכותרפיה הוליסטית: שילוב תורות הרוח מהמזרח והמערב בדמיון מודרך בנוסף לעבודה תנועתית עם הגוף
• פסיכותרפיה באומנויות: גישה המתבצעת באמצעות עזרים אומנותיים, הטוענת כי הביטוי האומנותי חושף תחושות מודחקות
• פסיכותרפיה דינמית: גישה המבוססת על שיטת הפסיכואנליזה של פרויד בה מתקיימת דינמיקה תקשורתית בין המטפל והמטופל
• פסיכותרפיה התנהגותית וקוגניטיבית: גישה העוסקת בטיפול בהפרעות נפשיות ובלקויות למידה תוך ניסיון לשנות דפוסי חשיבה הבלתי סדירים
• פסיכותרפיה רוחנית אנרגטית: באמצעות גישה המציגת פתיחות למודעות וקבלה, עוסקת באיזון בין גוף לנפש

מהו משך הלימודים?

הלימודים יכולים להימשך בין מספר חודשים במסגרת של קורסים לעד כמעט כעשור עבור אלו הנמצאים בתחילת דרכם, כל זאת בהתאם למסלול הלימודים הנבחר.

במה עוסקים בוגרי הלימודים?

בוגרי לימודי פסיכותרפיה במסלולים השונים יכולים להשתכר כפסיכותרפיסטים בתחומי ההתמחות השונים שלהם בבתי חולים, קופות חולים, מרפאות פרטיות, מכונים לרפואה משלימה ועוד.

חוק וסדר – על תיקון סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים

-

לפני כארבעה חודשים סערה וגעשה קהילת הפסיכולוגים בארץ. למרות החלוקה לסקטורים השונים, כולם דיברו על זה: קליניים, שיקומיים, רפואיים, התפתחותיים, חינוכיים, תעסוקתיים וארגוניים.
חלקכם בוודאי שואלים את עצמם – על שום מה ולמה הייתה המהומה?

אז ככה: ב-13 בדצמבר 2010 נעשה תיקון בעל השלכות משמעותיות בחוק הפסיכולוגים הקיים. התיקון עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ומאז נכנס לתוקפו החוק בגרסתו המתוקנת.
מהו אותו תיקון בחוק? מה משמעותו? ולמה זה כל כך חשוב? התשובה מורכבת, וכדי להבין אותה אנסה לסקור בקצרה את השתלשלות האירועים.

כדי לבנות את המתח (ובעיקר כדי להכניס קצת סדר בבלגן), אספר על חוק הפסיכולוגים לכל אלו שעדיין לא מכירים אותו מקרוב:
החוק קיים כבר למעלה משלושים שנה (משנת 1977, אם להיות מדויקים) ומגדיר את העיסוק בפסיכולוגיה, כולל מי רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, אופן הרישום בפנקס הפסיכולוגים, ענפי הפסיכולוגיה המוכרים ועוד. החוק מגדיר גם את האיסורים החלים על פסיכולוגים, כמו איסור מתן תרופות לבני אדם, איסור שימוש בתואר, כינוי או הגדרה שלא תואמים להכשרתם ועוד.

אחד האיסורים הנוספים המצוינים בו הוא האיסור למתן טיפול פסיכותרפויטי (הנקרא גם טיפול פסיכותרפי או פסיכותרפיה) על ידי פסיכולוג שאינו פסיכולוג קליני. כדי לא להסתבך עם החוק, אצטט במדויק את החלק הרלבנטי של סעיף זה – הלא הוא סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים:

9. (ב) לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא מומחה קליני.

ועכשיו אתם בטח תוהים – אוקיי, מה הסיפור כאן? הרי ברור שרק פסיכולוגיים קליניים יכולים להעניק טיפול תרפויטי, כך היה וכך תמיד יהיה.

אז זהו, שלא.

קודם כל, כבר שנים רבות שבקרב המטפלים בפסיכותרפיה ישנם בעלי מקצוע רבים אחרים שאינם פסיכולוגים, אלא עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, מטפלים בהבעה וביצירה ועוד. אנשי מקצוע אלו, במידה ועברו הכשרה בפסיכותרפיה, רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי.

שנית, מאז חקיקת חוק הפסיכולוגים, לפני יותר מ-30 שנה, נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה, כמו הפסיכולוגיה השיקומית, ההתפתחותית, החינוכית והרפואית. תחומים אלו באו לענות על צרכי אוכלוסיות ספציפיות: נכים, פעוטות, ילדים במערכת החינוך, חולים במחלות גופניות וכדומה. חשוב לומר שבתקנות הפסיכולוגים מצוין כי חובות המתמחים בתחומים האלו כוללות מתן טיפול פסיכולוגי, או בלשון התקנות: "התערבות פסיכולוגית".

אוקיי, אז פסיכולוגים קליניים ושאר מוכשרים בפסיכותרפיה נותנים טיפול פסיכותרפויטי ואילו פסיכולוגים שיקומיים, רפואיים, התפתחותיים וחינוכיים נותנים טיפול פסיכולוגי. אין בעיה. כאן אתם בטח שוב מגרדים את הפדחת במבוכה ומתחבטים בשאלה – רגע, אבל מה ההבדל בין "טיפול פסיכולוגי" ל"טיפול פסיכותרפויטי/פסיכותרפיה"?

אז זהו, שאין.

בשום מקום לא מוגדר ההבדל בין פסיכותרפיה לבין טיפול פסיכולוגי או נפשי, משום שלמעשה שני המונחים זהים. אז למה מוגדר שפסיכולוגים קליניים מוכשרים במתן פסיכותרפיה ואילו שאר הפסיכולוגים במקצועות הטיפוליים מוכשרים במתן טיפול פסיכולוגי? באופן אבסורדי, בגלל ההגדרה בחוק לפיה רק פסיכולוגים קליניים רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי, לא הורשו המומחים האחרים בתחומים הטיפוליים בפסיכולוגיה לכלול בדרישות ההתמחות שלהם את המונח "פסיכותרפיה" ובמקומו רשמו: "טיפול פסיכולוגי".

אם כן, אחת מהדרישות מפסיכולוגים שאינם קליניים היא לעבור, הן בפרקטיקום והן בהתמחות, הכשרה במתן טיפול פסיכותרפויטי בתחום ההתמחות שלהם, וכמובן להיבחן עליו בסיום תהליך ההתמחות. מצד שני, לאחר הכשרתם החוק אוסר עליהם לתת את הטיפול שאותו הוכשרו לתת, למרות שעברו את הבחינות והוגדרו כמומחים בתחום. אבסורד, כבר אמרתי?

זאת ועוד (תמיד רציתי להשתמש בעגה 'משפטית' שכזו וסוף סוף מצאתי את ההזדמנות!), מכיוון שלא קיים בארץ חוק לפסיכותרפיה שמגדיר מי כן רשאי לעסוק בתחום, נוצר מצב בו בעלי מקצועות טיפוליים רבים רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי (כולל עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות וכדומה), למעט פסיכולוגים בעלי התמחות שאינה קלינית.

אז אחרי כל הנימוקים וההסברים, קם ועד פעולה שהחליט שהגיע הזמן לעשות מעשה ולתקן את החוק. הועד, שקם לפני כ-8 שנים (יש שיגידו אפילו 15…) הניח על שולחנה של הכנסת הצעה לתיקון החוק כך שסעיף 9ב' ייראה כך:

9. (ב) לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג מומחה.

חדי העין מביניכם בוודאי שמו לב להשמטת המילה "קליני" מהסעיף הנ"ל, לעומת הנוסח המקורי. מדובר בהשמטה קטנה, אך בעלת משמעות כבירה. ואכן, הרעיון הוא שכל פסיכולוג מומחה יוכל להעניק טיפול פסיכותרפויטי, בתנאי שהטיפול ניתן לפי הכשרתו ולפי תחום המומחיות שלו.

כך, פגועי ראש יוכלו להיעזר בשירותיו של נוירופסיכולוג* הן בשלב האבחון והן במידה שירצו לקבל טיפול פסיכותרפויטי (כך שלא יצטרכו לפנות למספר מטפלים שונים); ילדים עם קשיי התפתחות יוכלו לקבל טיפול פסיכותרפויטי אצל פסיכולוג התפתחותי וכן הלאה.

המטרה היא ליישם בפועל את הרעיון כי טיפול פסיכותרפויטי הוא חלק בלתי נפרד מהשירות שניתן על ידי פסיכולוג מומחה, גם אם הוא איננו פסיכולוג קליני, ולכן אין סיבה להפקיע ממנו את תחום האחריות הזה.
תיקון נוסף שנעשה בחוק הפסיכולוגים, בו לא נעמיק בפוסט זה, הוא ביטול ההוראה בסעיף 9ב', לפיה: מתן טיפול פסיכותרפויטי למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורגני, ייעשה רק לאחר בדיקת רופא.

אז איפה כל העסק הזה שם אותי, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה לא-קלינית, או אתכם – המתכננים להיות סטודנטים כאלו, מתלבטים או נמצאים בעיצומה של הדרך?

מה שחשוב לכולנו להבין הוא שמעכשיו לכל אחד מאיתנו יש זכות, על פי חוק, להעניק למטופלים שלנו טיפול פסיכותרפויטי כחלק מהשירות שאנחנו מספקים בתחום המומחיות שלנו, ובהתאם להכשרה שעברנו, בין אם מדובר בפסיכולוגיה שיקומית, רפואית, התפתחותית או חינוכית. כל אחד מאיתנו זכאי לגשת לקופת חולים ולהציג את עצמו כפסיכולוג שמטפל בפסיכותרפיה בתחום התמחותו.
כל אחד מאיתנו רשאי לבקש להתקבל לכל בית ספר לפסיכותרפיה. ובשורה התחתונה – כל אחד מאיתנו צריך להבין כי הטיפול הפסיכותרפויטי כבר איננו נחלתם של הפסיכולוגיים הקליניים בלבד.

אם עדיין לא הדגשתי כראוי את הנקודה, הצעד הכביכול קטן הזה הוא צעד משמעותי ביותר עבור ענף הפסיכולוגיה בכלל, ועבור הפסיכולוגים שאינם קליניים בפרט. למרות ההיבטים החיוביים שבמהלך כזה, סביר להניח שייקח עוד פרק זמן לא מבוטל עד שכולם יתרגלו למאזן הכוחות המחודש שנוצר. אבל בינינו – פסיכולוגים נטולי קונפליקטים הם כמו קפה נטול קפאין.

ותחשבו על זה.

ובנימה אופטימית זו,
שיהיה לכולנו בהצלחה בהמשך, ללא הבדלי דת, גזע או התמחות

* 30 שניות על נוירופסיכולוגים: נוירו פסיכולוגיים הם פסיכולוגים שיקומיים בעלי הכשרה בנוירופסיכולוגיה, שהינה מדע בין-תחומי העוסק בחקר הקשרים בין מוח להתנהגות. במסגרת עבודתם, מטפלים נוירופסיכולוגים באנשים עם סוגים שונים של הפרעות, כולל ליקויי למידה מולדים, פגיעות מוחיות בלידה ובילדות, פגיעות מוחיות בבגרות, מחלות זקנה כגון אלצהיימר ועוד. כדי להיות נוירופסיכולוג מומחה בארץ, יש להשלים התמחות בפסיכולוגיה שיקומית. לימודי תואר שני בנוירופסיכולוגיה שיקומית קיימים באוניברסיטה העברית, במכללת ת"א יפו ובאוניברסיטת חיפה (בשילוב עם המגמה הקלינית).   חזרה

נעמה, כותבת הפוסט, היא סטודנטית לתואר שני בנוירופסיכולוגיה יישומית באוניברסיטה העברית בירושלים ופרקטיקנטית במכון "רקנאטי" לשיקום נפגעי ראש בתל אביב. בין לבין היא עובדת בצוות הפיתוח של פתרונות מתא"ם, משתדלת לתרגל יוגה ופילאטיס בזמנה הפנוי (יש כזה..?) ונחשפת אט אט לעולם הזומבה

אם תחייך אל העולם העולם יחייך אליך

משפט מוכר, לא כן? וגם נשמע הגיוני: אם תחייך אל העולם, העולם יחייך אליך בחזרה. אפשר לפרש את המשפט כפשוטו: אם תחייך אל אנשים, הם יחייכו אליך בחזרה. אי

אפשר להכליל את המשפט הזה על כל סיטואציה, אך ניתן להגיד שהנטייה האנושית היא להחזיר חיוך לחיוך, מפני שהחיוך מעורר תגובה חיובית ו'פותח' בנו משהו. בפרשנות

יותר 'עמוקה' של המשפט: החיוך אל העולם הוא בעצם ראייה חיובית שלו. אין פירוש הדבר נאיביות, אלא לבוא לעולם ולאנשים בגישה חיובית, בגישה שיש לך מה להציע, שאתה

לא קורבן של מישהו, ושמכל לימון אפשר להוציא לימונדה. אנרגיה חיובית היא מדבקת, בדיוק כמו שאנרגיה שלילית היא מדבקת. אנרגיה היא דבר מדבק, כמו מגנט. ברגע שאתה

בגישה חיובית, אין זה מבטיח שיקרו לך רק דברים טובים, אך מבחינה מחשבתית: תמשוך אליך יותר מחשבות טובות, שיגרמו לך להקרין חיוביות, והאנרגיה המסוימת שאתה

מקרין היא כמו מגנט לאנרגיה דומה. אף פעם לא נבין את הסדר הקוסמי של העולם הזה. העולם לא תמיד פועל לפי ההגיון שלנו, אבל בכל זאת אפשר לאמץ את המשפט הזה,

שנשמע חיובי וגם די הגיוני: חייך אל העולם, והעולם יחייך אליך בחזרה.

ישנו תחום מעניין מאוד בסוציולוגיה המוקדש לרפואה- הסוציולוגיה של הרפואה. זהו תחום תיאורטי ומחקרי הבוחן את האספקטים הסוציולוגיים והתרבותיים של הרפואה. בתחום זה יש שימוש במתודות מחקריות מגוונות המבוסס על דיספלינות שונות. אנו מכירים את הרפואה מודרנית כפי שהיא היום, אך לרפואה יש היסטוריה, פריזמות פילוסופיות שונות המובילות אותה, פרקטיקות אדפטיביות לפי מקום וזמן, ומניעים פוליטיים וכלכליים המובילים אותה. התחום של סוציולוגיה של הרפואה מתמקד בהבנת הדינמיקה בין הרפואה והתרבות, תוך ציון תופעת מדקיליזציה של תופעות טבעיות, הבנה מודלי תקשורת של רופא-חולה, פירוט תפיסות מחלה וחולי, ודיון בכל הקשור לתופעת הבריאות.

פרדינסון היה אחד ההוגים החשובים של הסוציולוגיה של הרפואה מאחר וטען כי מחלות מוגדרות בכל מיני אופנים בהתאם לתפיסה התרבותית אודותיהם. למשל- מחלות יכולות להחשב כנאטרליות או להיות מוגדרות כמחלות סטיגמטיות. מחלה נאטרלית היא כל מחלה שלא גורמת האשמה או סטיגמה חברתית סביב החולה. לעומתה, מחלה סטיגמטית היא מחלה שהתרבות מוקיעה אותה מתוכה באופן גלוי או סמוי, ותוך שהיא מלווה באלמנטים של סנקציה ונידוי. המודל של פרדינסון מכיל שלושה מרכיבים: לגיטימיות הסטייה שהובילה למחלה, תפיסת אשמה לאור המחלה ותפיסת חומרה של הסטייה שהובילה למחלה.

דוגמא רלוונטית עדכנית למחלה סטיגמטית היא הומוסקסואליות. עד שנות השבעים תופעת ההומסקסולאיות הנחשבה למחלה סטיגמטית. הומסוקסואליות הוגדרה ב- DSM- מגדיר הסטטיסטי למחלות נפש- כמחלה נפשית. לפי כך, הומסוקסלאיות לרבות לסביות נחשבה סטייה שהובילה למחלה. ההומוסקסואל והדו מיני כמו גם המקבילה הנשית שלו אשה לסבית או דו מינית הואשמו על נטייתם, והואמן כי האשמה להיותם כאלו טמונה בהם, ובסטיות שלהם. אם כי תפיסת החומרה לסטייה הופנתה בעיקר כלפי הומוסקסואלים גברים גם נשים לסביות סבלו מכך רבות. התופעה החלה לקבל בהדרגה לגיטימציה עד שהומוסקסואליות לא נחשבה עוד למחלה והוסרה מהמדריך הסטטיסטי למחלות נפש.