פרויד

התיאוריה של פרויד מושתתת על מגוון רעיונות – פילוסופים יווניים, מתקופת ימי הביניים, מתקופת ההשכלה ומתקופות אחרות. התיאוריה מציגה מושג שלא היה ברור מאליו לפני פרויד. ישנה ישות (mind) שמעבדת תפיסות שונות וייצוגים שונים של העולם. איך נגיב אל העולם – תוצר של הרבה פעולות מנטליות שאנחנו מעבדים בעצמנו, והתוצאה – התנהגות ומעשה. פרויד יצר תיאוריה רחבה עם מרכיבים שונים שמתייחסים לאישיות (עולם הדימויים של אדם, ההתייחסות של אדם אל עצמו ואל הזולת ועוד) ולהפרעות רגשיות (מצוקות, סבל, תשוקה, אובדן, דכאון...). פרויד טוען שכל ההתנהגות שלנו כלפי העולם מבוססת על תשוקה ועל חוסר היכולת שלנו לממש אותה.

איך משחררים אדם מתרמיות עצמיות וכבלים שהוא שם על עצמו? מהעכבות שלו? הוא מייחס את אותן הבעיות לחברות ואומות בהיבטים תרבותיים. חלק ניכר מהתרבות שלנו מושפע מאותה דינמיקה שגיבש פרויד, בעיקר בהקשרי מין ותשוקה. פרויד ניסה תחילה לייצג עולם שמוסבר באמצעים פיזיולוגיים ונוירולוגיים גרידא. פרויד לא הצליח למצוא היגיון מסדר לכך (בהתבסס על הידע הביולוגי שהיה קיים שאותם ימים), אך טען שיום יבוא וניתן יהיה למצוא לכך הסברים.

הדמויות שהשפיעו על פרויד – ברנטאנו: ייסד את אסכולת "הפעולה" – לא צריך לחקור תופעות, אלא תהליכים של חיבור, ראייה ומגע עם אותן תופעות. ברוייר: הסימפטומים שאינם מוסברים פיזיולוגית מתפתחים באזור לא מודע בנפש – כשהאדם במצב היפנואידי (מצב ביניים בין ערות לשינה). המצב אפשר להעלות זכרונות של אירוע טראומטי, וזה אפשר לשחרר את אותם הזכרונות ולהיפתר מהם – קתרזיס. ברוייר התמקד בפעולה עצמה, אך התנגד לחקור את ההיבטים המנטליים של התופעה. דברים שלא ניתן להתמודד עימם באמצעות היפנוזה ושאינם נפתרים, הוגדרו כ"התנגדות". פרויד התמקד בהתנגדות.

קיימים רגשות המחוברים לרעיונות לא מודעים (לדוגמא – שקיקה להתקרבות מינית לאדם מסוים), שתמיד משקפים כח מיני מסוים, יצריות מינית. צריכה להיות פעולה רצונית של האדם כדי לא להיות מודע לאותם רעיונות מיניים – "אני לא רוצה לדעת". זו למעשה ההתנגדות. אם מישהו עבר היפנוזה והשתחרר מפעילות נוירוטית, ואז היא חזרה יום לאחר מכן – זו כנראה פעולה חוזרת להדחקה שנובעת מאותה התנגדות. לדוגמא – אדם מרגיש כאב בזמן קיום יחסי מין, ובדיקה העלתה שהוא נזכר באמא שלו כשהוא שכב עם אשתו, ולכן הכאב נבע מ"התנגדות" נפשית. סוגי התבטאויות של היצריות המינית – פליטות פרוידיאניות, התנהגויות משוגעות וחסרות פשר וכן תחושות פיזיות.

הספר הראשון של פרויד היה "פשר החלומות" (1900) – גרסא חדשה שיצאה עכשיו- "פירוש החלומות". הנפש קרועה תמיד בין הייצוגים של המציאות לבין התשוקה והיצריות. פרויד דיבר רבות על המערכת הנפשית ופחות על השפעות חיצוניות. פרויד הבין שאלימות ותוקפנות היא דבר בסיסי ויצרי מאד, שקיים אוניברסאלית. הוא הבין שאחד הדברים הכי טובים שעשינו הוא שאנו מתווכים לעצמנו באמצעות ערכים, מצפון ותרבות – את היצרים מהעולם. הוא הבין את ה"אגו", לצד ה"סופר אגו" – המצפון והערכים. התשוקה היא לא רק מינית, אלא גם תוקפנית (כך הבין פרויד בעקבות WWI).

התצפית האמפירית: פרויד טען שנכון שנתמקד בתופעות שנמצאות בחלומות, בסימפטומים נוירוטיים, ברגשות ובנגזרות נוספות שאינן מודעות, ומקבלות ביטוי בפליטות פה, התנהגות אובססיבית וכד'. הוא עשה שימוש רב באסוציאציות.

כל תיאוריה מתבססת על תצפיות רבות, ומטרתה ליצור ניבויים. לפעמים התיאוריה שלנו לא מנבאת כמו שצריך וצריך לשנות אותה או להרחיב אותה. פרויד הבחין בין רמות שונות של מחקר, הבחנה וניתוח שמשמשים את הפסיכואנליטיקאי. הרמות השונות הן למעשה אבחנה מדעית כללית, החל מהסימפטום הבודד ß הבנה של הסימפטום בקונטקסט ß מערכת תיאורתית שמסבירה את מערכת הכללים (אבל אינה רלוונטית לרמה הטיפולית הקונקרטית) ß עקרונות מטה-מדעיים כלליים שמנחים את הניתוח ß עקרונות כלליים ברמה גבוהה יותר של ניתוח:

א. תצפית אימפירית. כפסיכואנלטיקנים אנחנו אוספים תצפיות, בעיקר, פליטות פה, פעולות שלנו כנגד האינטרסים של עצמנו, פעולות לא מודעות ועוד. אלו התצפיות שבהם אנחנו מתמקדים, ואותם אנו חוקרים.

ב. הפסיכולוגיה האימפירית – החוקים הבסיסיים שנגזרים מהבנת הסימפטומים. ההבנה שהתצפיות מבוססות על התת-מודע, דברים שאנחנו מעדיפים שלא לדעת, קשורים לפי פרויד למיניות (ליבידו) וגם למוות. ההתנגדויות הן כנגד הידיעה – "אסור לדעת". פעולת הרצון – מנגנון שמשאיר את הרצונות בלתי מודעים. הסימפטום הנוירוטי מסווה את הרעיון שמאחוריו עומד רגש יצרי, ואנחנו לא נדע את הרעיון והיצר. סימפטומים קונברסיביים – כאבים ותחושות פיזיות שקשורות ברעיונות מודחקים. ככל שנבין את הרעיון טוב יותר, כך נשחרר את הסימפטומים בכך שלא נזדקק להם. במהלך הטיפול, עולות התנגדויות רבות שמעוניינות שהרעיון יישאר רדום. לכל התיאוריות הקשורות באישיות יש דבר אחד משותף – ההתייחסות לתת-מודע.

ג. הפסיכולוגיה התיאורטית – הבנה מעמיקה יותר של הנפש והאישיות, הבנת מבנה האישיות והקונפליקטים שבתוכה. בתוך כך הבנה של תהליכים כגון חוק "שימור האנרגיה", "העקרון הטופוגרפי", "העקרון הדינמי", העקרון המבני", "העקרון הסתגלני" ועוד.

חוק שימור האנרגיה (הנפשית) – אנחנו פועלים למול העולם בניסיון לשמור על רמת האנרגיה שלנו. לדוגמא – התקף חרדה: מושך תשומת לב, משמש תירוץ לחוסר עבודה וכד'.

העקרון הטופוגרפי – רמות שונות של תודעה, החל במעמקי הנפש, דרך סמוך למודע ועד המודע.

העקרון הדינאמי – מאבק תמידי בין התשוקה למימושה.

העקרון המבני – אגו, סופר אגו ואיד.

העקרון הסתגלני – יוצרים מערכת שבה יש דברים מותאמי מציאות שיכולים לענות לנו על המשאלות הדחפיות שלנו. ניצול המציאות כדי לממש בסופו של דבר את התשוקות שלנו.

ד. עקרונות ההסבר המטה-מדעיים: הנחות שונות המעצבות את החקירה האמפירית ובניית התיאוריה – ההנחה הבסיסית שאירועים היסטוריים מעצבים את הילדות; ההנחה מקור ההתנהגות במשאלות לב, פנטזיות, דחפים, תשוקות, משאלות ופנטזיות; ההנחה שניתן להקיש בין ההתנהגות של האדם לחייו הפנימיים.

ה. מחויבות לאמונות-על: ההנחות או האמונות לגבי המציאות הבסיסית. למשל – ההנחה שיש תודעה, שהנפש פועלת על המציאות על מנת לייצג אותה עבורנו... שנוכל לחקור אדם רק באמצעות התהליכים הנפשיים האלו (הרי לעולם לא נדע את המציאות שלו, אלא תמיד נתווך על ידי הנפש שלנו). הדרך להכיר את העולם היא רק דרך עולם הנפש. ככל שנכיר טוב יותר את הנפש שלנו, יהיה לנו קל יותר להבין מה אנחנו חשים לגבי העולם ונזהה את ההטיות.

רדוקציוניזם – חשיבה פיזיולוגית, לפיה אם נתמקד עד לרמה הקטנה ביותר ונבין את המניע לכל דבר (ברמה הפיזיולוגית) – נצליח להבין טוב יותר את הרמה הכוללת. פרויד האמין בזה כל חייו, אבל נטש את זה ברמת העיסוק.

דטרמיניזם – דברים לא משתנים. אם בגיל 3-4 כשהילד היה עסוק בשקיקה לאימו ופיתוח סלידה לאביו – המרכיבים הנפשיים שהוא נתקל בהם בגיל הזה יישארו כבר לכל החיים. לא ניתן להבין את אירועי ה"כאן ועכשיו" מניתוח של המצב הנוכחי, צריך להבין את ההיסטוריה.

הטיפול בגישה הפסיכו-דינאמית – מחפשים את אותן תצפיות אמפיריות שבהן יש גילויים של הלא-מודע, מנסים להבין אותן ולקשור אותן לעבר – ולבסוף, להבין את מגוון האפשרויות המודעות והלא מודעות.

הלא מודע

חלק באישיות שגורם לבושה ולמבוכה רבה. לכן, הם ישארו בלתי מודעים. עם זאת, בגלל שהחומרים האלו מעוניינים לצאת החוצה ולקבל ביטוי, תמיד יש ניסיונות לפרוץ החוצה, חלק באופן עקיף. לדוגמא – החלום. בחלום יש דברים שמייצגים עבורנו דברים אחרים – גם שם יש סמליות ולא עניינים כפשוטו. פרויד מדמה את זה לארכיאולוג שחושף עוד ועוד שכבות, ומבינים את המשמעות של כל השכבות, ויוצרים את התבנית השלמה. יהיו עדויות של תוכן לא מודע שצריך לבודד ולחשוף.

הלא מודע אינו שקט. הוא כל הזמן דינאמי ושואף לקבל ביטוי בפעולות שלנו, בדיבור שלנו ומשפיע על ההתנהגות שלנו – גירודים, עקצוצים וכד'. האפיקים ללא מודע – פסיכוזות, חלומות, חלומות בהקיץ (יכולים לשקף משאלות, צרכים לא מודעים), אובססיות (מחשבות שחוזרות על עצמן בכל מיני צורות – קפיצה מהגג למשל; האובססיה לעיתים מגנה על משהו נסתר) והטירופים הקטנים באופן כללי.

ככל שאנחנו מאפשרים פחות לעולם הדחפי להיות מודע, ככה יש לנו פחות כוחות נפש להתמודד עם העולם. אם לא נדע שאנחנו מסתירים לעצמנו ומלאים בתרמיות עצמיות ("יום אחד יבוא הבחור הנכון..."), לא נבין לעולם ממה אנחנו מסתתרים ומהי האמת.

מיניות של הילדות

משחר ילדותנו יש לנו מיניות. יש לה ביטויים אחרים מבבגרותנו, אבל היא קיימת. פרויד טען שהמיניות נמצאת בבסיס של הכל, אבל היום אומרים אחרת. פרויד הגיע לכך שכל הסימפטומים מעידים על טראומות בילדות המוקדמת. הטרואומות, לפי פרויד, קשורות בעניינים מיניים – היבט מיני בוסרי בגיל צעיר. גם אם לא היה משהו מעשי בהקשר הזה, המערכת המינית הצעירה לא הצליחה להתמודד עם החוויה והיא הפכה לטראומה ("תיאורית הפיתוי הילדותי"). הביטוי יפרוץ שוב בגיל ההתבגרות, כשהמיניות תפרח – בגלל השינויים ההורמונליים. המערכות המארגנות לא מצליחות להשתלט על הכל, ויש חזרה לטראומות הילדות. זה מביא פעמים רבות לסטיות מיניות.

פרויד הלך וזנח את התיאוריה הזו בגלל שתי סיבות:

א. השכיחות הייתה כל כך גבוהה, שהוא לא האמין שזה יכול להיות שיש כל כך הרבה מקרים של התעללות מינית בילדות. היום יודעים שזה אכן כך.

ב. הזכרונות הם חמקניים ויש תעתועי זכרון – זכרונות מומצאים. טראומות מובילות לרוב לאמנזיה חלקית. עלול להיות מצב שבו לא מדובר באירוע אמיתי אלא פנטזיה שהפכה לטראומה. בגלל גישה זו, "הושתקו" הרבה אנשים שחוו התעללות מינית אמיתית. בכך, רק חוזקה אותה ההדחקה.

תיאורית המיניות הילדותית – החליפה את תיאורית הפיתוי הילדותי. פרויד האמין כעת, כי הדחפים, הפנטזיות והקונפליקטים שגילה מתחת לסימפטומים הנוירוטיים של מטופליו, נוצרו מתוך נפש הילד עצמו. פרויד שוכנע יותר ויותר שהקונפליקטים המיניים שולטים במיניות לא רק של האנשים שהופכים לנוירוטיים, אלא של כל האנשים, ושהמיניות החבויה יותר סוטה מקונבנציונאלית – סדיזם, סדו-מזוכיזם, פטישיזם ועוד. ההבדל המשמעותי בין התפיסות היא שלא מדובר רק בסטיות, אלא בכל התנהגות של כל אדם – שמקורה בילדותו.

הנפש מתארגנת כך שתוכל לתת מענה לצרכים (הביולוגיים) באמצעים פסיכולוגיים ובמקביל לתת מענה לדרישות החברה ממני. המיניות נמצאת בהרבה מאד תחומים ואברי גוף והיא ודורשת פעולות מסוימות כדי להשתחרר.

המקור: צורך, דחף.                   המטרה: סיפוק הצורך.              האמצעי: אובייקט.                                                                              

האובייקט הוא אותו אדם/חפץ שכלפיו אנחנו מפנים את המשאלה הדחפית שלנו. האובייקט יכול להשתנות וכך גם האופן שבו אנחנו מספקים את הצורך. למיניות יש ביטוי שונה בהתאם למערכת ההתפתחותית הגופנית, בהתאם לתנאי בשילה מסוימים שיוצרים בהתאם לתקופות דגש לאברים שונים:

השלב האוראלי – בראשית החיים (שנה ראשונה) – הפה: ביטוי, מזון, פליטה, נשיכות ועוד. הטענה היא שגם המיניות באה לביטוי באמצעות הפה. דרך הפה חשים תשוקות מיניות.

השלב האנאלי – גיל שנתיים-שלוש: האזור בו מתבצעת עיקר האינטראקציה עם העולם – פי הטבעת. הרחקת צואה והנאה בעצירה ובשחרור. בשלב הזה הילד מתחיל לשלוט על הצרכים. האזור שבו הילד מרגיש מיניות הוא פי הטבעת.

השלב הפאלי – גיל 4 בערך: הילדים מגלים את התחושתיות באזור אברי המין. מתחיל אוננות. במקביל – פנטזיות מיניות. מגלים את הבושה באברי המין.

שלב החביון – גיל 5-6: עד גיל ההתבגרות: אין ביטוי מיני לאחד מאזורי הגוף. לא עוסקים בנושא.

השלב הגניטאלי – גיל ההתבגרות: התפתחות סימני המין המשניים, היכולת המינית, התפתחות היכולות המיניות.

הדחפים של המיניות הילדותית נשארים בבגרות בצורה מסווה (=הסימפטומים הנוירוטיים) ובצורה בלתי מסווה (= הסטיות המיניות). רוב חלקי החוויה של המיניות הילדותית (החלקים הסוטים שעליהם יש סנקציה חברתית) הוא בלתי קביל לנפש האדם הבוגר שעבר סוציאליזציה. תחת התנאים הטובים ביותר הדחפים המקוריים מתועלים לצורות יותר מעודנות והם מעוכבי מטרה של סיפוק. העידון – בחירת מקצוע כזה או אחר.

מה קורה לדחפים האירוטיים?

פרויד הגיע למסקנה שיש השפעה ישירה לחויות האוראליות, האנאליות או הפאליות שהיו לילד בגילאים המתאימים ושהרבה מתפקוד המבוגר מובנה כדי לספק צורות מוסוות של הדחף הזה, או כדי ליצור הגנות אפקטיביות נגד סיפוק הדחף, ולעיתים קרובות שילוב של שתי הפונקציות האלה.

פרויד ראה בדחף המיני את מקור כל הקונפליקטים והפסיכופתולוגיה. גם סוגיות שעירבו תוקפנות, סדיזם וכוח קיבלו מקום במחקריו כתולדה של מיניות מודחקת. פרויד תפס את בני האדם כנאבקים בדחפים\משאלות שלהם, מכיוון שביטוייָם אסור באופן חמור ע"י איסורים חברתיים הנוגעים למיניות, אפילו שחלקם עשויים להיות בלתי נחוצים ובלתי מועילים. לתפיסתו, תוצרי אנליזה מוצלחת הם שחרור מההדחקה, ויכולת להשתמש באינסטינקטים המיניים המורכבים כדי לגרום לסיפוק ולעונג.

ב-1920 (בעקבות WWI) פרויד נתן לדחף התוקפנות סטטוס שווה לזה של הדחף המיני (ליבידו) וטבע את המושג "תיאוריית שני הדחפים". לא רק משאלות מיניות בלתי מזיקות מודחקות, אלא גם דחפים הרסניים, פראיים ועוצמתיים, כולל דחף להרס עצמי, הנקראים "דחף המוות" – שמאפשר לנו להיות תוקפניים כלפי העולם ולראות את העולם כתוקפני.

פרויד הגיע למסקנה שהדחקה לא נכפית ללא צורך על היחיד. ההדחקה היא סוג של שליטה חברתית המצילה את האנשים מעצמם והופכת את החיים בחברה לאפשריים, מבלי להרוג ולנצל אחד את השני. לכן, בריאות נפשית אידיאלית אינה היעדרה של הדחקה, אלא החזקת ההדחקה המאפשרת סיפוק ובאותו הזמן מונעת מדחפים מיניים ותוקפניים להשתלט. המעבר לתפיסה היותר אפלה של המערכת הדחפית, הביא לעמדה חיובית יותר כלפי שליטה חברתית. עתה התייחס אליה כשיטה הכרחית להציל אנשים מפני עצמם

האני שואב אנרגיות מהסתמי (שהיה שם מראשית החיים), וישנה השקעת אנרגיה בבניית ה-"אני" וה"אני העליון" המשמשים לפעולות חיים שונות. זהו הבסיס לרכישת מיומנויות וכישורים מהאחר. ה"אני העליון" נוצר באמצעות הפנמת ערכי ההורים, ויוצרים מערכת של "עשה"/"אל תעשה". ההזדהות עם ההורים גורמת להפנמה של ערכי מוסר וחברה , ויוצרת מצפון. האני העליון יכול מצד אחד לתגמל מאד – נרגיש טוב אם נעמוד בערכים, אבל הוא יכול גם להעניש את עצמנו – להפעיל עלינו פיקוח ולנזוף בנו כשלא נעמוד בערכים.

האני והאני העליון – שניהם מוזנים מהאנרגיה של האיד. האיד משפיע על האופן שבו אנחנו בונים את ה"אני העליון" ומהווה גורם משמעותי בעיצוב שלו. לדוגמא – בניית מצפון מאד נוקשה כלפי עצמנו, ותיעול הסדיזם מהאיד אל האני העליון.

דוגמא ניסויית:

אישה צעירה פונה לטיפול סביב זה שיש לה דכאונות מדי פעם, דימוי עצמי נמוך, פסימיות וכד'. אחרי מספר ימים – עובר בדרך כלל. הבירור שעלה בטיפול עסק קודם כל בנסיבות – ומסתבר שזה עלה דווקא בתקופות טובות. אחרי כמה דקות מהשיא, הגיעה תחושה ש"לי טוב, אבל יש אנשים שרע להם ולא איכפת לי מהם". בבירור עלה שמה שמביא אותה למצב הזה הוא דווקא תחושת נצחון. מסתבר שיש לה אחות עם מוגבלות שכלית, שזכתה לתשומת הלב של האם. עם הזמן נצבר כעס על כך שהאם לא מקדישה תשומת לב, במקביל לתחושת אשמה. התחושה שנצברה בילדות הייתה שהיא חייבת לנצח את האחות. זה הביא אותה פעמים רבות למצב של להקשיב ולעזור. הרעיון של "לנצח את האויבים שלי" מחד, והאשמה שבאה לביטוי בהענשה מאידך. במודע – התחושה היא פשוט רעה.

מקרה א: מטופלת שפונה לטיפול בשל תחושות אובדניות וחרדה. האם היתה מסורה עד גיל 3, אז ילדה את אחיה של המטופלת. האב מאוד ייצרי, לעתים אלים ומכה את האם ונכנס לעימותים עם המטופלת בפרט. היא מתארת מצב בו היא מגיעה הביתה, נתקפת כעס, מסתגרת בחדר ומשוחחת עם חברים בטלפון ובאינטרנט, ולאחר זמן היא אומרת שנמאס לה ושהיא לא תהיה פה יותר – והולכת לישון. החברים נתקפים בהלה ומזמינים משטרה, שמכניסה את ההורים לבהלה, ולאחר שמגלים שהיא ישנה – גם לכעס.

ניתוח פרוידיאני: בגיל הבגרות המאוחר יש ראקטיבציה של התנהגות פאלית ייצרית. הבחורה מגיעה הביתה ונתקפת בייצריות בשל הסיטואציה (האלימות) שמזכירה לה את השלב הפאלית – שחזור של הדרמה האדיפלית –  היא מרגישה כה מאויימת, חרדה ואשמה שהיא מפעילה ענישה עצמית – המשטרה המגיעה ו"מענישה" אותה מבחוץ.

מיניותßהיפוך התגובה – תהליך אדיפאלי ßר-אקטיבציהßעונש שהסופר אגו יוצר כלפי המשאלות הדחפיות.

העברה

המוקד של הטיפול הפסיכואנליטי הוא ההעברה, המשותף בכל הגישות הפסיכואנליטיות. המטרה היא העלאה מחדש של תחושות, דימויים, קונפליקטים, טראומות, זכרונות קדומים, דפוסי תגובה וקשר שנוצקו "שם ואז" ומתבטאים "כאן ועכשיו" כלפי המטפל – ההשלכה מתרחשת אם המטפל שומר על עצמו מספיק עמום ואובייקטיבי. זו הזדמנות לטפל בשורש הבעיה וללבן נושאים בלתי סגורים. המטפל יבחין בהעברה כאשר יהיו דפוסים שונים, שינויים בהתנהגות – שינויים בהגנות, היפוך תגובה, וכיו"ב. המטפל יזהה את ההעברה כסילופים של המציאות. אם מטופל יעוות מאוד סיטואציה, ישליך עליו בצורה ישירה וחד משמעית מחשבות מעולם הפנטזיה שלו – המטפל יבין שיש פה את היסוד, שיש לחשוף אותו ולפרש אותו למטופל ע"מ ליצור מודעות.

במקביל יכולה להתרחש העברת נגד – נגד כל רגש שעולה מצד המטופל, עולה רגש נגד מצד המטפל והתנהגות אמביוולנטית. המטפל ייצור פירוש של ההעברה, שאמור לסלק או להעלים ברובם את ביטויי ההעברה. העברה חיובית היא אותם ביטויים של התאהבות, חיבור וכיו"ב שעולים בקרב המטופל כלפי המטפל, הם שיאפשרו למטופל להתמודד עם התחושות הקשות שיעלו בטיפול, שהן ההעברה שלילית – התחושות הקשות של בושה או אשמה וכיו"ב ואותן המטפל יפרש ע"מ להביא למודעות.

העברת הנגד הן אותן תחושות, חוויות, קונפליקטים וכיו"ב שמתרחשים במטפל מול ביטויי ההעברה. הן מסלפות ויוצרות מיסוך של מה שמתרחש בין המטפל למטופל. לפיכך, אומר פרויד, חשוב מאוד למצוא את עקרונות העברת הנגד במטפל ע"מ להעלים אותם כדי שלא יהיו מרכזיים בזירת הטיפול.

המטפל לפי פרויד צריך לעבור אנליזה ע"מ להיות מודע לעצמו. מטפל צריך להיות מטופל ע"י מדריך מנוסה ממנו, ע"מ להיות מודע לעצמו ולדעת אילו גורמים בטיפול מהווים את העברת הנגד ויוצרים את המיסוך בטיפול. פרויד רוצה להוציא את העברת הנגד ממערך הטיפול כדי שהמערכת תהיה "נקייה" – כאשר המודל שלו היה כירורג – סביבה רגועה, נקייה, מדוייקת, אובייקטיבית.

לאחר מותו של פרויד שמו דגש על סילוק העברת הנגד, והיום ידוע שזהו כלי משמעותי להבנה של הלא מודע של המטופל – איזה תשדורות שעברו באופן סמוי מהמטופל למטפל.

הזדהות והפנמה

אבני הבניין של האישיות. ההבנה שאנו מפנימים אובייקטים חיצוניים, שאנו יוצרים מערכת שלמה של ייצוגים של אובייקטים מופנמים (הבסיס ליחסי אובייקט). כך אנו מרגישים שלמים – יחידה שלמה ואחידה – דימיון להורים, לדמויות משמעותיות – דרכי מחשבה, תפיסות וכיו"ב עוברים דרך מערכת ההפנמה. מטרת הטיפול היא להחליף את האובייקטים ה"רעים" ל"טובים" – ליצור דימויים שונים ואחרים על העצמי ועל הסביבה. המטפל היא דמות שעוזרת, מנחה, ומסייעת להחליף את האובייקטים. צריך להיות דימיון בין דמות המטפל ובין הסיטואציה לבין דמות מהעבר – לעתים זו סיטואציה של סמכות, "גדול-קטן", וכיו"ב. ככל שעובר הזמן הטיפול נמשך, הדמות של המטפל הופכת להיות יותר שלמה ומגובשת, המטופל מפנים אותו – מה שמסייע לעצמי מגובש ורגוע יותר.

התנגדות

פרויד כאמור התחיל את הטיפול בהיפנוזה ונוכח כי אין מסקנותיה נשארות במודע, ולכן עבר לטיפול במודע. ההתנגדות מופיעה כשיש איום או חרדה, כאשר יש פחד שהדחפים והיצריים יתנגדו למוסר. ההתנגדות תופיע בצורה של הפרת הברית בין המטפל למטופל – בריחה, העלמות, וכיו"ב. צורת ההתנגדות שאדם יבחר תזכיר את צורת ההתמודדות עם חרדות מהילדות. דוגמאות: מי שלא שומר על מסגרת הטיפול ולא מגיע, לא משלם בזמן, ישכח שעה טיפולית או יבלבל אותה, יתחמק מנושאים, וכיו"ב. לפי פרויד יש להראות למטופל איך ההתנגדות היא ביטוי של התמודדות עם חרדות מ"שם ואז", להבין כי אז לא היתה ברירה ואילו היום יש. אם מטופל מאחר תמיד לטיפולים, המטפל יכול לומר לו שזהו ביטוי של צורכי שליטה בכך שהוא קובע מתי הטיפול יתחיל. זהו קושי בביטוי ההתנגדות שמקורו בילדות שנובע בפחד מעונש.

לעתים מטופל טוען ש"פתאום" הסימפטום נעלם. הטענה היא שזוהי התנגדות, שנובעת בחרדה ובאיום שיש מחשבות ותחושות בלא מודע שיעלו ויצופו, והחשש מכך הוא כה גדול עד שהמטופל מעדיף להעלים את הסימפטום.

 העצמי

נובע מתחושת מאבק תמידית – מאבק בתוך המהות האישית בין חלקים שונים של העצמי, שאמנם נובעים בו אך מאיימים עליו – על העצמי האידאלי. זה עצמי שרצוף בתרמיות וסילופים כדי לא להתייצב בפני אמיתות שמאיימות על מה שהאדם "גדל עליו" – אמונות, עקרונות, וכיו"ב. העצמי רצוף מאבקים פנימיים בלתי פוסקים.

אחד המשפטים הכי מצוטטים של פרויד הוא "כל מה שאדם צריך הוא אהבה ועבודה", ואכן, אהבה ועבודה הם שני מרכיבים חשובים מאוד בחייו של כל אדם. הקשר בין אהבה ועבודה נידון רבות במדעי החברה, ומשפט כמו "אם אין לחם אין אהבה" מאוד מדגים את התלות בין שני המושגים האלו.

אהבה היא רגש חיובי ויציב שחש סובייקט אחד כלפי סובייקט אחר. הרגש מבוטא בהתנהגות תומכת, מכילה, ביטויים לשוניים, רצון להיות יחד לצד היכולת לתת לסובייקט להיות הוא עצמו. אהבה יכולה להיות גם עצמית. ישנם מקרים בהם סובייקט מפנה רגשות דומים כלפי אובייקט, אך אין מצב זה יכול להיות מוגדר כאהבה, מאחר ואהבה דורשת נמען שיכול להשיב לה. רגשות המופנים כלפי אובייקטים מוגדרים בספרות הפסיכואנליטית כהשקעה ליבידינלית באובייקט, והיא שקולה להתמכרות- לאובססיה לפי הגדרות פסיכיאטריות.

ניתן להגדיר עבודה בשני אופנים: 1. פעילות שאדם עושה לצרכים מסויימים. 2. פעילות שנעשית לשם עצמה. לפי ההגדרה הראשונה אם אדם אוהב את עבודתו בשל שהיא מספקת את צרכיו כגון: כסף, יציבות, עניין- הרי שאהבתו כלפי עבודתו מופנית כלפי החלקים בתוכו שמצליחים לספק את צרכיו. במקרה זה אהבה כלפי עבודה היא חיונית. עם זאת, לפי ההגדרה השנייה אם אדם אוהב את עבודתו מתוך אהבת הפעילות עצמה, מבלי להיות מחובר לצרכים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים שהיא ממלאת עבורו, ייתכן וזוהי התמכרות לעבודה ותו לא.

מעניין לחשוב על הקשר בין אהבה ועבודה בהקשר של עבודות לא קונבנציואליות. האם המוכר ב חנות סקס הממליץ יום ביומו על אביזרי מין או מוצרי סקס בחר בעבודתו על מנת לספק את צרכיו? או האם הוא נענה מהפעילות עצמה? והאם הבחירה לעבוד בעבודה עם קונוטציה מינית מהווה ניסיון להכנס לעולם הפנטזיה? או להתקרב למיניות העצמית? או אולי זו עבודה ככל העבודות? דוגמא זו רק מייצגת את הקושי שבדיון על הקשר בין אהבה ועבודה, ומעלה שאלות נוספות שנותרות ללא מענה.