קואצינג

 שירי היא בחורה בת 38, יפת תואר, ויש לה עוד כמה תארים. את הרגע הקשה ביותר בחייה היא לא שוכחת. זה קרה לפני 6 שנים. האיש שהיה אמור להיות עכשיו אב ילדיה, לחבוק אותה בלילות ולהתעורר לצידה בימים, מתעורר עכשיו עם מישהי אחרת. שתי טיפות דמעה שירי. והרגע הזה, נצרב בה ומנהל אותה בכל רגע ורגע. היא הולכת לישון איתו, עם אוהד, ומתעוררת איתו ושותה אותו בקפה.
פעם אחת היא ראתה אותו בפייסבוק, מחזיק את התינוק שלהם, ורק דמיינה איך הוא היה נראה בתצריף שלו ושלה.
תגידי, אני שואל אותה, אחרי שגמרה את כל המפיות של רשת קפה קפה, את רוצה להתחתן?
היא מהנהנת. בכל כוחה.
ותגידי, את מוצאת את עצמך משווה את כל מי שאת פוגשת בדייטים לאוהד?
שוב הנהון. הפעם מעורבב עם אשמה.
ותגידי, יכול להיות שיש משהו טוב בזה שהוא איתה ולא איתך? יכול להיות שזה קרה לטובה?
הגוף שלה מתכווץ לי מול העיניים כלא מאמין. זה הפספוס של החיים שלי, משה. אין בזה גרם של טוב. נפלתי ואני לא ממש מצליחה לקום, אתה מבין?
הפער בין השאלה שלי לתשובה שלה גרם לשנינו לשתוק קצת, וללגום שייק פירות קר עם קורטוב אכזבה.

לא אוהבים ליפול. נקודה
אנחנו לא אוהבים ליפול. נקודה. גם אם יגידו לנו שזה לטובה ועוד צירופים כבולים של רוחניקים. כשזה פוגע לנו בול בפוני אנחנו לא זוכרים את כל המילים המתיפייפות ורק מחפשים איך לברוח מהקרקעית, בדרכים אפקטיביות או בדרכים סטלניות. העיקר לצאת.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
המשפט התמים הזה שמופיע בספר בראשית מספר, כך לפי ספר הזוהר, את כל הסיפור עלינו, כי גם אנחנו מורכבים כך, אם נרצה ואם לאו. מגאות ושפל, מערב ובוקר והאמת היא שגם הסדר פועל עלינו באותה צורה. אף פעם לא הבנתי למה הצום מתחיל בערב ונגמר בערב וגונבים לנו עוד שעה, גם כניסת השבת. אבל זה בדיוק מה שאומר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", היינו המציאות הנקראת יום ומתארת את גדילתנו והתפתחותנו מורכבת משני מרכיבים הפוכים, כמו באטום ובחשמל כך גם ביממה – ערב ובוקר. והערב קודם.
מה זה אומר?
זה אומר שהמצב שאנחנו קוראים לו בחיים "חושך", "היעדר אור", "בעסה" או "דיכאון", שפל המדרגה הוא מציאות שמאפשרת את הזריחה ואת השמחה וההנאה ממנה. כנראה שמציאות של יום תמידי היתה תוקעת אותנו במקום ושהתפתחות אמיתית נמצאת בתנועה הזו, היומיומית, במאבק שבין האור לחושך. כי איך תוכל להוקיר ולא לאבד זוגיות אם לא איבדת? איך תוכל לפתוח את הלב אם לא שברו לך אותו? איך תוכל להיות אבא / אמא אם לא חווית איזשהו קושי בחיים?
מוזר הדבר, כמעט כל אדם שאני שואל אותו על הרגע המשמעותי והמכונן ביותר בחייו מספר לי סיפורים קשים. על מוות, פרידה, פיטורין, אכזבה. איכשהו הרגעים האלה מכוננים אותנו ולא הרגעים הטובים, מכשירים בנו כלים לגדול, להתבגר, לראות את הדברים אחרת, להוקיר את היש.

ואולי זה אותו הדבר?
והנה למרות ההפכיות הברורה לעיניים בין מושג הגאות לבין מושג השפל, הגאווה והענווה, הנה למרות הפער האינסופי ביניהם, מגלים לנו חז"ל סוד נפלא באומרם שגאות גימטריא שפל, כי שניהם עולים במספר 410. בכך רומזים הם לומר לנו כי שני הפכים מקורם תמיד מאותו השורש, שתכלית הרע להתהפך להיות הטוב המוחלט, שהחושך הוא זמן המכשיר כלים לאור שהגאוותן יעלה מעלה מעלה דרך השפלת עצמו, שהמוות הוא המאפשר את החיים, שהשפע הכי גדול יכול להפוך להיות פשע, שענג עלול להפוך לנגע וצרה לצהר.

ומה עם שירי?
שירי חשבה קצת ואז הודתה שהסיפור הזה קירב אותה לעצמה, למי שהיא באמת. שאחרי הפרידה מאוהד היא עזבה את התפקיד שעשתה בהצלחה רבה במשרד עורכי דין והיום היא מטפלת אלטרנטיבית. אני מאושרת ממה שאני עושה, היא אומרת. גם אל ההורים שלי ואחותי שיניתי את כל היחס, הפסקתי להיות הכועסת המתמידה. ואפילו אליו שם למעלה התקרבתי, היא אומרת ומחייכת אל הכיפה שעל ראשי. אני קמה כל בוקר ומודה לו שאני נושמת וחיה.
ומה עם אוהד, אני מקשה, גם על הפרידה מאוהד אפשר להודות?
היא מתבוננת עליי בעיניים שנדמעות עכשיו מחדש ואומרת "קשה לי להגיד את זה בקול רם, זה נשמע לי כמו הודאה באמת שאני לא מוכנה להודות עליה, אבל אולי בלי להיות מי שאני היום אני ואוהד לא היינו שורדים יחד. זה היה נגמר בצד הלא נכון של הרבנות".

מאת משה שרון מרצה לקבלה

אתר הבית : קבלה | לימודי קבלה | האתר ללימוד חוכמת הקבלה

הוא יושב מולי, בחור רציני, גבוה, שיער שחרפור משוח לאחור, קולו בס רדיופוני ואומר "אני צריך לפחד קצת. אין בי פחד" עיניו מישירות אלי מבט אמיתי, הוא לא מזייף את המשפט, לפני שאמר זאת חשבתי שארבעים שנות חייו העניקו לו קצת יותר חכמת חיים מלרוב בני גילו, עכשיו אני פחות חושב כך ומתחיל להרצות לו על כמה שהפחד הופך אותנו קטנים וחלשים, ושכמה אני מעריך את היוזמה והבטחון העצמי שהפגין.
אתה לא מבין אותי הוא פוסק ומוציא סיגריה מהתיק שלו, פחד זה דבר חיובי.
חיובי, אני חוזר אחריו.
כן, חיובי, אי אפשר להתנהל בחיים בלי פחד, תראה אותי למשל, אם היה לי מינימום של פחד בטח הייתי מפסיק מעשן, אתה יודע.
הצהיר והדליק.
אתה מבין, יש בתוכי איזה סרטן קטן כזה, לא פעיל עדיין, לכולנו יש תאים סרטניים כל הזמן הרי, והוא יושב שם ומחכה לרגע לפרוץ, אתה קולט את זה?
אני קולט את זה, אמרתי, בגלל זה אני לא מעשן.
אז אני, מר שרון, מנשים אותו, מאכיל אותו, מפנק אותו, שיגדל קצת, למה לא?
האם אוזניך שומעות את מה שפיך אומר?
כן
אז למה אתה עושה את זה?
אין בי פחד, הוא חוזר על המנטרה, זו הבעיה שלי בחיים. יש אנשים שהפחד משתק אותם, אותי הוא אפילו לא מדגדג.
אז זה טוב, לא? אני מנסה את מזלי שוב, כל הקטע הזה של פחד משתק, היית רוצה אותו?
תגיד, הוא מוותר על הקו הרגיל שלו, למה זה טוב שיש לנו מערכת עצבים? חשבת על זה פעם?
לא ממש
תחשוב רגע, רק בגלל העצבים אנחנו מרגישים כאב. יכולנו בלעדיהם לא לחוות כאב בכלל, לא הרבה יותר טוב?
לא יודע, לא חשבתי על זה.
ברור שלא יותר טוב, מה קורה לך? בלי מערכת עצבית היית יכול לשבת על הכסא שלך בבית, מתחתיך מדורה והיית נשרף כולך בלי להרגיש. הכאב הוא רמזור, תמרור אזהרה, שאומר לך לזוז. גם הפחד הוא תמרור אזהרה. פחד זה טוב. אף פעם לא אמרו לכם את זה בלימודי פסיכולוגיה? לא דיברו שפחד זה טוב?
רגע, רגע, אני מתחיל להבין לאן אתה חותר. בוא נסכם שפחד הוא הכרחי להישרדות, בסדר?
מסכים.
אצלנו אומרים, שהבעיה זה לא הפחד אלא הפחד מהפחד, הדאגה מהדאגה, יסורי המצפון על הכשלון ולא הכשלון בעצמו.
מה הקשר?
אני כן יכול להבין שהפחד בעצמו הוא לא הבעיה. אבל פחד בחיים הרגשיים – רוחניים של האדם הוא מניע מאוד מאוד נמוך, מסכים?
נגיד.
למה נגיד? אם תשאר עם אשתך בגלל הפחד להשאר לבד, זה לא מניע נמוך?
בסדר, מקבל. הלוואי שהיה אפילו את זה, אולי לא הייתי מתגרש.
אז הייתי מגדיר את זה כך: יש פחד ויש יראה. פחד זה מניע נמוך מאוד שבעיקר שייך לחלק הבהמי וההישרדותי, אבל ישנה גם יראה, שמשמעותה, כבוד או חשיבות.
מה הקשר?
הקשר הוא שזה הפחד היחיד ששנינו מסכימים עליו, זה פחד לא להיות אני במובן הגבוה של המילה, לפספס את עצמי. ואת הפחד הזה דוקא כן יש לך.
איך הגעת למסקנה הזו?
כי אתה פה. באת כי אתה ירא לאבד את עצמך, את הקשר עם האמת של עצמך.
לא חשבתי על זה ככה.
אתה לא מפחד מהמוות או מלאבד אנשים, אתה לא מפחד להזדקן או ממה יחשבו עליך. זה מדהים בעיניי שעלית מעל הפחדים הללו.
זה מעניין מה שאתה אומר. אל תעלב, אבל באתי ממשפחה דתית ואחת הסיבות לחילוניות שלי זה זה. אני לא מפחד ממה אנשים יחשבו וגם לא מפחד ממנו ומהגיהנום שלו. שיפחידו את עצמם לא אותי.
רגע, אבל גם אצל דתיים יש פחד ויש יראה אתה יודע. אפשר לשמור שבת בגלל הפחד מהעונש או בגלל שזה חשוב לך ואתה מחובר לזה בכל רמ"ח איבריך.
אני תמיד אומר להם את זה, שיפסיקו לפחד ויתחילו לחיות את אלוהים במקום למות אותו.
אתה רואה?
מה אני רואה?
שיש לך פחד, שלמה המלך אמר "אשרי אדם מפחד תמיד". האדם צריך לפחד, השאלה היא רק ממה הוא מפחד. יש לך פחד לאבד את עצמך, את האמת שלך. הפחד שלך הוא גבוה יותר מהפחד ההשרדותי. הוא יראה ולא פחד רגיל. יש אנשים שהפחד מעונש הוא הדחף שלהם ויש אנשים שהפחד מלאכזב את עצמם דוחף אותם קדימה. אצלך זה פחד גבוה אבל ודאי שיש לך פחד.
הוא מסתכל עליי במבט של חושב. מחפש שמץ של דתיות כפייתית בתשובתי ולא מוצא. רגע לפני שמסתיימת הפגישה והוא הולך לדרכו עם תובנות חדשות, סיגריה נשלפת ואחריה המצית, מחכה להדלק מיד לכשיצא מהמעלית, אני שולף את רבי נחמן מחפיסת הקלפים וצועק אחריו "והעיקר לא לפחד כלל". הוא מחזיר מבטו לאחור ומחייך, הסיגריה נזרקת לפח יחד עם המצית. נועם התחיל היום לעשן כנראה יראה לייט.

מאת משה שרון מרצה קואצ'ינג ומרצה קבלה

אתר הבית : www.mo6.co.il