חולים הסובלים מטיניטוס מתלוננים על תחושת רעש באוזניים או בראש. סימפטום זה הטריד אנשים לאורך כל מהלך ההיסטוריה ומוזכר לראשונה אצל חיל פרעה שרדף אחרי בני ישראל היוצאים ממצרים. רבי משה בן מימון, ובקיצור - הרמב"ם, שהיה מגדולי הרופאים בדורו ומגדולי תלמידי החכמים בכל הדורות, כתב עצות רפואיות לחולים הסובלים מטיניטוס. בגוף המאמר ננסה לברר האם ניתן להפיק מכך תועלת גם כיום?
הרמב"ם מציין שאם לוקחים קליפה של אתרוג מסויים, שמים אותה בשמן זית ומחממים את השמן, מתקבלת תרופה שעוזרת לחולים הסובלים מטיניטוס. את השמן יש לטפטף אל תוך האוזן שמתוכה נשמע הטיניטוס. השאלה היא האם טיפול זה שפעל בעבר, אקטואלי גם כיום?
ישנן שתי אפשרויות: האחת – הטיפול לטיניטוס פעל כיוון שהרמב"ם הורה לתת את הטיפול והבורא קיבל את תפילתו לרפואת החולה. השניה – הטיפול לטיניטוס פעל כיוון שהוא קשור למכניזם הביולוגי של המחלה ואין כאן שום צד רוחני.
לגבי האפשרות הראשונה - יתכן שניתן לתת את הטיפול גם כיום, אך חשוב שיתלווה אליו גם הצד הרוחני. דוגמאות: תפילת החולה עצמו, תפילת בני משפחתו או תפילה של אנשים שדרגתם הרוחנית גבוהה בגלל לימוד תורה וקיום מצוות דקדקני.
לגבי האפשרות השניה – אם מדובר אך ורק במכניזם ביולוגי שמושפע מחומר בלבד, אז אין צורך בתפילה, אלא רק בקיום ההוראות הטיפוליות לטיניטוס במדויק.
על מנת ללמוד מהעבר, נבקש להתייחס אל טיפולים רפואיים שבהם היה שילוב בין רוח וחומר, שתוארו בתנ"ך: “נחש הנחושת", ו"צרעת נעמן."
האירוע הראשון התרחש לאחר יציאת מצרים, בזמן הנדודים של בני ישראל במדבר. במהלך תקופה זו סבל העם מהכשות נחשים שהפילו בו חללים רבים. משה רבנו, לפי הנחיות שקיבל מהבורא, הכין מוט ועליו נחש עשוי נחושת. אדם שהוכש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא ללא שימוש בחומר מרפא כלשהו ("ויאמר ד' אל משה: עשה לך שרף, ושמת אותו על נס, והיה כל הנשוך - וראה אותו וחי", במדבר, כא, ח).
אירוע נוסף אירע בתקופת הנביא אלישע. נעמן, שר צבא ארם, לקה בצרעת. לאחר שניסה את כל המרפאים המפורסמים שהיו בתקופתו והטיפולים שנתנו לו לא ריפאו אותו, פנה אל אלישע הנביא. כאשר נעמן ומלוויו הגיעו אל ביתו של הנביא, הוא לא יצא לקראתו. תחת זאת שלח את עוזרו גיחזי, שיאמר לו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים.
נעמן הופתע. הוא היה רגיל לגינונים וטקסים שהיו ההפך הגמור ממה שפגש כאן. בדרך כלל המטפל הרפואי היה יוצא לקבל את פניו, ובהמשך ביצע טקס ריפוי שבמהלכו העביר את ידו מעל לנגע. ואילו כאן, כאמור, הכל הפוך: הנביא כלל לא טורח לבדוק אותו ושולח את ההמלצות הרפואיות באמצעות העוזר. ניתן לשער שנעמן כעס מאוד, אולם הפנה את הזלזול אל נהר הירדן בכך שהשווה אותו לנהרות דמשק. עבדיו היו אלה שהפצירו בו לנסות את הטיפול, וראה זה פלא: נעמן נרפא.
האם בימינו ניתן לרפא אנשים שהוכשו על ידי נחש צפע באמצעות פסל של צפע עשוי נחושת שיוצב בחדר המיון של כל בית חולים? סביר להניח שד"ר גדעון מן (כיום מומחה לרפואת ספורט, שעבודת הדוקטורט שלו ברפואה עסקה בהכשות נחשים והופצה בכל חדרי המיון בארץ) לא היה ממליץ על טיפול שכזה.
גם האפשרות להפנות חולים עם צרעת לטבילה בנהר הירדן אינה נראית סבירה במיוחד. לנוכח הזיהום הרב בנהר, שהוגדר ע"י חוקרים כ"תעלת ביוב", נראה שיש צורך בנס משמים כדי לטבול בירדן (בקטעים מסויימים) ולצאת בריא.
הנסים שנעשו לקדמונים לא יכולים להשתחזר כיום משום שבימינו אין לנו את המרכיב הרוחני של הנס. לפיכך לא נותר לחולי ישראל ובכללם לחולים הסובלים מטיניטוס אלא לקרוא על מה שנעשה לאבות אבותינו ולהתפלל שגם אנחנו נזכה לפחות לחלק מהניסים הללו.
חולים הסובלים מטיניטוס (תחושה של רעש באוזניים או בראש) עוברים בירור מקיף במרפאות אף אוזן וגרון או בירור תוך אשפוז בבית החולים. מטרת הבירור: שלילת אפשרות של מחלות קשות המסכנות את חיי החולה. חרף הבירור היסודי, האבחנה של קיום טיניטוס נשענת על ראיון קליני עם החולה. לכן, במידה והחולה יחליט לפנות אל וועדה רפואית לקביעת אחוזי נכות, לא יהיה בידו מסמך שנשען על ממצאים אובייקטיביים. שימוש בתהודה מגנטית, טומוגרפיה על ידי פוזיטרון, הדים כוכליארים ופוטנציאלים מעוררים מסוג מיוחד, יכול לספק ממצאים אובייקטיביים.
טיניטוס חמור כרוך במצוקה פיזית ונפשית קשה מאוד. הידיעה כי לאנשים בסביבה הקרובה אין אפשרות לשמוע את הטיניטוס, עשויה להחמיר מאוד את התסכול הנפשי של החולה.
המשפטים “אני נראה כמו אדם בריא, ואף אחד לא יודע שאני סובל" או “אם כולם היו יכולים לשמוע מה שאני שומע, אז היו מתייחסים אלי אחרת", הם דרך התבטאות נפוצה אצל חולים הסובלים מטיניטוס קשה.
קיימים לכך גם אספקטים מעשיים: בדיקה על ידי וועדה רפואית. דוגמאות נפוצות: ועדה רפואית של חברת ביטוח לאחר תאונת דרכים, ועדה רפואית של הביטוח הלאומי לאחר תאונת עבודה או פעולת איבה וועדה רפואית של משרד הביטחון אצל אנשי כוחות הביטחון שפיתחו טיניטוס במהלך השירות.
בכל המקרים הללו יכולים להיות בוועדה רופאים שיטענו שכל התביעה מבוססת על "אמירה" ולא על ממצאים אובייקטיבים בבדיקה, כיוון שאין בדיקה שמוכיחה את קיום הטיניטוס.
שימוש בטכנולוגיה ממוחשבת קיימת יכול להראות שקיים הבדל אובייקטיבי בין אדם בריא לבין אדם חולה הסובל מטיניטוס ב-4 דרכים אפשריות:
1) בדיקת MRA (בדיקה המבוססת על מכשיר ה-MRI בשילוב עם תכנה שמאפשרת להדגים זרימת דם בכלי דם גדולים). כאשר נבדק חולה ונעשית הדמיה של איזור במח שנקרא: inferior colliculi, קיים הבדל בין התמונות במצב "רגיל" ותחת "מיסוך אקוסטי" שבמהלכו, החולה מדווח שהוא לא שומע את הטיניטוס. בעגה המקצועית המיסוך האקוסטי נקרא "מיסוך", ומשמעותו: מתן גירוי אקוסטי על ידי צליל דומה לצליל הטיניטוס כך שהחולה לא ישמע את הטיניטוס. עבודות חשובות בתחום נעשו על ידי פרופ' רוברט לוין, מומחה לנוירולוגיה מארה"ב.
2) בדיקת PET) Positron Emission Tomography). בבדיקה זו מזריקים לחולה גלוקוז עם סימון רדיואקטיבי עם רמה נמוכה של קרינה, מבקשים ממנו להתמקד בטיניטוס, ובהמשך בודקים באמצעות גלאי קרינה היכן נקלט הגלוקוז.
3) המערכת לבדיקת פוטנציאלים מעוררים במוח אצל חולי טיניטוס הורכבה בחיל רפואה על ידי פרופ' י. אטיאס, בתקופה שפיקד על המכון לחקר נזקי רעש של צה”ל, ופורקה לאחר תום הניסויים.
4) "הדים קוכליאריים": OAE הם קיצור של Oto Acoustic Emissions. פרופ' י. אטיאס, מנהל המעבדה לאלקטרופיסיולוגיה של האוזן בבית החולים שניידר, לילדים, הדגים הבדלים בין חולים הסובלים מטיניטוס לבין אנשים שאינם סובלים. ישנם אנשי מקצוע שחולקים עליו, אולם ניתן לפתור את הבעיה בנקל על ידי ניסויים נוספים.
המגרעות של המערכות הנ"ל היא שהן אינן הופכות את האות שנמדד לסאונד שזהה לצליל הטיניטוס של החולה, כך שהן אינן מגשימות את החלום של החולה: להשמיע לסובבים אותו את צליל הטיניטוס ממנו הוא סובל. בנוסף, מחיר כל בדיקה גבוה יחסית לבדיקות שמיעה שגרתיות.
הפרט הבעייתי ביותר הוא שישנם רופאים מומחים בעלי תפקידים חשובים בוועדות רפואיות שלא מקבלים את הממצאים האובייקטיביים שהופקו בשיטות אלה בתור הוכחה לכך שהנכה סובל מטיניטוס, ופרט זה מתסכל מאוד את הנכה הסובל.
