קבוצה

מהי קבוצה? שניים או יותר אנשים באינטראקציה, שהצרכים והשאיפות שלהם גורמים להם להשפיע זה על זה. בקבוצה, כולם מכירים את כולם (ולכן חברי קורס באוניברסיטה אינם קבוצה, אבל קבוצת הלימוד למבחן ב"תורות האישיות" היא כן). בעבר, קבוצות היו חשובות להישרדות, וכנראה שמאז נשמר הצורך בהשתייכות לקבוצה בכל תרבות. בנוסף, קבוצות מסייעות בהסרת חוסר ודאות ובהשלטת נורמות (כמו שראינו בפרק 8).

חברי הקבוצה נוטים להיות זהים במין, גיל, אמונות וכד' – כי רק אנשים מתאימים יצטרפו לקבוצה; וכי כל המצטרפים יושפעו מנורמות הקבוצה. לכל קבוצה יש נורמות בפני עצמה, וכנגד הפועלים שלא לפי הנורמות יינקטו סנקציות רשמיות או לא רשמיות. רוב הקבוצות כוללות תפקידים חברתיות (Social Roles), סט ציפיות שמגדיר תפקיד ספציפי; שכשעומדים בציפיות מתפקיד, חברי הקבוצה מרוצים ומתפקדים היטב. ישנן שתי בעיות עם תפקידים חברתיים:

א.      אנשים יכולים להיכנס יותר מדי לתפקיד שהוגדר להם ולאבד את אופיים. בניסוי, שמו אנשים ב"כלא" שנבנה, חלקם כסוהרים ואחרים כאסירים. תוך זמן קצר, הם פיתחו מאפייני התנהגות של תפקידים אלו באמת, למרות שידעו שמדובר בתרגיל. גם במקרים אחרים, אנשים לפעמים מופתעים מכמה הם מושפעים מתפקידים ("הרבצתי לילד שלי למרות שהבטחתי לעצמי לא להיות כמו ההורים שלי...").

ב.      יש מחיר להימנעות מעמידה בציפיות מהתפקיד – סנקציות חברתיות.                                          

תפקידים מגדריים – בעבר תפקידה של האשה היה ללדת, לבשל ולנקות. כשהן החלו גם לעבוד – לרוב הן נדרשו גם לתפקידים הקודמים, דבר שהביא לקונפליקטים. מלבד זאת, לציפיות האלו מנשים היו השפעות ממשיות על אישיותן. יש קורלציה בין מעמד האישה בארה"ב (שידע עליות ומורדות) לאופן בו נשים דירגו עצמן על ציר האסרטיביות.

גיבוש חברתי (Group Cohesiveness) הוא סך התכונות שקושר אותה יחד ומחזק קשרי חיבה בין חבריה. בקבוצות שמטרתן חברתית בלבד, הגיבוש משמש כגורם חיובי ותורם. עם זאת, אם הקבוצה נוסדה על מנת לבצע משימה כלשהי – זה תלוי: אם המשימה דורשת תיאום פנימי, הגיבוש יעזור; אך אם הגיבוש הופך לחשוב יותר מהמשימה – כמו צוות של "יס-מנים" שמפריע בקבלת החלטה לא קונבנציונלית – הגיבוש יהפוך למכשלה.

האצה חברתית (Social Facilitation) – הרעיון שנוכחותם של אחרים משפרת את ביצועי היחיד. למשל – בתחרויות אנשים שמתחרים בך משפרים את הביצועים שלך לעומת כשמתחרים מול השעון. אבל – זה לא תמיד כך. לפעמים התחרותיות דווקא גורעת מהביצועים. ב-1965 זאיונק הציע פתרון לבעיה. כשיש נוכחות אחרים יש עוררות פיזיולוגית. זה מביא לעליה בנטייה לבצע התנהגות דומיננטית מסוג כלשהי. אם ההתנהגות הדומיננטית שגויה (מטלה קשה ולא אוטומטית) – זה יפגע בביצוע. אם ההתנהגות הדומיננטית נכונה (מטלה קלה ואוטומטית) – יהיה שיפור בביצוע. זה תלוי באוטומטיות של הביצוע. אם מישהו לומד להקליד עיוור, בשלב הלימודים לחץ יפריע לו. אם אחרי שנה הוא יודע להקליד עיוור, הלחץ דווקא ישפר. שחקני פול טובים, שקולעים בדרך כלל 71% מהפעמים, יקלעו ב-80% מהפעמים בנוכחות קהל. מנגד, כאלו שקולעים 36% לבד יקלעו 25% לבד.

תיאוריות שונות:

א.      זאיונק טען שזו נטייה מולדת וטבעית. מספיקה עצם הנוכחות של אחרים כדי שהיחיד ירגיש עוררות. התופעה קיימת גם אצל בעלי חיים.

ב.      קוטרל – טוען שהעוררות נובעת מהחשש שאחרים יעריכו אותנו באופן ביקורתי (Evaluation Apprehension).

ניסוי עם מילים – קבוצה אחת של נבדקים עשו ניסוי לבד מול מחשב; קבוצה שניה הייתה בנוכחות בנאדם שעיניו היו מכוסות; והשלישי עם אחר שרואה. אם רק הנוכחות הייתה משפיעה, היינו צריכים לראות הבדל גם במצב השני. לא רואים הבדל גדול, ולכן – כנראה מדובר בחשש מההערכה. הביקורות כלפי הניסוי הזה טענו שעצם המבחן הוא סוג של הערכה... ולכן אין פה שום תנאי של "לבד באמת". גם התנאי הראשון הוא mere presence. לכן – עשו את ניסוי הבגדים.

בניסוי, צריכים להחליף בגדים בכניסה למעבדה – לשים נעליים מיוחדות (שדורשות מיומנות כדי לשים אותן) וחלוק. אחרי כמה דקות, באים ואומרים להם שהניסוי התבטל. התנאים השונים – פעם אחת הם היו לבד והקליטו אותם, פעם אחת היה איתם עוד מישהו בחדר עם הגב אליהם, פעם שלישית – הנסיין מסתכל עליהם. הפעם – זה לא ניסוי, אלא רק הלבוש לקראתו. מה התוצאות? נוכחות האחרים הביאה לביצוע מהיר יותר גם כשהנסיין לא מסתכל. עכשיו הכל בסדר – כי כמובן שהיה הבדל גם בין הנוכחות להערכה, וזה סותר את בארון וזאיונק.

ג.        בארון – טוען שיש חלוקת קשב. נוכחות אחרים (כמו כל גירוי מסיח אחר) יוצרת distraction conflict. יש צורך לחלק קשב וזה יוצר עוררות מוגברת ועומס קוגניטיבי.

המסקנה היא שבמבחן, אם אנחנו יודעים את החומר, החדר הצפוף יהיה טוב יותר... אך עדיף ללמוד למבחן לבד.

Social loafing – כשנהיה לבדנו, נשקיע הרבה יותר מכשנהיה עם עוד אנשים. כשמנחים אנשים לעשות רעש, אדם יעשה יותר רעש כשיהיה לבדו, מכשיהיה עם אנשים. תהיה ירידה ככל שמספר האנשים גדל. אם, נניח, אנחנו לוקחים חלק במאמץ קולקטיבי שבו אין חשיבות למעשנו כבודדים (נגינה בתזמורת או משיכת חבל) – קורה בדיוק ההיפך. במקום התעוררות, אנחנו חווים רגיעה (Relaxation) ולכן – הביצועים שלנו במשימות פשוטות וקצרות (שמצריכות מרץ מיידי ומינימום ריכוז) נפגעים, והביצועים שלנו במשימות מורכבות (שיכולות לקחת זמן ומצריכות ריכוז ורגיעה) משתפרת. תופעה זו חזקה יותר בגברים מאצל נשים, חזקה יותר במערביים מבתרבויות המזרח – אך קיימת בכל אחד מאלו.

לכן, אם מנהל רוצה לשפר את ביצועי הצוות שלו במשימה פשוטה, עליו להגביר את הדגש שמושם על ביצועי כל אחד מהפרטים – ולהיפך. עם זאת, בהגברת ה"אנונימיות" של היחיד – יש לתת את הדעת להשפעות ה-דה-אינדיבידואציה (Deindividuation) - התרת הרסנים המוסריים כשאדם נמצא בקבוצה (למשל – לינצ'ים). מחקרים הראו שככל שזהות האדם הבודד נבלעת בתוך הזהות הקבוצתית, כך מתגברים המעשים הלא מוסריים.

למה השתייכות לקבוצה גורמת לנו לפעול באופן לא מוסרי?

א.      דה-אינדיבידואציה גורמת לאנשים להרגיש שהם פחות נושאים באחריות (Accountable) למעשיהם – הסבירות שאדם אחד "יבודד" בקבוצה כזו נמוך ביותר. בספר "אל תיגע בזמיר", ילדה קטנה מזכירה לאדם יחיד בהמון את אישיותו כבודד – ובכך שוברת את התנהגות ההמון הרצחנית[1].

ב.      דה-אינדיבידואציה מגבירה ציות לנורמות חברתיות, כמו כאלו המובילות ללינץ'. עם זאת, המשמעות היא שדה-אינדיבידואציה יכולה להביא גם לתוצאות חיוביות – במקרה שהנורמות החברתיות חיוביות.

החלטות קבוצתיות – האמנם טובים השניים מן האחד?

באופן אינטואיטיבי, נראה שקבלת החלטות בקבוצה היא יעילה יותר, בגלל הצורך בריבוי עמדות והחשש מעמדה "משוחדת" מראש. עם זאת, לפעמים דעה של כמה אנשים אינה טובה מסך חלקיה. לפעמים, למשל, ההרכב הקבוצתי והאינטראקציות החברתיות מונעות קבלת החלטות נכונה (תופעה הקרויה Process Loss). זה יכול לקרות כי הקבוצה לא קשובה מספיק כדי להקשיב באופן שקול וענייני לדעת כלל אנשיה; בגלל שהיחיד מפחד להביע דעה הסותרת את דעת הרוב; או בגלל בעיות בתקשורת/בניהול הדיון.

תופעה מעניינת בהקשר זה היא שקבוצות נוטות להתרכז במה שידוע לכל חברי הקבוצה ולא בחידושים שיש לכל אחד להביא לקבוצה, למרות שברור שדווקא מידע זה הוא המשמעותי לשיתוף במידע ולקבלת החלטות נכונה.

אז איך פותרים את הבעיה? ישנן הצעות שונות, כמו הארכת משך זמן הדיונים כך שהכל יעלה בסופו של דבר או הגדרה מראש לגבי מי אחראי להצגת אילו נתונים (כך שאנשים יקשיבו לו בנושאים אלו). זו, למשל, שיטה בה מתנהל "זכרון משותף" (Transactive Memory) של זוגות נשואים כך שיהיה טוב יותר מזכרונו של כל אחד מהם בנפרד. הוא זוכר מתי לשלם חשבונות, היא זוכרת ימי הולדת.

דיברנו על כך שגיבוש חברתי עלול להפריע לקבלת החלטות נכונה. בהקשר הזה, ראוי להזכיר מודל בנוגע להחלטה משותפת שמכונה Groupthink, סוג החשיבה שבה הגיבוש החברתי והסולידריות יותר חשובים מהתחשבות בנתונים. מה משפיע על Groupthink?

א.      גיבוש חברתי גבוה.

ב.      בידוד מקבוצות אחרות.

ג.        מנהיג עם תפיסה מוכרת מראש.

ד.      לחץ גבוה.

ה.      העדר פרוצדורות פורמליות לקבלת החלטות.

מה קורה ב-Groupthink?

א.      הקבוצה מרגישה בלתי פגיעה, כאילו אין דבר שאינה יכולה לעשות.

ב.      הקבוצה מאמינה בצדקת דרכה המוסרי ללא עוררין.

ג.        הקבוצה רואה באופן סטראוטיפי ופשטני כל מי שחושב אחר.

ד.      הקבוצה מפעילה צנזורה עצמית – אנשים מעדיפים שלא להגיד דעה שאינה מקובלת.

ה.      חברי הקבוצה מונעים מהמנהיג כל עדות או דעה שאינה תואמת לקונספציה.

כל אלו מובילים לקבלת החלטות לקויה:

א.      בחינה שטחית ולא מקיפה של כלל החלופות.

ב.      כשל בהערכת סיכונים של האופציות שנבחרו.

ג.        כשל בחיפוש אחר אינפורמציה מהימנה ומלאה.

ד.      פיתוח לקוי (או העדר פיתוח) של תכניות חלופיות ו"מקרים ותגובות".

ישנן דוגמאות רבות ל-Groupthink: פרל הרבור, ההחלטה להחדיר כוחות לקובה, אסון המעבורת קולומביה בשנות ה-80 (לפני שירדן נולדה) ועוד. מאז גיבוש התיאוריה, היא עברה כמה פיתוחים – כיום רואים בגיבוש החברתי כגורם מניע לא מרכזי, אלא אם התנאים האחרים (כמו לחץ ומנהיגות דירקטיבית) מתקיימים.

מניעת חשיבה קבוצתית לפי ג'אניס:

1. הימנעות המנהיג מציון דעתו.
2. התעדכנות במידע חיצוני.
3. שמיעת דעתם של אנשים שלא היו בתחילת הדיון.
4. מינוי "מתנגד" מראש.
5. חלוקת הקבוצה לתת-קבוצות עבודה נפרדות.

האם קבוצות לוקחות סיכונים יותר או פחות מהיחידים המרכיבים אותן? בסדרת ניסויים, שבהן אנשים היו צריכים לדרג בעצמם באיזה סיכון היו מוכנים להשתתף בהגרלה מסוימת, ראו שעמדת הקבוצה קיצונית יותר – לכאן או לכאן. אם הפרטים נטו לקחת סיכון במידה מסוימת, עמדת הקבוצה הייתה קיצונית יותר לכיוון זה. אם הם נטו ללכת על יותר בטוח במידה מסוימת – עמדת הקבוצה הייתה שמרנית אפילו יותר. תופעת זו נקראת קיטוב קבוצתי (Group Polarization). למה היא מתרחשת? משתי סיבות: אנשים נחשפים במסגרת הקבוצתית לטיעונים שהם לא חשבו עליהם שמקצינים את דעתם; אנשים שרוצים להתחבב על הקבוצה שומעים את הדעה הקבוצתית ואז מציגים את דעתם כמעט קיצונית יותר – באופן שמאיר אותו באור חיובי.

למרות שכאמור, יש הקצנה לשני הכיוונים, מחקר רב תרבותי הראה שבאופן כללי המגמה האמריקנית נוטה יותר לכיוון הצד לוקח הסיכונים מאשר המגמה בתרבויות אחרות – כמו באפריקה

מה תפקידו של המנהיג בקבלת ההחלטות בקבוצה מסוימת? מה עושה אדם למנהיג טוב? התיאוריה הקלאסית, תיאורית ה"אחלה בנאדם" (Great Person Theory) גורסת כי ישנם קווי אישיות שמאפיינים מנהיג טוב – ללא תלות בסיטואציה. עם זאת, מחקרים רבים הראו קשר רופף בלבד בין קווי אישיות ספציפיים ליכולת מנהיגות. בדיקה של תכונות אופי של נשיאי ארה"ב לדורותיהם למול תפקודם כמנהיגים מצא שהדבר היחיד שניתן לקבוע, בערך, הוא שמנהיג טוב הוא גבוה... כל שאר מאפייני האישיות אינם תואמים. כלומר – כנראה שמנהיג טוב נקבע על ידי משוואת "האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון". התיאוריה המובילה לניתוח מנהיגות היא Contingency Theory of Leadership. לפי תיאוריה זו, יש שני טיפוסי מנהיגים: מנהיג מוכוון משימה (Task-oriented Leader) הוא מנהיג שמעוניין יותר בביצוע משימה מברגשות וקשרי העובדים; לעומת מנהיג מוכוון קשרים (Relationship-oriented Leader) שמתעניין יותר בהיבטים האישיים של העובדים. אחד הסוגים תמיד יעיל יותר מהשני:

א.      במצבים בהם המשימה מוגדרת היטב והקשר בין המנהיג לעובדיו במצב טוב – יש עדיפות למנהיג מוכוון משימה. גם במצב הקוטבי לחלוטין – בו המשימה אינה מוגדרת כלל ויש למנהיג קשר חלש לכפופים לו – העדיפות היא למנהיג מוכוון משימה: מנהיג כזה יגיע להישגים הטובים ביותר במצב זה.

ב.      מנגד, בכל מצב ביניים, שאינו קיצוני, כמו למשל מטרות מוגדרות אך קשרים אישיים מעט צורמים, יש עדיפות למנהיג מוכוון הקשרים.

ומה ההשפעה של מגדר על המנהיגות? מחקר גילה שנשים יוצאות קרחות מכאן ומכאן:

א.      נשים אסרטיביות, כוחניות ועצמאיות, שנוקטות באמצעים שנתפסים לרוב כ"גבריים", נתפסות באופן רע על ידי הכפופים להן (ובמיוחד על ידי גברים) – לעומת גבר, שנתפס טוב ככל שהוא מנהיג יותר אסרטיבי וכוחני.

ב.      מנגד, אם נשים מתנהגות באופן "נשי" יותר (לפי הסטיגמה), עם דאגה גדולה יותר לרווחת האחרים, הן נתפסות כחסרות פוטנציאל הנהגתי.

המחסום הכפול הזה הוא ההסבר העיקרי לחוסר במנהלים, אם כי נראה שהדעה הקדומה לגבי נשים נמצאת בירידה בעשרות השנים האחרונות – ויש יותר קבלה לשני סוגי המנהיגות בקרבן.

משחק מצחיק ומשעשע, אין עליו הוצאת כסף ומתאים לכל גיל

אפשר לשחק מ2 ילדים ומעלה ועד קבוצות גדולות

המשחק הולך ככה: 

מדברים רגיל כמו בשיחה אבל אסור להגיד את המילים

כן, לא, שחור ולבן

וצריך לנסות להכשיל את האחרים שכן יגידו את המילים האלה

אפשר להקשות ולהוסיף עוד מילים שאסור להגיד, מתאים לגילאים גדולים יותר

מי שאומר את המילים האסורות, יוצא מהמשחק

והמנצח הוא מי שנשאר אחרון ולא אמר את המילים האסורות.