רגשות

+ פתח הכל

פסיכולוגיה,רגשות

רקע

רגשות (emotions) הם תהליכים מורכבים שמורכבים מכמה אספקטים :

האספקט הקוגניטיבי – מה שאנחנו חושבים שאנחנו מרגישים (feelings). רק אני יודע מה ה-feelings שלי.
האספקט ההתנהגותי – איך מתנהגים בגלל הרגשות. זה מה שאנחנו חווים מאנשים אחרים. אין לנו דרך אחרת לדעת איך הם מרגישים למעט ההתנהגויות ושינויים התנהגותיים (כולל הגדרות מילוליות – "אני מרגיש טוב").
האספקט הפיזיולוגי – עליו אין לנו שליטה. לכל רגש יש אספקט פיזיולוגי שכוללת הפעלה של מערכת העצבים האוטונומית, של המערכת ההורמונלית ויכולה להכיל שינויים בקצב הלב, בקצב הנשימה, לחץ הדם ושינויים נוספים. אין רגש ללא שינויים פיזיולוגיים. לא תמיד אנחנו מודעים לרגש.

אין לנו שליטה על רגש שמתעורר, זוהי תגובה פנימית שמתעוררת כתגובה. יש שליטה חלקית על כמה אנחנו מבטאים את הרגשות.

במשך שנים ידוע שיש מערכת איברים שקשורה לרגשות – המערכת הלימבית - מערכת תת-קורטיקלית של גרעינים פנימיים, וכוללת את בלוטת האמיגדלה (באזור הטמפורלי של המיספרות הקורטקס). האמיגדלה נמצאת בקצה המערכת, שנמצאת במרכז הקורטקס ויש לה צורה מעגלית.

אזור נוסף הוא אזור קורטקס פנימי, מתחת שכבת הקורטקס הראשית (Insula) – אי שנמצא מתחת הקורטקס הרגיל. גם הוא ממלא תפקיד ברגשות.

ההיפוקמפוס (והפארא-היפוקמפוס), ה-mammliary bodies, מערכת הריח וה-cingulate gyrus – שכבת הקורטקס הראשונה מעל הסיבים שמחברים את שתי המיספירות המוח (קורפוס קולוסום) – כולם קשורים לרגשות גם כן.

האמיגדלה – מרכיב מרכזי בתחושת רגשות. היא הקואורדינטור של התגובה הרגשית (עם כל האספקטים שלה). האמיגדלה התגלתה במחקרים של תחושות שליליות, של פחד, אימה וחרדה. היא כנראה ממלאת תפקיד פחות מרכזי ברגשות חיוביים, ויותר בשליליים. יש מספר גרעינים באמיגדלה, ביניהם ה-medial nucleus – אזור שמקבל מידע על ריח שקשור להתנהגות מינית. ה-medial nucleus של המאיגדלה מקבל מידע סנסורי ומעביר את המידע ל-central nucleus של האמיגדלה, שהוא החלק הראשי שמוציא מידע מהאמיגדלה (ותפקידו קואורדינציה של התגובה הרגשית).

אזורים כאלו הם בין היתר בהיפותלמוס (lateral hypothalamus) – אחראים על מערכת העצבים האוטונומית, ועוד אזורים בהיפותלמוס שקשורים לשליטה בהורמונים (וכך יש שליטה במערכות הפיזיולוגיות).

VPA – אזור שמשחרר דופמין.

Locus coerulus – אזור שמשחרר נוראפינפרין.

PAG – אזור מרכזי ב-midbrain, מסביב לתעלה (קשור מאוד ל-lordosis – התנהגות מינית נקבית). הוא קשור להתנהגויות שמאפיינות מין (species) מסוים, וסך התנוחה של הגוף. התנהגות של עכברים במקרה פחד היא freezing – קפיאה במקום (מה שעוזר להם להימנע מציפורי טרף).

ACTH – גרעין שקשור למערכת ההורמונלית.

RPC – אזור בגזע המוח שקשור לתגובת startle. קורה כשאנחנו עסוקים במשהו וקורה משהו מפתיע בסביבה – תהיה תגובה של אוריינטציה – נסב את תשומת ליבנו לגירוי זה (כמו לדוגמא קפיצה במקום, התנהגות בולטת אצל עכברים). עם זאת, ככל שאנחנו מתכוננים למשהו רע, יש הגברה של טונוס השרירים, ותגובת ה-startle מוגברת בחלקה.

מרבית המידע שלנו על האמיגדלה הוא ממחקר ב-30 השנים האחרונות – חוקר בשם Le Doux – פיתח פרדיגמה מחקרית. לפני שהיו מכשירים מורכבים לראות דרך הקורטקס, היה צורך לבדוק זאת על בעלי חיים. לכן, הרבה יותר קל לתת גירויים לא נעימים, אליהם החיה תגיב בצורה אגרסיבית (תגובות פחד ו/או חרדה). המודל שפותח היה תגובה רגשית מותנית (פחד) – conditioned emotional response – התניה קלאסית. החוקר השמיע צליל במשך 10 שניות, ובסוף הצליל החיה מקבלת שוק חשמלי לרגליים (באורך חצי שניה), וכך נוצרת התניה. בהדרגה, החיה לומדת ומקשרת בין הגירוי הלא מותנה לגירוי המותנה, ותתחיל להגיב ב-freezing לגירוי עצמו (תגובת פחד מותנית)

כל הפרדיגמה מצביעה של מעורבות של האמיגדלה שקשורה לפחד. חולדה עם פגיעה בשני צדי האמיגדלה לא תראה תגובת פחד, גם לא ישר אחרי השוק. האמיגדלה הכרחית לתגובת הפחד המותנית אם כך. כשמוציאים את האמיגדלה, גם אחרי שהחיה למדה והותנתה, תגובת הפחד נעלמת. בנוסף, אם מגרים את האמיגדלה, רואים תגובה של freezing אצל עכברים.

בבני אדם – היה ברור שגם בבני אדם יש לאמיגדלה תפקיד חשוב בחרדה ובפחד (בין היתר מאנשים עם הרס באזור האמיגדלה, שלא הראו תגובות פחד). במחקרים מוקדמים יותר נעשו ניסויים של גרייה חשמלית של המוח (בבני אדם), בין היתר בניתוחים של חולי אפילפסיה קשים – אז מנסים להוריד את המוקד האפילפטי, שנמצא באונה הטמפורלית. במקרים קשים פשוט מסירים את המוקד האפילפטי וכך מונעים את ההפרעות הנ"ל. פעם רופאים היו מגרים חשמלית אזורים במוח של אנשים בהכרה כדי לגלות היכן הם נמצאים במוח. התברר שכשמגרים באזור האמיגדלה אנשים דיווחו על תחושה סובייקטיבית של פחד.

תמיכה נוספת – קשר בין פגיעה באמיגדלה לתגובה רגשית. באופן ניסויי, התברר שלכל אדם יש תגובת startle שונה לגירוי מסוים. אם מראים להם תמונות רגשיות מאוד (פיגוע, תאונה וכו') ונותנים את אותו הגירוי החשמלי, תגובת ה-startle תהיה מוגברת. אצל אנשים עם נזק ספונטני באמיגדלה אין תגובת startle מוגברת לתמונות אמוציונליות. ממצא נוסף – אנחנו נוטים לזכור טוב יותר דברים שקרו במצב רגשי גבוה. אנשים עם פגיעה באמיגדלה לא מראים זיכרון טוב יותר במצבי הרגש הגבוה. לבסוף, בזמן שמיעת מילים בעלות תוכן אמוציונלי – האמיגדלה נדלקת ופועלת יותר.

כעס ואגרסיביות

רגש של כעס – הביטוי ההתנהגותי הוא תגובה תוקפנית. אנחנו מבחינים בין מספר התנהגויות תוקפניות – התנהגות ההתקפה והתנהגות המגננה – קשורות לתוקפנות בין שני פרטים מאותו מין – קשור בדרך כלל להתנהגות רבייה, בדרך כלל בין שני זכרים, במאבק על טריטוריה או על נקבות. יכולה להיות התנהגות תוקפנית כזו יש פולש ובעל טריטוריה. בדרך כלל הפולש יראה התנהגות הגנתית ובעל הטריטוריה יראה התנהגות תוקפנית אגרסיבית. בסופו של דבר, בעל הטריטוריה ינסה לפגוע בפולש. אחוז גדול מהאינטראקציות מסתיים באיום ובכניעה, ולא בפגיעה פיזית. הפולש מראה התנהגות מגננה, בעיקר שפת גוף וסימנים מוסכמים של כניעה (submissive) של המין הספציפי (בעכברים שכיבה על הגב וחשיפת האזורים הרגישים בבטן). כשעכבר אחד מראה את התנהגות הכניעה, העכבר השני מפסיק את ההתנהגות התוקפנית באופן אינסטינקטיבי.

התנהגות טרף (Predatory) היא שונה לחלוטין, ובדרך כלל מופנית כלפי פרט שלא מאותו מין (זו דרך למצוא אוכל). התנהגויות אלו הן לא התנהגויות של דם חם (עליית לחץ דם, מהירות וכו') ויותר של דם קר (פעולה שקטה ומחושבת).

יש עדויות שמקשרות את האמיגדלה וההיפותלמוס. גרעינים שונים אחראים על התנהגות טרף והתנהגויות אופנסיביות ודפנסיביות – מדובר בהתנהגויות שונות, גם מבחינת המבנים במוח שמקושרים אליהן.

גרייה באזורים באמיגדלה יכולה לעורר התנהגויות תוקפניות או התנהגויות טרף.

יש שני חומרים שממלאים תפקיד חשוב בהתנהגויות תוקפניות בין פרטים מאותו מין : סרוטונין והורמוני מין.

סרוטונין

התגלה שפחות סרוטונין גורם ליותר התנהגות תוקפנית (יש לו תפקיד אינהיביטורי על התנהגות תוקפנית). אצל בעלי חיים מוצאים HIAA-5 (מטבוליט שנוצר מסרוטונין שלא נקלט בחזרה על ידי התא ששחרר אותו). לכן, כשמוצאים כמויות גדולות של חומר זה – זה מראה על שחרור הרבה סרוטונין. בעלי חיים עם רמות נמוכות יותר של סרוטונין מראים יותר התנהגות תוקפנית.

תיאור ניסוי – בקבוצת קופים לקחו דגימות סרוטונין עם לידתם, ובדקו את התנהגותם ותוחלת חייהם לאורך זמן. התגלה שהקופים עם הכי מעט סרוטונין מתים הכי רהבה, בעוד מבין הקופים עם הרבה סרוטונין – כולם נשארו בחיים.

חלק גדול מהקופים עם מעט סרוטונין לא שרדו כי הם התנהגו התנהגויות לא מתאימות כלפי שאר הקופים, והומתו על ידי שאר הקופים בעדר. חלק מתו מסיכונים לא מחושבים שהם לקחו (כמו קפיצות מסוכנות). המחקר ממחיש באופן מאוד חזק את החשיבות של סרוטונין אצל קופים.

תיאור מחקר בבני אדם (1) – מחקר לקח קבוצת אנשים (אסירים אלימים גברים). לקחו את רמות הסרוטונין שלהם והשוו לפשע שבגללו הם יושבים בבית סוהר. התגלה שככל שרמת הסרוטונין נמוכה יותר, העבירות שלהם היו אלימות יותר.

תיאור מחקר בבני אדם (2) – מחקר נוסף קשור להתאבדויות. יש קשר בין רמה של סרוטונין להתנהגות אובדנית (שמתוארת כהתנהגות תוקפנית כלפי עצמי). אנשים עם דיכאון, שמפנים כלפי עצמם כעסים והתנהגויות פוגעניות מתאבדים יותר. יש חוקרים שטוענים שבשביל להתאבד צריך כוח נפשי, מה שגורם לדכאוניים להיות במצב קצת יותר טוב לפני שהם מתאבדים. אנשים עם כמות גדולה של HIAA-5 מתאבדים הרבה פחות מאלו עם רמה נמוכה של המטבוליט. ככל שכמות המטבוליט קטנה יותר, גובה הסיכוי שניסיון ההתאבדות יהיה אלים.

תיאור מחקר בבני אדם (3) – ניסו להעלות את רמות הסרוטונין בעזרת אגוניסטים (כמו פרוזאק, שחוסם את ה-reuptake של סרוטונין). התברר שהעלייה בכמות הסרוטונין מורידה את כמות ההתנהגויות האלימות.

הורמוני מין

לטסטוסטרון יש השפעה על התוקפנות – לכן זכרים הם יותר תוקפניים מנקבות, כולל בבני אדם. ההתנהגות התוקפנית מתחילה עם גיל ההתבגרות. ההשפעה היא השפעה מארגנת ומפעילה, ואפשר לראות זאת באמצעות ניסויים. זכר שמסורס אחרי ההמלטה יראה הרבה פחות התנהגות תוקפנית מזכרים שלא סורסו, ומתן טסטוסטרון מאוחר יותר לא יפעיל את התוקפנות. נקבה שקיבלה טסטוסטרון ביומה הראשון וטסטוסטרון בבגרותה תראה התנהגות תוקפנית בהרבה מנקבות אחרות.

בניגוד להתנהגות מינית, אין כאן "הכל או כלום" – אם ניתן לזכר שסורס בילדות טסטוסטרון לאורך זמן, אפשר להפוך אותו לאגרסיבי לאורך זמן.

CAH – (cogenital androgen hypopisa) – גדילה של בלוטת האדרנל יותר מדי, תוך שחרור אנדרוגנים. בין היתר זה משפיע על אגרסיביות, העדפה מינית לבנות אותו מין ומוצאים אצלן התנהגות תוקפנית יותר, בחירה בצעצועים ובמשחקים שמתאימים יותר לבנים וכן הלאה.

גם למיקום העוברים ברחם יש חשיבות – נקבות שגדלות בין שני זכרים תהיינה יותר תוקפניות מאשר נקבות שגדלו ליד זכר אחד או ליד אפס זכרים. גם בבני אדם, בתאומים לא זהים שאחת מהם היא נקבה, היא נוטה להיות קצת יותר תוקפנית מנקבות שנולדו כזוג תאומות לא זהות.

מתברר שבכל הפשעים של תוקפנות, נקבות הרבה פחות תוקפניות מזכרים.
בעכברים התוקפנות יורדת לאחר סירוס, ועולה עם נותנים לעכברים טסטוסטרון.
גם אצל נקבות, טסטוסטרון מעלה את רמת התוקפנות (אסטרדיול לא משפיע על התוקפנות).

אלכוהול והתנהגות תוקפנית

תיאור ניסוי - לקחו קופים בסביבה טבעית, ובחנו אותם בתקופה שאיננה תקופת הרבייה (כשרמת הורמוני המין יורדים). נבדקו הזכרים הדומיננטיים מול הזכרים הכנועים. התגלה ש-

א. יש אינטראקציה בין רמות ההורמונים להתנהגות התוקפנית.

ב. בתקופת ה-mating ההתנהגות התוקפנית עולה בכל מקרה.

ג. יש אינטראקציה בין דומיננטיות לבין השפעה של אלכוהול על התוקפנות.

כלומר, אלכוהול משפיע, אבל לא על כולם, אלא רק על הזכרים הדומיננטים בצורה משמעותית ובמיוחד כשרמות הטסטוסטרון בדם גבוהות במיוחד (עונת הרבייה).

יש לציין כי בבני אדם הרבה יותר קשה לבדוק את הסוגיה והקשרים האלו. בהרבה מקרים אנו מוצאים שזכרים אלימים יותר הם בעלי רמות טסטוסטרון גבוהות יותר, אבל מצד שני דומיננטיות מעלה את רמות הטסטוסטרון. בתחרויות ספורט למשל – לא רק שהמנצח מראה בממוצע רמה גבוהה יותר של טסטוסטרון מהמפסידים, גם אוהדי הקבוצה מראים ממוצע גבוה יותר של טסטוסטרון, אפילו כשהם רואים את המשחק מהבית.

השפעות בבני אדם

אין ספק שלאמיגדלה יש מעורבות בפחד גם בבני אדם. אין ספק שלסרוטונין יש חשיבות בהתנהגות תוקפנית / אלימה בבני אדם. מתן אגוניסטים לסרוטונין גם בבני אדם יכול להוריד את ההתנהגות התוקפנית.

אזור חשוב אצל בני אדם בתגובה רגשית ובתהליכי למידה הוא ה-orbitofrontal cortex (מה שנפגע אצל פיניאס גייג'). זהו האזור שמעל ארובות העין. בהמשך הצטברו הרבה מחקרים שטענו שחלק זה, ביחד עם ה-ventromedial prefrontal cortex משפיע על תגובות ותהליכים רגשיים.

אזור ה-Insula – חשוב ברגשות של גועל.

Anterior cingulate cortex – חשוב בהרגשת כאב.

הקורטקס הפרה-פרונטלי מהווה תחנת ביניים בין תגובות רגשיות מותנות / נלמדות לבין מנגנונים מוחיים שקשורים להתנהגות. הוא יכול לווסת את רמות התכונה לפני ביצוע ההתנהגות. לדוגמא, הוא יכול להרגיע אותנו לפני ביצוע פעולה אלימה / אגרסיבית, בגלל תכנון קדימה.

Anterior cingulate cortex – חשוב בהרגשת כאב

אחד המחקרים הוא מחקר של משחק קלפים – הנבדקים משחקים עם חבילות מוכנות טובות (שאיתן הם מרוויחים) ורעות (איתן הם מפסידים). נבדקים נורמלים מפסיקים לקחת קלפים מהחבילות הרעות ומתרכזים בלקחת קלפים מהחבילות הטובות. לחלק מהאנשים אין מושג מה הם עושים, ואין מושג למה. חלקם מודעים וחלקם לא מודעים לשינויים אלו. אנשים עם פגיעה בקורטקס הפרה-פרונטלי לא לומדים לקחת קלפים מהחבילות הטובותף וממשיכים לקחת קלפים מהחבילות הגרועות. בדיקות ב-fMRI מראות שלקחת קלפים מהחבילות הרעות גורם לשינוי בקורטקס הפרה-פרונטלי, שהולך ומתעצם ככל שהם לוקחים קלפים גרועים. בהדרגה זה מופיע גם לפני שהם לוקחים את הקלף (מוחם יודע שהם לוקחים קלף גרוע). כך, הם נמנעים מלקחת קלפים מהחבילה הגרועה. אצל האנשים אצלם הקורטקס הפרה-פרונטלי נפגע, עדיין יש להם רגש של הפסד, אבל הם לא משנים את התנהגותם. אם כך, מסתבר שהקורטקס הפרה-פרונטלי משפיע על ההתנהגות של האנשים – לבחור מחבילה אחת ולא מהשנייה.

כשאין לנו איך להחליט על משהו אנו פועלים על פי רגש – אינטואיציה ("תחושת בטן") – מה שמשפיע בצורה לא מודעת על ההתנהגות שלנו.

תהליך הכחדה מתבצע בקורטקס הפרה-פרונטלי ועושה אינהיבציה להתניה של לא לעשות פשולה מסוימת. אין כאן שכחה של הלמידה.

מחקרים נוספים מראים שהקורטקס הפרה-פרונטלי יכול לעשות אינהיביציה גם לגירויים מפחידים (וכך לא נפחד). הקורטקס הפרה-פרונטלי קשור גם למוסר – פגיעה בו תגרום להחלשת / היעלמות המוסר.

סרוטונין ממלא תפקיד חשוב בקורטקס הפרה-פרונטלי – כדי לעשות אינהיביציה על האמיגדלה ועל אזורים רגשיים אחרים. ברמות נמוכות של סרוטונין תהיה פחות אינהיביציה.

מהקורטקס הפרה-פרונטלי המידע עובר לאזורים נוספים (כמו האמיגדלה והמערכת הלימבית).

תקשורת רגשית

מתבצעת בצורה התנהגותית בלבד. היכולת שלנו לקלוט ולבטא רגשות היא בדרך של הבעות פנים ושפת גוף. הבעות פנים הן החלק המרכזי של התגובה הרגשית. ההמיספירה הימנית חשובה בהבעת (expression) ובקליטת (recognition) רגשות. התהליכים הם ברובם הגדול ספונטניים ומולדים, ולא צריכים למידה (למרות שאפשר ללמוד להשפיע עליהם). יש שישה רגשות בסיסיים שקיימים מההתחלה : כעס, עצב, שמחה, פחד, גועל והפתעה. רגש הבוז (contempt) אינו קבוע, ותלוי תרבותית.

לפי תיאוריית ג'יימס-לנג (שניהם הגיעו לתיאוריה באותו זמן, ללא קשר ביניהם) – הרגש מגיע לפני הביטוי – קודם אנחנו בוכים, ואז אנחנו מרגישים עצובים.

בזיהוי רגשות - מסתכלים על הפנים ועל ההבעות המשודרות (הקבועות בין תרבויות). באופן כללי, המיספירה ימין מבצעת תפקיד חשוב יותר בזיהוי רגשות. גם האמיגדלה חשובה בזיהוי הפרצופים. אנשים עם פגיעה באמיגדלה יראו קושי בזיהוי פרצופים, בעיקר בהבעות פנים הקשורות לפחד. במחקר המשך התברר שנבדקים נורמלים מתמקדים בעיקר בעיניים של התמונות. כלומר, חלק גדול מהבעת הרגש הוא מסביב לעיניים. M.S (שהייתה אצלה פגיעה באמיגדלה) מסתכלת על האף והפה ולא על העיניים (ולא הצליחה לזהות רגשות). בניסוי נוסף, כשהתבקשה להסתכל על העיניים היא זיהתה רגשות באופן הרבה יותר טוב. כשהיא לא קיבלה הוראה מחדש להסתכל בעיניים, היא לא עשתה זאת ופספסה את הבעות הפנים. המיספירה ימין חשובה גם בזיהוי רגש על פי האינטונציה של הקול.

Prosody – "ניגון" השפה למרות שלא מביעים רגש. המיספירה שמאל היא הדומיננטית בהבנת שפה וביכולת ורבלית זיהוי הרגש בשפה הוא בהמיספירה ימין. אנשים עם פגיעה בהמיספירה ימין יכולים להבין את מה שנאמר, אבל לא את האינטונציה של הדיבור.

כשיש פגיעה באזורים המוטוריים שלנו (בעיקר בהמיספירה ימין), ייגרם קושי בזיהוי (תהליך סנסורי).

Mirror neurons – הרבה מההבנה שלנו לגבי התנהגויות של אחרים מגיע מחיקוי של התנועות המוטוריות שהם עושים. אנחנו מרגישים אמפתיה ומשנים את הבעת הפנים שלנו. הקורטקס הפרה-מוטורי אחראי בלעדית על תגובת האמפתיה.

האזור שקשור להתנהגות גועל – עוזר לנו לשדר מצב שחשוב באופן אבולוציוני (כך אחרים לא ירעילו את עצמם). האזור האחראי על ההתנהגות הזו הוא כנראה ה-Insula.

אנו מבצעים את הבעות הפנים הספונטניות בעזרת שרירים אחרים מאלו בהם אנחנו משתמשים בשביל ליצור את אותן ההבעות בכוונה.

Volitional facial paresis – אדם שכתוצאה מפגיעה מוחית מסוימת יש לו קושי ביצירת הבעת פנים מסוימת מרצון, בגלל נזק לקורטקס המוטורי הראשוני.

Emotional facial paresis – אנשים שמתקשים ליצור הבעות פנים ספונטניות אחרי רגש בגלל פגיעה באזורים מוטוריים שונים (אינסולה, תלמוס וכו').

ה-anterior singulate cortex – חשוב בביטוי הבעה של צחוק.