אמא

מנקודת מבט של הביולוגיה המודרנית חיים של אדם מתחילים מרגע האיחוי של תאי רבייה של זכר ונקבה והקמת גרעין יחיד, המכיל את החומר הגינטי הייחודי. בתקופת ההתפתחות של העובר לא ניתן להתייחס עליו כאל חלק של גוף אמו. לכן ברור כי הפלה בתקופת הריון כלשהי למעשה הפסקה מכוונת של חיי העובר.

עובר המתפתח בתוך רחם אמו הוא אישיות נפרדת בעל חיים משלו, אופי וסוג דם מסויימים, וכמובן הוא כבר בעל נשמה בגופו. לאחר שמונה עשר ימים אחרי כניסה להריון ניתן להרגיש דפיקות לב של העובר, כמובן בעזרת טכנולוגיה מסויימת, ומערכת הדם שלו מתחילה לפעול. בתקופה הזו לרוב אם עדיין לא מודעת למה שקורה בתוכה.

לאחר כשישה שבועות אחרי כניסה להיריון מוחו של העובר נכנס לפעילות, ולאחר שמונה שבועות העובר מתחיל לזוז, למרות שאמו לא מרגישה עדיין את התזוזות שלו. לאחר כ- 11-10 שבועות לעובר כבר יש תביעות אצבעות, הוא יכול להזיז בעיניים ובלשון, יכול למצמץ ולקמט את המצח. לאחר כ-12 שבועות העובר מגיב לאור, חום ורעש, יכול לישון ולהתעורר, לקפל אצבעות וכל האיברים הפנימיים שלו כבר פועלים.

הפלה זו הפרעה רפואית יחידה אשר לא משפיעה על העובר ועל האם לטובה, אלא מפסיקה את החיים של התינוק ופוגעת בבריאות האם, ולמעשה זה הרג של התינוק על ידי אמו.

עצה חשובה יעץ לנו רבי שמעון במסכת אבות:[1] "רבי שמעון אומר, הוי זהיר [...] וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע".[2] מעניין, כמה מהמתפללים זוכרים עצה זו. בכל-אופן, תפילה בכוונה מעוררת תמיד תובנות, משמעויות ולעיתים שאלות חדשות בלב המתפלל.

[1]  מסכת אבות פרק ב משנה יג.

[2]  "חובה קבועה, שאין אדם עושה אותה אלא כדי למלא את חובתו, כמי שמעיקה עליו איזו מעמסה, וברצונו להיפטר ממנה מהר" (פינחס קהתי, משניות כרך ח, ירושלים ה'תשנ"ח, מסכת אבות עמ' נא).

אני מתפלל / מוטי לקסמן

המלמד ב"חיידער" לימד אותי אותיות גדולות וקטנות

מן התורה.

המורה ב"יסודי" הסביר לי פסוקים ופרקים

מן המקרא.

ב"בר-אילן" הרצו לי על פרשנים, מדרשים ומחקרים

לגבי התנ"ך.

ואמא שלי,

שבציפרניה גרדה מן העולם

מעט שיירי מציאות

לחיים שלי,

לא לימדה.

היא לא ידעה ללמד, גם לא להרצות.

אבל רק ממנה

למדתי, ממהותה ספגתי:

להסתכל, לברך,

לייחל ולהתפלל.

להסתכל אל העולם

בעיניים פקוחות, באזניים קשובות

ובלב רגיש.

ואת הפרחים, את העצים ואת הציפורים;

את האור ואת היפה שאני קולט;

ואת בני האדם שאני חש

את הכל לברך.

ולא להתעלם מן הכואב, מהצורב ומהמזויף

שאותו צריך לשאת, לעתים גם לסבול

ואותו תמיד להוקיע

ואת חוסנו  להחליש ובמקורו לפגוע.

ובכל-זאת, לא להפסיק

לאהוב,

ולהמשיך ולייחל.

ולהתפלל

שכוח יהיה בי

להמשיך להאמין, גם להגשים

שכל אדם, כמו שכתוב וכמו שראוי שיהיה:

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים [...] זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

כי אדם אני.

וכך, מאמע יקרה,

אני מסתכל, ומברך,

ומייחל

שכל אלה ימשיכו לנבוע בי,

ולא יחדלו מלהאיר את דרכי:

אני מתפלל,

מתפלל אני.

בטיפ זה נכין מובייל מסבונים ריחניים בצורות שונות ובצבעים שונים.

מובייל שתמיד כיף להריח ולראות :)

מתנה נפלאה לאמא, לחברים או לדיירים חדשים בבית או סתם לפנק את הבית שלכם

החומרים הדרושים:

פתיתי סבון שקוף

צבעי מאכל בנוזל או אבקה

חבל בעובי בינוני

תבניות יציקה מסיליקון

שיפודי עץ

מקל ארטיק מעץ

בושם 

כלי זכוכית חסין חום

אלכוהול במיכל ריסוס (שפריצר)

נמיס במיקרוגל את פתיתי הסבון השקוף בכלי זכוכית חסין חום 

נוסיף לנוזל צבע מאכל ובושם, נבחש לאט לאט עם מקל הארטיק מעץ עד שהנוזל הופך להיות אחיד.

מוזגים את הסבון לתבניות בצורות שונות

מרססים את הסבון באלכוהול עם השפריצר, כדי שלא יהיו בועות 

ושמים את הסבון במקפיא, אחרי שהסבון מתקשה מוציאים אותו ומעבירים שיפוד עץ במרכז הסבון.

גוזרים את החבל לאורך הרצוי , קושרים את הסוף ומשחילים את החבל בסבון

כך מכניסים כל אחד מהסבונים כשעושים קשר איפה שרוצים לשים את הסבון הבא בתור

חשוב לעשות זאת, כדי שהסבונים לא יידבקו זה לזה, הקשר עוצר אותם מלהחליק זה על זה.

את קצה החבל קושרים כלולאה, כדי שאפשר יהיה לתלות אותו על מסמר :)

רק לאחר צאתו מהבית חדרה לתודעתי העובדה שהפעם זו לא הייתה יציאה לתיכון ובצהרי היום יחזור לארוחת הצהרים, רק לאחר שהשתררה דממת אלחוט בבית והרמקולים לא צרמו לי את עור התוף והבלאגן לא השתולל בכל פינה, לפתע זה היה מוחשי ונורא - הבן שלי חייל. ואז באו הדמעות... וההגיון נאבק ברגשות וחזרתי ואמרתי לעצמי " כמה גאה אני צריכה להיות" ו "הכל יהיה בסדר" אבל אלו רק שכנועים עצמיים, משהו בתוכי כבר נשבר.

כל כך התגעגתי לאי הסדר הנהדר בחדרו, לצעקות שלו, לידידים ולידידות שנכנסו ויצאו ושרצו בחדרו ללא הפסקה, רכונים על הספרים והמחברות, לומדים שעות, לעיתים משתובבים, קול צחוקם עדיין מהדהד בראשי.

עתה צריך להמתין, לחופשה הראשונה, לפעם הראשונה שאראהו לבוש מדים עם הכומתה השחורה, וכשיופיע בדלת, הכי יפה בעולם, עם החיוך הקורן ועם ה "מה יש לאכול" והכביסה המלוכלכת.

והנה קול צלצול בפעמון וכול דבר כזה מקפיץ אותי ממקומי, איני רגועה, כולי מתוחה איך אפשר להתנהל כך, השקט מפריע, עד מתי נמתין, הדקות לא עוברות, הלילות ארוכים.

לא עוד חשבתי על הרגעים הקשים, על כך שעוד מעט קט שוב ישוב לבסיסו, אל הבלתי ידוע - כי היו אלו דקות יקרות מפז של אושר ושמחה, הילד שלי בבית, הלילה יישן במיטתו ואולי ירשה לי להיכנס אל חדרו ולכסותו בשמיכה, ורציתי להוריד בשבילו את הכוכבים והירח ולהאריך עוד ועוד את שעות הליל, להאריך את השעות הללו ולא לחשוב ולא לדעת כלום - רק להביט בו וללטפו.

כך עברו לכם מספר שבועות מורטות עצבים, של ביקורים חטופים, של געגועים ועצבות, עצבות השתיקה, עצבות הריחוק, הבלתי נודע, געגוע לקול, לריח, למראה ואז יום אחד קיבלתי הזמנה לטקס הסיום של הטירונות.

וכשראיתי אותו בסיום הטירונות, במעמד המרגש של הכותל, שזוף, גברי, כל כך נאה במדיו וכומתתו, ידעתי שהתגברתי על המועקה, הבנתי שעלי להיות ראויה לתואר הזה - אמא של חייל.