אומנות

אגף הנוער במוזיאון תל אביב עושה כבר שנים עבודת קודש בתחום הצגת האומנות(לפעמים נידמה לי ששם מבינים מהי אומנות חוויתית יותר מבשאר חלקי המוזיאון),כרגע מוצגת שם מעין התנסות מסביב לעבודות הפיסול של אלכסנדר קלדר)קלדר בדומה לאומנים אחרים שאני מעריך (למשל מירו שהיה חברו)שמר  על מרכיב ילדותי  בפן היוצר שלו כל חייו-מקור הנביעה הפנימי שלו היה היכולת לשחק-הוא עבר בן תחום לתחום,ובמבט מלא פליאה גילה אותו מחדש(או וכמה אפשר לדבר על המושג הזה-לגלות מחדש) והקנה לו משמעות צבעונית אחרת.(בגיל ארבעים ושש החל לעסוק בצורפות למשל  בעקבות טבעת שרצה לתת לאשתו -ואיזה  תכשיטים משחקיים נפלאים יצר .).

על שמו של קלדר רשומה המצאת המובייל(או המרצדת שהא שם עיברי לא פחות טוב)-אבל שוב אני מעדיף את האמת קלדר לא המציא את המובייל אלא גילה אותו מחדש.("להיות חי פרושו להיות תמיד בתהליך שבו אנו הופכים דברים לשלנו, ובניסוחו של ויניקוט , כאשר יש ליחיד את "היכולת לזמן לעצמו את מה שזמין בפועל"ויניקוט ואסנת הראל על ויניקוט").המובייליים של קלדר(נדמה לי שמירו הוא זה שהציע את השם) הם משטחי צבע צבעוניים  התלויים בשויי משקל הנראה לכאורה רעוע-ונעים בכח עצמם(שוב איזה מטפורה ריגשית מדהימה.)

קלדר (1898-1976) נחשב אולי לפסל ששינה יותר מכל פסל אחר את האומנות במאה העשרים,הוא החל את הקריירה שלו כמהנדס(על אף שנולד לתוך משפחה אומנותית-,אבא פיסול,ואמא ציור) ורק בגיל יחסית מאוחר חזר לאומנות-תחילה כמאייר  ורק בגיל שלושים שתיים הוא מתחיל ליצור את הפסלים שמפרסמים אותו בפריס.

גם המושג "אומנות קינטית" רשום על שמו של קלדר -העבודה הראשונה שפרסמה אותו -היתה מזרקת הכספית -מוט ברזל חם שהוחדר לצינור מלא כספית שהתפרצה בתגובה.אבל יותר מכל מרכיב אחר בעבודותיו אני אוהב את ציורי התיל שלו-או דמויות התיל-רישומים תלת מימדים בחלל עשויים חוט ברזל.יש בהם את החיוניות של הרישום המהיר עם האיכות התלת מימדית-וקלדר גם מכניס בהם צל של חיוך(שיש בכל עבודותיו).הקרקס המפורסם שלו עימו נדד בכל רחבי העולם הוא בעל איכות כזו.

אלכסנדר ומשפחתו בילו זמן רב במסעות (גם כאן ביקרו ובעצם הפסל האחרון שיצר מוצב בירושלים) ואין כמוהו להוציא שם טוב למושג "משחק" או "ימי כיף".

כבר זמן רב שאני רוצה לדון בקשר שבין גבולות ליצרתיות.(דיברנו על זה בחוג הצילום לנוער)"כשקושרים אותי אני הכי חופשייה".לפעמים נדמה שאומנים פועלים בחופש מוחלט,ללא גבולות אולם זו היא אשליה שאין כמוה,אומנים כמו כל אדם זקוקים למסגרת ,מסגרת של היתיחסות,מסגרת של הערכה,מסגרת של עבודה,,וגם בהוראת האומנות יש צורך בגבולות,אין דבר שמשתק תלמידים יותר מצ'ק פתוח.

הנה הסתכלו על אומנות התאטרון, או על הנגינה הקלאסית,או אפילו ציור  או פיסול ריאליסטי האם יש משהו בהנחיות שלוקח מן האמן המבצע את היצרתיות שלו? להיפך: ברגע שיש קירות - יצירתיות ודיוק הביצוע (לא. אין סתירה.) הופכים למושא של שלמות. השמיעה הופכת לאבסולוטית, הזיוף הופך צורם. יש כללים,יש אמות מידה, והיכן שיש כאלה אפשר להשתפר. גם היצירתיות צריכה רקע, אחרת לא נוכל להבחין בה.

אנו מערבבים בהוראה בן הכלה להחזקה כשאנו מכילים הכל מותר ,לכל יש מקום ,את הכל אנו מקדמים ,אולם כשמדובר בהחזקה של התלמיד חייבים להיות גבולות-אנחנו חייבים להגדיר -זה כן וזה לא,זה טוב וזה לא טוב,זה נמצא במסגרת ההיתיחסות שלנו וזה לא.

ההישענות. ההחזקה. מאפשרים הרפייה של השרירים הפנימיים. אלו שאנחנו כל כך רגילים להחזיק בעצמנו. בכוח (סלעים בשוקיים). כדי שלא נאבד בתוך האינסוף והאנגבול (מזרון גבינה בשיעורי ההתעמלות).

אנו זקוקים לחומות ,גבולות,כללים כדי שנגדל.

הרבה הורים מתמודדים עם בעיות התנהגות שהולכות ונהיות יותר שכיחות בקרב הילדים. כל הורה שמתמודד עם דבר כזה, מוצא עצמו מתחבט בשאלה האם לתת לילד טיפול תרופתי- ריטלין וכו' או לפנות למקור יותר טבעי. קשה לתת תשובה חד משמעית בעניין, ובטוח שכל ילד מהווה סיפור שונה ולכן צריך טיפול שונה, אך יש אמת אחת גורפת לכולם. טיפול דרך אומנות ויצירה הוא אחד הטיפולים היותר מוצלחים בנושא.

לא תמיד טיפול שכזה מהווה פתרון כולל לבעיה, לפעמים צריך לשלב אותו בטיפול תרופתי, אבל הוא בטח לא מזיק ותורם לילד הרבה מעבר לריטלין.

בחוגי אומנות כגון: פיסול, ציור, אומנות שימושית, עיצוב ואפילו קורס צילום - קיימת האפשרות לחוש בידיים את המרקם של החומרים איתם עובדים, ורמת הריכוז הנדרשת כדי להגיע לתוצאות מקנים לילד בעייתי שכזה שתי תכונות חשובות: התנסות עצמית, והגדלת זמן הריכוז ויכולות הריכוז. מעבר ליצירה עצמה, ילד עם בעיות של בטחון עצמי יימצא כאן פידבק מיידי, הוא יוצר משהו, ומייד רואה את התוצאה, מייד מקבל משוב, והכי חשוב- הוא ישתפר באופן משמעותי מפעם לפעם מה שיקנה לו תחושת בטחון.

לעיתים חוגים שכאלו יתנו לילד גם תחושת שייכות. ילד שלא משתלב באף מסגרת, לעיתים יימצא עצמו משתלב במסגרת שתיתן לו חופש גדול ככל האפשר- ליצור, לעשות מה שהוא רוצה ולהתקדם. אין הכוונה למסגרת ללא גבולות- עדיין יש חוקים, צריך לסדר בסוף השיעור, וצריך להקשיב למנחה, אך כשעוטפים את כל זה ביצירה, בסוג של משחק, בהנאה, הילד לומד להתמודד עם המסגרת ביתר קלות.

לסיכום, לפני שרצים לבית המרקחת, כדאי לשקול את האופציה האומנותית. (חוגים לילדים) היא בוודאי לא תזיק או תיצור תופעות לוואי, לכן מחובתכם לשקול אותה לפחות באותה רצינות בה אתם שוקלים לתת לילד תרופה.

תקראו לי חסרת תרבות או איך שבא לכם, אבל כמוני יש עוד דיי המון אנשים שאין להם כל כך מושג באומנות ואין להם שמץ של מושג למה ציור שנראה להם דיי הזוי או שיר שנשמע להם ממש מזוויע או פסל שנראה להם כאילו מישהו פיסל משהו ובטעות הפיל את זה ואמר "לא נורא, אני אשאיר את זה ככה", נחשב ליצירת מופת.

אני, שבאה מהדור של הנוער ש - 80% מהם שומעים מוזיקה עכשוויות, ל- 75% מהם קומיקס, אנימה וסרטים מצויירים הם יצירות אומנות, והכל חייב להיות אופנתי ומעודכן וטרנדי, קשה לי להבין את כל האומנות הבלתי מובנת הזאת, שאנשים שקוראים לעצם "תרבותיים" ממש מתפלאים ממנה. אני לא חושבת שאני לא מתורבתת, אני כן, אבל בדרך שלי. יש אנשים שחיים ברמה מסויימת, באורח חיים שהם מחשיבים אותו לדיי גבוה, כי הם שותים יין ומאזינים רק למוזיקה קלאסית כמו מוצרט וכד'. אם אני לא עושה את זה, אני לא חושבת שזה הופך אותי לפחות תרבותית ואם אני לא מבינה בזה זה גם לא הופך אותי לחסרת תרבות.

אני אוהבת צילומים, צילומים זה דבר מאוד יפה, אבל כשמצלמים ומציגים תמונה שנראית לי פשוטה לגמריי כמו איש יושב וקורא עיתון על ספסל בגן ציבורי, אני אגיד "אוקיי, מה מיוחד בזה?" והצלם שצילם את התמונה יכול לומר על זה משהו אומנותי, משהו פסיכולוגי, משהו שישכנע אולי אנשים להגיד "וואו, זה ממש עמוק" כי זה רק בגלל מה שהוא אמר.

קשה לי להבין אומנות, כמו שגם קשה לי להבין סיפורים או שירים שלא כתובים בשפה שלי (מילים שאני מבינה, הכוונה). ואז בכיתה יא' ו- יב' אנחנו צריכים ללמוד לנתח את השירים/סיפורים האלה כי הם חשובים וכי יש לנו בגרות בספרות עליהם.

לסיכום: התרבות היצירתית בארץ שלנו היא לא דבר שהרבה אנשים מתגלים אליה, ואם כן, זה אולי רק הקהל המבוגר יותר, שמכיר ואוהב ולא שוכח. כנראה שאני לעולם לא אבין מה יפה ביצירות שנראות לי פשוטות ולא אתחבר לאומנות שלא רק לא מדברת אליי, גם לא מובנת לי בכלל.