שינוי
+ פתח הכל
דמיון מודרך, NLP בין המצוי לרצוידמיון מודרך, NLP בין המצוי לרצוי כיצד נאפשר את תהליך השינוי בחיינו ? השלב המשמעותי ביותר בתהליך השינוי הוא הרצון שלנו ליצור אותו, השינוי לא יתרחש באם לא נרצה. כאשר אנחנו רוצים לעשות שינויים בחיינו בנושאים דוגמת: זוגיות, עבודה, התנהגות, מחשבות, תקשורת, משפחה, יחסים, הגשמה ועוד. חשוב בתחילה שנתבונן על שתי נקודות מרכזיות: היכן אנחנו נמצאים עכשיו, לאן אנחנו רוצים להגיע. שתי נקודות אלה מאפשרות לנו לגלות את המצב המצוי ואת המצב הרצוי. המרחק או הפער ביניהם הוא מה שרוב בני האדם מכנים ה-"בעיה". סגירת הפער בין המצב הרצוי למצב המצוי הוא הסיבה לכל תהליך שינוי שאנחנו מבקשים בחיינו. לכן, כאשר אנחנו רוצים באמת להשיג את המצב הרצוי, חשוב שנחליף את המילה בעיה במילה מטרה. ומכך, השגת המטרה היא גם פתרון הבעיה. בנוסף מודעות - שהיא הבסיס לכל החלטה לשינוי . כאשר נמקד את תשומת הלב והמודעות שלנו בפרטי המצב הנוכחי ולקראת מה אנחנו הולכים, נאפשר דיאלוג משמעותי ופורה בין ההווה לבין העתיד המצופה. לכל מטרה יש תמונה לאחר מכן חשוב להתחיל ולדמות את המצב הרצוי באופן מפורט, זהו תהליך הכרחי אשר בלעדיו לא יתבצע שום תהליך שינוי כיוון שאי אפשר לנוע אל עבר מטרה בלתי ידועה. זו הסיבה בגללה אנחנו חייבים לראות אותה. דימויים, תמונות, סרטים, ממחישים לנו את המטרה אליה אנחנו מכוונים. "מערכת היחסים" שלנו עם העולם נעשית בעזרת חמשת החושים, זוהי מערכת הקליטה שלנו ודרכה זורם כל המידע. לאחר שהוא מגיע אלינו נערך עיבוד של המידע באמצעות המערכות המייצגות: הראיה, השמיעה או החישה, לכן כה חשוב שהמטרה שלנו תעבור דרכם. כלומר: מה אנחנו רואים, שומעים ומרגישים כאשר אנחנו מתארים את המטרה המבוקשת. ככל שנראה את התמונה באופן מפורט יותר, נשמע אותה באופן עשיר יותר ונחווה אותה באופן מלא יותר כך יקל על המוח לתכנן כיצד הוא הולך להגשים את המטרה הזו. מכיוון שהמוח אינו מבחין בין התרחשות שאירעה בדמיון לבין ההתרחשות שאירעה במציאות, נוכל באופן מיידי לבדוק את התוצאות באמצעות ההדמיה. כך נוכל לדעת ולהרגיש האם המטרה שלנו מתאימה, האם זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, האם זהו המצב החיובי עבורנו, האם השגת המטרה תשפר את איכות חיינו והאם היא הולמת את התנאים בהם אנחנו חיים. במידה והמשוב שקבלנו על השגת המטרה או חלקים ממנה אינו מתאים – אנחנו יכולים לעשות את השינויים והעדכונים המתאימים כדי להשיג את המטרה באופן הרצוי והמתאים לנו ביותר. חשיבה חיובית תנאי נוסף שיאפשר לנו להשיג את המטרה שלנו הוא ניסוח המטרה באופן חיובי. זאת אומרת להגדיר מה אנחנו כן רוצים במקום מה אנחנו לא רוצים. לדוגמא: אני לא רוצה להישאר לבד. ננסח זאת: אני רוצה זוגיות. במקום אני לא רוצה להיכשל. ננסח זאת: אני רוצה להצליח. הניסוח החיובי חשוב כיוון שהמוח אינו מכיר את המילה לא ולכן בעצם מה שהוא שומע זה לבד, או להיכשל, מה שיכול לגרום לכך שנשיג את היפוכה של המטרה המדויקת שלנו, זוגיות או הצלחה. דמיון מודרך ו-NLP מאפשרים שינוי כאשר אנחנו בוחרים לעבוד עם דמיון מודרך ו – NLP אנחנו מסכימים להיכנס לתהליך של שינוי. אנחנו מחליטים לצאת למסע מרתק המתחיל בהווה שלנו ומסתיים בהשגת המטרה הרצויה בעתיד. במהלך המסע ובעזרת כלי הדמיון המודרך ו-NLP אנחנו אוספים המון מידע משמעותי והכרחי לתהליך השינוי והשגת המטרה. בין היתר אנו לומדים על מצבנו הנוכחי, על המצב הרצוי לנו. על מפת השטח הייחודית לנו. על הכוונות החיוביות שבנו. על התפקוד החיובי של החלקים השונים הנמצאים בנו, על המשאבים והיכולות שלנו וכיצד אנחנו יכולים לדגום אותם כדי להשתמש בהם להשגת המטרה הנוכחית. העבודה עם כלי הדמיון המודרך ו-NLP מאפשרים הפעלת אסטרטגיות שונות אשר יסייעו לנו לעבור את המסע בשלום ולהגיע בדיוק למה שמתאים ונכון לנו ביותר בחיינו הנוכחיים. כמו גם להגדיל את אפשרויות הבחירה, להרחיב את המודעות שלנו ולפשט באופן משמעותי את תהליך השינוי שאנו מזמנים לחיינו. וכמו שאמר צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה: " לא החזק ביותר, או האינטליגנטי ביותר הוא ששורד, אלא זה המגיב בדרך הטובה ביותר לשינוי" הביטחון שבארעיותמגיל צעיר למדתי מההורים שלי שכדאי לעשות דברים בטוחים... הדפוס שנלמד בילדות קיבע את ההתנהלות שלי בחיים, וההיצמדות לדפוס אפשרה לי "ביטחון". הייתה לי מערכת כללים מאוד ברורה בחיים, ועל פיה התנהלתי. מה שאפיין את חיי היה נוקשות. כל מה שלא התאים למערכת הכללים – נדחה. עד אותו הרגע בו הביטחון קבל צורה חדשה במציאות. לאחר תהליך ארוך, כואב ומייסר התחלתי להבין שמה שבטוח הוא רק הארעיות.
20 שנים עבדתי כמורה לחינוך מיוחד, מתוכן 15 שנים עם אותה מנהלת. כשהמנהלת הראשונה פרשה הגיעה מנהלת חדשה, ומאותו הרגע הכול היה שונה, אחר, חדש. מההתחלה היה לי מאוד קשה עם דרך ההתנהלות של המנהלת החדשה, עם צורת ההתייחסות שלה למורים, להורים ולתלמידים. התחלתי לפתח התנגדות כלפיה וכלפי המערכת כולה. אי שביעות הרצון שלי ממקום העבודה שלי, מחברי לצוות ומהתלמידים שלי הלכה וגדלה מרגע לרגע, מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה.
נאחזתי בישן וסירבתי לקבל את השונה, האחר, החדש. כל בוקר היה לי קשה להתעורר ולחשוב שאני הולכת למקום שאני לא אוהבת, בכל הזדמנות ניצלתי אפילו את הכאב הפיזי הקטן ביותר כדי להימנע מללכת לעבודה. במהלך תקופה של 3 שנים מצאתי את עצמי שוב ושוב ושוב "נפגעת" פיזית.
זה החל מבוקר אחד בו התעוררתי בתוך שלולית דם לאחר התעלפות רגעית. לקחתי פסק זמן של שבוע ימים, ובקושי חזרתי לעבודה שכבר לא אהבתי וגרמה לי לסבל. זה המשיך עם תאונות דרכים קטנות ש"קרו לי" מספר פעמים. ככל שסירבתי להקשיב, הפגיעות בגוף הלכו והתחזקו ואירעו בדחיפות גדולה יותר.
עד שלפני 4 שנים, בדרך לאסיפת הורים ראשונה בבית הספר, רכב נכנס בי מאחור. פיזית לא קרה לי כלום. הרכב שלי, לעומת זאת, הוגדר כ-Total loss. ישבתי באוטו מאובנת, לא יכולה לתפקד, ורק בוכה ובוכה... הבנתי שמשהו קרה בי, רק לא הבנתי מה... למרות עוצמת הזעזוע, שוב לקחתי פסק זמן של שבוע ימים בלבד וגררתי את עצמי לעבודה שאני לא אוהבת, למקום שלא נעים לי להיות בו, מתוך האמונה שאין ברירה, הרי אני חייבת להמשיך לעבוד כדי להבטיח את עצמי מבחינת הכנסה. בל נשכח שעם עבודה כשכירה - במקום בטוח וקבוע לאורך שנים - בסוף מחכה גם פנסיה בטוחה. שבועיים ימים אח"כ החלקתי בבית וריסקתי את כתף יד שמאל. שבוע ימים של כאב וסבל עברו עד שקיבלתי מהרופאים את האבחנה. זה התחיל מהרופא התורן, שהחליט לצלם רק את כף היד וכמה ס"מ מעליה, מה שלא הוביל לשום ממצא. חזרתי הביתה ובמשך יומיים שלמים הסתובבתי עם כאבי תופת. אחרי יומיים החלטתי ללכת לאורטופד בקופת חולים שהפנה אותי לצילום רנטגן, בו נראה בבירור שבר בכתף. באופן תמוה החליט האורטופד לשלוח אותי לצילום אולטרסאונד, על מנת לוודא שאכן מדובר בשבר ולא בהדבקות. בשלב הזה עדיין התנהגתי בדיוק כפי שלמדו אותי בילדותי: הקשבתי לבעליי הידע, לא חלקתי עליהם, לא הייתי חצופה, סבלתי בשקט והייתי ילדה טובה. היה זה יום חורף גשום וסוער. הברד דפק בחלונות המרפאה, ואני עמדתי בפרוזדור וחיכיתי. נראה היה שזה הפך להיות המצב הקבוע שלי. אחרי יומיים בהם לא נמצא תור פנוי לאולטרסאונד, הפעלת קשרים הביאה אותי למרפאה. תוך כדי ההמתנה, שהיתה מלווה בכאבי תופת ובקור שחדר מבעד לחולצה (ידי היתה צמודה לבטן, ללא אפשרות להכניס אותה לשרוול בגלל התנועה הנדרשת לשם כך), קיבלתי טלפון מגן האירועים בו סגרתי תאריך לחגיגת בר-המצווה של בני, ובגלל הנפילה לא הצלחתי להגיע לסגור את העסקה. "אנחנו מאוד מצטערים, נפלה טעות והשבת ששריינת עבור בר-המצווה לצערנו כבר לא פנוייה". באותו הרגע נפלטה מפי צווחה של כאב, כעס ותסכול. אם חשבתי שיש לי דבר אחד שהוא בטוח בכל הכאוס שהייתי בו, היה זה המקום בו תכננתי לחגוג את בר המצווה לבני. באותו הרגע אני הבנתי שאין שום דבר שהוא בטוח. בשנייה אחת, כרעם ביום בהיר, השתנה הכול. הגשם פסק לרדת, תחושת הקור התחלפה בחום פנימי שכיסה את כל גופי, והסבלנות שהייתה בי עד לאותו רגע נעלמה והתחלפה בפרץ רגשות עז ובכי. הבנתי שאם אמשיך להתנהל בסבלנות, ברוגע או לפי איך שצריך, אני לא אכנס לבדיקה. ירדתי להנהלת המרפאה, ובפעם הראשונה בחיי דפקתי על השולחן. בודהה אמר : "במהלך החיים אין ביכולתנו להימנע מאובדן. ניתן להשיג חירות והצלחה, חופש ושמחה באמצעות מידת הגמישות והקלילות שבה אנו מתמודדים עם השינוי." כל תקופת ה"תאונות" והפציעות הפיזיות היו קריאות אזהרה, רמזור אדום לעצירה. הן היו השתקפות פיזית של הסבל שהתודעה שלי חוותה ככל שניסתה להיאחז במה שהכירה וידעה. אך אני סירבתי במשך 3 שנים להקשיב, לקבל ולהבין שהמציאות השתנתה. בכל דרך אפשרית ניסיתי להיאחז בישן ובמוכר, ולדחות את השונה, האחר והחדש. היה קשה לי להיפרד מהפחד, מהחוויה ששמרה והגנה על הביטחון הכלכלי שלי כאימא חד הורית שמגדלת 3 בנים, מהחוויה ששמרה על הנוחות שלי מבחינת שעות העבודה והחופשות. אבל לא יכולתי להתעלם יותר מהעובדה שמה שהיה נכון בעבר הפסיק להיות בטוח ונוח בהווה. כל החיים חיפשתי את הביטחון, חיפשתי משהו שלא באמת קיים. ככל שחיפשתי יותר הוכחות לביטחון, לקבוע - הסבל הלך וגדל.
חודשיים אחרי האולטארסאונד החלטתי לפרוש מעבודתי כמורה במשרד החינוך, ולפתוח את העסק הפרטי שלי - מרחב, לאור, מיקוד וצמיחה. אני קמה בכל בוקר עם שמחה,ובוחרת בכל יום מחדש לקרב אנשים למהות הפנימית שלהם בעזרת ערכים של אהבה, חמלה, הגשמה וצמיחה. אני מודה, מוקירה ומברכת על כל מה שיש לי ברגע הזה בחיים, ויודעת שמה שעכשיו אינו מה שיהיה בעוד דקה, ומה שיהיה בעוד דקה אינו מה שהיה לפני דקה. היום אני מבינה שכל אירוע בחיינו הוא הזדמנות לעצירה – עצירה במטרה להתבונן, לחקור ולגלות במה אני אוחזת, וכבר לא משרת אותי. כשאנו מתבוננים על החיינו, מקשיבים למה שמזדמן ולא מתעלמים מרצף של תאונות שמופיע בחיינו - אנחנו מגמישים את עצמנו למציאות שקיימת. לא נאחזים במה שהיה, אלא זורמים עם מה שהשתנה. ההזדמנות שניתנה לי לפני שלוש שנים הייתה מתנה יקרה מפז, שאפשרה לי הקשבה. להיות קשובה למה שקורה במציאות של חיי. להתבונן באירועים כהזדמנות לצמיחה ולגדילה אישית. הדבר מאפשר לי היום שמחה, קלילות, אהבה וזרימה, ומקרב אותי לעצמי ולסובבים אותי. אני רוצה להודות, להוקיר ולברך את המורים בחיי - ההורים שלי, הילדים שלי והמאמנים שלי, שבהשראתם ובזכות הידע שהעניקו לי נכתב המאמר.
סיגל מושקוביץ 052-3987903 |