תפילה

עצה חשובה יעץ לנו רבי שמעון במסכת אבות:[1] "רבי שמעון אומר, הוי זהיר [...] וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע".[2] מעניין, כמה מהמתפללים זוכרים עצה זו. בכל-אופן, תפילה בכוונה מעוררת תמיד תובנות, משמעויות ולעיתים שאלות חדשות בלב המתפלל.

[1]  מסכת אבות פרק ב משנה יג.

[2]  "חובה קבועה, שאין אדם עושה אותה אלא כדי למלא את חובתו, כמי שמעיקה עליו איזו מעמסה, וברצונו להיפטר ממנה מהר" (פינחס קהתי, משניות כרך ח, ירושלים ה'תשנ"ח, מסכת אבות עמ' נא).

אני מתפלל / מוטי לקסמן

המלמד ב"חיידער" לימד אותי אותיות גדולות וקטנות

מן התורה.

המורה ב"יסודי" הסביר לי פסוקים ופרקים

מן המקרא.

ב"בר-אילן" הרצו לי על פרשנים, מדרשים ומחקרים

לגבי התנ"ך.

ואמא שלי,

שבציפרניה גרדה מן העולם

מעט שיירי מציאות

לחיים שלי,

לא לימדה.

היא לא ידעה ללמד, גם לא להרצות.

אבל רק ממנה

למדתי, ממהותה ספגתי:

להסתכל, לברך,

לייחל ולהתפלל.

להסתכל אל העולם

בעיניים פקוחות, באזניים קשובות

ובלב רגיש.

ואת הפרחים, את העצים ואת הציפורים;

את האור ואת היפה שאני קולט;

ואת בני האדם שאני חש

את הכל לברך.

ולא להתעלם מן הכואב, מהצורב ומהמזויף

שאותו צריך לשאת, לעתים גם לסבול

ואותו תמיד להוקיע

ואת חוסנו  להחליש ובמקורו לפגוע.

ובכל-זאת, לא להפסיק

לאהוב,

ולהמשיך ולייחל.

ולהתפלל

שכוח יהיה בי

להמשיך להאמין, גם להגשים

שכל אדם, כמו שכתוב וכמו שראוי שיהיה:

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים [...] זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

כי אדם אני.

וכך, מאמע יקרה,

אני מסתכל, ומברך,

ומייחל

שכל אלה ימשיכו לנבוע בי,

ולא יחדלו מלהאיר את דרכי:

אני מתפלל,

מתפלל אני.

אדם – אלוהים – אדם / מוטי לקסמן, ערב ראש השנה, תשע"א.

"גם לתפילת יחיד צריכים שנים: / תמיד אחד שמתנועע / והשני שלא נע הוא האלוהים. /

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו / זקוף ובלי נוע והכריח את האלוהים לנוע

כמו סוּף ולהתפלל אל אבי" [1].

כשהינך פונה לאלוהים בתפילה עם המחזור ביד, בבית הכנסת ב"ימים הנוראים" הנך בתנועה?

שליח הציבור זועק בלחש: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד [...] כי חוטא ופושע אני" [2].

מול האדם נתפס ה"ברוך, שכוחו וגבורתו מלא עולם" [3], שהוא: "אל רחום וחנון, אלוהי ישראל" גם "שדי איום ונורא" [4] ."

האדם זעיר מול האין-סופי, האל שישותו חובקת עולם ומלואו לעד, מאז ומעולם. ולכן, אין זה מפליא שנאמר: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?" [5], בבחינת המתפלל נע, ואלוהים לא.

ובכל-זאת, שליח הציבור ממשיך ומבקש: " פשעינו תכסה באהבה. וכל צרות ורעות הפוך נא לנו ולכל ישראל לששון ולשמחה, לחיים ולשלום" [6].

בקשה זו מבוססת, כנראה, על האמונה הבסיסית שאלוהים "הוא צורי וישועתי, משגבי, לא אמוט. על אלוהים ישעי וכבודי צור עוזי מחסי באלוהים" לכן, באה הדרישה או הציפייה: "בטחו בו בכל עת" [7]. וזו הדרך הראויה: "ה' צבאות, אשיר אדם בוטח בך" [8].

אכן, דרישה מובנת ודרך ראויה.

אבל הדרישה אינה פשוטה כלל.

בחוסר הפשטות אין כוונת הכותב לפער העצום, שכמעט אינו ניתן לגישור, בין בורא הכל שישותו אין-סופית והוא קיים לנצח-נצחים לבין האדם: "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה ולא יכירנו עוד מקומו" [9]. פער כזה מעורר ספק אם אפשרית בכלל תקשורת בין הנצח לארעי. אילו היה פער פעור זה רק בבחינת תיאור היחסים בין בורא נצחי לנבראים חולפים, היינו אומרים שזה נתון שמשקף את תפיסת האדם את עצמו ותפיסת האדם את האלוהים [10].

אבל, יש לזכור, שבמקביל לאמונה ביוצר הכל מובעות גם אמירות אחרות שלא רק מתארות פער ישותי אלא גם שוללות ערך מהאדם: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" [11]. יתר על כן, "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו" [12]. מומלץ לבטוח באל ולא באדם. אין לבטוח באדם אפילו הוא נדיב "כי אדם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [13].

ציפייה זו מובנת לאור הפער בין תפיסת האלוהים הנצחי לתפיסת האדם הזמנית. אכן, זו מטרה אמונית מובנת במערכת דתית זו או אחרת: יש לבטוח באלוהים מקור האמונה והעולם כולו, ולא לבטוח באדם.

אכן, האדם נע, ואלוהים לא.

אבל, גישה כזו טומנת בתוכה סכנה מרובה:"השמדות העמים התרחשו תמיד בשם "אלוהים" - אם היה זה אלוהים של דת, או אלוהים בשילוב עם המדינה - או בשם אינטרסים כלכליים-פיננסיים. הכנסייה הקתולית וסיירת המיסיונרים שלה מחקו את התרבות האינדיאנית, את הזהות האינדיאנית, באמריקה הדרומית. הם איינו את האינדיאני ברמה הרוחנית והנפשית, ומי שהתנגד - הושמד פיסית" [14].
דוגמאות אינן חסרות: בשם אלוהים רצחו הצלבנים בני אדם רבים, בשם אלוהים פעלה אינקביזיציה בספרד. בשם "האלהת" אידיאולוגיות שונות כ"נובעות" מ"אלוהים הגדול" או "מצוות" שמקורן ב"אללה אכבר" נרצחו מיליונים, במאה העשרים, ונרצחים רבבות גם במאה העשרים ואחת.

בכל המקרים האלה, נטען על ידי "החזקים", שהם יודעים בדיוק מה אלוהים מעדיף ומה אלוהים מצווה: במערכות "אמונה" אלה יש משמעות ומקום לאלוהים בלבד, אין מקום ואין חשיבות לאדם, לכן מותר לפגוע בו.

ואלוהים לא נע.

זו אחת האפשרויות הקשות לתיאור יחסי אדם – אלוהים.

האם זו האפשרות היחידה?

לא. מן הצד השני אנו מוצאים שקיום האדם הוא תנאי להכרה באלוהים: "לא המתים יהללו יה, ולא כל יורדי דומה" [15]. באמירה זו אין התייחסות ל"חזק" בלבד, אלא לכל אדם, באשר הוא אדם.

כלומר, רק  האדם יכול לבטא הכרה באלוהים. אם-כך, האין לזכות את האדם בערך בהיותו אדם?

אז, אולי, למרות הכל, האדם עומד, והאלוהים נע ופונה אליו?

לנביא ירמיהו יש פתרון מסוים לקושי: "כה אמר ה': ארור הגבר אשר יבטח באדם [...] ומן ה' יסור ליבו" [16].

ירמיהו אכן מבקר באופן חמור את האפשרות לבטוח באדם, "ארור הגבר אשר יבטח באדם", כמעט כמו "החזקים" שהזכרנו לעיל.

האמנם בזה תם טעונו של ירמיהו?

לא, קריאה זהירה מעלה שבביקורת שלו אין שלילה עקרונית מראש של האפשרות  לבטוח באדם. השלילה היא מותנית, השלילה היא רק אם אין אלוהים בליבו של האדם.

זה כבר משהו אחר, כאן אין קריאה לא לבטוח באדם באופן עקרוני. ירמיהו שולל את האפשרות לבטוח באדם רק אם הוא חסר אמונה: " ומן ה' יסור ליבו".

ממה סר ליבו של אדם, שבשל כך אין לבטוח בו? האם רק את האמירה "אני מאמין" בבית הכנסת או בבית?

לא, הסרת ה' מלב אדם אינה מתמצית באמירה אלא בפעולה ממשית, בחיי יום-יום. מיכה הנביא מציע את הנוסח הבא: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" [17]. יתר על כן, המקור לביטוי האמונה הוא באדם: " הגיד לך אדם", האדם הוא המקור ל"מה ה' דורש ממך".

זו תפיסה אחרת לגמרי של מערכת היחסים אדם – אלוהים.

צירוף האמירות של הנביאים ירמיהו ומיכה מציג תפיסה  של אדם, שלמרות ארעיותו הוא גדול ברוחו, אדם במלוא האנושיות המפעמת בו.

אז, אולי האדם נע אל אלוהים, והאלוהים נע אל האדם, אל האדם הראוי?

האדם אינו זעום וזעיר, רוח האדם בונה עולמות ומציאות. אבל, האדם אינו לבד בחלד,יש בו אלוהים, הכרחי שיהיה בו אלוהים.

אדם ללא אלוהים בליבו הוא אדם ללא ערכים, אדם ללא מוסר.

מצד שני אלוהים שאין בו מקום וערך לכל אדם באשר הוא אדם, הוא מסוכן ואבי כל חטאת.

ב"ימים הנוראים" אלוהים הוא מוקד תחינות, הוא היעד לתפילות האדם.

מהו מקום אלוהים? איפה הוא שומע את תפילתנו? לימדנו, באהבה רבה, רבי נחמן מברסלב: "דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים [...] כל עשב ועשב יש לו שירה, [...] וטוב מאוד ביניהם לעבוד את האלוהים ביראה" [18].

בבית הכנסת, אבל גם בשדה, בין העשבים, אם העיניים פקוחות והלב פתוח אפשר "לעבוד את האלוהים ביראה".

לא מקום התפילה אל אלוהים הוא חשוב, אלא אופן תפיסת היחס אדם – אלוהים.

כך שאם צפוף מידי בבית הכנסת, מותר לצאת לרחוב גם לשדה ושם לפנות לאלוהים שמאמיניו לעולם לא יפגעו באדם אחר.

ואז, האדם והאלוהים ינועו ויקבלו זה את זה.

אשרי האדם המאמין באלוהים ואינו נוטש את האמונה באדם, כי כל אדם נברא בצלם אלוהים.

היש בסיס ראוי יותר לתפילה לשנה טובה?

הבהרות ומראה מקום

[1] יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, ירושלים-ת"א 1998, עמ' 10.

[2] בקשת שליח הציבור לפני תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

[3] בבלי, ברכות נד, א.

[4] מקור 2, לעיל.

[5] תהלים ח, ה.

[6] מקור 2, לעיל.

[7] תהלים סב, ז–ט.

[8] תהלים פד, יג.

[9] תהלים קג, טו–טז.

[10] למרות האמור, אין זה כל כך פשוט, ויש לדון בכך בכובד ראש, אבל מוקד הדיון הפעם הוא שונה.

[11] תהלים קיח, ח–ט.

[12] תהלים קמו, ג–ד.

[13] קהלת ז, כ.

[14] ראובן מידן, "כשהפשעים נעשים שקופים" הארץ ספרים 30/06/10, עמ' 12.

[15] תהלים קטו, יז.

[16] ירמיהו פרק יז, ה.

[17] מיכה ו, ח.

[18] ליקו"מ תניינא, סג.

קריאת שמע נאמרת פעמיים ביום:

בשחרית – עם 2 ברכות לפניה ואחת אחריה, "יוצר המאורות" שמברכת על הבריאה והאור (היות שזו שעת בוקר והשמש זורחת ונותנת לנו את האור והחום), ו"הבוחר בעמו ישראל באהבה" בנושא הזכות של עם ישראל שנבחר בידי ה' לקיום המצוות ואז קוראים את פרשת "שמע ישראל", ואחריה ברכת "גאל ישראל", שבה משבחים את האל על הישועות שנתן לעם ישראל ושהוציא אותם ממצרים מעבדות לחרות

בערבית – 2 לפניה ו – 2 אחריה, "המעריב ערבים" (מקבילה ל"יוצר המאורות") שמברכת על ירידת הלילה וסיום היום והופעת כוכבי השמים ביקום המסודר ו"אוהב עמו ישראל" (מקבילה ל"הבוחר בעמו ישראל"), קוראים את קריאת שמע ואז מוסיפים ברכת "גאל ישראל" (בנוסח שונה מהבוקר) וברכה נוספת "שומר את עמו ישראל לעד" – שמירה מפני השטן והמזיקים בלילה.

פסוקי דזמרה/זמירות הם חלק מתפילת שחרית שתיקנו חז"ל מדי יום, שבתחילתו אומרים ברכה בשם "ברוך שאמר" ובסופו

ברכה שנקראת "ברכת השיר" והיא: "ישתבח שמך לעד מלכנו", וביניהם אומרים כמה פרקי תהלים בשבח האל. הפרקים

בעיקרם מתחילים ומסתיימים במילה "הללויה" בסוף ספר תהלים, וכן פרק "תהילה לדוד ארוממך" שהוא לפי סדר א"ב.

התפילה במתכונתה כיום מורכבת מפסוקים הלקוחים מהתנ"ך - מספר שמות, משלי, דברי הימים ובעיקר מספר התהילים.

בשבת אומרים יותר פרקים כי יש יותר זמן להתפלל.

הספרדים לא קוראים לפסוקים האלה פסוקי דזמרה אלא זמירות.

יש שאומרים שהם נקראים פסוקי דזמרה כי מזמרים אותם אך יש שאומרים שזה מלשון לקצוץ, לסלק את מי שלא רוצה לקבל את

התפילה.

קדיש היא תפילה (שנאמרת רק במניין) המשבחת את הבורא

(מתחילה במילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – יגדל ויתקדש השם הגדול). 

ישנם מס' סוגים:

קדיש שלם – הקדיש המלא שנאמר בסיום כל תפילה בידי חזן, שמטרתו לבקש שהתפילה תתקבל ברצון (ולכן נוסף בה המשפט

"תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון דבשמיא" – תתקבל תפילתם ובקשתם של כל ישראל לפני אביהם

שבשמים).

חצי קדיש – קדיש מקוצר, בדרך כלל לפני תחילת התפילה (במנחה וערבית) או לפני קריאת שמע (בשחרית)

קדיש דרבנן – קדיש ארוך שנאמר בסיום פרקי לימוד או שיעור תורה, המתפלל על תלמידי החכמים (רבנן), אומרים בו "על

ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון... דעסקין באורייתא קדישתא... יהא להון ולכון חינא וחסדא ורחמי ומזוני..." (על ישראל ועל

רבניהם ועל תלמידיהם העוסקים בתורה הקדושה... יהיה להם ולכם חן וחסד ורחמים ופרנסה...) נאמר לפחות פעמיים ביום

בתפלת שחרית – אחת כשלומדים משניות על קורבן התמיד ושתיים בסיום התפלה כשלומדים על הקטורת במקדש

קדיש יתום – מספר פעמים בכל תפילה, נאמרים פרקי תהלים ולאחר מכן יתומים אומרים קדיש (במשך שנת האבל וביום

הזכרון השנתי לנפטר, וכן בבית הקברות), לזיכוי נשמת הנפטר במצווה שעושים עבורו

תפילת הטל או תיקון הטל(לפי הספרדים) היא בקשת ברכה על יבולי הקיץ.

במקורות היהודיים מיוחסת חשיבות רבה לטל, ולטל יש השפעה גדולה לקיומם של הצמחים.

למעשה יש בטל תועלת לשמירה על לחות הצמחים במקומות היבשים.

בתפילת טל מבקשים מהקב"ה שיוריד את הטל לברכה וירבה את יבול האדמה בקיץ.

תפילה זו נאמרת בתפילת מוסף של חג ראשון של פסח (יום ט"ו ניסן).

מהתפילה הזאת אומרים את משפט "מוריד הטל" עד לתפילת מוסף של יום שמחת תורה (כ"ב תשרי), שאז אומרים את תפילת

הגשם ומתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". משפט זה נאמר בברכה שנייה של תפילת העמידה (בשחרית, מנחה, ערבית

ומוסף) – ברכת "גבורות".

אחת הבעיות העיקריות שיש לציבור הכללי בישראל עם המסורת היא העובדה שרוב הטקסים המעניינים והלא שגרתיים של בית

הכנסת מתרחשים בימים שבהם הכללים ההלכתיים נוקשים מאוד, שבת וחגים. לא נוח אז להגיע לבית הכנסת בלבוש שרוב

הישראלים הולכים בו אפילו בשבת, כי זה בולט מאוד על רקע לבוש השבת של שאר המתפללים, שלא לדבר שאי אפשר לצלם,

לתעד וכו'. למי שיש אירוע כגון עלייה לתורה של חתן, של ילד בר-מצווה, ברכת הגומל וכו', כדאי מאוד לתכנן אירוע משפחתי עם

בית הכנסת בתפילה של ימי שני וחמישי. אז ישנה קריאת תורה ובכל זאת ניתן לצלם, להסריט, כל בני המשפחה יכולים להגיע

בכלי רכב, ניתן להשמיע מוסיקה וכו'.

הציבור הכללי בישראל נרתע מטקסי בית הכנסת בעיקר מפני שהם, ובכן, מתנהלים באווירה פסיבית מאוד.

תפילת שבת עם כל יופייה היא פשוט לשבת במקום, לשמוע את החזן והקורא בתורה, וזה הכול בעיקרון.

עניין לא מאוד ידוע הוא שישנו יום אחד בשנה בו התפילה מגוונת להפליא, מלאה בעניין, היא תפילה של יום חול ובכל זאת

מתנהלת באווירה של יום מיוחד וחגיגי: המדובר על תפילת שחרית של ערב שמחת תורה, המכונה "הושענא רבא". כדאי מאוד

לחוות את התפילה הזו בבית כנסת בתיאום עם חבר מתפלל (ולקבל גם המלצה על בית כנסת שאיננו "מריץ את התפילה" הזאת).

חובטים בענפים 5 פעמים בריצפה בטקס פרידה מהערבות של סוכות, מקיפים 7 פעמים את הבמה, והאווירה מאוד מיוחדת.

ר' יחיאל דייטשל היה תלמיד של הבעל שם טוב. כמה שבועות לפני ראש השנה הוא נשלח למקום רחוק, והצטער על שלא יהיה קרוב לבעש"ט בחג הקדוש. הוא יצא להפלגה, ובסיומה מצא את עצמו במקום לא מוכר. את החג העביר בחדר באכסניה אצל תושבי המקום. מרוב צער, הוא לא הפסיק להתפלל. תושבי המקום התפעלו וסיפרו על כך למלך.

המלך קרא לר' יחיאל ושאל מהיכן הוא. כשנודע לו שהוא יהודי, המלך הציע שיקרא לעוד כמה משפחות שיתיישבו במקום והוא ידאג להם לפרנסה.

בשובו סיפר ר' יחיאל לבעש"ט את קורותיו. הבעש"ט הסביר לו שהיה שם עניין של תיקון והעלאת ניצוצות של קדושה. הוא גילה לר' יחיאל שקהילה יהודית שלמה הייתה אמורה להתגלגל למקום הזה למשך שנים רבות, וע"י התורה והמצוות של הקהילה היה התיקון מתבצע.

אולם כעת, לאחר שר' יחיאל עמד בתפילה מעומק הלב, הצליח לבדו לפעול את הישועה.

("שבחי הבעל שם טוב")