אומנות קינטית.

אגף הנוער במוזיאון תל אביב עושה כבר שנים עבודת קודש בתחום הצגת האומנות(לפעמים נידמה לי ששם מבינים מהי אומנות חוויתית יותר מבשאר חלקי המוזיאון),כרגע מוצגת שם מעין התנסות מסביב לעבודות הפיסול של אלכסנדר קלדר)קלדר בדומה לאומנים אחרים שאני מעריך (למשל מירו שהיה חברו)שמר  על מרכיב ילדותי  בפן היוצר שלו כל חייו-מקור הנביעה הפנימי שלו היה היכולת לשחק-הוא עבר בן תחום לתחום,ובמבט מלא פליאה גילה אותו מחדש(או וכמה אפשר לדבר על המושג הזה-לגלות מחדש) והקנה לו משמעות צבעונית אחרת.(בגיל ארבעים ושש החל לעסוק בצורפות למשל  בעקבות טבעת שרצה לתת לאשתו -ואיזה  תכשיטים משחקיים נפלאים יצר .).

על שמו של קלדר רשומה המצאת המובייל(או המרצדת שהא שם עיברי לא פחות טוב)-אבל שוב אני מעדיף את האמת קלדר לא המציא את המובייל אלא גילה אותו מחדש.("להיות חי פרושו להיות תמיד בתהליך שבו אנו הופכים דברים לשלנו, ובניסוחו של ויניקוט , כאשר יש ליחיד את "היכולת לזמן לעצמו את מה שזמין בפועל"ויניקוט ואסנת הראל על ויניקוט").המובייליים של קלדר(נדמה לי שמירו הוא זה שהציע את השם) הם משטחי צבע צבעוניים  התלויים בשויי משקל הנראה לכאורה רעוע-ונעים בכח עצמם(שוב איזה מטפורה ריגשית מדהימה.)

קלדר (1898-1976) נחשב אולי לפסל ששינה יותר מכל פסל אחר את האומנות במאה העשרים,הוא החל את הקריירה שלו כמהנדס(על אף שנולד לתוך משפחה אומנותית-,אבא פיסול,ואמא ציור) ורק בגיל יחסית מאוחר חזר לאומנות-תחילה כמאייר  ורק בגיל שלושים שתיים הוא מתחיל ליצור את הפסלים שמפרסמים אותו בפריס.

גם המושג "אומנות קינטית" רשום על שמו של קלדר -העבודה הראשונה שפרסמה אותו -היתה מזרקת הכספית -מוט ברזל חם שהוחדר לצינור מלא כספית שהתפרצה בתגובה.אבל יותר מכל מרכיב אחר בעבודותיו אני אוהב את ציורי התיל שלו-או דמויות התיל-רישומים תלת מימדים בחלל עשויים חוט ברזל.יש בהם את החיוניות של הרישום המהיר עם האיכות התלת מימדית-וקלדר גם מכניס בהם צל של חיוך(שיש בכל עבודותיו).הקרקס המפורסם שלו עימו נדד בכל רחבי העולם הוא בעל איכות כזו.

אלכסנדר ומשפחתו בילו זמן רב במסעות (גם כאן ביקרו ובעצם הפסל האחרון שיצר מוצב בירושלים) ואין כמוהו להוציא שם טוב למושג "משחק" או "ימי כיף".

כבר זמן רב שאני רוצה לדון בקשר שבין גבולות ליצרתיות.(דיברנו על זה בחוג הצילום לנוער)"כשקושרים אותי אני הכי חופשייה".לפעמים נדמה שאומנים פועלים בחופש מוחלט,ללא גבולות אולם זו היא אשליה שאין כמוה,אומנים כמו כל אדם זקוקים למסגרת ,מסגרת של היתיחסות,מסגרת של הערכה,מסגרת של עבודה,,וגם בהוראת האומנות יש צורך בגבולות,אין דבר שמשתק תלמידים יותר מצ'ק פתוח.

הנה הסתכלו על אומנות התאטרון, או על הנגינה הקלאסית,או אפילו ציור  או פיסול ריאליסטי האם יש משהו בהנחיות שלוקח מן האמן המבצע את היצרתיות שלו? להיפך: ברגע שיש קירות - יצירתיות ודיוק הביצוע (לא. אין סתירה.) הופכים למושא של שלמות. השמיעה הופכת לאבסולוטית, הזיוף הופך צורם. יש כללים,יש אמות מידה, והיכן שיש כאלה אפשר להשתפר. גם היצירתיות צריכה רקע, אחרת לא נוכל להבחין בה.

אנו מערבבים בהוראה בן הכלה להחזקה כשאנו מכילים הכל מותר ,לכל יש מקום ,את הכל אנו מקדמים ,אולם כשמדובר בהחזקה של התלמיד חייבים להיות גבולות-אנחנו חייבים להגדיר -זה כן וזה לא,זה טוב וזה לא טוב,זה נמצא במסגרת ההיתיחסות שלנו וזה לא.

ההישענות. ההחזקה. מאפשרים הרפייה של השרירים הפנימיים. אלו שאנחנו כל כך רגילים להחזיק בעצמנו. בכוח (סלעים בשוקיים). כדי שלא נאבד בתוך האינסוף והאנגבול (מזרון גבינה בשיעורי ההתעמלות).

אנו זקוקים לחומות ,גבולות,כללים כדי שנגדל.