לחץ

לא פשוט להגדיר בדיוק לחץ. זהו ביטוי מורכב – באנגלית הוא יכול להיות שם עצם, פועל, סיבה ותגובה. לכן, כל מאמר מגדיר בעצמו את הלחץ מבחינתו. באופן רחב, stress מאיים לפגוע בנו כשהפגיעה יכולה להיות פיזית או פסיכולוגית (לדוגמא בדימוי העצמי שלנו). קרלסון עושה הבחנה בין גירוי שגורם ללחץ (stressor) ללחץ עצמו (stress). ההגדרות הראשוניות של מושג הלחץ באות מחוקר אמריקאי (Cannon) שטבע את המונח fight or flight response, בו יש משהו שמאיים על האורגניזם, שיכול לברוח מהמקום או להילחם. למונח מוסיפים עם תגובה – freeze (כמו אצל עכברים למשל).

מערכת העצבים האוטונומית – הענף הפארא-סימפתטי – הוא הענף המטבולי (עוסק בייצור ובשימור אנרגיה, ספיגת נוזלים וחומרים, שימור אנרגיה בתאי השומן). הענף הסימפתטי – מכין את הגוף להוצאת אנרגיה. אם כך, במצבי לחץ הענף הסימפתטי נכנס לפעולה 

רוב האיברים הפנימיים מעוצבבים על ידי שתי המערכות. עם זאת, המערכת הפארא-סימפתטית יוצאת דרך העצבים הקרניאליים בגזע המוח, ומעוצבבת מאזור עצם הזנב של חוט השדרה. בכל השלוחות יש תא עצב ראשי שעושה סינפסה קרוב מאוד לאיבר המטרה של הנוירון המשני (הנוירון הראשי ארוך מאוד). שני הנוירונים הם כולינרגיים – פועלים עם אצטילכולין. המערכת הסימפתטית מעוצבבת על ידי שאר עמוד השדרה – חזה ומותניים. הגנגליון מאוד קרוב לעמוד השדרה. הסיב הראשוני הוא מאוד קצר, והסיב השני הוא הרבה יותר ארוך. כאן הסיב הראשון הוא גם כולינרגי, והסיב השני הוא אדרנרגי – משחרר נוראפינפרין. האפקט הכללי של המערכת הסימפתטית הוא העלאת קצב הלב, לחץ הדם, לספק עוד אנרגיה ולצמצם את אספקת הדם למערכות פנימיות (שלא חשובות בזמן לחץ). יש שחרור של הורמונים נוספים מבלוטות. כשיש עלייה במצבי לחץ – יש עלייה במצב הנוראפינפרין במוח. זה מקושר להפעלה של האמיגדלה, שקשורה למצבי לחץ וחרדה (שחרור של נוראפינפרין גורם לערנות ותשומת לב לגירויים מהסביבה). בנוסף, יש השפעות על זיכרון ותהליכי זיכרון – מה קורה במצב הלחץ הזה – אנחנו זוכרים יותר דברים מזמן הלחץ.
בין היתר, הכליה מעוצבבת על ידי המערכת הסימפתטית וכוללת את בלוטת האדרנל. הכליה יוצאת דופן  במערכת הסימפתטית בכך שאין לה סיב משני והסינפסה נעשית בכליה. הסיב מגיע לליבת בלוטת האדרנל, משחרר Ach, וגורם לשחרור של אפינפרין ונוראפינפרין כהורמונים למחזור הדם. כך, המערכת הסימפתטית מפעילה את ההמשך שלה – המערכת הסימפתטית מחזקת את עצמה מחדש.

המערכת כאן היא משותפת – עצבית והורמונלית. המערכת ההורמונלית, שמתחילה בבלוטת ההיפופיזה בהיפותלמוס קשורה גם ללחץ על ידי ההורמון קורטיסול בבני אדם (חלק ממשפחה של glucocorticoids), שמשתחרר מהקורטקס של בלוטת האדרנל אחרי קבלת הורמונים מההיפופיזה (שמשחררת את ההורמונים אחרי פקודה מההיפותלמוס).

CRH (מההיפותלמוס להיפופיזה) גורם לשחרור ACTH (מההיפופיזה לקורטקס של בלוטת האדרנל) שגורם לשחרור קורטיסול. הקורטיסול עושה פידבק שלילי במוח – משחרר פחות CRH (= פחות אינהיביציה ופחות קורטיסול), וכך המערכת כולה מווסתת את עצמה.

הפידבק השלילי נגרם על ידי זה שאחרי שרמת הקורטיסול בדם עולה, הקורטיסול מגיע להיפותלמוס ולהיפופיזה. ברמות אלו הקורטיסול הוא אינהיביטורי, וכך מופרש פחות ופחות ממנו (כל עוד הרמות שלו בדם גבוהות). עם זאת, כשיש מצב לחץ – יש עלייה משמעותית ברמות הקורטיסול – שמעלה את המטבוליזם של הגוף ושרירי השלד יכולים לפעול (Fight or Flight).

אם מזריקים CRH לאמיגדלה – נוצרים מצבי לחץ ופחד.

בלוטת האדרנל חיונית להישרדותנו במצבי לחץ. חיות להן הוצאנו את בלוטת האדרנל ממשיכות לחיות, אבל אם הן נחשפות ללחץ משמעותי, הן יכולות למות רק מהלחץ (לא משתחרר קורטיסול) – המוות הוא מנפילת מערכות – לא מספיקות לנצל אנרגיה, ולהזרים מספיק דם בגוף.

האם לחץ הוא טוב או רע ?
התשובה אינה פשוטה. בעיקרון זה תלוי במידת הלחץ – אנחנו פועלים באופן אופטימלי במצבי לחץ בינוני. (לחץ גבוה מוריד מאוד את איכות הפעולות שלנו). עם זאת, הלחץ מבזבז את משאבי המערכת. אם הלחץ הוא כרוני וקורה בשכיחות גבוהה, הוא לא טוב לנו. אם אנחנו שולטים בלחץ, זה כן טוב לנו.

העקומה מאוד שונה בין אדם לאדם (תלויה בין היתר במשתנים אישיים, ניסיון חיים, גורמים אישיותיים, רמת השליטה בלחץ ועוד). בני האדם הם היצורים היחידים שדואגים קדימה לאירועים שיקרו בעתיד הרחוק יחסית.

הסיכון הבריאותי של מצבי לחץ – במצבי לחץ חזקים כבר יכול להיגרם נזק, וכן במצבי לחץ כרוני מתמשך. לחץ לא גורם למחלות אלא מחריף מצבים קיימים. אבל אנשים שעבדו במקצועות לחץ גבוה (כמו בקרי אוויר) יש סיכוי גבוה יותר ללחץ ולחץ דם גבוה, שמחריף עם הגיל.

 בעבר היה מקובל לחשוב על לחץ כאל דבר שלילי. היום מתחילים לעשות הבחנות בין משכי וסוגי הלחץ. חלק גדול מהמצבים של מחלות פסיכוסומטיות (שנחשבו למחלות שנגרמו על ידי מחלות לחץ) מתבררים כקשורים למצבי לחץ, אבל לא תלויות בהם באופן בלעדי. עדיין יש קשר בין לחץ דם למחלות לב.

ספולסקי (sapolsky) – טוען שלחץ מסיבי גורם בעיקר לפגיעה בהיפוקמפוס – בעלי חיים שהיו נתונים במצבי לחץ הם בעלי פחות תאים ופחות קשרים בין תאיים (בגלל נזק להיפוקמפוס). המשמעות היא שבעלי חיים זוכרים פחות טוב תוך כדי לחץ אינטנסיבי ו/או מתמשך.

PTSD (post traumatic stress disorder) – מוגדר במצב נפשי שבו בעקבות טראומה, כאשר אדם חווה או היה עד לאירוע שהיו מעורבים בו מוות או איום ממשי למוות, האירוע מעורר פחד, חוסר ידע וסיוט. אצל חלק מהאנשים החוויה יכולה לגרום ללחץ פסיכולוגי חזק. חלק מאנשים אלו מראים סימני רגזנות, עצבנות, סימני כעס, תגובות לרעש ותנועה בסביבה, הסתגרות ואי יצירת קשרים עם אחרים). הזיכרון של הלחץ גורם ללחץ בעצמו, ואנשים אלו הופכים לעיתים קרובות לדכאוניים, רגזניים ומאבדים יכולת תפקוד וריכוז. יש לשים לב שכאן הלחץ תלוי אך ורק בזיכרון. יש רמות שונות של PTSD – מצבים קשים יותר וקלים יותר (מצב זה נקרא בעבר "הלם קרב").  PTSD יכול להופיע בכל גיל, ומופיע בערך פי 4 יותר אצל נשים מאצל גברים. חלק מאנשים, בעלי אופי מסוים, יכולים לפתח PTSD בסיכוי גבוה יותר, בין היתר אנשים שמחפשים סיכונים (thrill-seeking) – כי הם נמצאים ביותר מצבים טראומטיים.

תיאור מחקר – מאנשים שחזרו מויטנאם נבחרו תאומים זהים, כשאחד היה בויטנאם והשני לא. אלו ששירתו חולקו לקבוצות – קרביים ולא קרביים. החוקר בדק כמה פיתחו PTSD ומצא שאלו שפיתחו PTSD הראו ירידה בנפח ההיפוקמפוס ביחס שלאלו שלא פיתחו PTSD. המסקנה הייתה שנפח היפוקמפוס קטן מגדיל את הסיכוי לפתח PTSD.
גדלי ההיפוקמפוס בזוגות תאומים לא זהים שאחד מהם  שירת במלחמת וייטנאם
היינו מצפים שלאנשים עם PTSD יהיו רמות גבוהות של קורטיסול בדם. עם זאת, המצב הוא הפוך – יש להם מעט קורטיסול. ייתכן שמצב טראומטי גורם למערכת הפידבק להיות רגישה יותר, וזה בא לידי ביטוי במספר הרצפטורים לקורטיסול – כך שיש יותר פידבק שלילי, מה שגורם לרמה נמוכה יותר של קורטיסול. בנוסף יש ירידה ב-ACTH, ויש רמות גבוהות יותר של CRH. לבסוף, ידוע שרמות גבוהות של CRH מתקשרות לפחד, חרדה ותחושות אגרסיביות, כך שייתכן שדווקא רמות גבוהות של CRH, ולא קורטיסול קשורות לפיתוח PTSD

פסיכו-נוירו-אימונולוגיה
התחום בודק השפעות בין מערכות שונות למערכת החיסון, מהרמה המולקולרית עד לרמות גבוהות יותר. לדוגמא, הרפס (Herpes) – יכול להופיע בצורת פצעים באזור השפתיים ובאזור איברי הרבייה. הפצע מתפתח ונעלם אחרי זמן מה, אבל הוירוס נשאר בגוף (חלקים נרחבים של האוכלוסייה מודבקים בזה). יש סיכוי גבוה שההרפס יחזור בשלב מאוחר יותר. ההרפס של איברי הרבייה נסוג לעמוד השדרה, שם הפעילות של מערכת החיסון נמוכה. כשיש נפילה ברמות מערכת החיסון, הוירוס יוצא לאיבר הפגוע ומתחיל פצע חדש, בו מערכת החיסון יכולה לטפל. החזרה של הפצע מתבצעת בחום, שמש, בנשים בזמן המחזור, קור ומצבי לחץ שונים. חזרת הפצע עצמו קשורה ללחץ והשפעתו על מערכת החיסון.

מערכת החיסון – מורכבת מאיברים ותאים והיא מסובכת מאוד (ברמת מערכת העצבים המרכזית). מתרחשים בה המון תהליכים שונים במקביל. יש במערכת איברים ראשוניים ואיברים משניים.

האיברים הראשוניים הם :

מח העצם (bone marrow) – מצוי בעצמות ובתאים שבתוכן. המקור של כל תאי הדם הוא במח העצמות, ולכן החשיבות בהשתלת מח עצם למי שמערכת החיסון שלהם נפגעה באופן קשה.
בלוטת ה-הרת (thymus)  - האיבר הראשוני של מערכת החיסון.
 

במערכת החיסון יש שני סוגי תאים לימפוציטיים – תאי B (ממח העצם) ותאי T – שמיוצרים במח העצם ועוברים עיבוד בבלוטת ה-thymus.

האיברים המשניים הם :

הטחול – איבר מרכזי – כל הדם עובר דרכו ועובר בדיקה אימונולוגית (חיסונית). הכאב בצד בצד ימין במאמץ הוא הטחול – במאמץ הטחול מתכווץ ומשחרר עוד דם (וזה מה שכואב בזמן המאמץ).
איברים ראשיים במערכת חיסון
התגובה החיסונית מחולקת לתגובה מולדת ולתגובה נרכשת. התגובה הלא ספציפית מתווכת בדרך כלל על ידי תאים מקרופגיים (macrophages), והם העיקר של מערכת החיסון הלא ספציפית. כשמזוהה גוף זר כמו פטריות, פרזיטים, רעלנים, חלבונים זרים וכן הלאה, מערכת החיסון מבדילה בין התאים של הגוף לתאים שלא שייכים לגוף, וכשמזוהה גוף זה כזה, המערכת צריכה להיפטר ממנו.

מערכת החיסון הלא ספציפית (המולדת) מזהה רעלנים, בקטריות וחלק מהוירוסים. בזמן זיהוי גוף זר התאים המקרופגיים "אוכלים" את החלבון / בקטריה / וירוס ומביאים אותו לתוכם, שם הם מתחילים לפרק אותו, וכך הם מהווים קו הגנה ראשון, ברמתו נפתרות רוב הבעיות.
תאים מסוג B – בונים את הענף הנוזלי של מערכת החיסון – מתמחים בפעולה נגד גופים שנמצאים בין תאי הגוף.

תאים מסוג T – מערכת החיסון התאית – יעילה נגד גופים זרים החודרים לתאי הגוף, כמו וירוסים – שחודרים לתאים, משנים את המטען הגנטי שלהם ומשכפלים את עצמם. הוירוסים הם אתגר גדול כי הם פועלים מתוך התאים של המערכת, וכך המערכת צריכה גם להבדיל בין תאים נגועים לתאים לא נגועים. הפעולה הזו מתבצעת על ידי תאי T ציטו-טוקסיים (שהורגים תאים אחרים). בנוסף, יש בתאי T ענף שיוצר תאים שמסייעים לתגובה החיצונית[1].

תהליך התגובה החיסונית
נוגדנים (Antibodies) – חלבונים קטנים מאוד. בגלל גודלם, הם מסיסים. הם יכולים לראות גופים זרים, להתחבר אליהם ולנטרל אותם. את הנוגדנים מייצרים תאי B.

הדם מכיל תאי דם אדומים, תאי דם לבנים וטסיות דם. תאי הדם האדומים ממלאים תפקיד חשוב בהובלת חמצן ופסולת לתאים ומהם. טסיות הדם ממלאות תפקיד חשבו בקרישת הדם ובהגלדת פצעים. תאי הדם הלבנים הם חלק ממערכת החיסון ומתחלקים על פי החלוקה הנ"ל.
אופן הפעלת מערכת החיסון
להפעלת מערכת החיסון יש מחיר כבד מבחינת הגוף. מדובר בחלוקה של הרבה תאים – דורשת הרבה משאבים ואנרגיה. בנוסף, יש אלמנט סיכון לגוף עצמו – לפעמים המערכת טועה ותוקפת את חלבוני הגוף עצמם. ככל שמערכת החיסון מופעלת יותר פעמים, הסיכוי גבוה יותר. גם זיהוי תאי העצמי הנגועים על ידי וירוס הוא בעייתי ויש בו טעויות. לכן, המערכת בנויה עם הרבה אבטחות כדי שלא תהיה אבטחה לא נחוצה, ויש הרבה תהליכים שתפקידם לצמצם ולהוריד את ההפעלה של מערכת החיסון כדי להקטין את העלויות והסיכון. למרות זאת, מערכת החיסון היא אפקטיבית, ומתמודדת בהצלחה עם החיידקים השונים שיכולים להיכנס למערכת (למעט מספר חיידקים אלימים ו-superantigens).

קו ההגנה הראשון נכנס לפעולה מיד (דקות מרגע חדירת גוף זר). שאר מערכת החיסון הספציפית מגויסת תוך שעות ומגיעה לשיא האפקט שלה תוך שבוע בערך. כשיש נזק לרקמה / עור – מערכת החיסון מופעלת. ההפעלה הראשונה היא דרך המקרופגים, שמשחררים חומרים שונים שיוצרים את התגובה הדלקתית שהיא ראשיתה של התהליך שיוביל להחלמה. האזור נהיה חם, אדום, נפוח, כואב ואם הדלקת חמורה, גם אובדן התפקוד. אם התהליך אינו מקומי, נראה תגובת מחלה כללית, כמו הצטננות או שפעת. במקרה זה מופיעים כל הסימנים ונראה את אותן התופעות (חום, תהליך בצקתי – הצטברות נוזלים שיוצאים בנזלת ובכיח, כל הגוף כואב ויש אובדן תפקוד) עד לסיום פעולתה של מערכת החיסון.

בקו ההגנה הראשון נמצאים המקרופגים (שיכולים לזהות הרבה גופים ותאים זרים), שמכניסים את התאים הזרים אל תוכם. בתוכם, הם מפרקים את הבקטריה (או הגוף האחר) לחומרי היסוד. ואז, המקרופג לוקח חלבונים מהבקטריה המפורקת ומציג אותם על פני הממברנה שלו, בשביל תאים אחרים של מערכת החיסון הספציפית (שרואה חלקים של בקטריה, ולא בקטריה בודדת). לחלקי הבקטריה / גוף זר קוראים אנטיגן (antigen) – הסיגנל לגופים שונים של מערכת החיסון.

הצירוף של אנטיגן ומקרופג מפעיל תא T ספציפי. המערכת הספציפית לא מופעלת על ידי גוף שלם, אלא רק על ידי חלק גוף בצורת אנטיגן ולכן היא קרויה המערכת הספציפית. הפעלת תא B מתבצעת על ידי גוף זר + סיגנל מתא T-helper cell. ואז, תאי ה-B מתחילים להשתכפל – תהליך חלוקה הצורך הרבה אנרגיה. כל התאים הנוצרים הם ספציפיים לגוף הזר שהפעיל את תא ה-B – הנוגדנים ספציפיים למולקולה הזרה הזו, ומיוצרים עם רצפטור זהה לזה שהיה על תא ה-B המקורי. זהו עיקר פעולת תאי ה-B – ייצור נוגדנים ספציפיים היכולים לנטרל מולקולות של גופים זרים. מגוון הרצפטורים הוא מולד – מערכת החיסון מתמודדת עם כמות גדולה מאוד של מחלות ובקטריות. חלק מתאי ה-B הם תאי זיכרון – עם זיכרון לחלבון שהפעיל אותו במקור. אחרי שהבקטריה מושמדת, הגוף הורס את הנוגדנים, אבל תאי הזיכרון נשארים. בחיסונים המערכת מזהה את האנטיגן על דופן הבקטריה ומפעילה את מערכת החיסון, שזוכרת את התא / בקטריה המת / מוחלש שהוזרק בחיסון. בפעם השניה שגוף מסוים חודר (אחרי החיסון), מערכת החיסון תתמודד איתו בצורה יעילה ומהירה בהרבה. (זהו הבסיס לכל התהליך שקורה בחיסונים).
עצם בליעת הבקטריה על ידי המקרופג גורמת לו לשינויים בתוכו. הוא מפריש כימיקלים – ציטוקינים (cytokines) שמעוררים את מערכת החיסון. ציטוקינים שמופרשים באזור הפגיעה גורמים לכל הסימפטומים של דלקת – הרחבה של כלי דם (אדמומיות), עליית הטמפרטורה המקומית, הגברת תחושת הכאב ויציאה של נוזלים לשטח הפגוע (שגורמים לנפיחות).

תאי T – ממערכת החיסון הספציפית – יכולים להיות מופעלים אך ורק על ידי אנטיגן (מולקולה מהגוף הזר שפורקה, לדוגמא על ידי מקרופג). צריכה להיות התאמה מוחלטת בין הרצפטור של תא ה-T למולקולה שהמקרופג מציג. תא ה-T יכול לקבל הצגה של מולקולה באופן כזה רק על גבי תא של הגוף (המקרופג). יש לציין כי גם לתאי ה-T  יש תאי זיכרון (ולא רק לתאי B). כתוצאה מההפעלה נוצרים מספר סוגי תאי – T-helper cells (אחד עוזר למערכת החיסון הנוזלית והשני לתאית), שמוציאים את רוב הציטוקינים שמהווים חלק מההפעלה של תאי ה-B. בנוסף, נוצר תא T משמיד (Tc Cytotoxic) שמופעל ומחפש מטרה מסוימת וספציפית – הוא מתחבר לתאי מערכת שמסומנים על ידי נוגדנים שמיוצרים על ידי תאי ה-B. נוצר קשר פיזי בין התאים, הם מתקרבים ותא ה-T משחרר חומרים כימיים שנכנסים לתוך תא המטרה ומשמידים אותו. אחד המנגנונים המרכזיים להשמדה הוא apoptosis – תהליך בו התא מקבל סיגנל שעובר לדנ"א של התא, שגורם לו להרוג את עצמו מבלי ליצור תהליך דלקתי. מסתבר שתאים מסוימים יכולים להחדיר לתא המטרה את הסיגנל לתחילת התהליך. מהרגע שהתהליך התחיל, אי אפשר לעצור אותו עד שהתא מת.

סוגי תאי ה-T השונים
 
T-helper cell שמזהה בקטריה בצורת אנטיגן  על גבי מקרופג נותן למקרופג הוראה להשמיד אותה
 
T-helper cell מסוג אחר נותן הוראה לתאי B שמציגים לו אנטיגנים להתחיל בתהליך החלוקה
 
תא Tc שמיוצר אחרי הפעלה של תאי ה-T-helper משמיד תאים נגועים 

תאי ה-B מופעלים על ידי זיהוי אנטיגנים, ועל ידי T-helper שמופעל. התפקיד של תא B הוא רק ליצור נוגדנים, שלא משמידים בקטריות, אבל נקשרים לגוף הזר ומסמנים אותו להשמדה על ידי הגוף. הנוגדן עצמו משתנה בזמן ההיקשרות לגוף הזר ומסמן אותו כמטרה – על בקטריה כזו יהיו המון נוגדנים שונים, וכך הגוף (ומערכת החיסון) יודעים להשמיד את הבקטריות.

סיכום התאים הפועלים בתגובת מערכת החיסון
סוג תא איך מופעל פעולתו
מקרופגים בקו ההגנה הראשון – מזהים תאים זרים מכניסים את התאים הזרים אליהם ומפרקים אותם, ולאחר מכן מציגים את חלקיהם על הממברנה שלהם כאנטיגנים
תאי T-helper על ידי אנטיגן על גבי מקרופג מוציאים את רוב הציטוקינים, וגורמים כך לתאי ה-B להתחיל להתחלק
תאי B על ידי אנטיגן שתא ה-B מזהה בעצמו וגם T-helper שהופעל מייצרים נוגדנים, שלא משמידים בקטריות, אלא רק נקשרים אליהן
תא T משמיד נוצר על ידי הפעלה של תאי T-helper מזהה מטרות שמסומנות על ידי נוגדנים, משחרר חומרים כימיים ומשמיד את תא המטרה המסומן כנגוע ב-apoptosis

ציטוקינים
אחת הבעיות של מערכת החיסון היא שמדובר על תאים שבתנועה כל הזמן. בשביל לפתור את הבעיה, הגוף משתמש בציטוקינים (cytokines) – הם זוהו לראשונה כחלבונים קטנים שתאים של מערכת החיסון משחררים על מנת להשפיע על תאים שנמצאים מסביבם. כך תאי T יכולים להפעיל תאי B ותאים אחרים, ולדכא אותם בסוף התהליך. כיום יש כ-150 סוגי ציטוקינים מוכרים.

ציטוקינים חשובים במיוחד ב-PNI, בקשר בין המערכות השונות. כך, מערכת החיסון, כאיבר חישה נוסף, "מדברת" עם המוח על ידי שימוש בציטוקינים, ויודעת לומר למוח שהייתה חדירה של גוף זר ושהיא מגיבה לכך.

IL-1 (interleukin 1) – ציטוקין שמשתחרר בעיקר ממקרופגים בשלב ההגנה הראשון. הוא מקבוצה שמעודדת את התהליך הדלקתי. אנחנו יודעים היום שיש רצפטורים ל-1-IL על תאים של מערכת החיסון, מערכת העצבים ותאי גליה, וכל אחד משלושת הסוגים יכול לשחרר את ה-IL-1. אנחנו יודעים היום ש-IL-1 הוא מרכיב מרכזי בתהליך שאנו קוראים לו התנהגות מחלה – שינויים שנגרמים כתוצאה מהפעלה של מערכת החיסון (יותר שינה, פחות אכילה ושתייה, עליית חום, פחות פעילות מוטורית, פחות דאגה לגוף, ירידה במצב הרוח ורגישות מוגברת לכאב). עליית טמפרטורת הגוף מתבצעת על ידי רעידות קטנות[2] של שרירי השלד, ויוצרת מצב לא נוח לבקטריות / מיקרובים שחדרו, ומצד שני מעודדת את החלוקה של התאים במערכת החיסון. כלומר, זהו תהליך אדפטיבי ומכוון, ולא מקרי.

לחץ ומערכת החיסון
הקשר בין מצבי לחץ למערכת החיסון – יש הבדל בין לחץ אקוטי ולחץ כרוני. במצב של לחץ אקוטי, מערכת החיסון מתוגברת ויכולה להגיב באופן יעיל יותר לפגיעה. אין ספק שלחץ כרוני גורם לדיכוי והחלשה של מערכת החיסון. אחת הסיבות לכך היא שרמות גבוהות של קורטיסול (הורמון הלחץ) מדכא את פעולת מערכת החיסון.

ניתן לראות בגרף שכשמדובר בלחץ מקומי יש תיגבור בפעילותה של מערכת החיסון. עם זאת, כשהלחץ הופך לכרוני, יש ירידה משמעותית ביעילותה של מערכת החיסון
Glaser & Glaser  - שני חוקרים שחקרו את ההשפעה של לחץ על מערכת החיסון. הם בדקו את המטפלים בחולי אלצהיימר (בדרך כלל בני / בנות זוג), שנמצאים במצב מאוד מלחיץ. התברר שיש ירידה בכל המרכיבים אצל המטפלים. הם עשו מודל של Wound Healing – לקחו את המטפלים וקבוצת ביקורת, ויצרו אצלם פצע קבוע – למטרת ביופסיה. התגלה שאצל המטפלים הפצע החלים לאט יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת.

לאורך הזמן יש החלמה מהירה יותר בקבוצת הביקורת לעומת קבוצת המטפלים
במחקר נוסף לקחו קבוצה של נבדקים בריאים וסגרו אותם בנפרד בבקתות עץ, בלי להיפגש עם אנשים נוספים. הם מילאו הרבה שאלונים על עצמם (כולל שאלונים לגבי מצב הלחץ שבו הם נתונים) ובשלב מסוים, כל אחד היה צריך לשאוף וירוס של שפעת (ולחלות בכוונה). המחקר הראה באופן מפורש שככל שאנשים דיווחו על לחץ סובייקטיבי גבוה יותר, הם פיתחו סימפטומים קשים יות של השפעת.

1. אימונים - שיטה מצוינת להקלת הלחצים בחיים היא פשוט לעשות הליכה של כמה דקות ברחוב, המטרה היא להוציא לחצים שמגיעים מהעבודה, מהמשפחה או מכל מקור אחר. באופן כללי פעילות ספורט ידועה בתור שיטה טובה להפגת לחצים.

2. יש לתכנן את היום בצורה טובה, לחצים רבים נובעים מכך שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להספיק הרבה דברים ולא עומדים בלחץ, אפשר ממש לקחת דף ונייר ולתכנן את היום, לראות אם זה עובד. כמובן שיש כאן חלק חשוב במשמעת עצמית, ככל שרמת המשמעת העצמית גבוהה יותר, כך סדר היום שלכם יהיה מסודר יותר ותתפלאו - אפילו תספיק יותר.

3. לעזור למישהו אחר - אמנם קצת מפתיע, אבל כשעוזרים למישהו אחר, בעצם אתה גורם לעצמך להרגיש טוב עם עצמך, אנוכי כמה שיישמע, זה עובד. זה גורם לסיפוק ומוריד את רמת המתח.

4. שינה טובה - יכולה לעזור בהורדת המתחים, לישון 8 שעות בלילה עוזר מאוד.

5. יציאה - כדאי לצאת עם חברים או עם חבר טוב לשתות איזה משקה או לשבת בבית קפה, ללכת לראות סרט.

6. סקס מפיג לחצים ומתחים.

מצאתי סרטון ביוטיוב בו לואיז היי מתראיינת ומשתפת בהמון טיפים מעולים לחיים. מתוך כולם הכי אהבתי את השיטה שלה להתמודד עם בעיות שאנו נתקלים בהם בחיים:

http://www.youtube.com/watch?v=Tmc0BvY96ss

1. ברגע שצצה בעיה, עיצרו ותגידו לעצמכם את המשפטים הבאים: "הכל בסדר, כל דבר שקורה הוא לטובתי העליונה. מתוך ההתנסות הזאת יצא לי רק טוב. אני בטוח/ה."

2. אם זאת בעיה קטנה חיזרו על המשפטים הללו 2-3 פעמים ואם זה ממש משבר גדול מלמלו ואימרו משפטים אלו כל הזמן. זה עוזר להשקיט את הסערה הפנימית.

אנחנו לא צריכים לתקן בעיות אלא לתקן את החשיבה שלנו ואת היחס שלנו לדרך בה אנו מגיבים.

3. תשאלו את עצמכם: מה יש פה שעליי ללמוד? ברגע שאתם מבינים את השיעור - אתם מתקדמים הלאה, אם לא למדתם והבנתם את השיעור - הוא יופיע שוב בחייכם.

בהצלחה,

דיקלה ניצן. 

גם אם נהיה חשופים להתעללות, קור,רטיבות, עישון מופרז, אלכוהול בכמות מוגזמת, חיידקים, קרינה, תזונה גרועה וכו לא נחלה, במידה ומערכת החיסון שלנו חזקה ומאפשרת להתמודד עם לחצים. ריפוי עצמי מתרחש בכל זמן בגוף ובכל מישור, הגוף יודע להחזיר את עצמו לאיזון אחרי פגיעה, איום ולחץ, לא משנה אם לחץ ומתקפה הם ברובד נפשי או בפיזי.

מחלות מתפתחות כשיכולת ההגנה הטבעית נחלשת.

בספר "הגוף הוא גיבור" של ד"ר רונלד גלזר הוא מתאר מקרה בו אדם שהושתלה אצלו כיליה קיבל תרופות המחלישות את מערכת החיסון כדי שלא יידחה האיבר המושתל. הכיליה המושתלת התחילה לגדול, באופן לא טבעי ולא צפוי. ביום השני אחרי ההשתלה כבר היה גידול בכיליה השניה. הביופסיה הראתה המוני תאים ממאירים הגדלים במהירות ומתרבים בחלקי גוף אחרים. מסתבר שבכיליה המושתלת היו תאים סרטנים שהתרבו במהירות ללא התנגדות מצד מערכת החיסון. מערכת החיסון של התורם מנעה כנראה יצירת גידול אצלו, והחלשת מערכת החיסון אצל מי שנתרם אפשרה את הסרטן.

לא היתה ברירה והופסקו התרופות  המדכאות את מערכת החיסון, ודי מהר החלו הגידולים שנמצאו כבר בריאה ,להיעלם. גם הכיליה התחילה לקטון. באותו הזמן הגוף התחיל לדחות את הכיליה המושתלת והיא הוצאה מגופו. החולה חזר לדיאליזה. אבל הוא הבריא מהסרטן. הסרטן הושמד במהירות כשמערכת החיסון שבה לתפקד ביעילות הרגילה.

מהמקרה הזה ניתן להבין שהריפוי המהיר היעיל והנכון הוא על ידי מערכת החיסון המשוכללת שקיימת בגופנו.

אם חלינו – פירושו של דבר שמערכת ההגנה שלנו לא תפקדה ביעילות והשאלה החשובה והבוערת ביותר היא – מה מונע ממערכת החסון שלנו לפעול ביעילות?

התשובה ניתנה כבר מזמן. בשנות העשרים של המאה הקודמת נעשו מחקרים באוניברסיטת פראג שחשפו את התהליך בו נוצרת פגיעות למחלה בעקבות תגובה ללחץ. לחצים נפשיים מדכאים את מערכת החיסון ומונעים הגנה טבעית.

 בטקסט קלאסי מהמאה ה19 "פתולוגיה רפואית" כתב סיר ז'ימס פיז'יט כיצד הוא רואה קשר בין דיכאון וסרטן:

"המקרים בהם הופעת הסרטן והתגברותו הם תופעת לוואי מידית לחרדה עמוקה, תקווה שלא התגשמה ולאכזבה –שכיחים כל כך, שקשה לנו להטיל ספק שדיכאון נפשי מהווה תוספת נכבדה להשפעות אחרות המעודדות התפתחות סרטן"

בין הלחצים הקשים המדרדרים את יכולת ההגנה של הגוף: במקם הראשון אובדן (מוות) בן זוג,אחרי כן  גירושין ופירוד, מות קרוב משפחה, פציעה, מאסר, נישואין, פיטורין, פרישה הריון, הרחבת משפחה, שינוי מקום עבודה, חובות, עזיבת בת את הבית סכסוכים במשפחה או במקום העבודה, שינויים בדיור, התחלת לימודים, מניעת שינה ועוד

יש לחצים כרונים שקשורים באורח החיים שאנחנו מקיימים במערב, בתוך הלחץ הזה נפגעים מנגנונים האחראים להקטנת חוסר איזון הורמונלי. אצל אנשים שחוו שכול נמצאה ירידה משמעותית במספר הלימפוציטים (כדוריות דם לבנות-כלומר "חיילי" מערכת החיסון). אם מערכת החיסון היא ההגנה שלנו כנגד מחלות בכלל וסרטן בפרט, לחץ נפשי המביא לירידת יעילות מערכת החיסון – יביא למחלות.

ההומיאופתיה הקלאסית היא דרך קלה זולה ויעילה לחיזוק מערכת החיסון ומניעת מחלות. התרופות העשויות מחומרים טבעיים בשיטה מיוחדת של מיהול וניעור ממריצות את מערכת החיסון , הטיפול מונע מחלות ומאפשר לחזור לאיזון שהופר בגלל לחצים שונים, ומתחים נפשיים.

תחשבו כמה אתם יכולים להספיק בשעה,תחשבו כמה שעות יש ביממה, תחשבו כמה יממות יש בשבוע וכמה שבועות יש בשנה.

הזמן הוא מצרך יקר, אבל תאמינו לי שאם תדעו איך לנצל אותו, הוא אף פעם לא יחסר לכם.

אז איך מיעלים את הזמן?

#כאשר יש לכם יום עמוס, או אפילו סתם שמתחשק לכם, הכינו לוח זמנים ותכתבו בדיוק בכל שעה מה אתם עושים.

#תרשמו רשימה של מטלות/דברים שיש לכם לעשות,ובכל פעם שיש לכם זמן פנוי, תבחרו משהו מהרשימה ותעשו אותו.

#תצאו לבלות מידי פעם, זה מרענן, זה כיף וזה יחזיר אותכם עם כוחות מחודשים.

#על תבזבזו זמן על הפייסבוק,ואם אין לכם שליטה עצמית אפילו תסגרו אותו.

#על תקומו מאוחר גם אם יש לכם חופש,זה יבזבז לכם את כל היום.

והכי חשוב תזכרו שהזמן הוא מצרך יקר, והדבר הכי חשוב, הוא לנצל אותו כמו שצריך.

הייתה זו שעת אחר הצהריים בדירה המשותפת של נועה ומיכל, שתי סטודנטיות במרכז הארץ. נועה התקשרה למוקד שירות מסוים כדי לסדר בעיה כלשהי שצצה בימים האחרונים. מיכל, עייפה למדיי, ישבה לא רחוק ממנה ועצמה עיניים.

נועה השאירה את הטלפון על רמקול בעודה מתעסקת בשאר ענייניה. מיכל לא יכלה לסבול עוד את צליל ההמתנה של מוקד השירות. "אולי תשימי את זה באוזן במקום להשאיר על רמקול?"  
"אני לא יכולה", השיבה נועה", "לוקח להם הרבה זמן לענות, וזה סתם מחמם לי את האוזן".

מיכל שתקה. הצליל חזר על עצמו פעם נוספת, ועוד פעם, ושוב. מיכל הרגישה את דופק ליבה עולה.
"זה עושה לי עצבים!", אמרה לנועה, "תשתיקי את זה".  
"מצטערת", נועה הייתה שלווה, "תכף הם יענו וזה ייפסק".

אגלי חום הציפו את פניה, והיא חשה מעין ישות שמשתלטת על כל כולה והיא אינה מסוגלת להתנגד. הכעס התפשט בקרבה כמו יצור אפל. 'אני לא יכולה לשמוע את הצליל הזה יותר...'
היא אטמה את אוזניה, מנסה לברוח. ממה? מהישות הזו, מהכעס. היא הרגישה שהוא לא נבע מעצם השמיעה החוזרת ונשנית של הצליל, אלא מהעובדה שנועה סירבה למלא את בקשתה, מהעובדה שהיא קיבלה "לא" כתשובה, מהעובדה שהיא רצתה משהו והוא לא קורה כרגע.

ואז, בבת אחת, היא החליטה לפעול אחרת. היא לא תיכנע ליצר ההרסני, לישות השתלטנית הזו. בדמיונה ראתה את עצמה משתחררת מציפורני היצר, ומוקפת בחומת מגן איתנה.

"זה שלי", אמרה לעצמה, "הלב הוא שלי, הגוף הוא שלי, ההחלטה היא שלי. אני אומרת 'לא' לכעס. הוא סך הכל ישות זרה וחיצונית, אין שום סיבה שאתן לו להיכנס פנימה".

גופה החל לחזור למצב של רגיעה. הלב החל לפעום בקצב סדיר, אגלי החום פסקו, חיוך קטן עלה. הישות הסתלקה מגופה.

עם הגוף אפשר לשחק איך שרוצים. אפשר לגרום לו להרגיש כאב, לחץ ופחד, ואפשר לחילופין לחוש רוגע, נינוחות ושמחה. הכל תלוי בנק' מבט.