גם כאשר יעסוק כל היום בתורה ומצוות - כל שלא עשה בו מעשה חסד, אינו נחשב לו ליום. האדמור מסלונים

כי כל עוד האדם בעל ישות אי אפשר שיהיה שמח בחלקו, שתמיד חסר לו משהו ואף פעם איננו מרוצה, רק כאשר מבטל את הישות לחלוטין יכול הוא להיות שמח בחלקו. האדמור מסלונים

המקווה תקווה אמיתית, אפילו נמצא כבר בגיהנום, עולה משם. הרב מרדכי שיינברגר

כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא. רבי נחמן

עדיף להכשל בעודף נתינה מאשר בעודף תוכחה. הרב מרדכי שיינברגר

היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה, והוא מרמה ושואל לכל אחד מה אני אוחז? ולכל אחד נדמה כאלו הוא אוחז מה שהוא מתאוה. ואח"כ הוא פותח את ידו ואין בה כלום. רבי נחמן

אוהב כסף לא ישבע כסף. קהלת ה

יהודי אינו גלמוד לעולם. כי היכן שהוא נמצא - ה' עמו. הבעש"ט

כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. משלי כז

 קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים. בבא מציעא קז

רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. משלי יט

את אשר יאהב ה', יוכיח. משלי כא

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. תהלים א 

עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו. שיר השירים ג'

אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הינך. תהלים קלט

אם לא תיקן את השליחות שבעבורה ירד לעולם, הרי כאשר יעלה לעולם העליון יאמרו לו מה פעלת בעולם, שאת השליחות שלמענה ירדת לעולם לא מילאת. האדמו"ר מסלונים

נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת היתה כונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים. רבי נחמן

יש הסבורים כי קשה להגיע לדרגת מלאך - מה שבאמת קשה - להיות בן אדם. רבי משה מקוברין

במקום לאלף את הקיבה בתעניות - מוטב לאלף את הלב. רבי מנדל מקוצק

כל מה שילד צריך - מבוגר אחד שיאמין בו. הרב שלמה קרליבך

הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם. הרב קוק

כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. הרב קוק

סייג לחכמה - שתיקה. רבי עקיבא

על ידי ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. הרב יהודה אשלג

אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע. מסכת נדה

תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם. נועם אלימלך

אדם נוצר כדי להרים את השמים. הרב מנחם מנדל מקוצק

עשייה מתוך הרגל איננה עשיה-של-אמת. הרב מנחם מנדל מקוצק

מחשבתו של האדם חייבת לפרוץ את קליפת השריון של ההרגל, להתערטל מהשיגרה על-ידי בדיקת מהותו של כל מעשה שהוא עושה. הרב מנחם מנדל מקוצק

לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חיסרון אצל חברו, סימן הוא לא שהחסרון הוא אצל חברו אלא החסרון הוא אצלו. הרב ברוך שלום אשלג

איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם. הרב מנחם מנדל מקוצק

כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד,מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה. הרב קוק

כבר הגיע השעה לשבור את הכבלים שידי עצמי שמות אותם על כל אברי נשמתי. הרב קוק

כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו. הרב קוק

כששואלים אדם מה שלומו, והוא עונה 'רע' אומר לו הבורא: 'זה רע בעיניך? אני אראה לך מה זה רע!' אבל אם עונה 'טוב' אומר לו הבורא: 'זה טוב בעיניך? אני אראה לך מה זה טוב!'. רבי נחמן מברסלב.

בכוחה של ציפור לעלות מעלה מעלה בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף, ברגע שתפסיק להניע את כנפיה הרי היא צונחת ונופלת. אם אין האדם עולה מעלה מעלה בעל כורחו הוא יורד מטה מטה. ר' ישראל מסלנט.

אם אתה מאמין שניתן לקלקל, תאמין שניתן לתקן. רבי נחמן מברסלב

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. הרב קוק

כל זמן שהנר דולק - עוד אפשר לתקן. רבי ישראל מסלנט

כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת הענוה שכן ענוה, שיש עימה כוונה שוב אין שמה ענוה. רבי מנחם מנדל מקוצק

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה האשל"גית

היהדות אמנם אינה הדת העתיקה והראשונה מבין כלל הדתות בהיסטוריה, אך מבין שלושת הדתות המרכזיות שאנו מכירים בעולם המערבי היום, הנצרות, האיסלם והיהדות, האחרונה היא בוודאי העתיקה מבניהן והיא גם זו שהיוותה את הבסיס לשתיים האחרות. לרבים המנהלים אורח חיים חילוני יהדות היא יותר מסורת מאשר אמונה דתית באלוהים, אך גם אותן מצוות שאנו ממלאים ומקיימים בחגים ובמועדים מבוססות כולן על מספר עקרונות בסיסיים עליהם יושבת היהדות כולה.

בעולם כולו חיים כיום כ- 13 מיליון יהודים, כאשר מרבית היהודים חיים היום בישראל ומתחלקים לקבוצות ומגזרים שונים הנפרדים זה מזה באורח חייהם ולמעשה בדבקות שבה הם ממלאים אחר מצוות היהדות. היהודים החילוניים כאמור אינם מאמינים בקיום האל אך מרביתם דואגים לשמור על היהדות כמסורת ואילו מגזרים אחרים כמו יהודיים מסורתיים, דתיים לאומיים או חרדים מקפידים על מילוי המצוות הבסיסיות ונפרדים זה מזה באורח החיים שהם מנהלים ובדבקות במצוות.

עיקרי האמונה היהודית באים לידי ביטוי למעשה בכל פעם שאנו ממלאים אחר המצוות שנתנה לנו ההלכה ואף בכל בוקר לאחר תפילת שחרית, שכן אז כל אדם מאמין נושא מעין תפילה בשם 'אני מאמין' וזו למעשה מקבצת בתוכה 13 עקרונות אותם חיבר הרמב"ם, אשר מבססים את העקרונות החשובים ביותר עליהם מושתתת היהדות והם אילו שהפכו להיות העקרונות המקובלים כיום כמעט בכל קהילה יהודית בעולם.

אולי העיקרון הבסיסי ביותר ביהדות הוא זה הנוגע לבריאת העולם וכל הדברים הקיימים בו ועל פי ההלכה אלוהים ברא את העולם בשישה ימים ומשום כך כל דבר אשר קיים כיום, נברא בזכותו. בניגוד לדתות אחרות בהן לדמות האל ישנה צורה וניתן לתאר אותו, אלוהי היהדות אינו אלוהים פיזי ואף אדם לא יכול לתפוס אותו, להבין מיהו או כיצד הוא נראה, אך האל היהודי הוא הקדמון והראשון והוא נמצא בכל מקום.

מכיוון שהאל נמצא בכל מקום הוא מכיר, יודע ורואה את כל מעשינו הטובים והרעים ובהתאם יודע כיצד להיטיב עם הצדיקים וכיצד לנהוג בחוטאים. אלוהים הוא גם זה שנתן לנו את התורה אותה אנשים מאמינים דואגים לקרוא, ללמוד ולפרש והיא ניתנה מאלוהים למשה רבנו שנחשב לנביא הגדול ביותר בכל הזמנים. נביא הוא למעשה אדם בשר ודם, אך כזה אשר מקיים קשר מיוחד עם אלוהים ומלבד משה בתורה מוכרים לנו עוד מספר נביאים, אך לאחר בית שני אנו לא מכירים כבר בקיומם המודרני של נביאים ומי שמחליף אותם כיום הוא למעשה הרב הממלא תפקיד של מנהיג רוחני.

בדומה לדתות אחרות בהן דואגים למלא אחר המצוות מתוך המתנה ליום הדין, גם ביהדות קיימת האמונה כי ביום מן הימים יבוא משיח מבית דוד אשר איש אינו יודע מתי זה יבוא או מי זה יהיה, אך לאחר שיגיע המשיח תתרחש תחיית המתים וזה יהיה רגע הגאולה והתקווה לעולם כולו. האמונה בביאת המשיח באה גם היא לידי ביטוי בכל בוקר בתפילת אני מאמין שבה אומרים 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'.

לברוא את המציאות
אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי על שרה נתניהו, מכירים אותה ? שרה נתניהו היא פסיכולוגית במקצועה, את עבודת הMA שלה היא עשתה על מטפלים ומטופלים. היא ניסתה לענות על השאלה: האם יש אבחון אובייקטיבי ? האם אדם המוגדר כחולה נפש תמיד יוגדר כך ? האם שיטת הטיפול היא אחידה ?
היא כתבה תיאור של אדם אמיתי, הסימפטומים, הבעיות, ההיסטוריה הרפואית שלו וכו'. היא שלחה ל 180 פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים וביקשה מהם חוות דעת. היא קיבלה 180 תשובות שונות על אבחון מחלתו ואופני הטיפול בה. חלקם טענו שהאדם חולה בנפשו ויש לאשפזו, חלקם טענו שהאדם נורמלי לחלוטין ומצבו אינו מצריך טפול מיוחד.
מהי האמת ? למה אנשים שונים מפרשים מציאות אחת בריבוי אופנים ? מדוע כשמתרחש אירוע כלשהו, נאמר פיגוע, כל עד ראיה מתאר משהו אחר וכל עיתונאי מתאר את המקרה בצורה שונה ?
כשהיינו ילדים קטנים לימדו אותנו לחשוב על המציאות סביבנו בצורה מסוימת, שאלנו, מה זה הדבר הגדול הזה באחו ? אמרו לנו זה פרה והיא עושה מו וכך למדנו להכניס את הציור הזה שמתקבל אצלנו בעיניים תחת השם "פרה".
במהלך החיים יצרנו לעצמנו תיבות מוגדרות ולשם הכנסנו את כל מה שמתאים וגם את כל מה שלא מתאים, חילקנו את העולם הגדול, האינסופי לקטגוריות בתוך מוחנו. זה דבר הכרחי, כך אומרים חוקרי המוח, לאדם, כדי להתקיים בתוך האי-סדר שהוא קולט סביבו.
כשלוקחים ילד שעד כה הכיר רק מספר בעלי חיים, ביניהם סוס לגן חיות והוא פוגש לראשונה זברה, שואלים אותו מה זה ? הוא אומר סוס. יש גיל שכשהולכים אתם ברחוב הם רצים לכל גבר שהם רואים וקוראים לו אבא. למה ? כי האדם חייב לקטלג, האדם הוא מכונה מקטלגת שיוצרת סכמות מהבוקר עד הלילה.
מה שמוזר הוא שגם דברים שאינם מתקבלים בחמשת החושים שלי ושל שאר העולם קוטלגו על ידי בעזרת הסכמת הרוב ללא שום הוכחה באותה קטגוריה. חשמל, למשל. מישהו פעם ראה חשמל ? שמע ? טעם ? מישש ? ודאי שלא !
אנחנו חווים את הכוח הזה שנקרא חשמל בכל מיני צורות, לפי המכשיר בו הוא מתגלה. חשמל זה דבר שמקרר אם מחברים מזגן אליו, מחמם אם מחברים תנור, והורג אם מחברים כיסא. אבל מה זה החשמל עצמו ? הכוח עצמו ? זה אין לי מושג ולאף אחד אחר לא ובכל זאת כולם מאמינים שיש דבר כזה חשמל.
אז יוצא כך שאני מקטלג גם דברים לא הגיוניים במוחי ומתייחס אליהם כקיימים.
אולי יש עוד כמה דברים שאני מתייחס אליהם כ'מובנים מאליהם' והם בכלל לא קיימים ?
ומה עם רגשות ? האם רגש מייצג בצורה אמיתית את מה שמתרחש במציאות ?
אלי הוא בחור בן 40 מת"א, נשוי עם 3 ילדים, הוא מרגיש שרע לו בחיים. למה ? כי אין לו מספיק כסף כדי לחיות. אלי ממורמר ומרגיש שפל. בפעם האחרונה שהוא בדק את חשבון הבנק שלו הוא היה במינוס של כמה עשרות אלפי שקלים.יש לו סיבה להיות בדיכאון ? נראה שכן. מה שהוא לא יודע זה שלפני שבועיים, ללא ידיעתו, נפטרה בשיבה טובה דודה רחוקה שלו ותרמה למשפחתו חצי מליון דולר. עורך הדין המטפל בצוואה נסע לחו'ל ולכן אלי ידע על כך רק בעוד חודש.
אלי הוא איש עשיר עכשיו לפי המציאות האמיתית, אבל לפי התחושה שלו הוא עני מרוד ואומלל. האם יכול להיות שגם אנחנו חיים במציאות מושלמת, בעולם שאין בו רע, בגן עדן עלי אדמות אבל עדיין לא גילינו את זה ואנחנו "סתם" מבזבזים את חיינו בהתמודדות עם החיים וחלומות על עתיד טוב יותר במקום ליהנות מכך שאנחנו כבר בגן עדן ?

ריקי נולדה למשפחה ענייה, יש לה רק שמלה אחת ישנה. היא קמה בבוקר, עומדת מול הראי ואומרת לעצמה "אין לי מה ללבוש היום"
תיקי נולדה למשפחה עשירה, יש לה "רק" ארבעה ארונות מלאים בשמלות. היא קמה בבוקר, עומדת מול הראי ואומרת לעצמה "אין לי מה ללבוש היום"
מה קורה פה ? אתם שמים לב ?

אישה אחת שפעם הכרתי נהגה לצטט את כוהן הניהול המודרני, פיטר דרוקר, באומרו "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו". בקריאה ראשונה באמת משפט יפה, אך כשחושבים עליו לעומק - נופל לו האסימון אט אט, ואנו נשארים עם תיק כבד של אחריות על חיינו, עתידנו, רגשותינו ומה לא.
מרגישים את הכובד? יופי. אז אפשר להתחיל.
בעבר הלא רחוק, פילוסופים ופיזיקאים כאחד חילקו את העולם לשני חלקים: הדבר כשלעצמו והמתבונן (קנט, ניוטון, ועוד) קרי, מחוצה לי ישנה מציאות אובייקטיבית ולעולם לא אדע כסובייקט מה מתרחש בה. מים רבים זרמו בנהר הפילוסופיה והמדע מאז גישה זו. היום אנו יודעים שגישה זו היא הרסנית. למה? כי כל זמן שאחשוב שיש משהו אובייקטיבי שמתנהל מחוצה לי - אבחר להישאר קורבן של המציאות. חיי נראים כמו שהם נראים ולי אין שליטה עליהם, זהו "הדבר כשלעצמו", ואיך אוכל לשנותו? הממשלה אשמה, הדתיים אשמים, הערבים אשמים וכו'. השינוי בחשיבה מתחיל בהבנה שאין מחוצה לנו דבר. מה זאת אומרת? דמיינו קופסא עם חמישה פתחים, חמשת החושים שלי קולטים חלק ממה שנמצא מחוצה לי (ממש לא הכל, רק מה שבטווח הקליטה, לא הכל רואים לא הכל שומעים), האינפורמציה מועברת אל מוחי המעבד בצורה סובייקטיבית וכתוצאה מהחושים והעיבוד יוצא לי פלט לו אני קורא: העולם שלי, המציאות שלי, הסביבה בה אני חי. זאת אומרת: גם אם ישנו עולם אובייקטיבי לכאורה, אין לי שום סיכוי לדווח עליו דבר מכיוון שאני סובייקט ותמיד אהיה. כלומר, אני מכניס את המציאות סביבי לתבניות מוכרות והמחשבה שישנה מציאות סביבי ואני הוא האובייקט המתבונן בה היא אשלייתית.
האמת החדשה שמתבררת כתוצאה מניסויים רבים בפיזיקה הקוונטית - אני המתבונן יוצר מציאות.
האם רק שכלינו חושב בתבניות מוכרות? מה לגבי הרגש? הרגשה היא עניין סובייקטיבי שלא תמיד קשור למה שקורה סביבי באמת ? גם רגשותיי הם חלק מהקופסא שלי ולכן אני חייב להיות מודע לכך שהם שלי ורק שלי. הבעיה נוצרת כאשר האדם חושב שמה שהוא מרגיש באופן אישי וסובייקטיבי - הוא עובדה חותכת, ולא מוכן לקבל שניתן לפרש זאת גם אחרת. במילים אחרות ? הוא מאמין שהקופסא שלו היא הדבר היחיד שקיים.

עד כה, הגענו למצב בו אנו מעמידים בסימן שאלה 4 עניינים מרכזיים:
1. מה אני רוצה? היכן אני רואה את עצמי בעוד שנה/שנתיים/עשר שנים?
2. האם ישנה מציאות אובייקטיבית שמגבילה אותי או שהגבולות קיימים אצלי בראש?
3. האם אני באמת לא יכול או אולי רק חושב שאני לא יכול?
4. מי עוצר אותי כרגע מלהגשים את מה שבאמת חשוב לי ומלחיות כמו שבאמת הייתי רוצה?

תשובות:
א. צור לך עתיד ? כתוב חזון, הגדר לעצמך מטרות ברורות וגזור מהם יעדים מדידים. הצלחה לא מגיעה מעצמה ושינויים אף פעם לא מתרחשים ללא שינוי תפיסה ומאמצים רבים. אנשים טיפשים שואלים "באיזה אוטו נוסעים?" אנשים חכמים שואלים "לאן נוסעים?"

2. אפקט פיגמליון- הנבואה שמגשימה את עצמה ? חוקרים נכנסו לכיתת לימוד באוניברסיטה טרם הופעת המרצה ושאלו את הסטודנטים: מהו הציון שלדעתכם תקבלו בסוף השנה?
הכיתה התחלקה ל-3 חלקים:
קבוצה א' ? אין לנו מושג, המרצה עוד לא נכנס, לא מכירים את החומר וכו'
קבוצה ב' ? כמה זה עובר בקורס הזה? 60? אני מעל 60.
קבוצה ג' ? פחות מ-90 לר אלוונטי אצלי. כמובן שמעל 90!
החוקרים חזרו בסוף השנה ובדקו ציונים והתוצאות הן כדלקמן
א. קבוצות ב' ו-ג' קיבלו משמעותית ציונים גבוהים יותר מקבוצה א'
ב. ככל שהסטודנט הגדיר לעצמו ציון גבוה יותר כך הוא השיג בפועל ציון גבוה יותר ממי שהגדיר לעצמו פחות.

תחושת המסוגלות והאמונה בהצלחה יוצרת מציאות אחרת הרבה יותר ממה שאנו נוהגים לכנות "היכולות שלנו". החשיבה על היש ועל השפע מזרימה לחיי שפע ומעצימה את היש. חשיבה על האין מעצימה אותו ויוצרת מציאות של חוסר.

3. פרואקטיביות לעומת ריאקטיביות ? אנשים פרואקטיביים ממקדים את מעשיהם במעגל ההשפעה שלהם, קרי במה שהם מסוגלים להשפיע עליו ולשנותו. הם עובדים על הדברים שלגביהם יש מה לעשות ובכך מגדילים את מעגל ההשפעה שלהם. לעומתם אנשים ריאקטיביים מתמקדים במעגל הדאגה, קרי במקומות בהם אין להם שליטה והשפעה. מכיוון שהם עסוקים בשלילי, במה שחסר הם בוחרים לעסוק בחולשות של אחרים, בבעיות בסביבה ובנסיבות שעליהן אין להם כל שליטה. זה מביא אותם לתחושה שהם קורבנות והם עסוקים בהטחת האשמות ולמעשה מצמקים את מעגל ההשפעה שלהם. בחר להשקיע אנרגיה במקומות בהם אתה יכול להשפיע.



להרחבה בנושא

סטיבן קובי, שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד (1996). אור-עם.

סטיבן קובי, העיקר להתחיל בעיקר(1998). אור עם.

דנה זהר ואיאן מרשל, אינטליגנציה רוחנית(2001). כתר.

הסוד (The secret) ? הספר והסרט

בליפ - הסרט

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

אם שאלת את עצמך פעם "מה הטעם בחיי?" והתחלת לחפש מקום ללמוד בו או מורה רוחני שינחה אותך בדרכך הרוחנית, ודאי נתקלת בשיטות מגוונות ובמדריכים רבים והתקשית לבחור בדרך הנכונה לך. למה? מארק טווין טען ש"שום דבר ששווה ללמוד - אי אפשר ללמד". מטרתו של מאמר זה לסייע במציאת מורה רוחני ולציין מספר תנאים לבדיקה.
ראוי להדגיש שאין המדובר בבחירת מיסטיקן העוסק בריפוי/ייעוץ/סגולות/קמעות וכדומה.
ובכן, כיצד אוכל למצוא לעצמי את המדריך הנכון אל העולם הרוחני ?


1. עבודה או הארה?

מורה רוחני לא נולד רוחני, הוא עבד קשה בעבודה פנימית מורכבת יחד עם מורו. לכן כדאי לך לבדוק מיהו מורו של מורו. סביר להניח שאדם הטוען ל"התגלות" כלשהי או אירוע חולף אחר ש"העניק" לו את הארותיו, ולא לימוד ממושך - יתקשה ללמד אותך. אין כוונתי שהוא שקרן ח"ו אלא לפי הגיון פשוט -אם הוא "הואר" ולא למד, כיצד יוכל ללמד אותך לעשות את הדרך שהוא לא עבר בה?

2. יחסו לקודמיו

בהמשך לסעיף הקודם, כדאי לבדוק מהו יחסו לאלה שקדמו לו ולכתביהם.
כל המורים הרוחניים האמיתיים מאז ומעולם למדו ועסקו בכתבי קודמיהם בצורה עקבית ושיטתית. אדם המלמד לפי שיטה מסוימת שאינה מופיעה במקורות,ממציא חיבורים מלאכותיים וכו, כנראה שינה את מורשת אבותיו. זן לא יכול פתאום להיות לא קשור לבודהיזם וקבלה לא יכולה להיות פתאום מנותקת מהיהדות
מורה אמיתי יטען תמיד כי הוא אינו מוסיף ולו מילה אחת על קודמיו ויכוון אותך אל כתביהם. "אמנם כן, לא הוספתי על רבותי ולא באתי בחדשות...שכל דברי כבר רשום וכתוב בשמונה שערים, ובעץ החיים, ומבוא שערים מהאר"י ז"ל. ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת" (הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות. אות ה`. הרב יהודה אשלג, בעל הסולם).

3. כסף

כל אנשי הרוח כולם, לאורך כל ההיסטוריה לימדו את תלמידיהם שלא על מנת לקבל שכר. הסכומים היחידים, ששולמו על-ידי התלמידים היו על הוצאות מקום הלימוד או תשלום שיועד להפצת החכמה ולא לשיפור חייו של המקובל. סכום מופרז עבור הלימוד, מעיד בדרך כלל על התמסחרות ואיבוד האותנטיות.




4. כבוד ושליטה

מורה רוחני לא צריך ולא רוצה שיכבדו אותו, או קבוצת תלמידים עליה יוכל לשלוט. להיפך, הוא בורח מגינונים חיצוניים ומנסה להראות כמו כולם. עיסוקו בפנימיות נשמתו עוזר לו לקלף את השכבות החיצוניות העוטפות לרוב את כולנו.


5. מרחיק או מקרב ?

מורה אמיתי רוצה לעזור לך להתחבר עם הכוח העליון ולא איתו. נקודת הייחוס הרוחנית שלך חייבת להיות לכוח העליון. זאת על אף שכל אדם, ירצה באופן טבעי להתקרב אל רבו, מכיוון שהוא מסמל בעבורו משהו עליון.
לכן, אם תגלה שהרב שלך מתנהג אליך דווקא בהפכיות, מרחיק אותך ממנו, "בועט בך" ומקשה עליך - זה הסימן האמיתי לכך שהוא עסוק בלקדם אותך למצב רוחני מתקדם יותר ולא עסוק בעצמו. "החלום מתחיל עם מורה שמאמין בך, שסוחב ודוחף ומוביל אותך לרמה הבאה. לפעמים הוא דוקר אותך קלות עם מקל חדה שנקראת 'אמת'." (דן ראת'ר)

6. כריזמה? מנהיגות?

מנהיגותו של מורה רוחני אינה מתאפיינת בהכרח ביכולת הרצאה מרתקת, ביכולות אנליטיות מרשימות או במראה כובש ולבב. מורה רוחני אמיתי הוא זה שישקיע את כל כוחותיו ומרצו בהפיכת תלמידיו לגדולים לא פחות ממנו. בכך מתבטאת מנהיגותו.

7. הכרת הרע ודוגמא אישית

"הצדיק האמיתי, דעתו שפלה עליו לאין שיעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי". (אורות הקודש ג`. הראי"ה קוק)
מי שמתיימר ללמד אותך איך לתקן את פנימיותך, ראוי שיקדים תיקון פנימיותו. על זה אמר הרב חיים ויטאל שיותר קל ללמוד (וללמד) את כל הגמרא בעל פה מאשר לתקן מידה אחת בנפש האדם.

8. הכוונה אישית

המורה שלך לא יכול לעזוב אותך לבד, לדבר אליך דרך אלפי מסכים ולהיות מורם מעם. גם אם יש לו מליון תלמידים - אתה מעניין אותו יותר מהמליון הבא. מורה רוחני אמיתי הוא נגיש, מקשיב, מכוון אותך אישית כשאתה זקוק לזה, אפילו במילה.

9. צניעות, יושר ודרך ארץ

זוג לפני נישואין הגיעו לפני כמה שנים לביתו של הרב מרדכי שיינברברג, מורי ורבי, הוא ברך אותם על הזיווג והם סיפרו לו שהם מתחתנים בעוד כחצי שנה, נקבו בתאריך ובאולם האשקלוני שבו יתחתנו. "לא חשבנו על זה לפני, אמר החתן, אבל אחרי שפגשנו אותך, חשבנו אולי תהיה מוכן לחתן אותנו". הרב השיב בחיוב והם נפרדו לדרכם.
בתאריך המיועד, נוסעים הרב והנהג שלו מירושלים לאשקלון, מתעכבים קצת בפקקים, מגיעים לאולם ורואים שהחופה החלה ושרב אחר מחתן אותם! (בדיעבד הסתבר שהם חשבו שבגלל שהרב אדם מבוגר מאוד ולא כתב את התאריך והמקום הוא בטח שכח וענה להם בחיוב רק כדי לצאת ידי חובה)
הנהג התעצבן ודחק ברב לחזור לרכב, אך הרב תפס אותו ושאל "ואם הם ראו שהגענו? אתה יודע איזה צער יהיה להם ביום חופתם?"
הרב שלח את הנהג לחפש כספומט, כתב להם ברכה ושלשל את המעטפה יחד עם המתנה כאחרון האורחים, הנהג ניסה לשכנע אותו עכשיו ללכת, אוקיי עשית את שלך, אבל הוא נשאר ורקד איתם במשך שלוש שעות והתנהג לחלוטין כאילו הוא הגיע לחתונה ולא כאילו הגיע לחתן אותם...

קראו סיפורי צדיקים וסיפורי חסידים ותבינו כמה מורה רוחני חייב להיות בן אדם. דרך ארץ קדמה לתורה.

10. אתה בוחר

בסופו של דבר זה עניין של הרגשה, בדיוק כמו שכתבו חז"ל בפרקי אבות "עשה לך רב", אף אחד לא יכול להחליט בעבורך שמדריך כזה או אחר הוא המדריך הנכון בשבילך. גם לא מאמר זה. בהצלחה !


הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

ואהבת לרעך כמוך?


כולם חושבים שחכמת הקבלה מורכבת מספרים קדושים, המסבירים במילים מיוחדות ובשפה גבוהה את מבנה העולמות וגלגולי הנשמות, את רזי התורה המיועדים ליחידי סגולה בלבד. אבל בתחילת שנות ה-30, כאשר החליט הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" ע"ש פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, לפנות אל העם כולו, הוא הוציא לאור עיתון.

ובפנייתו לעם דרך אותו עיתון, במקום לכתוב על סודות הקבלה, עסק "בעל הסולם", בנושאים מוכרים ובנאליים כביכול, שכל ילד מכיר ולומד אותם כבר מגיל צעיר. כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל ערבים זה לזה", "וגר זאב עם כבש" וכו'.

"בעל הסולם" בחר דווקא במאמרים כאלה בכדי להעביר לנו את מהות חוכמת הקבלה ומה תפקיד האדם בעולם, מפני שדווקא הנושאים הללו, שנראים לכאורה ידועים לכל אדם, האמת היא שאף אחד לא מבין אותם, וכולם טועים בפירוש הנכון שלהם, ולכן מתגלגלים שוב ושוב, בלי להגיע לתכליתם, וחיים מדור לדור, מגלגול לגלגול, חיים לא פשוטים.

הנטייה היא לחשוב, שחכמת הקבלה עוסקת בנושאים כבדים, בספרים קדושים, "ספר הזוהר", "תלמוד עשר הספירות" וכו' ? אבל חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנברא. ובמאמרים הללו "בעל הסולם" מגלה לנו מהו העיקרון, מהו הבסיס של השיטה. ואם האדם יקלוט מהם את היחס הנכון, הם יהוו נר לרגליו, ועל ידם יוכל לדעת איך לגלות את הקיים בכל יתר ספרי הקבלה, ואיך להשתמש בהם כאמצעי להתקדמות.

המאמר הראשון באותו עיתון נקרא "מתן תורה" והוא נפתח במילים אלו:

"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"

ואז בעל הסולם מפרק את המשפט לחלקים ופותח בסדרת שאלות, שגורמות לנו להתחיל לפקפק בהבנתנו את המצווה החשובה הזו שנקראת "ואהבת לרעך כמוך"

מה פירוש "כמוך" ? האם האדם מחויב למלא את צרכי רעהו כמו שהוא ממלא את צרכי עצמו ? הרי האדם, עם כל המחויבויות שיש לו, לא מספיק אפילו לממש את רצונותיו עצמו, איך אתה דורש ממנו למלא צרכי הזולת?

מה פירוש "לרעך" ? האם האדם צריך לאהוב את משפחתו וקרוביו ? אולי את בני עירו ? מדינתו ? דתו ? אולי הוא צריך בעצם לאהוב את כל העולם כמו שהוא אוהב את עצמו ?

מה פירוש "ואהבת" ? האם יכול להיות שהתורה מצווה עלינו לאהוב, אהבה היא הרי רגש אישי, פרטי, מיוחד, המתפתח באדם בנסיבות מסוימות, כלפי אנשים מסוימים. איך אפשר להכריח את פלוני לאהוב את אלמוני ?

ואז הוא כותב כך: "אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצווה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

התיקון

בקבלה לומדים שהנשמה אותה ברא הבורא נקראת "אדם". מבנה שהחומר שלו הוא רצון לקבל. ומטרת אותה בריאה היא להביא את הנברא בהכרתו העצמית, למצב שיהיה דומה לחלוטין לבורא. במה? בכל הרצונות להנות. שכמו שהבורא רוצה להנות לאדם, האדם ישתמש בכל הרצונות שלו להנות ויהנה לבורא. וכך תהיה ביניהם התאמה המביאה לדבקות, שרק על ידה האדם קונה את דרגת הבורא.

בתוך הנשמה הזאת שנקראת "אדם", ישנם 620 רצונות להנות. ולצורך התיקון, לצורך ההתקדמות, הנשמה הזאת נשברה, נעלמה בה הכוונה להשפיע ונשארה הכוונה הטבעית של החומר, של הרצון לקבל, הכוונה להנות לעצמו.

המין האנושי מורכב בעצם מאותם חלקים של הנשמה. בכל אחד ואחד מבני האדם יש חלק ממנה, חלק מהרצון ליהנות בדרגה קטנה מאוד. ובעולם הזה האדם צריך לתקן את החלק שלו. אלא שכתוצאה מהשבירה כל חלק כלול מכל יתר החלקים.
בנפילת "האדם לתוך הרצון לקבל, נאבדה לחלקיו הכוונה להשפיע לבורא. וברגע שהרצונות שלו איבדו את הכוונה היחידה המכוונת לבורא, אזי מיד השתנתה הכוונה: במקום כולם לבורא, כל אחד לתוך עצמו. וכל חלקי ה"אדם", שהיו דבוקים אחד לשני באהבה והשפעה הדדית, הפכו לדבוקים זה לזה על מנת לנצל כל אחד את כל היתר להנאת עצמו.
השינוי הזה, נקרא "שבירת אדם הראשון".

ומה מהות השינוי? במקום כוונה אחת משותפת לבורא, כל אחד קיבל כוונה לעצמו, שהתיקון היחידי עליה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". במאמר "מתן תורה" בעל הסולם מסביר, מדוע הויתור הזה של כל אחד על אהבה עצמית, שהכוונה שלו לא מכוונת כלפי עצמו, לתוכו, אלא מכוונת כלפי האחרים, שווה למצב הראשון שבו כולם מכוונים לבורא.
הוא אומר שהשינוי הזה הוא "כלל גדול בתורה". שאם האדם משנה את הכוונה שלו, ובמקום שבכל רגע בחייו ידאג להיטיב לעצמו, הוא מכוון את העבודה שלו, את משימת חייו, להיטיב לזולתו, אז הוא נעשה דומה לבורא. הוא מגיע להשתוות הצורה, וכתוצאה ממנה לדבקות עם הבורא ולקניית דרגתו. היינו, נכנס למצב מושלם ונצחי.

אם כל אדם ואדם ירצה להנות לבורא, כולנו נהיה דומים, תהיה בינינו השתוות הצורה. בדומה למשפחה שנולד בה תינוק. לא חשוב כמה המשפחה גדולה ורחבה, כולה מכוונת לתינוק הזה. ובכך התינוק מאחד את כל המשפחה. למרות שלכולם יש עיסוקים נוספים, העניין בתינוק קושר אותם יחד.

"כמוך" - כלומר, עליו לבדוק שהוא לא עושה רע לשני, בדיוק כמו שהוא בודק כל הזמן שלא מנצלים אותו, שלא לוקחים ממנו, שלא משתמשים בו בניגוד לרצונו.
בכך שהאדם שומר לא לנצל את הזולת, הוא מתקן את עצמו כלפיהם.

"לרעך" - לא חשוב כלפי איזה זולת. כלפי האומה הישראלית כולה או כלפי העולם כולו, כי כלפי אחד או כלפי מיליון זה אותו דבר.

האם אני באמת יכול לדאוג ולאהוב את הזולת כמו שאני אוהב את עצמי ?
האמת היא שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות אף פעולה של דאגה לאחרים. ובאמת היציאה מהכלים של עצמי ומילוי האחרים, היא לא בפועל, קרי, איני הולך לחלק לחם וחלב לכל אדם בעולם, הרי סביר להניח שאין זה ביכולתי, אלא המטרה היא שאחיה במגמה הזאת של מילוי הזולת.
בדיוק באותה מידה שאני כל הזמן פונה לעצמי ובודק במה אני עוד יכול למלא את עצמי- כך אפנה לעצמי ואבדוק במה אני עוד יכול למלא את הזולת.

חשוב לציין, שהאדם משתמש בכל הרצונות שלו, ולא מבטל אף אחד מהם. ובודק ומתעמק כמה שאפשר בכל רצון ורצון, עד לעומקו . כדי שמתוך זה יוכל להבין איך להתייחס לזולת. כמו שקודם ניצל את הזולת כדי למלא את עצמו, עכשיו הוא מתחיל לנצל את עצמו כדי למלא את הזולת. התהליך הזה נקרא "ואהבת".

האם זה אפשרי ?
בעל הסולם כותב כך: "כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך, כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו..."

ביבליוגרפיה:

מאמר "מתן תורה" . הרב יהודה אשלג (ניתן להוריד מאתר www.kab.co.il)

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה האשל"גית

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

"מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו, שיודעים לקוראו ולעורר דבר כראוי, אבל אם אינם יודעים לקוראו, הוא אינו קרוב, שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".
ספר הזוהר עם פירוש הסולם. פרשת חוקת.



אני מתפלל כשרע לי. אולי משהו ישתנה. וגם כשאני צריך משהו. ראיון עבודה מוצלח. שיחזור הבן בריא ושלם מהטירונות. לפעמים אני מתפלל שנהיה בריאים. לא על עצמי. על המשפחה כמובן. כבר 3000 שנה שהאנושות לא מפסיקה להתפלל. חלק קטן מהם בכותל ועוד יותר גדול במכה. השאר מתוודים בימי ראשון. מה הועילו תפילותיה של האנושות, תחנוניה, בכייה. ככל שהאנושות מתקדמת יותר, היא חוטפת יותר ויותר מכות. ככל שהיא משיגה יותר שליטה בעולם החומר, רוחה נשברת. יש לי הכול אבל אני מרגיש ריקנות אינסופית. אנחנו חיים בדור המדוכא ביותר בהיסטוריה, המתגרש ביותר, המסומם ביותר.
אז בואו נתפלל. נכנס מיליארדים של אנשים ונתפלל. שיהיה טוב. נמשיך להאמין שיצא מזה משהו.


קיר

מקובלים הם אנשים שהשיגו בהרגשתם את החוק הכללי של המציאות. הם טוענים שהחוק הזה, תקראו לו טבע או אלוקים, אללה או god , החוק הזה הוא חוק ההשפעה. 100 אחוז של נתינה ואהבה. בני האדם לעומתו, נמצאים הרחק הרחק בתוך האהבה לעצמם. בגלל זה הם מתפללים. כדי לשפר את מצבם. להרגיש טוב. להרוויח, להתחתן, להיות בריא. אין רע בזה. הבעיה היא ש- הוא, מושא תפילותיהם, לא עונה. כמו להתפלל לקיר.

מה לא בסדר ?

מקובלים אומרים: אנושות יקרה, אתם לא יודעים מה לבקש בגלל זה הוא לא עונה. חוק ההשפעה לא יתן לכם ליהנות בעולם הזה כי זו לא המטרה. המטרה היא להגיע לדרגת החוק. להשפיע בעצמך. בכך אתה משתווה לחוקיות שנמצאת בעולם. תבקש את תכונת ההשפעה - תקבל.
דוגמא: אתה בא לאמא שלך ומבקש 100 שקלים. "עבור מה ?" שואלת אמא, "ברצוני ללכת לחנות הספורט הקרובה ולקנות אלת בייסבול", "או כמה נפלא", עונה האם, "לא ידעתי שהתחלת להתאמן". "בכלל לא התחלתי להתאמן" אתה מיתמם, "אני פשוט רוצה להכות נמרצות את אחותי כי היא מוציאה אותי מדעתי"
האם תקבל 100 ש"ח ?
לעומת זאת, גש לאמך ותבקש סכום כפול. "עבור מה בני?" ,"לאחותי יש יומולדת ואני רוצה לקנות לה מתנה" . "קח בני. אתה בטוח שזה מספיק ?"

החוק
"בטבע הכל בנוי על פי עיקרון של הדדיות, הרמוניה מוחלטת, ואם נדמה לנו שאפשר לעשות צעדים אגואיסטיים, זה רק משום שאיננו רואים בשלמותה את כל התמונה היורדת אלינו מלמעלה" הרב מיכאל לייטמן. ראיון עם העתיד
האנושות לטענת המקובלים, נתקלת בקיר מכיוון שאינה משנה את עצמה. להתפלל פירוש לבקש לשנות את עצמי. את היחס שלי. ולא לשנות את מושא תפילתי.
אם לא טוב לי בחיים. משהו קלוקל ולא מוצלח. אני מתפלל. מבקש שישתפר. בכך אני מבקש שהחוק ישתנה כלפי, במקום לבקש שאני אשתנה ואתאים את עצמי לחוק הכללי.
כל האנושות מתפללת ולא נענית, אומר ספר הזוהר, היא פשוט לא מבקשת את הדבר הנכון. חוק ההשפעה רוצה לתת. זו הרי כל מהותו. לתת. תבקש גם אתה לתת. מי שמוכן להעביר הלאה, כמו צינור לשאר האנושות- יקבל הכול. אינסוף.

העובדה שרובנו לא מכירים את החוק הזה אין בה בכדי להקל על תוקפו ופעולתו. החוק קרוב לכל מי שמחפש אותו באמת. חוק נתן ולא יעבור. או שתמשיך לעמוד מול הקיר ולא להבין למה כואב לך כשאתה תוקע את ראשך בו, או שתשתנה, תחפש דרך אחרת. תתחיל להתפלל לעצמך. אולי תענה.

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

היבטו החזק ביותר של היקום,
איננו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם
אלא, אוסף החותמות שהוא מטביע על
הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו"
פתגם יווני עתיק

החותם כמניע

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. אפילו פנייתם לבית הדין הרבני נתקלה בסירוב ומר רייכמן נקבר ללא הגרביים האהובות.
מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה כך:
"ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים..."

מדוע אנשים צריכים להשאיר אחריהם זיכרון, מצבה, ספר, סיפורי גבורה? מדוע הם בונים בניינים עם שמם באותיות קידוש לבנה. מדוע הם רוצים להחרט מעל דפי ההסטוריה? מדוע הם משאירים צוואות שמעבירות מסר לצאצאיהם?
או במילים אחרות, אם אנו מתים בשלב מסוים, מדוע אנו זקוקים להשארת חותם אחרי לכתנו?

מימוש
קח רגע הפסקה מעיסוקיך הרבים, צא לפארק או לבית קפה סמוך, שב על ספסל מרוחק והתבונן. התבונן על האנשים. מה אתה רואה?
בחור ובחורה ברגעי הגישוש הראשונים לקראת מה שביום מן הימים יקרא "משפחה". איש עסקים ממהר לפגישה. אמא מטיילת עם ילדה. מה הם רוצים? מה מניע אותם? למה הם יצאו מהבית? למה הם קמים בכל יום למציאות מורכבת ומתישה? למה הם בוחרים לחיות?
פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי דת רבים יענו על שאלה זו בתשובה פשוטה: הם מונעים ממדרג שלם של צרכים המניעים אותם: החל מהצרכים הבסיסיים ביותר כמו אוכל, שינה או מין ועד צרכים של שייכות, הכרה חברתית וסטאטוס. חלקם אפילו אינם מסתפקים בכל אלה ומונעים מן הצורך לממש את עצמם וייחודיותם.
אברהם מאסלו תיאר זאת בצורת פירמידת צרכים. כל זמן שצורך "נמוך" יותר בפירמידה, ממולא, יכול האדם להתפתח ולממש צרכים "גבוהים" יותר.
לעומת זאת, ניתן גם לראות ציירים רעבים לפת לחם שעבורם הציור הוא ייעודם המרכזי.
אבל, רוב בני האדם משקיעים זמן וכוחות אינסופיים בכדי להשיג את מאווייהם: תפקיד בטלנובלה מצליחה, להיות טייס או לוחם בסיירת מובחרת ואפילו להביא ילד לעולם ובכך לפחות, לממש את ייעודם. הפילוסוף היהודי-הולנדי, ברוך שפינוזה סיכם זאת טוב מאתנו באומרו: "מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות".
ואם לא? מה קורה כשאנחנו לא מצליחים לממש את עצמנו? התשובה פשוטה: רע לנו. מאוד.

ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מספר את סיפור שואת העם היהודי מעיניים אחרות. הוא טוען בספרו כי השורדים במחנות הריכוז היו אלו שעדיין נותרה להם משמעות בעולם, שעדיין נותר חותם כלשהו אותו עליהם להותיר אחריהם. תחושת המשמעות, לדידו, החייתה את הגוף הרעב והחולה. הוא בעצמו נאלץ ללכת בתנאים נוראיים בכל יום ממחנה ההשמדה אל שטח העבודה, את הדרך עשה כשבדמיונו הוא רואה עצמו עומד בפקולטה למדעי ההתנהגות ומרצה לסטודנטים על הלוגותרפיה - תורתו.

הרב קוק, גדול הפילוסופים היהודיים בתקופתנו רואה את הייעוד כתנאי שבגללו נוצרנו וירדנו לעולם:
"אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן - היא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשיי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי". (1)

הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כותב באחד ממאמריו על שאלת הייעוד כך:
"מה הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם?" (2)

מדוע מחפש האדם את ייעודו? מדוע חשוב לו כל כך לממש את עצמו (בלשון מאסלו)? לשוב לעצמו (בלשון הרב קוק)? למה האדם "מחפש משמעות" (בלשון פראנקל)? מדוע חשובה כל כך השאלה: מה הטעם בחיי? (בלשון הרב אשלג)

חותם
טענת מאמרנו היא כדלקמן: המניע המרכזי של האדם לפעולה לאחר הצורך בהישרדות ובטחון - איננו הגשמה עצמית כי אם השארת חותם.
חותם הינו רושם, סימן, השפעה, עקבות כגון בביטוי: "הטביע את חותמו", השפיע על זולתו, השאיר את רישומו על הזולת.
החותם הוא המניע האמיתי של כל אדם למימוש ייעודו. האדם רוצה להשאיר חותם בכל מקום בו דורכת כף רגלו. וכשלא מתאפשר לו להשאיר את חותמו בדרך חיובית - הוא עושה זאת בדרך שלילית.
מספרים על ססטרטוס, האדריכל שבנה את פלא העולם המגדלור של אלכסנדריה לבקשת המלך תלמי השני. אותו אדריכל רצה ששמו יישאר לדורות ושיזכרו שהוא זה שבנה את המגדלור, אבל הוא ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז לשים את שמו על המגדלור ולא יפאר את שמו של המלך.
מה עשה?
חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור ומעל שם שכבה של סיד וחרט את שם המלך. לדורות הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד ושמו של ססטרטוס נחשף לעולם במלוא הדרו.

למעשה, טענתנו היא כי מרגע שהבין האדם שהוא איננו אינסופי, מרגע גירושו מגן עדן, הוא מחפש כל דרך להיאחז בנצח. בגלל זה הוא מנסה להטביע חותם. הצורך הזה הוא המניע למציאת הייעוד. השארת חותם הוא צורך בסיסי יותר מהצורך בייעוד. אין בכוונתנו להציג כאן רק עמדה פילוסופית או אקדמית גרידא, כי אם כלי עזר יישומי למחנכים, מנהיגים, מפקדים, מנהלים והורים.

אינסופיות
"אין לי זמן" צעק השפן לעליסה מארץ הפלאות.
גם לנו אין זמן. ממש אין מספיק זמן. תנו לי עוד שעה ביום ואספיק את כל הדברים שאינני מצליח להגיע אליהם. אין זמן? 70 שנות קיום. 25,000 ימים לחיות ולממש. לאן אתה ממהר?
אז זהו, ודאי שיש זמן אבל הוא מוגבל. סופו להיגמר. סופו וסופנו. הרי אנחנו סופיים. מתכלים. הגוף הזה לא יחזיק זמן לעד.
אם כך, מבלי להיות ממש מודעים לכך, אנחנו במרוץ, המרוץ אחר השארת חותמנו.
מתחת למעטה העשייה שוכנת אצל האדם תחושת החרדה. חרדה שלא יישכח. שלא יהיה נצחי. שיגורש מגן עדן. אפילו האמונה ב"גלגול נשמות" שמאחדת כמעט בין כל הדתות בעולם, מבטאת למעשה צורך אנושי של האדם לחיות באמונה שהוא ויקיריו נשארים כאן לנצח. אם לא ברמת הגוף - לפחות ברמת הנשמה.

חלק בנצח
אחרי שהאדם מילא את בטנו, מצא לעצמו מקום בטוח והקיף עצמו באהוביו - הוא מתפנה לעסוק בהשארת חותם בעולם.
חותם איננו רק מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה ולא רק פיקאסו השאיר חותם. כולנו מונעים מהצורך להשאיר חותם.
החותם הבסיסי ביותר- הוא הילדים. דליה רביקוביץ' צוטטה בידיעות אחרונות כאומרת כך: "ההולדת של בני, עידו, הייתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהייתה לי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלק בנצח" (3)
ובאמת, נדמה כי הולדת הילדים הוא הכלי הבסיסי והזמין ביותר בכדי לקשור את עצמנו לנצח ובכך להתמודד עם סופיותנו.
ספר בראשית מתאר זאת כך: "ויגרש את האדם וישכון מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." (4)
באותו רגע בו איבדו אדם וחווה את הנצח, גורשו מגן עדן הם בחרו לעשות את קין, קניין לעולמי עד.
דוגמא נוספת ממקורות ישראל ניתן למצוא בהפטרה "כה אמר ה' לסריסים...נתתי להם יד ושם, טוב יותר מבנים ובנות. שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"(5)
ה', שיודע שסריסיו מיואשים מכך שאינם יכולים להוליד ילדים, מבטיח להם שבמידה וישמרו את מצוותיו - ייתן להם קשר אל הנצח- שם עולם.
הרב דסלר כותב בכתביו כך: "כל אדם יתאווה לבנים...כי ירגיש את בניו כהמשך לעצמותו, לאחר שייפרד מעולמו" (מכתב מאליהו)
גם סיפור עקידת יצחק מעורר את שאלת החותם. 37 שנה אחרי שהבטיח הקב"ה לשרה ואברהם שיהיה להם דור המשך פונה ה' אל אברהם ואומר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה"
המבחן הוא "תקריב את שמך, חותמך, את המשכיותך, את הקשר שלך אל הנצח"
כשהיה מוכן, אמר לו הקב"ה, חס ושלום, אין צורך לעשות כך, המבחן היה לראות האם יהיה מוכן אברהם לוותר על חותמו.

המלחמה על הנצח
כמה פעמים מצאנו את עצמנו, זוג טיפשים שכמותנו, מתווכחים למי הילד דומה? לי או לך?
למה כל כך חשוב לי שלילד שלי יהיה אף דומה לשלי? למה זה משנה אם הגנים שלי עוברים לילדיי או לא?
למה חשוב לכל אדם ויהיה הפתוח או הליברלי ביותר, שילדיו ילכו על פי דרכו? מדוע אנו חווים מעין חרדה כשנדמה לנו שההמשכיות שלנו בורחת למקום אחר? אם האדם באמת אוהב את ילדיו, הוא צריך הרי לשמוח ממה שהם בוחרים להיות ומהחותם אותו הם בוחרים להשאיר, לא?

חותם ייחודי
וגם אם נניח בצד לרגע, את הילדים, כחלק הבסיסי שלנו בנצח, עדיין ניוותר עם התנהגויות אנושיות טיפוסיות רבות המוכיחות מעל כל צל של ספק את הצורך של האדם להותיר חותם.
למשל, כל המעורה בסוגיות מוניציפאליות מכיר את המלחמות החוזרות ונשנות שמתקיימות בעיריות השונות בארץ ובעולם לגבי סוגיית שמות הרחובות. משפחות רבות שיקיריהן השאירו חותם כזה או אחר, יוצאות למלחמה למען שמו. אם לא ייקרא רחוב על שמי כאילו לא חייתי, כאילו לא פעלתי ויצרתי.
דוגמא אחרת, דווקא מעולם הנעורים, אנו יכולים למצוא בסיום תקופת הלימודים התיכונית. שם, בערך כחצי שנה לפני סיום הבגרויות, מתאספים להם כמות נכבדת של נערים ומתחילים בכתיבתו של הזיכרון הקיבוצי שלהם: "ספר המחזור". בעיני התלמידים, השאלה, "מה יכתבו עליי" או במילים אחרות, "כיצד אחרט בזיכרון?" היא שאלה הרת גורל.
הצורך ההולך וגובר של אנשים רבים בכל רחבי העולם להוציא ספרים לאור הוא ביטוי נוסף לצורך להשאיר חותם.
והרשימה הזאת ארוכה מנשוא: פוליטיקאים, ציירים, זמרים, פסלים ורופאים. חוקרים באוניברסיטה שמשקיעים עשרות שנים מחייהם במציאת הוכחה/תרופה.
וגם אלה שהם "רק" צבעים פשוטים, לא פרופסורים ולא כותבים מפורסמים, מנסים להשתמש ביכולותיהם ובכישרונותיהם. כל אחד מהם מנסה להשאיר את החותם המשמעותי ביותר. כולם יודעים לצבוע בתים- אך בכל זאת שואלים את עצמם: מהי הייחודיות שלי? מה אני יודע שאחרים לא יודעים? מהו החותם אותו אשאיר ואחרים לא?
החותם שאנו משאירים הוא הוא האישור לייחודיותנו. לאינדיבידואליות שכה חשובה לנו.

ארגון
האם עובד X בארגון Y רוצה להשאיר שם את חותמו? נדמה שהתשובה היא ברורה מאליה.
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרה מכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלא מצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הם מרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחד שעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם. שוכרים יועצים ארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחד את שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנה מוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אם הייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלך מוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב. ניהול במאה ה-21, מסתבר, איננו רק העברת משימות, כי אם תפקיד רב ערכי המשלב בתוכו יכולת מנהיגותית, אימונית(COACH) וארגונית כאחד.

לסיכום
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם חינוכית, פיקודית וניהולית כאחד: אם נעזור לאדם למצוא את החותם אותו הוא צריך להשאיר בעולם, נהפוך אותו לאדם יוצר, יוזם ומאושר.
ומדוע לחכות עד הגעתו לגיל בגרות? האם שאלת החותם יכולה להתחיל קודם לכן, בעודו תלמיד מן השורה?
תפקידנו, כמנהלים, מנהיגים, מפקדים, הורים ומורים, לחבר את האדם לייעוד שלו דרך החותם אותו הוא רוצה להשאיר. "איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם".( הרב מנחם מנדל מקוצק.).


תודה לד"ר שמחה לייבוביץ' מ"נאות קדומים" על הזכות לעזור לו בפיתוח רעיון החותם

ביבליוגרפיה:

1. הרב קוק. עולות הראי"ה, ב, עמ' שנו
2. מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב'
3. מוסף 7 ימים, 26.8.05
4. בראשית. פרק ג' פסוק כד' - פרק ד' פסוק א'
5. ישעיהו נ"ה
6. הרב קוק, אורות הקודש

קבלה משה שרון www.mo6.co.il 054-6970455

1. מנהיגים הם אלה שגורמים לאנשים ממוצעים לעשות עבודה יוצאת דופן. ג'ים קולינס.

2. כשלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך חכמה יותר. הנרי פורד.

3. הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם. הרב קוק.

4. כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. הרב קוק.

5. מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה". הרב קוק.

6. תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו. ארכימדס

7. סייג לחכמה - שתיקה. רבי עקיבא.

8. על ידי ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. הרב יהודה אשלג.

9. לכן מן ההכרח הוא, שהאדם יראה את מצבו אמיתי, איך שהוא, ולא לכסות. הרב יהודה אשלג..

10. אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע. מסכת נדה

11. תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם. נועם אלימלך

12. אדם נוצר כדי להרים את השמים. הרב מנחם מנדל מקוצק.

13. נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת היתה כונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים. רבי נחמן.

14. כאשר אנו לא יכולים לחלום אנו מתים. אמה גולדמן

15. בדרך כלל אני מבחין בהזדמנות רק כשהיא חדלה להיות כזאת. מרק טווין.

16. כששואלים אדם מה שלומו, והוא עונה 'רע' אומר לו הבורא: 'זה רע בעיניך? אני אראה לך מה זה רע!' אבל אם עונה 'טוב' אומר לו הבורא: 'זה טוב בעיניך? אני אראה לך מה זה טוב!'. רבי נחמן מברסלב.

17. הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. הרב קוק

18. החלום מתחיל עם מורה שמאמין בך, שסוחב ודוחף ומוביל אותך לרמה הבאה. לפעמים הוא דוקר אותך קלות עם מקל חדה שנקראת 'אמת'. דן ראת'ר.

19. עשייה מתוך הרגל איננה עשיה-של-אמת הרב מנחם מנדל מקוצק.

20. מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות. ברוך שפינוזה.

21. מחשבתו של האדם חייבת לפרוץ את קליפת השריון של ההרגל, להתערטל מהשיגרה על-ידי בדיקת מהותו של כל מעשה שהוא עושה הרב מנחם מנדל מקוצק.

22. הזהר במה שאתה משקה את חלומותיך. השקה אותם בדאגה ופחד והם יצמיחו עשבים שיחנקו את החיים מחלומותיך. השקה אותם באופטימיזם ובפתרונות ותקצור הצלחה. לאו צה.

23. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חיסרון אצל חברו, סימן הוא לא שהחסרון הוא אצל חברו אלא החסרון הוא אצלו. הרב ברוך שלום אשלג. שלבי הסולם.

24. הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא מה שאנחנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו בחיים. נורמן הזיוס.

25. איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם. הרב מנחם מנדל מקוצק.

26. אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור. אפלטון

27. כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד,מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה הרב קוק, אורות הקודש.

28. העמד פנים שלכל אדם שאתה פוגש יש שלט תלוי מסביב לצוואר שאומר, 'תן לי להרגיש חשוב'. לא רק שתצליח במכירות, אתה תצליח גם בחיים. מארי קיי אש.

29. כבר הגיע השעה לשבור את הכבלים שידי עצמי שמות אותם על כל אברי נשמתי. הרב קוק. חדריו.

30. בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות. האחת היא לא להשיג מה שאנו רוצים והאחרת להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר, היא הטרגדיה האמיתית. אוסקר וויילד.

31. ככל שאנו מצפים לדבר מה, כך גם פוחת הסיפוק שאנו מקבלים ממנו בשעה שהוא מגיע. ארתור שופנהאור.

32. אנשים רואים דברים כפי שהם ושואלים: למה? אני חולם על דברים שמעולם לא היו ושואל: למה לא? קנדי.

33. כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו. הרב קוק.

34. חברים אמיתיים דוקרים אותך מקדימה. אוסקר וויילד

35. אם אני זה אני בגלל שאתה זה אתה ואתה זה אתה בגלל שאני זה אני, אז אני לא אני, ואתה לא אתה. אבל, אם אני זה אני בגלל שאני זה אני, ואתה זה אתה בגלל שאתה זה אתה - אז אני זה אני ואתה זה אתה. ועכשיו אפשר להתחיל לדבר בינינו. הרב מנחם מנדל מקוצק.

36. מי שהוא באמת אדם, שופט עצמו לפי הכוונות שלו, אחרים - לפי ההישגים שלהם. פרידריך ניטשה.

37. אני אוהב את מי שחולם על הלא אפשרי. יוהן וולפגנג גתה

38. הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו. פיטר דרוקר.

39. אינטלקטואלים פותרים בעיות, גאונים מונעים אותן. אלברט אינשטיין

40. תן ללקוחות תמיד יותר ממה שהם מצפים לקבל. נלסון בוסוול

41. לפני שאוכל להכנס לנעליו של הזולת עלי להסיר תחילה את נעלי. ספנסר ג'ונסון.

42. "מה שאתה לומד אחרי שאתה יודע הכל, הוא מה שבאמת קובע." ג'ון וודן.

43. אי אפשר ללמד אדם דבר, ניתן לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו. גלילאו גליליי

44. מפסידנים עושים מעשים שהם מפיגי מתח, בעוד שמנצחים מגשימים מטרות" דניס וויטלי

45. איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הגדול,הרחב והאין סופי, ולא מקבצים אנשים ואומרים להם להכין תכניות, לאסוף חומרים ולבנות ספינה. אנטואן סנט אקספרי.

46. מי שיש לו איזה "למה" שלמענו יחיה, יוכל לשאת כל "איך". פרידריך ניטשה.

47. בכדי להכנס לנעליו של הזולת, עלי להסיר תחילה את נעליי. ספנסר ג'ונסון.

48. אם אתה יכול לחלום על זה - אתה יכול לעשות את זה. וולט דיסני

49. אהבה אינה דורשת משני אנשים להסתכל אחד אל השני אלא להסתכל יחד לאותו כיוון. אנטואן דה סיינט.

50. לא בגלל שהדברים קשים איננו מעיזים, בגלל שאיננו מעיזים, הדברים קשים. סנקה.

51. חסר ההשכלה איננו נקרא בור, כי אם זה שאינו מכיר את עצמו. ידו קרישנמורטי

52. התהילה הגדולה שלנו אינה שאיננו נופלים לעולם, אלא שאנחנו מצליחים להתרומם בכל פעם שאנחנו נופלים
קונפוציוס

53. אדם מצייר במוחו ולא בידיו. מיכאלאנג'לו

54. לכל אחד יש מושג ברור איך אחרים צריכים לחיות את חייהם, אבל אין לו מושג על חיו שלו עצמו.
קאולו פאולו

55. הדבר החשוב בעולם איננו היכן אנו נמצאים, אלא באיזה כיוון אנחנו נעים. אוליבר ונדל הולמס.

56. אני חי לא בעבר ולא בעתיד, רק ההווה מעניין אותי. אם תוכל להתרכז בהווה תהיה אדם מאושר. קאולו פאולו.

57. לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים. אוסקר ווילד.

58. כשאדם באמת רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתו כדי שיגשים את חלומו. קאולו פאולו.

59. חיה כאילו אתה תמות מחר, למד כאילו תחיה לנצח. מהאטה גנדי.

60. למרות שאף אחד לא יכול ליצור לעצמו התחלה חדשה, כל אחד יכול, להתחיל עכשיו, ליצור לעצמו סוף חדש. פתגם סיני עתיק.

61. כשנסגרת דלת אחת - נפתחת אחרת, אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו. אלכסנדר גרהאם בל.

62. חשיבות האדם לא נמדדת במה שהוא משיג, אלא במה שהוא שואף להשיג.. חליל ג'ובראן.

63. חשיבה לוגית תוביל אותך מ-A ל-B, הדמיון יוביל אותך לכל מקום . אלברט איינשטיין.

64. אם אדם לא גילה דבר אשר למענו הוא מוכן למות, הוא אינו מתאים לחיות. מרטין לותר קינג

65. רק מעטים חוצים את הנהר לגדה השנייה, הרוב מתרוצצים הלוך חזור לאורך אותה הגדה. פתגם סיני עתיק

66. כשאנשים קטנים יוצרים צל גדול- זה סימן שהשמש שוקעת. הנסיך הקטן.

67. הצלחה אינה תוצאה של בעירה שקטה, אתה צריך לעלות באש. רג'י לייץ

68. כשאתה אסיר תודה על הדברים שיש לך, יהיו לך יותר דברים להכיר תודה בגינם. זיג זיגלר

69. אין דבר ענק שהושג אי פעם ללא התלהבות. רלף וולדו אמרסון

70. כל עושר בר קיימא נובע מהעשרת אחרים בדרך מסוימת. בריאן טרייסי

71. אל תמתין - אף פעם לא יהיה הזמן הנכון. נפוליאון היל

72. האושר של מרבית האנשים הוא בהתאם לרמה של החלטתם להיות מאושרים. אברהם לינקולן

73. איכות חייך נקבעת ע"י הרגשתך בכל רגע נתון, איך אתה מרגיש נקבע לפי הפרוש שלך את המתרחש סביבך,
לא על ידי האירועים עצמם. בריאן טרייסי.

74. צירוף מקרים היא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי. אלברט איינשטיין

75. איש לא יכול לגרום לך לרגשי נחיתות ללא הסכמתך. אלינור רוזוולט

76. אחד מסמני ההיכר של מצליחנים הוא שהם מוכוונים לפעולה.אחד מסימני ההיכר של בינוניים הוא שהם מוכוונים לדיבורים. בריאן טרייסי

77. כל צורת חיים חותרת למקסימום חוץ מבני האדם. כמה גבוה עץ יצמח? התשובה: ככל שיוכל לצמוח. לעומת זאת לאדם ניתנה זכות הבחירה. אתה יכול לבחור להיות הכל, או לבחור להיות פחות מזה. מדוע לא להתאמץ להשיג את מלוא האתגר לבצע את כל מה שניתן לעשות. ג'ים רואן

78. בכוחה של ציפור לעלות מעלה מעלה בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף, ברגע שתפסיק להניע את כנפיה הרי היא צונחת ונופלת. אם אין האדם עולה מעלה מעלה בעל כורחו הוא יורד מטה מטה. ר' ישראל מסלנט

79. אם אינכם נותנים לעולם את המיטב שבכם, לאיזה עולם אתם שומרים זאת? קנת קית

80. אם אתה מאמין שניתן לקלקל, תאמין שניתן לתקן. רבי נחמן מברסלב

81. האוהב להקשיב לא רק שהוא חביב בכל מקום אלא כעבור זמן מה הוא גם יודע משהו. וילסון מיזנר

82. המתנה הגדולה הראשונה שאנו יכולים להעניק לזולת, היא להיות לו דוגמה טובה. כריסטופר מורלי

83. כדי להזיז הר ממקומו, עליך להתחיל עם האבנים הקטנות ביותר. פתגם סיני

84. סבל נוצר כשאתה מתחיל להתווכח עם המציאות. ביירון קייטי

85. הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה. הרב קוק

86. אתה נותן אך מעט עת תתן מרכושך, רק עת תתן מעצמך - זוהי נתינת אמת. ג'ובראן חליל ג'ובראן

87. הדרך הנכונה לחנך בני-אדם היא להיות להם לדוגמא. אלברט אינשטיין

88. צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוכו דולק נר ואין נרו כנר חברו ואין איש שאין לו נר.וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אורו ברבים ולעשותו אבוקה להאיר לעולם כולו הרב קוק.

89. ההכנה היא הכל. נח לא התחיל לבנות את התיבה כשהתחיל לרדת גשם. וורן באפט

90. חיה את חייך באופן שבו תרצה שילדיך יחיו את שלהם. מייקל לוין

הקדמה:
בעידן שבו נותני השירות בארגונים נשחקים עד דק מרוב סדנאות, מחייכים באופן מלאכותי ומדקלמים משפטים שירותיים, מתגלה צורך בגישה שירותית חדשה. גישה המעצימה את נותן השירות ויכולותיו המולדות מחד, ומאידך מפתחת בו את תחושת הזכות בנתינה לאחר.

באחת מסדנאות שיפור השירות, שאני מעביר בארגונים, פגשתי את יערה (שם בדוי). בחורה צעירה, בקושי בת 29, המתפרנסת, לעת עתה, כנותנת שירות באחת מחברות שירותי הרפואה הגדולות בארץ.
נו, לא אירוע מרגש, יש הרי כל כך הרבה צעירים כמוה בימינו.
ובכל זאת, למה דווקא יערה נחרתה בזיכרוני?
ובכן, במהלך 4 השעות שבהן התקיימה הסדנא, לא פסקה מיודעתנו מלהפריע לכותב המאמר במשימתו. הערות קולניות שהחלו ב "נראה אותך נחמד ללקוחות כל היום" המשיכו ב"התיאוריות שלך נחמדות אבל לא עובדות בשטח" ונסתיימו ב"יש לקוחות שאיתם שום דבר לא עובד חוץ מצעקות", נשמעו בכל הזדמנות.
מה הייתם עושים במקומי? מצטדקים? מגייסים דוגמאות בכדי לחזק את טענותיכם? אומרים לה שבעולם התחרותי של ימינו מי שלא ייתן שירות מעל ומעבר פשוט לא ישרוד?
אני אמרתי לה שהיא צודקת.
למה?
כי האמת היא שנמאס. נמאס מהחיוכים המאולצים של נותני השירות, נמאס מהדקלומים שלהם ונמאס שהם מנסים בנוסף לחוסר המקצועיות שלהם, גם להשחיל לנו איזה מוצר אחד או שניים.

עוצמות
בהפסקה, ניגשתי למנהלת של יערה, שוהם, ושאלתי אותה איך היא כעובדת וכנותנת שירות. שוהם עשתה פרצוף. מסתבר שכבר הוחלט בהנהלה לפטר אותה בעקבות מספר מכתבי תלונה שהגיעו מלקוחות. "יערה לא נחמדה ללקוחות" סיפרה שוהם, "היא נותנת להם להרגיש שהיא עושה להם טובה, היא צועקת בחזרה על מי שצועק עליה ובכלל, אף אחד לא סובל אותה פה כי היא מסתובבת כל היום עם פרצוף ממורמר וסובל".
נו יופי, חשבתי בליבי, זה לא אני, זו היא. אבל משהו בתוכי לא נתן לי להרפות.
תגידי, שאלתי את שוהם, את מוכנה להשקיע בה שעה של קואצ'ינג? היא שאלה על העלות וכשעניתי, היא אישרה.
כשנסתיימה הסדנא, יערה הוזמנה להיכנס לשיחה אישית עם כבוד המרצה בחדר הישיבות. בהתחלה היא סירבה אבל לאחר ששוהם איימה עליה בפיטורים היא נאותה.
כשנכנסה, הודעתי לה שהיא מפוטרת. היא הייתה בהלם. גם מההודעה וגם מבחירת המודיע. היא החלה לקלל את שוהם במילים שהמקלדת לא תסבול.
אבל, אמרתי, אני רוצה לעשות איתך ניסוי למהלך השבועיים הקרובים. אם הניסוי יעבוד - את לא תפוטרי. אם ייכשל - נצטרך למצוא לך עבודה חדשה.
"ומה אתה רוצה?" שאלה כשהתאוששה מהבשורה, "מה אני צריכה לעשות? רק אל תכריח אותי להיות נחמדה ללקוחות שמעצבנים אותי".
אבל אני לא התייחסתי לדבריה ורק ביקשתי ממנה לספר לי 3 סיפורי הצלחה מעברה ומה היו התכונות שאפשרו את הצלחתה.
בהתחלה היא לא מצאה אפילו סיפור אחד, כשהתעקשתי, המילים החלו לזרום. לאט לאט, רגע אחרי רגע, נחשפה דמותה האנושית של יערה. מי היא, מהיכן הגיעה ומה היא רוצה להיות כשתהיה "גדולה". גם היא נתרככה פתאום ואפילו שרבבה חיוך מדי פעם.
מסתבר, שיערה היא עולה חדשה- ישנה. בארץ הולדתה היא למדה רפואת ילדים ואפילו החלה לעבוד בתחום. כשהגיעה לארץ, נכשלה במבחנים ונאלצה לעבוד כמוקדנית שירות.
האם התסכול מובן עכשיו?
ניסיתי מתוך סיפוריה לדלות את עוצמותיה, במה היא טובה. גיליתי 2 עוצמות משמעותיות:

1. ידע רפואי (מכריה פונים אליה בבקשת עזרה וזה מאוד מחמיא לה)
2. זיכרון פנומנאלי (היא זוכרת הכול: אנשים, אירועים, תאריכים ועוד)

אם כך, ביקשתי מיערה לסיכום פגישתנו, שלא לעשות דבר וחצי דבר מכל אותן הנוסחאות שלמדנו בסדנת השירות, אלא להשתמש בשתי עוצמותיה: השתמשי בידע הרפואי שלך כנותנת שירות במקומות בהם מותר לך, וכמובן צייני בפני הלקוחות החוזרים שאת זוכרת אותם. יערה הסכימה ויצאנו לדרך.

DO BETTER WHAT U DO BEST
התפיסה היא פשוטה. במקום ללמד אותך למלמל משפטים מלאכותיים או תשובות מוכנות מראש, במקום לאמן אותך כיצד להנהן ללקוח כך שיחשוב שאתה מקשיב לו, במקום ללמד אותך משפטי מכירה מוחצים או תשובות להתנגדויות, אני מלמד אותך להיות אתה. כן, אתה. אדם. אני רוצה שתסתכל על הלקוח כאילו היה הבן שלך/החבר שלך/ההורה שלך. אני רוצה שתבין שגם אתה לקוח וגם הוא נותן שירות. בזמן אחר, במקום אחר - היוצרות יתהפכו והרי, שירות נותנים אנשים לאנשים. לא אנשים למכונות או למספרים. במקום "כאילו" - הדבר האמיתי.
כשאתה עם חברים, אתה אדם נחמד? פתוח? חייכן? אוהב לעזור? אז למה אתה לא כך בעבודה? מי קבע שזה לא אותו הדבר?
הלקוח רוצה שנתייחס אליו כמו בנאדם. שניקח עליו אחריות. שנעשה הכול בכדי לעזור לו וכן, גם אם לא נצליח - הוא יאמר לנו תודה שניסינו. אם ניסינו באמת.
מה יגרום לך להיות כזה? השימוש בעוצמותיך.
אם אתה פרפקציוניסט! דרוש מעצמך בדיוק את מה שהיית דורש כמקבל שירות
אם אתה יצירתי - נפלא! אני דורש ממך להיות נותן שירות כזה בדיוק
אם אתה מופנם - מצוין! אתה תהיה נותן השירות המקשיב ביותר בארגון
אם אתה נעלב בקלות מהלקוחות - הרגישות שלך זה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו,
וכן הלאה.
אנחנו מבזבזים אנרגיה בלהיות משהו שהוא לא אנחנו, איזה מודל של "נותן השירות האידיאלי". הרי כולנו יודעים שאין דבר כזה.

שירות כנתינה
במקום להתעסק ב"איך", אני רוצה שתשאל את עצמך "למה".
למה אני עובד כנותן שירות? מה יש בתוכי שדוחף אותי לעזור לאחרים כל היום? כשתמצא, תגלה דבר מדהים. אותה עזרה ונתינה לאחר היא איננה שיעבוד וגם לא סיוט אלא היא בדיוק גם הנתינה שלך לעצמך.
ישנו אדם שעובד כנהג מונית. אתה מרים אליו טלפון, הוא מגיע ולוקח אותך מפתח ביתך עד למקום חפצך. ולא רק אותך, גם את הזקנה שצריכה להגיע לקופת החולים ואת איש העסקים שממהר לפגישה. הוא איש שירות אמיתי?
האמת היא שזו בחירה שלו.
אם הוא עסוק ב"איך" להרוויח עוד כמה שקלים ממך ו"איך" לעקוף את מתחריו כדי להשיג עוד נסיעה, אז הוא יהיה ממורמר, עצבני ולא נחמד. כתוצאה מכך, לא תרגיש שקיבלת שירות (שלא לדבר על מספר השנים שירדו מחייו...)
אבל, אם הוא יהיה עסוק ב"למה" ובמידה שהוא מרגיש את עבודתו כזכות - הזכות לעזור ולהשפיע לאחרים - כך הוא יהיה רגוע יותר, שמח ונינוח ואתה תרגיש שקיבלת שירות.

מילה למנהלי מוקדי שירות
האם העובד שלך בעל מוטיבציה? למה לא?
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרה מכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלא מצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הם מרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחד שעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם, שוכרים יועצים ארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחד את שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנה מוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אם הייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלך מוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב.
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם ניהולית ברורה: אם נעזור לנותן השירות להביא לידי ביטוי את עצמו ואת חותמו נהפוך אותו לאדם יוצר, יוזם ומאושר ומכאן, גם לנותן שירות אמיתי.

סוף דבר
יערה נשארה בארגון ואפילו קבלה מכתב תודה מאחת הלקוחות. שוהם מספרת שהיא כבר לא מתוסכלת כמו פעם ורמת השירות שלה השתפרה גם במדדים "הרגילים".

אתה מיוחד. אין כמוך בעולם. יש לך דעה משלך והיא חייבת להאמר. כישרונותיך - מוטב שיצאו לאור. תלחם על זכותך ליצור, לבחור, לחקור. לדעתי, אם לא היית קיים - היו צריכים להמציא אותך.

אתה צודק. חכמת הקבלה מציירת לנו תמונת עולם מאוד ברורה: כולנו, כל אחד ואחד מחברי האנושות הוא רק חלק, רסיס מ"נשמת אדם הראשון", הנשמה הכללית. נשמה זו נשברה במהלך תהליך ההתגשמות למיליוני חלקיקים. כל אחד מהחלקים מסתובב היום בעולם ומביא לידי ביטוי את חלקו הייחודי. כל אדם הוא בעל נשמה נבדלת משל עצמו ובכל אדם נמצא חלק שמקורו באותה נשמה. אחד רוצה להיות סופר דגול, האחר - עבריין מתוחכם, שלישי ספורטאי בעל הישגים - כל אחד צריך להוציא מתוכו את אותה ייחודיות.

הקלקול

"והאמת היא ששורש כל הערבוביה הרבה השוררת בנו, אינו יותר ממידת היחידיות המצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר. והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאוד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה, מתוך שהרגשת היחידיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם" הרב יהודה אשלג. מאמר השלום בעולם.

אבל, ייחודיותך, איננה רק זכות אלא גם חובה. תפקיד. כאשר האדם מצוי בתוך האגו הצר שלו ורואה רק את טובתו האישית, אזי ייחודיותו מתבטאת בצורה שלילית.
ייחודיותך, יאמרו המקובלים, היא הזדמנות שניתנה לך מלמעלה על מנת להשפיע לשאר האנושות. אם לא תעשה זאת האנושות תהיה חסרה.
דמיין לעצמך גוף. גוף האדם. אינספור מערכות פועלות בו. נשימה. חשיבה. זרימה. עיכול ותנועה. הלב פועל את פעולתו. אף אחד לא יכול להחליף אותו. כך גם הלבלב והמוח. הזרת, הלשון והאישון. למעשה, בכדי לאפשר את קיומו של הגוף נדרשת פעולה מקסימלית מכל אחד מאיבריו. כל אחד מבצע את תפקידו כלפי כלל הגוף. האיבר משרת את הגוף. רק פעולה זו מאפשרת חיים. תא ביולוגי בגוף האדם שלא פועל לטובת קיום הגוף אלא לטובת קיום עצמו נקרא תא סרטני. תא שהורג את כל הגוף.
כך גם אנחנו, כל אחד מאתנו קיבל תפקיד ייחודי, אינדיבידואלי. כל אחד צריך ללמוד איך לקיים את תפקידו בצורה הרוחנית הנכונה ביותר - למען הבריות.
ניצול של מידת הייחודיות לטובתי עצמי תביא להרס, קלקול וחורבן בעולם. ניצולה לטובת האנושות תביא לבניין ולתיקון העולם.
האדם קיבל את חופש הבחירה להחליט - תא סרטני או תא בריא.

"כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים...כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו." הרב יהודה אשלג. מתן תורה.




הכותב הנו מרצה בחכמת הקבלה האשל"גית

קנו לעצמם מטרה לחג

כשאומרים ראש השנה, מיד אתה חושב על אוסף הדודים והדודות, הדבש ניגר לך מהתפוח ואתה מדמיין איך היית רוצה לשכב לך רחוק על איזה חוף, בלי מחויבות ובלי ראש של דג, אבל, כשמתבוננים בפנימיות הכתבים היהודים מגלים שראש השנה הוא לא אחר מאשר יום הקואצ'ינג הבינלאומי. למה? כי באותה מידה שבעלי עסקים מכינים תוכנית עסקית, הממשלה עושה דיונים על התקציב, והחקלאים מכינים את הקרקע, כך גם אנחנו, נדרשים לכתוב חזון ולתכנן את מטרותינו הקצרות וארוכות הטווח.

מדוע נקרא ראש השנה כך?
ראש השנה. לא רק בגלל שזו ראשית השנה אלא גם בגלל שכל מה שיש בראש, בתכנון, בכוח - יתגשם ויצא אל הפועל כל השנה.
אם יש פחדים ודאגות, חששות ופסימיות - השנה לא תפתיע, אבל אם יש תוכנית עבודה מדוקדקת - המכילה בתוכה את כל הפרטים הקטנים - סביר להניח שזו תהיה השנה שלי.
במילים אחרות, כשאנו מאחלים איש לרעהו "שנה טובה ופורייה", או "גמר חתימה טובה" אין הכוונה להמתנה מורטת עצבים, האם תהיה שנה כזו או לא, אלא למעשה אנו פוקדים איש על רעהו לקחת את עצמנו בידיים, לקחת אחריות על העתיד וליצור אותו. לא לצפות או לחכות - אלא ליצור.

אם כך, מה אני רוצה?
לפעמים, אנחנו מוצאים את עצמנו צועקים אחד לשני "איפה הראש שלך?" אז כן, במקום שנמצאות מחשבותיו של אדם, שם הוא. אז איפה באמת הראש שלי עכשיו? מה אני רוצה? כי אם הארכיטקט לא יעשה תוכנית עבודה ברורה, כיצד יוכלו אנשי הבניין לבנות אותו?
מתאמנת שאימנתי פעם, אישה בת 40, ילדים כבר גדולים, לא מרוצה מעבודתה בעירייה. שאלתי אותה מה החלום הכי גדול שלך - היא ענתה: ללמוד.
מה את רוצה ללמוד? שאלתי, מרוצה מכך שיש לה חלום וכיוון. "לא יודעת" היא ענתה, "אין לי מושג".
אז תגידו לי אתם, עומד היקום כולו, מלא שפע ורוצה להעניק לכם את כל החלומות שלכם: שפע כלכלי, אהבה, זוגיות, חיים בריאים בלי סיגריות ובלי עודף משקל, אבל איך אפשר להגשים לכם משאלות אם אתם לא מבקשים? או גרוע מזה, מבקשים ומתחרטים, חורטים על לוח לבכם ומוחקים?
ריצ'ארד באך אמר על כך "הדבר היחיד שמנפץ חלומות הוא פשרה"



בואו נעשה תרגיל
תראו, הסינים אומרים שלמקום אליו שווה להגיע - אין קיצורי דרך. שבו עם עצמכם למשך שעה קלה ודמיינו את החיים העתידיים שלכם, איך הם נראים? מה ישמח אתכם? מה יגרום לכם אושר? תרשו לעצמכם לפנטז קצת, אף אחד לא רואה. עכשיו הדפיסו את המאמר יחד עם דף העבודה, בחרו מטרה אחת מכל מה שהייתם רוצים להיות ותתחילו איתה, כדי להזיז הר ממקומו, עליך להתחיל עם האבנים הקטנות ביותר.
מלאו את השורות הבאות:

מהי המטרה (במילים)? ______________________________________________________________
למה השגת המטרה כה חשובה לי?
א.____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________
ג.____________________________________________________________
ד.____________________________________________________________
ה.____________________________________________________________
מהם יעדיי (במספרים/במושגים מדידים)?
______________________________________________________________
מה אני מתחייב לבצע?
א_____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________
ג.____________________________________________________________
מה אסור לי בשום פנים לעשות? מה יחליש אותי?
א_____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________
מהם המכשולים שמעכבים אותי או עלולים לעכב אותי בדרך להגשמה?
א_____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________

מה עלי לעשות כדי לעזור לעצמי להתגבר על מכשול מס' 1 ?
______________________________________________________________
מה עלי לעשות כדי לעזור לעצמי להתגבר על מכשול מס' 2 ?
______________________________________________________________

על החתום:_________________ תאריך:______________________

סיימתם? יופי, אם אתם שלמים עם מה שכתבתם - תלו על המקרר. אם לאו - אתם מוזמנים לשלוח לי את הטופס מלא במייל ואחזיר עם הערות ותיקונים.

שתהיה שנה נפלאה

הכותב הוא מורה לקבלה ומאמן אישי להצלחה

חנוכה -האט ותן זכות קדימה
בדיחה ישנה מספרת על מפקח מבוגר שהגיע מטעם משרד החינוך לבית ספר יסודי באיזור גוש דן, נכנס לכיתה ו'5 לשיעור תורה ושאל את אבי, אחד התלמידים, "אמור נא לי עלם צעיר, מי שבר את הלוחות?" לא אני ענה אבי. המפקח המופתע פנה למורה ושאל אותה "מה יש לך לומר בנידון?" המורה ענתה באסרטיביות "אם אבי אומר לך שזה לא הוא - אז זה לא הוא". המפקח הרים ידיו בהכנעה, יצא מן הכיתה היישר לחדר המנהל וסיפר לו את אשר אירע. המנהל ההמום הוציא את פנקס הצ'קים שלו ואמר למפקח "תגיד מה הנזק ואני אשלם"
הבדיחה הלא-מצחיקה הזו תמיד מזכירה לי את חנוכה. חג האור. בעבור רבים מאתנו כאן הוא מתחיל וגם נגמר. בתוספת כמה ק"ג שנתווספו מאכילת יתר של סופגניות ולביבות. חג נחמד, לא מחייב. הלוואי עוד כמה חגים כאלו בדיוק.
כשנכנסים לעובי הקורה ומתבוננים היטב בספרי הקבלה ובספר הזוהר מגלים שהחג ה"לייט" הזה טומן בחובו סודות גדולים ורבים - אנו נעסוק במאמר זה בסוד החניה.


חנו - כה
שם החג, כך על פי חז"ל נקרא על שם החניה שאנו עושים בכל שנה בכ"ה בכסלו - הלא הוא חנוכה. התורה מרמזת לנו על כך בפרשת מסעי, שם מתוארים 42 המסעות שעשו בני ישראל. הכתוב אומר בכל פעם "ויסעו ויחנו" וחוזר חלילה. וראו זה פלא, במסע ה-25 (כ"ה בגימטריא) כתוב "ויסעו ממיתקה ויחנו בחשמונה" .
את החניה הזו, כך על פי תורת הסוד, צריך האדם לעשות בעצמו - בפנימיות, בזמן המוכשר הזה - חג החנוכה.
בני האדם נלחמים בחייהם את מלחמות החיים, מנסים לשרוד את ריבוי הטלטלות, הצער והחולי. קמים כל בוקר לג'ונגל הכלכלי בכדי להתפרנס בכבוד. רצים לכל הכיוונים מבלי לעצור ולשאול - מה הטעם בחיים ולאן אני רץ?
חנוכה מסמל את הרגע הזה שבו עוצרים כדי להתבונן. כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לתקן, כך אומר לנו רבי ישראל מסלנט, אבל מה לתקן? על מה להתבונן?


פתילה
את התשובה לשאלה זו אנו מוצאים דווקא בסוד הנר. הנר אותו מדליקים בחנוכה מורכב מכוס ובתוכה שמן זית למאור. השמן לא דולק בעצמו כי אם ע"י הפתילה. מהי פתילה? כותב הרב יהודה אשלג כי פתילה באה מלשון פסילה.
למה פסילה? מה פסול? פתילה היא למעשה כותנה שגלגלנו אותה עד שלא נשאר בה אוויר, כותנה לא תפוחה. בדיוק כשם שהמצה היא למעשה על כל מרכיביה - לחם, אלא שהיא לא התנפחה, לא העמיסה עליה מותרות.
בכדי להבין את הרמז, צריכים אנו להקדים כמה מילים על תיקון האדם לפי תורת הקבלה.
"יצר לב האדם רע מנעוריו" איננה ציטטה פאסימית על טבע האדם ואכזריותו כי אם תיאור המציאות: רע ראשי תיבות של רצון עצמי, והאדם, כך על פי תורת הסוד, מורכב מהחומר הזה - מחשבה והתעסקות בעצמו. זה החומר הבסיסי שמרכיב אותנו - בקבלה הוא נקרא גם גוף.
אך יש חלק נוסף - עליון, רוחני, שנקרא "הנשמה". במהותה פועלת הנשמה בצורה הפוכה לפעולת הגוף. הגוף חושב על לקבל תענוגים והנשמה על נתינה, השפעה, אהבה.
הכוחות המנוגדים האלה באים לידי ביטוי גם בסיפור החג, המכבים הם היהודים, אלה ששיכים לנתינה ולעבודת אמונה רוחנית בבית המקדש שבתוך האדם ואילו היוונים מסמלים את כוחות האגו וההשכלה שבאדם. חלק אחד שבי, יחסית קטן ומועט, שואף לתת, להשפיע, להתנדב, להאמין ללא הוכחות והחלק האחר שבי עסוק רק ב"מה יצא לי מזה?" זו המלחמה שבין המעטים לרבים שבי.


מי ינצח במלחמה? האם יקרה כאן נס?
התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה - את מי שתאכיל יותר. פירוש: על פי תורת הקבלה, לאדם יש חופש בחירה להעדיף בתוכו חלק כזה על אחר. הטענה היא שנוצרנו כך, בצורה דואלית, על מנת שנוכל לבחור. זה חלק האדם שבנו - האפשרות לבחור לעצמי מציאות של אגו הנקראית גם חושך או מציאות של נתינה הנקראת גם אור.
האם יקרה כאן נס? זה בדיוק הכח של חנוכה.
"קראוהו בהיותו קרוב" כך כותבים לנו חז"ל. פירוש: יש זמנים מסויימים שהקשר עם האור קל יותר, פשוט וטבעי יותר מאשר בימים אחרים - זה סוד השבתות והחגים.
החניה בחג בחנוכה היא למעשה התבוננות על 2 החלקים שבי והוצאת האוויר המיותר שדבק בי במהלך הזמן.
מהיכן אני מוציא את האוויר המיותר? מההרגלים. דוד המלך כותב בתהלים "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" פירוש: את האור אני צריך להכניס לרגלים - להרגלים שלי, לחיי היומיום. אני מתנהל בחיים בצורה מסויימת, אוטומטית, רץ בלי לשאול לאן. עכשיו בחנוכה אני בודק את עצמי, לוקח את הנר ומאיר על המקומות החשוכים שבי.
דוגמא
כמה פעמים אמרתי לעצמי לקום כבר, להפסיק לבהות בתוכניות טלוויזיה מיותרות שהתרגלתי לראות? כמה פעמים נשבעתי לעצמי להיות בן זוג טוב קשוב יותר או אבא מעורב יותר? כמה פעמים נשבעתי להיות פחות אגואיסט?
חכמת הקבלה ממליצה לאדם לא להלחם ברע שבו, לא לפתוח חזית מול החושך. למה? כי הוא ינצח אותך. חושך מגרשים על ידי הכנסת אור. ולכן, במקום לבוא לעצמי בטענות או להכריז מלחמה על ההרגלים שלי אני מנסה למלא את המחשבות, הדיבור והמעשים שלי בטוב. אם אתנדב שני ערבים בשבוע בבית החולים בקרוב לא יהיה לי זמן לצפות בתוכניות מטופשות. באר שאין בה מים תתמלא עד מהרה בשרצים ונחשים. אם אהיה עסוק בטוב, לא יהיה בי מקום לרע.


סיכום
ובכן, זהו סוד הפתילה. חנוכה הוא זמן מוכשר לצמצם את הכותנה הנפוחה מאוויר, להפטר מכבוד, מאגו מנופח והרגלים ממכרים וגרועים ולהכניס לתוכם אור. ומי יתן שהאור שיאיר כשהפתילה שלי תהיה דקה וארוכה, ממוקדת במטרת החיים האמיתית ונקייה מסיגים, יהיה אור גדול שיספיק להמון זמן - הרבה מעבר ל-8 ימים.



ניתן להוריד שיעור על חנוכה בפורמט mp3 באתר

חנוכה לפי הקבלה

חתונה. רגע השיא. חודשים ארוכים של הכנה. שמלה, אולם, רב מזמר, הזמנות, תקליטן, שיר שבירת הכוס, שיר הסלואו, צלם, מאפרת, צילום בשקיעה, בגדים, נעליים, הקצאה של מאה אורחים לצד של הכלה ועוד מאה ושמונים לצד של החתן וטבעת. כזו ששווה פרוטה.
האם מישהו עצר פעם לשאול לשם מה? מה משמעות היום הזה? מדוע אנו מזמינים את אוהבינו לחגוג איתנו? מה משמעות הטקס?


"דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש"י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש וה' באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש"


כשנכנסים לעומק, וקוראים בכתבי המקובלים לאורך ההסטוריה של העם היהודי, מגלים עד כמה הרגע הזה, רגע הזיווג בין החתן לכלה, הוא רגע קריטי ויכול להשפיע על עתיד הזוג לחיוב או לשלילה.
מבחינה חיצונית לא רואים זאת כמובן ואפילו שואלים מה ההבדל בין הלילה שלפני ללילה שאחרי אבל מבחינה רוחנית, רגע החופה מתואר כ'ניתוח' המחבר בין הנשמות, המנתח הוא הרב כמובן שתופר את שני החלקים בעדינות והאיחוד הזה יהווה את הקשר הרוחני בין הגבר לאישה.


מכאן אנו יכולים ללמוד את העיקרון החשוב הראשון:
עיקרון מספר 1: חשיבות כוונות הקהל
בספר הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי מלמד אותנו על חשיבות הכוונה שמאחורי המעשה וטוען כי למחשבה יש כח עצום, מכונן, מחשבה יוצרת מציאות. ולכן, בטקס החופה, יש רק דבר אחד חשוב באמת: לא באיזה ניגון ישיר הרב ולא באיזה צבע יבחר החתן לחליפתו. הדבר החשוב ביותר בחופה הוא הקהל וכוונותיו. בדיוק כמו שבזמן ניתוח לב פתוח, מחכים קרוביו של המנותח מחוץ לחדר הניתוח ומתפללים לשלומו, כך גם כאן, להבדיל, נדרש הקהל לעטוף את בני הזוג באהבה ובכוונות טובות "מעומקא דליבא", בדיוק לשם כך הוזמנו הקרובים! לא בכדי לאכול בבופה או כדי לממן את ההוצאות המנופחות!
עד כדי כך העניין משמעותי שפסקי הלכה קובעים שאדם המגיע כאורח או כבן משפחה לחופה חייב לשמוח בשמחת הזוג, כי אם לאו יוצא שהוא פוגם (צרות עין, קנאה וכו') ומשפיע ע"י מחשבותיו על הזיווג.
אבל רק רגע, ודאי מוחכם קודח עכשיו, הקהל לא יודע את זה בכלל, הרי בזמן החופה הם מדברים בטלפון, מנשנשים או מעשנים ומדברים בצד על כדורגל, אז מה, הם משפיעים לי על הזוגיות? התשובה היא כן ומישהו צריך להגיד להם את זה, הרב הרי לא מסביר אלא ישר ניגש לניתוח. יופי, אז רצוי להסביר ולבקש מהקהל, כמה דקות לפני החופה, להסתדר במעגלים לפי קירבה סביב החופה רגע לפני כניסת הזוג ולאהוב. לאהוב באמת רק לעשר דקות תמימות. תאמינו או לא, זו תהיה המתנה האמיתית שלהם והם גם יזכרו את זה. תבדקו ותראו. כל הזוגות מנסים להיות כל כך מיוחדים ויצירתיים ולעשות חתונה שכולם יזכרו, שכל החתונות נראות אותו הדבר.


עיקרון מס' 2: מחשבות החתן והכלה
באחד מטיוליי בעולם, הגעתי למטפל שיאצו הודי, שרגע לפני הטיפול ביקש ממני להיות איתו בכל מהלך. לא להרדם! הוא צרח עליי, לא לנדוד במחשבה, פשוט תהיה איתי. תלווה אתי במעברים בין איבר לאיבר, אני צריך את עזרתך. בהתחלה חשבתי שהוא עישן משהו, הרי עשו לי כבר מאות טיפולי שיאצו ומעולם לא ביקשו ממני כך להתרכז. מה, באתי לעבוד? אז שישלם לי...
אחרי שבוע נפל לי האסימון שזה בעצם היה הטיפול הטוב ביותר שעברתי, בין השאר בגלל העובדה שהייתי שותף פעיל במחשבה.
ולענייננו, לחתן ולכלה אסור בתכלית האיסור לחשוב על שום דבר אחר בהלך החופה. הם חייבים, כמו במדיטציה, לזרוק את כל המחשבות על איך הם נראים או מצטלמים, על מזג האוויר או אריכות הטקס. הם חייבים להיות מנותקים מהבלי העולם הזה ולהתרכז במה שכרגע מבצעים על נשמותיהם.
שמישהו אחר ידאג לכל העניינים הטכניים של החתונה - בני הזוג נמצאים כרגע עם השכינה שבאה לתת את ברכתה.


עיקרון מס' 3: טקס החופה היהודי
כן, אני יודע שאיזה סלבריטי שמחתן אותנו בטקס אלטרנטיבי שבו גם הכלה יכולה לקדש את החתן הוא הרבה יותר מעניין, שיוויוני ומודרני. וכן, גם אני שאלתי את עצמי למה הרבנים האלה צריכים תמיד להשחיל איזה משפט כפייתי דווקא בחתונה שלי ומה הקשר עכשיו לחורבנה של ירושלים אם בחרתי להתחתן בגן אירועים בפתח תקווה.
התשובה קצת מעצבנת אבל אני חייב לומר: העובדה שאין לנו מושג מה מסמלים סימני ההיכר של החופה איננה כלל ועיקר עילה לוויתור עליהם, אלא סיבה נהדרת ללמוד. פשוט לשבת וללמוד במקום לבזבז זמן על עוד אתר מתחתנים.
ולא, אין קשר לעובדת היותי חילוני או דתי, או מה הקשר שלי לאלוהים. אדם צריך להבין למה אנשים גדולים וחשובים, תיקנו דווקא את המנהגים הנ"ל ולא אחרים.

לסיכום:
רובנו משקיעים אנרגיה, כספים ובריאות בכל כך הרבה דברים לפני החתונה, ודוחקים לקרן זווית את גולת הכותרת, עילת העילות, הסיבה לכל הערב הזה. אם נתמזל מזלכם ונחשפתם לחשיבות הדבר, אל תתנו לנושא לחלוף כלא היה, הכניסו את כח האהבה פנימה אל תוך החיים הזוגיים שלכם שמתחילים עכשיו.


--------------------------------------------------------------------------------

אימון והכנה זוגית לחופה: רגע לפני היום הגדול, כשהכל מלחיץ מסביב, לוקחים נשימה עמוקה ומתבוננים פנימה, כיחידים וכזוג. נפגשים להעצים חלומות משותפים. מתחברים רגשית ורוחנית, וברגע השיא בטקס טרום חופה, מחברים את האורחים בכוונה משותפת להצלחת הזיווג.

"בארץ ישראל כאשר אדם נושא אישה שואלים אותו כך: מצא? כמו שכתוב מצא אשה מצא טוב, או מוצא? שנאמר מוצא אני מר ממות את האשה" מסכת יבמות סג'

יום החתונה, הכנות, התרגשות, כמיהה, סידורים אחרונים בשמלה ובשיער, זר והרבה תפילה שהערב הזה יזכר ולא רק ב DVD ובעיקר תקווה גדולה שזוהי רק יריית הפתיחה לחיים זוגיים פוריים, מחזקים ואינטימיים, לפחות כמו שהיתה עד עכשיו החברות.
אם כך, לא ברור בכלל מדוע אומרת לנו הגמרא ללכת לחתן ולשאול אותו שאלה כזו חצופה - מצא או מוצא? למי שטרם ירד לעומק החוצפה - האם זכית ב-"מצא אישה מצא טוב" (משלי) או אולי כדברי שלמה המלך בספר אחר שלו, קהלת, הגרלת דווקא משהו לא טוב ו"מוצא אני מר ממוות את האישה"?
מילא, לשאול את השאלה אחרי 20 שנה, אבל ביום החתונה?????
ובכן, כלל חשוב ביהדות מלמד אותנו שלתורה יש 4 דרכי פירוש והתייחסות הנקראים: פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) ושבכדי להבין כל טקסט או מצווה ביהדות עלינו לחפור עמוק, מעבר לדרגת הפשט כדי לגלות את הרבדים האינסופיים הגלומים בתוכה, כמו שרמזו לנו חז"ל בפסוק מתוך מסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה".

אין מציאות
בכדי להבין את עומקה של שאלת המציאה ברצוני לצטט את כוהן הניהול המודרני, פיטר דרוקר, שאמר ש"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו". בקריאה ראשונה באמת משפט יפה, אך כשחושבים עליו לעומק - נופל לו האסימון אט אט, ואנו נשארים עם תיק כבד של אחריות על חיינו, עתידנו ורגשותינו. ומה לגבי הזוגיות?
בעבר הלא רחוק, פילוסופים ופיזיקאים כאחד (קנט, ניוטון, ועוד) חילקו את העולם לשני חלקים:
א. הדבר כשלעצמו
ב. המתבונן
קרי, מחוצה לי ישנה מציאות אובייקטיבית שעומדת בפני עצמה ואני, כסובייקט, לעולם לא אדע, מה מתרחש בה. היא חיצונית לי.
מים רבים זרמו בנהר הפילוסופיה והמדע מאז, והיום שואלים כך: האם המתבונן, במבטו, משפיע על המציאות? האם יש בכוחה של המחשבה לברוא מציאות?

היום אנו יודעים שהגישה הישנה הרסנית. למה? כי כל זמן שאחשוב שיש משהו אובייקטיבי שמתנהל מחוצה לי - אבחר להישאר קורבן של המציאות. אחשוב שחיי נראים כמו שהם נראים ולי אין שליטה עליהם, זהו "הדבר כשלעצמו", ואיך אוכל לשנותו? אשתי הרי היא האשמה היחידה בהכל. השינוי בחשיבה מתחיל בהבנה שאין מחוצה לנו דבר מלבד מה שבראנו.

אז מה בסופו של דבר, מצא או מוצא?
נדמה לי שהתשובה הפנימית, על דרך הסוד, היא - הבעל מחליט! אין דבר כזה מציאות, כל אחד הרי רואה באותה "מציאות" לכאורה אובייקטיבית, את הריפלקציה של התבניות והתפיסות שלו ולכן, אומר לנו שלמה המלך, שהבין כידוע, הרבה יותר ממני בענייני נשים, שזה בכלל לא משנה מי זו אשתך - היחס שלך אליה הוא זה ההופך אותה מאבן מציקה ומיותרת ליהלום יקר ומשמעותי.
דוגמא: האם הנסיונות ההדדיים של בני הזוג לשנות אחד את השני מצליחות? בדרך כלל לא, נכון? בדרך כלל אני אומר לעצמי שאני מעיר לאשתי בלי סוף כדי לעזור לה. בפועל מתברר שזה רק מרחיק בינינו. אני רואה בה את השלילי שבה, לפעמים אפילו החיובי נעלם ואני נשאר רק עם העין שרואה שחורות. זאת אומרת במקום למצוא את הטוב (ויש טוב. הרבה) אנחנו בשלב מסויים בוחרים להסתכל על הרע עד כדי כך שלא רואים שום דבר אחר. לא יעבור זמן רב עד שתשאל השאלה הפנימית הנ"ל - איך אני יכול לאהוב אישה כזו?
מסקנה מהדוגמא: תמצא בה טוב, תפנה את תשומת לבה אל הטוב שבה ותקבל טוב "מצא אישה מצא טוב", אבל אם תראה בה את הרע - זה מה שיהיה "מר ממות"

סיכום
אז מי זו אשתך? היום היא כיפית, מעניינת, מרגשת, ומה מחר? אחרי הלידות וכובד החיים? ומי זה בעלך? היום הוא מחזר ומשקיע, ומה מחר?
נותן לנו החכם באדם, דווקא ביום חתונתנו טיפ לחיים, טיפ שגורם חיים. גן עדן או גיהנום - תראה בבן הזוג טוב - יתגלה הטוב שבו - תראה רע ומר - יתגלו הצדדים המרים ממוות. הכוח בידיים שלך!


בהצלחה!

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה ומאמן אישי וזוגי

אחת מהשאלות שמטרידות כמעט כל גבר או אישה העומדים לפני חתונה - איך אדע שזה זה? איך אני יודע שהיא באמת החצי השני שלי ושאיתה אני רוצה לחיות את חמישים השנים הקרובות? חוסר הודאות הוא הגורם לרבים כל כך להתלבט ולעכב את ההחלטה. משום מה, אנו רואים תופעה זו בולטת ומשמעותית בעיקר אצל גברים. מאמר זה בא לעזור להכריע בשאלה הגורלית. המאמר כתוב בזכר אך הוא רלוונטי כמובן, גם לבנות המין היפה.
הטענה של חכמת הקבלה היהודית היא - גבר ואישה אינם בוחרים האחד את השני, הזיווג נעשה כבר מרגע ירידת נשמתם לעולם, עכשיו זה רק עניין של זמן עד שהזיווג יתרחש בפועל. הסיבה לכך היא שלכל נשמה יש תיקון מסויים שאותו היא באה להשלים בעולם, על פי בעלי הקבלה - להפוך טבעה מלקבל על מנת לקבל (אגואיזם), ללהשפיע על מנת להשפיע (אלטרואיזם), על פי בעלי המוסר - לתקן את מידותיה. מכיוון שאדם לא נשוי נקרא בקבלה 'פלג גופא' פירוש - חצי גוף (היא הרי - צלע מבשרו), הוא חייב לתקן את הקלקול על ידי חיבור עם בן המין השני, ההופכי ממנו.
אפשר אפילו לומר, שעבור רוב הנשמות (יש נשמות עם תיקון מיוחד, אחר), התיקון האמיתי מתחיל רק לאחר שהאדם מתחתן ומתחיל לעבוד עם החלק המשלים שלו.
בספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת 'לך לך', שואל רבי שמעון בר יוחאי מדוע כתוב 'קשים זיווגים לפני הקב"ה' - הרי אם הוא זה המזווג את הנשמות, וודאי מכיר אותן ומה כל אחת צריכה, מדוע אם כך קשה לו לזווג זיווגים?


התשובה למעשה מתחלקת ל-2 חלקים :


א. אדם מקבל את בן / בת זוגו לפי מצבו בעולם - האם הוא בתהליך של תיקון או עדיין רחוק? האם הוא כבר הבין את התובנות שבשבילן ירד לעולם? האם הוא מממש את עצמו או עדיין לא? לפי זה, יכול להיות שיזווגו לו בינתיים מישהי אחרת שתעזור לו לעשות את התיקון ולהיות ראוי לבת זוגו האמיתית. ולכן "קשים זיווגים לפני הקב"ה" כי לפעמים הוא צריך לזווג לאדם, בגלל מעשיו השליליים, בת זוג של מישהו אחר, שתהיה אליו "מרשעת" עד שיתעורר ויבין.


ב. אחד מתלמידי הרב מרדכי שיינברגר שאל באחד משיעוריו - אני בן אדם טוב, מקיים מצוות, למה אשתי כזו מפלצת? אולי הייתי צריך להתחתן עם מישהי אחרת? ענה לו הרב על דרך דוגמא - איך מתנהגת אימא לילד שמתחיל לאכול אוכל רגיל? באותה מידה שהיא דואגת לתת לו מאכלים מסויימים ולא אחרים, מועכת, מרסקת ומאכילה בכמות מדוייקת עבורו - כך הקב"ה שלח לך, באותה מידת דיוק - את אשתך, תחושתך מושפעת מחוסר יכותך לקבל את האמת וחוסר רצונך לראות את התיקון ולהשתנות. ביום שתבין את זה ותתייחס לכל מה שהיא עושה כתיקון שנשלח אליך - אז תבין עד כמה בחרו אותה מבין מיליארדי נשים במיוחד עבורך.


המסקנה הנובעת היא פשוטה - גבר ואישה הם חלקים הופכיים, ובכדי להשלים האחד את השניה - הם צריכים לתקן את האגו שלהם או את מידותיהם: כעס, גאווה, תאווה, קנאה ועוד. כל העבודה הרוחנית של האדם נמצאת דווקא בבית, בין כותלי ביתו, ורק לאחר מכן ביחסו לשאר העולם. ולכן, מרגע שסיים האדם להתלבט ובחר - מרגע זה בת זוגו היא היא התיקון שלו.
האם תיתכן טעות? הרי גירושין הם מותרים? התשובה תעצבן את הקוראים אך לא תיתכן טעות. אם הקב"ה זיווג ודאג שמבין כל כך הרבה גברים ונשים תיפגשו דווקא האחד עם השני ותתאהבו - סימן שיש ביניכם עבודה כל שהיא. אין מקריות בעולם על פי היהדות. אם הגענו לידי גירושין, זה נובע - או מכך שאנחנו לא עושים את התיקון כמו שצריך או, וזה גם ייתכן - שסיימנו את התיקון ועכשיו אנחנו ראויים לקבל את בת הזוג האמיתית.



אם כך, לסיכום דברינו, מסתבר שהשאלה ששאלנו בהתחלה - "איך אדע שזה אכן הזיווג שלי?" בכלל לא רלוונטית ונובעת מהאגו ששואל - האם היא מספיק טובה עבורי? במקום לשאול האם אני מספיק טוב עבורה.
למה לא רלוונטית? כי האדם אף פעם לא יגיע לידי תשובה מספקת בעניין. אין בכוחו להגיע. אלא, ייטיב עם עצמו אם יבין שהגיע לעולם כדי לעשות עבודה, בכל רגע ורגע, עם כל אדם ואדם סביבו ושהזוגיות שלו עם פלונית נועדה לעזור לו בדיוק בתיקון שלו ולכן גם הזוגיות היא עבודה (טוב לא צומח בה מעצמו, אם לא זורעים ומשקים ומטפחים) ולכן, יפסיק להתלבט, יכניס עצמו למוסד הנישואין ויתחיל לעבוד.

מבוא

בשנים האחרונות נדמה ש"הכפר הגלובלי" מתחיל להבין שהוא כורה לעצמו בור, שהחיים המודרניים על כל היבטיהם יצרו מפלצות מזהמות ומבזבזות ושאנחנו עומדים בפני שואה אקולוגית שתשפיע עלינו ועל ילדינו. לצד הפעילות הירוקה האינטנסיבית והמודעות ההולכת וגדלה למצב הכדור, כאילו בכדי להכעיס, גברו גם השיטפונות, הבצורות, שריפות הענק ושינויי הטמפרטורה.
מה עלינו לעשות? לחסוך במשאבים ובאנרגיה? האם התפלת מים היא הפתרון? שקיות ירוקות? מכוניות היברידיות?
מאמר זה מבוסס על התפיסה הקבלית כי כל התופעות המשבריות בטבע נובעות מהתנהלות לא נכונה של בני האדם, במישור הגשמי ובמישור התפיסתי-רוחני ומציע שורה של שינויים בתפיסה האישית-חברתית, שיובילו לחזרה לאיזון עם הטבע והסביבה.

רקע על התפיסה האקולוגית אל מול היהודית-קבלית
המין האנושי גורם נזקים בלתי הפיכים לעולם. על כך אין ויכוח. כדור הארץ מתחמם ומאיים להטביע את ערי החוף, מקורות המים מזדהמים תדיר ופוגעים בבני האדם ובדגה, האוויר מזדהם והמשאבים הטבעיים נעלמים אט אט.
שתי גישות אקולוגיות נהוגות בימינו: האנתרופוצנטרית, המעמידה את האדם במרכז ואת הטבע, סביבו, כמו מנהל של משאבי העולם, לעומת התפיסה הביוצנטרית, המעמידה את הטבע במרכז, שוללת את הצבת האדם במרכז ורואה בו מין נוסף, שחשיבותו אינה עולה על זו של מינים אחרים.
הגישה הקבלית תומכת בגישה הראשונה ולשם הוכחה, אצטט את הרב יהודה אשלג, שכתב במאמר "הקדמה לספר הזוהר" כך: "ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים, אשר אדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו ... ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם...מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."


אך גישה זו מעמידה שאלות רבות:
א. האם האדם, כמרכז הבריאה, רשאי להשתמש ככל העולה על רוחו באוצרות הטבע?
ב. מהי הדרך הנכונה להתנהגות כ"בעלי בתים" על הטבע? האם התורה מורה לנו כיצד לנהוג?
ג. שאלה גדולה הרבה יותר - למה לו לאדם כל מרכיבי הטבע, הדומם צומח וחי שסביבו על כל פרטיהם ומורכבותם? ואיזה צורך יש לאדם בהם?

נתחיל דווקא מהשאלה האחרונה וממנה נבין את התשובות לשאלות האחרות. כותב הרב קוק כך: "עומד האדם ותוהה, איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים ה עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם - האדם... אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה, תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם, הכל שופעים עליך את כל הוויותיך. אין נקודה קטנה יתרה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו." (אורות הקודש עמ' שסא).


במילים פשוטות יותר נבהיר כי על פי חכמת הקבלה - דרגות הדומם, צומח וחי שאנו רואים מחוצה לנו, מקורם - בקיומם בתוכנו. האדם כלול מכל הדרגות הקודמות לו ובתיקון עצמו (לשם זה הגיע לעולם מלכתחילה) מתקן אותם. מדרגות הדומם צומח וחי נטולות הם בחירה חופשית ובכך הן טהורות יותר וקרובות יותר בטבען לטבע הבריאה. האדם לעומת זאת נברא כבעל בחירה חופשית ואי לכך, יכול להרים את הטבע או להחריבו, לשמש את הטבע (לעבדה ולשמרה) או להשתמש בו עד כלות המשאב האחרון. ולראיה, גם אם ניתן היה לאסוף את כל הנזקים שגרמו כל בעלי החיים, הצמחים והדוממים על פני הכדור, לכדור הארץ, לא היינו מגיעים לחלקיק מהנזק שיכול לגרום אדם אחד לא מתוקן.


הבעיה האקולוגית אם כן, איננה רק בעיה של חסכון במשאבים - היא בעיה של תודעה. האדם, מונע ע"י שיקולי רווח קצרי מועד, הורס את העולם שעל פניו הוא חי, ובמקום להיות מנהיג הטבע, זה הדואג בחמלה וברחמים כלפי נתיניו, הפך הוא להיות עריץ אגואיסט.

לדוגמא: אני מנהל עבודה במפעל תעשיית פלסטיק. בתהליכי ייצור הפלסטיק משתמשים בחומר שהוא מאוד חסכוני, אך גורם להריסת שכבת האוזן. אני ניגש למנהל המפעל ומציע לו להשתמש בתהליך חילופי אשר ממעיט את הזיהום, אך הוא הרבה יותר יקר. הנה היא תשובתו המנומקת: האחריות שלי הינה קודם כל כלפי בעלי המניות בחברה. אין לי הזכות לומר להם להפחית את הרווחים שלהם בהווה בכדי לשמור על איכות האטמוספרה בעוד חמישים שנה.
יהיו מן הקוראים שיאמרו - מה אכפת לי מה יהיה בעוד חמישים שנה? מה אכפת לי שאין מים? שיתפילו. מה אכפת לי שמישהו אחר מבזבז משאבים בלי סוף ופוגע באיזון של הטבע? על כך אומרים חז"ל "וחוטא אחד - יאבד טובה הרבה" פירוש: תפסיקו לחשוב שיש אני והוא. כל אדם בכל מעשה שלו, קטן או גדול, משפיע על כל העולם. ציטוט: "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט". הרב יהודה אשלג. הקדמה לספר הזוהר.



מה אומרת על כך התורה?
גם התורה מצווה אותנו "בל תשחית". למעשה עפ"י ההלכה, כל חפץ בעל ערך נכלל באיסור זה. כל השובר חפץ, קורע בגד, הורס בנין, חוסם באר, או מקלקל מזון באופן מבזה, עובר על איסור בל תשחית. (משנה תורה לרמבם ו') אפילו השימוש בשמן או דלק צריך להיות עם מקסימום יעילות, ואסור להשתמש בהם בצורה שגורמת להם להישרף מדי מהר (מסכת שבת סז, עב).


בקהלת רבא כתוב כך: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה, ז,א)


לסיכום חלק זה נאמר כך: מצב הטבע מעיד על מצבו המוסרי של האדם, הטבע משתולל מכיוון שבני האדם האחראים עליו, התדרדרו מוסרית והפסיקו להתחשב באינטרסים אחרים, סביבתיים, מלבד טובת עצמם.
ניתן לענות עכשיו על שתי השאלות הראשונות על ידי הלכות שנת השמיטה הנהוגה ביהדות - הן המגדירות לנו בפשטות את היחס הנכון של האדם לטבע: השתמש, עשה, פתח, גע, האדמה איננה מוזיאון, השתמש בה בכדי לזון עצמך, אך דע, יש זמן להשתמש ויש זמן לנוח, כמו שציוויתי עליך לעבוד שישה ימים ולנוח בשבת, כך גם האדמה צריכה את ההפסקה שלה. זכור מי נתן לך אותה, ועבוד אותה עם כל הכבוד והענווה הראויים.

מי יותר חכם?
כחברה, איבדנו מזמן את האמונה הפשוטה הזו בטבע ובחוקיו. אנחנו מכופפים כל חוק טבעי אפשרי כי אנחנו חושבים שבגלל שאנחנו בעלי הבית על הטבע, סימן הוא שאנחנו יותר חכמים מהטבע. זה לא נכון. דוגמא: בצונאמי שפקד את הודו, סרי לנקה, תאילנד ואינדונזיה בדצמבר 2004 נהרגו כ280,000 בני אדם. כמה בעלי חיים נהרגו?
מהעדויות הרבות שהצטברו בחודשים שלאחר הצונאמי, התבררה תמונה לא הגיונית בעליל - אין עדות ולו אחת לבעל חיים שמת בשיטפונות. לעומת זאת, יש מאות עדויות של בני אדם שראו בעלי חיים בורחים לגבעות ולהרים שעות רבות לפני הרעידה.
אז מי יותר חכם? התשובה היא שהאדם מסוגל בפוטנציאל שלו להגיע מעלה מעלה, אך אם הוא אינו מתפתח רוחנית ומוסרית, הוא יורד מטה מטה והופך להיות גרוע יותר מהחי, ואז סוחב יחד איתו גם את הטבע לתהום פעורה.

הכרחיות ומותרות
לא קיבל האדם רשות להשתמש אלא במה שהכרחי לקיומו, מעבר לכך זה יוצר קלקולים רבים והפרת האיזון. דוגמא: אני, אשתי ושלושת ילדיי זקוקים לרכב בכדי להגיע ממקום למקום, לשם הדוגמא נאמר שזה הכרחי (וההכרחי הוא לא יגונה ולא ישובח), עכשיו השאלה- איזה רכב לרכוש? משפחתי או ג'יפ? טוב, אנחנו גרים אמנם בגבעתיים ולא ממש נוסעים בחולות פלמחים אבל ג'יפ זה הרבה יותר נח וחוץ מזה לכל החברים שלנו יש. נכון שזו מכונה מזהמת ובזבזנית אבל זה הרבה יותר בטיחותי למשפחה מרכב רגיל.
אז זהו, שהשיקולים הללו אינם שיקולים רלוונטיים בכלל. בפועל, במקום לצרוך X דלק בשנה, אתה צורך 2X.
על פי חכמת הקבלה, אין לאף אחד מאתנו זכות להשתמש בטבע בשום צורה בזבזנית או מתירנית. ניתן להסיק זאת בדבריו של הרב אריה לוין, תלמידו, שמספר על הרב קוק: "בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח"
מי נתן לי את הזכות לבזבז דלק לא הכרחי? מי נתן לי את הזכות להתקלח במשך שעה או להשתמש במפית אחת לנקות את פי במסעדה יותר ממה שאני באמת צריך? מי נתן לי את הזכות להשתמש בשקית אחת יותר מההכרח?
אולי זה נשמע קיצוני אבל אם לא נתעורר עכשיו ואם נמשיך לחשוב שלבעל הבית מותר לעשות כרצונו וש"אין דין ואין דיין", סביר שנמצא עצמנו תוך כמה שנים בלי בית.

מאמר 1 בסדרה - תחילתה של סדרת מאמרים שמטרתם לפתוח מספר נקודות מאוד חשובות ועקרוניות לחינוך ילדים באור הקבלה. הפעם על העקרון הנצחי "יד ימין מקרבת, יד שמאל דוחה".

עקרונות יסוד בחינוך ילדים לאור הקבלה - סדרת מאמרים
חינוך ילדים הוא נושא מורכב המכיל בתוכו דקויות רבות, קושי רגשי והתמודדות לא פשוטה הנדרשת מההורים במקביל למהמורות החיים בעידן הטכנולוגי עמוס הדרישות. אם כך, מדוע בכדי לנהוג על רכב אנו נדרשים לעבור מבחנים ובכדי להיות הורים לא נדרש דבר? מי, אם כך, ילמד אותנו איך עושים זאת נכון?
עיון מעמיק בכתבי היהדות והקבלה מגלה משנה חינוכית סדורה ומפוארת. המעניקה כלים ועקרונות יסוד לכל הורה כיצד לחנך בצורה נכונה את ילדיו.
בסדרת מאמרים זו, אנו מעוניינים לגלול את התורה המופלאה הזו ולפשט, עד כמה שניתן, את העקרונות הרוחניים לכדי מעשים בפועל.

מאמר 1: "שמאל דוחה וימין מקרבת"
תורת הקבלה מלמדת אותנו שימין מיצג את הכוח של החסד, הנתינה, הזרימה והאמונה ושמאל מייצג את הכוח של הגבורה והדין, העצירה והביקורת.
כוח הימין בנפש האדם בא לידי ביטוי בהסתפקות ושמחה במה שיש, שמחה שאינה תלויה בדבר, האדם מרוצה ממצבו וטוב לו. קו ימין מביא את האדם לשמחה, "איזהו עשיר - השמח בחלקו" (אבות ד' א').
כוח השמאל בנפש האדם בא לידי ביטוי בחוסר שביעות רצון, בביקורת עצמית וביקורת על הסביבה. מי שנוהג עם עצמו בקו שמאל - יכול להגיע ח"ו למצב של ייאוש. למה? כי הוא כל הזמן רואה את חצי הכוס הריקה.
אמנם אנשים בעלי קו שמאל שליט הם בלתי נסבלים כלפי עצמם וכלפי הסביבה, אולם, בעיני המקובלים, גם קו ימין לבדו אינו טוב. אם האדם רק בקו ימין זה מביא אותו להתנוונות - הוא לא שואף להתקדם. אין לו רצון להשתנות ולכן הוא לא מתפתח. קו שמאל הוא שמניע את האדם לרצות לשנות את עצמו או את המציאות בה הוא חי.
האיזון הנכון הוא החיבור של שתי התכונות האלה בכל רגע ורגע. כמו בכל גילוי של אמת - שני הכוחות, שני הניגודים, צריכים לפעול ביחד, באופן סימולטאני, על מנת שיתגלה קו האמצע, הלא היא דרך המלך. אמנם למוח שלנו קשה לתפוס איך שתי תנועות הפוכות יכולות לפעול ביחד, אבל זה הכרחי ללמוד את האומנות הזו ולעזור לילדינו ללמוד אותה.

איך עושים זאת בפועל?
כמובן שבכדי שהאיזון הזה יעבור לילד הוא צריך להתקיים קודם בנו, כמאמר הכתוב "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (מסכת בבא מציעא), כי אם ההורה בעצמו לא עושה את האיזון בצורה נכונה, למשל, כל הזמן בביקורת, תסכול וחסרונות, הילד יתקשה לאזן את הכוחות בתוכו.
התשובה היא בראש ובראשונה - באיזון הנכון שבין חופש ובין גבולות. בדור שלנו ישנם הורים שנוטים להיות "סחבקים" של הילדים. זו טעות! זה לא טוב! הקבלה מלמדת על סדר רוחני של השתלשלות בעשר הספירות והסדר הזה פועל גם בעולם שלנו. הורים צריכים להיות מעל הילדים - לא מתחת ולא בשווה. מחנך צריך להיות מעל הילד שלו. "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ' י"א) זה אומר לכבד את מי שמעליך. ילד מחויב לכבד את ההורה והורה אסור לו לרדת לרמתו של הילד אלא להיות לו סמכות. ילד הוא ענף של ההורה והענף נתלה בשורש. אם אין לילד על מי להתלות הוא מרגיש חוסר בטחון, כמעט אבוד ממש.
האיזון הנכון נוצר כאשר מצד אחד (ימין מקרבת) נותנים לילד אהבה וחיבה, מספקים לו את מה שהוא צריך ומצד שני (שמאל דוחה), באותו הזמן, גם שומרים על מרחק וקובעים לילד גבולות. חייבת להיות מערכת יחסים אשר בה ההורה הוא זה שאומר את המילה האחרונה בבית וזה בהחלט מטיל אחריות מאוד כבדה על ההורים, מחייב אותם להיות בוגרים בנפשם וחזקים בתודעת עצמם.

למה הכי קשה זה לשים גבולות?
בכל חינוך צריך להיות חלקים מותרים וחלקים אסורים. הסוד בחינוך נכון הוא שעל מה שאסור- לא מתווכחים! אם הילד מגיע לגבול ומנסה לעבור אותו ההורה עומד שם כמו אריה. עד שם אתה אוהב אותו ללא גבול וכאן אם לא תשים גבול - הרסת את הילד!
למה זה קשה? כי לצערנו, לא תמיד ברור להורה מה הם הגבולות שהוא עצמו מאמין בהם. מה הם הקווים האדומים? על מה נלחמים ועל מה לא? צריך להיות ברור שעל מה שלא - אין אפילו ויכוח, לא מדברים על זה בכלל בבית. למשל, אם אני רוצה לחנך את ילדיי להתחשבות בזולת, אז כתוצאה מזה אני מחליט שכשהם קמים בבוקר הם מסדרים את המיטה, למה? כי אם הם לא יסדרו אחריהם מישהו אחר בבית יסדר בשביל כולם. מאותו הרגע אני עומד שם ולא זז. עד שהנושא יהפוך אצלם לטבע. ניתן ליצור זאת לגבי כל נושא שאתה מאמין בו ומאמין שזה לטובת הילד ולא סתם קפריזה שלך.
הטעות הנפוצה היא שההורה לא עומד כמו אריה אלא כמו כבשה. החלטתי, לדוגמא, שהילד לא מקבל שוקולד אחרי ארוחת ערב כי היום הוא כבר אכל יותר מדי שוקולד. הילד מבקש, ההורה מסרב ואז הילד מתחיל להשתולל, לבכות וכו', ההורה החלש אומר "טוב טוב, קח שוקולד ותפסיק לבכות", בכך הוא מלמד את הילד "עברית לא נכונה" - 'כן' פירושו - אני מבקש ומקבל מיד, 'לא' - פירושו - אני צריך לעשות בלאגן כדי לקבל.

לסיכום
הרב יהודה אשלג "בעל הסולם" אומר שצריך להיות רוב היום בקו ימין, בשמחה, ורק חצי שעה ביום להיות בקו שמאל - לבחון במה אני לא שלם. אם אדם פועל כך הוא מאזן בצורה נכונה בין הימין והשמאל. חשוב מאוד שההורה יתנהג כך בבית שלו ויקרין את הדרך המאוזנת הזאת: בקשר שלו עם אשתו, בניהול הבית ובחינוך ילדיו. הילד ילמד מתוך הדוגמא האישית של ההורה לעשות את האיזון הנכון בין מה ש"מתחשק לו" לבין מה ש"צריך".

מאמר מרתק על היום הגורלי, תשעה באב. יום של פורענות מימים ימימה, היום של הנחש, יום של צרות גדולות, אבל יום שעתיד להפוך ליום של שמחה עצומה, לידתו של משיח

מבוא
תשעה באב הוא אחד הימים החשובים ביותר במעגל השנה. אחד מחמשת הצומות המרכזיים של העם היהודי. באופן רשמי התענית של תשעה באב מציינת את חורבנם של שני בתי המקדש. בית המקדש הראשון שנחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל, ובית המקדש השני שנחרב בידי טיטוס הרומאי. למרבה הפלא שני הבתים נחרבו בדיוק באותו התאריך. תשעה באב הוא גם השיא של תקופת 'בין המצרים' והוא יום של דין קשה והסתרה גדולה לעם ישראל. יש מקומות שבהם הוא נקרא יום שכולו חושך, היום של הנחש, ואכן מאז חורבן בתי המקדש אירעו או התחילו מאורעות קשים רבים לעם היהודי דווקא ביום זה.
עלינו להבין כי בעולמנו, כל דבר מורכב מפנימיות וחיצוניות, קליפה ופרי. בחיצוניות, כל הדברים הנוראים שקרו בתשעה באב, קרו כתוצאה מהחורבן של בית המקדש, אולם בפנימיות, השורש לכך עמוק הרבה יותר. עלינו לחזור לאירוע קדום יותר שהתרחש ביום הזה, חטא המרגלים. אבל גם שם לא ממש נמצא את הסיבה להיות יום זה מועד לפורענות. לשם כך, עלינו להבין את השורש הרוחני של היום הזה, במסגרת הכללית של תיקון העולם. במאמר זה ננסה להבין את הסיבות להיותו של ט' באב יום של הסתרה כל כך גדולה ונראה כיצד הוא יכול למעשה להפוך למפתח לתיקון וגאולה, ואיזה חלק יש לנו במהפך הרוחני של היום הזה.

טיפול שורש
הכל מתחיל באדם. בכל אדם קיימת בחינה של גדלות ובחינה של קטנות, ובכל רגע אנחנו נבחנים כיצד אנחנו אוחזים במציאות. האם ממקום של גדלות או ח"ו ממקום של קטנות וצרות. בטבעו, האדם רואה את העולם מתוך נקודת המבט הצרה שלו, איך העולם נראה לו ואיך העולם משרת אותו ומספק את כל רצונותיו. צר היא מילה נרדפת לאויב. האויב הגדול ביותר שלנו הוא הצרות - צרות העין, צרות הראיה, צרות הדעת והתפיסה.
מעולם לא חסרו לנו אויבים חיצוניים וגם בימינו הם רבים ומסוכנים. התורה אמנם מצוה אותנו, "אם בא להורגך השכם להורגו", אנו מצווים להלחם באויבים החיצוניים בעת הצורך ולהגן על עצמנו. אולם, תורת הקבלה מלמדת אותנו, שעיקר המלחמה שלנו אינה באויבים החיצוניים, אלא באויבים הפנימיים. העבודה האמיתית היא תמיד בשורש הפנימי הרוחני של הדברים. אם רוצים לעקור עשבים שוטים מהגינה, לא מספיק לקצוץ אותם, צריך לעקור מהשורש, לעשות טיפול שורש, אחרת הם ישובו ויגדלו. אם אנו רוצים לצאת מהקטנות, המקומות הצרים והמאיימים של חיינו, אנו חייבים לעשות עבודה רוחנית בשורש ולהגיע לגדלות אמיתית. השורש של כל האויבים החיצוניים נמצא תמיד בקטנות ובצרות הפנימית של כל אחד מאיתנו.

בסוד התקופה
שלושת השבועות של תקופת בין המיצרים אף פעם אינם קלים. מעצם תכונתה הרוחנית של תקופה זו, באופן טבעי, כולנו נוטים לראות את המציאות סביבנו כקשה ובעייתית. כדי להבין זאת צריך להתבונן בסוד החודשים של תקופת בין המיצרים, תמוז ואב (נביא את הדברים בקצרה מפני שהם מפורטים במאמרי החודשים באתר).
ידוע כי לכל חודש ישנו צירוף שם הוי-ה המיוחד לו. השם המפורש נחלק לאותיות י' ו-ו' שהן אותיות זכריות המבטאות מילוי של אור ושפע, ואותיות ה' ו-ה' שהן אותיות נקביות שמייצגות את הכלי לקבלת השפע ומשום כך גם מייצגות את הגבלת השפע. סדר ההשתלשלות הנכון הוא קודם אור ואחר כך כלי, קודם השפעה ואחר כך קבלה. הסדר הזה מופיע רק בחודש ניסן ויוצא מהראשי תיבות של הפסוק, "ישמחו השמים, ותגל הארץ" (תהילים צ"ו י"א). הסדר הזה מצביע על שליטת מידת הרחמים בעולם.
לעומת זאת, בחודש תמוז הצירוף הוא בסדר הפוך של הוי-ה ויוצא מסופי התיבות של הפסוק, "זה, איננו שוה לי" (אסתר ה' י"ג). סדר שכזה מצביע על שליטת מידת הדין בעולם, הכלי קודם לאור, החיסרון קודם למילוי, זהו סדר של דין מוחלט.
בספר היצירה כתוב גם שלכל חודש, יש תכונה בנפש ואות מסוימת שמאפיינת אותו. תכונתו של חודש תמוז בנפש היא הראיה והאות שלו היא האות ח'. האות ח' מופיעה לראשונה בספר בראשית במילה חושך, ואכן, מבחינת החיצוניות, בתקופת בין המיצרים רואים בעיקר חושך. יוצא שעיקר העבודה בחודש הזה קשורה בראיה, להוציא את האור מהחושך, לראות שהקב"ה טוב ומיטיב גם אם המציאות לכאורה מראה אחרת.
תקופת בין המיצרים ממשיכה לתוך חודש אב. תכונתו של חודש אב בנפש היא השמיעה והאות שלו היא האות ט'. תכונת השמיעה היא היכולת של חיבור בין דברים, השמיעה מקושרת לספירת בינה. בינה היא אחת משלוש הספירות שנקראות ראש. זהו המקום שבו אין מסכים וגבולות, מקום שבו מתגלה האחדות. לרוב, השמיעה שלנו תלויה ברצון לשמוע. בקטנות, אנו יכולים להתנהג כמו ילד שכאשר אינו רוצה לשמוע, אוזניו כביכול נאטמות. בגדלות, אפשר כמובן לשדרג את הרצון ולהפעיל את השמיעה החיצונית והפנימית, לשמוע טוב.
צירוף שם הוי-ה של חודש אב הוא ק.ו.י.ק. היוצא מראשי התיבות של הפסוק, "הסכת ושמע, ישראל, היום" (דברים כ"ז ט'). חציו הראשון של החודש עד לט"ו באב, מהותו דין ולכן ה' קודם ל- ו', כלי קודם לאור. חציו השני מהותו רחמים ולכן י' קודם ל- ה', אור קודם לכלי. הצירוף מייצג את המעבר מהקטנות הקשה של בין המיצרים ותשעה באב לגדלות וההארה של ט"ו באב, בו אנו שבים לראות ולשמוע ממקום של אחדות.

הכלי לקבלת האור
כתוב בספר שמות, "ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם" (שמות כ"ה ח'). לכאורה יש כאן טעות דקדוקית, בעברית נכונה צריך לומר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו. על זה אומרים המפרשים, "ושכנתי בתוכם", הכוונה בתוך לבם, בתוך כל אחד מהם. כשעם ישראל בונים מקדש, הם בונים כלי שלם לקבלת האור האלוקי, מקום להשראת השכינה הקדושה שהיא האור של כלל נשמות ישראל.
במהלך מסעות בני ישראל במדבר כתוב תמיד, "ויחנו, וייסעו", ואילו לפני מתן תורה כתוב, "ויחן-שם ישראל" (שמות י"ט ב') בלשון יחיד. רש"י מפרש שם, "כאיש אחד בלב אחד". הכלי השלם הוא האחדות. כשעם ישראל באחדות אז אפשר לקבל תורה, האור יכול להתגלות.
מדי שנה ביום הכיפורים היה הכהן הגדול אומר את השם המפורש, בקול רם, בתוך קודש הקודשים. בדרך כלל אסור בתכלית להגות את השם המפורש מפני שזה גורם לכניסת אור גדול לכלים קטנים וגורם לשבירת הכלים. אולם בפעם היחידה הזאת בשנה, בזמן מסוים, במקום מסוים, וע"י אדם מסוים, נפתח חלון מיוחד שבו יכול האור לעבור בשלמות. לכן הכהן הגדול היה יכול להגות את השם המפורש בקול, והכלי הכללי של כלל ישראל היה יכול לקבל את האור בשלמות.
נאמר שברגע זה היו כל עם ישראל שעמדו צפופים בבית המקדש, משתחווים, ולכל אחד ואחד היה די מקום להשתחוות, "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה' ד'). מתוך אחדות רוחנית שלמה, הכלי התרחב וגדל מספיק כדי לקלוט לתוכו את האור בשלמות.

בסוד חותם ונחתם
תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל המציאות הגשמית בעולמנו היא השתקפות של מציאות רוחנית עליונה. המציאות הגשמית משתלשלת ממציאות רוחנית עליונה בדרך של חותם ונחתם. זאת אומרת, כפי שיש צורה בעליונים כך ישנה צורה בגשמיות שהיא העתק מוחלט של הצורה בעליונים, רק שהיא יורדת והופכת לגשמית יותר ויותר ממדרגה למדרגה. בתחילה היה אור אינסוף פשוט ממלא כל המציאות ולאחר הצמצום נבראו העולמות - עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כל אחד מהעולמות נחתם מהעולם העליון לו, והדרך שלנו ללמוד על העולמות העליונים היא להתבונן בעולמנו.
האדם נברא בצלם אלוקים ולכן הוא השתקפות גשמית של מציאות רוחנית שנקראת אדם, צלם של העולמות העליונים. בגוף האדם קיימים תרי"ג אברים שהם כנגד תרי"ג אברים רוחניים בנשמה ותרי"ג צינורות של שפע שמחברים את האברים הרוחניים לגשמיים, צינורות אלה הם תרי"ג המצוות שבאמצעותן יכול האור הרוחני של הנשמה לשרות בגוף הגשמי. מבנה בית המקדש גם הוא היה העתק גשמי מדויק של המבנה הרוחני של השכינה הקדושה, וכך אפילו במבנה גשמי יכול היה לשרות האור הרוחני של השכינה הקדושה.
מסופר על אפלטון שחי בתקופת חורבן בית ראשון ועבר ליד בית המקדש החרב. הוא ראה שם את ירמיהו הנביא מתאבל ובוכה ושאל אותו על מה הוא מתאבל כל כך, ענה לו ירמיהו, על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש. שאל אותו אפלטון בתמיהה, איך חכם כמוך בוכה על עצים ואבנים? השיב לו ירמיהו בשאלה - האם יש לך שאלות וחקירות בפילוסופיה שעדיין לא הצלחת לפתור? ענה אפלטון, ודאי, והעלה בפניו מספר בעיות בהן התלבט. מיד ענה לו ירמיהו תשובות מדויקות לכל הבעיות שהעלה. אפלטון נדהם ושאל אותו מאין שאב את החכמה הזאת. ענה לו ירמיהו - את החכמה הזאת והרבה מעבר שאבתי מהעצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עצים ואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוקים מופלאה.
אולם גוף גשמי תקין ומקדש מפואר אינם מספיקים. כדי שהאור האלוקי יתלבש בכלי, צריך גם מידות מתוקנות, מעשים נכונים, דיבור נכון - להשתמש בקבלת האור על מנת להשפיע אותו לאחרים. ההקבלה בין מבנה העולמות העליונים, מבנה האדם ומבנה בית המקדש, בדרך של חותם ונחתם, גורמת לכך שיש לכל אחד מאתנו אחריות עצומה ושלכל פעולה ומעשה של כל אדם יהודי ישנה השפעה על אחדות השכינה ולכן גם על קיומו של בית המקדש.

שורש התיקון
נאמר, שדור שבו לא נבנה בית המקדש, כאילו נחרב בו בית המקדש. אם אנחנו עושים השתדלות מצדנו ובונים מציאות רוחנית שבה יש כלי לאור, האור מיד יתלבש בכלי. אין עיכוב על האור מצד הבורא, כגודל הכלי כך כמות האור שתיכנס בו. לכן, כשנראה לנו שיש מסביב אויבים שמתנכלים לנו ומאיימים להשמיד אותנו, אנו צריכים להבין שזה נובע מתוכנו, מחוסר השלמות של הכלי שלנו. ללא אחדות, אהבת חינם ובנית כלי רוחני שלם, האור ימשיך לשכון מחוצה לנו ובית המקדש ימשיך להיחרב מדור לדור כשכמות האויבים והאיומים מסביבנו רק תגדל ח"ו. בנו תלוי הדבר! כולנו יחד ככלי אחד גדול וכל אחד מאיתנו, ככלי קטן, בתוך הכלי הכללי, יכול להביא את השכינה לשכון שוב בתוכנו.

חטא המרגלים
הזכרנו בהתחלה את חטא המרגלים. ידוע שברוחניות אין זמן ומקום, לכן כל מאורע שקורה, טבוע במציאות וחוזר על עצמו מדי שנה בזמן קבוע. שנה מלשון שונה, חוזר על עצמו, עם האפשרות לשנות ולתקן. השורש הוא המאורע שארע פעם אחת וממנו נגזרת המציאות שחוזרת מדי שנה בשנה ונותנת לנו את האפשרות לתקנה.
השורש הנגלה של תשעה באב טמון בחטא המרגלים, באותו יום בו חזרו המרגלים משליחותם והוציאו את דיבת הארץ רעה. באותו יום כל העם בכה על מר גורלו ורצה לחזור למצרים, חזרה אל צרות הנפש. כתוב, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", וכתוב בגמרא, "אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר הקב"ה, הם בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות" (סוטה ל"ה).
חטא המרגלים גרם לפגם שורשי ועמוק ביכולת של הכלי לקבל אור והפגם הזה הפך להיות חלק מהמציאות לדורות, ביום תשעה באב. במציאות של המדבר נגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה, במקום להיכנס מיד לארץ ישראל, ולאורך ארבעים שנות הנדודים, מדי שנה בשנה בערב תשעה באב, היו בני אותו דור חופרים קברים ונכנסים לישון בהם. בבוקר, מי שלא התעורר, כיסו אותו בחול וכך הוא נקבר והלך לעולמו. במשך ארבעים שנה הלכו לעולמם כל אותו דור שהיו שותפים לפגם הזה ורק אז נתאפשרה לעם ישראל הזדמנות חדשה לבניית כלי חדש ומתאים לכניסה לארץ ישראל.
מהדברים מסתמן כי כל הפורעניות של תשעה באב הן תולדות של הפגם שעשו המרגלים ואנשי אותו הדור. בקטנות שלהם, בצרות נפשם, גרמו להסתלקות האור מהכלי של יום תשעה באב.
השורש של חטא המרגלים גרם לתוצאה של יום, שאין בו אפשרות לתיקון, עד גמר התיקון. זהו היום היחידי בשנה שבו אסור ללמוד תורה, מכיוון שאי אפשר להעלות בו ניצוצות. לדור המדבר היתה אפשרות להיכנס מיידית למקום אור גדול, לארץ זבת חלב ודבש. אבל ההסתרה והצרות שהם כפו על המציאות, גרמה להם לראות את האור הגדול כחושך גדול. צריך להבין, שמול כל אחת משש מאות אלף הנשמות שיצאו מנשמת אדם הראשון לאחר שבירת הכלים, ישנה אות אחת בתורה. אם רק אות אחת בספר תורה נפגמת, כל הספר פסול. האור האלוקי אינו יכול לשכון בתוכנו אם כלל נשמות ישראל הן בפירוד. כך גם עלייתו הרוחנית של כל אדם נמדדת באחדות הרצונות שבתוכו, כשכל הכוחות והרצונות מופנים למטרה רוחנית ממוקדת, לאחדות ודבקות בקב"ה, האור יכול לשכון בתוכו ואז הוא נמצא בקדושה ולמעשה בנה בתוכו את בית המקדש הפנימי שלו. בית לשכינה הקדושה לשכון בתוכו.
אולם, כפי שאמרנו בהתחלה, השורש הרוחני לנפילת אותו הדור דוקא בתשעה באב הוא עמוק יותר מזה. חטא המרגלים קרה בתשעה באב מפני שיום זה היה מועד לפורענות עוד מבריאת העולם, מעצם טבעו הרוחני. זהו יום של חסרון גדול ולכן יום שיכול לגלות אור גדול, או ח"ו, לגרום לנפילה גדולה, כפי שקרה בחטא המרגלים.

היום של הנחש
על מנת להבין את טבעו הרוחני של יום תשעה באב, עלינו ראשית להתבונן בסדר המופתי אשר עליו מושתתת כל הבריאה. ישנם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, כנגדם יש שס"ה (365) מצוות 'לא תעשה' וכנגדן יש שס"ה גידים בגוף האדם. כשכל גיד בגוף שלנו הוא כנגד מצות 'לא תעשה' וכנגד יום בשנה. חכמי הסוד יודעים את כל הקשרים על פרטיהם. אנו יודעים בודאות רק על קשר אחד, החשוב מאוד לעניינו של תשעה באב.
בספר בראשית מתואר מאבק אימתני שנאבק יעקב אבינו במלאך מסתורי, "ויותר יעקב, לבדו; ויאבק איש עמו, עד עלות השחר" (בראשית ל"ב כ"ה). בהמשך כתוב, "וירא, כי לא יכל לו, ויגע, בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו" (שם). יעקב מנצח את המלאך והמלאך מברך אותו, אבל הפגיעה שפגע בו המלאך בכף ירכו נשארת ויעקב יוצא משם צולע. אז אומרת התורה, "על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה, אשר על-כף הירך, עד, היום הזה: כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה" (שם). נראה איך זה בדיוק קשור לעניינינו.
אומרים המפרשים, שאותו מלאך היה השר הרוחני של עשו, היצר הרע בעצמו. גם אמרו, שכל אבריו של יעקב, נלחמו במלאך אותו הלילה, חוץ מגיד אחד, גיד הנשה. ידוע מתורת הקבלה, שדומה מתחבר עם דומה. גיד הנשה הוא הגיד היחידי בגופנו ששייך ליצר הרע ולכן רק שם היה לאותו מלאך אחיזה. על כן אנו מצווים במצוה החמורה, שלא לאכול את גיד הנשה והוא אפילו אסור בהנאה כלשהי ואסור אפילו לתת אותו למאכל כלב. הכל כדי להרחיקנו, ממקום החיבור, לכח הרוחני שהוא מייצג.
כנגד גיד הנשה, עומד היום של תשעה באב בשנה. הוא נקרא גם היום של הנחש - יצר הרע. למדנו כבר שרע זה ראשי תיבות 'רצון עצמי', הכח המשחית של הרצון לקבל המקולקל, האגואיזם שעסוק רק בעצמו. מהכח הזה וכל מה שמייצג אותו אנו מצווים להתרחק כמו מאש. לכן גם כתוב בהלכה שכל מי שאוכל בתשעה באב כאילו אכל את גיד הנשה. היינו, שהכניס לתוכו את התמצית המרוכזת שרק מחזקת את כוחו של היצר הרע ומרחיקה אותנו עוד מהתכלית של חיי השפעה.
הענין הוא ש'נחש' בגימטרייה שווה 'משיח'. דוקא המקום של ההסתרה הכי גדולה, דוקא ביום של הנחש, יכול להיוולד משיח. כגודל הפרי, כך עובי הקליפה. כגודל ההסתרה, כך עוצמת האור הטמון בתוכה. אלה הם החוקים הרוחניים של הבריאה, בסוד, הקליפה קדמה לפרי.

החורבן
מסופר בגמרא (גיטין), על סעודה שערך אדם אחד מחשובי ירושלים בתקופת בית שני. הוא ביקש ממשרתו להזמין לסעודה את חברו הטוב, קמצא. המשרת הלך לחפש את קמצא ובטעות הזמין את בר-קמצא שהיה אויבו של בעל הסעודה. במהלך הסעודה ראה בעל הסעודה את בר קמצא יושב בין האורחים הנכבדים. הוא ניגש אליו ורצה לסלקו מהסעודה. אמר לו בר קמצא, אל תבייש אותי, אני אשלם עבור מה שאוכל ואשתה. אולם בעל השמחה התעקש לסלקו. בר קמצא המבויש ניסה שוב והציע לשלם את עלות הסעודה כולה, אך בעל הסעודה התעקש וגרש אותו משם. באירוע נכחו ראשי החכמים של ירושלים. כולם היו עדים לתקרית אבל אף אחד מהם לא עשה דבר בכדי לפשר בין השניים ולהציל את כבודו של בר-קמצא.
באותה תקופה עם ישראל כבר היה במציאות רוחנית קרובה לשבירה, אבל עדיין איכשהו הצליחו להכיל את האור האלוקי ששכן בבית המקדש. המאורע הזה, שבו הייתה שנאת חינם כל כך גדולה, בנוכחות חכמים שלא מחאו, היה למעשה הקש ששבר את המציאות הרוחנית השברירית של אותה תקופה. חכמי הדור אמורים להיות עיני הדור ולהיות במקום של גדלות ולהוביל את העם לכך, ומכיוון שגם אצלם הופיעה צרות ראיה, נשבר הכלי והסתלקה שכינה מעם ישראל.

פתח לשכינה
אולם השכינה לעולם לא מסתלקת לגמרי. יש תמיד חלק אלוק ממעל, שמחייה כל דבר שקיים בעולם. כך הכותל המערבי, השריד האחרון של בית המקדש, עומד על כנו לאורך כל שנות הגלות. למעשה, מהווה סדק לשכינה להמשיך ולהציץ בנו ולוודא שאנו מתקדמים בדרך הנכונה. נאמר בשיר השירים, "...הנה-זה עומד, אחר כתלנו--משגיח מן-החלנות, מציץ מן-החרכים" (שה"ש ב' ט'), זהו הכותל שלא הסתלקה ממנו שכינה מעולם.
אמרנו שעל פי ספרי הסוד, דווקא יום תשעה באב הוא שורש התיקון שלנו ובו ייוולד משיח צדקנו! ולמה? מכיוון שכגודל החושך, כך גודל ההשתוקקות, הכנת הכלי. לכן חשוב ביום תשעה באב להתחבר לחסרון ביהמ"ק ברמה הפנימית העמוקה ביותר, להשתוקק לאור ולבנות רצון אמיתי לקבלת האור ע"י אהבת חינם, שאותה מגדיר "בעל הסולם", כנתינה והשפעה, ללא קבלת שכר או טובת הנאה, אלא רק לשם שמיים. ע"י כך יהפוך הסדק לכלי שלם וגדול.

זכרון נצחי
נאמר בגמרא (ברכות ל"ב), שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אך שערי דמעה לא ננעלו. מסופר על נפוליון שהגיע במסעותיו לעיר אחת בדיוק בערב תשעה באב. בעוברו ליד בית כנסת גדול שמע קול בכי מר עולה מתוכו, הציץ פנימה וראה את כל המתפללים יושבים על הרצפה ממררים בבכי וקוראים קינות. הוא שאל את עוזריו, האם קרה איזה אסון ליהודים שככה הם בוכים והם ענו לו שהיהודים מתאבלים עכשיו על בית מקדשם שנחרב. שאל, מתי נחרב? ענו לו, לפני כ-2000 שנה. נפוליון מאוד התפעל מכך ואמר לפמלייתו, עם שככה בוכה על ביתו שנחרב לפני 2000 שנה, עתיד ביתו להיבנות מחדש.

נבואת העתיד
כתוב, שמי שמצטער בצער הציבור, שמח בשמחת הצבור, כי כך הוא מעורר רחמי שמיים ומביא אור ושמחה לעולם. כפי ששנאת חינם גרמה לחורבנו של בית המקדש, כך אהבת חינם תבנה את בית המקדש ותשעה באב ותקופת בין המיצרים יהפכו מתקופה של אבל למקור של שמחה גדולה.
מסופר בגמרא (מכות כ"ד), מעשה ברבי עקיבא וחכמים שעלו לאחר החורבן לירושלים, כשהגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים. התחילו החכמים לבכות ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו מדוע הוא צוחק, השיב להם, מדוע אתם בוכים? אמרו לו, מקום שנאמר בו, "והזר הקרב, יומת" (במדבר א' נ"א), עכשיו שועלים מהלכים בו, ולא נבכה? ענה להם שלכן הוא צוחק, שעכשיו שנתקיימה נבואתו של מיכה, "לכן, בגללכם, ציון, שדה תחרש..." (מיכה ג' י"ח), זוהי הוכחה גמורה שכל הנבואות עתידות להתגשם. כולל נבואתו של זכריה, "... עד ישבו זקנים וזקנות, ברחבות ירושלם... ורחבות העיר ימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחבתיה... כה אמר ה' צבקות, הנני מושיע את-עמי... והבאתי אתם, ושכנו בתוך ירושלם; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלהים--באמת, ובצדקה" (זכריה ח'). נבואתו של זכריה שרירה ותתקיים, לנו נותר רק לזרז את בואה במעשים הנכונים.
ביום תשעה באב הקרוב, מעבר לצום הכולל חמישה איסורים: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, ביאה, ונעילת הסנדל, מעבר לכל ההלכות של יום זה, רצוי שנקבל כולנו על עצמנו, להתבונן בעמקות, בפנימיות של היום הזה. שנעצור לרגע ממרוץ החיים המטורף ונתבונן באמת בחסרון הנורא, שאין לנו בית מקדש ושהשכינה בגלות. מתוך כך, תעלה שוועתנו ותפילתנו השמיימה וב"ה נזכה לגאולה מיידית ובנין הבית השלישי לנצח נצחים.

העבודה הרוחנית בחודש תשרי מורכבת מהרבה פרטים. השתדלנו במאמר זה להביא פירוט על מספר קטן של מושגים חשובים המרכיבים את הימים האלה.

ראש השנה
ראש השנה חל בא' וב' בתשרי והוא החג היחיד בשנה שחל בראש חודש. שני ימי החג נחשבים ליום אחד ארוך ונקראים "יומא אריכתא" (יום ארוך). ראש השנה נקרא גם "יום הדין" ובו נידון האדם והעולם כולו על מעשיו בשנה החולפת. היום הראשון נקרא דין קשה והיום השני דין רפה. דין הוא למעשה צמצום של האור האלוקי והוא היה נחוץ בכדי לברוא את העולם, אך מכיוון שדין הוא סיום וסוף יש צורך בשיתוף של רחמים בדין בכדי שהעולם יוכל להמשיך להתקיים.
חודש ניסן הוא הראשון למנין החדשים ולכן חדש תשרי הוא החודש השביעי למנין החדשים, ומכאן שראש השנה אינו ראש לשנה במובן של תחילת השנה, אלא ראש לשנה בכך שהוא קובע את התנהלותה וגורלה של השנה הקרובה, בדיוק כפי שבגוף הראש הוא שמחליט כיצד הגוף יפעל ונותן לו את הפקודות המתאימות.
לכן מכיוון שבראש השנה הקב"ה קובע עבורנו בדין ומשפט את מהלך השנה כולה, עלינו למתק את הדינים ברחמים. תשרי הוא החודש השביעי והוא כנגד ספירת מלכות שבה מתבצע תיקון הנבראים, לכן לאורך חדש תשרי ובעיקר בראש השנה ובעשרת ימי תשובה, עלינו לבחון את מעשינו בשנה החולפת, להביע חרטה ורצון לתיקון לעצמנו ולכלל ישראל ועל ידי כך להשפיע רחמים על מידת הדין.
בתפילת המוסף של ראש השנה נאמר: "היום הרת גורל היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם" - כל הבריאה עומדת למשפט ביום זה ועל עם ישראל מוטלת האחריות להנהיג את השינוי, את מיתוק הדין ברחמים - להיות ראש לשינוי.


סדר סימנים
חז"ל אמרו: (כריתות ו/א) "סימנא מילתא היא" ( הסימן יש בו ממש), הכוונה היא שקובעת את מהות המעשה. כיוון שמטרתנו בראש השנה היא למתק את הדין ברחמים, עושים בראש השנה סדר של סימנים המצביעים ומרמזים על מיתוק הדינים ועל שינוי לטובה ורצון למשוך שפע וברכה לכל השנה, ולכן אף את ברכת המוציא עושים על לחם טבול בדבש או סוכר ולא במלח כבשאר ימות השנה. אנו מביאים כאן חלק קטן מהסימנים.

תפוח בדבש
מרמז על מיתוק הדינים ברחמים והיפוך רצונותינו מקבלה על מנת לקבל (דין) לקבלה על מנת להשפיע (חסדים). אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראש השנה עד אחרית השנה".

רימון
בשיר השירים נאמר "כפלח הרימון רקתך". אמר ריש לקיש: "אל תקרי רקתך, אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין י"ט). בכל יהודי, אפילו מי שנראה ריק ממצוות ומעשים טובים, חבוי ניצוץ של קדושה, ניצוץ של רצון להשפיע. אומר "בעל הסולם", בספר "שמעתי" (מאמר ריז,"ענין רימון") שרימון הוא מלשון רוממות שהיא אמונה למעלה מהדעת, ואנו צריכים לבקש למלא את הריקנות שבנו באמונה למעלה מהדעת.
אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנהיה מלאים מצוות כרימון".

תמר
תמר זה נוטריקון תם-מר, מרמז על סיום המרירות בחיינו. למעשה כאן אנו מבקשים לתקן את רצונותינו המקולקלים, כל התאוות הגשמיות למינהן, שהן ה"אויבים ושונאים", כיוון שהן מרחיקות אותנו מקדושה. כולן מתחילות במתיקות גדולה, אך סופן מר כלענה. את המרירות הזאת אנו רוצים לגדוע ולהוציא מחיינו.
אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שייתמו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים אינם עוד".

ראש כבש או ראש של דג
ע"י סימן זה אנו מבקשים להפוך את מהותנו לראש, להיות מחויבים לנתינה והשפעה, להיות ראשונים ומובילים ולא נגררים ומושפעים.
אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנהיה לראש ולא לזנב".



התרת נדרים
בערב ראש השנה, לאחר אמירת הסליחות, נוהגים לעשות "התרת נדרים".
מההבט הרוחני, נדרים זה לא רק מה שאמרנו בלשון נדר ושבועה, אלא גם מה שאמרנו שנעשה ופשוט לא עשינו. יצרנו כלי והשארנו אותו ריק. התרת נדרים מבטלת את הכלים הללו.
ידוע שכל מי שאינו מקיים את נדריו הוא בנידוי וכל מי שבנידוי אין תפילתו מתקבלת עד ארבעים יום. כדי לעמוד לפני הבורא בימים הנוראים ללא צילם של נדרים שלא בוצעו, מבצעים את ההתרה.
את התרת הנדרים מבצעים במעמד שלושה אנשים (ויש נוהגים בעשרה), שמשמשים כמעין בית דין של מטה שמבקש את ההתרה מבית דין של מעלה.
בעל יכול להתיר נדרים עבור אשתו בתנאי שביקש את הסכמתה, ואז יבקש את ההתרה בלשון רבים.



שופר
בשני ימי ראש השנה לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. נצטווינו בתורה: "ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ''ט/א').
מכיוון שראש השנה הוא יום של דין, נתן הקב"ה את מצוות שופר, ע"י תקיעה בשופר שמרמז על מידת הרחמים ועל עשיית תיקון בג' קוין, וע"י כוונות נכונות ממתקים את הדינים.
שופר גם מרמז לעקידת יצחק שבה אברהם שהוא מידת החסד עקד את יצחק שהוא מידת הגבורה ולכן משתמשים בקרן איל לשופר.
נאמר בזוהר: "כך אמר הקב"ה, בני לא תפחדו מן הדינין של קו שמאל, כי אני עומד על הפתח, לעכב את הדינים מלצאת, אבל התעודדו ביום הזה ותנו לי במה ושופר, שאם נמצא קול שופר כראוי ומכוונים בו למטה, הקול ההוא עולה" (זוהר ויקרא, מאמר "תקיעת שופר", פרוש הסולם).



תשליך
תפילה הנאמרת בראש השנה ליד מקור מים חיים ונקראת כך בשל הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", מתוך י"ג מידות הרחמים (למיכה) הנאמרות בתפילת התשליך.
הולכים ביום ראשון של רה"ש לאחר תפילת מנחה ולפני שקיעת החמה, לשפת ים או נהר או מאגר מים כלשהו ואומרים את התפילה, כשמגיעים למילים "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" נוהגים להגביה ולנער את שולי הבגד או הכיסים.
מכיוון שיום ראשון של רה"ש הוא דין קשה (דינא קשיא) משליכים את הדינים והגבורות שדבקו בנו עקב החטאים למצולות ים (ספירת בינה - הים הגדול, שורש הדינים) וע"י כך ממתקים אותם.
הרב שיינברגר שליט"א אומר: "היות שישראל עשו תשובה, יש לבער מן העולם את החטא וכל רושם שמשייך את ישראל לחטא, ולכן הקב"ה משליך "במצולות ים כל חטאתם", שלא יזכרו ולא יפקדו על חטא, ולא ייראו לעולם" ( "תומר דבורה" לרמ"ק/פירוש ויאמר משה עמ' ס"ז).



הימים הנוראים
הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ( א' עד י' בתשרי) נקראים גם עשרת ימי תשובה. אלו הם ימים של חשבון נפש, של חרטה ותשובה של האדם מול בוראו ושל חרטה וסליחה בין אדם לחברו.
הימים נקראים גם "בין כסה לעשור". "כסה" הוא ראש השנה שחל בראש חודש ולכן הירח מכוסה ולא מאיר עדיין ומרמז על חסדים מכוסים והתנהלות של דינים. "עשור" הוא יום הכיפורים שחל בי' בתשרי והוא יום של רחמים. לכן למרות שנקראים "ימים נוראים", אלו הם למעשה ימים של הזדמנות לשינוי לחרטה ולתשובה אמיתית בין מעמד הדין והמשפט שבראש השנה לבין הרחמים והכפרה שבהם נוכל לזכות אם נעשה תיקון אמיתי עמוק ופנימי.



יום הכיפורים
חל בי' בתשרי ונחשב ליום הקדוש ביותר בשנה. יום הכיפורים הוא יום של סליחה מחילה וכפרה, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תיטהרו" (ויקרא ט"ז/ל').
ביום זה הקב"ה מוחל מכפר ומטהר את האדם מכל עוונותיו, אך יש תנאי - על האדם לעשות חשבון נפש אמיתי ולרצות להשתחרר משעבוד הגוף ומכבלי הרצון לקבל לעצמו.
המצווה העיקרית הנהוגה ביום זה היא עינוי הגוף: "בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם" (ויקרא ט"ז/כ"ט), אך ישנם חמישה איסורים הנהוגים ביום זה: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת מנעלי עור.
בשונה משאר הצומות במהלך השנה שבהם הצום הוא ביטוי לאבלות, ביום הכיפורים מטרת הצום היא לשחרר את הנשמה ממגבלות הגוף, כדי שהאדם יוכל להתרכז בעבודה הרוחנית של היום. הרצון לחירות ממגבלות הגוף מתבטא אמנם בהגבלות גופניות, אך צריך גם להתבצע תהליך של רצון לשחרור מרצונות פנימיים המשועבדים לרצונות הגוף, לרצון לקבל, לכן נאמר: "לפני ה' תטהרו", ביום הקדוש ביותר בשנה עומדים קרוב מתמיד לקב"ה ושערי הרחמים פתוחים. זהו היום היחיד בשנה שבו היה הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים ואומר בקול רם את השם המפורש וכל העם היה נופל על פניו ואומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכך גם אנו ביום הכיפורים, ממליכים את הקב"ה על כל רצונותינו.


כל נדרי ותפילת נעילה
ביום הכיפורים מתפללים בבית הכנסת רוב רובו של היום, מתפללים תפילות רגילות של חג: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה. הכל בתוספת פיוטים רבים, ובשונה מכל החגים האחרים מתפללים את כל התפילות עטופים בטלית. לתפילות הרגילות נוספו שתי תפילות חשובות - כל נדרי ותפילת נעילה.
'כל נדרי' - כל נדרי נאמרת לפני תפילת ערבית של ערב יום הכיפורים היא נאמרת בארמית ותפקידה לשחרר את האדם מכל נדריו ושבועותיו שנדר בשנה החולפת כלפי המקום (אך אינה משחררת אותו מהתחייבויותיו כלפי אדם אחר).
'כל נדרי' למעשה אינה תפילה אלא הכרזה על ביטול נדריו ושבועותיו של האדם לפני שהוא ניגש לעבודת התפילה והתשובה של יום הכיפורים, זאת מכיוון שאדם אשר פוגם בנדריו הוא פוגע באמא עילאה היא ספירת הבינה, ואז היא אינה יכולה להאיר למטה. ע"י תפילת 'כל נדרי' מתבטלים הפגמים שנוצרו מאי ביצוע הנדרים ומתאפשר לבינה להאיר לזעיר אנפין.

'תפילת נעילה' - יום הכיפורים מסתיים בתפילה מיוחדת, 'תפילת הנעילה'. תפילה זו המסיימת את היום הקדוש ומצביעה על נעילת שערי שמיים הינה ההזדמנות האחרונה לפנות לקב"ה בחרטה ובקשת כפרה.
בתחילת התפילה פותחים את שערי ארון הקודש, המתפללים קמים על רגליהם ופותחים בפיוט "אל נורא עלילה", שמתחיל במילים "אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה, בשעת הנעילה" ומסתיים במילים "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל, בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה".
כל תפילות יום הכיפורים עולות בשעת תפילת הנעילה ובה מתבצע חיתום הדין, ולכן אנו אומרים: "פתח לנו שער בעת נעילת שער", למרות שבוצע חיתום, עדיין אפשר למתק את הדינים בחסדים, וזה נעשה ממוצאי יום הכיפורים בזמן תפילת הנעילה ועד חג הסוכות.

סוד האותיות

אינני יודע מתי בפעם האחרונה שמנו לב לעובדה הפלאית הבאה – אנחנו מדברים. יש בתוכנו מערכת מורכבת המסוגלת ליצור צלילי הברות שונות מהאויר היוצא מהפה ולחבר אותן למילים בעלות משמעות, המצטרפות למשפטים שתוכן ורעיונות יצוקים בהן. דמיינו את חיינו ללא האוצר הזה.

מהו מקורה של יכולת מופלאה זו?

העולם נברא בעשרה מאמרות, כך עפ"י ספר בראשית: ויאמר אלוקים ויהי אור – ויהי אור. לא כתוב בשום מקום שהקב"ה עשה עוד משהו, כמו למשל להדליק את השלטר, מלבד האמירה.

אח"כ, ביום השישי לבריאת העולם, ברא את האדם והפרידו מבעה"ח בזכות יכולתו לברוא בעצמו מציאות בדיבור "ויפח באפו נשמת חיים" ומפרש הכתוב נשמת חיים = "רוח ממללא", רוח מדברת.

בספרו "מוצא האנושות" כותב החוקר ריצ'ארד ליקי כי למרות שהתברר שישנם בעלי חיים המסוגלים להשתמש בסמלים עדיין יכולת הדיבור על כל מורכבויותיה היא ייחודית למין האנושי. אפילו התוכי אינו אלא חקיין בלבד, כמו מכשיר הקלטה חי ונושם.

מדוע ניתנה לאדם היכולת המופלאה הזאת? מה מטרתה?

במשפט אחד – יש משמעות רוחנית ליכולת שלנו לדבר. הדיבור הוא בריאת מציאות עבורנו. כשאנחנו מדברים אנחנו יוצרים דברים. טובים או רעים. כשאדם "מברך" אדם אחר או תפוח הוא משפיע על האנרגיה שלו וכשהוא אומר לכלתו בחופה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" הוא אכן מקדש אותה במילותיו ומשנה לחלוטין את המציאות הזוגית שלהם מעבירה (מגע לפני החופה) למצווה (מגע לאחר החופה). יש שני צדדים ליכולת הזו: יכול האדם לתקן בכח הדבור אשר נתן לו הקב"ה או ח"ו להשתמש בדבורו לרעה, אז הוא הופך להיות גרוע יותר מהבהמות כי הם לפחות לא מקלקלים.

למה דווקא עברית?

כשהייתי נער, בן 15 אולי, נתוודעתי לחבורה של חסידים באזור בני ברק-רמת גן. הם הלכו ברחוב ושוחחו ביניהם שיחה ערה, חיה, אבל לא בעברית, אז כמובן לא ידעתי את זה אבל הם דיברו ביידיש. אני זוכר את ההפתעה, מעורבת סלידה והשתאות על אלה שמתיימרים להיות היהודים בה' הידיעה, הדוגמא ומופת לכולנו, אלה שטוענים שאנחנו תינוקות שנשבו. כך הרגשתי באותו רגע. חשבתי, שמי שחי במדינת ישראל צריך לדבר עברית, ולחיות עברית על כל רבדיה. היום דעתי קצת מעורבת.

ספר הזוהר וספר היצירה (המיוחס לאברהם אבינו) מייחסים משמעות מטאפיזית קיומית לאותיות. לדידם, עשרים ושתיים האותיות העבריות הן נוסחה סודית המרכיבה את כל המציאות, היקום והאדם. הקב"ה כך על פי חכמת הקבלה, ברא את העולם באותיות, וכוחן הוא סוד המצוי אצל יחידים, רובנו פשוט דוברים אותה, מורידים אותה לרמת היומיום, השוק, הבדיחה והעיתון, מבלי להבין את כוחה.

העברית הייתה כאן קודם

ד"ר יצחק מוזסון, מהחוקרים הבולטים בתחום זה, כותב בספרו "המילה" לאחר מחקר בלשני מעמיק, שאם עד היום היה ידוע שהיוונית והלטינית הם אבותיהם של כל השפות בימינו, הרי מתברר שהעברית היא זו, וטוען "אפילו אם מעולםם לא הכרת מילה בעברית, במהרה תגלה, כי מעולם לא שמעת מילה שאיננה עברית" שהרי מספר עצום של מילים מתקשרות בצורה ברורה לעברית: תרופה – THERAPY  | תורה – THEORY | שורש – SOURCE | פירות –  FRUIT|  עתיק –  ANTIQUE|  ארץ – EARTH | אלתר נתיב – ALTERNATIVE  ועוד ועוד.

מהי אות?

אות היא שם קוד, ביטוי חיצוני לכח פנימי שורשי. יש 22 כוחות כאלה כמו 22 הכרומוזומים שמביאים כל אחד מבני הזוג. אותיות בחכמת הקבלה הם כלים שנועדו לצמצם את האור, בבחינת "שחור על גבי לבן" כל אות היא צורה שחורה שמגבילה את הלבן האינסופי. לכל אות, על פי תפיסה זו, משמעות רוחנית, או יותר מדוייק - 3 משמעויות: צורת האות (א'), שם (אלף) וחשבון (1).

מהו שם או מילה?

צירופן של האותיות לצורת מילה או שם מעיד בד"כ על המהות הפנימית של אותו הדבר. כל שם – נחש, תפוח, שולחן, ארץ ישראל או השם דוד, מביעים משהו. אפילו סדר האותיות בשם יכול לשנות לחלוטין את משמעותה של המילה – כך למשל יותר מדי שפע יכול להפוך לפשע, וענג יכול להיות לנגע.

לסיכום:

ספר הזוהר מספר על כך שרבי שמעון בר יוחאי שאל את תלמידיו – אמרו נא לי – מדוע האדם לא ברא 2 פיות לאדם – האחת לדבורים טובים ואחת ללשון הרע? ענו לו – כי אז היה האדם מדבר לשון הרע עם 2 פיות. מכאן אנו למדים שיש לנו שיעור משמעותי לגבי כל מה שיוצא לנו מהפה.

ספרים מומלצים בנושא:

הצופן | הרב זמיר כהן

אותיות לשון הקודש | הרב יצחק גינזבורג

אי אפשר להבין קבלה

בכל פעם שהאדם רוצה ללמוד משהו - באוניברסיטה, בבית הספר או בכל מקום אחר, הוא בוחר ללמוד בצורה מסוימת שאליה הוא התרגל עם השנים. מאז שהוא ילד, הוא רגיל שכשהוא יושב מצד אחד וממולו עומד מישהו ומסביר או משרטט על הלוח, אז יש לו תבנית בראש, והוא רוצה להבין מה שהמורה מסביר. להבין על מה מדובר. עד כה מטרתו הייתה ללמוד פיזיקה או מתמטיקה, ועכשיו הוא בא ללמוד להתפתח רוחנית, מה ההבדל? הוא יושב ומנסה להבין. לא סביר בעיניו שיש דרך אחרת ללמוד.

אז גם עכשיו, אתה קורא את המאמר הזה ומנסה להבין. הסוד הוא, שאי אפשר להבין רוחניות.

כל אחד מאיתנו נמצא במדרגה רוחנית אחרת. כל אחד והדרגה שלו, נקרא לדרגה x, ואנחנו רוצים לעלות למדרגה y. לעשות את הקפיצה המיוחלת שלנו. להתפתח. הבעיה היא, שמה שחסר לנו בכדי לעבור מ- x ל- y איננו ידע. זה לא קשור להבנה. המדרגה הבאה של האדם מבחינה רוחנית לא קשורה לכמות ידיעותיו, או ליכולותיו האנאליטיות.

לדוגמא, אהבה. אני רוצה למצוא אהבה. אף פעם לא אהבתי. כמה ספרים אני נדרש לקרוא על אהבה בכדי לחוש אותה? כמה סרטים אני נדרש לראות? כמה קורסים אני נדרש לעבור בהצלחה? כולנו יודעים שאף אחד מהמאמצים הללו לא יקדם אותי למטרתי.

זה הסוד. אם היה בי במצב x משהו ששייך למצב y - כבר הייתי במצב y. אבל מכיוון שזה מצב עליון ממני, בשל יותר, אין לי יכולת לתאר לעצמי מה יש במדרגה הזאת. בגלל זה היא נקראת "המדרגה שמעליי".

נקודת המוצא שלנו היא שאני נמצא ב x והמורה שלי נמצא ב y.

האם סיפוריו של המורה על y מספיקים בכדי שאתקדם? האם כשאני נמצא ב   xאני יכול לדעת מה יחכה לי ב y ? האם אני יכול בכלל לרצות את y?

לא. אני יכול לרצות אך ורק את מה שמוכר לי. אני יכול לרצות את x+1. אני לא יכול לרצות את y. אני יכול לרצות משהו שנראה לי תוספת על x. אם הייתי רוצה את y, הייתי מקבל y.

מכאן נוכל להסיק שהמטרה שלנו איננה להבין את y אלא כדי לחפש בתוכנו רצון וקשר למדרגה אחרת. גבוהה ממך.

איך עושים את זה?

כמו אמא שנמצאת סביב הילד ומחכה שהוא יבקש לאכול. האם האוכל כבר מוכן? מוכן. מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לבשל את האוכל? הוא צריך להבין לפרטי פרטים ממה האוכל מורכב? הוא צריך לדעת כמה קלוריות יש בכל פרוסה? לא. הוא צריך לבקש מאמא אוכל. את כל השאר היא עושה. הוא רק צריך לדעת לבקש את הדבר הנכון.

איך מבקשים את הדבר הנכון?

השאלה היא, מה היקום רוצה לתת לי. כי אם אדע מה ברצונו לתת לי, אדע מה לבקש. אם אבקש משהו אחר, הוא לא יתן לי. אני צריך לבקש ממנו את הבקשה הנכונה.

דמיינו לעצמכם, אזרח מן השורה, שמגיע לפגישה עם ראש הממשלה ואומר "ראש ממשלה יקר, אני מעוניין שתאפשר לי כניסה למאגרי הנשק הגרעיני במדינה". מדוע? שואל אותו ראש הממשלה, "מכיוון שאני רוצה ללחוץ על הכפתור ולהשמיד את כל האנושות". האם ראש הממשלה יתן לו? ודאי שלא, מכיוון שיש חוסר השתוות צורה בין מה שאדם רוצה לקבל לבין מה שראש הממשלה רוצה לתת.

אבל אם יבוא אותו אדם לראש הממשלה ויאמר לו שאת כל הזמן שלו ואת כל הנכסים שלו הוא רוצה לתרום ולהשקיע עבור עניים ונזקקים, האם ראש הממשלה יסכים? ודאי.

זאת אומרת, מה שחסר לי זאת הבקשה הנכונה, התפילה הנכונה. ברגע שהיא תהיה, היא תתגשם. אני צריך, וזה בדיוק הסוד, להתאים את עצמי למה שהעליון רוצה לתת לי ולא למה שאני רוצה לקבל.

באתי ללמוד רוחניות, יש אנשים שחוו אותה והם כותבים לי ספרים. הם לא כותבים על מה שאני רוצה. אני מסוגל לרצות רק את מה שנמצא בתוך האגואיזם שלי ועוד קצת.

רוחניות לא נועדה שיבינו אותה. וכמה שננסה להבין אותה יותר, כך נמצא את עצמנו מיואשים יותר ויותר.

במהלך התהליך שאני עשיתי למדתי שלא משנה כמה חכם אתה. למה? כי שכל זה בסך הכל מערכת שמשרתת את האגואיזם. מחשבון של האגו. וכשמגיעים לדרגה רוחנית, מגלים שאין שם שכל ואין שם אגו. ולכן, שכל לא יכול לקדם אותנו כשמדובר ברוחניות. אז מה כן?

איך מתקדמים רוחנית?

הכח העליון, הבורא, הוא "כוח טוב ומטיב", כך מקובלים טוענים. אך מהי בדיוק ההטבה שהוא רוצה לתת לי? אם היה רוצה להטיב לי בכסף, היה כבר מטיב, אבל הוא לא מטיב. כנראה שמושג ההטבה עבורו הוא שונה. אז מהי ההטבה בשבילו?

-          הוא רוצה לתת לי את תכונתו. להיות משפיע כמוהו.

האם אנחנו מבינים איזו מתנה זאת?

הכח העליון רוצה לתת לי את גדלותו, את תכונתו, להיות גדול כמוהו, את תכונת ההשפעה. זאת המטרה. בשביל זה הוא ברא אותי, כדי להטיב לי. רק כשאנחנו בעצמנו נהפוך להיות משפיעים, נוכל להרגיש מה זה "טוב ומטיב". כרגע אין לנו כלים לכך, כמו שאמרתי, זה y בשבילנו.

לסיכום

קבלה לא מלמדת שום דבר חדש. זו הסיבה שבגללה אתה לא צריך להיות חכם. הקבלה בסך הכל עוזרת לקלף בתוכי את מה שהנשמה שלי כבר יודעת. עטינו עליה כל כך הרבה הסתרות, כל כך הרבה לכלוך, כל כך הרבה פחד וקליפות, כאילו איבדנו את הזיכרון.

חדש! מים בטעם בומרנג

משק המים בישראל נתון במשבר קשה. במשך עשרות שנים אנחנו שואבים מהכנרת ומשתמשים במאגרי אקוויפר החוף ללא פיקוח. רשויות המים בישראל פשוט ממלאות את הביקוש ההולך וגדל למים. במקביל היא עושה פרסומות. כמו אחד שיש לו סרטן ריאות. הוא יוצא מההקרנות ומדליק סיגריה.

ב 1.6.08 החליטה ממשלת ישראל להגדיל משמעותית את היקף התפלת מי הים בישראל ולספק כמות מים הדומה לכמות הנשאבת מהכנרת בכל שנה. ההתפלה, כך על פי התחזיות, תספק את הצורך, תסייע בהעלאת מפלס הכנרת ותפתור את בעיית המים בישראל.

מאמר זה בא לטעון שהתפלת מים איננה פתרון אידיאלי כלל ועיקר. על בסיס מה? דווקא על בסיס חכמת הקבלה.

מה זה מים?

מים הם הכח בקבלה שמסמל נתינה, השפעה וטהרה. הטוב המוחלט שנמצא בכל מקום. בגוף, באוכל, באוויר ואיפה לא? גופנו מורכב מ-70 אחוז מים.

למעשה, החומר בטבע שמסמל יותר מכל את החיים – אלו המים.

לפי חכמת הקבלה - באותה מידה שהטבע נוצר זקוק למים, על כל רבדיו – כך גם יספק הטבע מים, אם אף אחד לא יהרוס.

במילים אחרות נאמר כך – האמירה הרווחת שלא יורד מספיק גשם איננה נכונה. יורד מספיק גשם ברחבי העולם, שמספיק בדיוק ואפילו קצת יותר, לכל הדצח"מ. השאלה היא – האם אנחנו משתמשים בתבונה, בתום ופשיטות במשאב הזה? האם אנחנו לא אלה שיצרנו את המחסור הזה ע"י בזבוז קולקטיבי, הרגלים גרועים והתערבות פושעת?

מהי התפלה?

התפלה היא מושג המתאר תהליך הפרדה בין מים לחומרים המומסים בהם. מטרת ההתפלה - להפחית את כמות המלחים במים. מדובר בטכנולוגיה המרחיקה מלחים ממים שקודם לכן לא היו ראויים לשתייה.

למה להתפיל?

ניתן למנות שלוש סיבות עיקריות להתפלה: פתרון מיידי ועתידי למחסור במים בישראל (הצלת הכינרת לפני הפיכתה למאגר מים מלוחים), איכות מים טובה מאוד, יתרון כלכלי (מים מותפלים אמנם יקרים יותר ממים שפירים טבעיים, אך העלות הנוספת היא כאין וכאפס לעומת הנזק הכלכלי של ייבוש שטחי החקלאות והגנים).

למה לא להתפיל?

הבעיה המרכזית אותה מציגים הארגונים הירוקים היא שאתה פותר בעיה אחת ויוצר בעיה אחרת. למה? כי ההתפלה היא פעולה ארוכה שדורשת משאבים רבים כמו שימוש בחשמל וכו'. לא ייתכן שכדי להתפיל מים תזהם את האוויר. זה כמו לקחת תרופה לחצ'קונים שפוגעת בתפקודי הכבד (לצערי אני מכיר אישית כמה כאלה שעשו את זה, ואל תגידו לי "אבל זה עוזר"). זה פשוט לא הגיוני. זה מים בטעם בומרנג.

טענה נוספת היא שהמתקנים להתפלה ממוקמים כמובן על קו החוף ו"גונבים" מהציבור עוד ועוד שטחים יקרים של כחול צהבהב שגם כך נלקחים ממנו ע"י בעלי ממון ואינטרסים.

מה הקבלה אומרת על כך?

בכדי להבין את תפיסת הקבלה בנושא צריכים להבין 2 עקרונות בסיסיים:

1.      לאדם יש חופש בחירה ובעלות על הטבע. האדם הושם בגן עדן לעובדה ולשומרה. בקהלת רבא כתוב כך:  בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי,  תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.

2.      עקרון המעשר – חכמי הקבלה מלמדים שחלק מהבחירה החופשית בא לידי ביטוי גם במשאבים האישיים של האדם. הטבע נותן לאדם, לכל אדם, במכוון, לפחות עשירית יותר ממה שהוא צריך להכרחיותו. עכשיו השאלה – מה תעשה עם זה? תשמור לעצמך (מותרות) או תעביר הלאה?

למה לא להתפיל?

לא להתפיל כי זה כמו אקמול, פותר את הסימפטום אבל לא את הבעיה. כואב לי הראש, במקום לשאול למה, והאם זה כתוצאה מזה שאני חי לא נכון, אני פשוט לוקח אקמול. האם זה פותר את הבעיה? ודאי שלא, זה פותר את כאב הראש כרגע.

אז מה בעצם הבעיה?

בעית המים, איננה רק סוגייה של התפלה בעד או נגד - היא בעיה של תודעה. האדם, מונע ע"י שיקולי רווח קצרי מועד, הורס את העולם שעל פניו הוא חי, מזהם ומבזבז את מקורות המים בלי לחשוב יום אחד קדימה, ובמקום להיות מנהיג הטבע, זה הדואג בחמלה וברחמים כלפי נתיניו, הפך הוא להיות עריץ אגואיסט ובלתי מתחשב.

אז מה עושים?

התקשרתי למקורות ושאלתי בכמה מים משתמש בממוצע אדם בישראל ביום? התשובה הפתיעה אותי מאוד - אדם בישראל צורך בממוצע 160 ליטר ביום. זה ממוצע שמתאר שימוש – למשל המים המוזרמים לחקלאות, גם הם בממוצע הזה כי את המלפפון והאבטיח גם אני אוכל בסוף. רק בכדי לסבר את האוזן - כל הורדת מים בשירותים מבזבזת כ-6 ליטר. כמה פעמים אתם מורידים את המים?

השאלה המתבקשת הייתה – כמה ליטרים צריך כל תושב לחסוך בממוצע בכדי שלא נצטרך להתפיל? גם התשובה הזו הפתיעה אותי – 10%. קרי, אם כל אחד מאתנו יחסוך 16 ליטר ביום לאדם – לא נצטרך להשתמש בפתרונות הקסם המזהמים. סה"כ 10%. מוכר לכם מאיפושהוא? כן, גם אני נזעקתי בפלאפון וצעקתי "מעשר" , אבל אז הקו נותק ואני נשארתי עם ההבנה הפשוטה, החדה, הבלתי מתפשרת – בעשירית הזו אסור לנו להשתמש. הטבע מוריד לנו גשם בדיוק לפי מה שאנחנו צריכים – אבל לא מוריד טיפה אחת עבור מה שאיננו צריכים.

לסיכום רעיונות - כיצד חוסכים 16 ליטר ביום?

1. התקנת חסכמים בברזים השונים (כיורים, מקלחות), העשויים לחסוך עד 40% מצריכת המים בשימושים אלו. את החסכמים אפשר למצוא בחנויות לחומרי בניין.
2. התקנת ניאגרה דו כמותית, העשויה לחסוך עד 30% מצריכת המים להדחת האסלה. טיפ נוסף – ניתן "לרמות" את מד המים בניאגרה ע"י הכנסת בקבוק מים אל תוך הניאגרה. כל הורדת מים תחסוך 1.5 ליטר מים. תכפילו בכמות הפעמים ביום, בחודש, בשנה, כפול כל תושבי מדינת ישראל ותבינו את ההבדל.
3. מתקלחים? מקלחת תמיד עדיפה על אמבטיה, כי היא צורכת שליש, בנוסף, ניתן למלא דלי במים שמתבזבזים להם כשאנחנו מחכים עד שהחמים יגיעו, ולהשקות עם זה עציצים.
4. שוטפים כלים? כל הכבוד! מדיח מלא מבזבז פחות משטיפה ידנית.
5. שוטפים פירות וירקות? יופי! עשו בריכה קטנה ע"י סתימת הכיור ושיטפו פעם אחת בכמויות גדולות.
6. מצחצחים שיניים? מתגלחים? סגרו את הברז בין לבין והסתפקו ב"חצי זרם" גם כשאתם שוטפים פנים וידיים.
7. חיסכון במים להשקית גינות. הגינון בארץ צורך כ- 180 מיליון מ"ק מים בשנה. מדובר בכמות עצומה, המהווה כ-23% מהמים הנצרכים בערים. ניתן לשמור על מראה גינות אסטטי וירוק גם כשמפחיתים את כמות המים להשקיה במחצית.
   האמצעים להשגת מטרה זו:
   א. התקנת מחשבי השקיה.
   ב. מעבר לטפטוף במקום המטרה.
   ג. מעבר לצמחים שהינם "צנועים" בדרישות המים שלהם. כל משתלה מקצועית תוכל להמליץ על צמחים כאלה לבחירתכם.
   ד. מומלץ להחליף דשא, שנשתל למטרות נוי, בצמחי כיסוי שונים, שצריכת המים שלהם עשויה להגיע לכ- 20% בלבד מזו הנדרשת לדשא. וכמובן לקצץ את הדשא תכופות – דשא קצוץ דורש פחות מים.
8. ניצול מי מרזבים - שטחים עירוניים בנויים מונעים ממי הגשמים לחלחל לקרקע ולהעשיר את מאגרי המים. הפנו את מי גשם מהמרזבים הביתיים לקרקע חשופה או לגינה בחצר הבית, או לשטח פתוח ציבורי. חוק התכנון והבניה מחייב כל בניה חדשה בקיום הוראות אלה. אולם גם באזורים שכבר נבנו ניתן להפנות מרזבים לגינה במקום לרחוב (בונוס: הגינה תהיה ירוקה יותר גם באביב, כתוצאה מתוספת המים), לבטל חיבור של מרזבים למערכת הביוב (דבר שאף אסור לפי החוק), ולהחליף ריצוף גינות ומדרכות לתשתית מחלחלת, על ידי שימוש במצע חולי ובאבני ריצוף בעלות מרווחים ביניהן. רצוי לרצף גם שטחי חניה באבני חצץ התחומות בפסי בטון, ולא באספלט או חומרים המונעים חלחול. מחקרים שנעשו בישראל בשנים האחרונות הוכיחו כי מי נגר עירוני הינם נקיים מבחינה כימית ומתאימים להעשרת מי תהום. זאת, אפילו בערים מתועשות הנתונות לרמות גבוהות יחסית של זיהום אוויר.
9. היו ערניים לדליפות וטפטופים של מים. דווחו לעיריה על דליפות מצנרת המים.
10. היו ערניים לדליפות מזהמים לקרקע. דווחו לרשות המקומית על דליפות מצנרת ביוב, ודווחו למשרדים המחוזיים של המשרד להגנת הסביבה או ליחידות הסביבתיות ברשויות המקומיות על דליפה של דלקים לקרקע בתחנות תדלוק. גם במקום העבודה, הפנו את תשומת לבם של האחראים לדליפות של דלקים וחומרים מסוכנים באופן המזהם קרקע ומים.

אתר המשרד להגנה הסביבה :  עצות ירוקות לחיסכון במים

הכנה רוחנית לחג הסוכות

עין חיצונית תראה כמה קרשים ישנים שמעליהם עלים וענפים וכמה ילדים תולים קישוטים ולא תבין מה הוואו הגדול, אבל האמת היא שמאחורי הסוכה הזו עומדים כמה שיעורים חשובים מאין כמוהם לחיים שלנו..

לקחתם אוויר? מתחילים:

מחשבה - דיבור – מעשה: כמו בכל שינוי שאדם עושה בחייו, גם סדרת חגי תשרי מביאה לידי ביטוי את שלושת השלבים ההכרחיים. ראש השנה הוא חג שעיקרו מחשבה (ראש מלשון מחשבה ולא מלשון ראשית, כי הרי ניסן הוא ראשית השנה)– אחרי חשבון הנפש של חודש אלול מגיע הזמן לשאול – מה המטרה שלי לשנה הקרובה. גם כשבונים בית מתחילים קודם כל מתוכניות עבודה.

אח"כ מגיע שלב הדיבור – אדם מתחיל להוציא לאור את המחשבה הנכונה ע"י דיבורים נכונים, ואחרי שהחליט בראש השנה איך הוא רוצה שהשנה שלו תראה, הוא מבקש, ע"י תפילה, ועושה תיקון על הפה: מצד אחד לא אוכל ומצד שני רק מבקש סליחה ומתפלל. והנה, הגיע הזמן אחרי שתכננו וביקשנו – להתחיל ליישם – סוכות נקרא זמן המעשה. קבלת השפע בפועל מגיעה לאדם מעצם הישיבה בשמחה בסוכה לאורך שבעה ימים עד הרגע הגדול – שמחת תורה.

כל התהליך המכווץ הזה של חגי תשרי, שנמשך 21 ימים, כולו בשמחה, כמאמר הכתוב – "והיית אך שמח", אך גימטריה 21, נועד לעזור לאדם להשתנות באמת ולהתחיל מחדש בלי הקבעונות והגבולות שסגרו אותו בד' אמותיו.

צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי – הנה, כמו בכל שינוי שאדם עושה, לא ייתכן שימשך באותם הרגלים קבעוניים שצבר. החלטת לשנות – צא. ולכן, בסיס היציאה מהבית לשבעה ימים של אכילה, לימוד, שינה ומה לא בתוך סוכה היא היציאה מהשגרה הנוחה והמוכרת. כמו שאדם יחליט להפסיק לעשן אבל ימשיך להסתובב עם סיגריות בתיק וילך לאותם בתי קפה ופאבים שבילה בהם עד כה. לא, אומרת התורה, החלטת לשנות – צא.

אז למה דווקא לסוכה? חכמי הקבלה מגלים לנו שעצם המילה צא טומנת בחובה את סוד הסוכה. צא בגימטריה – 91 וגם סוכה היא 91. העניין הוא שלא רק שאני צריך לצאת אלא גם בשמחה. למה? כי אדם שמחליט על שפע חדש בראש השנה, מקבל אותו כבר בסוכות. מי שמחליט במחשבה על שינוי אבל לא שמח עם השינוי הזה – לא יקבל אותו. מחשבה אותיות בשמחה.

מנהגי החג על פי הקבלה – חכמת הקבלה לא מתייחסת לסוכות כאל חג חקלאי ותו לא אלא מראה לנו כמו בכל חג, שלא מדובר על הסטוריה או מצבת זיכרון למשהו שהיה פעם, אלא אותו כח רוחני חוזר בזמן הזה של החג ומלמדת אותו איך כל מנהג או מצווה בסוכות קשורות לתהליך הזה של השינוי המיוחל.

סוד הסכך מורכב משני חלקים:

1. ענני הכבוד
2. פסולת גורן ויקב. ביאור:

כתוב שהסוכה והסכך שמעליה מסמלים את שבעת ענני הכבוד שליוו את עם ישראל במדבר. מה הפירוש הפנימי? מסביר הרב יהודה אשלג שענן פירושו "כיסוי על השמש". מהי השמש? השמש היא מקור האור והשפע של האדם. אז למה צריך לעשות עליה כיסוי? כי כמו שבעולם שלנו אי אפשר להסתכל בצורה ישירה על השמש ולהנות מאורה אלא צריכים לכסות, מלמדת אותנו הקבלה שכך אנו צריכים לעבוד במהלך כל החיים – לעשות כיסוי, גבול על השפע. למה?

אנחנו הרי, כבני אדם, נבראנו ככלי קבלת תענוג. אנחנו רוצים לקבל כמה שיותר תענוג: וכאן ועכשיו ותמיד – מקסימום תענוג במינימום מאמץ. אם כך- מה הבעיה? יש שפע, יש כלי שרוצה את השפע, נשמע אידיאלי, לא? אז זהו, שלא – כל הקלקולים בחיים שלנו מתחילים מזה שאנחנו לא יודעים איך לקבל את השפע. לאכול זה תענוג, אבל יותר מדי זה סבל. כסף הוא תענוג אבל יכול לחרפן את האדם בקלות אם לא יעשה לו סייגים וכמו כן כל התענוגות שלנו. יותר מדי שפע הופך לפשע. ענג מתהפך לנגע. אז מה עושים? שמים סכך. הסכך הוא סוג של סינון, הגבלה, הגנה פנימית מפני הרצון שלי לקבל את האור בצורה ישירה. בשפת הקבלה, ההגבלה הזו נקראית מסך – מגיע אור ואני עושה עליו גבול בכדי לקבל אותו בצורה נכונה. העבודה הזו נקראת בכתבים הקדושים – צילא דמהימנותא – בעברית – צל האמונה. המסך הזה, שעושה צל על האור, לא בא לאדם באופן טבעי – זו עבודה רוחנית שמתחילה באמונה.

הסוד השני של הסכך הוא שעל פי הגמרא במסכת סוכה, הסכך אמור להיות מורכב מפסולת גורן ויקב., ז"א שאריות קש ושאריות של אשכולות וענבים. נשמע קצת לא הגיוני נכון? האמת היא שיש סוד גדול בהוראה הזו לקחת את המיץ של הזבל, של עבודת היום יום ולעלות אותה מעל לראשי בחג הסוכות. הסוד הוא במילה פסולת. ניתן להבין שהפסולת שאני מייצר מורכבת למעשה מהחטאים שלי, ההרגלים הגרועים שלי, הרגעים שפגעתי באחרים וכו' אבל זה לא רק זה.  לא רק האגואיזם שלי והעובדה שאיכפת לי רק מעצמי זה מה שפסול אלא גם מה שאני עצמי פוסל. מה אני פוסל?

אני פוסל דעות של אחרים, הסתכלות על החיים. אני פוסל את ההוא שנראה פחות דתי ממני או קצת מכוער או שמנמן, אני פוסל אפילו את עצמי בסיטואציות מסוימות.

נו, ומה לא בסדר בזה? אין בזה שום דבר לא בסדר חוץ מזה ש"הפוסל במומו פוסל", קרי, אדם קטן חי בגבולות של מותר ואסור, נכון ולא נכון, טוב ורע וכו', יש לו חוסר יכולת בסיסית לקבל את השונה ממנו ולכן כשהוא פוסל את האחר הוא בעצם מעיד בכך על קטנותו שלו. אדם גדול לעומת זאת מסוגל להכיל שונות וניגודים. העניין של סוכות הוא שמכיוון שאנחנו צריכים להיות בשמחה אסור לנו לייצר את הפסולת הזו – שמחה היא שמחה שלמה. אנחנו שמחים בכל מה שקיבלנו מלמעלה – שום דבר איננו מיותר. גם התכונות שנראות לי שליליות בעצמי ובאחרים הם למעשה טובות אני פשוט לא רואה את זה.

הסוד הנ"ל בא לידי ביטוי בעוד שניים ממנהגי החג – האושפיזין וארבעת המינים – אם הפסקתי בסוכות, למשך שבעה ימים לפסול את כל מי ששונה ממני – אני צריך להתקרב אליו, לא?

סוכות הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית - אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחד להיכנס ולהתארח אצלנו, לא במטרה לנקר עיניים על הסוכה המפוארת שלנו כי זו רק סוכה ולא במטרה לחנך אותו, אלא לסעוד ולהתחבר. מבחינתי – כל האנשים סביבי הם האושפיזין בכבודם ובעצמם.

גם השימוש בארבעת המינים: אתרוג, ערבה, לולב והדס (ר"ת אעל"ה) מעביר את אותו המסר בדיוק - כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של בן אדם. כדי לקיים את המצווה - כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד.

עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים – יש כאלה שדומים לי ויש שמאוד שונים, יש כאלה שלא היתי רוצה לפגוש ויש כאלה שאני חפץ ביקרם. יש שעוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש גם כאלו שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם. ובכל זאת על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום. למה? כי בסוכות מעלים את הפסולת מעל הראש.

איחולי "והיית סכך שמח" לכל בית ישראל...

 משה שרון

www.mo6.co.il

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה

יש כמה משפטים כבולים ששזורים לנו בדיבור עד כדי כך שאנחנו לא מבינים מה אנחנו אומרים, אחד מהם הוא המשפט המוכר: "כי האדם עץ השדה" שנאמר בספר דברים.
תגידו, במה בדיוק האדם דומה לעץ, במראה? בתכונות? בפירות?
כי אם היה כתוב "כי האדם לא דומה אפילו לעץ השדה" זה גם היה נכון. העץ לא בתנועה, אני כן בתנועה. העץ שולח שורשים אני ממש לא. העץ לא מדבר ואני כן.
התרגלנו להגיד את זה אבל המשפט הזה לא פשוט כמו שהאוזן שלנו מתייחסת אליו.

חג לעצים?
נבין זאת בהמשך בהרחבה אבל בואו נענה כבר עכשיו: האדם צריך להדמות לעץ השדה בשתי דרכים: חיבור והתפתחות פנימית.

חיבורים חיבורים
במקורות לא מופיע טו' בשבט כראש השנה לאילנות אלא כראש השנה לאילן. אילן אחד. אילן פירושו בשפת הקבלה - חיבור בין שמים וארץ. למעשה, כל מה שהאדם צריך לעשות במהלך חייו זה חיבורים . חיבורים בין שמים לארץ.
הדוגמא לחיבור שאנו עושים וגם הכי מתאימה לט"ו בשבט – האדם אוכל. עצם האכילה היא חיבור בין מדרגות (המדבר אוכל את הצומח והחי, החי את החי והצומח וכו').
ע"י אכילה אני לוקח משהו שנמצא מחוצה לי ולא שייך לי ומכניס אותו לתוכי. אם אתה מכניס גוף זר הגוף שלך מתנגד לו בד"כ, אז למה הוא לא מתנגד לאוכל? כי יש לו כלים פנימיים לעשות את החיבור הזה כשהאוכל הוא מזן שטוב לו, והחיבור הזה יוצר דבר חדש. החיבור זה מה שנותן לאדם את החיות שלו. כשהוא אוכל הוא מחבר ומקבל מזה חיות.
כתוב אפילו על הקב"ה בכבודו ובעצמו שמאז שסיים לברוא את העולם, הוא יושב בשמים ומזווג זיווגים. מה זאת אומרת? הוא עושה שידוכים? לא מדויק. הוא מחבר. זיווג פירושו חיבור.

איפה הראש שלך?
למעשה, כל עבודתו של האדם היא לחיות הלכה למעשה בתווך הזה שבין שמיים לארץ. מצד אחד, כמו עץ, הגוף שלו חייב להיות נטוע בקרקע, שורשיו עמוקים, וכמה שיותר - יותר טוב, ומן הצד השני, כמו עץ, הוא צריך לנסוק לשחקים.
הרב יהודה אשלג לא היה מקבל תלמידים שלא עבדו ולא היו נשואים, לא בגלל האיסור של לימוד הקבלה מעל גיל 40. אלא הוא היה אומר כך: הקב"ה רוצה לפתח אותך, לגדל את הענפים שלך, להעלות אותך מעלה מעלה אבל בשביל זה אתה צריך קרקע. כי אם אתה קופץ על קרקע בוצית, יוצא שאתה קופץ נמוך מאוד. בשביל לקפוץ גבוה אתה צריך קרקע יציבה. זה בדיוק סוד האילן. האדם צריך לחיות את העולם הזה בכל רמ"ח איבריו. האדם חייב להיות מחובר בטבורו לארץ. חייב. לא שכל רגע הוא יכול לרחף בכל מקום.

שמע ישראל
אחת הנקודות היותר משמעותית שבמהלכן עושה האדם חיבור בין שמים לארץ - "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" מה זאת אומרת?
יקוק זה שם ה' שמסמל את החלק הגבוה ביותר באלוקות. הגימטריא של שם ה' (יקוק) היא 26. החלק התחתון נקרא אלוקים או אדנות. למה? כי אלוקים מסמל את מידת הדין, חוקי העולם הזה "הטבע" בגימטריא = אלוקים, זה שם שמגלה לנו שריבוי הכוחות שמתגלים בטבע הם למעשה כוחותיו, אדני מהמילה דין. אדני בגימטריא 65.
שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד. פירושו ד' ואלוקים שנראים לך בעיניים שלך נפרדים - דע שהם אחד. בגימטריא - שם יקוק' ושם אדני יוצא ביחד 91 , גימטריא של אילן. אילן זה 91. למרות שבעולם שלנו נראה פירוד. האחדות הזאת בין שמים לארץ בין הענפים שקשורים למעלה לרוח ושורשים שקשורים לתחתון החיבור הזה נקרא עץ או אילן.
לסיכום הרעיון הראשון של האילן: האילן עושה חיבור בין שמים וארץ וזה מה שאדם צריך לעשות בכל רגע ורגע כשהוא מברך, אוכל, מתעורר או ישן, זה מה שצריך לעשות בכל רגע. חיבורים בין שמים וארץ.

ומה החלק השני?
מה שמסמל יותר מכל את דרגת הצומח - צמיחה קמילה, צמיחה קמילה, למעשה הוא גדל ע"י זה שהוא קמל. זה בדיוק מה שכתוב על סוכות - צא מדירת קבע ודור בדירת ארעי (גם צא בגימטריא 91 כמו אילן|), פירושו בקבלה, כמו "לך לך מארצך" - צא מהרצון שאותו אתה מכיר, למקום חדש שאני אראה לך, מה זה המקום הזה? מה זאת הארץ החדשה הזאת? הוא לא יודע. אך קודם צא. מה זה ה"צא" הזה? הצא הזה הוא סוד ההתפתחות.
סוד ההתפתחות
התורה לא משווה סתם "כי האדם עץ השדה". הרי לא רק שהאדם צריך לעשות חיבורים כמו האילן אלא הוא צריך גם כל הזמן להיות בתהליך של התפתחות, כל הזמן. הרבי מקוצק היה אומר לתמידיו "המתפלל היום רק משום שהתפלל אתמול - רשע טוב ממנו." זאת אומרת - יש פה איזה ציווי פנימי לאדם שלמרות הטבע שלו ששואף לחפש את המוכר והנוח, הוא צריך לעשות פעולה של התנגדות לטבע הפנימי שלו ולחפש דווקא איך השינוי יכול לעשות לו חיבורים. הקב"ה לא ציווה רק את אברהם ללכת, אלא את כולנו. אז לאן ללכת? לפסיכולוג? לרב? לאן?
לך לך, אומר לו הקב"ה, אל עצמך.

שדה של כוונות
לפי הקבלה, העולם שלנו לא מורכב מאנשים, עצים, בתים מכוניות או בעלי חיים אלא משדה של כוונות. שינוי המקום בשדה הוא תוצאה משינוי הכוונה והאדם הוא צריך לזוז בשדה הזה. כי התיקון שלו הוא בכל השדה. בד"כ מה שקורה זה ששמים את האדם במקום מסוים והוא נשאר שם ומתקבע, באותה תפיסה, באותה ראיה. תופס מקום בשדה.
לך לך פירושו שאסור לי לתפוס מקום. לתפוס מקום זה להפוך את המקום לממשי. האדם חושב שהמקום שלו זה הוא. זה לא נכון. אני זה כל השדה. המקום הזה זה לא אני . זה רק מקום בתוך האני. מקום בשפת הקבלה פירושו חסרון. אני חושב שבזמן שיש לי, בהשכלה שרכשתי, בכישורים שיש לי, בעבודה שמצאתי ובמדינה שאני גר, כל זה נקרא "המקום שלי". כרגע אני מרוויח 10,000 ₪ בחודש. זה המקום ששמו אותי כרגע, בשדה. אבל זה לא בהכרח המקום שלי. זה המקום הספציפי שאני עכשיו בשדה. יכול להיות שאני אהיה במקום אחר, ברגע אחר. יכול להיות שברגע אחד אדם יכול לרדת מנכסיו ולהרוויח 0 ₪ וברגע אחר האדם יכול להרוויח 200,000 ₪ בחודש. במי זה תלוי? מה הבעיה? שאני תופס מקום בשדה.
האילן למרות שהוא עומד ולא זז - הוא נמצא בשינוי מתמיד. האדם יכול לטוס במשך 10 שעות, לעבור 3/4 כדור הארץ ובפנים לא לעשות שינוי פנימי אחד. אדם יכול להצמיד רגלים בבית הכנסת בתפילה ולא לזוז, אבל בפנימיותו הוא יכול לעבור הרבה מצבים באמצע.
שינוי המקום מבחינה רוחנית נקרא שאני מתגלגל. מה שקראתי לו קודם "חיים עכשיו נחשב בעיניי מוות. כשאדם מטיל ספק במקומו ושואל: האם מה שאני יודע זה נכון או שהתרגלתי ואני כבר לא שואל שאלות?
דווקא כשאתה מטיל ספק במקום שלך אתה עץ השדה. אנשים שלא מרוצים מהחיים שלהם, שלא מצאו את עצמם הם אנשים שעושים עבודה, לא נחים לרגע, הם רק שואלים ונוברים ללא הפסקה. למה? כותב הרמח"ל במסילת ישרים שאם אדם לא יתבונן במצבו הוא ימצא את עצמו ממשיך במהלך הרגלו כעיוור באפילה עד שיפול לתהום, פול גז בניוטרל, חושב שהוא מתקדם ומרוויח ופועל אבל הכל נופל לקליפות ולא נשאר לו כלום, לא שמחה ולא שום דבר אחר. " לך לך מארצך" פירושו צא מהרצון שלך, צא ממה שאתה מכיר, צא ממולדתך, מבית אביך, מכל החינוך שקיבלת, מכל מה שאתה יודע, יכול להיות שתחזור לזה עוד הפעם בשלב הבא. כמו העץ. שקמל וצומח שוב, שממתפשט בשלכת ומתלבש באביב.
המציאות היא תמיד התפתחותית, לא תקועה במקום, ובאמצע, בהתפתחות, לא תמיד אנחנו מרוצים. כמו שכדי שזחל יהפוך לפרפר הוא חייב להיות גולם באמצע ככה כדי שילד יהפוך להיות מבוגר הוא חייב להיות גולם בגיל ההתבגרות. אין ברירה אחרת.
מי הוא נגד התפתחות? האגו, הוא מחפש את המוכר את הנוח, אל תזיז אותי מהמקומות שלי. אם יש משהו שמסמל יותר מכל את החיבור הזה של האדם שנקרא כי האדם עץ השדה זה שבכל רגע הוא עושה חיבורים ממקום אחר בשדה. זו אותה אישה שהוא נשוי לה, אבל כל רגע ממקום חדש.

איך עושים את זה פרקטית?
מה שעוזר לאדם לעשות את זה: נתינה לאחרים או שירות של הזולת. אני עובר הרבה תהליכים עם עצמי כשאני עובד בעבודתי כמאמן ואני שומע את התהליכים שהם עוברים ואני שם את עצמי באותה נקודה ומנסה באמת לעזור להם. מה שעוזר לי להצליח לעזור להם שכאני שם מתערבב עם הזולת שלא חי חיים כמוני. והחיים שלו יכולים להיות רחוקים מהחיים שלי.
עדין, בזה שאתה מצליח להתערבב איתו הוא נותן לך כלים ממקום אחר, מאזור אחר, שאח"כ בגלגול הבא שלך אתה כבר לא תצטרך לעבור שם בכלל. קנית את הכלים האלה. זה מביא אותך למקום מבפנים.
האם זה לא מסוכן להתערבב עם כל אחד?
אני אומר שהקב"ה מזמן לנו בכל רגע הזדמנויות לחיבורים שלא קל לנו איתם - עכשיו דע את העבודה שלך, דע שגם פה יש לך עבודה של חיבור. אם הקב"ה זימן לך את המקום הזה אל תבהל, כי מתוך זה יוולד חיבור חדש.

לסיכום:
דוד המלך כותב בתהלים: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. אם מקיימים את 2 התנאים האלה של חיבור והתחדשות התוצאה היא פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול. כי ממה העלה נובל? ממה האדם נובל? עלה נובל כשהוא לא מחובר לקרקע ולשמש וכשאין לו מים חדשים. הוא מתייבש כי אין משהו שמחייה אותו.
ומה מחייה אותי ? חיבור והתחדשות. זה סוד האילן מתחבר, מתחדש.

חג טו' בשבט שמח, מלא בחיבור והתחדשות.

האזנה לשיעור לכבוד טו בשבט לחצו : כי האדם עץ השדה | סודות ההשוואה בין אדם לאילן | שיעור להאזנה

זוגיות על פי הקבלה – רצון לשלמות רוחנית

ביחד או לבד

כשאנו מוצאות את הבן זוג שייעד לנו הבורא אנו מרגישות נחת, מרגישות שלמות יותר ומוכנות להתקדם הלאה מהחיים כנשים בודדות ולהתאחד עם בן הזוג. התחושות הללו נובעות מכך שבעצם מציאת בן הזוג והכניסה לחיים זוגיים איתו, אנחנו מתקדמות שלב אחד אל עבר התיקון שלנו ומאותו רגע התהליך רק מאיץ ומאפשר לנו למצות את הפוטנציאל הנשי שלנו.

נשים רבות מרגישות מסופקות גם ללא בן זוג, מרגישות שהן ממוקדות במטרות שלהן ויכולות לממש את שאיפותיהן בלי עזרתו של אחר, רק בגלל שהן סומכות על עצמן. הקבלה לא מפחיתה בערך של היכולות שלנו לעשות עבור עצמנו, והתפיסה שאנחנו רק מרגישות שלמות אמיתית עם בן זוג אינה נובעת מראייה שוביניסטית אלא מהסתכלות עמוקה יותר על המטרות שלנו בחיינו, לא המטרות הגשמיות אלא הרוחניות.

זיווג רוחני

מבחינה רוחנית הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו אינה שלמה, במציאות הרוחנית הראשונה היינו כולנו שלמים, מכילים בתוכנו חלק גברי ונשי ולא מרגישים כל חוסר בזכות היותנו דבוקים לאור האינסוף וניזונים מהנתינה של הבורא. אולם, משירדנו לעולם הגשמי התפצלו נשמותינו, החלק הגברי נכנס לגוף של גבר והחלק הנשי נכנס לגוף של אישה.

הנפש שלנו, הנשמה שלנו, שהתפצלה, לא שוכחת לעולם את השלמות שהייתה נחלתה בעבר ודוחפת כל אחד מאיתנו לחפש את החצי השני שלו כדי להתאחד בעולם הגשמי ולהתחיל לעבוד על תיקון אישי, כדי להתאחד שוב בעולמות הרוחניים ולחזור לתחושת הסיפוק האינסופית שממנה התחלנו.

מטרת הזוגיות

אם כן, החיבור שאנו חשות בזוגיות הוא באמת עמוק כמו שאנחנו חושבות וקשה לתפוס עד כמה הוא משמעותי עד שלא מתחילים לעבוד על הזוגיות ומגיעים לרמות מודעות, אהבה ואושר שלא ידענו כמותן לפני כן.

יש משהו משחרר בידיעה שאנחנו לא לבד בעולם, שיש לנו משלים, אדם אחר שמחפש אותנו וכשנמצא זה או זו, גם אם לא היינו אנשים רוחניים לפני כן, לא נוכל להתעלם מהתחושה שזה פשוט הבנאדם הנכון, הבנאדם שאנו מרגישות כאילו הכרנו מאז ומעולם ואנחנו חייבות לשזור את חיינו בחייו.

הרצון הפנימי להיות עם בן הזוג, החיבור העוצמתי והאהבה, הם שידחפו אותנו לנסות להיות טובות יותר ולצמוח בתוך הזוגיות, יחד עם בן הזוג ולתקן את עצמנו. התיקון שלנו מתבסס על ההבנה שכדי ליהנות מחיי שפע רוחניים עלינו להיות מסוגלות להכיל שפע שכזה ואנחנו כנשים צריכות ללמוד כיצד לקבל מבן הזוג שלנו.

לכאורה לקבל נשמע פשוט, אבל הדרך אינה פשוטה ומושתתת על כך שנלמד תחילה לתת, נפטר מצרכים אגואיסטים ונהיה טהורות בדרכנו ומחשבתנו, מוכנות רק לקבל כדי לתת לאחר. מהאלטרואיזם נוכל לצמוח כנשים ולהשפיע על בני הזוג לעשות זאת גם, נתעלה רוחנית ונשלים בזאת את משימתנו עלי אדמות.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

מצאו אותי בגוגל

מרכז קבלה לנשים , אימון ופיתוח אישי , ברוח היהדות והקבלה , כוחות הנפש באשה שבך , מודל עץ החיים , אימון יהודי לנשים , טיפול וייעוץ זוגי , בואי כלה , ערבי כלה , ענת יהל סימן טוב

התיקון

זוגיות ביהדות

על פי תפיסת הקבלה זוגיות אינה גשמית כלל והיא מתחילה הרבה לפני חיינו הגשמיים. האיש והאישה, לפי היהדות, היו מחוברים בעולם העליון, המציאות בה היינו כולנו דבוקים באור האינסוף ונהנים מקבלה אינסופית מהבורא, אך ברגע שנשמותינו ירדו לעולם הזה הן התפצלו, חלק מהנשמה נכנסה לגוף גברי והחלק השני לגוף נשי.

אם כן, לכל אחד מאיתנו יש ניצוץ של נשמה אלוקית ולנפש השלמה יש שני חלקים – חלק זכרי וחלק נקבי. את החיבור מחדש של נשמותינו לכדי שלם אנו יכולים להשיג רק באמצעות הזוגיות, מפני שדרכה ובמהלך העבודה עליה, נוכל לתקן את עצמנו ולחזור לנחת האינסופית שחשו נשמותינו כשהיו מחוברות זו לזו בעולמות הרוחניים.

 מהו התיקון

כדי שנוכל להכיל את האושר והאהבה שטומנת בחובה הזוגיות עלינו לתקן את תפיסת עולמנו – להפסיק להיות אנוכיים ולרצות לתת לאחר, במקום לקבל לעצמנו.

ברגע שאנו מתמסרים לחלוטין למערכת היחסים הזוגית שלנו, שואפים לשלום בית וחיבור עמוק, אנחנו מסוגלים להניח את הצרכים שלנו בצד, להתמזג עם בן הזוג ולהתחיל לחשוב ביחד, לרצות ביחד ולעבוד ביחד.

קצת קשה לשנות את דפוסי המחשבה הקיימים ובמקום לדאוג לעצמנו תחילה, לחשוב על בן הזוג, אבל הנשמה שלנו, שזוכרת את חלקה השני אשר נמצא בבן הזוג, תאיץ בנו למצוא את בן הזוג ולהתאחד עמו. המשיכה הרוחנית אל אדם אחר והרצון שבוער בנו, לאחר שאנו מוצאים אותו, לשמר את תחושת האהבה הנפלאה הזו הם שיעזרו לנו להתגבר על אנוכיותנו ולסגל ראיית עולם אלטרואיסטית.

ברגע שנדע כיצד ליישם את זה בזוגיות, כיצד לתת במקום לקבל, נוכל ליישם זאת בכל חלק וחלק מחיינו ונשפיע על העולם על מנת לשנותו, לתקן אותו כפי שאנו מנסים לתקן את עצמנו.

התיקון, כפי שהוסבר, משמעו להפסיק לנסות לקבל לעצמנו, ולהתחיל לתת לאחרים כי מתוך הנתינה הזו אנו נרגיש נחת, סיפוק ואושר אמיתי ועמוק.

בזוגיות, לדוגמא, אנו מנסים לעיתים לשנות את בן הזוג שלנו כדי שהתנהגותו ומעשיו יועילו לנו – למשל, אנו דורשות מבן הזוג שינקה את הבית, יוריד את הזבל, יכין קפה וכו', מעשים שאנו מסוגלות לעשות לבד, אך מעדיפות שלא להטריח את עצמנו ומאמינות שבן הזוג אמור לשרת אותנו, להקל על חיינו ולבצע את מבוקשנו.

התיקון שעלינו לבצע בעצמנו יחל כשנפנים שבן הזוג לא חייב לנו דבר ואנו צריכות ללמוד לתת ולעזור לו במקום לדרוש שהוא יעזור לנו במטלות שונות. ברגע שניקח על עצמנו את עשיית הדברים הללו ונדחה את הצעתו לעזור, גם אם הוא מאוד רוצה, נרגיש יותר סיפוק בעתיד, כשבן זוגנו יעשה עבורנו את כל הדברים הללו גם בלי שנבקש, רק מתוך חיקוי התנהגותנו החיובית מפני שאנחנו לא ציפינו ממנו לדבר, והוא בכל זאת מילא את התפקיד הגברי שלו והעניק לנו ולכן יכולנו לקבל ממנו בצורה נכונה ומתוקנת.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה / התיקון

כוחה של האישה בזוגיות

אישה עושה כלים

תפקיד האישה בזוגיות מבלבל רבים לא פעם בשל חוסר הבנה במושגים רוחניים. זה לא מפתיע שכן, כאנשים גשמיים עם רצונות גשמיים החיים במציאות גשמית, בלתי אפשרי שנבין באמת משהו שונה מכך מהותית, אולם כדי להבין את תפקיד האישה בזוגיות ואת כוחה, צריך להתעלות על המשמעות הגשמית של מושגים ולהבין אותם בהקשר הנכון – בהקשר הרוחני.

נהוג לומר שתפקיד האישה הנו לעשות כלים ולעזור לבעלה לממש את רצונותיו. האם זה אומר שאישה חיה רק בשביל בעלה ואין לה שום משמעות מעבר לכך בזוגיות? במובן מסוים כן, אבל בטח לא במובן הפשוט ותכף נגיע לזה.

אך תחילה נדון בעשיית כלים – אין מניעה ואפילו מבורך שמטלות הבית יחולקו בין בני הזוג ואין שום סיבה שרק האישה תשטוף כלים, אבל מבחינת העבודה הרוחנית השונה שעל גבר לעשות ועל אישה לעשות כדי לזכות בהתעלות רוחנית, האישה צריכה לעשות כלים רוחניים.

הכלים אינם צלחות, כוסות וסירים, אלא כלים במובן של רצונות. על האישה לתקן את הכלים שלה – את הרצונות שלה כך שהיא תוכל ליהנות מהנתינה של בעלה בצורה השלמה והמספקת ביותר.

התיקון הזה שעל האישה לעשות ברצונות שלה הוא לשנות אותם מרצונות אנוכיים דברים שהיא רוצה לעצמה, לרצונות אלטרואיסטים של דברים שהיא רוצה כדי שכשיתמלאו רצונותיה, היא תוכל דרכם לעזור לאחרים.

כוחה של האישה הוא בכך שהיא מסוגלת להביא לשינוי הזה בעצמה בזכות כוח הגבורה שקיים בה ולא רק בעצמה – גם בסביבתה ובכלל זה בבעלה שכן לכל אחד ואחת מאיתנו יש כלים (רצונות) והם דורשים תיקון כדי שנוכל להתפתח וליהנות מאושר אינסופי – מאור הבורא שיכול למלא את החוסרים שלנו באופן מוחלט ותמידי.

 אישה משפיעה

כאמור, אישה היא הזרז לשינויים בעצמה ובסביבתה. ברגע שהיא מבינה את כוחה היא יודעת לממש את הפוטנציאל הטמון בה להשפיע ולהביא לתמורות במציאות חייה דרך השפעה על בעלה.

אישה מאופיינת בכוח החכמה – היא מסוגלת להבחין בחוסרים בחייה ויוצרת בשל כך את הזרע לרעיונות שבעלה מוציא אל הפועל בזכות כוח הבינה שמאפיין אותו.

ללא בעלה לא יוכלו רצונותיה (החוסרים) של האישה להתמלא וללא הדחיפה של האישה, לא יוכל לכוון עצמו הבעל ולהתמקד במה שדורש את יכולותיו הייחודיות ולכן זוגיות בריאה ויציבה היא כל כך חשובה.

לסיכום, כל אחד מכם זקוק לשני כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בו לגדולה וביחד תוכלו לעבוד כדי להתפתח רוחנית ולהביא אליכם את השכינה - את הנחת והסיפוק בחייכם. על שניכם להבין את המשמעות הרוחנית של העבודה שלכם – עלייך, כאישה, לשנות את תפיסת הרצונות שלך דרך תפילה ועל בעלך ללמוד תורה ולהבין כיצד יוכל להוריד מהעולמות הרוחניים לעולמות הגשמיים את אור האינסוף – האור שממלא את כל הרצונות. העבודה רבה אך את מסוגלת לה!

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה / כוחה של האישה בזוגיות

הדרך לאושר

מה עושים דיבורים?

בניגוד לדעה הרווחת שדרך מילים אנו יכולות להסביר לבן זוגנו מה אנו רוצות וצריכות, דרך הקבלה נוכל ללמוד שהמילים שלנו דווקא מסיתות אותנו ממטרת העל שלנו שהיא לחיות חיים שמחים ומספקים עם בן הזוג, חיים של אהבה, תמיכה, התפתחות וצמיחה.

אין זה אומר שעלינו לשתוק בזוגיות, כלל וכלל לא, למילים הרבה כוח והן הדרך שלנו להתקשר לנפש אחרת, אבל עלינו לשקול מילים, להבין את ההשפעה השלילית שיכולה להיות להן ולנהוג בכבוד ובעדינות חכמה עם בן הזוג.

המילים שלנו, כמו שהן יכולות להביע תמיכה ולעטוף את בן הזוג באהבה, הן גם יכולות לדקור ולהכאיב מאוד. כולנו יודעות זאת ולעיתים, ברגעי כעס, אנו גם לפעמים משתמשות במילותינו כדי להכאיב לבן הזוג, כפי שגם הוא עושה לנו.

בהנחה שכולנו מבינות שכל מה שאנו רוצות זה שיהיה לנו טוב, שיהיה לבן הזוג שלנו טוב ושנחיה חיים מאושרים ידיו, עלינו לחשוב לפני שאנו מתחילות כל משפט ולהחליט האם המילים שאנו מתכוונות לומר יתרמו למטרת העל הזו או דווקא יגרעו ממנו וירחיקו בינינו בגלל שהן מהולות כעס ורוע.

 כוח ההקשבה

המילים, כפי שכבר הבנו, יכולות לחזק קשר או לקרוע אותו לגזרים, אבל להקשבה לעומת זאת יש סגולות ריפוי נעלות שיכולות לתקן קשר פגוע ולחזק עוד יותר קשר טוב.

כשאנו לא מבינות למה בן הזוג שלנו נוהג כפי שהוא נוהג, כשאנו לא מבינות למה הוא מרגיש רע וכשאנו פשוט רוצות להכירו טוב יותר, במקום להתלהם ולכעוס על חוסר שיתוף מצידו, במקום להפציר בו לדבר, עלינו פשוט להקשיב.

לשבת איתו בשקט, לחשוב מחשבות חיוביות ומרגיעות וליצור עבורו מקום זוגי בטוח שבו הוא יודע שנוכל לקבל את כל מה שהוא יספר, שנדע לתמוך מבלי להעביר ביקורת, שנדע לעזור כשצריך בגלל שאנחנו מקשיבות לליבו ולא שופטות אותו.

 הדרך לאושר: מאגואיזם לענווה

איך עלינו לעשות את כל זה? לעבור מדיבור להקשבה, משיפוט לתמיכה? איך נוכל לייצר בסיס יציב למערכת זוגית חיובית שפורחת ומתפתחת בכל שנה ולא שוקעת לאיטה בגלל חוסר תקשורת ומשקעים של ריבים קשים?

הדרך לאושר הזוגי היא מעבר מאגואיזם לענווה. להבין שכדי לקבל מבן הזוג מענה מספק על רצונותינו שלנו, עלינו להפסיק לחשוב על עצמנו ועל מה שאנחנו רוצות וצריכות ולעשות הכול כדי לתמוך בו.

כשניפטר מהרצון הטבעי לקבל ונלמד כיצד לתת, נוכל "לחנך" את בן הזוג לנהוג כמונו, לפי מעשינו כי אם רק נוכיח אותו, נצעק ונדרוש, הוא ירים חומה ויתרחק מאיתנו.

הענווה שלנו תבטא בכך שנשים אותו במקום הראשון, ולא את עצמנו, והיא שתביא לנו את הסיפוק והאושר הגדול ביותר בזוגיות, היא שתשפיע עליו לשים אותנו במקום הראשון עבורו ותאפשר לשנינו להתקדם לקראת זוגיות בריאה של תמיכה הדדית והתעלות רוחנית.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה / הדרך לאושר

סוד שנת הנישואין הראשונה – 10 מדרגות להצלחה באהבה

אתם אוהבים אחד את השני, יודעים שמצאתם את האחד או האחת שמשלימים אתכם וגורמים לכם להרגיש נפלא. בקרוב חייכם יהיו קשורים זה בחייה של זו וכבר לא תוכלו לחשוב על עצמכם או לפעול במנותק מאדם אחר. סגנון החיים החדש שמצפה לכם מעבר לפינה הוא מרגש אך דורש קצת הסתגלות, לא סתם אומרים ששנת הנישואין הראשונה הנה הכי קשה. הנה כמה נקודות למחשבה, 10 מדרגות להצלחה באהבה, שיעזרו לכם לבחון כמו שצריך מצבים זוגיים עתידיים ולפעול נכון במסגרת הנישואין שלכם.

1. 1.      לשדר אהבה וכך לקבל אהבה 

המשמעות של נישואין הנה העלאה והתרוממות – מהמילה להינשא אל על. מדובר בצעד אציל עבור כל גבר ומבחן אמת עבור כל אישה. בניית קשר זוגי מאושר יאפשר לשניכם לצמוח מתוכו ולהצליח לממש את עצמכם ולהגיע לשלמות גשמית ורוחנית.

האהבה, זו שהביאה אתכם לרצון להינשא, דורשת עבודה מתמדת כדי שהנישואין יצליחו, דבר שמשמעותי ביותר לזכור בשנת הנישואין הראשונה, שנה מרובת מהמורות.

 אך תחילה – מה זו אהבה:

אהבה הנה תחושה טבעית שהיכולת להרגיש אותה והשאיפה למצוא אותה קיימת בכולנו. האיחוד הגשמי שנוצר בין שני בני זוג שמצאו אהבה אינו מוחלט עד שהם חווים אהבה טהורה, שלא תלויה בעולם החומרי ולא מושפעת מרצון "להשגת רווחים", רצון שמבטא אהבה עצמית בלבד. המישור הפיזי, החומרי, דרך הדחפים שמביאים לקשר פיזי, נועד רק כדי לפתח את הקשר בין אדם לאשתו אך יחסים שמושתתים רק על המתרחש במישור הפיזי בין בני הזוג יעוררו רגשות בני חלוף בלבד.

אהבה ביהדות משמעה אחדות - להיות אחד וכך ליצור שלום בית, סביבה בוטחת שמאפשרת יצירת חיים חדשים. הדרך להגיע לשם היא, כך מסבירה הקבלה, דרך השתוות הצורה – עליכם להתחיל להפנים שאתם כבר לא יחידים ולחשוב ביחד ולהתפתח ולחיות דרך רצונות משותפים.

עשו/אל תעשו - כדי להרגיש אהבה אמיתית במלוא עוצמתה התמקדו שניכם בפיתוח הקשר הרגשי ביניכם, קשר טבעי שמטרתו מציאת איזון בין הצרכים והרצונות של כל אחד מכם ואל תתנו משקל כבד מדי להישגים חומרים, היתפסות עליהם לעולם לא תביא אהבה אמיתית. אך תדעו שיחסים פיזיים יכולים להשפיע על הנישואין וכאשר הצד הפיזי אינו מהווה ביטוי לרגשות, נוצר הרס של חיי הנישואין. אהבה שטחית ניזונה מגירויים ואהבה אמיתית מבוססת על הערכה הדדית עמוקה – לזה עליכם לשאוף ועל זה עליכם לעבוד.

אל תתמקדו בדברים המכעיסים והמרגיזים שעושה בן או בת הזוג, אלא בדברים החיוביים והכי חשוב – תשדרו אהבה. המשמעות של זה היא שאתם לא צריכים לחכות שקודם יראו לכם אהבה, או, לחלופין, להפסיק להראות אהבה כי הפסיקו מסיבה כלשהי להראות לכם, עליכם להמשיך ולנהוג באהבה מפני שרק בדרך זו השותף/ה שלכם יחזיר לכם אהבה. אם כל הזמן תעירו לה/לו על כך שהוא/היא לא מראה אהבה ולא מתנהג/ת נכון לדעתכם אתם רק תיצרו ריחוק ביניכם. במקום זה תתמקדו בחיובי ותתנו אהבה. בצורה כזו תשפיעו על בן/בת הזוג להחזיר לכם באותה המטבע וכך תמשיכו שניכם להזין את הקשר ולהעמיק אותו.

1. 2.      שוויון בין המינים? 

החיים המודרניים שלנו מלאים במסרים שמכוונים אותנו לחשוב שנשים וגברים הם שווים ולכן יש להתייחס אליהם ככאלה – לא לצפות מנשים לפחות ממה שמצופה מגברים ולהיפך. המסוגלות של שני המינים זהה והתייחסות שונה מזו לשני המינים היא בבחינת אפליה.

אך אנחנו, הגברים והנשים, איננו זהים, אנחנו למעשה ניגודים מוחלטים ובזכות היותנו כאלה אנחנו מהווים השלמה כל כך טבעית אלו לאלו. היהדות מאדירה את ההבדלים הללו ומבהירה שדווקא גישה הדוגלת בהתייחסות שונה, ספציפית ומיוחדת לכל אחד מהמינים היא הנכונה. השוני בין המינים מגיע עם חובות וזכויות מיוחדות לו ואין שום סיבה לטשטש את ההבדלים הללו, הבדלים שמביאים כבוד והערכה לגברים בתחומים מסוימים ולנשים באחרים.

בקבלה מייחסים לגברים את האור, היכולת להשפיע ולאישה מייחסים את יכולת עשיית ותיקון הכלים כדי שתתאפשר קבלה אינסופית של האור. מדובר בשתי עבודות רוחניות שונות וכל אחד מכם צריך לדבוק בעשיית העבודה שלו עד להשלמתה. ברגע שהאיש ילמד כיצד להעניק לאישה והאישה תלמד כיצד להכיל נכון את השפע שמעניק לה הגבר תשרור שכינה ביניהם – תשרור נחת ושניהם יחושו סיפוק ויעלו יחדיו לדרגת רוחניות גבוהה יותר שתאפשר להם ליצור חיים בסביבה משפחתית בטוחה ומפרה.

עשו/אל תעשו – אל תצפו מבן או בת הזוג שינהגו בדיוק כמוכם בכל תחום ותחום של חיי הנישואין. בן/בת הזוג שלכם אדם בפני עצמו/ה, בעל/ת דעות, תחושות ומסוגלות שונה מכם ולא הגיוני לצפות לשוויוניות מוחלטת בין שניכם. כמובן שקבלת החלטות צריכה להיעשות בשוויון ולא כשאחד רודה בשני, אך אין זה אומר שעליכם לדרוש שוויון בכל פן ופן של חייכם, זה פשוט יקשה על החיים שכן במקום שאחד יעשה את מה שהוא טוב בו והשנייה תתמקד במה שהיא טובה בו, היעילות פוחתת מפני ששניכם נדרשים לעשות את הכול, בגלל אידיאה לא ריאלית של צורך בשוויון בכל.

העבודות השונות שלכם כגבר ואישה מצריכות ממך, כגבר, אשר התחייב בחתונה להעניק לאשתו, לעשות זאת תמיד - להמשיך להעניק ולהעניק מבלי לצפות לתמורה. ואת, אל תנוחי ותיהני מהענקה שלו בגלל שההנאה הזו הנה חולפת אם אינך מכינה את "הכלים" שהנם הרצונות שלך ושלו לקבלה של אושר אינסופי. עלייך לשים מעין מסך – לא לקבל את הנתינה של בעלך אלא לדחות אותה עד אשר את מבינה כיצד לקבל אותה ולהשתמש בה כדי להשפיע בעצמך על העולם. כשתביני כיצד להפעיל את הגבר שלך באופן חיובי ולהפרות אותו, כשבעזרת התמיכה שלך תצליחי להניע אותו לתיקון של עצמו ולמימוש העצמי שלו, שניכם תוכלו לממש את הפוטנציאל הגלום בכם ולהגיע לסיפוק מחייכם.

תזכרו תמיד כמה חשוב שכל אחד מכם ישלים את משימתו בעולם – בלעדייך, האישה, לא תוכלו להתחיל בתהליך של התיקון העצמי הזוגי שלכם ולהגיע לאיחוד רוחני מפני שאת מצביעה על החוסרים שאותם בעלך צריך למלא ובתורך לומדת כיצד להשתמש במה שהוא מעניק כדי לדחוף אותו לעשייה. ואתה, בלעדייך ובלי הענקה שלך לא היה את הכוח המזין את המכונה הזוגית המשומנת, אשר מוריד אור אינסופי מהבורא ומשפיע לחיוב על העולם בכלל ועל התפתחות הזוגיות בפרט.

1. 3.      לתת ולא לדרוש דבר, ללמוד להתחשב

הענקה הדדית היא בבסיסו של קשר זוגי יציב וחיובי והיא יוצרת אווירה טובה וחיבה כנה – את המקום האידיאלי להתרחבות המשפחה. אהבה אמיתית מתבטאת בנתינה גם בחוסרך, זאת אומרת – ברגע שהנתינה אינה פשוטה מפני שהיא באה על חשבון משהו שלך ובכל זאת בחרת בנתינה ולא בשמירה לעצמי, הנך למעשה מקריב עבור בן או בת הזוג וזוהי הענקה באהבה.

עשה/אל תעשה – העניקו לבן או בת הזוג. אל תשמרו לעצמכם אלא תשתפו אותו/ה במה שיש לכם ותתפתחו לכדי אנשים שלא דואגים רק לעצמם אלא מעדיפים את האושר של אלו שהם אוהבים על פני האושר שלהם.

האזינו אחד לשני, אם את שומעת אותו מתלונן שדברים אינם כפי שהיו, אם אתה שומע אותה רומזת שפעם היית אחר, תבינו שאצל בן או בת הזוג שלכם נוצר חוסר. התלונות נובעות ממשהו שפעם בא על סיפוקו וכעת, בגלל מגוון סיבות, כבר לא.

כדי שלא תחוו ניתוק בשל חוסר שביעות הרצון של אחד מכם או של שניכם, תדברו זה עם זה, בלי כעס, בלי אכזבה, ותנסו למצוא את הדרך למלא את החסר וכך להישאר מאוחדים.

תזכרו אף פעם לא לדרוש מהאחר, הוא או היא לא חייבים לכם כלום ואין לקחת אותם כמובן מאליו ולדרוש שישנו את עצמם כדי להתאים לתפיסתכם. כל אחד מרגיש בחסרון ותפקידו של בן הזוג למצוא דרך למלא את החיסרון אבל אין לכם זכות לדרוש שימלאו את החוסר שלכם. הימנעו ממחשבות כאלו כשאתם יכולים והתמקדו במה שאתם יכולים לעשות כדי לשפר את החיים הזוגיים ותקוו שבן/בת הזוג יעשו אותו הדבר בזמן שנכון לו/לה.

1. 4.      שינויים וחוסר ביטחון

החיים האישיים של אף אחד משניכם לא נפסקים ברגע שאתם נכנסים תחת החופה ובוחרים לחיות את חייכם ביחד, כבעל ואישה וכל אחד מכם וודאי יחווה לא מעט התפתחות וצמיחה אישית במהלך חיי הנישואין.

עשי/אל תעשי - לגברים יש נטייה להיות הרבה יותר חסרי ביטחון לנוכח שינויים שעוברים על האישה שלהם ולכן את, אל תכעסי או תנטרי טינה על התגובות שלו, שרובן לא נובעות מכך שאינו רוצה לתמוך בך, אלא מכך שהוא מפחד שכבר לא תזדקקי לו ותתייעצי איתו יותר. הפכי אותו לחלק מהתהליך שעובר עלייך וגרמי לו להרגיש שלמרות השינויים שאת עוברת בחיים המקצועיים (לדוגמא), חשיבותו כבעלך אינה פוחתת.

עשה/אל תעשה– אם אשתך עוברת שינויים בחיים, אל תשנה את יחסך כלפיה, היא אותה אישה שהייתה קודם לכן והיא עדיין זקוקה לתמיכתך כמו בעבר. תשמח איתה, ותעבוד על עצמך עד שתבין שכל הצלחה אישית שלה משקפת את הזוגיות היציבה שאפשרה אותה ולכן גם לך יש חלק בהצלחה הזו. אתה לא נותר מאחור, אלא מהווה גורם מכריע בהצלחות עתידיות של אשתך.

1. 5.      הנאה כאמצעי, תיקון דרך זוגיות כמטרה

לעיתים אנו מבלבלים בין האמצעי למטרה – חושבים שתחושת ההנאה, או האהבה, תחושה של שיכרון חושים שמחממת את הגוף וגורמת לנו להרגיש טוב יותר, היא המטרה אליה אנחנו צריכים לשאוף והזוגיות שלנו היא האמצעי להשיג את התחושה הנפלאה הזו.

למעשה המצב הפוך, תחושת ההנאה הפיזית והרגשית שאתם חשים בקשר מתחילתו היא שאמורה לדרבן אתכם לפתח את הקשר ולהעמיק אותו כדי שיהיה יציב ויהווה קרקע בריאה לתיקון אישי לכל אחד מבני הזוג דבר שיספק לכם תחושת הנאה אינסופית מהידיעה שלחייכם יש משמעות ותכלית בזכות הזוגיות.

לא רק זה, חוסר השקעה בחיזוק קשר רוחני ורגשי עלול להביא למצב שהקשר שלכם מתבטא במטלות בלבד ואם לאותן מטלות אין קשר ערכי לא פעם תרגישו תסכול מעשייתן, דבר שישפיע לרעה על הקשר שלכם.

עשה/אל תעשה – השקיעו מאמצים ביצירת קשר עמוק, על ידי שיחות ושיתוף בכל מה שעולה על רוחכם. תנו לבן או בת הזוג שלכם להכיר אתכם ואת העולם הפנימי שלכם כדי שהקשר ביניכם יתהדק, יתעלה מעבר לאהבה והנאה פיזית והאהבה האפלטונית שלכם תלך ותגדל ותייצב אתכם.

1. 6.      כוח המילה וההקשבה

כל זוג רב מדי פעם, אין זוג מושלם שלא מוצא את עצמו בריבים גדולים וקטנים כאחד, אנחנו פשוט לא יכולים לשלוט בעצמנו ולכן, בחיים בכלל ובזוגיות בפרט חשוב שנשקול מילים ונקשיב לפני שאנחנו מתלהטים.

למילים יש כוח גדול, דרך המילים אתם בניתם וממשיכים לבנות את הקשר הזוגי והאהבה שלכם זה לזו ולכן חשוב שהמילים הללו יהיו חיוביות תמיד. גם שימו לב למה שנאמר לכם, הקשבה והאזנה לבן/בת הזוג שלכם, לא רק שמיעת המילים אלא הקשבה עמוקה שמלווה בהבנת הרגש שמאחוריהם יביא לכך שתנהגו נכון ולא תכנסו לריבים מיותרים.

עשו/אל תעשו – אל תנסו להיות צודקים ולהוכיח את בן הזוג, תחילה חישבו עם עצמכם מהי מטרת המילים שלכם והאם נכון לומר אותן. אם המילים שאתם מתכוננים להוציא מפיכם אינן מילים בונות אלא כאלה ששוברות הנובעות מכעס, כדאי שתפסיקו בזאת ולא תמשיכו, כי המשך רק יפער עמוק יותר את הקרע שנוצר ביניכם והוביל לריב.

בנוסף הקשיבו תמיד למסרים שמנסה בן/בת הזוג להעביר במילותיו כי רק כך, דרך הקשבה אמיתית תוכלו להכיר את הצד השני יותר טוב ולדעת להשתפר ולשפר את המערכת הזוגית שלכם.

1. 7.      שוני מתחים והסתגלות

דנו בכך ששני המינים שונים אחד מהשנייה ועל הצורך להכיר בשוני שקיים ביניכם כדי שתוכלו כל אחד להתפתח ולתרום לחיי הנישואין בתחומים שבהם כל אחד מכם טוב בהם יותר. עתה נתייחס לשוני הזה בהקשר של מתחים. בגלל שאנו, גברים ונשים, כה שונים הרבה מתחים אפשריים יכולים להיווצר. ראיית עולם שונה, רצונות שונים ויכולות שונות מעצבים בני אדם שונים ואם שניכם לא תסתגלו במהרה לחיי הנישואין, המתחים יכריעו אתכם.

חיי נישואין דורשים הסתגלות זה להרגלי החיים של זו ומציאות איזון נכון. חוסר שביעות רצון הנה תופעה שכיחה במהלך תהליך ההסתגלות. אם אחד מכם הוא פרפקציוניסט, סביר שיהיה לו יותר קשה להבין למה השני עושה דברים בשיטה קצת אחרת, פחות ממושלמת לדעתו, והדבר יתבטא בריבוי תלונות והערות כלפי בן הזוג. גם נקודת מבט שלילית על החיים בכלל או על היכולת להסתגל זה להרגלים של זו ולהשתלב יחדיו יכולים להביא לקשיי הסתגלות.

בנוסף, אדישות של אחד מבני הזוג למאמץ שכרוך בתהליך הסתגלות אשר מתבטא באי נתינת עזרה במציאת פתרונות ושילוב של החיים הנפרדים שלכם לחיים משותפים יביא לנתק שיקשה במיוחד על הסתגלות, שהנה המהמורה הקשה ביותר שעל זוג נשוי לצלוח בשנתו הראשונה. נתק בין בני הזוג יכול לנבוע גם מחוסר שיתוף ברגשות או אדישות לשמחתו של בן הזוג או לדברים שחשובים לו, דבר אשר יוביל לאכזבה ונטירת טינה, דבר שמקשה אף הוא על יכולת ההסתגלות של שניכם.

עשו/אל תעשו – עליכם ליצור קשר רוחני, לא רק פיזי ולא רק רגשי, אשר יחזק אתכם בעת הצורך ויהווה בסיס איתן לשותפות החדשה שלכם. ברגע שהערכים שלכם דומים והשותפות שלכם היא משהו ששניכם מוכנים להילחם למענה המתחים שינבעו מהשוני ביניכם יתנדפו באותה מהירות שבה נכנסו לחייכם. עליכם לנסות לשמור על פרופורציה ולא להפוך את המתחים ליותר ממה שהם – אל תהיו קטנוניים, עליכם לחזק אחד את השני, להחדיר ביטחון שאתם שם, תומכים בו למרות חוסר הסכמה בנושאים שונים. תגרמו לבן הזוג להרגיש רצוי . גרמו לכך שהקשר שלכם יהיה מעבר לפרטים של חיי היומיום כדי שיהיה חזק יותר ומאושר יותר.

כמו כן חשוב לפרוק את מה שמפריע לכם בשיחה עם בן או בת הזוג שלכם, ללא כעס ללא התרסה, פשוט לשתף, ועל בן הזוג להאזין בסבלנות ולסייע במציאת פתרונות, אך חשוב לשמור על איזון נכון של כמות התלונות או ההערות מפני שריבוי תלונות יביא לניתוק והימנעות משיחות מצד שניכם, הרי לסבלנות בן/בת הזוג יש גבול וצריך להכיר בכך. תזכרו תמיד את דברי הרמב"ם: "ולא יהיה עצב ולא רגזן" מפני שהעצב עצמו, די בו כדי לשבור את רוחו של בן הזוג.

1. 8.      אנוכיות

חשוב לזכור שכל אחד מאיתנו פועל בהתאם לאינטרסים שלו, אנחנו נישאים למי שאנחנו זקוקים לו למילוי רצונותינו וכך גם בני הזוג שלנו. נישואין מאפשרים לאדם להתגבר על נטייתו להתרכז בעצמו ולהיות אנוכי ולנתב את הדחפים הקיימים בכולנו ממילוי תענוגות לאפיק של נתינה לזולת, של דאגה לאישה ולילדים.

חשוב לזכור שבכל אדם שלושה מישורים – פיזי, רגשי ורוחני והמפתח להצלחה זוגית טמון ברוחני – האושר הזוגי טמון במידה שלמדתם שניכם בשלב ההסתגלות, להתגבר על אנוכיותכם ולהתמסר לבן/בת הזוג, רק כך תהיה ביניכם מערכת רגשית תקינה.

לפני טקס הנישואין טובלים במקווה, מים שנקוו מהאדמה ומסמלים את לידתו מחדש של האדם, כשהוא נקי וטהור. הטבילה במקווה מאפסת את האגו ומאפשרת בשל כך להיכנס לחיים משותפים כשאתם מוכנים לוותר על מי שהייתם ולבנות את עצמכם מחדש, במיזוג ושותפות עם בעלכן או נשותיכן לעתיד. המים שבמקווה מסמלים שינוי, מפני שצורתם אינה קבועה ודרך זה ניתן להבין שהחיים הנם צירוף ומיזוג של שינוי עם התמדה ויציבות, כשהיציבות מתבטאת בכך שאנחנו כבני אדם נשארים אותם האנשים שהיינו, למרות השינויים, אנחנו רק פתוחים כעת להתנתקות מחטאי עבר ולהתקדמות לכיוון התחלתה של דרך חדשה.

עשו/אל תעשו – בגלל העובדה שבני זוג הנם אנשים אנוכיים בבסיסו של דבר, חשוב להפנים שלא ניתן לדרוש דבר מה מבן הזוג ולצפות שזה מובן מאליו שיעשה אותו מפני שזה יביא לכעס ונטירת טינה מצדו. במקום זה, יש לבקש תמיד באדיבות ובנועם, בלשון שתשבה את ליבו ותגרום לו ברצון למלא את רצונך. תזכרו תמיד שייתכן שאנוכיות והעדר התחשבות עושים רושם שהעניינים מתנהלים ביעילות, אך הם מביאים בהכרח לאומללות שני הצדדים, רק שיתוף ושוויון צודק בקבלת החלטות ייצרו בית מאושר ומשפחה דואגת ואוהבת.

1. 9.      אני מתאפק ומבליג אל מול אני מאשים

פועל יוצא של האנוכיות של כולנו הנו ההתייחסות לאגו, לכבוד שלנו. אנחנו מאוד מעריכים את עצמנו וקשה לנו בשל כך להבחין בחסרונות שלנו, לפחות לא באותה המידה שאנחנו מבחינים בחסרונות של אחרים.

עשו/אל תעשו - בזוגיות יוצא לא פעם שאחרי מאורע מסוים מוצא כל אחד מהצדדים את האשם בצד השני ומזה אתם צריכים ללמוד להימנע. אומנם מדובר בתגובה אוטומטית, כשהכבוד שלנו מידע קובע שאנחנו וודאי בסדר והצד השני הוא ששגה ופגע, אך ניתן ללמוד כיצד להפחית בהתנהגות על פי זה ולהפוך לאנשים ענווים שמסוגלים להקטין את עצמם אל מול בן הזוג שלהם ובמקום להאשים אותו להאשים את עצמם.

נשמע קצת מוזר להתחיל לפקפק בעצמך ובנכונות עמדתך במהלך כל ריב וויכוח, אך זוהי הדרך היחידה לחיים הרמוניים עם בן או בת זוג, חיים שמושתתים על הבנה שזה לא משנה מי צודק ומי טועה, העיקר ששניכם מוכנים לקחת על עצמכם את האשמה כדי לשמור על שלום בית, מפני שעבור שניכם חוזק הקשר והאחדות בו, חשובים יותר מלדעת שכיחידים צדקתם וכביכול ניצחתם את הצד השני.

מתוך כך ניתן גם להבין שחשוב לדעת להתאפק ולהבליג, לחשוב פעמיים ואפילו שלוש אם יש טעם להיכנס מלכתחילה לויכוח כזה או אחר. האם זה חשוב מספיק או שמדובר בקטנוניות לשמה ואין שום סיבה להתעכב על כך אם מסתכלים על התמונה הגדולה ועל כך שהאושר שאנחנו שואבים מהזוגיות שלנו גדול יותר בלי הריבים.

10.  מ"אני" ל"אנחנו"

החירות לגדול ולהתפתח ביחד, מאוחדים, תוך תיקון העצמי היא שעומדת בבסיס הרצון להתחתן. אך כדי לאפשר זאת עליכם להפסיק לראות עצמכם כ"אני, ולהתחיל להתייחס אל עצמכם כ"אנחנו". חשוב שלא תאבדו את הזהות האישית שלכם בתוך התהליך, היא חשובה בגלל שהיתרונות והכוחות האישיים של כל אחד מכם הם יתרמו ליצירת הזהות המשותפת שלכם.

ברגעים שקשה בזוגיות וקשה לכם להתקדם לכיוון פיתוח זהות משותפת תזכרו שהסיבה שאתם בכלל נמשכתם לזוגיות אחד עם השנייה היא העובדה שהנשמות שלכם היו מחוברות בעולם הרוחני ובעולם הגשמי הן נפרדו וחיפשו זו את זו. אתם וודאי מרגישים מעין תחושת שייכות מעצם החיים אחד עם השני וגעגועים כאשר אתם נפרדים (נשמתכם מתגעגעת לחציה השני) ושני אלו באים כדי להצביע לכם שאתם בזוגיות הנכונה, אתם רק צריכים להבין איך לפעול כדי לא לתת לאהבה לגווע (בעזרת המדרגות הקודמות) וכיצד לא להיאבד בתוך הזוגיות ובכך לא לממש את תפקידכם בה בזכות הדברים הבאים:

עשו/אל תעשו – אל תקפאו על השמרים, אלא תחפשו תמיד את הדברים שמעניינים אתכם ובהם הייתם רוצים להצליח יותר ולצמוח יחדיו. קשר צריך לאחד את המעלות של שניכם ולכן אל תכפו דימויים או תפקידים אחד על השני, כל אחד יפתח את סגולותיו האישיות ויתרום בעזרתן לבניית הבית החדש, המשותף.

רבים סבורים שהמשפחה היא נקודת גן עדן האחרונה שקיימת ביקום, היא בית המקדש הפרטי של כל זוג ולכן חייבים לשאוף להרמוניה עילאית ודרכה לזוגיות מוצלחת ונישואין ארוכים ומאושרים. אתם תצלחו את המהמורות של השנה הראשונה לנישואין אם תעלו יחדיו בעשרת המדרגות לאהבה ותעבדו להשגת המטרות שלכם תמיד כזוג ולא כיחידים.

בהצלחה!

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה / סוד שנת הנישואין הראשונה – 10 מדרגות להצלחה באהבה

תפקיד האישה בזוגיות לשלמות רוחנית

ביחד או לבד

כשאנו מוצאות את הבן זוג שייעד לנו הבורא אנו מרגישות נחת, מרגישות שלמות יותר ומוכנות להתקדם הלאה מהחיים כנשים בודדות ולהתאחד עם בן הזוג. התחושות הללו נובעות מכך שבעצם מציאת בן הזוג והכניסה לחיים זוגיים איתו, אנחנו מתקדמות שלב אחד אל עבר התיקון שלנו ומאותו רגע התהליך רק מאיץ ומאפשר לנו למצות את הפוטנציאל הנשי שלנו.

נשים רבות מרגישות מסופקות גם ללא בן זוג, מרגישות שהן ממוקדות במטרות שלהן ויכולות לממש את שאיפותיהן בלי עזרתו של אחר, רק בגלל שהן סומכות על עצמן. הקבלה לא מפחיתה בערך של היכולות שלנו לעשות עבור עצמנו, והתפיסה שאנחנו רק מרגישות שלמות אמיתית עם בן זוג אינה נובעת מראייה שוביניסטית אלא מהסתכלות עמוקה יותר על המטרות שלנו בחיינו, לא המטרות הגשמיות אלא הרוחניות.

זיווג רוחני

מבחינה רוחנית הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו אינה שלמה, במציאות הרוחנית הראשונה היינו כולנו שלמים, מכילים בתוכנו חלק גברי ונשי ולא מרגישים כל חוסר בזכות היותנו דבוקים לאור האינסוף וניזונים מהנתינה של הבורא. אולם, משירדנו לעולם הגשמי התפצלו נשמותינו, החלק הגברי נכנס לגוף של גבר והחלק הנשי נכנס לגוף של אישה.

הנפש שלנו, הנשמה שלנו, שהתפצלה, לא שוכחת לעולם את השלמות שהייתה נחלתה בעבר ודוחפת כל אחד מאיתנו לחפש את החצי השני שלו כדי להתאחד בעולם הגשמי ולהתחיל לעבוד על תיקון אישי, כדי להתאחד שוב בעולמות הרוחניים ולחזור לתחושת הסיפוק האינסופית שממנה התחלנו.

מטרת הזוגיות

אם כן, החיבור שאנו חשות בזוגיות הוא באמת עמוק כמו שאנחנו חושבות וקשה לתפוס עד כמה הוא משמעותי עד שלא מתחילים לעבוד על הזוגיות ומגיעים לרמות מודעות, אהבה ואושר שלא ידענו כמותן לפני כן.

יש משהו משחרר בידיעה שאנחנו לא לבד בעולם, שיש לנו משלים, אדם אחר שמחפש אותנו וכשנמצא זה או זו, גם אם לא היינו אנשים רוחניים לפני כן, לא נוכל להתעלם מהתחושה שזה פשוט הבנאדם הנכון, הבנאדם שאנו מרגישות כאילו הכרנו מאז ומעולם ואנחנו חייבות לשזור את חיינו בחייו.

הרצון הפנימי להיות עם בן הזוג, החיבור העוצמתי והאהבה, הם שידחפו אותנו לנסות להיות טובות יותר ולצמוח בתוך הזוגיות, יחד עם בן הזוג ולתקן את עצמנו. התיקון שלנו מתבסס על ההבנה שכדי ליהנות מחיי שפע רוחניים עלינו להיות מסוגלות להכיל שפע שכזה ואנחנו כנשים צריכות ללמוד כיצד לקבל מבן הזוג שלנו.

לכאורה לקבל נשמע פשוט, אבל הדרך אינה פשוטה ומושתתת על כך שנלמד תחילה לתת, נפטר מצרכים אגואיסטים ונהיה טהורות בדרכנו ומחשבתנו, מוכנות רק לקבל כדי לתת לאחר. מהאלטרואיזם נוכל לצמוח כנשים ולהשפיע על בני הזוג לעשות זאת גם, נתעלה רוחנית ונשלים בזאת את משימתנו עלי אדמות.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה / תפקיד האישה בזוגיות לשלמות רוחנית

מודל עשרת השלבים להתפתחות אישית והצלחה עסקית לנשים

את מבולבלת ומחפשת כיוון חדש? רוצה לרענן את חייך? להגיע להגשמה עצמית בחיים בכלל ובעסקים בפרט? בקיצור – את רוצה ללמוד איך להצליח?

בכל אחת מאיתנו ישנו פוטנציאל שמחכה להתממש ודרך מודל עשרת השלבים להתפתחות אישית והצלחה עסקית לנשים תקבלי את הכלים שבעזרתם תוכלי בעצמך לכוון את חייך לעבר ההצלחה.

האמונה שבבסיס מודל עשרה השלבים היא שכל מה שאת צריכה כבר קיים בתוכך ומטרת התהליך היא לעזור לך ללמוד לראות את זה, להשתמש במה שיש לך ולמקסם את הפוטנציאל הגלום בך.

המודל מתבסס על עשר הספירות בחסידות  וזה מתוך ידיעה שהתפתחות הנפש הכרחית כדי להגיע לשלמות ואיזון בחייך. כל שלב בתהליך מייצג את אחת הספירות בדרך להתעלות רוחנית. השליטה בכוחות שתגלי בעצמך, בכל אחד מהשלבים תביא אותך לשלמות ולהשלמה עם מי שאת ועם מקומך וייעודך בעולם.

כדי להשלים את התהליך את לא צריכה לדעת מראש מי או מה את רוצה להיות בסופו, את רק צריכה להיות מוכנה להשקיע בעצמך כדי למצוא את הדרך הפרטית שלך להצלחה, תהא אשר תהא ולהיות פתוחה להכיר יותר טוב את הנשמה שלך, על רצונותיה וכוחותיה הייחודיים.

כמה מילים על התהליך שמצפה לך:

גילוי הפוטנציאל שבך (כתר)

זהו השלב הראשון של התהליך, השלב בו תתארי את הייעוד שאת מדמיינת לעצמך, את המטרות שאת מציבה לעצמך בחייך והדברים שגורמים לך אושר ודרך אלו תכירי את הפוטנציאל הגלום בך להצלחה. יכול להיות שבשלב הזה עדיין לא יהיה לפוטנציאל הזה זהות מדויקת, אלא רק הכרה בקיומו, אך זו רק ההתחלה.

אם עד עתה לא יצא לך להעניק מספיק תשומת לב לרצונות שלך, להבנה מה הם הדברים שמביאים לך שמחה ואושר, זה הזמן להתייחס לדברים הללו ולצאת מהם לתהליך של צמיחה אישית שלמה ומאוזנת.

שלב גילוי הפוטנציאל שבך מתבסס על הספירה הגבוהה ביותר בעשר הספירות בחסידות  – ספירת כתר, אותה ניתן להמשיל לזרע ושורשים של עץ או צמח, שלב הכרחי ומהותי בעיצוב המשך חייך.

במהלך העבודה על עצמך בשלב זה תגלי בתוכך את תכונת כוח הרצון – מעין רצון מעורפל למלא השתוקקות לדבר מה שאינו עדיין מוחשי לך באופן מלא, אשר דרכו תיפתחי לעולם הרוחני שקיים בך ותטעני באנרגיות לקראת מילוי הרצון הזה בהמשך.

תצטרכי ללמוד לשלוט ברגשות שליליים, לדעת לנתב את האנרגיות שבך לכיוונים חיוביים, כאלו שיבנו אותך ויעשו אותך מאושרת ולהימנע מכעס. תכירי בכוחות שקיימים בך לתת לרע לחלוף ולהיצמד למחשבות חיוביות ומפתחות.

הגדרת השינוי (חכמה)

לאחר שבשלב הקודם גילית בתוכך את תכונת כוח הרצון וההשתוקקות למשהו לא ברור, בשלב הזה נמצא את המטרה הקונקרטית אליה תרצי לשאוף, אשר משתקפת מאותו רצון עמוק. בשלב זה נגדיר מי את ומה את ברגע זה ממש ומה היית רוצה לשנות ונגדיר את המטרה האימונית שתלווה את התהליך כולו.

בפעם הראשונה בחייך תוכלי לסדר את התחושות שלך באשר לחייך ולהבין עד כמה גדול הפער בין מי שאת למי שאת רוצה להיות. הדבר עלול להרתיע בתחילה, אך ראי בזה אתגר שבעזרת חשיבה חיובית והכלים שתרכשי תוכלי לצלוח אותו ולהיות האדם שאת אמורה להיות.

כדי להגדיר ביעילות את היעדים לתהליך שלך נשתמש במודל SMART ובעזרתו ניצור תוכנית פעולה מפורטת, מדידה, ברת השגה ומציאותית, המוגדרת בזמן.

שלב הגדרת השינוי בחייך מבוסס על ספירת החכמה, אשר מאופיינת בגילוי הרצון שנמצא בספירת כתר שמעליה ותכנון הדרך ליישומו. ספירה זו נותנת סדר והגדרה לפוטנציאל שבך, שהיה עד כה לא מובן.

ספירת חכמה מנסה להבין ממה נובע חוסר סיפוק בחייך כדי לדעת מה רצוי לשנות. לא מדובר בחכמה אינטלקטואלית, אלא בחכמה לדעת ליצור את העתיד שאת רוצה עבור עצמך.

הצבת מטרה (בינה)

בשלב זה תצרי את האני האידיאלי שלך – החזון של מי שאת היית רוצה להיות לאחר השגת מטרתך וסיום התהליך. תבני בדמיונך את התמונה של חייך כשאת חיה את החזון שלך, כדי שתדעי למה לצפות ואיך להתמודד עם האישה שתהיי אז ועם התמורות שיחולו באישה שאת עכשיו.

ברגע שתדעי לאילו חיים לצפות לאחר השגת המטרה שלך, המציאות ההיא, זו שאת שואפת אליה, לפתע תראה לך אפשרית ואמיתית – ברת השגה. כבר לא יהיה לך חלום רחוק ומעורפל של חיים ורודים ומאושרים יותר, במקום זה החלקים המעורפלים ימולאו בפרטים ותוכלי להרגיש איך הגשמת החזון שלך יכול להפוך למציאות בפועל.

שלב זה מתבסס על ספירת בינה אשר מקנה את היכולת להבחין בין עיקר לתפל. היא שואבת את הרעיונות והמטרות שהעלית לגבי עתידך בספירת חכמה ומצמצמת אותם לכדי עתיד קונקרטי וברור. על ידי איזון בין הספירה הקודמת, ספירת חכמה, וספירת בינה ניתן לממש ולהגשים רעיונות במציאות.

ספירת בינה מתאפיינת בהצגת דרך הסתכלות בריאה יותר לבעיות בחייך – במקום לתת להן להשתלט עלייך, לדעת להכיר בהן כחלק מההיכרות הכוללת שאת עושה עם האני הפנימי שלך. במהלך בניית המציאות העתידית בה תחיי כשתשלימי את מטרותייך יכול להיות שתמצאי בעיות אפשריות, ולכן חשוב שתפנימי את כוח השמחה, שהנו כוח האיזון, ככוח שעליך ללמוד לשלוט בו על מנת לשמור על כל הבעיות בפרופורציה המתאימה.

 מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב / מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה / מודל עשרת השלבים להתפתחות אישית והצלחה עסקית לנשים

 שירי היא בחורה בת 38, יפת תואר, ויש לה עוד כמה תארים. את הרגע הקשה ביותר בחייה היא לא שוכחת. זה קרה לפני 6 שנים. האיש שהיה אמור להיות עכשיו אב ילדיה, לחבוק אותה בלילות ולהתעורר לצידה בימים, מתעורר עכשיו עם מישהי אחרת. שתי טיפות דמעה שירי. והרגע הזה, נצרב בה ומנהל אותה בכל רגע ורגע. היא הולכת לישון איתו, עם אוהד, ומתעוררת איתו ושותה אותו בקפה.
פעם אחת היא ראתה אותו בפייסבוק, מחזיק את התינוק שלהם, ורק דמיינה איך הוא היה נראה בתצריף שלו ושלה.
תגידי, אני שואל אותה, אחרי שגמרה את כל המפיות של רשת קפה קפה, את רוצה להתחתן?
היא מהנהנת. בכל כוחה.
ותגידי, את מוצאת את עצמך משווה את כל מי שאת פוגשת בדייטים לאוהד?
שוב הנהון. הפעם מעורבב עם אשמה.
ותגידי, יכול להיות שיש משהו טוב בזה שהוא איתה ולא איתך? יכול להיות שזה קרה לטובה?
הגוף שלה מתכווץ לי מול העיניים כלא מאמין. זה הפספוס של החיים שלי, משה. אין בזה גרם של טוב. נפלתי ואני לא ממש מצליחה לקום, אתה מבין?
הפער בין השאלה שלי לתשובה שלה גרם לשנינו לשתוק קצת, וללגום שייק פירות קר עם קורטוב אכזבה.

לא אוהבים ליפול. נקודה
אנחנו לא אוהבים ליפול. נקודה. גם אם יגידו לנו שזה לטובה ועוד צירופים כבולים של רוחניקים. כשזה פוגע לנו בול בפוני אנחנו לא זוכרים את כל המילים המתיפייפות ורק מחפשים איך לברוח מהקרקעית, בדרכים אפקטיביות או בדרכים סטלניות. העיקר לצאת.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
המשפט התמים הזה שמופיע בספר בראשית מספר, כך לפי ספר הזוהר, את כל הסיפור עלינו, כי גם אנחנו מורכבים כך, אם נרצה ואם לאו. מגאות ושפל, מערב ובוקר והאמת היא שגם הסדר פועל עלינו באותה צורה. אף פעם לא הבנתי למה הצום מתחיל בערב ונגמר בערב וגונבים לנו עוד שעה, גם כניסת השבת. אבל זה בדיוק מה שאומר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", היינו המציאות הנקראת יום ומתארת את גדילתנו והתפתחותנו מורכבת משני מרכיבים הפוכים, כמו באטום ובחשמל כך גם ביממה – ערב ובוקר. והערב קודם.
מה זה אומר?
זה אומר שהמצב שאנחנו קוראים לו בחיים "חושך", "היעדר אור", "בעסה" או "דיכאון", שפל המדרגה הוא מציאות שמאפשרת את הזריחה ואת השמחה וההנאה ממנה. כנראה שמציאות של יום תמידי היתה תוקעת אותנו במקום ושהתפתחות אמיתית נמצאת בתנועה הזו, היומיומית, במאבק שבין האור לחושך. כי איך תוכל להוקיר ולא לאבד זוגיות אם לא איבדת? איך תוכל לפתוח את הלב אם לא שברו לך אותו? איך תוכל להיות אבא / אמא אם לא חווית איזשהו קושי בחיים?
מוזר הדבר, כמעט כל אדם שאני שואל אותו על הרגע המשמעותי והמכונן ביותר בחייו מספר לי סיפורים קשים. על מוות, פרידה, פיטורין, אכזבה. איכשהו הרגעים האלה מכוננים אותנו ולא הרגעים הטובים, מכשירים בנו כלים לגדול, להתבגר, לראות את הדברים אחרת, להוקיר את היש.

ואולי זה אותו הדבר?
והנה למרות ההפכיות הברורה לעיניים בין מושג הגאות לבין מושג השפל, הגאווה והענווה, הנה למרות הפער האינסופי ביניהם, מגלים לנו חז"ל סוד נפלא באומרם שגאות גימטריא שפל, כי שניהם עולים במספר 410. בכך רומזים הם לומר לנו כי שני הפכים מקורם תמיד מאותו השורש, שתכלית הרע להתהפך להיות הטוב המוחלט, שהחושך הוא זמן המכשיר כלים לאור שהגאוותן יעלה מעלה מעלה דרך השפלת עצמו, שהמוות הוא המאפשר את החיים, שהשפע הכי גדול יכול להפוך להיות פשע, שענג עלול להפוך לנגע וצרה לצהר.

ומה עם שירי?
שירי חשבה קצת ואז הודתה שהסיפור הזה קירב אותה לעצמה, למי שהיא באמת. שאחרי הפרידה מאוהד היא עזבה את התפקיד שעשתה בהצלחה רבה במשרד עורכי דין והיום היא מטפלת אלטרנטיבית. אני מאושרת ממה שאני עושה, היא אומרת. גם אל ההורים שלי ואחותי שיניתי את כל היחס, הפסקתי להיות הכועסת המתמידה. ואפילו אליו שם למעלה התקרבתי, היא אומרת ומחייכת אל הכיפה שעל ראשי. אני קמה כל בוקר ומודה לו שאני נושמת וחיה.
ומה עם אוהד, אני מקשה, גם על הפרידה מאוהד אפשר להודות?
היא מתבוננת עליי בעיניים שנדמעות עכשיו מחדש ואומרת "קשה לי להגיד את זה בקול רם, זה נשמע לי כמו הודאה באמת שאני לא מוכנה להודות עליה, אבל אולי בלי להיות מי שאני היום אני ואוהד לא היינו שורדים יחד. זה היה נגמר בצד הלא נכון של הרבנות".

מאת משה שרון מרצה לקבלה

אתר הבית : קבלה | לימודי קבלה | האתר ללימוד חוכמת הקבלה

הוא יושב מולי, בחור רציני, גבוה, שיער שחרפור משוח לאחור, קולו בס רדיופוני ואומר "אני צריך לפחד קצת. אין בי פחד" עיניו מישירות אלי מבט אמיתי, הוא לא מזייף את המשפט, לפני שאמר זאת חשבתי שארבעים שנות חייו העניקו לו קצת יותר חכמת חיים מלרוב בני גילו, עכשיו אני פחות חושב כך ומתחיל להרצות לו על כמה שהפחד הופך אותנו קטנים וחלשים, ושכמה אני מעריך את היוזמה והבטחון העצמי שהפגין.
אתה לא מבין אותי הוא פוסק ומוציא סיגריה מהתיק שלו, פחד זה דבר חיובי.
חיובי, אני חוזר אחריו.
כן, חיובי, אי אפשר להתנהל בחיים בלי פחד, תראה אותי למשל, אם היה לי מינימום של פחד בטח הייתי מפסיק מעשן, אתה יודע.
הצהיר והדליק.
אתה מבין, יש בתוכי איזה סרטן קטן כזה, לא פעיל עדיין, לכולנו יש תאים סרטניים כל הזמן הרי, והוא יושב שם ומחכה לרגע לפרוץ, אתה קולט את זה?
אני קולט את זה, אמרתי, בגלל זה אני לא מעשן.
אז אני, מר שרון, מנשים אותו, מאכיל אותו, מפנק אותו, שיגדל קצת, למה לא?
האם אוזניך שומעות את מה שפיך אומר?
כן
אז למה אתה עושה את זה?
אין בי פחד, הוא חוזר על המנטרה, זו הבעיה שלי בחיים. יש אנשים שהפחד משתק אותם, אותי הוא אפילו לא מדגדג.
אז זה טוב, לא? אני מנסה את מזלי שוב, כל הקטע הזה של פחד משתק, היית רוצה אותו?
תגיד, הוא מוותר על הקו הרגיל שלו, למה זה טוב שיש לנו מערכת עצבים? חשבת על זה פעם?
לא ממש
תחשוב רגע, רק בגלל העצבים אנחנו מרגישים כאב. יכולנו בלעדיהם לא לחוות כאב בכלל, לא הרבה יותר טוב?
לא יודע, לא חשבתי על זה.
ברור שלא יותר טוב, מה קורה לך? בלי מערכת עצבית היית יכול לשבת על הכסא שלך בבית, מתחתיך מדורה והיית נשרף כולך בלי להרגיש. הכאב הוא רמזור, תמרור אזהרה, שאומר לך לזוז. גם הפחד הוא תמרור אזהרה. פחד זה טוב. אף פעם לא אמרו לכם את זה בלימודי פסיכולוגיה? לא דיברו שפחד זה טוב?
רגע, רגע, אני מתחיל להבין לאן אתה חותר. בוא נסכם שפחד הוא הכרחי להישרדות, בסדר?
מסכים.
אצלנו אומרים, שהבעיה זה לא הפחד אלא הפחד מהפחד, הדאגה מהדאגה, יסורי המצפון על הכשלון ולא הכשלון בעצמו.
מה הקשר?
אני כן יכול להבין שהפחד בעצמו הוא לא הבעיה. אבל פחד בחיים הרגשיים – רוחניים של האדם הוא מניע מאוד מאוד נמוך, מסכים?
נגיד.
למה נגיד? אם תשאר עם אשתך בגלל הפחד להשאר לבד, זה לא מניע נמוך?
בסדר, מקבל. הלוואי שהיה אפילו את זה, אולי לא הייתי מתגרש.
אז הייתי מגדיר את זה כך: יש פחד ויש יראה. פחד זה מניע נמוך מאוד שבעיקר שייך לחלק הבהמי וההישרדותי, אבל ישנה גם יראה, שמשמעותה, כבוד או חשיבות.
מה הקשר?
הקשר הוא שזה הפחד היחיד ששנינו מסכימים עליו, זה פחד לא להיות אני במובן הגבוה של המילה, לפספס את עצמי. ואת הפחד הזה דוקא כן יש לך.
איך הגעת למסקנה הזו?
כי אתה פה. באת כי אתה ירא לאבד את עצמך, את הקשר עם האמת של עצמך.
לא חשבתי על זה ככה.
אתה לא מפחד מהמוות או מלאבד אנשים, אתה לא מפחד להזדקן או ממה יחשבו עליך. זה מדהים בעיניי שעלית מעל הפחדים הללו.
זה מעניין מה שאתה אומר. אל תעלב, אבל באתי ממשפחה דתית ואחת הסיבות לחילוניות שלי זה זה. אני לא מפחד ממה אנשים יחשבו וגם לא מפחד ממנו ומהגיהנום שלו. שיפחידו את עצמם לא אותי.
רגע, אבל גם אצל דתיים יש פחד ויש יראה אתה יודע. אפשר לשמור שבת בגלל הפחד מהעונש או בגלל שזה חשוב לך ואתה מחובר לזה בכל רמ"ח איבריך.
אני תמיד אומר להם את זה, שיפסיקו לפחד ויתחילו לחיות את אלוהים במקום למות אותו.
אתה רואה?
מה אני רואה?
שיש לך פחד, שלמה המלך אמר "אשרי אדם מפחד תמיד". האדם צריך לפחד, השאלה היא רק ממה הוא מפחד. יש לך פחד לאבד את עצמך, את האמת שלך. הפחד שלך הוא גבוה יותר מהפחד ההשרדותי. הוא יראה ולא פחד רגיל. יש אנשים שהפחד מעונש הוא הדחף שלהם ויש אנשים שהפחד מלאכזב את עצמם דוחף אותם קדימה. אצלך זה פחד גבוה אבל ודאי שיש לך פחד.
הוא מסתכל עליי במבט של חושב. מחפש שמץ של דתיות כפייתית בתשובתי ולא מוצא. רגע לפני שמסתיימת הפגישה והוא הולך לדרכו עם תובנות חדשות, סיגריה נשלפת ואחריה המצית, מחכה להדלק מיד לכשיצא מהמעלית, אני שולף את רבי נחמן מחפיסת הקלפים וצועק אחריו "והעיקר לא לפחד כלל". הוא מחזיר מבטו לאחור ומחייך, הסיגריה נזרקת לפח יחד עם המצית. נועם התחיל היום לעשן כנראה יראה לייט.

מאת משה שרון מרצה קואצ'ינג ומרצה קבלה

אתר הבית : www.mo6.co.il

כל הגתובות והקישורים הם ללא תשלום, הם לארגונים ועמותות שאני מכיר כאמינים והם מחוברים לתורה, לכל עם ישראל, למדינה כמדינת העם היהודי ולארץ ישראל.

שאלות שונות ביהדות1800300613

ראש יהודי- עמותה להעמקת הזהות היהודית לכל שכבות האוכלוסייה, גישור בין אוכלוסיות ואחדות העם

http://roshy.org/default.asp

צהר- ארגון העוזר לחתנים וכלות להינשא תוך הכנתם לחתונה מבחינה רוחנית, הארגון מבטא עמדה יהודית בקשר למתרחש במדינה וכולל רבנים שונים ורבים מהציונות הדתית, יש עוד פעילויות.

מכון מאיר - לימודי יהדות והעמקת הזהות היהודית לגברים, מתאים גם לדתיים

http://www.machonmeir.org.il/hebrew/page.asp?id=1

מכון אורה- מקביל למכון מאיר לנשים

http://www.machonmeir.org.il/hebrew/page.asp?id=13

ערוץ אורות-טלויזיה המשדרת יהדות ברשת (שייך לראש יהודי, מתאים גם לדתיים)

http://www.orot.tv/default.aspx

ערוץ מאיר- שיעורי יהדות ברשת (שייך למכון מאיר ואורה, מתאים גם לדתיים)

http://www.meirtv.co.il/site/default.asp

"החברה הישראלית על סף פירוק..."
"השסעים והניכור מכרסמים בעמידות שלנו לאורך זמן..."
"בקצב הזה, מי יודע עוד כמה שנים נחזיק מעמד..." - יש מי שהחליטו לא לשבת בחיבוק ידיים מול אמירות כאלה. 

משפטים אלה ודומיהם מוכרים לכולנו ומלווים אותנו מזה לא מעט שנים. אין זה משנה מי אנחנו, או מאיזה צד של המתרסים השונים הקיימים בחברתנו המשוסעת אנחנו בוחרים להתמקם; כולנו מבינים את המציאות הקשה העומדת מול עינינו וכולנו ערים לצורך לשנות כיוון. לטובתנו, לטובת ילדנו, לטובת נכדינו. וכן, גם לטובת המפעל הלאומי-חברתי המשותף לכולנו כאזרחים במדינת ישראל.

על רקע זה, ולקראת יום העצמאות ה-60 למדינה, התכנסה קבוצה של יהודים-ישראלים מודאגים מהמצב שלא רצתה לשבת בצד בחיבוק ידיים. קבוצה זו כללה מגוון כמעט מלא של הפסיפס האנושי היהודי-ישראלי: חופשיים, מתחדשים, מסורתיים, דתיים וחרדים; נשים וגברים; צעירים ומבוגרים; חברתיים, גלובליסטיים ואדישים; אנשי ממסד, פעילים פוליטיים, חוקרי אקדמיה ופעילים במגזר השלישי; מתיישבים ותומכי ההתיישבות בארץ ישראל השלמה ותומכים בפשרה טריטוריאלית וההשתלבות במרחב; חברים בקהילות זהות ומוצא שונות; ועוד.

קבוצה זו התגייסה למסע משותף ייחודי ביותר: היא נענתה לקריאתם של חברי הצוות היוזם, צוות מגוון לא פחות ובעל מכנה משותף אחד משמעותי – הדאגה הכנה לעתידנו. צוות זה, יחד עם שותפים אסטרטגיים מהארץ (צו פיוס) ומחו"ל (ORG - קבוצת המחקר של אוקספורד), גייס לטובת האתגר הקבוצתי מומחה בינלאומי (אדם קהאיין) אשר פיתח שיטת עבודה לשינוי חברתי באמצעות תרחישים.

במשך שנה פעלו הקבוצה והצוות באינטנסיביות וניסו לענות על שאלה עיקרית אחת:
"כיצד אנו כיהודים-ישראלים רואים את עתידה של החברה היהודית בישראל ושל מדינת ישראל כך שאנו, ילדינו ונכדינו נשמח ונתגאה לחיות בה יחד עם הערבים ובני העמים האחרים החיים בה ומחוצה לה?"

חברי הקבוצה לא התבקשו לנסות לגלות את העתיד, וגם לא לצייר את התמונה האידיאלית עבורם. הם התבקשו להשתתף בתרגיל מאתגר הרבה יותר: להחליט יחד אילו סיפורים המתארים מציאויות עתידיות אפשריות חשוב לספר לחברה הישראלית לקראת תחילת העשור השביעי לעצמאות. לא מה אני רוצה ועל מה אני חולם, אלא מה יתכן, איך זה ייראה ולמה זה חשוב עבורנו עכשיו?

התהליך היה, כאמור, מאתגר ואינטנסיבי. בעצתם של המנחים, העזו חברי הקבוצה להפליג אל מחוזות דימיוניים מבלי לסמן מראש את הנתיב והיעד. במהלך שלוש סדנאות, עשרות מסעות חקר, ראיונות אישיים, ומפגשים קבוצתיים, החלו החברים תהליך של בניית שפה משותפת וזיהוי זירות דיון חדשניות הנסתרות מהעין. "איך תראה המציאות החברתית-כלכלית כאשר הדתיים והחרדים יהיו הרוב בחברה הישראלית?", "מה יכולה להיות השפעתם של יהודי הגולה ואינטלקטואליים בינלאומיים על הסדרים מקומיים?", "האם עדיין נוכל להיות מדינה דמוקרטית אם נחליט על סיפוח שטחי יהודה ושמרון?", או "מה יקרה אם נחליט להפסיק לנסות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, ונפנה את מאמצינו לענייני סביבה וחברה?". שאלות אלו הובילו את משתתפי המסע אל מעבר לנתונים ולניתוחים, אלא לצרכים האישיים והקבוצתיים של כל אחד מהם – כולל תקוותיהם ופחדיהם. משתתפי המסע אימצו לחיקם מציאות מורכבת וניסו להבין איך אנחנו, כיחידים וכקבוצות, יכולים להשפיע אך גם מושפעים מפעולותיהם של כל היתר. בסופו של התהליך, גיבשה הקבוצה חמישה סיפורים עתידיים על ביתנו המשותף .

הסיפורים: 

1. שני עמים בבית אחד

2. בית מתחדש

3. בית משותף

4. הבית היהודי

5. שני בתים לשני עמים

ניתן לראות אותם לפי סוגי שיח שונים (השיח המקובל, השיח הלא מדובר והשיח המתהווה) וניתן להתייחס אליהם כסיפורים המראים התפתחויות שונות בהתאם להחלטות שיתקבלו בצמתי הכרעה העומדים לפנינו. השאלה המרכזית שהתגלתה בפני החברים כמפתח לבניית עתידה של המדינה נוגעת לקשר שבין סוגים שונים של זהויות לבין דרכים שונות להבנת מושגי הריבונות, הבעלות והשייכות. הרבה שאלות ואף לא תשובה מוסכמת, בעיקר כי זו לא היתה המטרה. כל אחד ואחת התבקש לבדוק את עצמו ולא לשכנע את האחר.

מטבע הדברים נעשו טעויות רבות במהלך המסע המשותף, ואין ספק שתהליך של הסתכלות מעמיקה וביקורתית על המציאות הינו תהליך רב עצמה, החושף בפנינו מאפיינים לא פשוטים של החברה בה בחרנו לחיות. לא קל להיחשף למאפיינים המוצגים מול עינינו כאילו דרך מראה המשקפת לא רק מה "הם זוממים" אלא גם איפה אנחנו שותפים (באופן מודע או לא) "להם", מתי אנחנו נתפסים כמאיימים על הערכים ואורחות החיים של קבוצות אחרות ואילו מהעקרונות והערכים אשר קיבלנו על עצמנו עדיין תקפים ויכולים לעמוד במבחן מחודש, ואילו כבר לא.

כאשר ז'ואו אנליי (Zhou Enlai), ראש הממשלה הראשון של סין הקומוניסטית, נשאל באמצע המאה העשרים על הלקחים שהוא מפיק מהמהפכה הצרפתית מ-1789, הוא ענה "עדיין מוקדם מדי לדעת". אולי גם פרויקט כמו "מסע יהודי-ישראלי" מוקדם עדיין לשפוט. אמנם פרויקט אחד בא אל סיומו וגם אם יש תחושה מסויימת של אכזבה, ניתן להעריך את הישגיו באור חיובי או שלילי. חלק מהמשתתפים הושפעו יותר מהמסע וחלק פחות. חלק אולי אימצו לעצמם ולפעילותם מרכיבים אשר פותחו או התבהרו תוך כדי ההליכה המשותפת, גם אם הדברים נלקחים לכיוונים שונים ואף סותרים.

אישית, אודות לפרויקט זה, למדתי המון על החברה הישראלית ומרכיביה ועל עצמי. עדיין אני נדהם מתופעות הקיימות בתוך הקבוצה כגון תחרות אינסטינקטיבית על תפקיד הקורבן, בכל פעם שמישהו אומר משהו ייחודי. מצד שני, אולי דווקא התנהגות זו מכילה בתוכה את הזרעים לבנייתה מחדש של הסולידריות החברתית הישראלית. עלינו להכיר בתחושות של כל נציגי הקבוצות השונות, כאילו למרות שקבוצתנו מונעת רק מטובת הכלל, הקבוצה שלנו היא בעצם מודרת ורדופה על ידי האחרים. אם נכיר בתחושות אמיתיות אלו, ואם נשכיל לפתח שיח שלא מבוסס על משחקי סכום-אפס – אולי אז נצליח לפתח רגישות לצרכיהם הבסיסיים של כולנו, ומי יודע? אולי אפילו נגלה שלמרות הלהט ותפיסות העולם המתחרות, בכל זאת רב המשותף על המפריד.

המסע לא תם. עדיין המלאכה מרובה, והאמת היא שממש לא חשוב אם סיפורי העתיד קלעו להתפתחויות האמיתיות במידה זו או אחרת. גם לא חשוב אם הפרויקט הספציפי הזה יזכה מתישהו לקיים המשך כלשהו כפרויקט (יתכן שלא). אבל אולי, בקונסטלציה מסויימת, בכל זאת התובנות החדשות והדעות הקדומות אשר החלו להסדק, אכן יהפכו לזרעי תקווה לעתיד טוב יותר. בכל מקרה, ועל אף הקשיים, כדאי להמשיך בניסיונות ליצור התייחסויות משמעותיות למציאות מורכבת, מתוך עמדות של מחוייבות אישית. המלאכה עדיין רבה.

כתבתו של מריו שכטמן - חבר בצוות ה"מסע", מכהן כמזכיר הכללי של המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי, מנהל פרויקט בינלאומי בתחום התמרת סכסוכים וחבר במספר עמותות וארגונים בתחומים שונים.

מתוך אתר הארגון "צו פיוס".

לפני מספר שנים, במסגרת ראיון לתכנית טלוויזיה שעסקה בזהות יהודית, התבקשתי לבחור בחפץ שמבטא את הזהות היהודית שלי. הייתה זו משימה מסוג המשימות שאני לא מחבב במיוחד. אלו משימות שיש בהן תמיד הרבה שמאלציות ולא מעט שטחיות, כי ברור שאי אפשר לתמצת זהות בחפץ אחד. ימי הצילומים של התכנית היו הימים שאחרי חג הפסח, ימי ספירת העומר שבהם נהוג להתאבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא ועל צרות אחרות שאירעו בתקופה זו. חוץ מהצורך המציק למצוא את החפץ שיבטא את הזהות שלי, הטרידה אותי גם העובדה שאאלץ להצטלם לתכנית בפנים לא מגולחות בגלל האבלות של ימי העומר. ואז, באחד הגירודים של זיפי הזקן, הבליחה במוחי המחשבה שזיפי האבלות שלי הם עצמם סוג של חפץ שמבטא זהות יהודית. משמעותם של הזיפים התעצמה בעיניי עוד יותר כשנזכרתי שכדתי לאומי אני עומד לגלח אותם בערב יום העצמאות, וכך, יום לפני הצילומים, החלטתי לבחור בהם כמבטאי הזהות היהודית-ישראלית שלי.

הימים הכי סימבוליים והכי מגדירי זהות שקיימים בלוח השנה, הם הימים שבין פסח ליום העצמאות. זה מתחיל בפסח, חג החירות הלאומי הראשון שלנו, יום ההולדת של האומה הישראלית. אחר כך מגיעה המימונה, חג פתיחת הדלתות של העדה המרוקאית שחדר גם הוא לקונצנזוס, ואז מתחילים ימי העומר, עמוסים גם הם במשמעות רוחנית ולאומית. מצד אחד, סופרים בכיליון עיניים את הימים לחג השבועות, חג מתן תורה, ומצד שני מתאבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו, ונזכרים שהחטא שגרם למותם הוא שלא נהגו כבוד זה בזה. ימים ספורים אחרי פסח מגיע השבוע הלאומי שלנו, שמתחיל ביום השואה ומסתיים בימי הזיכרון והעצמאות.

מה אתה מציין בשבועיים הללו? צילום: פלאש 90
אמור לי מה הימים שאתה מציין בשבועיים הללו, ואומר לך מהי זהותך ולאיזה מגזר אתה משתייך בחברה הישראלית. אם אתה חוגג רק את פסח ואחר כך מסתפק באבלות של ספירת העומר, אתה שייך למגזר החרדי. אם אתה חוגג את פסח ואת המימונה, לא ממש מקפיד על אבלות בימי העומר, ומציין את ימי הזיכרון והעצמאות, אתה משתייך כנראה למגזר המסורתי. אם אתה לא חוגג את פסח ולא את המימונה, לא סופר את העומר ומסתפק רק בימי הזיכרון והעצמאות, אתה שייך למגזר החילוני, ואם אתה חוגג הכול ומציין הכול אתה שייך למגזר הדתי לאומי.

אני שמח להשתייך לציבור שמתייחס לכל הימים המיוחדים הקיימים בשבועיים הללו. אם בפסח כואב לי הלב על חילוניים אפיקורסים שמחמיצים את החג ולא מציינים אותו, אז בימי הזיכרון והעצמאות אני מרחם על הציבור החרדי שלא לוקח חלק בציון האירועים הממלכתיים ולא משתתף ברגעי ההוד הלאומיים האלה. יש משהו חסר לטעמי בעולמם של אלו שמתעלמים מחלקים מסוימים בשבועיים הללו. מי ששוכח את העבר הרחוק שלנו, מתעלם מאירועים היסטוריים כמו יציאת מצריים ומות תלמידי רבי עקיבא ולא יודע מהי ספירת העומר ומה משמעותה, יש חוסר מהותי בזהותו היהודית. באותה מידה, יש גם חוסר מהותי בזהותו היהודית של מי שמתעלם מקיומה הנסי של מדינת יהודים בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, ולא חוגג את יום העצמאות.

באותה מידה שאני שלם עם זיפי האבלות שצומחים על לחיי בספירת העומר, אני שלם לגמרי עם הגילוח שלהם בערב יום העצמאות. באותה מידה שאני לא יכול להתעלם מהצרות שחווה עם ישראל במהלך התקופה הזאת ולהתאבל על כך, כך אני גם לא יכול להתעלם מהקמתה הנסית של מדינת ישראל ולא לומר על כך הלל.   

מתוך אתר הארגון "צו פיוס"