שואה

ועידת ואנזה התרחשה ב20 בינואר 1942,ועידת ואנזה התכנסה המטרה להשמיד את יהודי אירופה.ועידת ואנזה לא נועדה לקבל החלטות לגבי המדיניות כלפי היהודים אלה ליישם החלטות שכבר התקבלו.לכן מטרת הכינוס של הועידה היתה ליצור מפגש שבו ניתנה למשתתפים סכות ביטוי מצומצמת,מחשש ליצירת התנגדות לתוכנית אותה הציג היידריך ומנגד,במה להיידריך שביקש לשתף את כל משרדי הממשלה הגרמניים על מנת להוציא לפועל מבצע השמדה רב היקף ומסובך של רצח והשמדת יהודי אירופה.היידריך ביקש להכפיף את כולם לשליטת הs.s בכל הקשור למדיניות כלפי היהודים.בכינוס רצה היידריך לכנס את כל אנשי המפתח הנוגעים בביצוע הפתרון הסופי ולהדגיש את החשיבות שרואה ההנהגה הנאצית לפתרון הסופי.הפתרון הסופי מתייחס לכל אירופה,גם ל200 היהודים שחייו באלבניה.הסופי,שכך תהליך זה ישא אופי מתועס יותר.היידריך ביקש בכינוס זה להבהיר כי הs.s הוא אחראי על התהליך והוא הפוסק במקרים של חילוקי דעות בין הרשויות שהתשתתפו בתהליך הפתרון הסופי.1.כפי שהתשקף בטבלה שכוללת 11 מיליון יהודים מכל מדינות אירופה שאמרות להיכלל במסגרת הפתרון הסופי. בהשמדה נכללים יהודים גם ממדינות לא כבושות וגם יהודים מארצות נטרליות אירופאיות שאמורות להיכלל במסגרת הפתרון הסופי.להבנת הבסיס ולהגדרת מיהו יהודי לצורך הפתרון הסופי משמים חוקי הגזע ובני תערובת מדרגות שונות נכללים בהגדרת יהודי לצורך זה.2.חיסול הגטאות-בעקבות ועידת ואנזה החלו הנאצים בחיסול הגטאות,חיסול הגטאות נעשה ע"י פינוי יושבי הגטו באקציה(פעולה).האקציה היתה מבצע שנעשה בדרך כלל ע"י היודנראט.היודנראט היה מקבל הודעה על אקציה קרובה ועל מספר היהודים שהוא נדרש להעמיד לאקציה המתוכננת.     בסמוך למועד האקציה המשטרה היהודית בסיוע כוחות גרמניים היו אוספים את האסירים למרכז העברה.האקציה היתה פתאומית והקורבנות הועלו לכרונות מסע ששימשו להעברת בהמות.      בטרם הגעתם למחנות הם חוו צפיפות,מחנק,מחסור במזון ובשתיה,עשיית צרכים בקרון.3.שותפות גורל בין יהודי מערב אירופה ליהודי מזרח אירופה-עד לעותה עת יהודי מערב אירופה לא סבלו מהשלטון הגרמני באותו אופן כמו יהודי מזרח אירופה.מרגע שהתקבלו ההחלטטות בועידת ואנזה היהודים במערב אירופה מתחילים לקבל את אותו יחס כלומר-שילוח למחנות ההשמדה ורציחתם.

לקראת סוף 1941 ואחר ועידת ואנזה החלו הגירושים מהגטאות אל מחנות ההשמדה.                                              בתחילה היהודים התקשו להאמין כי הם מובלים להשמדה.הגרמנים הצליחו לבצע את תהליך הגירוש באמצעות הטעיה ורמייה הם הכחישו את השמועות על הרצח,הפינוי עצמו כונה ע"י הגרמנים כ"יישוב מחדש" או "מעבר לעבודה".רבים מהיהודים לא האמינו שהם מובלים להשמדה מסיבות פסיכולוגיות של אי רצון להכיר בעובדה זה או שמועות על קרבות המפנה ותליית תקוות שהשליטה הגרמנית עומדת להסתיים.

בקרב יהודי הגטו כי בשילוחים והרציחות עליהם הם שומעים הם עניין מקומי ולא עניין טוטאלי מסר זה הועבר ע"י הגרמנים לראשי היודנראט והוא ניסה להרגיע את היהודים בגטו.

תקופת השואה על כל זוועותיה מתוארת כתקופה שגדעה את עולמם הילדים. עולם הילדות והנעורים נגדע בנסיבות ההיסטוריות המיוחדות של השואה והמלחמה.

השואה וזוועותיה זעזעו את נפשו של הילד, נפצו את חלומותיו והפכו אותם לסיוט איום, כשבלבו פנימה רוטטת אותה נשמה צעירה שאיבדה את ילדותה.

כשעלו הנאצים לשלטון והביאו על העולם את המלחמה הגדולה הועמדו הילדים במצב של סכנה נוראה. זרועות המוות והרוע האנושי הגיעו גם אל אותן נפשות תמימות – אל ילדים קרועי נפש שעברו שבעה מדורי גיהנום.

המוות נתגלה לילדים תמימים שלא חטאו ונפגעו על לא עוול בכפם.

חייהם של הגיבורים הקטנים והתמימים מקבלים אפוא משמעות אחרת ותוכן אחר לעומת חיי ילדים שבעולם.

נערים ונערות מתבגרים בעולמם הקטן כשגלגלי ההיסטוריה האכזריים סובבים, נעים סביבם עד שהם מוחצים אותם. ילדי השואה נשארו אומנם תמימים בהתייצבם אל מול עוצמתה של ההיסטוריה, אך משעמדו על דעתם ( במידה וזכו לכך ) נוכחו לדעת כי משהו עמוק ויסודי נהרס בקרבם ( שקד, תשל"א ).

דבריו של אהרון אפלפלד המובאים כאן מתארים את מצבם של הילדים שפתאום באמצע החיים … נגדעו חייהם, "נתערערה מסגרת החיים ובהתמוטט הבית נפוצו השרידים שנותרו לכל רוח כיחידים נפרדים תוך הרגשת ניתוק בדידות וחוסר ישע" ( שקד, 1997 ).

"אספר לכם משהו על עצמי, על בני גילי. ב – 1940, ברדת המבול, היו בני שבע- שמונה ילדים על סיפה של עת טורפת. יחד עם אבותיהם, נגררו מתוך הבתים, עדים דוממים ובלא מילים כי לא היו עוד. אבותיהם נשרו מהם והם מצאו עצמם לפתע ילדים בשדות פתוחים, בחורף כשגלדי הקרח מנטפים מן השמים" ( * דברי אהרון אפלפלד לרגל קבלת פרס אוסישקין לשנת תשכ"ח ).

ילדי השואה נחשפו לחוויות טראומטיות קשות, חוויות שהטביעו בהם את החותם של הקורבן הנצחי.



דבריו של אפלפלד במסתו "אל מעבר לטראגי" מתארים וממחישים יותר מכל את סבלם של אותם ילדים.

" בעוד המבוגרים מנסים לשכוח ולהשתכח, מנסים להתערות בקרקע החיים, הביאו הילדים את הסבל לידי זיכוכו כדרך שאולי רק שיר עם עושה זאת.

אצל הילדים לא נותר שום זכר קונקרטי, רק האימה עצמה שנספגה אפלה בכל תאי הגוף, אימה ללא כינוי. כיון שלא היתה קונקרטית, לא היה בידי הילדים להשכיח אותה, היא היתה חלק מישותם, כידיים ורגליים, וכשבאו לשיר, לחקות או להניף כדורים, היה הסבל גלום בכל תנועותיהם אפילו בצחוקם. הילדים הנודדים עיצבו באין יודעין את הפואטיקה של הסבל, לא היה בקולם, אלא מה שהיה בהם הסבל והעיוורון".

הכינים שבגללן גזזה הניה את שיער נכדתה מופיעות רק באמצע הסיפור – כאשר צביקה מופיע, אנו הקוראים שומעים לראשונה כי המניעים למעשה היו מבוססים על חוקי היגיון אחרים, שונים מאוד מאלה של צביקה. כאן עולה מוטיב הכינים לראשונה מוטיב המתקשר מיד עם נושא השואה. עולם האסוציאציות של הניה שונה לחלוטין מעולם האסוציאציות של בנה. מבחינתו תופעת הכינים היא נורמאלית. " תדעי לך שלכל הילדים בארץ יש כינים". הוא אומר ואף מזכיר לה את תוכנית "כלבוטק" שניסתה לטפל בבעיה.

אבל הניה בשלה, מסרבת לשמוע לקול ההיגיון. רק שצביקה מסב את מבטה למראה הגזוז של הילדה מתחיל משהו להשתנות אצל הניה. גם אנו הקוראים, עד סוף החלק השני בסיפור שופטים את הניה וחשים רתיעה ממעשה הגזיזה ומתוצאותיו, אך יחד עם זאת אנו חשים גם הבנה לגבי המניעים. לאחר התפרצותה של זיוה מתחילה עמדת הקורא להשתנות.

התגובה האיומה שלה גורמת לנו לחוש חמלה כלפי הניה. עמדתנו מוסיפה להשתנות כשאנו ממשיכים לקרוא – החלק האחרון של הסיפור שכולו זיכרונות מלפני 45 שנה נמסר דרך עיניה של הניה. מדובר ברצף של מראות וקולות הפונים אל החושים והרגשות שלנו – גם עמדת המספרת שהייתה מרוחקת מן הנעשה בתחילת הסיפור הולכת ומזדהה יותר ויותר עם עמדתה של הניה. רק בחלק השלישי ,בחלק האחרון של הסיפור מתגלה לנו מה סיפרה הניה לנכדתה ובעיקר מה דחף אותה לעשות את המעשה הנורא שעשתה. הניה נמצאת בחדר העבודה של צביקה, קולות המריבה בין צביקה לזיוה מן החדר הסמוך מתחלפים בקולות ובמראות אחרים.

חרחורי גסיסה של הנער, נביחות, גניחות האישה הגוססת וקול קרצוף הקרקפת – "קול יבש נשמע כקול אשר תפיק רצפת עץ המגורדת במברשת גסה". ויש גם מראות – מראה האישה הגוססת ומראה הכינים – המדומות ל"קיוקוו שחור החותך את המצח, מגששות את דרכן לגוף אחר, מחפשות לעצמן חיים חדשים" – קטע זה פונה ישירות לחוש הראייה והשמיעה של הקורא.

כאן אנו מקבלים את ההשלמה לשני הפערים שנוצרו בסיפור – מה סיפרה הניה למירי ומה התכוונה זיוה כשצעקה " היא יודעת מה שהכינים עשו כשאנשים מתו במחנה ריכוז". אילנה מנס סבורה כי בקריאה ראשונה נראה כאילו הניה ניסתה להציל את מירי מהכינים כלומר להצילה ממוות. אבל הסיום מגלה כי הכינים מקושרות דווקא לחיים, הן נטשו את גופה המת של הגוססת במחנה ועברו להניה.

הסיפור מגלה אם כן כי הניה ניסתה להציל את נכדתה לא ממוות כי אם מגורל דומה לשלה. הכינים הזכירו להניה את החיים דווקא, את החיים הנוראים שעברו עליה במחנה ומשום כך יתכן והסבתא מנסה למנוע מנכדתה את הגורל שפקד אותה עצמה, גורל של ניצולת שואה עם כל המשתמע מכך – יתכן והמעשה מהווה הגשמה של משאלת לב כמוסה ואולי אחרונה – למנוע ממירי את גורל סבתה. הגשמה שתתכן עם סילוקן של הכינים – דהיינו סילוק העבר הנורא, העבר במחנה.

הילדה כאן לדעתי היא בבחינת סמל לתקווה,לעתיד טוב יותר ולחיים - לחיות ורק לחיות !!! הרצון לחיות הוא בבחינת אובססיה הקיימת אצל כל אחד מאיתנו.