יהדות

"מדוע היהדות מורה לנשים להסתיר את גופן? האם יש בו משהו מביש או רע? אם הגברים לא מסוגלים לבלום את יצריהם, הרי זו בעייתם! מדוע אישה צריכה להסתיר את גופה רק כדי שאחרים לא ייאלצו לעמוד בפיתוי?"

השאלה נשאלה מתוך הנחה שהסיבה היחידה להתלבש בצניעות היא למנוע פיתויים. יתכן שזו הסיבה בדתות אחרות, אך ביהדות יש הרבה מעֶבֶר. הלבוש משפיע לא רק במובן הגשמי, אלא גם במובן הרוחני. והצניעות אינה קשורה רק לאופן שבו אחרים רואים את האישה, אלא גם לאופן בו היא רואה את עצמה, ליחסה האישי אל עצמה.

לכסות ולהצניע זה לא מפני בושה בגוף או פגם כלשהו. להפך.

ספר תורה לעולם לא יישאר פתוח במקום כלשהו. תמיד הוא יוסתר בעטיפות רבות. התורה נשמרת בבית הכנסת, בארון הקודש, מאחורי פרוכת, עטופה בכיסוי וקשורה היטב בחגורה. מוציאים אותה רק למטרת קדושה, למשל לקרוא בה במהלך התפילה. אם וכאשר מוציאים אותה, עושים זאת בזהירות רבה, וברגע שמסיימים- מיד עוטפים שוב ומשיבים אותה למקומה הקדוש.

מדוע עושים זאת? מה פשר המאמצים הרבים להסתרת התורה? האם אנו מתביישים בה? האם יש בה פגם?

ודאי שלא.

לעולם לא משאירים את התורה חשופה ופתוחה כי היא החפץ המקודש ביותר שלנו, כי היא כה מיוחדת ויקרת ערך. היא נשמרת בעטיפות כיוון שאין לנהוג בה בקלות ראש או בחוסר תשומת לב. אילו הייתה פתוחה וגלויה לעין, היא הייתה עשויה להפוך לזולה מידיי והדבר היה פוגע בקדושתה. במנהגנו, אנו שומרים על רגש של יראת כבוד ויראת קודש כלפי התורה.

הוא הדבר אף באשר לגופנו. הגוף הוא יצירתו המקודשת של אלוקים. זהו ביתה המקודש של הנפש. הצנעת הגוף היא הדרך בה אנו שומרים על רגש של כבוד ויראה כלפיו, ולא משום שאנו מתביישים בו – אלא משום יופיו וערכו.

הדבר נכון גם ביחס לגופם של גברים, גם עליהם חלים חוקי צניעות, אך ביחס לנשים זה נכון אף יותר. הגוף הנשי ניחן ביופי ועוצמה הרבה יותר מהגוף הגברי. חכמי הקבלה מלמדים שגוף האישה ניחן ביופי עמוק יותר משום שנפשה מגיעה ממקום גבוה יותר. לכן נוהגים בו כבספר תורה קדוש ויקר.

בעולם שבו הפכו את גוף האישה לסמל פרסומי זול, איננו צריכים הוכחה לאמת שבחוכמת התורה. היכן שהכל חשוף וגלוי לעין אין שום דבר מקודש. את מה שיקר לנו באמת אנו שומרים מכל משמר.

(מאת הרב אהרון מוס)

חודש שבט.

זהו החודש בו נציין את ראש השנה לאילנות החל כמובן בט"ו בשבט.

לפני שאתחיל אצטט משירה של נעמי שמר שחלק ממילותיו מיוחסות כמובן לר' נחמן מברסלב:

"דע לך, שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך, שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה." שיק מקסים מנגינה חודרת ללב ולנשמה

ובכן בט"ו בשבט אנו, בני האדם מודים לאילנות לצמחים ולעשבים על צמיחתם המחודשת מדי שנה בשנה, על שנותנים לנו הם מטובם ופריים. אנו מודים לאל על שיצר את הפירות והצמחים וכפי שכתבה נעמי שמר לכל עשב ועשב ניגון מיוחד משלו.

ואכן בחודש שבט אנו מציינים את ההודיה לבורא ולטבע.

בנוסף בחגיגות ראש השנה לאילנות אנו מציינים את ההתחדשות שבטבע - הרי העץ מתחיל מזרע, הופך לשורש המצמיח שיח והופך לעץ הנותן פריו...ובכל שנה ושנה מצמיח את פריו מחדש.

העץ מתחדש, הטבע מתחדש וכך אנו בעצם מודים לטבע על ההתחדשות.

חודש שבט אם כן מסמל לנו את ההתחדשות שבטבע - ואנו כבני אדם הרי חלק מהטבע. 

האות המשוייכת לחודש שבט ע"פ הקבלה היא האות צ' - האות שערכה המספרי הוא  90 מענקיה תכונות רבות לנושא אותה בשמו כמו עזרה לזולת. בנוסף האות צ' נחשבת כאות שהנושא אותה מתברך בצניעות וענווה.

האות צ' משוייכת גם לעץ הזית. שוב אנו למדים כי יש בחודש זה התייחסות רבה לצמחים ולעצים.

מזל חודש שבט  הוא מזל דלי.

הצבע המשוייך לבני המזל הוא הצבע הירוק (כמובן) צבע המסמל צמיחה, נביטה, התחדשות ומחזוריות.

מתחילים לספור בליל מוצאי חג הפסח (יום ט"ז ניסן), מסיימים ערב שבועות (בלילה שלפני ליל שבועות), יום ה' סיון. סה"כ 49 לילות. שבעה שבועות כפי שעברו בין היציאה ממצרים ועד מתן תורה (מעמד הר סיני) בשנת היציאה ממצרים, מזכיר את ציפייתם של ישראל לקבלת התורה, שלכן הם ספרו את הימים

בלוח השנה העברי קובעים את הלוח כך שפסח (ט"ו ניסן) לא ייצא ביום ב', ד', ו' בשבוע. הסיבה היא שיום תחילת פסח קובע את הופעתם של חגים שונים בימים שונים, כגון הושענא רבא (יום כ"א בתשרי) שאסור שייצא בשבת – כי ביום זה חובטים ענפי ערבה (מנהג נביאים). ועוד ימים אחרים שדואגים שלא ייפלו בניגוד לתקנות שונות.

בתקופה של ספירת העומר, אין מסתפרים, אין מתגלחים, אין קונים בגד חדש, אין נושאים אשה ואין מתארסים. אין מאזינים למוזיקה שמחה ואין הולכים למקומות שמחה וצחוק.

ארבעת הבנים שבהגדה של פסח - חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, מה הם מסמלים?

בכל שנה אנחנו קוראים בהגדרה של פסח על ארבעת הבנים

ומה הם בעצם אומרים על יציאת מצרים, מיהם אותם ארבעה בנים?

חכם – בן צדיק שמעוניין להבין את חג הפסח ולקיים את מנהגיו

רשע – שהוציא את עצמו מכלל ישראל ואינו מעוניין לקיים את החג

תם – שאינו מבין מדוע צריך לקיים את החג, אך מעוניין לשמוע ולהבין מהו

שאינו יודע לשאול – מי שאינו מכיר כלל את מנהגי ישראל ולא היה מודע להם מעולם, צריך לקרבו באופן יזום

אישה מקודשת בכסף (כלומר שבעלה מקנה לה חפץ ששווה לפחות פרוטה ובכך היא עוברת לרשותו, למשל טבעת נשואין), או בשטר (שטר של התחייבות כספית), או בביאה (כלומר שמסכימה לקיים יחסים עם הגבר ובכך להיחשב לאשתו). רק קידושי כסף נהוגים היום.

ההתחייבות הכספית שמוקנית בכתובה פירושה שהבעל מחוייב מיידית לשלם לאשה מאתיים זוז (סכום גבוה השווה לערך מסויים של מתכת יקרה) וכן התחייבויות נוספות, לכן הדבר מרתיע מלגרש אשה ללא שיקול דעת ורק מתוך התפרצות של רגע.

הבעל מתחייב לזון, לפרנס ולהלביש אותה, לכבד, לעבוד למענה, וכן לשמור עבורה סכום כסף מסויים שבמידה ויגרש אותה ייגבה ממנו עבורה.

טבעת הנישואין יכולה להיות מכסף או זהב, אך אסור לשבץ בה אבן יקרה משום סוג, מחשש שאשה תחשוב אותה ליקרה יותר ממה שהיא, ואם ייוודע לה שהאבן זולה ממה שחשבה, יתברר שזה מבחינתה מקח טעות ושלא היתה מוכנה לקבל חפץ זה בתור מחיר לנישואיה לגבר. במצב זה יש חשש שהנשואין ייחשבו לחסרי תוקף, כי אישה צריכה להיות בטוחה בדעתה שאכן היא מעוניינת בנישואין.

ביום החופה מכפרים לחתן ולכלה על כל חטאיהם, לכן מוסיפים לכך צום כתשובה על כל חטא בעברם.

כעקרון נאמר שבתולה נישאת רק ביום רביעי, כך שמייד לאחר ליל כלולות אם תהיה בעיה כלשהי בין בני הזוג יוכלו לגשת מיידית לבית דין שמתכנס בימי שני וחמישי. בימינו שאין תוקף לתקנה הזו, המגבלה העקרית היא לקבוע את החופה ליום שהכלה טהורה מנידתה ותוכל לטבול במקווה טהרה ולקיים יחסים עם בעלה בליל כלולותיה.(היום זה לא תקף וחתונות מתקיימות בכל ימות השבוע, מצד שני כיום רוב הכלות אינן בתולות).

ביכורים - הפירות הראשונים ביבולים של השנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל,  צריכים להינתן כתרומה לבית המקדש, היו מעלים את הביכורים לירושלים אל הכוהנים שבית המקדש החל מחג השבועות.

תרומה - מהיבולים החקלאיים נותנים מספר תרומות ומעשרות, ומתחילים במתן של תרומה שאין לה סכום (או אחוז) קבוע. זה

נקרא "תרומה גדולה", וחז"ל קבעו לה מידות:

* "עין יפה" - 1/40 (2.5 אחוז)

* "עין בינונית" - 1/50 (2 אחוז)

* "עין רעה" - קמצנות, 1/60 (כאחוז וחצי).

מעשר ראשון – מכל יבול (לאחר שמפרישים תרומה) נותנים 10 אחוז כתרומה ללוויים (והם נותנים מתוכו 10 אחוז

לכוהנים,"מעשר מן המעשר").

מעשר שני – עוד תרומה של מעשר שמפרישים לאחר שניתנו התרומה והמעשר הראשון, לפי מחזורים שנתיים הנקבעים על-פי

השמיטה: בשנה והשנתיים הראשונות לאחר שמיטה, נותנים את המעשר הנוסף שוב ללוויים, בשנה השלישית לעניים, בשנה

רביעית וחמישית ללוויים, בשישית לעניים, ובשביעית (שנת השמיטה), אז הרי הפירות אינם שייכים לאיש והם הפקר, לכן באותה

שנה כולם לוקחים יבול מהשדות בלי לשלם – האזרחים, הכוהנים, הלוויים, העניים – כולם שווה בשווה.

מצוות קיום שבת שקולה כנגד כל המצוות.

שני יסודות בסיסיים בהשקפת היהדות טמונים בשמירת השבת:

1. אות וזכרון לבורא עולם - ביטוי מעשי לאמונה באלוהים, לאמונה שהעולם נברא על ידיד אלוהים בשישה ימים

ולאמונה שאלוהים שבת ביום השביעי מכל מלאכה.

2. יציאת עם ישראל ממצרים היא לא רק יציאה לחרות מעול המצרים המשעבדים אלא יציאה זו גרמה לייחודו של עם ישראל,  שלפני כן היה השפל בעמים ולאחר היציאה ממצרים נעשה בעל תורה ומנהגים משלו ונבחר להיות עם הסגולה, 

ולכן ככזה נקבע לו יום השבת.

ביום השבת כל העמים מקדישים עצמם לחומר 

ואילו עם ישראל מקדיש את השבת לחיי רוח, מחשבה וקדושה.

שני הרעיונות האלה באים לידי ביטוי בברכת הקידוש בכניסת השבת.

הדין

על כל החטאים הנרשמים לחובתו. אבל גם לאחר שמענישים אדם על חטאו, ייתכן והאדם חטא אבל החטא התגלגל וגרם לאחרים לחטוא,

חשבון

בחשבון שיעשו לו בסוף השנה יזקפו לחובתו עוד חטאים, גם אם חזר בתשובה ולא חטא בחטאים חדשים. לכן האדם צריך להיזהר במעשיו עם הבריות כדי שלא יכשלם. עצם זה שהאדם חוזר בתשובה, זה לא מנקה אותו לגמרי, לפני שברור שגם מי שבסביבתו לא חטא בגללו. 

הדין הוא על החטאים שעשה והחשבון הוא על המצוות שיכול היה לעשות בזמן הזה ולא עשה.

זה כבר לא משנה אם את/ה דתי/ה או חילוני/ת, ימני/ת או שמאלני/ת , כולנו רוצים לומר את מילות ההמנון "להיות עם חופשי בארצנו", ולהאמין שזה אמתי, חי וקיים.

לאור המהומות האחרונות בארצנו שרק מחריפות בכל יום שעובר, לא אדחיק את ההרגשה שאני פוחדת! פוחדת להסתובב במדינה שלי, מתקשה לתאר פה עתיד טוב יותר, ומנסה לחיות את ההווה באופן שהפוביה מהמצב לא סיסטמתית מדי. כל העניין הקונטרוברסלי של "אם ניתן להם מדינה" לא מטיב עם המצב המדיני וגם המצב הפנימי בנינו, כיהודים ישראלים, שבמקום להתגבש בשעות משבר ולמצוא את מה שמאחד בנינו אנו אלופים בלחפש מי שוגה ומי צודק, מי לויאלי ומי שרלטן, ומתעסקים בטפל ולא בעיקר.

זה לא חדש שאנו כיהודים ככלל וכישראלים בפרט חיים תחת איום ואופנסיבה תמידית ומתמשכת מאז ומתמיד, והמחשבה על קומה של מדינה פלשתינאית בשטחה של מדינתנו המזערית מרגיש לי כמו חבל שמתהדק סביב הצוואר.

בבחינה מקרוב של המושג "עם פלשתינאי", מתוך ספרו של אמנון חבר "נושאים מרכזיים בתולדות העם והמדינה" (שראה אור בשנת 1980), ישנה הצגה של לא מעט נקודות תורפה אחדות, בהשוואה למושג "עם".

ראשית, ל"עם הפלשתינאי" אין שורשים היסטוריים, מה גם שהוא אינו שונה מבחינת השפה, תרבות, דת, וכל סימן היכר אחר מאחיו הערבים הסורים או הירדנים.

שנית, המאפיין המובהק העיקרי הוא מקומו הגיאוגרפי של עם זה, שכאמור לא היה קשור בעבר עם ייחוד לאומי.

את המושג "אזרחות פלשתינאית" הגו הבריטים לראשונה בתקופת המנדט בארץ, וגם אז ראו עצמם התושבים הערביים כבני העם הערבי או כסורים דרומיים, והיהודים ראו עצמם כבני העם היהודי, מה שאומר ש"עם פלשתינאי" זה סוג של המצאה בת זמננו שגדלה וגובשה לה עם השנים, למטרה אחת, להשמיד את קיומה של מדינת ישראל בכל דרך אפשרית.

מבחינת החוק הבינלאומי חדלה "פלשתינה" להתקיים עם ביטול המנדט הבריטי, ב- 15.05.1948 בתוקף החלטת האו"ם והקמת מדינת ישראל. ארץ ישראל חולקה כך שהתקיימו בחלק משטח פלשתינה המנדטורית לשעבר ומדינת ישראל, ורובו של השטח שנועד למדינה הערבית, נתפס ע"י צבאות ערביים ממדינות ערביות שכנות, ללא כל גילויי התנגדות מצד התושבים הערביים המקומיים. ומאז הכל היסטוריה עקובה מדם עד ימנו.

עלינו לזכור, הסכסוך הערבי ("פלשתינאי") ישראלי הינו למעשה, סיפור הלוחמה והאיבה המתמשכת של מדינות ערב נגד ישראל. סכסוך זה לא נסב מעולם על תיחום גבולות או על גורלם של השטחים כי אם על שאיפתם הבסיסית של הערבים להכחיד את עצם קיומה של מדינת ישראל. 

ואם אנחנו לא נשמור על הבית, אף אחד לא ישמור עליו במקומנו!!!

___________________________________________________________________________________

מתוך הבלוג של מירב הילה, באתר הארגון " צו פיוס ".

אחד ה"סודות" השמורים של הציבור הדתי הנו הקיבוצים הדתיים של עמק הירדן. אלו יישובים הנשקפים לנופים מדהימים, מלאים

באווירה ובחלומות העבר הציוניים של ההתיישבות מימי קום המדינה. רבים למדו להכיר בשנים האחרונות את פעילויות עמק

המעיינות באיזור הבקעה, ובכל זאת פחות יודעים שרוב הקיבוצים הדתיים באיזור שיפצו והכינו חדרי נופש, עם אווירה חמה מאוד

לאורחים. מי שמעוניינים לחוות אווירה שכוללת יהדות אך גם עם פתיחות ביישוב, יכולים לפנות לקיבוצים אלו כגון טירת צבי כחלק

מהטיול לאיזור. בכל אחד מהמקומות אלו ישנם מתנדבים בני המקום שאוהבים לערוך סיורי חקלאות וגבול ולספר את סיפורי

המקום מימי ההתיישבות.

מי שמעוניין בפגישה עם המסורת היהודית אך איננו חש מתאים לבתי הכנסת האורתודוקסיים יכול לנסות לבחון את הקהילות

המסורתיות, מה שמכונה בארצות דוברות אנגלית התנועה הקונסרבטיבית. בקהילות אלו, הטקס הדתי מתנהל ברובו לפי ההלכה

היהודית ובוודאי בדומה מאוד למסורת של מאות השנים האחרונות של קהילות ישראל; מצד שני, ישנן אפשרויות שלא ניתנות

בבית הכנסת האורתודוקסי הרגיל כגון ישיבה משותפת לבני ובנות המשפחה, שירה משותפת, ואף הובלת התפילה או לימוד בידי

נשים. כאמור, התנועה הקונסרבטיבית איננה מנסה "רפורמה" בדת או במסורת, אלא מעוניינת להגיש אותה בתחושה קלה

ומודרנית יותר, שתאפשר לאנשים רבים לחוש הזדהות עם מוצאם וההשתייכות ליהדות.