ספר תורה

"מדוע היהדות מורה לנשים להסתיר את גופן? האם יש בו משהו מביש או רע? אם הגברים לא מסוגלים לבלום את יצריהם, הרי זו בעייתם! מדוע אישה צריכה להסתיר את גופה רק כדי שאחרים לא ייאלצו לעמוד בפיתוי?"

השאלה נשאלה מתוך הנחה שהסיבה היחידה להתלבש בצניעות היא למנוע פיתויים. יתכן שזו הסיבה בדתות אחרות, אך ביהדות יש הרבה מעֶבֶר. הלבוש משפיע לא רק במובן הגשמי, אלא גם במובן הרוחני. והצניעות אינה קשורה רק לאופן שבו אחרים רואים את האישה, אלא גם לאופן בו היא רואה את עצמה, ליחסה האישי אל עצמה.

לכסות ולהצניע זה לא מפני בושה בגוף או פגם כלשהו. להפך.

ספר תורה לעולם לא יישאר פתוח במקום כלשהו. תמיד הוא יוסתר בעטיפות רבות. התורה נשמרת בבית הכנסת, בארון הקודש, מאחורי פרוכת, עטופה בכיסוי וקשורה היטב בחגורה. מוציאים אותה רק למטרת קדושה, למשל לקרוא בה במהלך התפילה. אם וכאשר מוציאים אותה, עושים זאת בזהירות רבה, וברגע שמסיימים- מיד עוטפים שוב ומשיבים אותה למקומה הקדוש.

מדוע עושים זאת? מה פשר המאמצים הרבים להסתרת התורה? האם אנו מתביישים בה? האם יש בה פגם?

ודאי שלא.

לעולם לא משאירים את התורה חשופה ופתוחה כי היא החפץ המקודש ביותר שלנו, כי היא כה מיוחדת ויקרת ערך. היא נשמרת בעטיפות כיוון שאין לנהוג בה בקלות ראש או בחוסר תשומת לב. אילו הייתה פתוחה וגלויה לעין, היא הייתה עשויה להפוך לזולה מידיי והדבר היה פוגע בקדושתה. במנהגנו, אנו שומרים על רגש של יראת כבוד ויראת קודש כלפי התורה.

הוא הדבר אף באשר לגופנו. הגוף הוא יצירתו המקודשת של אלוקים. זהו ביתה המקודש של הנפש. הצנעת הגוף היא הדרך בה אנו שומרים על רגש של כבוד ויראה כלפיו, ולא משום שאנו מתביישים בו – אלא משום יופיו וערכו.

הדבר נכון גם ביחס לגופם של גברים, גם עליהם חלים חוקי צניעות, אך ביחס לנשים זה נכון אף יותר. הגוף הנשי ניחן ביופי ועוצמה הרבה יותר מהגוף הגברי. חכמי הקבלה מלמדים שגוף האישה ניחן ביופי עמוק יותר משום שנפשה מגיעה ממקום גבוה יותר. לכן נוהגים בו כבספר תורה קדוש ויקר.

בעולם שבו הפכו את גוף האישה לסמל פרסומי זול, איננו צריכים הוכחה לאמת שבחוכמת התורה. היכן שהכל חשוף וגלוי לעין אין שום דבר מקודש. את מה שיקר לנו באמת אנו שומרים מכל משמר.

(מאת הרב אהרון מוס)

הושענא רבא - מתקיים ביום כ"א תשרי, היום האחרון של חול המועד סוכות.

יום זה נקרא הושענא רבא, שכן בו נאמרות רוב התפילות הקרויות "הושע נא", כאשר בשאר ימי חול המועד (לפני יום זה)

נאמרת כל יום רק תפילת "הושע נא" קצרה אחת.  היום הזה למעשה נחשב ליום דין ברמת הקדושה של יום הכפורים

ומברכים בו אחד את השני בברכת "פתק טוב" – כלומר, כאילו ביום זה ישנו גזר הדין הסופי לשנה זה ומקבלים "פתק"

מהשמיים עם גזר הדין.

בכל יום מימי הסוכות קהל המתפללים מקיף את הבמה בבית הכנסת עם ארבעת המינים ואומר את ה"הושע נא". בהושענא

רבא הקהל מקיף את הבמה שבע פעמים ואומר שבע תפילות "הושע נא".

לאחר מכן, חוזרים המתפללים למקומם, עוזבים בפעם האחרונה את ארבעת המינים לשנה זו, ומחזיקים ביד חמש ערבות

מאוגדות שהוכנו מראש. כאן אומרים מספר תפילות מרגשות במיוחד, של ציפייה לגאולה ולביאת המשיח, ובסיומן מקיימים

מנהג מיוחד,שנקרא "חיבוט ערבות", וחובטים בחוזקה את הערבות בספסלי בית הכנסת עד לנשירת העלים... תחילת

התפילה גם ארוכה ודומה לתפילת שבת, ולמעשה יש שלובשים ביום זה לתפילה את הבגד הלבן של יום הכפורים. כשמוציאים

ספר תורה לקריאה ביום זה (כמו כל יום של חול המועד),

אומרים את הנוסח של הוצאת ספר תורה השייך לראש השנה ויום כיפור. בכלל האווירה ביום הזה היא אווירה של קדושה

והתרגשות רבה.

זהו יום החול הקרוב ביותר בשנה ליום קדוש. היות שזה היום האחרון של סוכות, מקיימים אחר הצהריים סעודה חגיגית בסוכה

לקראת היציאה ממנה, ומבקשים "לזכות בשנה הבאה לשבת בסוכת עורו של לוויתן", כלומר לאחר שיבוא המשיח ולפי האגדה

תהיה סוכה מעורו של הלוויתן לצדיקים.