בידור

בהופעות אשר נערכו בקרית טבעון הוחלט להנהיג חזרה את מצעד המחולות אשר הופסק לאחר מסורת רבת שנים. הופעות המצעד כללו מגוון רב של משתתפים בגילאים כגון: ילדי מעונות טבעון, ילדי הגנים, תלמידי בתי הספר, ילדי חוגים שונים המתקיימים במתנ"ס, תנועות הנוער השונות, אורחים מהישובים הסמוכים וגם המבוגרים – צעירי טבעון, צעירי טבעון הם בעצם מותיקי טבעון שבילדותם אף רקדו במצעד המחולות לפני שנים. כל קבוצה רקדה לצלילי המוסיקה ועמלה על ריקוד מתאים מבעוד מועד, את הריקודים לימדה גילה דינר האחראית על החזרת מצעד המחולות לקדמותו.

הופעות הילדים

ילדי המעונות רקדו עם הוריהם לאחר שלמדו המהלך השבועות שקדמו להופעה את הריקוד שרקדו במהלך יום העצמאות. תלמידי בתי הספר רקדו לצליל המוסיקה שלימד מרקיד שהגיע לבתי הספר לקראת יום העצמאות. הופעות ילדי החוגים השתתפו ילדים ממגוון חוגים כגון גדור מים, קרטה, קפוארה ועוד. כל קבוצה רקדה והופיעה בפני הקהל שהריע להם. תנועות הנוער העובד והלומד ותנועת הצופים הכינו ריקודים לצליל שירי התנועות. כמו כן, הגיעו למצעד המחולות להקות דבקה מהישובים הסמוכים בסמת טבעון ובית זרזיר ובתלבושת מסורתית הם רקדו דבקה והלהיבו את הקהל.

הופעות נוספות

בסיום המצעד כולם יצאו למגרש הספורט המקומי לצפייה בהופעות שהכינו ילדי הקריה, כמו כן נערכו במקום ביתנים שונים שהלהיבו את הילדים. לקראת השעות הקטנות הגיעה מירי מסיקה להופיע עם המופע החדש שלה והשמחה הייתה רבה. שבעה נגנים ליוו את מירי בהופעה: אורי זך  על פסנתר וקלידים, יניב דדון על גיטרות, מיקי ורשאי על הבס, אמיר פינטו על כלי ההקשה, תומר צדקיהו על תופים ומאיה בזיצמן על הצ'לו. מסיקה נגינה שירים חדשים לצד להיטים מאלבומים קודמים שלה.

חג העצמאות היה מהנה מאוד – להתראות בשנה הבאה.

אומרים שכל העולם במה, אך הבמה היא קטנה. ככל הנראה מתכוונים לכל מדינה ולעולם שלה. אצלנו לפחות ישנו תיאטרון מכובד, מצויין, מרהיב, מלהיב אך השחקנים הם לא מעט מתוסכלים.

אם תשאלו שחקנים צעירים הם יגידו לכם שלא אלו החיים עליהם הם חשבו, הם חשבו על יותר זוהר, יותר אושר, יותר כסף, יותר דרכים להתפרסם במהירות.

לא שהדרכים גם לשם ארוכות, אך לשחקנים אמיתיים, שלומדים מגיל קטן מאד בבתי ספר למשחק חיצוניים בנוסף לבתי הספר הרגילים זו לא הדרך הנכונה. מדובר באנשים שהם אגדות במשחק, גאוני משחק, כשרונות אמיתיים ולא כשרונות שזוכים בגמר של כוכב נולד, למשל. לא שיש לנו משהו נגד הזוכים, אלא יש משהו נגד הדרך.

כמה פעמים אנחנו רואים את התור העצום למול כוכב נולד ונותרים בהלם מכמה שרוצים להתפרסם? מתוך אלפים ישנם אולי חמישים אנשים שהם באמת כשרון אמיתי.

אתם חושבים ששחקנים ברמת הבימה, או הקאמרי, היו מותירים בנו טעמם ואווירת המשחק שלהם אם היו זוכרים בגמר רוקדים עם כוכבים לדוגמא? או אולי בגמר נולד לרקוד? לא.

אומן אמיתי שעולה על הבמה צריך לעבוד קשה לשם כך וללכת את כל הדרכים מאפס ועד לפסגה למעלה.

תנו במה לאומנים הוותיקים של פעם, לדור הישן והטוב.

כבוד תכניות הריאליטי במקומם מונח, כמובן, לא שזה קשה, זה לבטח קשה מאד אבל יש ויש.

ויש כבוד.