החומרים:
קרש עץ מלבני או עגול או ריבועי
מסמרים
חוטי תפירה
וו תליה לקיר
לוקחים את קרש העץ המלבני או העגול או הריבועי
וקובעים בו מסמרים בכל מיני מרווחים
לוקחים חוט תפירה קושרים אותו סביב אחד המסמרים
ומתחילים לקשור אותו בין המסמרים השונים
מומלץ לסובב את החוט סביב המסמרים
אחר כך עוברים לחוט הבא וקושרים סביב מסמרים אחרים
וגם סביב המסמרים שכבר קשרנו את החוט הקודם
כך יוצרים קומבינציות של הצבעים של החוטים סביב המסמרים
בסוף תולים את וו התליה לקיר מאחור
ויצאה לנו תמונה מיוחדת וייצירתית :)
ג''אן פול סארטר פילוסוף, סופר ומחזאי צרפתי, השפיע על התרבות הצרפתית, עיקר יצירתו בתחום הספרותי ובתחום הפילוסופיה הייתה בימי מלחה"ע השנייה, היה אחד ממנהיגי ההתנגדות הצרפתית תפיסתו היא תפיסה קיומית, זו השקפה בת זמננו עד לתום עידן המודרניות שראשיתה בראשית המאה ה -19.
סארטר מבחין בין ספרות לאומנויות אחרות, הספרות המדיום שלה הוא המילים, הספרות היא ייחודית לאדם, השפה שבה אנו מדברים הוא מה שמאחד אותנו מבחינה תרבותית, עמים דוברי אנגלית, גם אם הם הודים מרגישים שיתוף בשפה.
השפה היא האדם והאדם הוא השפה בעוד שצלילים וצבעים קיימים בטבע. הצבע כאילו קיים ללא תלות באדם, השפה מעצבת ויוצרת את האדם, מעניקה לו השקפה מסוימת. השפה היא תמצית התרבות של העם, ומאחר ותמיד שאפו להנחיל את התרבות של הסביבה שבה אנו חיים, האמצעי היעיל ביותר הוא הספרות שכן היא עושה שימוש בשפה. השפה היא שנותנת ביטוי מיוחד לתרבותו של כל עם, על זה מדבר סארטר, על ההבחנה בין ספרות לאומנויות אחרות.
סארטר מבחין בין ספרות לבין אומנות אחרת , השירה עוסקת גם היא במילים, לטענתו שירה דומה יותר לציור יותר מאשר לסיפורת.
סארטר אומר שבשירה המילה עצמה היא היצירה – המשמעות של המילה זה רק חלק מאופי השיר, השיר מעביר , מצלול, ריתמוס, תחושות ואווירה, בעוד שבסיפורת טהורה הסיפור עצמו מילה במילה זה לא העיקר, העיקר זו המשמעות שעוברת באמצעות הסיפור. בשיר אנו בוחרים מילה לא רק בגלל המשמעות שלה, אלא בגלל האינטואיציה שלה, בסיפור אנו מתכוונים במילה למשמעות המילונית שלה, בעוד שבשיר מתכוונים גם למשמעות המילונית כולל הריתמוס, חרוז ומשקל, אי אפשר לספר את השיר במילים, צריך שזה יהיה מילה במילה בריתמוס הנכון, במצלול הנכון אחרת השיר אבד.
שיר אינו ניתן לתרגום, למרות שתירגמו, אך התרגום לא תמיד מדויק, ואילו פרוזה טהורה ניתן לתרגם לכל שפה ( כמו הסיפורת של עגנון ).
סארטר טוען שבשירה המילים מתפקדות כמו צבעים בציור, כמו צלילים בסימפוניה, כי הם חלק מהיצירה השלמה, המשמעות היא רק חלק מהשיר והיא מצויה מעבר לשיר עצמו, בציור נהנים ממשחק הצבעים, הקומפוזיציה וכו...
לטענת סארטר חיבורה של סימפוניה הוא חוויה אישית ולא בהכרח תגובה לאירוע פוליטי כלשהו כך גם ציור ושירה וזה בסדר מבחינתו, אבל אדם שרוצה לומר משהו אינו יכול להתעלם מן הרצח שקורה ברחובות, סארטר מדבר על החובה של האומן לתת ביטוי לתחושה , לחוויה הפוליטית בתקופת המלחמה, ומוסיף מי שלא מוחה נגד הרצח, הוא שותף לו ולכן חובה על האומן למחות.
