זהב

ניקיון התכשיט: ראשית, רצוי לאחסן  תכשיט בקופסה המגיעה בדרך כלל עם קנייתו ולא לשים אותו במגירה כך שייתערבב עם חפצים שונים אחרים. שנית, יש להוריד את התכשיטים מהזרוע, האצבע או הצוואר לפני פעילויות מסויימות כמו פעילות גופנית נמרצת או ניקיון הבית בו בדרך כלל משתמשים בחומרים חריפים. כך נהיה בטוחים כי אכן לא יאונה דבר לתכשיטנו היקרים. באופן כללי, עדיף לנקות את התכשיטים בחנות תכשיטים ולא בתכשירים שונים ופחות מוכרים. אם תעקבו אחר הוראות אלה צפוי לתכשיטכם שנים ארוכות ושלמות לאורך זמן.

טעות נוראית שבחורות עושות כשהן מוסיפות תכשיטים לבגדים היא לענוד שרשרת גדולה עם עגילים גדולים ביום יום, באירוע

למשל שאת צריכה "לדפוק הופעה" מילא, אבל ביום יום זה נראה מגושם, לא נשי ולוקה בחסר. אי לכך, מומלץ במקרה שעונדים

שרשרת גדולה ומגושמת, להוסיף עגילים עדינים, בלי הרבה קישוט או אפילו עגולים או חישוקים קטנים. לעומת זאת, כשעונדים

שרשרת עדינה, אפשר לשים עגילים מגושמים ובעלי נוכחות יותר. ועדיין, אם ענדתם שרשרת זהב, תדאגו שהעגילים יהיו גם

בזהב או גוון של זהב, כסף עם כסף וכדומה, צבעים אחרים ישתלבו יופי עם זהב וכסף. 

מסופר על אדם שהגיע אל המורה הרוחני שלו, וסיפר לו שהוא מרגיש אפס. פשוט כך. המורה נתן לו טבעת, וביקש ממנו לנסות למכור אותה לאנשים בשוק במחיר דינר זהב. האדם עבר מאחד לאחד, ואף אחד לא היה מוכן לשלם לו עליה סכום כזה. "אולי כמה אגורות", אמרו לו. הוא התייאש עוד יותר מעצמו, וחזר אל המורה.

המורה ביקש ממנו לקחת כעת את הטבעת לצורף, אך לא להסכים למכור לו אותה בשום אופן. התלמיד הגיע אל הצורף, ושאל "כמה אתה מוכן לשלם על הטבעת הזו?". הצורך בחן את הטבעת, ואמר: "60 דינרי זהב, במזומן". התלמיד סירב. הצורף ניסה להעלות עוד ועוד את המחיר, אך הוא לא השתכנע. "אני אתן לך 100 דינרי זהב, רק תן לי את הטבעת. אתה יודע כמה היא יקרה?", התחנן הצורף, אבל התלמיד לקח את הטבעת וברח בחזרה אל המורה.

"אני לא מבין", אמר לו, "בשוק היו מוכנים לתת לי כמה אגורות, והצורף התחנן לקבלה בעד 100 דינרי זהב?!".

השיב לו המורה: "זו טבעת יקרה, אבל רק מי שיצר אותה יכול לדעת זאת. האנשים בשוק לא הבחינו בערכה האמיתי. הצורף, לעומתם, ידע היטב עד כמה היא שווה. גם אתה, זכור: האנשים בחוץ לא תמיד מבחינים בערכך האמיתי, אבל יוצרך תמיד יודע עד כמה אתה שווה".

ב"ירושלמי" מסופר:

אישה הגיעה אל חברה שלה, ואפתה שם בצק. היו לה שני דינרים במטפחת ראשה. מבלי שהרגישה הם נפלו לתוך הבצק. היא אפתה כך את הלחם.

כששמה לב שהדינרים נעלמו מהמטפחת, היא חזרה אל חברתה וביקשה אותם. חברתה השיבה שאינה יודעת היכן הם ונשבעה "אקבור בן אחד אם אני יודעת היכן הכסף". 

אכן, אחד מבניה נפטר. כשחזרו מבית הקברות, שמעה קול ברחוב: "אם היא לא הייתה יודעת היכן הכסף, לא הייתה נענשת לקבור את בנה". חזרה ונשבעה שוב שאם היא יודעת, שבנה השני ימות.   

לאחר קבורת הבן השני, הגיעה אליה האישה שאיבדה את הדינרים וביקשה שלטובתה תודה באשמה. היא נשבעה בבן השלישי, ואף הוא נפטר.

בעלה של האישה עם הדינרים, אמר לה: "בואי נלך לנחם את החברה ולא נדבר יותר על הדינרים". לקחו שתי כיכרות לחם ויצאו לדרכם. כשחתכו את הלחם, התגלו הדינרים שבתוכו, ואז נודעה האמת. אומנם היה מאוחר מידי.

אמרו חז"ל: "הרחק מאד מן השבועה, הן על אמת והן על שקר, שעוון שבועות חמור ביותר".