לקיחת אחריות

דימויי עצמי ולקיחת אחריות

שנים אנו  מסתובבים עם אוסף של דברים שאמרו לנו במהלך  החיים, אלה בדרך כלל אמירות צורבות וכואבות אשר גורמות לחלקנו להרגיש שווים פחות. למה אנו  זוכרים תמיד את המורה בבית הספר שדאגה להגיד בשיא הרצינות "ממך בטח לא יצא כלום".

אנו זוכרים היטב את המשפטים של אחד ההורים שרצה רק את טובתנו ובאמת שלא היו לו  כוונות רעות אך בכל זאת יצאו לו משפטים כמו: "למה את לא כמו אחותך", "איך את יכולה לחיות בבלגן כזה’ כל החיים שלך בלגן אחד גדול   ", או "את  בטוח מסוגלת  לציונים גבוהים יותר ".

למה אנו זוכרים את  החברה "הטובה" שדאגה  לידע אותך על "החצ'קון" הענק שיצא לנו במרכז  הפנים רגע לפני שיצאנו למסיבה החשובה ביותר בעיר לה חיכינו בקוצר רוח ולכבודה קנינו את השמלה הכי מפוצצת והיינו בטוחות שהפעם אין סיכוי שמישהו לא יבחין בנו. וכשהיא ראתה את הדמעות המתחילות לזלוג הייתה מיד מוסיפה "בחייך, ממש לא רואים את נראית טוב".

קשה כמובן לשכוח את הנשמות הטובות שאומרות לנו  בתום לב "עלית קצת במשקל", וטובות הלב במיוחד יוסיפו "אני מכירה דיאטנית טובה שיכולה לעזור להוריד במהרה   10  ק"ג .

תיזכרו בתחושה הנפלאה בה אתם קמים בוקר אחד עם רעיון אדיר ואתם מודיעים "אני הולכת להקים עסק שאף אחד לא חשב עליו קודם", ואז בן זוגך זורק אלייך מבט של "השתגעת, מי מקים עסק במצב של היום?!", או במקרה הטוב הוא רק ינענע את ראשו מצד לצד ויגיד "עסק זה לא דבר פשוט, צריך לדעת  גם לנהל אותו".

את כל הצריבות האלה אנחנו זוכרים ולא מוכנים בשום אופן לשכוח או להיפרד מהן, אנחנו ממשיכים לסחוב אותן אתנו, שמא נאבד 'אוצר יקר'.

לעומת זאת בחיים אנו  מקבלים גם הרבה מחמאות, פרגונים, שבחים על דברים מוצלחים שעשינו. מכירים את הסיטואציה שאנו נכנסים בבוקר למשרד  ואומרים לנו "את נראית נפלא היום" כמה פעמים השבנו "באמת?! לא ישנתי כל הלילה". או " לא ראיתי אותך הרבה זמן רזית נכון ? "  ותשובתך לא תאחר להגיע : "איזה רזיתי, אני מרגישה נורא אני לא מפסיקה לאכול  " .או הקידום בעבודה שאנו בטוחים שכל כך מגיע לנו כי אנו עושים את העבודה  בעינים עצומות   וכשמחליטים לקדם אותנו אנו נבהלים , תופסים רגליים קרות וחושבים אולי בעצם אני לא כל כך טובה ועשויה לאכזב . אנחנו לא מתייחסים ברצינות למחמאות של חברה אמיתית או של בן זוג אוהב. דווקא את הדברים הנפלאים והמחזקים  האלה אנחנו דואגים לאפסן בקופסא סגורה ורק לעיתים פותחים ומציצים, אך מיד סוגרים בחזרה כאילו הדברים הטובים הללו אינם שייכים לנו.

מדוע  אנו   זוכרים את הדברים השליליים שאומרים  עלינו וסוחבים אותם איתו שנים ואילו  את המחמאות  אנו  שוכחים כמעט מיד לאחר שנאמרו ?

אחת הסיבות היא  ההרגלים שאנו סוחבים איתנו מתקופת הילדות בה הייתה חשובה לנו מאוד תגובת הסביבה .זו תקופה בה  אנו זקוקים  לחיזוקים ,להרגיש מקובלים  ,להרגיש שייכים  ולכן חשובה לנו מאוד תגובת הסביבה ,מה אומרים ההורים,המורים והחברים .לצערנו במצב כזה הכוח נמצא בידי הסביבה  ואז במהלך חיינו כאשר מתייחסים  אלינו באופן שלילי ,אנו מיד מתחברים להרגל מילדותינו ומרגישים את צריבת הדחייה. 

מאתגר  לשנות הרגלים ודפוסיי התנהגות  ישנים .נקודת המפנה תחול כאשר נחליט  שאנו  רוצים  לקחת אחריות על חיינו ,נרגיש בתוכנו   את עוצמת הביטוי "אחריות  אישית" ונבין   שאין לנו  יותר  צורך באישורים חיצוניים ,נשתחרר מדפוסים  ילדותיים שאותם אנו סוחבים ונבין  שהאושר נמצא אצלנו   ורק אנו אחראים עליו .

ההחלטה להגיד ,"אני לוקח אחריות על חיי ורוצה בשינויי " מגיעה מתוכנו   .

אימון אישי ממוקד הנו אחד האמצעים  המאפשר לנו  לממש את ההחלטה .

באמצעות  אימון אישי ניתן  לקבל הכלים המאפשרים ללמוד ,להעיז ,להתנסות ולהבין  מה באמת חשוב וכיצד לפעול כדי להשיג את השינוי .

כי כולנו בסופו של דבר כולנו רוצים  לחיות חיים טובים יותר  .