פסיכולוגיה

13 בספטמבר 1848: תאונת המוט של פיניאס גייג'. למרות שהמוט חדר דרך הגולגולת מתחת לעינו ויצא מהחלק הקדמי של הקרקפת, הוא המשיך לתפקד כרגיל, אלא שחלו בו שינויים אישיותיים מרחיקי לכת. התנהגותו החברתית הפכה לבלתי-הולמת, לא היה ניתן לסמוך עליו, הוא איבד את תחושת המטרה, והחל לפעול בצורה בלתי מוסרית עד שנאלצו לפטרו מהעבודה. הוא המשיך לחיות עוד כ-30 שנה, אך כאדם אחר. זוהי דוגמא לקשר בין אזור מסוים במוח, האזור הקדמי, לבין החלקים הקשורים לאישיות, מה שהופך אדם לאדם ספציפי.

זה פתח פתח מחקרי להבנת הקשר בין האזורים המרכיבים את המוח לבין ההתנהגות. אזורים שונים של המח אחראים לחלקים שונים באישיות.

שמות שונים שאפשר לתת לתחום שבו אנו עוסקים:

Physiological Psychology

Biological Psychology

Biopsychology

Psychobiology

Behavioral Neuroscience

ההשערה היא שההתנהגות משקפת תהליכים פיזיים המתרחשים במוח, האיבר המייצר את ההתנהגות. פעילות מוחית עומדת בבסיס של כל ההתנהגות שלנו החל מהפעולות הפשוטות ביותר – המוטוריות – וכלה בהתנהגויות המורכבות כמו התפיסות, התחושות, הרגשות, המחשבות, כולם ביטויים של הפעילות המוחית שלנו, והפרעות בפעילות המוח הן הבסיס של כל ההפרעות שאנו קוראים להן הפרעות נפש.

המח האנושי הוא כנראה האיבר המורכב ביותר הקיים. אחת הסיבות למורכבות הוא המספר הענקי של נוירונים (תאי עצָב) קיימים כאלף מיליארדים של יחידות כאלה, כשההסתעפויות יכולות להתחבר עם נוירונים נוספים, עם בין עשרות לעשרות אלפים של נוירונים אחרים, ומכאן שמספר החיבורים האפשריים ורמת המורכבות היא כמעט אינסופית, יותר מורכבת מכל מערכת אחרת.

כדי להבין את מבנה המערכת הזאת, יש צורך במורכבות של מושגים, של ידע, וזה נושא הקורס.

ישנה בעיה פילוסופית מאחורי מחקר המוח והקשר שלו להתנהגות, בעיה עתיקת יומין שהפילוסופים עסקו בה משחר התרבות: מהו הקשר בין הגוף הפיזי לנפש. עד היום אין תשובה לשאלה הזאת ולבעיות העולות ממנה. לגבי השאלה האם יש נפש שאינה קשורה לגוף, עדיין איננו יכולים להשיב על כך. האם ניתן להסביר את כל ההתנהגות, הרגש והמחשבה האנושית במונחים פיזיקליים-כימיים בלבד? אם נעלה מחשב לדרגת המורכבות של המוח האנושי – האם תיווצר לו נפש?

דואליזם: פילוסופים מוקדמים הציעו את הסכמה לפיה ניתן לדבר על מציאות המחולקת לשני חלקים: החומרית, בה מתפקד הגוף, ומבחינת המוח: תאי העצב, פוטנציאל הפעולה, נוירוטרנסמיטורים, קליפת המוח.

ומציאות רוחנית: שם מתפקדת הנפש, היא האחרית למראות, הקולות, תחושות, כוונות ומחשבות, רצון חופשי. פילוסופים מוקדמים מציעים איזושהי דיכוטומיה בין שני העולמות, ולפיכך בין הגוף והנפש.

היה זרם של דואליזם שדיבר על יחסי גומלין בין שני החלקים האלה: אינטראקציוניזם. בהקשר שלנו, דואליזם בין ה-Brain  לבין ה-Mind. הזרם הזה נוסח באופן פורמלי ראשוני על ידי דקארט, שאף תיאר מנגנונים שבאמצעותם מגיעים הגוף והנפש לאינטראקציה. הוא טען שהנפש מקבלת אינפורמציה מהמוח הפיזי, האינפורמציה מועברת אל מרכז המח (היום נקראת בלוטת האצטרובל), שם יושבת הנפש, המקבלת את המידע ומכוונת את הגוף דרך המוח איך להתנהג. היום ידוע שהשדרים זורמים דרך זרמים חשמליים ולא דרך נוזלים כפי שחשב דקארט. הוא טען שאצל חיות כל ההתנהגות היא רפלקסיבית, שאין שם נשמה כמו אצל האדם.

גישה אחרת היא הגישה המוניסטית, הטוענת שהמציאות היא אחת, כך שהמוח והנפש הם ישות אחת, וההתנהגות ושאר הפעילויות החשיבתיות והרצוניות של האדם או של חיות אחרות הן בעצם השתקפות אחת של השנייה, כאשר המוח ופעילותו משתקפים בפעילות שאנו רואים. לא ניתן לשלול את קיום הנפש, אבל ניתן להביא מספר דוגמאות לקשר בין חלקי המוח לתפיסה ולאישיות.

א. ישנה נקודה אחת במוח שמאפשרת תפיסה בצבע. מי שנפגע בנקודה זו יראה בשחור לבן ויתקשה לזכור או לדמיין צבעים. דוגמא טובה אחרת היא כמובן זו של פיניאס גייג'.

ב. הפעלה חיצונית של אזורים מסוימים במח גורמת לשינויים התנהגותיים פסיכולוגיים. המח פועל באופן חשמלי, וניתן להפעיל גריה חשמלית כדי לשנות את ההתנהגות. לקחו ארבעה קופים בכלוב, שני זכרים ושתי נקבות. קופים יוצרים קשרים מורכבים למדי מבחינה חברתית. בכלוב הזה אחד הקופים הציק לאחת הנקבות, לקחו אותו והכניסו לו אלקטרודה לאזור השולט על התנהגות תוקפנית. שמו בכלוב דוושה שנותנת לקוף פולס חשמלי קצר, ומעלימה את ההתנהגות האלימה שלו. תוך כמה דקות למדה הקופה להשתמש בדוושה, וכשהיה מתקרב אליה הקוף היא הייתה לוחצת על הדוושה והקוף היה עוזב אותה.

אפילפסיה – התאים במח מתחילים לפעול בצורה לא מבוקרת. באפילפסיה מתחילים תאים מסוימים במוח לפעול באופן חזק ולא נשלט, הפעילות הזו מתפשטת, זה מתבטא בעוויתות שונות וכו'. בד"כ רוב החולים מטופלים באופן תרופתי היטב, אך במצבים נדירים התרופות אינן עוזרות ויש צורך להוציא את המוקד האפילפטי, אותה קבוצת תאים הפועלת בצורה לא נורמלית. בכל מקרה שצריך להוציא חלק מהמוח, בעיקר חלק האחראי על תפקוד קריטי של המוח, רצוי לדעת מהו גבול האזור אותו רוצים להוציא, וזה לא תמיד פשוט. לכן המנתח רוצה לגרות את האזור כדי שהחולה לא יאבד יכולות אחרות חשובות (הבעיה היא שהמוח עצמו אינו רגיש לכאב, אין שם חישני כאב). המנתח יגרה חלקים שונים במח באמצעות אלקטרודה ויבחן מתי נוצרת התגובה האפילפטית. כל גירוי יביא לתגובה אצל הפציינט – הנעת איברים, העלאת זכרונות ותחושות.

ג. ניתוק שתי ההמיספרות של המח – החלק הימני והשמאלי. כדי למנוע מהפעילות בצד אחד להתפשט לצד השני (במקרה של אפילפסיה חמורה בלבד; כיום לא עושים זאת יותר), מחלקים את המח (split brain syndrome). הצדדים מחוברים זה לזה במערכת של "כבלים" (קורפוס קלוסום). את המערכת הזו חוסמים. הדבר לא מביא לתוצאות מוזרות לרוב, אבל לפעמים... מי שקורא ספר עלול פתאום להרים את היד ולזרוק אותו. ההמיספרה השמאלית שמבינה שפה עוסקת בספר, אבל החלק הימני לא יודע את זה, "משתעמם" ומנסה להפעיל פעילות מוטורית ולזרוק את הספר (ביד שמאל, כי המח הימני שולט ביד השמאלי ולהיפך). מי שמריח פרח, יענה, לשאלה בנושא, שאינו מריח. התשובה מגיעה מצד ימין, והריח מגיע מצד שמאל. כמובן שהרציונאל יוביל אותו לזהות מיד מה מייצר את הריח. החלוקה מייצרת שתי מודעויות.

ד. הסתכלות על התהליכים הפסיכולוגיים דרך הדמית מחשב – CT, MRI ודומיו מאפשרים לראות, בעזרת מחשב, את הפעילויות האנטומיות של המח – לדוגמא: זיהוי גידול, זיהוי החלקים במוח שפעילים בכל פעילות ותחושה, סוג של "קריאת מחשבות".

ה. פענוח "קוד ההפעלה" של תאי המח וחיבור "מח-מכונה" – אם נבין איך המח מפעיל את הגוף, נוכל ליצור מצב שהמח יפעיל גם מכונות חיצוניות (או יד מלאכותית).

ו. גנים ספציפיים גורמים להבדלים בין אישיים בתכונות פסיכולוגיות כמו אינטליגנציה, הרפתקנות וחיפוש ריגושים, הומוסקסואליות, אישיות נוירוטית חרדתית וסוגים שונים של פסיכופתולוגיה – הגנים לא קובעים באופן בלעדי את התכונות הפסיכולוגיות, אלא בשילוב עם חינוך והתפתחות. בינתיים זוהו חלק קטן בלבד מהגנים.

במהלך הסמסטר ננסה להסביר את הבסיס של ההתנהגות, וניתן לעשות זאת בכמה רמות.

הרמה הראשונה היא הרמה הפיזיולוגית, מהם התהליכים הפיזיקליים, התהליכים הכימיים, כיצד מועברת האינפורמציה בתוך המוח.

יש רמה ביולוגית נוספת הנותנת הסבר כלשהו לגבי תהליכים התנהגותיים: הרמה האבולוציונית. כיצד היכולות הקוגניטיביות שאנו רואים בחיות ובבני אדם התפתחו במהלך האבולוציה. כיצד הגנים תורמים ליכולות הפסיכולוגיות שאנו רואים. התורשתיות של תכונות שונות והקשר שלהן להתנהגות.

התיאוריה המכוונת עד היום את המחקר והדיון האבולוציוני היא התיאוריה שהחל בה דרווין, תיאורית הברירה הטבעית.

אחת התופעות שהוא הבחין בה הוא גידול יתר (excess progeny) שאוכלוסיות של בעלי חיים בד"כ נוטות להגדיל את מספר הצאצאים שלהם בכל דור, אולם יש גידול מתון בלבד באוכלוסיה. אם למשל כל הפילים, המתרבים בקצב האיטי ביותר, היו נשארים בחיים ומולידים אף הם, היה תוך 1,500 שנה מכוסה כדור הארץ בפילים – כתף אל כתף. בסך הכל אוכלוסיית הפילים נשארת קבועה למדי ולא כל הפרטים מגיעים לנקודה בה הם מתרבים.

שונות טבעית (variability) – יש שונות בין הפרטים באוכלוסייה, בדרך כלל הפרטים מאוד שונים זה מזה, וההבדל בין הפרטים נובעים מהגנטיקה של החיות האלה, מהעובדה שישנם הבדלים תורשתיים בין החיות, התורשתיות היא מושג שאומר שתכונות שונות עוברות בתורשה (Heritability), פרטים שונים יעבירו תכונות שונות וכו'. מנגנונים שונים מבטיחים את השונות הגנטית בין הפרטים, קודם כל ע"י רבייה מינית, וכמו כן מוטציות גורמות לכך שתהיה שונות באוכלוסייה.

מכל אלה יכול דרווין להסיק שהפרטים שונים, חלק לא שורדים, אלה ששורדים מורישים את תכונותיהם לצאצאיהם, הוא קרא לזה רבייה דיפרנציאלית (differential breeding), לא כולם מגיעים לרבייה ולהשארת צאצאים. רק מי שמתאים יותר לסביבה שורד ומביא צאצאים, והוא זה שמשפיע על מאגר הגנים של האוכלוסייה. Survival of the fittest. מי שמשיג לעצמו הכי הרבה מזון ומשאבים הוא שיוכל לשרוד, ולהביא צאצאים שיוכלו לשרוד ולהגיע לגיל רבייה. וזהו התהליך האבולוציוני שבו מינים משתנים בתכונותיהם המגיעות למה שהן בהווה.

ניתן לומר שבדור מסוים אוכלוסיית הראמים, מבחינת אורך הקרניים, על גרף של אורך הקרניים לעומת מספר הפרטים, תהיה ההתפלגות נורמלית בסך הכל. רוב הפרטים בסביבות הממוצע. אם קרניים ארוכות זה חיובי, הופך אותה למותאמת יותר לסביבה, משום שזה מאפשר לזכר ללחום באחרים בצורה טובה יותר. אם הוא מנצח או זוכה להשאיר צאצאים עם הנקבות. בדור הבא יהיו הקרניים ארוכות יותר, משום שאלה שהביאו צאצאים היו בעלי הקרניים הארוכות, ולכן בדור הבא תהיה התפלגות אורכי הקרניים שונה, ולרוב הראמים יהיו קרניים ארוכות יותר מאשר בדור הקודם להם. אם יש תכונה ההופכת את הפרט למותאם יותר לסביבה, מכל מיני בחינות, הרי שהיא תועבר בשכיחות גבוהה יותר לדורות הבאים. מכאן שיהיו תכונות שתהפוכנה את המין ליותר ויותר אופטימלי. בסופו של דבר ישנו שיווי משקל מסוים (למשל – ראמים עם קרניים באורך גדול מדי, מקשות על ההתנהלות ולכן יתקיים איזון מסוים). סביר להניח שגם תכונות התנהגותיות עוברות אבולוציה באותה הדרך. אם יש תכונות התנהגותיות, המתפלגות גם הן מבחינה נורמלית, ואם גם הן הופכות את הפרט למותאם יותר לסביבה, סביר להניח שגם בדור הבא תהיה התפלגות שונה שתייצג את הגנים שגורמים להתאמה הטובה יותר הזו. אם גם רמת התוקפנות אצל הקופים הופכת אותם למותאמים יותר, הרי שעם הדורות נמצא קופים יותר ויותר תוקפנים. עד לדרגה שבה גם תכונה זו עולה בנזקה על התועלת שבה. הדבר מעלה כמובן תהיות על האבולוציה של האדם, בעיקר בתקופה המודרנית, כאשר הרבה מהתכונות שאנו מחשיבים אותן לאדפטיביות, מותאמות לסביבה, כמו אינטליגנציה, בריאות ועוד, דווקא גורמות לכך שהאדם ישאיר פחות צאצאים.

דיברנו על המוח כמקבל אינפורמציה – הן עבור התפיסה והפעולה המתחייבת ממנה באותו רגע, והן לאגירתה עבור פעולות עתידיות. המוח מבצע את כל אלה בעזרת הנוירונים. התאים המרכיבים את מערכת העצבים.

הרבה מאפיינים של תא העצב מאפיינים את כל התאים בגוף. מהם המאפיינים הכלליים האלה של תאים, ומהם הייחודיים של תאי-העצב, המאפשרים להם לעשות את פעולותיהם המיוחדות?

יש גם סוגים שונים של תאי-עצב, אפשר לדבר על עד 10,000 סוגים שונים. כלומר גם כאן תיעשה הכללה.

לפני כמה מאות שנים, הייתה תפיסה שנקרא Preformationaism – ילדים הם מבוגרים מיניאטוריים. בזרע יש כבר אדם "מוכן". בהקשר הזה, לא מדברים על התפתחות – אלא על גדילה של הילד. הגישה הזו נופלת לגמרי במאה ה-18, כשמגלים – באמצעות מיקרוסקופ – שיש סדרה של שלבי התפתחות. עוד קודם לכן, במאה ה-16/17, מתחילים לשמוע דעות נגד הגישה הזו. אחת ההתנגדויות הייתה מכיוון הנצרות. מתחילים לדבר על צרכים מיוחדים של הילדים בהקשרי חינוך. שואלים: האם ילדים הם תמימים? או שהם נולדים עם ה"חטא הקדמון" ואז צריך לחנך באופן נוקשה? לויכוח הזה נכנס הפילוסוף המפורסם ג'ון לוק (Locke). הוא עונה – ילדים לא נולדים טובים או רעים, אלא "לוח חלק" (טאבולה רסה). מה שנהיה מהם תלוי בסביבה. הוא שייך לתקופה ההשכלה. בתקופה זו מרגישים תחושה קצת יותר ליברלית. מושגים כמו שוויון הזדמנויות וכד' מתחילים לעלות. לוק התנגד מאד לכך שישנם עקרונות מולדים, בניגוד לפילוסופים אחרים. הוא השפיע משמעותית על התפיסה האמריקנית. הוא היה הוגה גם בתחום מדעי המדינה.

לוק אומר שמה שמעצב את הנפש היה הסביבה, שהלמידה היא חשובה ביותר בעיקר בילדות כי אז הנפש יותר גמישה (למעשה הוא התחיל לדבר על תקופה קריטית ורגישה). אנחנו לומדים באמצעות אסוציאציות (מה שאח"כ נקרא התניות), חזרות על דברים, על ידי חיקוי ובאמצעות פרסים ועונשים. עם זאת, לוק התנגד לענישה פיזית, אלא בעיקר צריך לשבח. הדברים האלו הולכים יחד, בשילוב זה עם זה. בקיצור – הוא מתמקד בהיבט הסביבתי.

במקביל ללוק, יש פילוסוף מאד חשוב שמייצג את הצד השני של הויכוח. ז'ן ז'ק רוסו (שחי מאה אחת מאוחר יותר) גם כן לא חושב שהילד הוא כמו מבוגר. הוא האמין שהילדים מתפתחים בהתאם לתכנית הטבע (nature). הוא חילק את ההתפתחות לשלבים שונים. רוסו חושב שהסביבה יכולה רק לקלקל -  האדם נולד טוב והסביבה יכולה רק לקלקל. החינוך לפי רוסו הוא לא להתערב. כל הקונספט של בתי הספר הפתוחים והפרוגרסיבים – הכל מבוסס על רוסו.

בתחילת המאה ה-19 מצאו ילד שקוראים לו ויקטור. הוא ננטש בילדות, לא ידע לדבר, הלך על ארבע, היה מלוכלך וטיפס על עצים. רוסו כבר לא היה חי, אבל צחקו עליו – הנה מה שקורה לילד שגדל בטבע. רופא צעיר בשם איטרד (Itard) לוקח על עצמו את המשימה – הוא חשב שהילד הזה לא התפתח ולא למד שפה, כי לא קיבל את החינוך המתאים. הוא ניסה לשקם אותו. ההישגים בהתחלה היו מרשימים – הילד התחיל ללכת אחרת ואפילו לרכוש שפה. אחרי משהו כמו 4-5 שנים הילד נתקע. הוא לא מצליח לומר משפטים מורכבים, היה מאונן כל הזמן ללא יכולת לעצור את עצמו. אז מה הבעיה? האם הוא נולד עם פגם? או שהיו חסרים גירויים בתקופה הקריטית? קשה לדעת. הרי התנאים לא היו אובייקטיביים. אף אחד לא יודע מה קרה איתו עד גיל 12, ולכן קשה לקבוע מה בדיוק הרקע להפרעה.

עד עתה, דיברנו על סוגיות בסיסיות בפסיכו' התפתחותית:

1. התפתחות – רציפה או בשלבים?
2. תקופה קריטית או תקופה רגישה?
3. תורשה לעומת סביבה

ישנו גם הבדל בין המונח גדילה למונח התפתחות. גדילה היא גדילה פיסית, התפתחות כוללת בתוכה גם שינוי. נדבר היום על דארווין ותרות האבולוציה. ההשפעה של דארווין על הפסיכו' ההתפתחותית כפולה:

א.      השפעה ישירה – אבולוציה מיצור קטן, פרימיטיבי, ליצור הרבה יותר מורכב ומפותח – השפיעה על כל התפיסה בתחום.

ב.      השפעה עקיפה – בשנות ה-60, הגיע לזירה ארנסט הקרל. הוא מנסח חוק ביוגנטי עם  כמה מושגים מרכזיים:

1. Ontogeny – (אונט=יש) ההיסטוריה התפתחותית של הפרט.
2. Phylogeny – ההיסטוריה האבולוציונית של מין מסוים.

רה-קפיטולציה: הטענה היא ש- Ontogeny recapitulates phylogeny. (משמעות המילה האמצעית – מסכם).

הקרל טען שכל אחד מאיתנו, מרגע ההפריה, משחזרת את ההיסטוריה של האבולוציה האנושית. היום יודעים שהרעיון לא נכון, לפחות לא במלואו. עם זאת, בשלב זה החלו להכליל את הרעיון – הילד הקטן משחזר את ההיסטוריה האבולוציוני של האנושות. למה זה חשוב? כי ההיסטוריה של האנושות פתוחה למחקר בתינוקיה. אם נבין מה קורה לתינוקות, נבין הרבה על האנושות. הרעיון מוטה, אבל הוא נתן תנופה אדירה לחקר ילדים והתפתחות. חוקר הילדים חוקר את האנושות כולה. מכאן באו רעיונות של פיאז'ה, רעיונות שקשורים בחינוך וכד'. זה גם השפיע על פרויד. זו תיאורית השלבים הקלאסית. בטבלה במקראה ניתן לראות את ההתאמה בין התפתחות הפרט להתפתחות האבולוציונית – דגים, זוחלים ואחרים. זה גם משתלב עם תכונות רלוונטיות לכל תחום ולאבולוציה בהקשרי רגש, רצון ואינטלקט.

בית הספר לא קם רק בגלל הצורך ללמד את הילד, אלא בעיקר כדי להעסיק את הילדים בשעה שההורים התחילו לצאת ללמוד, לעבוד מחוץ לבית וכד' – המאה ה-19. לקראת סוף המאה ה-19 חוקק חוק חינוך טובה. פתאום – לא רק המעמד הגבוה מחונך. בגלל שחלק מהילדים פתאום לא יכולים להיות מחונכים בדרך סטנדרטית. עלה צורך לגלות זאת כדי לטפל בהם – ואז הומצאו המבחנים הפסיכוטכניים. עולה הצורך ללמוד על ילדים. עם הזמן, המחקר בתחום הילדים הלך והתרחב, החלו מוסדות שמטפלים בילדים וכד'. הול היה דמות משמעותית בתחום, הושפע מ-רה-קפיטולציה, הקים את העיתון ההתפתחותי הראשון וכד'. הוא מהראשונים (יחד עם גסל) שמתחילים בגישה הנורמטיבית. זוהי גישה שמציבה נורמות וסטנדרטים בנוגע לאיך ילדים מתנהגים. זהו גוף ידע שיטתי שמתחיל להשפיע על הורים. במקראה יש דף ובו התנהגויות של ילדים, כולל הטווח הסביר שבו 90% מהילדים נוהגים לפי שיטה זו.

פיגום (Scaffolding) – לאפשר לילד לממש את כל הפוטנציאל. בקיצור – לעזור לילד, להקים בשבילו פיגום שיצליח – אבל לא לעשות במקומו. אין הכוונה לעשות במקומות ,אלא לגרום לו לפרוח.

אקטיביות/פסיביות – פיאז'ה ראה את הילד כיצור אקטיבי, שבונה את ההתפתחות של עצמו. ידע נובע לא רק ממה שאנחנו קולטים במציאות, אלא גם מהבניה שאנחנו עושים על העולם. הילד הוא אקטיבי, מחפש חוויות. לעומת זאת, יש אחרים שרואים את הילד כיצור פאסיבי. אנשים שבאים מכיוון ה-nature, כמו גסל, הול או אנשים שבאים מכיוון ב-nurture כמו וואטסון נפגשים כאן – שני הצדדים חושבים שהילד פסיבי. אחד חושב שהטבע קובע את טבעו של הילד, אחד חושב שהסביבה – אבל בכל מקרה, הילד הוא גורם סביל. היום התפיסות הן יותר ויותר פאסיביות.

כשאנחנו מדברים על תרבויות שונות, יכול להיות שאנחנו מדברים על אותה התרבות בתקופות זמן שונות או על אותה תקופת זמן בתרבויות שונות (סין וארה"ב למשל). ההשפעות הסביבתיות הן לא רק תיווך של הגנטיקה, אלא גם הצבת תנאי התפתחות שונים. אנשים בלי טלוויזיה חיים אחרת לגמרי. צריך לחקור התפתחות בקונטקסט.

הנחת היציבות – יש הנחה מסוימת, שעומדת ברקע לכל מחקר ההתפתחות, שניתן לנבא משהו לגבי אדם אם מבינים את האופן שבו הוא התפתח בגיל צעיר. פרויד התחיל עם זה ומאז זו הפכה להנחה רווחת. יש אנשים שמתחילים לערער על הדברים האלו. זוהי הנחה סמויה ורווחת.

צריך לקחת בחשבון שאותה התכונה יכולה להתבטא בדרכים שונות בגילאים שונים. מה שבגיל צעיר הוא דחיפות, למשוך בשיער וכד', יהיה בהמשך קללות ובסוף אגרסיה של יחסים – נקמנות, התנהגויות אלימות מאחורי הקלעים וכד'. יש פה הבדל בין המשתנה התיאורטי למשתנה האופרציונאלי. למשל – אלטרואיזם. איך מגדירים אותה? איך מודדים אותה? התכונה התיאורטית קשה לבחינה במבחן המציאות. לכן, היציבות היא פעמים רבות בעיני המתבונן. אם אתה מעוניין להרחיב את ההגדרה שלך, תראה שיש יציבות בתוקפנות. אם תבוא עם הגדרה צרה יותר, יהיה קשה יותר למצוא יציבות. צריך להיות גם מוכנים לזה שיש תכונות שיותר יציבות מהאחרות; ויש גם אנשים יותר יציבים ואחרים פחות.

באופן כללי – יש כמה מגמות. ככל שאתה בודק תכונה בגיל מבוגר יותר, יש יותר סיכוי שתהיה יציבות. אם משווים בין גיל 20 ל-25, זה ינבא טוב יותר מגיל 1 עד גיל 6. עובדה נוספת – ככל שאדם יותר קיצוני, יותר בקצוות – כך יש יותר סיכוי שהוא יגלה יציבות בתכונה זו. כשהסביבה משתנה באופן רדיקלי, יש תחושה שלא חוסר יציבות – אבל בפועל, לא כך הדבר. צריך להסתכל גם כאן על ההקשר.

אם אתה מאמין שיש השפעה של השנים הראשונות, או בתקופות קריטיות – זה משנה את האופן שבו מחנכים ילדים ומתנהגים פרקטית. זה משנה את הקצאת הכספים של משרד החינוך למשל.

חזרה על התכנים של פרויד (לא מסוכם כאן):

• שלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואליים
• המודל הטופוגרפי
• המודל המבני

לכל דחף לפי פרויד יש מקור, מטרה ואובייקט. ברעב, למשל, המקור הוא תחושה לא נעימה בבטן, המטרה היא הרגעת התחושות והאובייקט הוא כל מה שמספק את הדחף. חלק ניכר מההפרעות הנפשיות קשורות, לדעת פרוידיאניים, בבעיה באובייקט. למשל – פטישיזם הוא הכוונה של דחפים מיניים כלפי אובייקטים לא נכונים. האם יש מצב שבו יש בעיה דווקא במטרה ולא בדחף? כן – סאדו-מאזו. המטרה היא כאב כדרך להתמודד עם המקור, הצורך המיני.

האיד עובד לפי עקרון העונג – והסופראגו שואף לשלמות – להגיע ל-100%. בזה הם דומים. הם מאד קיצוניים.

בשאלה של nature-nurture, פרויד היה אינטראקציוניסט: הוא רואה לוח זמנים אוניברסאלי שמאפיין את כל התינוקות בעולם מחד, אבל מצד שני – הסביבה היא שקובעת בכל שלב ושלב איך הילד מתמודד עם השלב, הם שקובעים רבות.

אצל פרויד, הכל קשור במין. כל דבר נובע ממין – זה הדבר החשוב.

פירוט לגבי השלבים של פרויד (לא יפורט)

Auto-Erotism – התינוק ממלא את צרכיו שלו בשלב האוראלי, באמצעות מציצת אצבע. לתינוק בשלב הזה אין אובייקט, הוא לא יודע להפריד אחרים ממנו.

חרדת זרים – מתחילה בגיל חצי שנה, בעבר קשרו אותה לפיתוח הבנה של אובייקט חיצוני, היום קושרים את זה להתפתחות הזיכרון.

קיבעון – עיסוק בלתי פוסק עם סוג ההנאה והסוגיות של שלב מסוים. קשורה בסיפוק יתר ממשהו או מחסך.

המעבר בין שלב לשלב הוא רק פונקציה של בשילה, לא של השלמת השלב הקודם. הסביבה גם לא משפיעה.

לפי אריקסון, כל המשא ומתן שיש להורים עם ילדיהם בשלב האנאלי הוא רק ביטוי לסוגיות האוטונומיה – מי שולט. העניין הרבה יותר רחב מעניין הדחף וזו השוואה מעניינת בין התיאוריה החברתית יחסית של אריקסון לבין התיאוריה היותר פסיכוסקסואלית של פרויד.

בשלב הפאלי/אדיפלי – הילד חווה חרדת סירוס, אך גם חרדה מפני אבדן אהבת האב. הדרך להתגבר על התסביך האדיפלי, בסוף התהליך, היא הדחקה מאסיבית של התשוקות והפנטזיות – הילד מוותר ברמה המודעת. במקביל – יש תהליך של הזדהות עם אבא שלו. האיסור לשכב עם ההורים הוא הטאבו האולטמטיבי, שמביא לגיבוש הסופראגו. פרויד האמין שיש גם תסביך אדיפלי שלילי. ההמשך – לפי הסיכום של סיגל -2007 (הדברים שנאמרו זהים):

האובייקט הוא איבר המין הזכרי. פרויד ניסח את השלב לגברים ולאחר מכן ניסה, שלא כ"כ בהצלחה, להתאים אותו לנשים. 

הילד מראה את איבר המין הזכרי ונהנה ממנו, ומגלה עניין באיברי המין ובהבדלים בין המינים. מתפתח (מ) תסביך אדיפלי – הילד נמשך לאמו ובו זמנית מקנא באביו כמתחרה על אהבת האם. יחד עם זה לילד יש פחד מאובדן ההורה ולכן הוא עדיין קשור לאביו. פחד נוסף הוא חרדת סירוס castration anxiety, חשש מנקמה של האב. באותה תקופה שבה התאוריה פותחה היה אסור מבחינה דתית לאונן. ההורים איימו רבות על ילדים שבמידה ויאוננו יחתכו להם את איבר המיני, ולכן ייתכן שחרדת הסירוס היא תוצר של תרבות מסויימת בזמן מסויים. כיצד הילד מתמודד? ראשית, הדחקה מאסיבית של הדחף המיני. האהבה של הילד לאם עדיין קיימת, אבל היא מעודנת – טהורה יותר, ללא האלמנטים המיניים sublimation. בנוסף מתחיל תהליך של הזדהות עם האב identification  - הילד מנסה לחקות את האב כדי באופן סמלי להיות כמו מושא אהבתה של אמא. לאט הוא מתחיל גם להבין כי מיניות עם אמא היא אינה מוסרית. כאן מתחיל להתפתח הסופר אגו – ההדחקה של המשיכה לאמא שהיא אינה מוסרית (לפחות לפי התרבות המערבית). השלב הזה מאוד משמעותי להתפתחות המוסר – הילד נכנס כיצור מאוד יצרי ויוצא "מעודן" יותר – מבין שזה אסור.

תסביך אדיפוס שלילי (מהופך)– כל בני האדם נולדו ביסקסואלים לפי פרויד, ולכן הבן נמשך בנוסף לאבא, רואה באם מתחרה, ומתחיל להזדהות עם האם, ומתחיל לקבל מאפיינים של האם. פרויד חשב שהתפתחות של התסביך האדיפאלי השלילי יכולה לגרום להומוסקסואליות.

הילדה מגלה גם היא עניין באיברי המין, ומבינה שאין לה פין. אז מתחיל כעס על האם שגרמה לה להיות כך – קנאת פין. הבת רוצה את הפין של האב, מתחילה משיכה, פנטזיות על האב, היא רוצה שיהיה לה תינוק מהאב. כאשר אצל הילד מתחילה חרדת הסירוס, הילדה היא כבר מסורסת. תסביך הסירוס שלה הוא המניע את התסביך האדיפאלי. פרויד טען כי התסביך האדיפאלי נמשך כל חיי האישה, ולכן הסופר אגו שלה אינו מושלם כשל הגבר, ולכן לגבר יש עליונות מוסרית על האישה. הוא אומר כי לאישה יש נכות פיזיולוגית שמובילה לנכות מוסרית. הטעות היא שהוא לוקח את הגבר כאידיאל ואת האישה כשנייה לו, ובכך פוסל את הפמיניזם במהותו. זו טענה שאינה מקובלת כיום.

פרויד לא קורא לכל דבר סטייה. מתי מישהו סוטה מבחינה מינית? לא כל מי שאוהב מין אוראלי הוא סוטה, אלא רק מי שעושה את זה כל הזמן.

פרויד רואה רצף בין הנורמאלי ללא-נורמאלי.

פרויד קושר את רוב הנוירוזות לשלב האדיפלי. השלב הפאלי הוא השלב הקריטי לגיבוש האישיות של האדם. השלב הפאלי מסתיים עם הדחקת הדחפים המיניים בסיום התסביך האדיפלי. הילד נכנס לשלב החביון (גיל 6-11). הילד מתעל את האנרגיות המיניות שלו ללמידה, לתפקודים אינטלקטואליים, למשחקים – עושה עידון. הדחפים יוצאים בספורט למשל.

השלב האחרון הוא הגניטאלי, תחילת גיל ההתבגרות (11-12+). הדחפים עולים על פני השטח ומופנים הפעם לגורמים מחוץ למשפחה. יש פה אינטגרציה של כל מה שהיה קודם: האנאליות, האוראליות והפאליות – הכל לטובת מטרה אחת: הזדווגות והתרבות. זו המטרה של הדחף המיני.

הערכה וביקורת על התיאוריה ההתפתחותית של פרויד

התרומה של פרויד:

א. הרעיון שיש מקור נפשי למחלות נפשיות ולחלק מהמחלות הפיזיולוגיות. פרויד צמח בתקופה מאד פיזיולוגית, ומוסיף את הקישור הפסיכולוגי.

ב. פרויד גם מדבר על טראומות שמשפיעות על החיים. פרויד הוא אינטראקציוניסט ואומר שלקשר עם המשפחה יש השפעה מכרעת על האופן בו נפתר התסביך האדיפלי.

ג. הרצף בין הפתולוגי והנורמאלי – לפעמים החולים נשמעו כמו יצורים מוזרים, ופרויד בא ואמר שיש קו רציף.

ד. השפעת הילדות המוקדמת על ההתפתחות, הקשר בין השלבים.

ה. המקום שפרויד נותן לפנטזיות, למרכיבים לא מודעים. האדם מלא סתירות פנימיות, נמצא בקונפליקט בינו לבין עצמו ובין לבין החברה.

ו. הצדדים הרציונאליים מול הלא רציונאליים.

הבעיות של פרויד:

א. שיטות המחקר מאד סובייקטיביות, עם הרבה מקום לפרשנות. פרויד היה גם מאד מושפע מהאנליזה העצמית. המון אנשים טענו שהמדגם של פרויד אינו מייצג את כלל האוכלוסייה.

ב. פרויד לא בדק את חוויותיהם של נבדקיו לעומק. גם פרויד עצמו חשב שכדאי לשלב בין הניתוחים שלו לתצפיות שיטתיות ולא סובייקטיביות – אך לא עשה זאת.

ג. פרויד בא מהחברה הויקטוריאנית, עם המטען התרבותית שלה.

ד. פרויד לא חקר תרבויות שונות וניסה לבדוק אם הדברים אכן אוניברסאליים.

ה. אצל פרויד – העניין של הדחף המיני היה במרכז ורבים טענו שחסרים חלקים אחרים.

ו. ביקורת פמיניסטיות על פרויד... אולי נשים לא מקנאות בפין, אלא פשוט יש אפליה נגד נשים?

ז. המושגים של פרויד היו מעט מופשטים, על גבול המטאפורה כמו "ליבידו" וגם "איד" וכד'.

ח. הניבויים סותרים: אם יש בעיות בשלב האנאלי, למשל, האדם יכול להיות קמצן – או פזרן. דבר והיפוכו... זה לא כל כך מסתדר.

אריקסון

תיאוריה דומה, אך שונה. זוהי תיאוריה פסיכו-חברתית, לא פסיכו-סקסואלית. פרויד לוקח את הרעיונות של פרויד, אבל לא מצטמצם לדחף המיני. הוא מדבר על סוגיות חברתיות יותר. אריקסון שם יותר את האגו במרכז. פרויד ראה את האגו כחלש, כמתמרן בין הסופר-אגו והאיד. אריקסון התרכז במושג הזהות, וראה את האגו כמשמעותי יותר. השוני העיקרי הוא בדגש. אריקסון שם דגש רב יותר לאיך מתמחים בהיבטים שונים.

אריקסון הוא חלוץ בכך שהוא הבין שההתפתחות ממשיכה גם אחרי הילדות. אריקסון מדגיש את ההתפתחות של התפיסה העצמית (self image) של האדם ביחס לסביבתו החברתית הקרובה (המשפחה) וסביבתו הרחוקה יותר (החברה הרחבה יותר). הבדל מהותי נוסף בין פרויד לאריקסון: אצל פרויד יש ניגוד אינטרסים בסיסי בין האדם לחברה. אם לא מרסנים את האיד, האחרים נפגעים. לא כך התפיסה אצל אריקסון, שהוא יותר ברוח של רוסו – משהו יותר רומנטי. הוא לא רואה ניגוד אינטרסים והרבה יותר אופטימי בתחום הזה. החברה עוזרת ומאפשרת האצה חברתית. ה"משבר" בהקשר של אריקסון היא נקודת מפנה, נקודה בה קורים הרבה דברים ואפשר להגיע בעזרתה למקום טוב יותר.

בכל שלב ושלב יש משבר שצריך לפתור ולהשתפר. אריקסון האופטימיסט דיבר על תקופות רגישות, לא קריטיות. יש מטלות שחייבות להתרחש בכל שלב ושלב וכל שלב בונה על הקודם, אך אצל אריקסון יש יותר תחושה שניתן לתקן. בזו האופטימיות. אם מהשלב הראשון, שעוסק באמון בסיסי, הילד יוצא פגוע. למשל – הוא גדל במשפחה שמתעללים בה. תהיה בעיה באמון הבסיסי שלו, שאמור לשמש אותו מול כל העולם. אם לוקחים את הילד למשפחה מאמצת, אפשר לתקן – לא הכל אבוד. אבל הוא בעצמו מודה – זה הרבה יותר קשה.

בכל שלב ושלב יש התנגשויות בין האגו המתפתח והסביבה החברתית הקרובה והרחבה. אריקסון יודע שיש כשלים בטיפול של ההורים בילד – כשל אמפתי. אבל מה אריקסון כן אומר? שמה שחשוב זה הסך הכולל. המאזן צריך להיות לצד החוויות החיוביות באופן בולט ומובהק. הסביבה הקרובה צריכה לטפל בילד באופן אמפתי. כאשר המאזן חיובי, לא רק מתפתחים – אלא יוצאים בכיוון החיובי של המשבר של כל שלב. הילד רוכש מעלה במסגרת כל שלב. בשלב הראשון – תקווה. אריקסון גם אומר שחיוני שההורים יפספסו פה ושם. למה? כי אחרת הילד לא יפתח תקווה. אם תמיד יהיה בסדר, הילד לא ילמד שלפעמים יכול להיות רע – אבל לא מאבדים תקווה. ההורים שמפספסים פה ושם הכרחיים לטובת כך.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין פרויד ואריקסון הוא בשלב השני – שבו הילד רוצה להיות עצמאי אצל אריקסון. האגו הוא מבנה אקטיבי בבניית הזהות ובקשרים מול אחרים. אריקסון ניתח דמויות מפורסמות – ומובן שזה סובייקטיבי.

התיאוריה של אריקסון מאד כללית – היא פחות תיאוריה ויותר מסגרת. התיאוריה האריקסוניאנית דוגלת בסטטוס קוו חברתי. היא משקפת ערכים של תקופה מסוימת. למשל – יהיה לה קשה להתמודד עם החברה של היום, שבה אנשים לא יולדים הרבה ילדים.

דניאל סטרן – פסיכואנלטיקאי שמשלב פסיכולוגיה התפתחותית. הוא חושב שצריך לשלב תיאוריה עם תצפיות ישירות על תינוקות. הוא מפריד בין תינוק קליני לתינוק נצפה. התינוק הקליני הוא התמונה של התינוקות כפי שעולה מהתיאוריות הקליניות, הפסיכואנליטיות. התינוק של מאהלר, פרויד וכד'. לעומתו, יש תינוקות אחר – התינוק הנצפה, כפי שעולה מהמחקרים שמנסים להראות מה התינוקות יכולים ולא יכולים לעשות. דניאל סטרן רוצה לשלב. הוא טוען שהרבה פעמים אנשים מתייחסים לציר אחד (אישיותי, קוגניטיבי או פיזיולוגי) והם שוכחים להתייחס לאינטראקציה בין הצירים הללו. לעיתים ניתן לראות בגלל העובדה הזו סתירה בין התיאוריות. איך אפשר לדבר על דברים אישיותיים שקשורים בצורך בגורם המטפל, כשנראה שין לילדים עדיין קביעות אובייקט למשל? נראה שתיאורטיקנים התפתחותיים מתחמקים מלגבש תיאוריה כוללנית יותר. התיאוריה הפסיכואנליטי טובה בזה, אבל היא ספקולטיבית מדי בשבילו.

התיאוריות הפסיכואנליטיות - מסתכלות על התינוק הנורמטיבי, בהסתכלות פרוספקטיבית – מתקדמים עם הילד. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא פאתומורפית, מדגישים את הצדדים היותר שליליים. רב התיאוריות האלו הם שחזורים של הילדות על ידי המטפל.

לסטרן (ולאחרים) יש כמה ביקורות כלפי שיטות פסיכואנליטיות כולן:

א. מתייחסים לילדים כמבוגרים, משליכים על התינוקות רגשות של מבוגרים.

ב. התיאורטיקנים מפתחים את תיאורית האישיות עם "קריצה" לכיוון הסברים של פסיכופתולוגיה. הכל מושך לכיוון ההוא.

סטרן חושב שהפונקציה/תכונה הזו, למשל "אוטונומיה"/"עצמאות", הוא משהו שפתוח למשא ומתן בין הילד לסביבה לכל אורך החיים או לפחות לאורך שנים ארוכות. פרויד ואריקסון היו אומרים שאוטונומיה ועצמאות קריטיים בשלב השני. פסיכואנליטיקאי בשם ספיץ אמר שזה סביב 15 חודשים. מאהלר תגיד שזה באזור גיל שנה. סטרן מוסיף ממחקרים עם תינוקות שכבר בגיל 3-6 חודשים התינוק שולט במתי להסתכל ומתי לא. הוא לא יכול לשלוט בשרירים, אבל יכול לא להסתכל. אז למה לא להתחיל אז? אז מי צודק מכל האנשים? והוא עונה – כולם ואף אחד. העצמי כל הזמן מתפתח מול הסביבה. הוא טוען שהשלבים לא נגמרים, התכונות מתעצבות על הזמן. יותר מזה – הוא תוקף את השלבים מכיוון אחר. השלבים מתאפיינים במספר קצוב של תכונות, וסטרן חושב שזה לא נכון. לא רק שההתפתחות לא מוגבלת לשלב, אלא שכל שלב מכיל הרבה יותר דברים. זה די הורס את מושג ההתפתחות בשלבים – וזה אחד הדברים הכי חשובים.

היום נדבר על התפתחות קוגניטיבית, ובעיקר על פיאז'ה, חוקר שוויצרי שהחל את דרכו בביולוגיה. למה הוא חוקר את ההתפתחות הקוגניטיבית? פיאז'ה עסק באפיסטימיולוגיה – בתחום בפילוסופיה שעוסק בחקר הידע שלנו. הוא חשב שהדרך הטובה ביותר להבין איך אנחנו רוכשים ידע, הוא להתחיל בשלבי ההתפתחות, לחקור ילדים. הוא קרא לתחום הזה אפיסטימיולוגיה גנטית (מלשון GENESIS, בראשית... לא גנים). פיאז'ה עשה את המחקר שלו על הילדות שלו, ובהמשך עשה מחקרים על ילדים אחרים.

פיאז'ה לא רואה את הילד כפאסיבי. בהתאם למסורת של רוסו, הילד הוא אקטיבי. הוא לא קולט פאסיבי. הילד בונה ידע. לגישה של פיאז'ה קוראים קונסטרוקטיביזם. לפי פיאז'ה, ידע הוא לא העתק של המציאות, אלא נעשים עיבודים למה שאנחנו קולטים. ילדים בונים ידע באופן אקטיבי. ההתפתחות היא בשלבים. פיאז'ה מביא איתו מביולוגיה מושג דארוויניסטי: הסתגלות – היכולת שלנו ללמוד כדי להסתגל טוב יותר, שסיכויי ההישרדות שלנו יגברו. פיאז'ה דיבר על מבנים מחשבתיים, כך שהם יתאימו טוב יותר למציאות החדשה שהילד פוגש כל הזמן. הילד כל הזמן משנה ומשפר את המבנים המחשבתיים כדי לתפקד טוב יותר. מהי הישרדות בהקשר הקוגניטיבי? הבנת העולם. זו המטרה. פיאז'ה עשה שימוש במושג איזון – בין העולם החיצוני, המידע החדש שהילד פוגש לבין המבנים המחשבתיים שלו מצד שני. לדוגמא – לילד יש "סכימה" של חתול כי יש לו חתול בבית. פתאום הוא פוגש כלב – העולם שלו מתערער. האיזון מופר. ברב המקרים, הילד יגיד "חתול" כדי להחזיר לעצמו את האיזון, ההורים שלו יגידו לו שלא. בסופו של דבר, הוא יבין שיש פיצול של הקטגוריה, ידע להבין שזה כלב. האיזון חוזר, אבל ברמה גבוהה יותר. ההתפתחות הקוגניטיבית עוברת בציר: איזון – הפרת האיזון – הסתגלות – איזון מחודש.

גם מדענים עובדים כך. יש תיאוריה מדעית מסוימת, סכימה. אנשים עושים ניסויים, ולרוב האיזון לא מופר. אבל לפעמים הניסויים מראים שהתיאוריה לא נכונה – ואז צריך להסתגל ולהתאזן.

את האיזון מחזירים באמצעות אסימילציה (הטמעה, מעולם הצמחים) ואקומודציה (התאמה). אנחנו דבקים במושגים באנגלית. אסימילציה היא התמודדות עם העולם, על ידי כך שמטמיעים אותו אל המבנים המחשבתיים הקיימים בתוכנו. מפרשים את העולם לפי החוקים הישנים, קוראים לכלב "חתול". לעומת זאת, יש אקומודציה – שינוי במבנים המחשבתיים בתגובה לתנאי או דרישות המציאות. משנים את התבניות, את הסכימות, כדי שיתאימו למצב החדש. הילד לומד שזה כלב. יש משחק בין השניים.

עדיין – פיאז'ה ראה את ההתפתחות בשלבים, ושם גם הבעייתיות שלו – למרות שעד היום משתמשים בתיאוריה שלו. הילד של פיאז'ה מחפש לעצמו אינטראקציות, הוא דמות פעילה – בשונה מהתפיסה ששררה בזמנו, בתקופה הביהביוריסטית.

מהי סכימה? דרכים מסודרות להפוך את העולם למאורגן. הגדרה טובה יותר היא תבניות או מושגים המארגנים את ההתנסויות של העבר והמספקים מסגרת להבנת ההתנסויות בעתיד. בהגדרה הזו יש דגש לזמנים – יש חשיבות לעבר, והתפקוד הוא לטובת העתיד. פיאז'ה לא כל כך מעוניין במה אנשים יודעים, אלא באיך אנשים רוכשים את הידע – בשונה מחוקרים אחרים, כמו סקינר למשל.

הסכימות הראשונות של התינוק היא המציצה וכד' – והן הולכות ומשתכללות עם הזמן. גם פיאז'ה אינטראקציוניסט – חושב שההתפתחות קשורה בשילוב בין ביולוגיה ובשילה – והשפעות הסביבה. בתיאוריה של פיאז'ה המטאפורה המובילה היא שהילד הוא "מדען קטן". הילד מגלה שמעשיו מובילים לכך שהוא ירגיש טוב, והוא מתחיל לעשות זאת שוב ושוב – מזכיר התניה אופרנטית. יש כמה תגובות מעגליות – הראשוניות קשורות בגוף (מציצת אצבע) והשניוניות כבר קשורות באובייקטים חיצוניים. המניפולציות של הילד על הסביבה מלמדות את הילד ומשכללות את הסכימות שלו. אחת הסכימות, למשל, היא "להפיל דברים".

אחת התופעות המשמעותיות היא "קיבעון אובייקט". זהו ציון דרך משמעותי בהתפתחות הקוגניטיבית: ההבנה שחפץ ממשיך להתקיים בעולם אפילו אם הוא לא בטווח הראייה או הקליטה של החושים שלנו. בלי היכולת הזו – העולם הוא כאוטי. פיאז'ה חשב שזה מתפתח בגיל 8-10 חודשים. כנראה שהוא טעה. הוא הסיק זאת מניסוי שבו הסתיר בובה וראה שהילדים מפסיקים להתלהב. הבעיה היא בפרשנות. האם פיאז'ה ביקש מהילדים רק לדעת שהאובייקט שם? לא! הוא ביקש גם דבר נוסף – לחפש את האובייקט. למעשה, הניסוי של פיאז'ה בדק משהו אחר ממה שהוא תכנן. הילדים נכשלו לא כי לא ידעו שהחפץ שם, כי הייתה להם בעיה באסטרטגיה של החיפוש. לפעמים אפילו קשה לילדים פיזית להגיע למקום בו החפץ מוסתר. מה עושים? ניסויים תפיסתיים יותר. הילדים רואים רכבת נוסעת ומשהו חוסם אותה. אח"כ מכסים את המסילה – והרכבת עוברת. הילד נראה המום. זה מבהיר שהוא מאמין שהחסם עוד שם.

מה מעביר פה את השלב? החשיבה הסימבולית. כחלק מזה, הילד מתחיל ללמוד שפה לראשונה. כל אלו מביאים לגמישות רבה יותר בתחום הקוגניטיבי. עד עכשיו, הילד היה כבול בגירויים שסביבו. הודות לשפה וליכולות הסימבוליות, אפשר לערב אובייקטים שאינם קיימים תפיסתית. החשיבה הזו משחררת את התינוק ומאפשרת לדבר על דברים שלא נמצאים פה. למרות זאת – פיאז'ה לא קורה לשלב זה, השלב השני, השלב הסימבולי – אלא השלב הקדם אופרציונלי (גילאי 2 עד 6/7). למה פיאז'ה החליט לתת את הדגש בשם דווקא לזה? נשאר במתח עד השבוע ה בא!

והנה התשובה – כשפיאז'ה קורא לשלב ככה, הוא מסגיר פה משהו בנוגע ליכולות הקוגניטיביות. פיאז'ה מדבר דווקא על מה שאין – וגלמן, ממבקרותיו הרציניות של פיאז'ה, התייחסה לנקודה זו. נדבר על זה כשנבין את השלב השלישי – גילאי 6/7 עד 11/12 – שלב האופרציות הקונקרטיות. פיאז'ה מצא עובדה אמפירית – ילדים בשלב השני נכשלים במטלות שימור (קונסרבציה) – הניסוי עם כוסות המים, בהם הילד לא מבין שהחומר נשמר גם כשעובר לכוס אחרת. בשלב השלישי – הם מצליחים. שימור היא היכולת להגיע להבנה שיש תכונה שנשמרת למרות צורתו החיצונית של החפץ. יש דוגמאות אחרות מלבד המים – הרחבת הרווחים בין מטבעות גורמים לילד לחשוב שיש יותר. פיאז'ה גם שאל את הילדים שהצליחו – "למה?" בניסוי עם הכוס בשלב המתקדם יותר. הוא גילה שלושה טיעונים:

א.  טיעון הזהות – "לא הוספת ולא הורדת"

ב. טיעון הפיצוי – "כי פה זה יותר נמוך, אבל יותר רחב; שם זה יותר גבוה, אבל יותר צר".

ג. טיעון ההיפוך – "כי אם תשפוך בחזרה, זה יהיה אותו הדבר כמו פעם".

שימור מספר קורה בגיל 5-7, שימור נוזל קורה בגיל 7-8, שימור שטח קורה בגיל 10 ושימור נפח בגיל 11-12. זה נקרא Horizontal Decalage – חוסר התאמה בין התפתחויות קוגניטיביות שונות.

אם כן, השלב הזה נקרא שלב האופרציות הקונקרטיות: אופרציות הן ייצוגים מנטאליים של פעולות מנטאליות שמתנהלות לפי חוקים לוגיים והן הפיכות. זוהי סכימה הרבה יותר מורכבת, שמבוססת על חוקי המתמטיקה. אלו פעולות מנטאליות – הילד עושה את זה בראש, לאו דווקא בפעולות בפועל. עוד הפרדה בין שלב 2 ל-3: יש חשיבה לוגית בשלב 3, בניגוד לחשיבה אינטואיטיבית בשלב 2. החשיבה בשלב 2 היא בלתי הפיכה, הם מתרכזים במצב הסטטי, לא בהתפתחויות. זה קשור גם בתכונה אחרת של הילדים בשלב 2, הנטייה לעשות מרכוז (centration) – הנטייה להתמקד באספקט אחד של המציאות ולהתעלם מהאספקטים האחרים. לכן הילד נכשל בשימור – כי הוא לא יכול לעשות השוואה, הוא מתרכז רק ב"כמה גבוהה" הכוס עליה הוא מסתכל, מתמרכז עליה.

החשיבה של הילד היא מרוכזת בתפיסה (Perception Bound) – הילד הולך לפי מה שנראה לו, לפי התפיסה שלו ולא לפי חשיבה מסובכת יותר. לכן – הכוס ש"נראית" מלאה יותר תיחשב כמלאה יותר. בנוסף, לילדים בשלב 2 יש חשיבה אגוצנטרית – הם לא מסוגלים עדיין לתפוס את הפרספקטיבה או נקודת המבט של האחר. גם זה קשור למרכוז. הילד רואה תמונה (או מודל תלת מימדי) של דובי שפונה נגד כיוון של נוף מסוים. כשהילד נשאל מה הוא רואה – הוא מתאר את הנוף. כשהוא נשאל מה הדובי רואה – הוא אומר את אותו הדבר. לפעמים נתקלים גם חשיבה אנימיסטית – האנשת תכונות אנושיות על חיות, אבנים וכד'. לילדים אין סיווג היררכי בשלב 2 – אם אומרים לילד שיש 4 פרחים ורודים ו-5 פרחים כחולים; שואלים אותו מה יש יותר, ורודים או בכלל? אנחנו יודעים שבכלל – אבל ילדים יגידו ורודים, כי יש להם בעיה בסיווג ההיררכי, כי הם מתרכזים במה שהם יודעים.

אחת הביקורות על פיאז'ה הוא שהוא נתן להם מטלות קשות מדי. למשל – כשנותנים לילדים לבחון את הכמות של שלושה מטבעות מופרדים ולא עשרה – הם פותרים בגיל צעיר יותר. כלומר – יש תלות בין סוג הניסוי לשלבים, דבר שמקשה את הקביעה כי זהו שלב ממשי ולא תלוי בסוג הניסוי. אולי יש בעיות שפה – הילד נשאל מה ארוך יותר אבל הבין את זה כגדול או רב או כל דבר אחר. אותם מבקרים אמרו שאם ייתנו לילדים מטלות יותר מחיי היומיום של הילדים, אז הם יצליחו. פיאז'ה טען מנגד שהוא לא מתעניין בידע – אלא ב"איך" אנשים חושבים. אם הוא ייתן לילדים מטלות מהחיים, הוא יבדוק ידע – אבל לאו דווקא את האופן בו הם חושבים.

שלב 3 מתאפיין בכמה דברים: Decentration (ההיפך ממרכוז), יש יכולת סיווג היררכי, יכולת לסדר דברים לפי גודל, ההיסק הטרנסיטיבי – היכולת להסיק מנתונים לגבי היחס בין X ל-Y ובין Y ל-Z להסיק על היחס בין X ל-Z. אבל... יש עדיין בעיה בפעולות מופשטות. הילדים מצליחים רק בדברים קונקרטיים. ברגע שמדברים עם הילד במונחים מופשטים, הוא נכשל. קשה לו ליישם את הדברים ברמה המופשטת. אם אתה אומר לו שהמרחק בין כדור הארץ לירח הוא X ק"מ ואתה רוצה לבנות סולם לירח... הוא יעצור ויגיד שלא ניתן לבנות סולם לירח. לכן יש שלב רביעי: שלב האופרציות הפורמליות.

פיאז'ה חשב שהדברים האלה, ובעיקר היכולת ל"שימור", מתפתחים ספונטאנית כשהילד באינטראקציה עם העולם. היום אנחנו יודעים שזה לא אוניברסאלי. אחד הדברים שהתגלו בשבט ההאוסה בניגריה הוא שהאנשים האלו מגיעים לשימור, אם בכלל, בגיל הרבה יותר מאוחר. 50% מהנערים לא מבינים שימור בגיל 14! מה לומדים מזה? שהחשיבה הטבעית לפי פיאז'ה, החשיבה הלוגית, לא מתפתחת באופן ספונטאני רק באמצעות אינטראקציות מקריות. יש משהו בהשכלה הפורמאלית שאנחנו רוכשים ומעבירים לילדים שמלמד איך להתמודד עם המטלות. יש פה עניין תרבותי, לא רק ספונטאני.

שלב 4 – בשלב הרביעי, הילד מסוגל לחשוב במונחים מופשטים. חשיבה היפותתיקו דדוקטיבית – חשיבה בה הילדים מציבים היפותזות ובוחנים אותן. לילדים בגילאים האלו עושים ניסויי מטוטלת: הילד צריך לשחרר מטוטלת ולהשפיע על שלושת הגורמים: משקל הכדור, אורך החוט וזווית השחרור. בודקים את זה עם ילדים בגילאים 6/7 עד 11 וגם עם ילדים מתקדמים יותר. איך בודקים את זה? משחקים עם משתנה אחד ספציפי ואת כל השאר משאירים קבוע. למשל – החוט קבוע, הכדור משתנה, ואורך החוט והזווית קבועים. האם הילדים בשלב ה-3 לא יכולים להתמודד עם המטלה? חלקם יכולים, בטח בגילאים 9-11. אבל איך הם יפתרו את הבעיה? בצורה לא סיסטמאתית. הילדים באופרציות הקונקרטיות משנים גם את האורך ואת המשקל בו זמנית וכד'. אצל פיאז'ה מה שחשוב הוא ה-"איך" – וכאן יש הבדל מהותי.

ילדים בשלב החשיבה הפורמאלית מתעלם מהתוכן הספציפי לפעמים כדי לעלות על לוגיקה. הוא יכול לענות על משפטי לוגיקה של פסיכומטרי, תוך התעלמות מהתוכן הספציפי והתמקדות בלוגיקה שבבסיס המשפטים. גם פה יש ביקורת על פיאז'ה – מי אמר שהחשיבה הלוגית היא החשיבה הטובה ביותר? אולי יצירתיות מנצחת את החשיבה הלוגית? זה גם מסביר למה השלבים של פיאז'ה הם כל הזמן "קדם" – הוא שאף ושאף ללוגיקה, שנראתה בעיניו כאידיאל. וכאן עולה השאלה – איך מגדירים מהי קוגניציה מפותחת? מהי אינטיליגנציה?

עוד ביקורת על פיאז'ה – כל הקוגניציה מאד מבודדת מכל הפן המוטיבציוני.

איך פיאז'ה התמודד עם הביקורת לגבי העובדה שלא כולם מגיעים לכל השלבים ההתפתחותיים שלו? הוא דיבר בעיקר על הפוטנציאל שיש לאדם – ולא על היכולות שלו בפועל. הפוטנציאל הקוגניטיבי מאפשר התקדמות לפי שלביו של פיאז'ה.

תרומתו של פיאז'ה:

א.  הילד אקטיבי, לא פאסיבי. זה חידוש של פיאז'ה. הידע נבנה באופן קונסטרוקטיבי, אינו העתק של המציאות.

ב. פיאז'ה לא מתמקד בידע שהילד רוכש אלא בתהליכים הקוגניטיביים שמאחורי ההתפתחות של הילד. הוא מתמקד ב-"איך". לזה הייתה השפעה עצומה על חינוך.

ביקורת על פיאז'ה (סיכום):

א. ברמה המתודולוגית, פיאז'ה השתמש בשיטה של "ראיון פתוח" או "ראיון חצי מובנה". השאלות די מוכנות מראש, אבל הרבה פעמים הוא הלך עם הילד, זרם איתו. יש פה בעיה של חוסר סטנדרטיזציה.

ב. הוא מדבר עם הילדים בשפה לא מוכרת על חפצים לא מוכרים. הכל שם ב"דם קר", לא חלק מחיי הילד. כשהילד יותר "בקטע", הוא מצליח יותר.

ג. פיאז'ה בדק בעיקר טעויות – מה הילד לא מסוגל לעשות. הוא משווה את הילד עם המבוגר, ולא רואה את יכולות הילד בפני עצמו. שם השלב השני מדגים את ההטיה הזו.

ד. ביקורת על התוכן – ילדים מסוגלים בדרך כלל לעשות דברים בגיל מוקדם יותר ממה שהוא חשב.

ה. הוא התמקד בלוגיקה הפורמאלית והזניח את היצירתיות, העולם המטאפורי וכד'.

ו. הוא מנותק מהרגש ומהמוטיבציה.

ז. התיאוריה של פיאז'ה לא עמדה במבחן האוניברסאליות.

ח. הביקורת הגדולה ביותר – הייתה על השלבים. היום, הגישה הרווחת היא של עיבוד אינפורמציה (information processing), עם המטאפורה של המחשב – עם הקלט והפלט. הביהביוריסטים התעסקו בעיקר עם ה-S וה-R (בהתניות, למשל). בהמשך ניסו לפתוח את ה"קופסא השחורה". זו האלטרנטיבה העיקרית לגישתו של פיאז'ה. גם גישה זו רואה את התפתחות הקוגניטיבית כשילוב של סביבה והורשה. גם הם רואים את הילד כאקטיבי. אבל ההבדל המהותי הוא שזו גישה רציפה ולא לפי שלבים. הם לא מאמינים במבנים שונים שמאפיינים שלבים מסוימים. הם טוענים שהתהליכים המנטאליים, הפונקציות, דומים בכל הגילאים, ללא הפרדה של שלבים. בכל גיל יש קשב, תפיסה, זיכרון, תכנון וכד'. יש שיפור הדרגתי עם הגיל – הבדלים כמותיים ולא איכותיים. חוקרים אלו יכולים לשאול כמה מידע הילד יכול לעבד בזמן מסוים, כמה קשב יש לו כמה הוא יכול לזכור בו זמנית וכד'. ילדים לא מצליחים במטלות של פיאז'ה בגלל שהדרישות על המערכת רבות מדי – כמו מחשב שנתקע מעודף פעולות. יש למערכת קיבולת מסוימת ומוגבלת. הם אומרים – אין דבר כזה "שימור". ילדים צריכים פשוט משאבים רבים כדי לעבד השוואה בין שורה של מטבעות לשורה אחרת של מטבעות. אפשר להסביר גם את התפקוד הטוב יותר בדברים שהילד מכיר – כי הם זמינים לו בזיכרון לטווח קצר וארוך. אם ניזכר בשימור, שמפוזר על פני גילאים שונים, נראה שגם הוא דיבר על תופעות רציפות. גישת עיבוד האינפורמציה היא הגישה הרווחת כיום. בנוסף, יש גישה נוספת – Cultural Contest Perspective, שאליה קשור אדם בשם ויגוצקי. הגישה הזו עוסקת בתרבות, שמלמדת ומתווכת את הילד. ההתפתחות הקוגניטיבית היא קו-קונסטרקטית, עבודת צוות בין הילדים לסובבים אותו. הם מדברים על פיגומים – מושג של ויגוצקי. הוא דיבר על הפער בין הישגי הילדים כשהם לבד לעומת ההישגים כשההורים באזור. רואים את זה הכי יפה באמא שעוזרת לילד להכניס קוביות לקופסא. אבל עדיין – לא להגיש את זה מוכן. יש בזה משהו שמאזן את החישוביות של הגישה הקודמת. הכל תלוי בתרבות ובהקשר. אצל ויגוצקי – הילד מתחיל כלומד תלוי (ולא כעצמאי כמו אצל פיאז'ה), הוא תלוי בסביבה שלו. היום משלבים בין השניים.                                                                                    

עם מה תינוקות נולדים? הם מצוידים לשרוד. אנחנו כבר לא מאמינים שתינוקות נולדים עם כלום. הם נולדים עם רפלקסים שונים, חלקם נעלמים בהמשך. האם לפיתה נעלמת או לא? יש דעות שונות בהקשר הזה. היום מנסים לבדוק את הקורלטים הפיזיולוגים של ההתנהגות באמצעים ביולוגיים. כשהתינוק נולד, כמובן שהאזורים שהם יותר בשלים ומוכנים לפעולה הם האזורים היותר פרימיטיבים במח – גזע המח, שאחראי על הרפלקסים והמנגנונים הבסיסיים להישרדות: נשימה, דופק וכד'. האזור הזה די בשל.

לא רק הקורטקס צריך להתפתח, אלא גם האזורים הפרימיטיביים. למשל – בצרבלום יש נוירונים שנוצרים במשך שנה וחצי אחרי הלידה. גם ההיפוקמפוס ממשיך להתפתח בגיל שנה עד שנתיים. זה אחד ההסברים לכך שהשפה והזכרון מתפתחים יותר מאוחר.

מה קורה למח בתחילת החיים? מה משתנה?

הילד נולד עם רבע מח של בוגר, למרות שהמשקל הכללי שלו הרבה יותר נמוך יחסית למשקל של מבוגר. הגוף הוא משהו כמו 1/20 משל מבוגר. עיקר הקפיצה היא עד גיל שנה.

התהליכים שקורים במח:

א. נוירוג'נסיס ונדידת נוירונים – דיברנו בעבר על זה שקרינה רדיואקטיבית מפריעה לנדידה.

ב. אלבורציה ודיפרנציאציה מבנית – הפיצול של התאים לאיברים שונים, ילד רגל.

שני הראשונים מתרחשים בעיקר לפני הלידה.

ג. סינאפטו-ג'נסיס – יצירת הסינפסות. זה מתחיל לפני הלידה ונמשך כל החיים. זה קורה בקורטקס – באזורים הקשורים בחושים וגם באזורים היותר עליונים שאחראים על פונקציות קוגניטיביות יותר גבוהות. השיא של היווצרות סינפסות הוא בסביבות גיל 3-4 חודשים.

ד. היווצרות תאי גליה ומיאלין – שאחראים למבנה המח, הזנה ובעיקר – ייצור מיילין. זה מאפשר הולכה מהירה יותר בין הנוירונים. זה קורה בעיקר בקורטקס.

ה. היווצרות קשרים בין אזורים שונים בקורטקס – שליטה של המח ואינטגרציה בין תהליכי מח שונים ובין מידע שונה.

ו. Pruning – גיזום (כמו בגינה) – הסרה של סינפסות לא תורמות. המח קוטע אקסונים שאינם נדרשים.

בעמוד 53 למטה במקראה יש טבלה שאומרת מה התינוקות עושים במהלך היממה. לפי מה קבעו מה קורה בכל מצב ומצב?

א. נשימה

ב. תנועות עיניים

ג. דופק

ד. גלי מח

ה. טונוס השרירים

ו. תנועות מוטוריות

אילו סוגי התנהגויות יש (פרטים במקראה) – בלידה וקצת אחריה:

א. שנת non-REM

ב. שנת REM (כולל חיוכים, שלא מאפיינים את התינוק בערותו; טונוס השרירים דווקא גבוה... כלומר – תינוקות בתחילת חייהם לא מפעילים אינהיביציה על השרירים, מערכות האינהיביציה עוד לא מפותחות). ילדים מתחילים רק בגיל שלושה חודשים לישון REM רק אחרי non-REM. לפני זה – מתחילים ב-REM.

ג. Periodic sleep – להתעלם. זה שטויות.

ד. Drowsiness – משהו באמצע בין ערות לשינה. כמות הזמן שהוא מבלה בשלב הזה משתנה בין תינוק לתינוק.

ה. Alert inactivity – נקרא גם Quiet Alertness. הילד ער, ממוקד במשהו. העיניים פתוחות. מגיבים, בגיל כמה חודשים, לגירויים סביבתיים. רק במצב הזה אפשר לעשות על הילד ניסויים. הבעיה היא שהוא ככה בין שעתיים לשלוש ביום.

ו. Active Alert – הילד ער, זז אבל לא קשוב. הוא לא מרוכז בשום דבר.

ז. מצוקה – התפרצות של בכי וכד'. שני המצבים האחרונים אורכים בין שעה לארבע שעות.

הביולוגיה, ככל הנראה, שמה גבול מאד ברור – תינוקות בכל התרבויות ישנים REM במינונים דומים וכד'. איפה התרבות בכל זאת משפיעה? באיך התינוק מחלק את השינה. בתרבות המערבית יש יותר ניסיון להכניס את התינוק כמה שיותר מהר ליום ולילה, כמו המבוגרים. למשל – באחד השבטים בקניה, כשהתינוקות ישנים עם ההורים, הם מתעוררים יותר ופרקי השינה קצרים יותר. אי אפשר לשנות את גודל העוגה, אבל אפשר את חלוקת הפרוסות. בסוף כולם מגיעים לשינה סדירה, ללא הבדל תרבות.

בעמוד 55 יש מפה שמראה את הזמנים הממוצעים להתפתחות של יכולות שונות, וכן את הטווח הסביר של ההתפתחות של אותה יכולת. נתמקד בשתיים:

א. Cephalocaudal development – ההתפתחות היא תמיד מהראש למטה (או מקדימה אחורה בחיות). ההתפתחות מתחילה בשרירי הראש, בצוואר, קודם ידיים ואז רגליים וכד'.

ב. Proximodistal – התפתחות מהאמצע החוצה, מה"קרוב" ל"רחוק". קודם זרועות, אח"כ אצבעות.

יכולות התפיסה של הילד

נדבר עכשיו קצת על תפיסה. החוש הכי מפותח בלידה הוא המישוש. הם רגישים לשינוי בטמפרטורה, לכאב וכד'. זו הדרך המרכזית של התינוק לתקשר עם העולם. פרויד דיבר על כך בשלב האוראלי הילד שם הכל בפה. העצבים בפה מאד מפותחים, וכך הילד במגע עם העולם. הלשון היא אזור מאד רגיש.

חוש הטעם מפותח מאד. הילדים יודעים להבחין בין הטעמים השונים, למעט מלוח שמתפתח אחרי כמה חודשים בלבד. תינוקות מעדיפים מתוק, כי זה הדלק של הגוף. הם יודעים להפריד בין טעם של חלב אם מטעם של חלב אחר. תינוקות גם עושים הבעות פנים דומות לשם מבוגרים בתגובה לטעמים השונים. גם בריח לא נעים – התגובה דומה.

שמיעה – התינוקות אוהבים צלילים מורכבים, בדגש על דיבור אנושי. הם יכולים להבחין בין כל הפונמות בשפות שונות. אפילו כששפות מסוימות לא עושות שימוש בצלילים כאלו או אחרים – לתינוק יש את הכל היכולות. רק בסוף השנה הראשונה נוצר הניוון, חלק מהפונמות נעלמות. הם יודעים גם לעשות הפרדה קטגוריאלית כמו מבוגרים, למשל בין B ל- P. הניוון בגיל שנה הוא מוקדם מאד – אבל כנראה יש משהו אדאפטיבי והישרדותי במוכוונות לצלילים שקיימים בסביבה. התינוקות מעדיפים את הקול של אמא. הם יעדיפו גם באופן כללי צלילים גבוהים יותר עם נימה ניגונית.

ראייה היא הכי פחות מפותחת – הם רואים מטושטש. בהתחלה הילד מתרכז בגבולות ובקונטרסטים. בהמשך – הוא כבר יודע להתרכז בעיניים וכד'. ילדים לא מפרידים לפי צבעים, אלא לפי בהירות. בהמשך החיים – זה מסתדר. יש גם את הסיפור של צפיפות הרצפטורים במרכז הפוביאה, שהיא נמוכה בלידה לעומת שלב מאוחר יותר. יש סיכום של ירדן בנושא, הוא יותר טוב מכל דבר אחר! אין עליו.

נראה שהילד נולד עם מוכנות כלשהי להגיב לדברים מסוימים – מבחינת הרפלקסים ומבחינת החושים. הוא "נולד לשרוד".

תיאורית ההתקשרות של בולבי

עד כה, דיברנו על הצד הפיזיולוגי בעיקר. היום נדבר על ההתקשרות. התינוק לא נולד חברתי, אבל הוא נולד עם הכלים להיות חברתי. בשלב ההתחלתי הילד מראה העדפה לפנים, יש לו יכולת מיטבית לראות אנשים בסמוך אליו, הוא יודע לזהות את הריח והטעם של חלב אימו על פני אמהות אחרות.

תיאורית ההתקשרות, attachment, מדגישה את ההסתגלות לסביבה. גם לפני בולבי, ניסו להסביר את מהות וטיב הקשר בין ההורים (ובעיקר האמהות) לילדים. התיאוריה המקורית מאד הדגישה את סיפוק דחפי התינוק – ההורים מספקים את הצרכים. הדוגמא הקלאסית – רעב. ההתקשרות היא, לפי תיאוריות אלו, נגזרת, משהו משני לעומת סיפוק הצרכים. אנה פרויד דיברה על cupboard love, אהבה אינטרסנטית. אהבה כי האהוב מספק צרכים. בהמשך, הביהביוריסטים השתלטו ואמרו דברים דומים במילים אחרות. התינוק רעב ומופיע מישהו/י שמרגיע את התחושות הקשות. מהתחושה הזו של שלמות - נוצרת התניה להורה. כשהוא כאן, צרכי מסופקים. יש פה קישור בין תכונה טובה להורה. יש דמיון, בהקשר הזה, בין הביהביוריסטים לתיאוריות הקלאסיות.

בולבי לא קנה את התיאוריה הזו. בסוף שנות ה-30, בולבי עושה מחקר על גנבים צעירים. בולבי מגלה, להפתעתו, במחקר רטרוספקטיבי, שבהיסטוריה המוקדמת של אותם הילדים יש המון מקרים, באחוזים גבוהים, של פרידה ממושכת מהאם בשנים הראשונות של החיים, כנראה בחמש השנים הראשונות. תחת השפעת מלאני קליין, שדיברה על תקופה רגישה מאד מוקדמת, הוא דיבר על אותה פרידה ממושכת. מהי פרידה ממושכת? לפחות חצי שנה.

למה פרידות ממושכות? הבעיה היא שאין דמות קבועה. בנוסף – בזכות בולבי – השתנתה המגמה של טיפול בילדים. עד אז – היו מפרידים ילדים מהוריהם לא פעם. הצרכים הפיזיים נענו – אבל לא הרגשיים. בולבי חיפש מודל תיאורטי שיסביר את ההשפעות של הפרידות על הילדים. בסוף – הוא גיבש תיאוריה, אבל הוא לא היה נסיין כל כך טוב. הוא חשב אולי לעשות ניסויים על קופים, אבל הוא לא עשה. הרלו המשיך אותו, גידל קופים בבידוד מהאם, ונותן להם את האפשרות להתקרב לשתי אימהות, אמא מתיל ואמא מרופדת (יש את זה בסיכום הספר). הוא דיבר על המגע המרגיע. גם כשנכנס רובוט, הקופים רצו לאמא המרגיעה, גם אם אין לה מגע מרגיע. ועדיין – התינוקות גדלו עם בעיות חברתיות קשות ואף התעללו בילדים. בולבי הבין שיש משהו בצורך בהתקשרות שאינו תלוי בצרכים ביולוגיים אחרים, במקביל לרעב, צמא וכד'. יש צורך בהתקשרות. איפה נפל לבולבי האסימון? כשהוא קרא את המחקרים על ההטבעה, עם האווזים. יש נטייה בולטת של הילד להתקשר למבוגר. לא משנה, לפי בולבי, אם זו האמא (למרות שיש עדיפות לה) או דמות חלופית (אמא מאמצת וכד'). זה מתחבר למה שאמרנו בשבוע שעבר. התינוק האנושי, מבחינה אבולוציונית, נועד לשרוד. בולבי הבין הכל באופן אבולוציוני. בכי, למשל, הוא כלי הישרדותי. זה נכון גם להתקשרות ולהטבעה. בהטבעה – המטרה היא הגנה מטורפים והזנה. בולבי הבין שהצורך הזה עצמאי מהאחרים. גם בולבי, כמו אחרים, התחיל את המחקר שלו במקרים לא נורמאליים של ילדים בעייתיים, ומשם העיד על ההתפתחות הבריאה.

בולבי הבין שבניגוד לאווזים, התקשרות בבני אדם לא מתרחשת בכמה ימים, אלא בתקופה ממושכת יותר, שנחלקת לארבעה שלבים. ילדים נורמאלים מתקשרים, זה צורך בסיסי שקיים בכולם. השלבים:

1. השלב הטרום-התקשרותי – pre-attachment phase (גיל 0 עד חודש וחצי): לילד יש את הרפלקסים שלו, יכולת תפיסתית מסוימת, הוא פונה לכיוון קול אנושי ומעדיף אותו. הוא מעדיף את קול האם על קולות אחרים. התינוק בא מצויד עם מערכת סנסורית ובהמשך מוטורית להתקשרות. אבל עדיין – אין סימנים להתקשרות לדמויות מסוימות. כל אחד יכול להרגיע את התינוק. מתי רואים כשלילד יש התקשרות עם מישהו? חינוך חברתי, נרגעים יותר אצל אנשים שיש עימם התקשרות, המטפל מהווה "בסיס בטוח" (תעוזה של הילד לצאת לחקור את העולם תוך הבנה שיש לו בסיס בטוח לחזור אליו), המרחק הפיזי בין הילד למטפל (ביוזמת הילד), הירמזות חברתית (נטיית התינוק להסתכל על דמות מטפלת כדי לקבל רמז איך להגיב במצבים עמומים). זה לא קיים בגיל הזה – אבל גם לא קיים באופן כללי רק אצל ילדים. גם למבוגר כשקשה אנחנו צריכים חיבוק.
2. שלב ההתקשרות בהתהוות – Attachment-in-the-making phase (גיל 1.5 חודשים 6/8 חודשים): יש תגובות דיפרנציאליות למטפלים שונים. יש כבר חיוכים חברתיים, הוא מרגיש בנוח בנוכחות המטפלים ומתנחם יותר מהר. אבל עדיין – וזו הנקודה החשובה – אין חרדת זרים וחרדת פרידה.
3. שלב ההתקשרות החדה – Phase of clear-cut attachment (6/8 חודשים – 18/24 חודשים): אם בשלב הקודם זר היה מסתכל על תינוק, הוא לא היה בוכה מיד. היה לוקח משהו כמו חצי דקה, ואז הוא היה בוכה. בשלב השלישי זה קורה מיד. מיד מתחילים לבכות. מחקרים השוואתיים הראו באופן משכנע שזה עניין אוניברסאלי. השיא הוא באזור 15 חודשים, ואז מתחילה להיות רגיעה. בגיל שנתיים כבר יש רגיעה מוחלטת. בגלל האוניברסאליות, כנראה שיש פה עניין ביולוגי כלשהו. מכאן נגזרו גם המלצות לאימוץ – צריך לשלוח לאימוץ לפני חצי שנה, כדי שלא יהיה נזק לילד. מילת המפתח בהסבר המעבר בין השלבים היא... זכרון! יש התפתחות דרמטית בהקשר זה בסביבות גיל חצי שנה בעקבות בשילה במח. כאשר אנחנו מתבקשים להיזכר במשהו, לשלוף, יש הפרדה בין Recall ו-Recognition. חוקרים מאמינים שהיכולת לזהות קיימת כבר מהלידה (לזהות מוכרות). חרדת זרים מופיעה בגלל היכולת לייצר את הייצוגים המנטאליים בכוחות עצמך. הילד צריך לייצר אותם במוח. זה דורש הרבה יותר יכולות, וזה הרבה יותר קשה. התינוק רואה אישה והוא לא מזהה אותה. הוא מעלה בראש את הייצוג של האמא, רואה שאין התאמה לפי ה-Recognition, ואז הוא יכול לעשות את ההפרדה. הוא מתחיל לבכות. בהמשך – הילד יכול להתחיל להיקשר ליותר אנשים, אבל תמיד יישאר מקום מיוחד למטפל/ת הראשונ/ה. אז איך אחרי חודש או יותר הוא לא נזכר שזה כבר היה בסיטואציה כזו בעבר?
4. גיבוש היחסים ההדדיים – Formation of reciprocal relationship (מעל 24 חודשים): החידוש פה הוא השפה. יש עכשיו משהו הרבה יותר הדדי, שמאפשר התקדמות. כשהאמא הולכת לעבודה ולתינוק קשה, הוא יכול להביע את זה ולהבין את זה. הילד מתחיל לקיים משא ומתן, מתחילים להסביר לילד את המתרחש, את האפשרות לתכנן את העתיד. זו החשיבה הסימבולית. הילד מבין דברים, וזה מה שמבדיל בין שני השלבים.

האם השלבים הם דבר מובנה וקבוע? בסדר שלהם, בהחלט כן. יש גם קפיצות יותר חדות – כמו בין שלב 2 ל-3. משהו קורה שם, וזה די ברור. גם בין שלב 1 ו-2 קורה משהו די חד, שגם מאהלר דיברה עליו. התינוק "מתעורר" ונהיה חברתי יותר.

מה נשאר מבולבי? מה תרומתו הייחודית? הוא מדבר על הצורך הקיומי ביחסים בין אנשים. התינוק האנושי חסר אונים בהתחלה. יש התקדמות עם הזמן, כפי שקבע בולבי, בין התקשרות ינקותית להתקשרות בוגרת – אבל עדיין, אנחנו לא מוותרים על תלות במישהו אחר. כולנו רוצים להיות עצמאיים, סקרנים וכד' – אבל תמיד יש את הצורך ב-ביחד, בהגנה, בבסיס הבטוח.

זה משותף לבולבי ולמאהלר. שניהם רואים את הילד רוצה להתרחק וגם נלחם בזה כי הוא מפחד. אבל יש הבדל בתיאוריה – של בולבי מתחילה ב"לבד" לכיוון הביחד, ומאהלר מתחילה מסימביוזה והולכים ומתרחקים. יש פה הבדל מאד משמעותי בנוגע לטבע האדם. מה המצב הטבעי? הביחד או הלבד? היום בולבי יותר מקובל מבין השניים.

התיאוריה של קולברג היא תיאוריה קוגניטיבית. הוא תלמיד של פיאז'ה. לפיאז'ה הייתה תיאוריה של התפתחות מוסרית עוד לפני התיאוריה של ההתפתחות הקוגניטיבית. פיאז'ה קשר את ההתפתחות המוסרית לקוגניטיבית. התיאוריה של קולברג החליפה אותה, היא פיתוח מתוחכם שלה. גם לפרויד הייתה תיאוריה של התפתחות מוסרית. בסוף השיעור, נשווה בין השניים.

קולברג שם במרכז את הקוגניציה, את החשיבה. קולברג חושב ששני דברים אחראים על התפתחות מוסרית של ילדים: היכולת לחשיבה לוגית והיכולת לקחת פרספקטיבה ולראות את הדברים מנקודות מבט שונה. על היציאה מהאגוצנטריות  דיבר כבר פיאז'ה.

איך התיאוריה של קולברג בנויה? ישנן שלוש רמות (level)– ולכן רמה יש שני שלבים (stage):

א. הרמה הפרה-קונבנציונאלית (מכיל את שלבים 1,2) – הילד רואה את העולם מנקודת מבט אחת בלבד. לילד אין עדיין מוסכמות חברתיות (Conventions). זהו שלב ה"אין ברירה" – ככה זה. לא ניתן לערער על ההנחיות שבאות מלמעלה – החוקים הם המציאות הבלתי מעורערת.

ב. הרמה הקונבנציונאלית (מכיל את שלבים 3,4) – הילד הוא כבר נער, והוא מבין שאותם החוקים הם רק מוסכמות חברתיות, "יש ברירה", יכולים להיות חוקים אחרים. אמנם יש ברירה, אבל את החוקים מקבלים. עם זאת, מבינים שאלו מוסכמות חברתיות שמקבלים כדי להיות "בסדר" עם הרשת החברתית הקרובה. זה מאפיין את שלב 3. עושים את מה שנכון כדי לרצות את האנשים שקרובים אליי, עניין יותר פרסונלי. בשלב 4, המטרה היא להסתדר עם המרקם החברתי הכולל. הפעם זה כבר לא אישי – עושים את מה שנכון לחברה, לא לאנשים מוכרים.

ג. הרמה הפוסט-קונבנציונאלית (מכיל את שלבים 5,6) – פה יש ברירה ואפשר גם לערער עליה. אפשר לחשוב על אלטרנטיבות. בשלב 6, כבר נמצאים "מעל" האתיקה המצויה, עם עקרונות חדשים. מצד אחד, צריך לשמור על הסדר החברתי. מצד שני, אפשר לשנות. בשלב 6, מוצאים את גנדי ומרטין לותר קינג – זו דרגה נעלה ונדירה. זה שלב אידיאלי, לא פרקטי. אנשים בשלב 5 ינסו לשנות את הדרכים בצורה דמוקרטית, במסגרת החוק. אנשים בשלב 6, בסיטואציות קיצוניות יותר, עושים מרי אזרחי.

קולברג מציב דילמות מוסריות, ומתייחס בעיקר לשיקולים בעד ונגד – ולא בהחלטה הסופית. הוא מתייחס להיגיון שמפעילים הילדים בגילאים שונים. איך קולברג ביצע את המחקר שלו? בהתחלה הוא בדק 72 בנים, ללא בנות – בגילאי 10, 13, 16. אח"כ הוא הוסיף ילדים קטנים, פושעים ובנות – וגם אנשים ממקומות אחרים בעולם. בנוסף, עשו מחקרי אורך: עקבו אחרי אותו הילד כמה שנים. קולבי יצרה תיקונים בשיטת הדירוג וחידדה את ההבדלים בין שלבים 5 ו-6. לאחר השיפור של קולבי, ראו שאכן ילדים מתפתחים לפי הסדר המצוין. בין 5-16% הראו רגרסיות מסוימות, אבל עדיין – מדובר במספרים קטנים.

חוקר בשם REST עשה מבחן דומה לשל קולברג, אבל במבחן אמריקאי. זה נקרא DIT (Defining Issues Test). כאן צריך לזהות את הנימוק שמדבר אליך הכי הרבה. המטרה – לאפשר לאנשים שקשה להם להתנסח לסמן את מה שנכון עבורם. מנגד, החיסרון הוא שאנשים מסמנים את מה שהם חושבים שהם מצופים לסמן, מנחש מה רוצים לשמוע.

פירוט גילאי של השלבים, לפי קולברג; יש חפיפה בין השלבים:

א. שלב 1 – Punishment & Obedience: גיל 5-6 עד גיל 13. מתאים לשלב הקדם-אופציונאלי של פיאז'ה.

ב. שלב 2 – Instrumental Purpose: גיל 7-8 עד גיל תחילת שלב 3.

ג. שלב 3 – Good-boy\Good-girl: גיל 10-11, דומיננטיות בגיל ההתבגרות, בגיל 16 מתחיל לרדת לטובת שלב 4.

ד. שלב 4 – Social Order Maintaining: מופיע בגיל ההתבגרות, ואחרי גיל 16-17 (ומקסימום – גיל 20) הוא מתחיל להיות השלב הנפוץ.

ה. שלב 5 – Social Contact: שלב נדיר, בין 10 ל-20 אחוזים.

ו. שלב 6 – Universal Ethical Principle: נדיר מאד.

הבדלים בין תרבותיים

בשבט באפריקה, גילו שממעטים להגיע לשלב 4. הרוב נשארים בשלב 3. קולברג טען שהתיאוריה אוניברסאלית – ושכנראה זה המצב בשבט זה. ומה קורה לאנשים שמהגרים לעיר? ברגע שאדם מתמודד עם חיי העיר, עם הממסד, עם החוקים היבשים – רואים שהם מתחילים לטפס בשלבים. האם זה אומר שהאנשים האלו פחות מוסריים? יכול להיות שגם בשבט יש התפתחות, אבל הכלי של קולברג לא מזהה את זה.

הבדלים בין המינים

בתחילת המחקרים – גברים נטו להישאר בשלב 4, עם מעט התקדמויות לשלב 5; ונשים – בשלב 3 ולא התקדמו לשלב 4. גיליגן ביקרה את קולברג – ואמרה שהדילמות שהוא הציג מפלים נשים לרעה. למה? צ'ודורוב אמרה, בזמנו, שנקבות מגבשות את זהותן המינית בכך שהן התקרבות לאם וגברים – באמצעות התרחקות. מדובר בשני עניינים שונים.

אחרי כל זה – עדיין ישנה השאלה: עד כמה המודל הזה מנבא התנהגות? הרי זו שיטה מאד קוגניטיבית שכלתנית, והרבה פעמים אנחנו מונעים מהרגש. התיאוריה הזו מנבאת פוטנציאל מוסרי.

השוואה בין פרויד לקולברג:

א. אצל פרויד המוסר מתפתח מפחד, אצל קולברג מהתפתחות קוגניטיבית.

ב. אצל פרויד אין כל כך שלבים, המוסריות כמעט באה ב"בום" אחד. אצל קולברג – שלבים רבים.

ג. שיטות מחקר – פרויד ביסס על ניתוח מקרים קליניים וניתוח עצמי, אצל קולברג – מחקר ייעודי.

ד. יש גם דמיון – שניהם טוענים לאוניברסאליות של התיאוריה ושניהם קיבלו על הראש בגלל זה. שניהם גם הסיקו שהחברות הפשוטות יותר פחות מוסריות.

ה. שניהם התייחסו בעיקר לגברים והסיקו שהם מוסריים יותר. שניהם גם לקחו, במדגם המקורי במחקר, רק גברים.

סיכום של שלושת התיאורטיקנים הגדולים בנוגע לחיברות: פרויד, בנדורה וקולברג.

פרויד מדבר על הזדהות כבסיס לחיברות; בנדורה מדבר על חיקוי – יש דמיון בין שני הדברים. בשניהם אנחנו לוקחים אנשים כמודלים. עם זאת, יש הבדלים מהותיים:

א. אצל פרויד ההזדהות היא דרך לפתור קונפליקטים, ובעיקר האדיפאלי. צריך לפתור את הקונפליקט. בנדורה מדבר על צפייה וחיקוי של כל מיני התנהגויות, לא מונע מקונפליקטים. אפשר גם לחקות התנהגות ללא משמעות אמיתית, דברים קטנים.

ב. אצל פרויד – ההזדהות היא מנגנון מאסיבי, לוקחים מכלול. אצל בנדורה – לוקחים חלקים ולא את הכל.

ג. אצל פרויד – הדגש הוא לרגש. אצל בנדורה – הגורם המשפיע הוא בעיקר הפרסים והעונשים הניתנים.

בנדורה ופרויד יחדיו שונים מקולברג – כי קולברג מציע ילד יותר אקטיבי. הילד מסיק לבד מה טוב ומה רע, מה גברי ומה נשי. הילד מחפש את התשובות. הדגש הוא לחשיבה, לא לרגש. הילד אמנם אקטיבי, אבל למרות הכל – הוא עדיין אקטיבי בכך שהוא מסיק מסקנות מהסביבה, ויש דמיון לחיקוי.

גיל ההתבגרות

סטנלי הול קרא לגיל ההתבגרות תקופה של stress & storm. פעם היה מעבר יותר חד מהילדות לבגרות, שסומלו על ידי טקסים כמו בר מצווה. היום זה נוטה להתארך יותר. מחלקים את גיל ההתבגרות לשלב מוקדם, אמצעי ומאוחר:

א. Early Adolescence – 10/11/12 עד 14. זהו התקופה של ה-Pubirty, ההתבגרות הפיזיולוגית הגדולה. יש קפיצה גדולה בגובה ובמשקל, במקביל להבשלה מינית.

ב. Middle Adolescence – 14 עד 18. אחרי השינויים הגדולים.

ג. Late Adolescence – 18 עד 21 והלאה. המתבגר מתחיל להיכנס ל"עולם האמיתי": צבא, אוניברסיטה, עבודה וכד'.

היום גיל ההתבגרות מתחיל יותר מוקדם ומתארך הלאה לגילאי ה-20 ואפילו ה-30.

פיטר בלוס אמר: התבגרות מינית (purity) היא עניין של הטבע, אבל שלב ההתבגרות הוא דבר שקשור באדם – בסביבה ולא בטבע. גיל ההתבגרות מתחיל עם השינויים הפיזיולוגיים. בהמשך, מצטרפים ל-nature, להורמונים, התהליכים הפסיכולוגיים. ה-nature וה-nurture הוא גיל ההתבגרות.

יש שינוי מאד גדול בגוף וגם בדימוי הגוף. זו המשימה הראשונה שצריך להתמודד איתה – השינויים בדימוי הגוף, בתפיסה העצמית לגבי הגוף, מה מרגישים כלפיו, מה מרגישים שאפשר לעשות איתו.

למה גיל ההתגברות מתחיל מוקדם יותר? בגלל תזונה, בגלל שאנחנו אוכלים יותר חלבונים. יש גם פחות מחלות בגלל שיפור בהיגיינה. כל עשור, יש ירידה של כמה חודשים בגיל קבלת הוסת. בתוך מאה שנה – הגיל הממוצע ירד בשלוש שנים! מה מעכב את הוסת? פעילות גופנית ובעיות תזונה, משקל חסר.

בנוגע להבדלים בגובה – ילדות עושות את ה"קפיצה הגדולה" בגיל מוקדם יותר. עם זאת, עד גיל 14 – הבנים עוברים את זה בחזרה, והם כבר לא נמוכים יותר. יש הבדלים בין המינים. עוד הבדל מעניין הוא שאם אתה בן, עדיף להתפתח מוקדם יותר. לאלו התגלה בטחון עצמי רב יותר, אסרטיביות, פופולאריות, הצלחה בספורט ויותר מנהיגים. אצל נשים – עדיף להתפתח מאוחר יותר. מי שגדלה מוקדם יותר מסובכת עם עצמה, פחות מקובלת, בעיות בטחון עצמי. למה? שני הסברים:

א. הסטריאוטיפים החברתיים לגבי מהו גבר ומהי אישה. אישה אמורה להיות רכה, גבר אמור להיות גבוה וחזק. ההסתגלות בקבוצה תלויה בהתאמה לדימוי הזה.

ב. הבנים שמתפתחים מאוחר והבנות שמתפתחות מוקדם הם החריגים, הקצוות של ההתפלגות הנורמאלית של כל הילדים... ומן הסתם מי שלא עובר את התהליך בגיל של האחרים הוא לא פופולארי, הוא ברוב.

שינויים קוגניטיביים

אנחנו בשלב האופרציות הפורמאליות של פיאז'ה, עם החשיבה המופשטת. לילד יש כלי חדש – חשיבה מפותחת ומופשטת. זה מוביל לכמה דברים:

א. הילדים רוצים לשנות את העולם, ההבנה החדשה שלהם מאפשרת לחשוב על רעיונות ולהיות אידיאליסטיים יותר.

ב. יש להם מידה רבה של ביקורתיות שההורים מרגישים על בשרם. למתבגר יש כלי חשיבה מפותח והוא אוהב להתווכח. פתאום הוא בא עם לוגיקות ותקדימים.

ג. חשיבה רפלקטיבית – יכולת שלנו להתבונן על עצמנו, לחשוב ולהרהר על המחשבות שלי. יחד עם השינויים הפיזיולוגיים, המתבגר מתחיל להיות מאד עסוק בעצמו. במחשבות, במראה. יש גם יותר מודעות עצמית.

יש שתי תופעות שקשורות בזה – קהל מדומה: הנער חושב שכל העולם מסתכל עליו. פיאז'ה זיהה פה פרדוקס – הרי האגוצנטריות נגמרה כבר כמה שנים קודם. פתאום – היא חוזרת. זה הולך ונפתר בהמשך השלב, עם הגיבוש של האופרציונאליות.

אגדה/מעשיה אישית – הרגשה שאתה כזה ייחודי, שאף אחד לא יכול להבין אותך.

השינוי במישור המוסרי

הדברים הם כבר לא שחור ולבן, יש תפיסה מורכבת יותר. דנו בזה כבר בהקשרי קולברג.

השינוי במישור החברתי

בעקבות כל השינויים שהוזכרו, יש שינוי חברתי ענק. הילד לא צריך את ההורים כדי לבחור חברים, כדי לצאת איתם וכד'. העצמאות הזו היא מאד משמעותית. אתה קובע לאן אתה הולך ולאן לא. יש מעבר מתלות לעצמאות. מה מאפשר את המעבר? היכולת להיות פחות תלוי; והצורך. למה? כאן בלוס תרם את חלקו – יש צורך לבנות את האופי העצמאי. בלוס קרא לזה, בהשראת מאהלר, 2nd Separation individuation process. יש פה צורך בהיפרדות פיזית כדי לחדד את הייחודיות מההורים. זה תהליך שלוקח זמן. כשהתהליך הזה מסתיים – אפשר לומר שגיל ההתבגרות הסתיים, והילד הפך למבוגר. בכל זאת, יש הבדלים מהתהליך של מאהלר. למשל – שם יש ראפרושמונט, הילד חוזר קצת לאמא. אצל מאהלר התהליך מסתיים עם הפנמת דמויות ההורים. במקרה השני, הצורך הוא שונה – צריך להיפרד מהאובייקטים המופנמים, לפנות מקום בפנים לאנשים אחרים. צריך להיפרד ממה שפמפמו לנו ההורים. למרות השם הדומה, יש פה תהליך והיפוכו.

אריקסון אומר שהמטלה ההתפתחותית שעומדת בפני המתבגר היא גיבוש זהות. זה השלב החמישי לפי התיאוריה שלו. זו אחת המשימות שלו – גיבוש זהות ייחודית. חלק מהעניין הוא השינויים הפיזיולוגיים. פתאום הם מכריחים אותך להתחיל לשאול את עצמך שאלות – "מי אני". זה קשור גם בדימוי הגוף, במראה החיצוני, אבל גם בדברים הפנימיים – איזה מין אדם אני, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול וכד'. אצל כולם זה מתרחש, אבל ברמות שונות של מודעות. המתבגר לא רק חושב באופן היפוטתי. הוא מתחיל לעשן, לעשות עגילים, להתלבש בסגנון מוזר וכד'. הוא עסוק בשאלה הזו כל הזמן. יש לזה ביטוי התנהגותי.

מרסיה לקח את הרעיונות של אריקסון וביצע מחקרים אמפיריים על הרעיונות הללו. לפחות במערב, יש דבר שנקרא "מעמד זהות" (Identity Status). הוא מצא שמבחינת סטאטוס הזהות, היו ארבע מרכיבים:

א. התעסוקה.

ב. אמונות דתיות.

ג. מערכת ערכים אישית.

ד. אוריינטציה מינית.

אריקסון ומרסיה מגדירים זהות כתפיסה עצמית מגובשת שמורכבת מערכים, אמונות ומטרות – אבל שיש לך מחויבות אליהם. אי אפשר להחליף את זה כל יום. מילת המפתח היא מחויבות. בגיל ההתבגרות, מצופה מהנער לעשות חקירה של העניינים האלו. שני דברים שהיו משמעותיים בשביל מרסיה – האם היה משבר וחיפוש אחר משהו חדש? והשני – האם יש מחויבות?

מרסיה מחלק את הסטאטוסים של זהות לארבעה:

א. אם היה חיפוש ומשבר, התנסויות – ואז הגיעו למחויבות, זה נקרא "גיבוש הזהות" (Identity Achievement).

ב. עברת חיפוש, אבל עדיין לא מצאת משהו שהתחייבת עליו, אתה עדיין מחפש את עצמך. זה נקרא Moratorium – מין פסק זמן. עדיין מחפשים אקטיבית, אבל עוד אין מנוחה ונחלה.

ג. אנשים שעוד לא עברו את המשבר, לא חיפשו, אבל הגיעו למחויבות. זה נקרא Identity Foreclosure, זהות שנסגרת בטרם עת. אלו אנשים שקיבלו את זהותם מגורמי סמכות – הורים, מורים. זה מאפיין תרבות שמרנית. למשל – שושלות רופאים, עו"דים וכד'.

ד. Identity Diffusion – בלבול זהות או פיזור זהות. אנשים שלא היה להם משבר, לא מחפשים, אין כיוון, אין מחויבות. החיפוש מאיים עליהם, הם מבולבלים, הולכים עם הרוח. אריקסון אומר שזה לא פתולוגי ובתחילת גיל ההתבגרות זה אפילו מצופה. ככל שמתקדמים, רואים עלייה בגיבוש הזהות.

האנשים עם ה-IF, השמרנים, מקבלים ערכים מגורמי סמכות. אנשים בפיזור דעות יותר מושפעים מהחבר'ה, מקבוצת השווים.

סיכום

האומדנים בכל המערב אומרים שבערך 80% מהמתבגרים יעברו את התקופה בלי בעיות מיוחדות כמו סמים, אלימות ואנורקסיה. כלומר – בגיל ההתבגרות אין משהו שהוא יותר פתולוגי מתקופות אחרות.

למה קבוצת השווים כל כך חשובה בגיל ההתבגרות?

א. המתבגר הוא יותר עצמאי ונפרד מהמשפחה – אבל הוא עדיין בעל צרכים של תמיכה ואהבה. מאיפה הוא יקבל את זה? מקבוצת השווים. יש פה החלפה של אובייקט.

ב. יש צרכים שלא יכולים להיות מסופקים על ידי משפחה – כמו מין.

ג. יש צורך בהתנסות בבניית יחסים מחוץ למשפחה.

ד. כחלק מתהליך גיבוש הזהות צריך להתנסות בחוויות חדשות, כמו לעשן, ואת זה קל לעשות עם החבר'ה. לא נלך להשתכר עם ההורים. קבוצת השווים היא המקום המתאים וההולם לכך.

ה. מרגישים בקבוצה הזו שייכות וגיבוי. בלוס אומר שעליית הדחפים מובילה להיחלשות האגו וצריך עזרה מבחוץ, אגו מסייע, וההורים לא יכולים לתת את התמיכה הזו, את האגו החלופי. מקבלים את זה מהחברים. לדבר על מיניות תורמים גם הם לגיבוש הזהות הייחודית. לא רק העשייה חשובה.

פה המקום שיכולה להיות סכנה. בגלל התלות בקבוצת השווים הם יכולים לקחת אותנו למקומות לא רצויים. אבל – הקבוצה הזו דווקא מביאה להתנהגות נורמטיבית. הבעיה היא שרק על המקרים החריגים שומעים בחדשות. עדיין – יש פוטנציאל הורס. קבוצת השווים משפיעה בעיקר על דברים שטחיים, אבל כל המחקרים מראים שבסופו של דבר בדברים עמוקים כמו מקצוע ודת – ההורים משפיעים יותר. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. יש קורלציה בין ההורים לילדים.

התיאוריה של פרויד מושתתת על מגוון רעיונות – פילוסופים יווניים, מתקופת ימי הביניים, מתקופת ההשכלה ומתקופות אחרות. התיאוריה מציגה מושג שלא היה ברור מאליו לפני פרויד. ישנה ישות (mind) שמעבדת תפיסות שונות וייצוגים שונים של העולם. איך נגיב אל העולם – תוצר של הרבה פעולות מנטליות שאנחנו מעבדים בעצמנו, והתוצאה – התנהגות ומעשה. פרויד יצר תיאוריה רחבה עם מרכיבים שונים שמתייחסים לאישיות (עולם הדימויים של אדם, ההתייחסות של אדם אל עצמו ואל הזולת ועוד) ולהפרעות רגשיות (מצוקות, סבל, תשוקה, אובדן, דכאון...). פרויד טוען שכל ההתנהגות שלנו כלפי העולם מבוססת על תשוקה ועל חוסר היכולת שלנו לממש אותה.

איך משחררים אדם מתרמיות עצמיות וכבלים שהוא שם על עצמו? מהעכבות שלו? הוא מייחס את אותן הבעיות לחברות ואומות בהיבטים תרבותיים. חלק ניכר מהתרבות שלנו מושפע מאותה דינמיקה שגיבש פרויד, בעיקר בהקשרי מין ותשוקה. פרויד ניסה תחילה לייצג עולם שמוסבר באמצעים פיזיולוגיים ונוירולוגיים גרידא. פרויד לא הצליח למצוא היגיון מסדר לכך (בהתבסס על הידע הביולוגי שהיה קיים שאותם ימים), אך טען שיום יבוא וניתן יהיה למצוא לכך הסברים.

הדמויות שהשפיעו על פרויד – ברנטאנו: ייסד את אסכולת "הפעולה" – לא צריך לחקור תופעות, אלא תהליכים של חיבור, ראייה ומגע עם אותן תופעות. ברוייר: הסימפטומים שאינם מוסברים פיזיולוגית מתפתחים באזור לא מודע בנפש – כשהאדם במצב היפנואידי (מצב ביניים בין ערות לשינה). המצב אפשר להעלות זכרונות של אירוע טראומטי, וזה אפשר לשחרר את אותם הזכרונות ולהיפתר מהם – קתרזיס. ברוייר התמקד בפעולה עצמה, אך התנגד לחקור את ההיבטים המנטליים של התופעה. דברים שלא ניתן להתמודד עימם באמצעות היפנוזה ושאינם נפתרים, הוגדרו כ"התנגדות". פרויד התמקד בהתנגדות.

קיימים רגשות המחוברים לרעיונות לא מודעים (לדוגמא – שקיקה להתקרבות מינית לאדם מסוים), שתמיד משקפים כח מיני מסוים, יצריות מינית. צריכה להיות פעולה רצונית של האדם כדי לא להיות מודע לאותם רעיונות מיניים – "אני לא רוצה לדעת". זו למעשה ההתנגדות. אם מישהו עבר היפנוזה והשתחרר מפעילות נוירוטית, ואז היא חזרה יום לאחר מכן – זו כנראה פעולה חוזרת להדחקה שנובעת מאותה התנגדות. לדוגמא – אדם מרגיש כאב בזמן קיום יחסי מין, ובדיקה העלתה שהוא נזכר באמא שלו כשהוא שכב עם אשתו, ולכן הכאב נבע מ"התנגדות" נפשית. סוגי התבטאויות של היצריות המינית – פליטות פרוידיאניות, התנהגויות משוגעות וחסרות פשר וכן תחושות פיזיות.

הספר הראשון של פרויד היה "פשר החלומות" (1900) – גרסא חדשה שיצאה עכשיו- "פירוש החלומות". הנפש קרועה תמיד בין הייצוגים של המציאות לבין התשוקה והיצריות. פרויד דיבר רבות על המערכת הנפשית ופחות על השפעות חיצוניות. פרויד הבין שאלימות ותוקפנות היא דבר בסיסי ויצרי מאד, שקיים אוניברסאלית. הוא הבין שאחד הדברים הכי טובים שעשינו הוא שאנו מתווכים לעצמנו באמצעות ערכים, מצפון ותרבות – את היצרים מהעולם. הוא הבין את ה"אגו", לצד ה"סופר אגו" – המצפון והערכים. התשוקה היא לא רק מינית, אלא גם תוקפנית (כך הבין פרויד בעקבות WWI).

התצפית האמפירית: פרויד טען שנכון שנתמקד בתופעות שנמצאות בחלומות, בסימפטומים נוירוטיים, ברגשות ובנגזרות נוספות שאינן מודעות, ומקבלות ביטוי בפליטות פה, התנהגות אובססיבית וכד'. הוא עשה שימוש רב באסוציאציות.

כל תיאוריה מתבססת על תצפיות רבות, ומטרתה ליצור ניבויים. לפעמים התיאוריה שלנו לא מנבאת כמו שצריך וצריך לשנות אותה או להרחיב אותה. פרויד הבחין בין רמות שונות של מחקר, הבחנה וניתוח שמשמשים את הפסיכואנליטיקאי. הרמות השונות הן למעשה אבחנה מדעית כללית, החל מהסימפטום הבודד ß הבנה של הסימפטום בקונטקסט ß מערכת תיאורתית שמסבירה את מערכת הכללים (אבל אינה רלוונטית לרמה הטיפולית הקונקרטית) ß עקרונות מטה-מדעיים כלליים שמנחים את הניתוח ß עקרונות כלליים ברמה גבוהה יותר של ניתוח:

א. תצפית אימפירית. כפסיכואנלטיקנים אנחנו אוספים תצפיות, בעיקר, פליטות פה, פעולות שלנו כנגד האינטרסים של עצמנו, פעולות לא מודעות ועוד. אלו התצפיות שבהם אנחנו מתמקדים, ואותם אנו חוקרים.

ב. הפסיכולוגיה האימפירית – החוקים הבסיסיים שנגזרים מהבנת הסימפטומים. ההבנה שהתצפיות מבוססות על התת-מודע, דברים שאנחנו מעדיפים שלא לדעת, קשורים לפי פרויד למיניות (ליבידו) וגם למוות. ההתנגדויות הן כנגד הידיעה – "אסור לדעת". פעולת הרצון – מנגנון שמשאיר את הרצונות בלתי מודעים. הסימפטום הנוירוטי מסווה את הרעיון שמאחוריו עומד רגש יצרי, ואנחנו לא נדע את הרעיון והיצר. סימפטומים קונברסיביים – כאבים ותחושות פיזיות שקשורות ברעיונות מודחקים. ככל שנבין את הרעיון טוב יותר, כך נשחרר את הסימפטומים בכך שלא נזדקק להם. במהלך הטיפול, עולות התנגדויות רבות שמעוניינות שהרעיון יישאר רדום. לכל התיאוריות הקשורות באישיות יש דבר אחד משותף – ההתייחסות לתת-מודע.

ג. הפסיכולוגיה התיאורטית – הבנה מעמיקה יותר של הנפש והאישיות, הבנת מבנה האישיות והקונפליקטים שבתוכה. בתוך כך הבנה של תהליכים כגון חוק "שימור האנרגיה", "העקרון הטופוגרפי", "העקרון הדינמי", העקרון המבני", "העקרון הסתגלני" ועוד.

חוק שימור האנרגיה (הנפשית) – אנחנו פועלים למול העולם בניסיון לשמור על רמת האנרגיה שלנו. לדוגמא – התקף חרדה: מושך תשומת לב, משמש תירוץ לחוסר עבודה וכד'.

העקרון הטופוגרפי – רמות שונות של תודעה, החל במעמקי הנפש, דרך סמוך למודע ועד המודע.

העקרון הדינאמי – מאבק תמידי בין התשוקה למימושה.

העקרון המבני – אגו, סופר אגו ואיד.

העקרון הסתגלני – יוצרים מערכת שבה יש דברים מותאמי מציאות שיכולים לענות לנו על המשאלות הדחפיות שלנו. ניצול המציאות כדי לממש בסופו של דבר את התשוקות שלנו.

ד. עקרונות ההסבר המטה-מדעיים: הנחות שונות המעצבות את החקירה האמפירית ובניית התיאוריה – ההנחה הבסיסית שאירועים היסטוריים מעצבים את הילדות; ההנחה מקור ההתנהגות במשאלות לב, פנטזיות, דחפים, תשוקות, משאלות ופנטזיות; ההנחה שניתן להקיש בין ההתנהגות של האדם לחייו הפנימיים.

ה. מחויבות לאמונות-על: ההנחות או האמונות לגבי המציאות הבסיסית. למשל – ההנחה שיש תודעה, שהנפש פועלת על המציאות על מנת לייצג אותה עבורנו... שנוכל לחקור אדם רק באמצעות התהליכים הנפשיים האלו (הרי לעולם לא נדע את המציאות שלו, אלא תמיד נתווך על ידי הנפש שלנו). הדרך להכיר את העולם היא רק דרך עולם הנפש. ככל שנכיר טוב יותר את הנפש שלנו, יהיה לנו קל יותר להבין מה אנחנו חשים לגבי העולם ונזהה את ההטיות.

רדוקציוניזם – חשיבה פיזיולוגית, לפיה אם נתמקד עד לרמה הקטנה ביותר ונבין את המניע לכל דבר (ברמה הפיזיולוגית) – נצליח להבין טוב יותר את הרמה הכוללת. פרויד האמין בזה כל חייו, אבל נטש את זה ברמת העיסוק.

דטרמיניזם – דברים לא משתנים. אם בגיל 3-4 כשהילד היה עסוק בשקיקה לאימו ופיתוח סלידה לאביו – המרכיבים הנפשיים שהוא נתקל בהם בגיל הזה יישארו כבר לכל החיים. לא ניתן להבין את אירועי ה"כאן ועכשיו" מניתוח של המצב הנוכחי, צריך להבין את ההיסטוריה.

הטיפול בגישה הפסיכו-דינאמית – מחפשים את אותן תצפיות אמפיריות שבהן יש גילויים של הלא-מודע, מנסים להבין אותן ולקשור אותן לעבר – ולבסוף, להבין את מגוון האפשרויות המודעות והלא מודעות.

הלא מודע

חלק באישיות שגורם לבושה ולמבוכה רבה. לכן, הם ישארו בלתי מודעים. עם זאת, בגלל שהחומרים האלו מעוניינים לצאת החוצה ולקבל ביטוי, תמיד יש ניסיונות לפרוץ החוצה, חלק באופן עקיף. לדוגמא – החלום. בחלום יש דברים שמייצגים עבורנו דברים אחרים – גם שם יש סמליות ולא עניינים כפשוטו. פרויד מדמה את זה לארכיאולוג שחושף עוד ועוד שכבות, ומבינים את המשמעות של כל השכבות, ויוצרים את התבנית השלמה. יהיו עדויות של תוכן לא מודע שצריך לבודד ולחשוף.

הלא מודע אינו שקט. הוא כל הזמן דינאמי ושואף לקבל ביטוי בפעולות שלנו, בדיבור שלנו ומשפיע על ההתנהגות שלנו – גירודים, עקצוצים וכד'. האפיקים ללא מודע – פסיכוזות, חלומות, חלומות בהקיץ (יכולים לשקף משאלות, צרכים לא מודעים), אובססיות (מחשבות שחוזרות על עצמן בכל מיני צורות – קפיצה מהגג למשל; האובססיה לעיתים מגנה על משהו נסתר) והטירופים הקטנים באופן כללי.

ככל שאנחנו מאפשרים פחות לעולם הדחפי להיות מודע, ככה יש לנו פחות כוחות נפש להתמודד עם העולם. אם לא נדע שאנחנו מסתירים לעצמנו ומלאים בתרמיות עצמיות ("יום אחד יבוא הבחור הנכון..."), לא נבין לעולם ממה אנחנו מסתתרים ומהי האמת.

מיניות של הילדות

משחר ילדותנו יש לנו מיניות. יש לה ביטויים אחרים מבבגרותנו, אבל היא קיימת. פרויד טען שהמיניות נמצאת בבסיס של הכל, אבל היום אומרים אחרת. פרויד הגיע לכך שכל הסימפטומים מעידים על טראומות בילדות המוקדמת. הטרואומות, לפי פרויד, קשורות בעניינים מיניים – היבט מיני בוסרי בגיל צעיר. גם אם לא היה משהו מעשי בהקשר הזה, המערכת המינית הצעירה לא הצליחה להתמודד עם החוויה והיא הפכה לטראומה ("תיאורית הפיתוי הילדותי"). הביטוי יפרוץ שוב בגיל ההתבגרות, כשהמיניות תפרח – בגלל השינויים ההורמונליים. המערכות המארגנות לא מצליחות להשתלט על הכל, ויש חזרה לטראומות הילדות. זה מביא פעמים רבות לסטיות מיניות.

פרויד הלך וזנח את התיאוריה הזו בגלל שתי סיבות:

א. השכיחות הייתה כל כך גבוהה, שהוא לא האמין שזה יכול להיות שיש כל כך הרבה מקרים של התעללות מינית בילדות. היום יודעים שזה אכן כך.

ב. הזכרונות הם חמקניים ויש תעתועי זכרון – זכרונות מומצאים. טראומות מובילות לרוב לאמנזיה חלקית. עלול להיות מצב שבו לא מדובר באירוע אמיתי אלא פנטזיה שהפכה לטראומה. בגלל גישה זו, "הושתקו" הרבה אנשים שחוו התעללות מינית אמיתית. בכך, רק חוזקה אותה ההדחקה.

תיאורית המיניות הילדותית – החליפה את תיאורית הפיתוי הילדותי. פרויד האמין כעת, כי הדחפים, הפנטזיות והקונפליקטים שגילה מתחת לסימפטומים הנוירוטיים של מטופליו, נוצרו מתוך נפש הילד עצמו. פרויד שוכנע יותר ויותר שהקונפליקטים המיניים שולטים במיניות לא רק של האנשים שהופכים לנוירוטיים, אלא של כל האנשים, ושהמיניות החבויה יותר סוטה מקונבנציונאלית – סדיזם, סדו-מזוכיזם, פטישיזם ועוד. ההבדל המשמעותי בין התפיסות היא שלא מדובר רק בסטיות, אלא בכל התנהגות של כל אדם – שמקורה בילדותו.

הנפש מתארגנת כך שתוכל לתת מענה לצרכים (הביולוגיים) באמצעים פסיכולוגיים ובמקביל לתת מענה לדרישות החברה ממני. המיניות נמצאת בהרבה מאד תחומים ואברי גוף והיא ודורשת פעולות מסוימות כדי להשתחרר.

המקור: צורך, דחף.                   המטרה: סיפוק הצורך.              האמצעי: אובייקט.                                                                              

האובייקט הוא אותו אדם/חפץ שכלפיו אנחנו מפנים את המשאלה הדחפית שלנו. האובייקט יכול להשתנות וכך גם האופן שבו אנחנו מספקים את הצורך. למיניות יש ביטוי שונה בהתאם למערכת ההתפתחותית הגופנית, בהתאם לתנאי בשילה מסוימים שיוצרים בהתאם לתקופות דגש לאברים שונים:

השלב האוראלי – בראשית החיים (שנה ראשונה) – הפה: ביטוי, מזון, פליטה, נשיכות ועוד. הטענה היא שגם המיניות באה לביטוי באמצעות הפה. דרך הפה חשים תשוקות מיניות.

השלב האנאלי – גיל שנתיים-שלוש: האזור בו מתבצעת עיקר האינטראקציה עם העולם – פי הטבעת. הרחקת צואה והנאה בעצירה ובשחרור. בשלב הזה הילד מתחיל לשלוט על הצרכים. האזור שבו הילד מרגיש מיניות הוא פי הטבעת.

השלב הפאלי – גיל 4 בערך: הילדים מגלים את התחושתיות באזור אברי המין. מתחיל אוננות. במקביל – פנטזיות מיניות. מגלים את הבושה באברי המין.

שלב החביון – גיל 5-6: עד גיל ההתבגרות: אין ביטוי מיני לאחד מאזורי הגוף. לא עוסקים בנושא.

השלב הגניטאלי – גיל ההתבגרות: התפתחות סימני המין המשניים, היכולת המינית, התפתחות היכולות המיניות.

הדחפים של המיניות הילדותית נשארים בבגרות בצורה מסווה (=הסימפטומים הנוירוטיים) ובצורה בלתי מסווה (= הסטיות המיניות). רוב חלקי החוויה של המיניות הילדותית (החלקים הסוטים שעליהם יש סנקציה חברתית) הוא בלתי קביל לנפש האדם הבוגר שעבר סוציאליזציה. תחת התנאים הטובים ביותר הדחפים המקוריים מתועלים לצורות יותר מעודנות והם מעוכבי מטרה של סיפוק. העידון – בחירת מקצוע כזה או אחר.

מה קורה לדחפים האירוטיים?

פרויד הגיע למסקנה שיש השפעה ישירה לחויות האוראליות, האנאליות או הפאליות שהיו לילד בגילאים המתאימים ושהרבה מתפקוד המבוגר מובנה כדי לספק צורות מוסוות של הדחף הזה, או כדי ליצור הגנות אפקטיביות נגד סיפוק הדחף, ולעיתים קרובות שילוב של שתי הפונקציות האלה.

פרויד ראה בדחף המיני את מקור כל הקונפליקטים והפסיכופתולוגיה. גם סוגיות שעירבו תוקפנות, סדיזם וכוח קיבלו מקום במחקריו כתולדה של מיניות מודחקת. פרויד תפס את בני האדם כנאבקים בדחפים\משאלות שלהם, מכיוון שביטוייָם אסור באופן חמור ע"י איסורים חברתיים הנוגעים למיניות, אפילו שחלקם עשויים להיות בלתי נחוצים ובלתי מועילים. לתפיסתו, תוצרי אנליזה מוצלחת הם שחרור מההדחקה, ויכולת להשתמש באינסטינקטים המיניים המורכבים כדי לגרום לסיפוק ולעונג.

ב-1920 (בעקבות WWI) פרויד נתן לדחף התוקפנות סטטוס שווה לזה של הדחף המיני (ליבידו) וטבע את המושג "תיאוריית שני הדחפים". לא רק משאלות מיניות בלתי מזיקות מודחקות, אלא גם דחפים הרסניים, פראיים ועוצמתיים, כולל דחף להרס עצמי, הנקראים "דחף המוות" – שמאפשר לנו להיות תוקפניים כלפי העולם ולראות את העולם כתוקפני.

פרויד הגיע למסקנה שהדחקה לא נכפית ללא צורך על היחיד. ההדחקה היא סוג של שליטה חברתית המצילה את האנשים מעצמם והופכת את החיים בחברה לאפשריים, מבלי להרוג ולנצל אחד את השני. לכן, בריאות נפשית אידיאלית אינה היעדרה של הדחקה, אלא החזקת ההדחקה המאפשרת סיפוק ובאותו הזמן מונעת מדחפים מיניים ותוקפניים להשתלט. המעבר לתפיסה היותר אפלה של המערכת הדחפית, הביא לעמדה חיובית יותר כלפי שליטה חברתית. עתה התייחס אליה כשיטה הכרחית להציל אנשים מפני עצמם

האני שואב אנרגיות מהסתמי (שהיה שם מראשית החיים), וישנה השקעת אנרגיה בבניית ה-"אני" וה"אני העליון" המשמשים לפעולות חיים שונות. זהו הבסיס לרכישת מיומנויות וכישורים מהאחר. ה"אני העליון" נוצר באמצעות הפנמת ערכי ההורים, ויוצרים מערכת של "עשה"/"אל תעשה". ההזדהות עם ההורים גורמת להפנמה של ערכי מוסר וחברה , ויוצרת מצפון. האני העליון יכול מצד אחד לתגמל מאד – נרגיש טוב אם נעמוד בערכים, אבל הוא יכול גם להעניש את עצמנו – להפעיל עלינו פיקוח ולנזוף בנו כשלא נעמוד בערכים.

האני והאני העליון – שניהם מוזנים מהאנרגיה של האיד. האיד משפיע על האופן שבו אנחנו בונים את ה"אני העליון" ומהווה גורם משמעותי בעיצוב שלו. לדוגמא – בניית מצפון מאד נוקשה כלפי עצמנו, ותיעול הסדיזם מהאיד אל האני העליון.

דוגמא ניסויית:

אישה צעירה פונה לטיפול סביב זה שיש לה דכאונות מדי פעם, דימוי עצמי נמוך, פסימיות וכד'. אחרי מספר ימים – עובר בדרך כלל. הבירור שעלה בטיפול עסק קודם כל בנסיבות – ומסתבר שזה עלה דווקא בתקופות טובות. אחרי כמה דקות מהשיא, הגיעה תחושה ש"לי טוב, אבל יש אנשים שרע להם ולא איכפת לי מהם". בבירור עלה שמה שמביא אותה למצב הזה הוא דווקא תחושת נצחון. מסתבר שיש לה אחות עם מוגבלות שכלית, שזכתה לתשומת הלב של האם. עם הזמן נצבר כעס על כך שהאם לא מקדישה תשומת לב, במקביל לתחושת אשמה. התחושה שנצברה בילדות הייתה שהיא חייבת לנצח את האחות. זה הביא אותה פעמים רבות למצב של להקשיב ולעזור. הרעיון של "לנצח את האויבים שלי" מחד, והאשמה שבאה לביטוי בהענשה מאידך. במודע – התחושה היא פשוט רעה.

"חרדה" – חרדה היא רגש בלתי נעים או מצב נפשי האופייני לציפייה של משהו מכאיב ובלתי נעים. זוהי תחושת סכנה מתקרבת, וחוסר אונים גדול מול סכנה מעורפלת ובלתי ברורה. ישנם סימנים גופניים לחרדה כמו קצב לב מואץ הזעה, רעד, שלשול (שחרור של העודפים שלנו לקראת סכנה, משהו שנשאר באבולוציה מהחיות) ומתח שרירי. אפשר גם לראות עניינים שאינם גופניים לקראת חרדה – הימנעות, תגובה נוקשה ולא מתגמשת, בטחון עצמי מוגזם ומלאכותי.

איך נימנע מחרדה? סימפטומים נוירוטיים נחשבים כניסיונות להימנע מחוויית חרדה מכאיבה. אם קיימת חרדה ביחד עם סימפטום נוירוטי, משמעות הדבר שהסימפטום נכשל בתפקידו.

שני סוגי חרדה:

א. חרדה מציאותית – פחד הגורם לתגובת fight-flight: מפריצות, מטיסות וכד'.

ב. חרדה נוירוטית – דיפוזית, לא ממוקדת ולא מוגדרת וקשורה (לפי פרויד) תמיד בפריצת דחפים שעולים למודעות. הדחפים שלנו מפחידים אותנו, מתפתחת חרדה, ואנחנו מפתחים תגובות נוירוטיות שמעלימות את החרדה. האני, האחראי על הוויסות והארגון, אחראי גם לוויסות החרדה וליצירת הגנות כלפי הסכנות.

האופן שבו האני מייצר את האיזון הזה נקרא "תצורת פשרה" – כל הכוחות נפגשים יחד ויוצרים יחד כח אחד ומסודר. כח אחד – הדחפים. כח אחר – הכח המוסרי. כח נוסף – כח שאומר לנו "לקחת זמן" ולחכות עם הדחפים למועד אחר. הכח שיוצא בסוף – תצורת הפשרה. יכול להיות הפשרה תהיה טובה, שתתן מענה לדחפים, למצפון ולמציאות, אך יחד עם זאת – לא תביא לחרדה. סימני החרדה תמיד יעידו על תצורת הפשרה שנוצרה.

האב-טיפוס של החרדה – הרגע שבו נולדנו. היציאה מהרחם, מהמקום המוגן והמווסת, אל העולם חסר ההגנה עם מעט מאד מערכות עצמיות. לתינוק קשה מאד לווסת את המציאות החיצונית (והפנימית), וכאן האמא תורמת. זו הטראומה שמלווה אותנו כל החיים. זוהי חרדה האופיינית לשלבי החיים המוקדמים.

חרדת סיגנל – משהו שמתעורר בנו בציפייה לסכנה (סיגנל). האגו מתחיל לפעול, מתניע את מנגנוני ההגנה. כך נמנע מהדחפים להגיע אלינו. כאשר כמות החרדה בלתי ניתנת לשליטה, ישנה התקפת פאניקה או מצב של פאניקה – האדם מרגיש שהוא הולך להשתגע וכד'.

לפי פרויד: אנחנו צריכים ללמוד את החרדה ואז נוכל לשחרר את המנגנון.

לאחר האבטיפוס הראשוני – מה מעורר עוד חרדה בגיל הילדות? אילו סוגי חרדות דומיננטיים ניתן לזהות? לאנשים יותר מופרעים יש הפרעות יותר מוקדמות בחיים.

א. חרדת אובדן האובייקט – בדגש לאם. לפעמים החרדה מציפה את הילד ולפעמים נרגעת קצת. כשילד מתחיל להבחין בזרים בגיל 7-8 חודשים, הוא מתחיל לפחד לאבד את האם.

ב. אובדן אהבת אובייקט (לאחר שהאובייקט הופנם ונעשה קבוע) – שלב קצת יותר מורכב ומתקדם. עלול להיות מופנה גם פנימה – אובדן האהבה שלי את עצמי.

ג. חרדת הסירוס או פגיעה גופנית. מרכיב של התסביך האדיפלי. חשש מפגיעה גופנית בכלל ובאיבר המין בפרט.

ד. חרדת נטישה (החרדה שייצוגי האובייקט ינטשו את האדם, כעונש מטעם האני העליון) – סוג של אובדן אובייקט.

א. שנות הינקות והילדות המוקדמת הן הקובעות.

ב. ההתקדמות נעשית בשלבים, ניתנת לניבוי.

ג. בכל שלב מופיעים מבנים, פונקציות והתנהגויות אופייניות.

ד. כל שלב מושפע משמעותית מהשלב הקודם. אם הייתה בעיה האנאלי, למשל, כבר תהיה הטיה בשלב הפאלי.

המעבר משלב לשלב וההתפתחות כולה, נעשים תמיד מתוך אינטראקציה עם בשילה הולכת וגוברת של המערכות העצביות, השריריות ויכולות קוגניטיביות גוברות והולכות. אם ישנו עיכוב או בעייתיות בהתפתחות זו (אם יהיה עיסוק יתר או חסר באבר המיניות בשלב זה), הדבר ישפיע גם על ההתפתחות הפסיכולוגית. האנרגיה הנפשית עוברת משלב לשלב אך גם נשארת בכל אחד מהשלבים בדרך. ישנו קיבעון אנרגטי בשלבים בהם היה סיפוק יתר או חוסר סיפוק דחפי. האנרגיה הזו מופיעה בזמן משבר כקשורה בשלב התפתחותי קודם שבו היה קיבעון (fixation).

הקיבעון קובע במידה רבה גם את אופיים של הקונפליקטים התוך-נפשיים ומנגנוני ההגנה. איזה סופר אגו יתפתח? אילו התמודדויות ומנגנוני הגנה יאומצו?

השלב האוראלי

למי שיש חסכים (או גם סיפוק יתר) בשלב האוראלי ירגיש בבגרותו עניין רב יותר במין אוראלי – סימבולית (הפרעות אכילה, למשל, או סרקזם כביטוי סמלי) או ממשית. אנשים שיש להם תלותיות אוראלית – כמעט "בולעים" את בן הזוג, "בולעים" ידע וספרים, אוכלים הרבה בשעת לחץ.

השלב האנאלי

זהו השלב שבו הילד, לראשונה, מתחיל לשלוט במשהו בעצמו – ויכול לבחור אם ברצונו "להעניק" להורים שלו את רצונם – עשיית הצרכים בסיר – או לא. אם יש קיבעון אנאלי, יהיה ביטוי גם לזה. עיסוק בחדירה אנאלית, תופעות אנאליות (עצירות, שלשול) או אנשים ש"אוצרים", מחזיקים את הכל בלב (טיפוס אנאלי), או לא נותנים באופן כללי, קמצנות. כל זה – בגלל חוסר איזון בתקופה האנאלית. גם עודף דגש לניקיון והחלפת בגדים מרובה הוא מאפיין של טיפוסים כאלו.

השלב הפאלי

• ישנה אירוטיזציה של אזורי המין, של האם ושל הקשר אתה. איברי המין מגרים וגורמים הנאה, וישנו עיסוק אינסופי באוננות. הילד מבקש לשלוט בפנטזיות מיניות.
• הקונפליקט האדיפלי: הילד שקוע בפנטזיות ארוטיות כלפי האם, כאשר האב נתפס כמפריע ויש פנטזיות על סילוקו. הוא מייחס לאבא הרבה מאד מהתוקפנות שעולות בתחושות שלו כלפי האם. בפנטזיה האבא נוקם ומחפש לפגוע בילד במקום הרגיש ביותר עבורו ולסרסו כמו הבנות המסורסות. הילד חושב שהוא יסורס אם לא ינקוט באמצעי זהירות. הילד באותה העת גם אוהב את האבא. מתפתחים רגשות מעורבים כלפי האב ומתפתח קונפליקט. הילד רוצה להידמות לאב ובמקביל – יש שנאה גדולה. הקונפליקט נפתר על ידי הזדהות עם האב, כך שניתן יהיה באמצעותו לזכות באם (שמייצג את החברה הרחבה וערכיה – האגו-העליון), הזדהות עם התוקפן.
• אצל הילדה ישנה אהבה לאם המטפלת. היא מכירה בכך שאין לה פין ומתפתחת קנאת פין ותחושה של פגימות. כעס על האם (שעשתה אותה דומה לה) מביא אותה לגלות אהבה כלפי האב שיש לו פין. מתפתחים כעס, אהבה ופחד מהאם המאיימת עליה ומתחרה בה. כשהילדה נוכחת שאינה יכולה לקבל מאבא את הפין ולאימא יש דרך להשיג אותו באופן עקיף – היא מזדהה עם האם. הדרך של הילד להשיג את הפין היא להזדהות עם בעליו, הדרך של הילדה – להשיג את הפין כמו שהאם משיגה אותו. בגלל האמביולנטיות של ההזדהות עם האם (כעס ואהבה) מתגבש סופר אגו חלש משמעותית. זאת, בגלל שאין לילדה פחד מסירוס, ולכן היא פחות מפחדת מ"ענישה" בדמות סירוס. לכן, הסופר אגו של בנות יותר חלש.
• שני המקרים מתחילים באהבה גדולה לאם, משהו מסתבך בשל התשוקה, הזדהות עם בן המין השני כדי לממש את התשוקה המינית: תשוקה המתעוררת ולא ניתן לממשה, חרדה המתפתחת ביחס לתחושה שאותה לא ניתן לממש באופן ישיר, בסוף השלב – יש הזדהות עם ההורה בן אותו המין.
• מי שלא עובר את התסביך כמו שצריך, שמסתבך בשלב הפאלי, לא יצליח לקיים מערכת יחסים בריאה. תמיד מסתבך בתחרויות, מגיע למצב של שלישיה (מאהבת וכד'). באופן כללי – מסתבכים במערכות יחסים.

ביקורת – היום, במשפחות חד הוריות למשל (זוג לסביות/הומואים), נראה שמתפתחים ילדים ללא בעיות מגדריות ולכן כל התיאוריה מפוקפקת.

שלב החביון

הדחקה של המיניות ורכישת מיומנויות.

השלב הגניטלי

הפעלה מחדש של הדחפים המיניים ושל הקונפליקטים האדיפליים, תוך התאמת פתרונות יותר מותאמי שלב והתפתחות של הנאה מכל סוגי המיניות. ההבדל המשמעותי מהמיניות הילדית – כבר לא מתרכזים בעצמי, אלא בסובייקט שיספק את יצרי המיניות.

התייחסות כללית לתיאוריה של פרויד

• בראשית ימיה, התיאוריה של פרויד התקבלה רע בעולם המדעי. עיקר הביקורת היה על הדגשת היצר המיני כמניע וכמפעיל את ההתנהלות האנושית.
• רק אחרי הקונגרס הפסיכואנליטי ה-I בזלצבורג (1908)  החלה הכרה בינלאומית בפרויד.  ב-1909 הוזמן לתת סדרת הרצאות בארה"ב והרחיב מאד את השפעתו שם. מ-1910 ועד שנות ה-60 וה-70 הייתה השפעה משמעותית של הפסיכואנליזה של פרויד על החברה האמריקנית וגם באירופה. הייתה אלימות רבה וחוסר פתיחות כלפי דעות אחרות.

הטיפול על פי פרויד

• אווירה רגועה ובלתי שיפוטית, כך שהמטופל ירגיש חופשי לומר כל דבר שעולה בדעתו.
• ארבעה מפגשים בני שעה בשבוע בדרך כלל, על גבי ספה. אווירה לא שיפוטית, ולנסות להביא למצב שהמטופל לא יהיה שיפוטי כלפי עצמו והאסוציאציות שלו. הסביבה הטיפולית צריכה להיות קבועה ולא משתנה, כדי לאפשר נוחות.
• המטפל מצמצם את נוכחותו והאווירה מרבה עמימות. כמעט ללא התערבויות.
• התיאוריה טוענת שבמצב הרפיה כמו בטיפול, הלא-מודע, הפנטזיות, הרעיונות, החלומות בהקיץ, נדחפים קדימה. ישנה קרבה לחלום או חלום בהקיץ, והמטפל מנסה לעשות "רפרוף", ריחוף מעל האסוציאציות ללא דעה מוקדמת. לאט לאט, מתחיל החוקר לגלות חוקיות באסוציאציות החופשיות של המטופל.
•  אחד הרמזים לבעייתיות ולמקור הקונפליקטים הוא ההתנגדות של המטופל (לא יעלה שום דבר או שנאה עזה / אהבה עזה למטפל). צריך להבין את ההתנגדות הזו כדי להבין את הדחף שהיא מסתירה.
•  שיטות להגיע לתת מודע באמצעות הטיפול:
• אסוציאציות חופשיות – המטופל מעלה כל דבר שעולו בראשו, ללא מגבלות.
• ניתוח חלומות - הלא מודע מקבל ביטוי בסימבוליקה של החלום (בפרט המשאלות הכמוסות).
• פליטות פה פרוידיאניות -  ביטוי של קונפליקטים לא מודעים, אף כי לעתים סיגר הוא רק סיגר.
• העברה – רגשות ופנטזיות כלפי מישהו מהעבר עולים מחדש – כלפי המטפל. למה זה עולה? בגלל העמימות.

א. המטפל מציג את עצמו באופן אנונימי. הוא לא דמות אמיתית, אלא דמות עמומה.

ב. המטפל נייטרלי ואינו נוקט עמדה, בייחוד כשהמטופל מעלה דילמה.

ג. פרישות/התנזרות – לא לספק את הצרכים של המטופל. אם המטפל נורא זקוק למגע יד/חיבוק – אסור לספק לו. בכך – אתה מאפשר למטופל להעלות את הצרכים והדחפים, במקום לבצע אותם (acting out).

• קתרזיס -  שחרור דרמטי של רגשות כאשר טראומה משתחזרת.
• תובנה - המודעות למקור הרגש ולמקור הבעיה. חוויה רגשית-קוגניטיבית.

ההתנגדות במהותה היא העברה, אסוציאציות, פנטזיות וכד' – המוטלים על דמותו של המטפל. ההעברה היא גורם שמסלף למטופל את המציאות. האופן שבו המטופל מסלף את דמות המטפל היא דברים שניתן לנתח. כמובן שהמציאות גם היא יחסית ולכן ניתוח זה יכול להיות בעייתי. פרויד ייחס להעברה חשיבות רבה כל כך, שהגדיר לה נוירוזה חדשה: נוירוזת (הפרעה בתפקוד / מצוקה) העברה – ליבוי של טכניקת העברה עד למימדים של נוירוזה. אנחנו מרחיבים את ההעברה לכדי נוירוזה, כדי לזהות אותה ולפתור אותה באופן מבוקר בסטינג הטיפולי. דוגמא לנוירוזת העברה – אירוטיזציה גדולה של המטפל, אובססיה כלפי המטפל. המוקד של הטיפול לפי פרויד יהיה בייצור נוירוזת העברה ופתרונה, שמהווה חלק חשוב בטיפול.

המטפל מפרש את הסימפטומים מפני המטופל, מסביר מאיפה זה התחיל, מה המקור ולאן זה מתפתח. מעלה סוגיות וקישורים הנוגעים לחייו של המטופל, מסביר את הבעייתיות בתוך יחסי ההעברה, ומראה לו הסבר מקיף. המטרה – להגביר את הרציונליות, לגרום למטופל לזנוח רעיונות ילדותיים ולא רציונליים ולהתקדם לעבר הבנה והחלטה רציונלית.

מקרה א: מטופלת שפונה לטיפול בשל תחושות אובדניות וחרדה. האם היתה מסורה עד גיל 3, אז ילדה את אחיה של המטופלת. האב מאוד ייצרי, לעתים אלים ומכה את האם ונכנס לעימותים עם המטופלת בפרט. היא מתארת מצב בו היא מגיעה הביתה, נתקפת כעס, מסתגרת בחדר ומשוחחת עם חברים בטלפון ובאינטרנט, ולאחר זמן היא אומרת שנמאס לה ושהיא לא תהיה פה יותר – והולכת לישון. החברים נתקפים בהלה ומזמינים משטרה, שמכניסה את ההורים לבהלה, ולאחר שמגלים שהיא ישנה – גם לכעס.

ניתוח פרוידיאני: בגיל הבגרות המאוחר יש ראקטיבציה של התנהגות פאלית ייצרית. הבחורה מגיעה הביתה ונתקפת בייצריות בשל הסיטואציה (האלימות) שמזכירה לה את השלב הפאלית – שחזור של הדרמה האדיפלית –  היא מרגישה כה מאויימת, חרדה ואשמה שהיא מפעילה ענישה עצמית – המשטרה המגיעה ו"מענישה" אותה מבחוץ.

מיניותßהיפוך התגובה – תהליך אדיפאלי ßר-אקטיבציהßעונש שהסופר אגו יוצר כלפי המשאלות הדחפיות.

העברה

המוקד של הטיפול הפסיכואנליטי הוא ההעברה, המשותף בכל הגישות הפסיכואנליטיות. המטרה היא העלאה מחדש של תחושות, דימויים, קונפליקטים, טראומות, זכרונות קדומים, דפוסי תגובה וקשר שנוצקו "שם ואז" ומתבטאים "כאן ועכשיו" כלפי המטפל – ההשלכה מתרחשת אם המטפל שומר על עצמו מספיק עמום ואובייקטיבי. זו הזדמנות לטפל בשורש הבעיה וללבן נושאים בלתי סגורים. המטפל יבחין בהעברה כאשר יהיו דפוסים שונים, שינויים בהתנהגות – שינויים בהגנות, היפוך תגובה, וכיו"ב. המטפל יזהה את ההעברה כסילופים של המציאות. אם מטופל יעוות מאוד סיטואציה, ישליך עליו בצורה ישירה וחד משמעית מחשבות מעולם הפנטזיה שלו – המטפל יבין שיש פה את היסוד, שיש לחשוף אותו ולפרש אותו למטופל ע"מ ליצור מודעות.

במקביל יכולה להתרחש העברת נגד – נגד כל רגש שעולה מצד המטופל, עולה רגש נגד מצד המטפל והתנהגות אמביוולנטית. המטפל ייצור פירוש של ההעברה, שאמור לסלק או להעלים ברובם את ביטויי ההעברה. העברה חיובית היא אותם ביטויים של התאהבות, חיבור וכיו"ב שעולים בקרב המטופל כלפי המטפל, הם שיאפשרו למטופל להתמודד עם התחושות הקשות שיעלו בטיפול, שהן ההעברה שלילית – התחושות הקשות של בושה או אשמה וכיו"ב ואותן המטפל יפרש ע"מ להביא למודעות.

העברת הנגד הן אותן תחושות, חוויות, קונפליקטים וכיו"ב שמתרחשים במטפל מול ביטויי ההעברה. הן מסלפות ויוצרות מיסוך של מה שמתרחש בין המטפל למטופל. לפיכך, אומר פרויד, חשוב מאוד למצוא את עקרונות העברת הנגד במטפל ע"מ להעלים אותם כדי שלא יהיו מרכזיים בזירת הטיפול.

המטפל לפי פרויד צריך לעבור אנליזה ע"מ להיות מודע לעצמו. מטפל צריך להיות מטופל ע"י מדריך מנוסה ממנו, ע"מ להיות מודע לעצמו ולדעת אילו גורמים בטיפול מהווים את העברת הנגד ויוצרים את המיסוך בטיפול. פרויד רוצה להוציא את העברת הנגד ממערך הטיפול כדי שהמערכת תהיה "נקייה" – כאשר המודל שלו היה כירורג – סביבה רגועה, נקייה, מדוייקת, אובייקטיבית.

לאחר מותו של פרויד שמו דגש על סילוק העברת הנגד, והיום ידוע שזהו כלי משמעותי להבנה של הלא מודע של המטופל – איזה תשדורות שעברו באופן סמוי מהמטופל למטפל.

הזדהות והפנמה

אבני הבניין של האישיות. ההבנה שאנו מפנימים אובייקטים חיצוניים, שאנו יוצרים מערכת שלמה של ייצוגים של אובייקטים מופנמים (הבסיס ליחסי אובייקט). כך אנו מרגישים שלמים – יחידה שלמה ואחידה – דימיון להורים, לדמויות משמעותיות – דרכי מחשבה, תפיסות וכיו"ב עוברים דרך מערכת ההפנמה. מטרת הטיפול היא להחליף את האובייקטים ה"רעים" ל"טובים" – ליצור דימויים שונים ואחרים על העצמי ועל הסביבה. המטפל היא דמות שעוזרת, מנחה, ומסייעת להחליף את האובייקטים. צריך להיות דימיון בין דמות המטפל ובין הסיטואציה לבין דמות מהעבר – לעתים זו סיטואציה של סמכות, "גדול-קטן", וכיו"ב. ככל שעובר הזמן הטיפול נמשך, הדמות של המטפל הופכת להיות יותר שלמה ומגובשת, המטופל מפנים אותו – מה שמסייע לעצמי מגובש ורגוע יותר.

התנגדות

פרויד כאמור התחיל את הטיפול בהיפנוזה ונוכח כי אין מסקנותיה נשארות במודע, ולכן עבר לטיפול במודע. ההתנגדות מופיעה כשיש איום או חרדה, כאשר יש פחד שהדחפים והיצריים יתנגדו למוסר. ההתנגדות תופיע בצורה של הפרת הברית בין המטפל למטופל – בריחה, העלמות, וכיו"ב. צורת ההתנגדות שאדם יבחר תזכיר את צורת ההתמודדות עם חרדות מהילדות. דוגמאות: מי שלא שומר על מסגרת הטיפול ולא מגיע, לא משלם בזמן, ישכח שעה טיפולית או יבלבל אותה, יתחמק מנושאים, וכיו"ב. לפי פרויד יש להראות למטופל איך ההתנגדות היא ביטוי של התמודדות עם חרדות מ"שם ואז", להבין כי אז לא היתה ברירה ואילו היום יש. אם מטופל מאחר תמיד לטיפולים, המטפל יכול לומר לו שזהו ביטוי של צורכי שליטה בכך שהוא קובע מתי הטיפול יתחיל. זהו קושי בביטוי ההתנגדות שמקורו בילדות שנובע בפחד מעונש.

לעתים מטופל טוען ש"פתאום" הסימפטום נעלם. הטענה היא שזוהי התנגדות, שנובעת בחרדה ובאיום שיש מחשבות ותחושות בלא מודע שיעלו ויצופו, והחשש מכך הוא כה גדול עד שהמטופל מעדיף להעלים את הסימפטום.

 העצמי

נובע מתחושת מאבק תמידית – מאבק בתוך המהות האישית בין חלקים שונים של העצמי, שאמנם נובעים בו אך מאיימים עליו – על העצמי האידאלי. זה עצמי שרצוף בתרמיות וסילופים כדי לא להתייצב בפני אמיתות שמאיימות על מה שהאדם "גדל עליו" – אמונות, עקרונות, וכיו"ב. העצמי רצוף מאבקים פנימיים בלתי פוסקים.

השפיעה רבות על חלק מהתיאורטיקנים של היום, אנשים שהשפיעו ומשפיעים עד היום.

רקע

מדברת על לחצים נפשיים וגופניים שמופיעים בראשית החיים – צרכים גופניים קיצוניים, מחד (רעב, צמא), ותחושות רגשיות חיצוניות מאידך ("נירוונה", אורגזמות). היא קיבלה את הנחותיו הבסיסיות של פרויד, וטענה שהן קיצוניות מאוד כיוון שהם קשורות לצרכים קיצוניים. לתינוק בן יומו אין כאב ספציפי. התיאוריה מכילה פנטזיות מוזרות, ביזאריות, שניתן לראות באנשים שמגיעים למצבים פסיכוטיים. קליין הגיעה לתיאוריה דרך עבודה עם חולים פסיכוטיים ועם ילדים רכים. גם לילדים רכים יש צורות מוזרות של פנטזיות עם שפה מוזרה, הרבה חשיבה מאגית ומיסטית.

קליין מתארת נפש מפורדת ומפוצלת בעלת מהות קיצונית. פרויד זיהה תבניות נפשיות די מאורגנות – דחפים בעלי מקור, מוצא, אובייקט, מטרה. מבנה נפשי מסודר בערך (אגו, סופר אגו, איד). קליין מתארת עולם פנימי מאוד דיפוזי, קיצוני. תבניות יותר נזילות המשתנות מהר מאוד. פעמים רבות אנשים שאינם פסיכוטיים חושבים באופן פרנואידי או מסלף – מחשבות חולפות. אלה המצבים של התינוק בראשיתו – טירוף – הזיות ומחשבות שווא.

נוירוטים הם אנשים הסובלים מבעיות תפקוד ומצוקה, שסובלים מחרדה ואשמה – פרויד טיפל באנשים אלה, ולא בפסיכוטיים כמו קליין.

תבניות בסיסיות ראשוניות

פרויד מתאר את השלבים הפסיכוסקסואליים שיוצרים את ביטויי הדחפים, את המאבק בדחפים, ויוצרים את הנפש בסופו של דבר.

לפי קליין יש עמדות נפשיות מסויימות שמארגנות את החוויה, עימן התינוק נולד. יש צורה יותר ראשונית ויש צורה יותר בשלה. אלו שתי צורות מחשבה שאנו נעים תמידית בין שתיהן. יש אנשים שיותר דומיננטיים בצורה זו או אחרת, אבל כל בני האדם נעים בין שתי עמדות של ארגון חוויה.

עקרון בסיסי של קליין הוא הצורך האנושי להפרדה בין הרע לטוב – וזהו הבסיס ליכולת לשרוד. האדם צריך לשמר את ה"טוב" מפני ה"רע", ולכן יש מערכת הגנות על הטוב. מה שעושים בד"כ מושתת על הפעולות הראשונות של התינוק: לבלוע ולהקיא. זהו הבסיס לכל הפעולות הנפשיות והפיזיות.

- לבלוע – את המזון המרגיע, החם, הטוב – הפנמה – introjections

- להקיא החוצה את הרעלים – השלכה – projection

יכולה להיות השלכה של משהו מהטוב שבי, החלק הנרקיסיסטי הראשוני– ייחוס לזולת של משהו טוב בי כדי להרגיש בטוח ומוגן על-ידו. להיטיב את הסביבה.

היא מדברת על נטיה מולדת של הרחקת הרע וקירוב הטוב.

התהליכים הללו מתרחשים בשנה הראשונה ויוצרים את האישיות הבסיס. היא חקרה את התפתחות הדחפים ובהשפעת הסביבה עליה. התחושות הגופניות העזות מובילות לרגשות קיצוניים, כאשר התוקפנות והזעם מובילים לפנטזיות של הרס מהסוג הפרימיטיבי ביותר שקיים. האומניפוטנטיות של הילד יוצרת אמונה מאגית. קליין טוענת שהתינוק  אינו מבחין בין הפנטזיה למציאות, שהיא בעלת איכות מאגית מוחלטת.

פירוש קליינייני של מקרה א

באותה אישה שחוזת הביתה מתעורר כעס בשל תזכורת של חסך שחוותה ביחסיה עם הוריה. היא משליכה את הרע החוצה, ומייחסת אותו להורים. ההורים רודפים, והיא מעתיקה זאת לאנשים שהיא מדברת איתם אח"כ – חברים. זה לא זעם או תחושת נטישה ותסכול אלא תחושה של עולם אכזר שרוצה במותה. מתוך התגוננות כלפי עולם זה היא הודפת אותם החוצה וגורמת להם להיות פגועים בחזרה – נוקמת, מעוררת בהם רגשי אשמה. ברוב מקרי ההתאבדות האדם מותיר אחריו בראשו מישהו שיישאר חסר תכלית ופגוע.

עקרונות פעולה חשובים של הנפש

- הדחף הוא ראשוני ומקופלים בו גם הדחף וגם האובייקט. לכל סוג של דחף, יש איכויות רגשיות מסויימות – הם תולדה של מצבים הביולוגיים, תמיד מקבלים ביטוי בפנטזיה, שתמיד מעורבת בתיאורים גופניים, הקשורים בטוב של העצמי או של האחר. מטרת הפעילות הנפשית היא פורקן הדחפים, והיא כוללת בתוכה התייחסות אובייקט – איכויות רגשיות ורעיונות מסויימים שאינם כרוכים דווקא בהתנסות – "השד הטוב" ו"שד הרע" – כיוון שההתייחסות הראשונה של התינוק היא לשד האם.

- סוגי דחפים קובעים איך תפורש חוויה – אם עומד בה משהו טוב שקשור לדחפי החיים והליבידו, או התפרקות ומשהו שקשור לדחף המוות. היא מעצימה את העיסוק בחוויה ההרסנית שקשורה בדחף המוות התנאטוס שפרויד העלה את קיומו מאוחר יותר, בעיקר בהתייחסות להרס ומוות. התינוק מוצף בתחושות רדיפה, זעם, הרס ושנאה – גם כהגנה מפני הרע שבחוץ. אם יש איזון בין החוויה החיובית לשלילית יש איזון בנפש. לעתים האיזון מופר.

 - מקומה של הסביבה והתייחסותה הוא משני ותומך/שולל את התהליכים הפנימיים. המוקד הוא התהליכים הפנימיים.

העמדות הנפשיות הבסיסיות

העמדות אינן מחליפות זו את זו אלא משתלבות יחד במהלך החיים.

העמדה הסכיצופרנואידית

ראשונית יותר, מתאימה לשלושת החודשים הראשונים לחיים. זוהי הפרדה בין טוב לרע, פרנואידית – השלכת הרע הפנימי החוצה. האגו לפי קליין נע בין אהבה לשנאה – בין גודש, חום וביטחון, להרס, חסר וריקנות. כאשר ה"רע" משתלט על "הטוב" יש פיצול – מיקום הסכנה מחוץ לאני. זוהי יכולת שמסייעת הישרדותית – יש משהו הגנתי בהעברת הסכנה מהאגו לחיצוניות – יותר קל להתגונן ממנה. יש משהו מאוד מפחיד ובלתי אפשרי לתינוק באהבה ושנאה בו זמנית – השאיפה להשמיד את האדם שהתינוק אוהב. זהו קושי שנתקלים בו גם בבגרות – במלחמה האויב עובר דמוניזציה – רק רע, ולא טוב – כדי שלא תיווצר סתירה בין הטוב והרע. זוהי חשיבה מאגית אומניפוטנטית.

גם הפנמה/הכחשה/אידיאליזציה הן ביטויי חשיבה מאגית – אם משהו יקרה בדימיוני אני אוציא אותו מהכוח אל הפועל. התוצר של המחשבה הזו היא שהעולם מסודר – הרע לא יעלה בנו, אנו יכולים לסדר את העולם ולשלוט בו באמצעות הדימיון – וכך לשמור על שפיות. זוהי עמדה שלא מאפשרת אמביוולנטיות. החוויה של אדם פסיכוטי בהעברה היא של גילוי האמת על המטפל, של פקיחת עיניים. אין רצף הסטורי בין מה שהיה למה שקורה. ברגע שאדם מגלה שהוא השליך על המטפל חוויות אחרות הוא מוחק גם את הכעס, מוחק את הקשר לעבר. חשיבה דיכוטומית.

מקרה ב': אדם שגדל בבית בו האם דומיננטית יותר מהאב ואח בעל הפרעה גבולית, הסובל מOCD. הבחור מקבל עבודה של דאגה לאדם מבוגר – לא סיעוד אלא אירוח חברה. מה שמתרחש הוא שכאשר הוא נוגע בזקן חולפת לו מחשבה שהאדם לא רחץ את ידיו כראוי, ואולי הוא מזהם את עצמו ואת הגוף שלו. הוא נכנס לחרדה ולמצוקה. בבירור עולה כי הוא מגיע למצבים קרובים עם הזקן שמעלים בו זעם כלפי האיש. הזקן מזכיר לו את הטיפול של האם באח, שגרם לו לחוש מקופח, מה שמעלה בו זעם מה שמתורגם להשלכה של הרע החוצה כלפי הזקן, שמעורר חרדה. התחושה היא פרנויה. האדם אינו פסיכוטי אך סובל מחרדות פסיכוטיות.

אובדן הרווח בין סמל למסומל – (לא בלעדי לקליין) הסמל הוא הדימויים שאנו יוצרים לאובייקטים – המסומל. אנו יוצרים מילים, מחשבות או משפטים הקשורים לאותו גורם חיצוני. האדם אינו מזהה את הדימויים עם המסומל עצמו, מבין כי זהו פירוש אישי. לעתים חווים טראומה, ומה שיזכיר אותה לא יהיה הסמל עצמו אלא המסומל עצמו. כל מיני גירויים בעולם לא מסמלים סכנה או טראומה אלא הופכים לסמל או טראומה בעצמם. הסמל עצמו הופך להיות הגורם המפחיד, או להפך – הגורם האידיאלי. זהו סילוף של המציאות.

בגלל האימה שמתעוררת כתוצאה מהעמדה הסכיצופרנואידית נוצר אובדן הרווח בין סמל ומסומל. במקרה ב' למשל הבחור מזהה את ההליכה של הזקן לשירותים עם תחושת החרדה – למרות שבפועל החיידקים שיישארו על ידיו, אם יישארו, כנראה שלא יהרגו אותו.
בהעברה המטפל יהפוך לגורם המאיים בעצמו, ולא יסמל אותו עבור המטופלץ הוא לא יאמר לעצמו "זהו רק סמל", אלא יראה בו את הגורם המאיים/האידאלי.

הרבה פעמים רואים זאת עם מטופלים פסיכוטיים שמשהו בהתנהלות שלהם יוביל אותם למצבים הסיכצופרנואידיים הלו – בהם הכל רק טוב או רק רע. זה יכול להשתנות ברגעים מסויימים, במהירות גבוהה, ויכול להיות תלוי בכל התנהגות, אף הקטנה ביותר.

פעמים רבות רואים זאת גם אצל מטופלים רגילים וגם אצל ילדים – שכל ליבת החשיבות של מטפל היא לסייע לעבור את המצבים הסכיצופרנואידיים הללו.

לעתים הדחפים הללו, להרוס את מי שרוצה להרוס אותי, ביחס לאובייקט, הם כ"כ עזים – שזה מעורר תחושת אשמה ראשונית (בשונה מהאשמה האדיפלית של פרויד) – אשמה מולדת, הדוחפת את הילד לבצע אקט של תיקון מאגי בדמיונו. למשל – ייחוס תכונות רעות לעצמי, מחיקת רצונות, וכיו"ב. במציאות אין לכך השפעה אך בדמיון זה פותר את הבעיה.

עמדת החוויה הדיכאונית

מאוחרת יותר, נוצרת מאוחר יותר אחרי העמדה הראשונית.

לאחר השלבים הראשונים יש בשילה וגדילה – נוירולוגית, קוגניטיבית, מוטורית, המאפשרות יותר ויותר לארגן את העצמי ואת האחר בצורה אחידה – וליצור אינטגרציה. אם האחר נעלם ומופיע בצורה עקבית, מתקבע בזיכרון כקבוע ושלם, הילד מסוגל לגבש את דמותו – ובה בעת לגבש את העצמי. יותר ויותר יש יכולת לראות את העצמי כשלם, על חלקיו השונים – על הטוב ועל הרע. יחד עם זאת יש הפחתה בעוצמת התחושות הגופניות (העור מתעבה, הגוף מתחזק) ויחד עם זאת בדחפי ההרס. הזיכרון יותר פעיל, יש יכולת לדימויים מנטליים בזיכרון, וחוויה חוזרת של סיפוק והזנה מהאובייקט (האם) ויש משהו שמחזק את ההתקשרות לאם – האהבה. אותה חוויה של "מלאות" המפחיתה את חוויית הרוע. הרוע הפנימי קטן, וכך הצורך בהשלכה קטן – ויש הפחתה בעוצמת החוויה הרודפנית. מכל אלה עולה כי היכולת של הילד לשאת חוויה אמביוולנטית של טוב ורע עולה. מתפתחת צורה בוגרת ושלמה יותר של האופן בו אדם מארגן את חוויותיו הפנימיות למול העולם החיצוני ולמול הדחפים הפנימיים. זהו סוג עמדה שילווה את האדם במהלך חייו אבל יהיה תמיד בדיאלקטיקה עם העמדה הסכיצופרנואידית – כיוון שהימצאותה של האחת מגדירה את אי הימצאותה של האחרת. הגישות מחליפות זו את זו לאורך החיים ואינן יכולות להתממש ביחד. בגישה הדיכאונית מתפתחת אחריות כלפי האובייקט וקיומם של רגשות הרסניים אל אותו אדם אהוב מעורר תחושת אשמה, המובילה לדיכאון. זהו כעס על העצמי על היותי "רע". הכעס מוביל לניסיונות חוזרים ונשנים לתיקון, כדי לתקן את הרע שהאדם עשה. זו באופן בסיסי העמדה הדכאונית. היכולת לתפוס את האמביוולנטיות היא המאפשרת את הרצון לתקן. כשאדם נמצא בעמדה הדכאונית הוא מבין את מורכבות יחסו לאחר, שכל ייחסו לאחר מורכב על סובייקטים ועל תבנית מסויימת. ישנה לקיחת אחריות על הרגשות השליליים והחיוביים, היוצרת את האשמה המוציאה לרצון לפעולת תיקון. היחסים הבוגרים יותר מושתתים על ההבנה הזו.

מצב זה לא תמיד יכול להתמיד – לעתים אדם נסוג מעמדה זו לעמדה הסכיצופרנואידית. לעתים חשים שפוגעים כ"כ באנשים אהובים, וזה קשה מנשוא – וכך נוסגים כלפי העמדה הסכיצו' המגוננת, מעדיפים לחוש זעם מאשר אשמה ואמביוולנטיות. אדם יחזור לעמדה הדכאונית כאשר הוא יחוש שוב בטוח בעצמו.

עבור מי שסובל מהפרעה גבולית החוויה הקלינית מטלטלת בין "טובות" ו"רעות" מפני שהנסיגה לגישה הסכיצו' היא כה קלה עבורם. לעתים זה מופיע מיד בהתחלת הטיפול ומטפל טוב ידע לזהות זאת.

איש צעיר גדל בסביבה שלא כל כך הבינה אותו. האדם סבל מ-ABHD – סינדרום שיש לו היבטים פסיכולוגיים-התנהגותיים שהמקור שלו אורגני-נאורולוגי. אחד מביטויי הסינדרום- דחפים ואגרסיות מבפנים. אנשים הסובלים מהסינדרום לא מצליחים לתקשר, ולכן מרגישים לחצים גדולים מבפנים. כשהאיש גדל, עדיין לא איבחנו את הסינדרום. בעיקר – אימו לא הבינה אותו. יש לו זכרונות קשים ו"חשבונות" עם האמא. הוא לא מוכן היה לסלוח לה על ההתעללויות שלה. הוא בא לטיפול ובמשך חודש וחצי הייתה הרגשה שסוף סוף יש מי שמבין אותו. באיזשהוא שלב, הוא מתחיל את הפגישה ואומר שהוא מבקש להזיז פגישה בשעה. המטפל אומר שהוא לא יכול כי הוא מקבל אנשים "ברצף". מיד המטפל מביא סיפור על חבר שרופא טיפל בו, והרופא הביא לו תרופה שגרמה לו לנזק רב. המטפל שואל – האם יש לזה השלכות על הטיפול שלנו? המטפל הודה לאט לאט שכנראה שגם כאן זה קורה. יצאה מסכת שלמה של יחס קשה לסטינג (שאינו מספיק פרטי וניתן לציטוט) ושורה שלמה של תקלות שהוא מצא בטיפול. הדרך היחידה להתרכך ולטפל בנושא (בשתי פגישות) – הייתה התנצלות של המטפל על המילה "ברצף". המטפל לקח על זה אחריות. באותו רגע, המטופל יכל היה לקחת אחריות על חלק מהדברים שהוא "שפך" על המטפל. בדיעבד התברר שהייתה בהתחלה אידיאלזיציה והאדרה של המטופל והטיפול, ובבת אחת התגנבה לליבו ההרגשה שמרמים אותו ומזיקים לו. במשך שבועיים הוא בקושי הצליח להמשיך את הטיפול.

הייתה פה כניסה לסיטואציה שמזכירה את הקצה הפרימטיבי של הנפש האנושית. ברגעים כאלו יש טוב ויש רע – הרע מושלך החוצה והופך להיות רודפני ומסוכן. במקביל – יש הכחשה מוחלטת של הרע הפנימי ואידיאליזציה של הטוב הפנימי. זה מצב של אומניפוטנטיות. התגובות האפשריות: אפשר להכחיש, אפשר להשליך ואפשר לעשות אידיאליזציה. זו העמדה הסכיצו', העמדה של ראשית החיים, שמלווה באשמה ראשונית שמובילה להרסנות ולצורך בתיקונים מאגיים, כולל באמצעות הענשה.

בעמדה הדכאונית, אם אני חש זעם כלפי אובייקט אהוב, אני עומד לפגוע במישהו שאמור לפגוע בי ואני חש דכאון. זו צורה של ארגון חווייתי שמלווה אותנו כל החיים – היכולת לשאת אמביוולנטיות. היכולת לשאת מלאות יחד עם שנאה, זעם והרצון להרוס.העמדה נמצאת ביחסים דיאלקטיים עם העמדה הסכיצו'. כאנשים בוגרים, רוב הזמן נחווה את העמדה הדכאונית והשקולה, מלווה בתחושה של אשמה בוגרת – עשיתי משהו רע בגלל חלק ממני שאינו טוב – אבל זה רק חלק. אני מרגיש שאני רוצה לתקן – תיקון אמיתי ולא מאגי – תיקון בתוך המציאות שרואה את הזולת ומתייחס לפגיעה בו.

בעמדה הסכיצו' אובד הרווח בין הסמל למסומל. הסמלים מתחילים להיות עבורנו האובייקטים בעצמם. הם עצמם הופכים לרודפניים או אידיאליים. מה שבין הסמל למסומל הוא החוויה הסובייקטיבית – החלק שמארגן את החוויה הפרטית שלי, מתווך בין המציאות והאובייקטים בחוץ לבין התפיסה, הייצוג של אותם חלקים בנפש שלי. במהלך החיים – אנחנו רוכשים את התיווך הזה.

כשאנחנו מצליחים לחוות את עצמנו כסובייקט, אנחנו גם מסוגלים לחוות את האחר כסובייקט ולהעניק לו מימד של סובייקטיביות. הוא לא אובייקט, הוא סובייקט עם עמדות, עקרונות וחלקים שונים. העמדה הסכיצו' שלא מפרידה בין השניים רואה אותו כמישהו שמספק צרכים או לא, משרת תפקיד עבורנו או לא, שאין לו זכות קיום בפני עצמו; אך לא כישות נפרדת עם חיי נפש וארגון חווייתי משל עצמו. ההפרדה בין השניים היא ממאפייני העמדה הדכאונית. אנשים אגוצנטרית בגלל מחלת נפש או משבר שהם חווים, לפעמים מאבדים את היכולת לראות באחר סובייקט – הם נסוגים לצד הפרימיטיבי של החוויה. יש אנשים שזה קורה להם הרבה, יש כאלו שפחות – וכך ניתן לסדר את האנשים על מידת הפסיכופתולוגיה.

העמדה הדכאונית מאפשרת לאדם להיכנס לנעליו של אדם אחר ולראות את הדברים מעיניו, ואח"כ לחזור לראות את הדברים מעיני. רק בכך, יכולה להתפתח אמפתיה והזדהות אמיתית. אם אנחנו מגיעים למצב הזה, אנחנו מרחיקים את הזולת מטווח האומניפוטנטיות שלנו, הוא משהו עם קיום משלו שנפרד מהקיום שלנו. המשאלות והדחפים שלנו כבר אינם אומניפוטנטיים. זו בעיה אם נגיע לעמדה שאנחנו צריכים "מושיע גדול" או לעמדה שבה צריך להטיל על מישהו את ה"רע המוחלט". לכן, צריך לסגת מדי פעם לעמדה הסכיצו' – המקלט שלנו. אם לא נגיע אליה, נאבד חלק מההגנות שלנו.

העברה דכאונית – המטפל מווסת עבור המטופל את המצבים המנטליים כך שיוכל לשאת את המצב ההעברתי המסוים הזה, שבו יש למטפל סובייקט ויש למטופל סובייקט. זהו מצב עדין ורגיש. תפקיד המטפל לרוב למול אנשים פסיכוטיים הוא לווסת ולתווך עבורם חלקים במציאות כך שלא יוצפו, ואז יצטרכו פחות לשקוע בתוך החוויה הסכיצו'. זוהי חוויה מארגנת וטיפולית, שאמורה לסייע למטופל לפתור את הבעיה. כך נוכל לשהות והתארגן בעמדה הדכאונית. המטפל מזהה מהן הנקודות שמכניסות את המטפל למצב הסכיצו'. כשלון בשלב זה יביא, כמו בדוגמא הראשונה, לנפילה חופשית לתוך העמדה הסכיצו' והיה קשה לצאת.

מה שמאפיין את העמדה הדכאונית הוא שאנחנו כמטפלים יכולים לייחס לו אחריות לכשלון ולטיפול, אבל לא נייחס לו זדוניות ועוינות. המטפל יכול לכעוס על מטופל על שלא מתקדם בטיפול, אך לא להביא אותו לעמדה הסכיצו'.

האם שנכשלת מביאה הרבה פעמים רגשות כעס וזעם, אבל המטפל צריך להביא לזה שהמטפל לא ישייך לה זדוניות, אלא יראה אותה כדמות שלמה ואמביוולנטית. אם המטפל יכול לגבש במטופל את העמדה הדכאונית, נווסת לו את הסביבה, לשים רווח בין הסמל למסומל ולסדר לו את החשיבה מגובשת והמסודרת, הוא יביא לכך שלא ינקוט בעמדה הסכיצו' בתגובה לאכזבה מתפקוד האם. בהמשך – נוכל לעזור לו לשלב את העמדה הדכאונית במקומות אחרים בעולם. עלול להיות מצב שבו אדם מרגיש שאף אחד בעולם לא יכול לעזור לו, אבל לרוב החוויות הן מאד תלויות קונטקסט, ולכן יש ביכולתנו לעשות את התיווך ולשפר את המצב.

האיזון בין דחפי החיים לדחפי המוות הוא קריטי לפני קליין. אם האיזון מופר ישנה בדרך כלל הרגשה שאי אפשר לתקן את מה שנהרס, שאהבה לא תוכל להשיב. הזעם יהיה כל כך גדול, הרסני ומאיים – שהמטופל יחרוד שלעולם לא יצליח לתקן. אנשים שנמצאים בעמדה הדכאונית רב הזמן ויכולים לעבור מאהבה לשנאה ולחוות שוב ושוב את יחסי האהבה גם אחרי השנאה – יבנו לעצמם תחושה שניתן לתקן ושאפשר להתייחס לאחרים בצורה מלאה ולצפות להתייחסות מלאה של אנשים אליהם. רק אם נמצא את האיזון בין הדחפים נגיע למצב שבו נוכל להתקיים באופן שקול לאורך זמן.

כשההרסנות גדולה מאד – פנימה או החוצה, ניסוג לעמדה הסכיצו' ה"בטוחה", שמפרידה בין טוב לרע, כשהרע בחוץ. גם אם העמדה הסכיצו' יש אידיאליזציה כזו שנמצא מישהו מספיק נאדר ש"יציל אותנו". גם אצל אדם בריא הגיבוש מתרסק, ואנחנו נסוגים לתוך העמדה הסכיצו', אבל אם נצליח לשמר את העמדה הדכאונית מספיק טוב, נוכל לחזור אליה ומעגלי ההרסנות והתיקון יביאו אותנו למצב טוב יותר. האהבה לפי אנשים שנמצאים בעמדה הסכיצו' פעמים רבות היא אהבה אידאלית, אבל כשהיא מתנפצת כל העולם חרב. מנגד, אהבה מהעמדה הדכאונית תהיה פחות אידאלית אבל יהיה קל יותר להתמודד עם קריסתה.

"הזדהות השלכתית" – מושג שקליין הטביעה. סוג של הגנה פרימיטיבית שנועדה לטפל בחרדות הסכיצו' הקשות ביותר. אנחנו מנתקים חלקים מסוימים מעצמנו ומעבירים לאדם אחר. שמים את החלק הקשה והרע שלנו באדם האחר. איך עושים זאת? מגרים מצב רגשי במישהו אחר ומעוררים אותו למצב הרגשי המסוים, כדי שאנחנו יכולים להירגע קצת, כי העברנו זאת הלאה. דוגמא: מטפל נכנס ממצב ניטרלי שלו לפתע יותר ויותר מלא חשדנות כלפי המטופל – לא מאמין לו וכד'. מטפל רגיש יבין שיש פה משהו תלוי סיטואציה ולא אובייקטיבי. הוא יבין ש"משהו מתוקשר מהמטופל אליי. הפכתי לחשדני – ואני מתנהג לפי משהו שהגיע אליי מהמטופל". אנחנו למעשה משחקים תפקיד בתוך הפנטזיה של מישהו אחר. במשפחות, למשל, יש מטופל אחד שמשחק (acting out) את התפקיד שרוצים ממנו במשפחה: חסר עמוד השדרה, המשוגע וכד'. בני זוג שמפחדים להישאר לבד רוצים שהילד לא יעזוב את הבית כדי שהם לא "יאכלו אחד את השני". הילד חש את זה – ונשאר בבית.

כשאתה בצד המקבל – אתה מרגיש שמשהו מפעיל אותך ומניע אותך. זו תקשורת בין לא מודע של אדם אחד ללא מודע של אדם אחר. זה קורה רק במידה ואנחנו מאבדים את הפרשנות של הסיטואציה ואת הקשר שבין סמל למסומל. כמטפלים (או הורים), יש שתי אפשרויות: להמשיך לשחק את הצד שהוטל עליך; או לעכב את זה, הכלה – מושג של התאורטיקן ביון Bion. להחזיק את הדברים אצלך, להרהר על הסיטואציה, לעבד עבור האחר את החוויות האלו, את החלקים המושלכים ואתה גורם לו לגדול. החכמה היא לא ל-"act out", אלא להיפך. המטופל שלא יקבל מאיתנו את התגובה שציפה נאלץ להתמודד עם הבעיה ולשמור את עצמו במצב הדכאוני זמן רב יותר. דוגמא אחרת – מישהו אומר למטפל (או מפקד) – "אם יהיה נשק לידי אני לא יודע מה אני אעשה". אפשר להגיב מיידית, אבל אפשר גם להכיל. אסור לטפל בטראומות של אחרים לפני שעבדנו על הטראומות של עצמנו, בגלל שלא נוכל לזהות את העברת הנגד ולהכיל את המצב.

ביקורת על מלאני קליין:

1. הביקורת השכיחה ביותר היא שלא ניתן לדבר על זה שלתינוק בשלושת החודשים הראשונים ישנן פנטזיות הרסניות (או חשש מאובדנות), אשמה ראשונה... הרי אין אגו בינתיים. אין עצמי. אין הפרדה בין עצמי לזולת. תשובתה של קליין לזה היא שאין פנטזיות ספציפיות או ניסוחים רעיוניים, אלא רק נטיות פעולה. יש התחלה של "תחביר" ראשוני, בדיוק כמו שאנחנו מתחילים כבר מלידה לסדר גירויים ויזואליים או אודיטוריים, כך גם מתגבשים אצלנו הדברים בגיל צעיר. הטענה היא שיש לנו סכימות מסוימות – כמו למשל אשמה – שהן מולדות (וממשיכות להתפתח) והן הבסיס לכל.
2. קליין לוקחת חלק גדול מאמירות שלה מאנשים חולים עם הפרעות קשות, שלא יודעים להפריד בין מציאות לדמיון... אז איך ניתן להשליך את זה על כל אחד מאיתנו? האם זה תקף?
3. אנשים רבים טוענים שהשפה הראשונית והפרימיטיבית בה קליין מתמקדת יוצרת קושי בהתמודדות עם תופעות מאוחרות יותר.

הבדלים משמעותיים בין פרויד לקליין:

1. מלאני קליין נותנת דגש שונה מפרויד – אימה, הכחדה וכד'. העמדות הפסיכוטיות האלו מפעילות את האדם. פרויד מתייחס יותר לליבידו.
2. העולם לפי פרויד מאד מכניסטי – דחף-מטרה-אובייקט. מלאני קליין – עולם כאוטי יותר, פנטזיות שמתהפכות וכד'.
3. קליין שמה דגש על ראשית החיים – פרויד על נקודות בוגרות יותר, על פיקסציה, על ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית. קליין אומרת שמה שמארגן את הנפש הוא האופן שבו הצלחנו להיפרד מהעמדה הסכיצו' ועברנו לדכאונית והיכולת שלנו להחזיק את העמדה הזו.

העצמי על פי קליין

צורה חדשה של ארגון עצמי מול העולם. יש משהו של חוץ ופנים, מתאחדים ונפרדים. אני חלק מהסביבה והיא חלק ממני. השלכות והפנמות (כולל הזדהות השלכתית) הם תהליכים של הוצאה והכנסה שבין עצמי לעולם, בין עצמי לעולם. זהו עצמי פסיכוטי וחסר גבולות. קליין מדברת על שתי עמדות העצמי – שתיהן מול העולם.

סיכום של מלאני קליין

1. צורך נפשי אוניברסלי להפריד את הטוב מהרע.
2. הרע מושלך החוצה והטוב מופנם להיות חלק מהאני.
3. העמדה הסכיצו-פרנואידית כוללת פיצול, השלכה והכחשה. אובדן הרווח בין מסומל לסמל.
4. העמדה הדכאונית היא תוצר של הבשלה ויכולת לאינטגרציה של היבטים טובים ורעים. מובילה לאשמה ולתיקון. הדכאון אינו דכאון קליני, אלא דכאון במובל הזה שהוא מסוגל לחוש אשמה, ואף לתקן אותה.
5. בעמדה הדכאונית ביסוס הסובייקטיביות והכרה בזולת כסובייקט.
6. תנועה בין שתי העמדות בהתאם למצב נפשי.

הניתוחים של קליין מתאימים לפסיכוטיים ולאנשים שהם Borderline – נוטים בקלות רבה לעבור מהעמדה הדכאונית לעמדה הסכיצו'.

הייתה אחת מחלוצות העיסוק בפסיכוזה, מה שפרויד האמין שהוא בלתי אפשרי, בעיקר בגלל שהאנליזה (לפי פרויד) דרשה שיתוף פעולה ומשמעת עצמית. בנוסף, לפי פרויד, הליבידו באנשים פסיכוטית מופנה פנימה (הוא נסוג לנרקיסיזם ראשוני ללא געגועים לאובייקט הראשוני), ולכן לא יוכל לפתח העברה.

התרומה המשמעותית ביותר של מאהלר הייתה המשגה חדשה של הפסיכוזה. עד לזמנה, היו ממשיגים זאת כסוג של אוטיזם של הילדות. לפי מאהלר, הבעייה בפסיכוזים הייתה הצבת הגבולות בין האני לאחר. מאהלר וחוקרים נוספים צפו באינטראקציה בין הילדים להוריהם עד גיל חמש בערך, והיא גיבשה אופן הסתכלות על השנים האלו. היא תיארה את הילדות ככניסה לסימביוזה עם האמא ויציאה ממנה בהמשך. הפרעות אלו יוצרות פתולוגיות מסוגים שונים. ברגע שאני לא מפתח תפיסה של עצמי, לא ניתן אפילו לפתח נוירוזות, כי אין מבנה בסיסי (כמו בהגדרת פרויד) שבו ניתן להדחיק או להפנים.

האדם כמו שהוא, הוא תוצר של תנועה בין שני קטבים – מיזוג (עם האם או עם כל מישהו או משהו אחר) מול הנפרדות (לפי מאהלר, יש לאדם דחף מולד לעצמאות ולהפרדה). מיזוג: חידוש מרכזי נוסף של מאהלר הוא מרכזיות מוטיב האם – לה יש תפקיד מרכזי בבניית נפש הילד. התיאוריה הקלייניאנית, למשל, לא עושה שימוש רב באם בעיצוב הילד. וויניקוט מנגד – נתן לנושא חשיבות רבה. האם היא סוג של "בֵיצה" שהילד יכול להתפתח באמצעותה ובסביבתה – מקום בטוח ומגן. אמא חרדה או בלתי צפויה – לא תאפשר לילד לחיות באותה ביצה. הביצה תאפשר לילד אומניפוטנציה, שמאפשרת לילד את הבטחון העצמי כדי לצאת מה"ביצה".

מאהלר מתייחסת לשלבים הרגשיים של הילד ומשלבת אותם עם התפתחויות נוירולוגיות/ביולוגיות מקבילות. בשילה נוירו מוטורית, קוגנטיבית ופסיכולוגית הולכות יד ביד ומאפשרות בהדרגה חופש.

מנגד, הנפרדות: מאהלר התעסקה בעיקר בדרמה הפרה-אדיפלית (כלומר – קשר האם עם הילד לפני "כניסת" האב). הדינמיקה לא עוסקת באשמה או קונפליקטים, אלא על משהו יותר בסיסי – רגשות יותר עצמתיים, גולמיים וראשוניים, שקשה יותר להמשיגם (מזוכיזם, דכאון). מאהלר משנה את הנרטיב של הלידה הפסיכולוגית: אצל פרויד התינוק הוא אוסף של דחפים שעוברים אילוף וביות והגדילה היא התבגרות; הלידה הפסיכולוגית לפי מאהלר היא מעבר מקיום אמורפי לתוך ישות ממשית – גיבוש זהות.

שלבי הספרציה-אינדיבידואציה: כקונספט, יש בעיה בשלבים האלו. הם מניחים התקדמות הדרגתית, למרות שההתפתחות האנושית היא לינארית וללא "קפיצות" במדרגה. הביקורת הזו תקפה גם לשלבים הפסיכוסקסואליים של פרויד. תוקפם של השלבים (בעיקר השניים הראשונים) של מאהלר נתון בהרבה מחלוקת, בעיקר מצד דניאל שטרן. למרות שחלק מהשלבים נתונים במחלוקת, עצם ההמשגה בעלת חשיבות  מסוימת.                                

השלבים:        

א. אוטיזם (0-2 חודשים): הילד כישות סגורה ("מונאדה") ללא אינטראקציה עם החברה. נע בין ערות קצרה לשינה רוב הזמן. אין לו אובייקטים בעולם, כי אין לו הפרדה בין חוץ לפנים ואין לו מספיק חוויות מחוץ לרחם. היותו מערכת סגורה לא אומרת שיש לו נפרדות – הדיסאינטגרציה שלו הופכת אותו למאוחד עם כל היקום. הבחנה בין פנים לחוץ דורשת התפתחות נוירו-פיזיולוגית והצטברות של חוויות. המצב האמורפי מזכיר קצת את ה-unintegration של וויניקוט. התינוק מספק את הדרישות שלו באופן הזייתי – הוא רוצה דברים ומספק לעצמו אותם. כמעט ואין קתקסיס (השקעת אנרגיה ליבידונלית) באובייקטים חיצוניים, אלא רק פנימה. כל מה שהתינוק עובר אלו חוויות פיזיולוגיות גופנית ולא חוויות או מניעים מודעים. כל החושים מעורבבים ואינם מופרדים. משימת שלב האוטיזם – השגת איזון של האורגניזם בסביבה החוץ רחמית. תוך כמה שבועות, מתחילים להבין באופן מעורפל שהצרכים מסופקים מבחוץ.

ב. סימביוזה/מיזוג (2-6 חודשים): בגלל שעדיין לא ניתן להבין את ההפרדה עם החוץ, מבינים שיש משהו בחוץ אבל התינוק רואה בו חלק מעצמו. כבר לא "רק אני" אבל "אני והסביבה (בעיקר האם) מקיימים ביחד מערכת סגורה ואובייקט אחד". יחד, התינוק והאם, מהווים אובייקט אומניפוטנטי אחד, מיזוג הלוזינטורי עם ייצוג האם. במקביל להתפתחות הנפשית, הדבר תואם את ההתפתחות הנוירולוגית. סימביוזה היא בעקרון תלות הדדית, אבל האם לא תלויה בילד. לכן, סימביוזה היא יותר מטאפורה ולא הגדרה מדויקת. תפקודים כמו זכרון, קוגניציה וקואורדינציה מאפשרים לשמר תפיסות של צורך וסיפוקו – תחושות ראשונות של עצמי ביחס לאחר. אם סיפקו לי את הצורך, המשמעות היא שיש הפרדה ביני לבין האחר. הילד בתחילת התהליך מחייך באופן רפלקסיבי, ובהמשך רק לאם – ממחיש את ההבנה של ההפרדה בין האם לתינוק. האמא מאפשרת לילד את תחושת המיזוג, את תחושת ה"ביצה". פרויד דיבר על רגשות אוקיאניים, התמזגות עם משהו גדול ממך – בהקשר להשתייכות עם הדת והמיסטיקה, שהם ניסיונות להגעה למיזוג. בגלל חוסר דיפרנציאנציה, הפרדה מהסביבה, כשהתינוק חש את רע – הוא חושב שכל הסביבה "רעה". הוא חש את הלחצים הגופניים כנמצאים בכל מקום. הכאב נתפס כקיים בכל מקום. ה-holding behavior (ההחזקה של האם את הילד) וה-primary maternal preoccupation (מעולם המושגים של וויניקוט) – האמא היא מגן מפני ה"חוץ", ה"ביצה". היחס בין האמא לילד היא מערכת היחסים ממנה צומחות כל מערכת היחסים העתידיות.

ג. היפרדות אינדיבידואציה (6-24 חודשים): שני מסלול התבדלות: אינדיבידואציה – התינוק כלעצמו; פיתוח אוטונומיה אינטרא-פסיכית (תוך-נפשית), זכרון, קוגניציה, בוחן מציאות; וספרציה: התינוק ביחס לאחר; דיפרנציאציה, התרחקות, בניית גבולות, ניתוק (disengagement) מהאם. זה יוצר ייצוגים פנימיים של העצמי הנפרדים מייצוגיים פנימיים של אחרים. מצב אופטימלי – פיתוח נפרדות פיזית במקביל לפונקציות האגו המשרתות אינדיבידואציה.

1. תקופת הבקיעה (6-10 חודשים): יציאה מהחוויה הסימביוטית להכרה באחר – תחילת ההגדרה העצמית. הדיפרנציאציה נעשית באמצעות הרחקה גופנית, חקר חלקים בגוף האם, מושך שיערות וכד'. התינוק מזהה חלקים בגוף האם. Looking back pattern – התינוק משווה את האם לזרים, נזכר בה, יכול להפריד אחרים ממנה. עם זאת, האם עדיין משמשת למיזוג בעת הצורך, והוא חוזר אליה. אינדיבידואציה בתבנית של הלוך ושוב: מתקרב לאם ומתרחק ממנה לסירוגין ("ריקוד הפרידה"). יש תלות רבה באמא ובהתנהגותה – שלב ההיפרדות יהיה שונה במשכו ובאיכותו בהתאם להתנהגות האם בשלב המיזוג. זה עלול להוביל לבקיעה מעוכבת או מוקדמת אצל אימהות שמעדיפות את צרכיהן שלהן על הילד; או אצל אמהות שלא בטוחות לגבי האמהות שלהן ו"דוחפות" את הילדים מהן. אמהות אמביוולנטיות יוצרות הפרעות בבקיעה. ישנן אמהות שממהרות להיפרד "בכעס", או מסרבות להיפרד. ילדים שנהנו מהשלב הסימביוטי ללא קונפליקטים, אלה שנספגו אבל לא יותר מדי, בקעו בזמן. עם זאת, גם במקרים של ההתיחסות השלילית, ישנה מודעות לאם כאדם מיוחד.

2. תקופת האימון (10-16 חודשים): הילד מפתח את האגו, מתרגל ומתאמן באוטונומיה. הילד נהנה מלבחון היבטים של העולם ותוך כדי – מתרחק מן האמא. עם זאת, האמא תמיד בטווח ראייה. הסיבות להתרחקויות הן להכיר את העולם ולחקור את האמא טוב יותר מרחוק. האמא משמשת ל"בסיס אם" לתדלוק רגשי. אפילו שהתרחקתי והלכתי לחקור את העולם, יש לנו עוגן. הילדים שיאפשרו לעצמם להיות לבד, כשהאמא בטווח ראייה, יאפשרו לעצמם בעתיד הרחוק יותר את ההיפרדות. האמא האופטימלית מקבלת את ההיפרדות מהתינוק, מאפשרת תנועתיות חופשית ואפילו דוחפת את התינוק לחקירת העולם. בו בזמן – זמינה לתדלוק רגשי בהתאם לצרכי הילד. שלב האימון נקרא על ידי גרינקר "love affair with the world". פיתוח נוסף של בוחן המציאות – מה מציאותי ומה לא. בעיות משמעותיות של הפרידה מצד האם מביאות לחוסר קשיבות לצרכים (האם עוברת בעצמה מחדש פרידות והתחברויות). אדם פסיכוטי שלא עבר את השלב הזה כמו שצריך יאמין בדברים לא מציאותיים (כמו ג'ירפה ירוקה). הנרקסיזם בשיאו – האנרגיה הליבידינלית מושקעת בעצמו, בפונקציות שלו, בכישורים המוטוריים. ההליכה הזקופה – ככלי ראשון במעלה ליצירת עצמאות – כניסה ראשונה לעולם של המבוגרים. הבטחון של האם ביחס ליכולותיו של הילד עוזר לו להרגיש בטחון בעולם גם כן. אמהות חוששות עלולות להשפיע על הבטחון העצמי של הילד. ככל שבוחן המציאות מתפתח, הערך העצמי מחליף את האומניפוטנציה המאגית יורדת.

3. התקרבות מחדש – Rapprochement (16-24 חודשים): התינוק מתחיל להבין את הפרידה, חש בדידות וצורך מוגבר באהבת האם. המודעות לקרבה, להזדקקות לפגיעות ולתלות מובילה לבעיה: התנהגות קונפליקטואלית יותר, תלות ועצמאות בעת ובעונה אחת. שאלת הקרבה והמרחק היא כבר issue – כמה להתקרב בלי להיבלע, כמה להתרחק בלי לאבד, "ריקוד" הלוך ושוב. הילד לומד להגיד "לא" ונעשה נגטיביסטי שזוהי מין הרחקה/הדיפה של האמא שמנסה להגן עליו. מתחיל להבין שהוא תלוי במצב הרוח של האם  וכד', והיא אינה נשלטת על ידיו, יש לה רצונות משלה. אובדן הגרנדיוזיות, האומניפוטנציה – מתפתח מנגנון הפיצול (Temper Tantrum) – הילד מתחיל להיות אגרסיבי מאד, לשכב על הרצפה ולבעוט, להפוך צלחות. קליין תגיד שהתינוק מתחילת חייו מכיל את הפיצול במנגנון הסכיצו-פרנואידי. הפיצול יכול להישאר גם בגיל מאוחר יותר, ולגרום להפרעה של אישיות גבולית. בשלב הזה מתחילה להתפתח החשיבה הסימבולית וההפרדה בין סמל למסומל, מכיוון שרק ברגע שיש חשיבה סימבולית ניתן לפתח ייצוג של עצמי ושל אחרים. אחד המאפיינים של אנשים פסיכוטיים הוא אבדן היכולת להסמלה. התפתחות האובייקט לפי פיאז'ה היא היכולת לדעת שהדבר קיים גם אם אני לא רואה אותו. הילד שאופיין בחוסר אכפתיות יחסית ביחס לאם בשלב האימון, עסוק עכשיו כל הזמן במיקום האם. סתירה פנימית – למרות עצמאותו ההולכת וגוברת של הפעוט הוא רוצה יותר ויותר מעורבות של האם באספקטים השונים של חייו. התנהגות של הבאת דברים לאימא וזריקתם בחיקה. ההכרה בכך שהאם היא אדם נפרד מביאה להתפתחות חרדת הנטישה. האמביוולנטיות של האם והקבלה שלה היא ההתנהגות האופטימלית. התדלוק המחודש הופך להיות בדיוק ההפך – הימנעות מהאם. שתי התנהגויות בשלב הזה – התנהגות ה"צל" – הליכה אחרי האמא ברחבי הבית, "איחוד מחדש" עם אובייקט האהבה; "darting away" – אמא מנסה לתפוס ואני בורח בחשש שהיא "תבלע" אותי מחדש. בוחן המציאות גדל בהתאם לעצמאות של הילד, והוא מתחיל להבין שהוא קטן וחסר אונים, שהישועה כבר לא תגיע באופן מאגי. פחד מאובדן האובייקט מוחלף מפחד מאובדן אהבה האובייקט. יש אמהות שקשה להן עם הדרישות והתפרצויות הזעם בשלב הזה או עם ההיפרדות והעצמאות הגדולה. הפעוט מתחיל לראות בדמויות האהובות  אינדיבידומים נפרדים עם תחומי עניין משלהם, האם כבר אינה בסיס אם, אלא מישהו לרוצים לחלוק איתו דברים ורגשות. בגלל האמביוולנטיות הקשה, הזמינות הרגשית של האם היא מכרעת. אם האם לא תסתכל על הילד שעוקב אחריה בבית ולא מאפשרת לו לחזור אליה, הילד יהיה חסר אנרגיות התפתחויותיות. ההנאה היא לא רק מהתזוזה, אלא מהאינטראקציה עם אנשים אחרים. משבר הראפרושמנט (rapprochement) מהחודש ה-18-20 ועד 24 חודשים הוא ההקצנה של אותו רצון לאומנפוטנטיות לצד חוסר הרצון להודות שהסיפוק בא מבחוץ. התוצר – הוא אותם מצבי הרוח וה-temper tantrum וההתנגדות הנגטיביסטית. רצון מתחלף מהר להיצמד לאם ולדחות אותה שהופך מהר לאמביוולנטיות – היינו קיום שני הרצונות הללו בו זמנית. התייחסות לאם כשלוחה של הפעוט – הכחשה של הנפרדות. אם שמראה חוסר שביעות רצון מהילד, חרדה מאוד לשלומו או נמנעת ממנו תגרום להקצנה של התנהגויות האופייניות לשלב זה – חיזור קיצוני או נגטיביזם קיצוני, או תחלופה קיצונית בין השניים. הצורך להתמודד עם עצבות וכעס – מרחיבים את המנעד הרגשי. מודעות הולכת וגדלה לחוסר האונים, לקטנות, לבדידות לעתים בה אין מי שיגיש עזרה, לכך שלאם רצונות משלה. בחודש ה-21 כבר הבחינה מאהלר באינדיבידואליות רבה של הילדים, עד כדי כך שלא ניתן היה לחלקם לקטגוריות. במדגם הקטן שלה: בנים ניתקו עצמם מהאם ונהנו מהתפקוד בעולם ובנות נצמדו יותר והמשיכו להיטמע באספקטים האמביוולנטיים של מערכת היחסים. ההסבר קשור באבחנה של פרויד בקשר למשבר האדיפלי אצל בנות: האשמת האם בהבדל האנטומי ודרישה של "פריעת חוב" שקושרת את הילדה אליה. משבר הראפרושמנט יכול להפוך לקונפליקט אינטרא-פסיכי בלתי פתור (בורדרליין) – אצל ילדים עם התפתחות לא אופטימלית ישנו מעבר מהיר מהיצמדות לנגטיביזם. מאהלר אומרת שהדבר יכול להיגזר מפיצול קבוע מדי, חלוקה קבועה מדי של העולם לטוב ורע. חפצי מעבר מהווים דרך נוספת להתמודד במהלך משבר הראפרושמנט (תחלופה לנוכחות מתמדת של האם, ריטואלים וטקסים בטרם פרידה (כמו לפני השינה). רגיעה מגיעה רק כשנמצא מרחק אופטימלי ואז מתפתחים ניצני אמפתיה כלפי האם. המשחק בשלב זה מפתח את יכולת ההסמלה ודורש המשגה של היבטי "עצמי" ו"אחר" כדי להחילם על בובות. עבור ההורה – תקופה זו מאופיינת בתסכולים רבים ובצורך שלהם לשדר זמינות ללא שתלטנות, ריסון ללא חודרנות. האמפתיה הגוברת של הילד משמשת פיצוי מה לקורבנות של האם. האב עוזר להיחלץ מהסימביוזה ולהקל על המאבקים של היפרדות.

ד. פיתוח יציבות אובייקט (object constancy) – גיל שנתיים-לפעמים לכל החיים. השגת אינדיבידואליות מוגדרת, שיכולה להישאר לכל החיים, השגת מידה מסוימת של יציבות אובייקט רגשית. זו תלויה בהפנמה של דמות אם קבועה שאליה מופנה קתקסיס חיובי. זו נשענת על קביעות אובייקט קוגנטיבית (פיאז'ה) ועל אמון באם שהוא פונקציה של הפגת מתחים ע"י סיפוק צרכים החל משלב הסימביוזה. הצבת גבולות לעצמי, תחושה יציבה של היות ישות. דמות אובייקט – היכולת לדעת שהאובייקט נמצא גם כשאני לא רואה אותו. יציבות אובייקט רגשית – הגישה הדכאונית של קליין, האובייקט הוא אותו האובייקט גם כשאני כועס עליו וגם כשאני אוהב אותו. יציבות אובייקט לא רק במובן של מודעות לקיומו גם בהיעדרו, אלא גם במובן של איחוד האובייקט הטוב והרע לייצוג אחד שלם. שלב זה לא באמת נגמר אף פעם...

השוואות הגישות השונות:

הגישה של פרויד הדגישה את מערכת הדחפים מהמקור הביולוגי – תשוקה וחוסר יכולת לממש אותה. פרויד יוצר תיאוריה שמורכבת מהרבה תרמיות עצמיות, על מנת שלא נדע מהן נגזרות הדחפים האלו. אנחנו מרמים את עצמנו דרך מנגנוני הגנה שונים והאופן שאנחנו מנהלים את החיים. בה בעת – אנחנו שואפים לא לרמות את עצמנו, אבל תמיד הנימה של התרמית העצמית מלווה אותנו בכל פעולה ובכל סימפטום.

מלאני קליין מדגישה את ההתמודדות האינסופית של התינוק עם האימה שהיא תוצר של הדחפים של יצר המוות שיש לכל אחד. הביטוי הטוב ביותר של ההתמודדות הוא הצורך לפצל את הטוב מהרע, להשליך את הרע החוצה, להפנים את הטוב בתוכנו וליצור מערכת מפוצלת שבה אנחנו שומרים על עצמנו מפני חרדות אימה. בגישה הדכאונית יש תפיסה אינטגרטיבית של האובייקט (ושל עצמי) ויש מחיר להשלכות האלו החוצה – רגשות אשמה, ויש תיקון. העמדות נמצאות בדיאלקטיקה אחת עם השנייה. המאבק הוא להשתחרר מהתולדות של החלקים הרעים בתוכנו.

התיאוריה של וויניקוט עוסקת בהתאמה של הסביבה ההורית המתווכת בין התינוק הנולד לבין האנשים שנוכחים סביבו בחייו ויוצרת אספקה של תנאים שיאפשרו גדילה שיש בה אותנטית. הסביבה הזו מאפשרת לתינוק לממש את הפוטנציאל שיש בתוכו. הסביבה המתווכת הזו מאפשרת לממש את העצמיות בעולם.

מרגרט מאהלר מדברת על הריקוד האינסופי של הילד וההורה – התקרבות והתרחקות – שככל שהם מתאימים לצרכים ההתפתחותיים של הילד מאפשרת לו במקביל לבשילה המוטורית וההתנהגותית, לפתח דימוי של אובייקט יציב וקבוע ושל עצמי יציב וקבוע. בתוך כך, יש מהלך של יותר ויותר דיפרנציאציה של רגשות וביטויים שונים של העצמי.

למרות המשותף לכל התיאוריות – ההדגשה של הלא מודע, הדגשה של התפתחות חיי הנפש המוקדמים ויצירת הסטרוקטורות המוקדמים, המשחק בין חיי הנפש, הדחפים והפנטזיות, לסביבה – יש מערכת שונה של מושגים. כל אחת גם יוצרת פתרונות קליניים מעצמה.

קוהוט מדגיש את ההתפתחות של התנאים הבסיסיים, המזון הנפשי והרוחני, שילד זקוק לו על מנת להתפתח – הסביבה כגורם שמבנה אותנו. הסביבה היא המוקד של ההתפתחות של החיים הנפשיים, של הרגשות – דרך מגעים איתה שנענית בצורה אופטימלית או פחות אופטימלית לצרכים של הילד. החסרים באספקה הטבעית שהילד זקוק לה – הם שייצרו את הפסיכופתולוגיה בשלב מאוחר יותר. גם כאן, כמו במקרים אחרים – זה חוסר או עודף. כמו שפרויד רכש את התובנות שלו מאנשים נוירוטים, קוהוט חקר לעומק תופעות שקשורות בהפרעות הנרקיסיסטיות – שנובעות בחוסר יציבות ואיזון בתחושת השווי והערך של אדם. משהו בנרקיסיזם של אדם לא מעוגן ולא מאוזן.

העצמי הוא אותה ישות נפשית שמארגנת את כל מכלול החוויות, שמארגנת אותם. הוא הליבה של הפעולות שלנו כלפי העולם. העצמי יכול להיות עצמי רציף שיש בו תחושה של המשכיות והרמוניה פנימית, גיבוש – אבל יכול להיות גם מקוטע, שבור ומרוסק. כל תחושה תוביל לסוג מסוים של בריאות נפשית, וזה ייצור את הרצף של הבריאות עד הפתולוגיה – המידה שבה העצמי מגובש. לכל אחד מאיתנו יש גם חלקים בוגרים של העצמי שיכולים להתייחס למציאות, אבל גם שרידים של עצמי ארכאי, של מה שהיינו בראשית החיים, שנשאר לא מפותח בגלל תנאים סביבתיים לא אידאליים. כל אחד מאיתנו סופג כשלונות.

העצמי הארכאי נע בין גרנדיוזיות, אומניפוטנטייות, מועצמת בלי פרופורציה למה שאפשר לצפות במציאות, גדולים מהחיים ורוצים להפגין את זה לכל העולם – לבין הקוטב של תבוסה גדולה, חוסר אונים מוחלט, בושה גדולה, ספק גדול, תחושות אשמה. בתוך העצמי הארכאי ננוע בין הקטבים האלו. העצמי הקדום כל הזמן מחפש אישור ומקורות בעולם שיראו אותו ויאוששו אותו, ובמקביל – מחפש אובייקטים ואנשים בעולם שיהיו גדולים וחזקים, שדרך ההתמזגות איתם –  העצמי יוכל להיבנות.

נרגיש את זה כשאנחנו במצב איום ונורא, בשפל או לחילופין – כשאנחנו במצב הכי גבוה ומורם – אנחנו מגיבים בתגובה נרקיסיסטית. נוכל לרכוש את הסביבה הזו ואת המזון הנפשי רק אם יהיו בסביבתנו אותם אנשים שיגלו אמפתיה כלפי הצרכים שלנו ויענו עליהם – התגובתיות חשובה. כל סביבה היא סביבה שנכשלת – לא אידאלית. אם הייתה סביבה אידאלית, אף פעם לא היינו יוצרים את המערכת שיודעת לבנות את האוטונומיה של עצמה. הכשלונות האלו גורמים לנו להרגיש אבודים, שהעולם "נגמר". אבל אם יש הצטברות של חוויות כאלו, כשלונות שלא מביאים לטראומה – העצמי מתפתח. אם מצטברות טראומות – אנחנו צוברים גרעין גדול מדי של עצמי ארכאי.

"זולתעצמי" (selfobject) – מושג שמייצג אנשים אחרים משמעותיים בעולם (או חלקי אנשים,  ארגון או אפילו רעיון מסוים). זה לא הקיום הממשי שלו בעולם – אלא החוויה התוך נפשית שאנחנו חווים, שמתחבר אל משהו שקיים שם בחוץ. "זולתעצמי" הוא האופן בו אנחנו חווים את אותו דבר במערכת הפנימית שלנו. ישנם שני סוגי "זולתעצמי" –

א. ההשתקפותי (mirroring) מתייחס לאובייקטים שרואים אותי, מתפעלים ממני – נותנים לי אישור לתחושה שלי שאני מושלם ונהדר. זהו אותו מבט מתפעל בעיני האם שהילד כל כך זקוק לו. מחזק את תחושת הגרנדיוזיות.

ב. המואדר (idealized) – אובייקטים שאנחנו יכולים להקנות להם תחושה של כל יכולים, של חזקים, של שלווים מאד. הם אידאלים, והם מחוברים אלינו. דרך החיבור שלהם אלינו, אנחנו רוכשים משהו מהעצמה שלהם. ההתמזגות הזו מחזקת את השווי העצמי שלנו.

דוגמא לזולתעצמי: זוגות שיוצרים ביניהם מותאמות – כל אחד מהווה לשני זולתעצמי. האשה שמעריצה את בן זוגה, "הוא מדהים" – הוא ה-"מואדר". הוא זקוק למישהי שתתפעל ממנו ותראה בו משהו טוב. היא תשמש עבורו "זולתעצמי השתקפותי". ככה הם מספקים אחד לשני סביבה עצמית מספקת. רב האנשים זקוקים ליותר מסוג אחד ופחות מהסוג השני. החיים שלנו בנויים מצורך בלתי מסופק להרגיש בעלי ערך.

הסביבה לפעמים לא מספקת בצורה טובה את הזולתעצמי. אם הוא לא זוכה להתאמה עם אותם אובייקטים בעולם שבאמת נכנסים למקום המיועד להם בצורה טובה, שאין להם מספיק אמפתיה כדי לזהות את הצרכים שלנו, אנחנו חשים כלפי אותם אובייקטים אכזבה גדולה – שבר בזולתעצמי. ישנן תגובות נרקיסטיות שונות לכך. אנחנו לעולם לא מפסיקים לכמוה לאותן דמויות – גם אם יש תגובתיות אלינו וגם אם לא. ככל שהדמויות בעולם יתאימו לנו, נוכל לאט לאט להקטין את מימדי העצמי הארכאי. נוכל לאמץ זולתעצמי בוגר יותר ומותאם יותר למציאות – יותר מעודן. אם העצמי הארכאי שלי יותר גדול ואני צריך יותר זולתעצמי, אני אזדקק לתגובתיות הרבה יותר חזקה – כל דבר יכול לנפח אותי מאד או להביס אותי. אם אני עם עצמי ארכאי, אני זקוק למשהו גרנדיוזי שייתן לי תחושה של שווי, ואני עלול ליפול לתהומות גדולים אם לא אקבל זאת. גם ההגנות שלי יהיו גרנדיוזיות (מישהו שפגוע נרקיסיסטית יכול להסתובב עם המחשבה שהוא יכתוב את הספר הטוב בעולם). ככל שהעצמי הארכאי שלי קטן והזולתעצמי בוגרים יותר, אוכל למצוא משמעות וערך גם ללא עזרה חיצונית.

כשיש אמפתיה לצרכים שלנו, אנחנו לא חשים שום דבר – זה מובן מאליו. אנחנו מרגישים את זה כשיש חסכים בחיים שלנו. העדר היענות של זולת עצמי גורם לנו לתחושות של זעם – וזה המקור לכוחות ההרסניים, "זעם נרקיסיסטי". החוויה של הזולתעצמי היא הדבר שאנחנו גדלים עליו, שמאפשר לנו לצמוח.

אפשר להקביל בין עצמי ארכאי לעמדה הסכיזו-פרנואידית ובין העצמי הבוגר לעמדה הדכאונית.

הטיפול בשיטה של קוהוט מתבסס על זיהוי העצמי הארכאי של האחר ואת צרכי הזולתעצמי שלו. דוגמא טובה – אדם שמרגיש שהוא בלתי ניתן להחלפה בעבודה – זו הגרנדיוזיות שלו, העצמי הארכאי שלו. ברגע שהוא עוזב – הדברים ממשיכים להתנהל.

שני סוגי הזולתעצמי יוצרים אצלנו שני קטבים במערכת הנפשית שלנו. הקשר עם זולתעצמי גרנדיוזי/השתקפותי גורם לנו לבנות בעצמנו את החלק בנפש שהוא השאיפות שלנו – משהו שאנחנו יכולים להשיג. הזולתעצמי המואדר והאינטראקציה עימו בונים לנו את הקוטב של אידאלי – משהו שלא נוכל להגיע אליו לעולם. שניהם עוזרים לנו לכוון את עצמנו ולקבוע את האוריינטציה.

יש זולתעצמי נוסף שפחות בונה את המבנה הנפשי, אבל גם קיים: התאומות. אנשים שאנחנו יכולים להרגיש זהות מלאה איתם. כרגע לא נתייחס לזה.

בראשית פיתוח התיאוריה של קוהוט, הוא השתמש בשפה של פרויד והניח הנחות יסוד פרוידיאנית, אך עם הזמן הוא התרחק מפרויד. במידה רבה, הסיפור של פרויד הוא המאבק בין היצרים החייתיים – פתולוגיה שנוצרת סביב המאבקים האינסופיים וסביב הפשרות שכל הזמן קורות. הפתולוגיה עבור קוהוט היא משהו אחר: איזושהי הרגשה של אובדן של חיוניות, משהו בנו מרגיש ריק ומנוכר – כאילו שאין טעם שנחפש בעולם את הדברים המשמחים.                           

כשיש את הפתולוגיה הזו יש לנו שאיפות ומשאלות נרקיסיסטיות, אך מי שסובל מפתולוגיה לפי קוהוט ייפול חזרה לחוסר השמחה והגאווה. אנשים שסובלים מפתולוגיה כזו נוטשים קשרים, כי האחר כל כך מאכזב ומביא מפלות. בנוסף, הם מחוברים בצורה נרקיסיסטית לכל מיני דמויות, אך לא באמת מחוברים. הם מתחברים עם אנשים שיכולים לספק צרכים נרקיסיסטיים, אך הם אינם מחוברים אלינו באופן אמיתי ומלא. אני מתחבר לאנשים שניתן לעשות להם אידיאליזציה, אבל לא מתחבר באמת – מחשש לאכזבה.

אנשים מגיעים למצב הזה בגלל סביבה הורים שלא נענתה לצרכים – או בגלל חוסר אמפתיה, אבל לפעמים פשוט כי ניתנה בצורה לא טובה. דוגמא – יש סוג של הורה שלא רואה את הילד כשלם, אלא רק חלקים. הורה שמשמש כזולתעצמי לחלק האינטלקטואלי, אך לא לחלק הגופני. החלקיות הזו יוצרת בעיות. יש הורה אחר, שרואה את הילד כהמשך של עצמו, כשלוחה של עצמו שתפקידה למלא את השאיפות הנרקיסיסטיות שלו. לילד אין נפרדות וזהות עצמית. אלו רק כמה דוגמאות.

האדם שסובל מהפתולוגיות יכול להמשיך במשאלות הנרקיסיסטיות ולספוג מפלות, או לוותר מראש על השווי העצמי ועל השאיפות. אלו בעיות בעצמיות – סוגי פתולוגיה שרואים אותה יותר ויותר בטיפולים.

ההתפצלות מפרויד – התיאוריה הקיימת שממנה יצא קוהוט הייתה קצרה, לא הגיעה לכל המקומות והיא הייתה עמומה. לכן, הרגיש שצריך ליצור משהו חדש – שמשנה לפעמים את כל התמונה. כך קרה עם קוהוט ופרויד, כשהבעיה הייתה בעיקר בנרקיסיזם. פרויד מתייחס לנרקיסיזם בשתי צורות:

א. נרקיסיזם ראשוני – במצב הבסיסי של כל תינוק, אין עולם אלא רק עצמי. זהו מצב ראשוני בסיסי.

ב. נרקיסיזם משני – אהבה של אובייקטים על ידי הילד, שחוזרת אליו דרך הפנמה של האהבה של הדמויות האלו.

הייתה נקודה שפרויד לא הצליח להסביר אותה: הסכיזופרניה וההפרעות הקשורות לה. הסכיזופרניה נעה בין משהו מאד מופרע למצב הסכיזואידי הקל – התרחקות מאנשים אחרים וחוסר יכולת ליצור קשרים: יש פה רצף שבו יש כל מיני סוגי התנהגויות. בכל המקרים – מדובר על התנתקות מעולם האובייקטים, לא מצליחים ליצור קשרים, נסוגים לעולם אוטיסטי. הטענה של פרויד הייתה שכל מי שסובל מ"הפרעה נרקיסיסטית" (ההגדרה של פרויד) לא ניתן לטיפול, כי את כל האנרגיה הליבידונלית הוא ישקיע בעצמו ולא יוכל להעביר אותם במסגרת יחסים העברתיים. לכן – פרויד הרים ידיים.

למעשה, אנשים עם הפרעה נרקיסיסטית הם אנשים עם עצמי ארכאי גדול לעומת עצמי בוגר קטן. הם סובלים מתנודות גדולות מאד בין גרנדיוזיות להרגשות תבוסה. היחסים עם אחרים הם רק פונקציונליים במסגרת הזולתעצמי. אנשים כאלו לא קיבלו משהו מהטיפול של פרויד. פרויד פירש להם על חוסר היכולת שלהם לקבל מהאחר, גרם להם להרגיש בושה ואשמה על המשאלות הנרקיסיסטיות, אבל זה לא עזר. חיפשו הבנה מיוחדת שתגיע גם לאנשים כאלו. את הפסיכוזות כפי שפרויד זיהה אותן רואים היום כמעט רק בחברות מסורתיות. לעומת זאת, דווקא את ההפרעות הנרקסיסטיות לסוגיהן השונים רואים יותר ויותר.

לפי פרויד, ברגע שאדם יוכל לוותר על המשאלות הליבידינאליות שלו ולהגיע לפתרון לדחפים ברמה גבוהה יותר. קוהוט טוען שצריך דבר ראשון לספק סביבה שתשחזר לאדם את הצרכים הראשוניים ויהיה מימוש שלהם בתוך היחסים הטיפוליים עד שאנשים יוכלו להרפות מדימויים, מתפיסות ארכאיות של זולתעצמי ולעבור לדימויים בוגרים יותר זולתעצמי. רק כך אדם יוכל בעצמו לוותר על המשאלות הארכאיות שלו ולהתאים אותן למציאות. המטרה היא שונה לגמרי – לא תובנות או פרשנות, אלא יצירת סביבה אחרת. הפירוש הוא לא מטרה, אלא אמצעי להשגת הסביבה המתאימה, להגיד לו "אני איתך". המטרה היא סיפוק של הצרכים הנרקיסיסטיים ולא הצבעה עליהם.

הצרכים של הזולתעצמי עולים תוך כדי הטיפול. לפעמים עולה צורך לאשש ולאשר את האדם האחר, ומנגד לפעמים המטפל מרגיש שהמטופל צריך לראות בו, במטפל, להיות דמות שלמה יותר. לפעמים, מטופלים יוצרים זהות משותפת – "בועה נרקיסיסטית" – שאנחנו זוג מיוחד שאין כמוהו בעולם.

הרבה פעמים אנשים פגועים נרקיסיסטית מצריכים תקופה מסוימת של שיקום, ואחריה אפשר לנוע לדברים אחרים. דבר ראשון – משקמים את החלק הזה, ואז ניתן להמשיך הלאה לעניינים אחרים.

בתוך הטיפול בגישה הקוהוטיאלית יש נקודות של כשלון אמפטי. הטיפול נועד לתת מענה לצרכי הזולתעצמי של המטופל – זה דורש קשב והשאלה של העצמי של המטפל לטובת העצמי של מטופל. אמפטיה ואינטרוספקציה הולכים יחד. עד לנקודה שבה יש שבר – "כשל אמפטי". בנקודה הזו המטופל חווה שדווקא על הרקע שהתעוררו בו כאלה צרכים ארכאיים, איך יכול להיות שהמטפל לא הגיב נכון ולא ענה נכון לצורך של הזולתעצמי? בדרך כלל, המטפל לא יידע שזה מה שקורה – אלא רק ייתקל שבר והרס. המיומנות הגבוהה של המטפל באה לביטוי בעיקר באותו רגע של כשלים אמפטיים – כשהעולם נחרב ואי אפשר להמשיך הלאה. שם צריך המטפל לזהות היטב איפה היה הכשלון שלו עצמו. לפעמים חלק מהבירור נעשה יחד עם המטופל ולפעמים לבד. הגדילה מתרחשת כל הזמן, אבל יש קפיצות גדולות בנקודות של כשל אמפטי. בדרך ככל הכשלים האלו משחזרים כשלים אמפטיים ישנים שהוא חווה במהלך חייו.

גבר בשנות ה-60 המוקדמות ביותר, פונה לטיפול בעקבות דכאונות שיש לו לאחרונה. התברר שהוא נפרד מאישתו, ויש לו שתי בנות שלא רוצות להיות איתו בקשר. בבירור איתו עולה שהאיש יצא לפנסיה מוקדמת בגיל 50 ומשהו על בסיס בעיה בריאותית פיקטיבית. מאז – הוא לא עושה כלום ולכאורה טוב לו עם זה. רואה טלוויזיה, מוריד סדרות באינטרנט. הוא מציג את זה כיתרון גדול שהוא לא עובד. הוא נעלב מהבנות שלו מחדש כל פעם. גם אם הן רוצות קשר איתו הוא לא רוצה קשר איתן. זה התחיל שנים קודם – הבנות הלכו ללמוד משהו אחר ממה שהוא חשב, בחרו בני זוג שהוא לא "אישר" וכד' – מתחילת גיל ההתבגרות. שתי הנסיכות שלו כבר לא "שלו". הוא פגוע. כל חייו לא נתנו לא תמיכה. בגלל העלבונות הגדולים הוא לא רצה להשקיע באחרים כדי לא לחטוף מהלומות נרקיסיסטיות. התוצר – אנשים לא משקיעים בו והוא חוטף מהלומה כזו. במסיבות – הוא נחשב ל"נודניק" שלא מתייחסים אליו. החיים מעליבים אותו. מתברר אחורה שהיה לו עלבון – אשתו דרכה עליו ובגדה בו וזה הרקע לפרידתם. ככל שהיה יותר מסכן ותלותי, הוא לא יכל להיפרד כי היה בזה מהלומה נרקיסיסטית גדולה יותר. זהו אדם שאין לו מישהו שמחזק לו את תחושת השווי, ומפתחים פנטזיות גרנדיוזיות – במקרה הזה: שהוא "יסדר" את המערכת, ייצא לפנסיה מוקדמת. החיים נעשים יותר מדי שוליים.

קוהוט מדבר על האספקה הנרקיסיסטית שהעולם יכול לספק בהתאם לרעב והכמיהה שלנו לצרכים, המבוססת על סביבת הגידול שלנו. הצרכים שנענו ואלו שלא נענו. הכמיהות האלו ממשיכות ללוות אותנו, במקביל להגנה מפני המכה שנספוג בעקבות כמיהה שלא תקבל מענה.

יש פער גדול מהתיאוריה של פרויד, שמבוססת במידה רבה על משאלות מוקדמות, מיניות מוקדמות וכד' – הבשילה המותאמת צריכה להיות, לפי פרויד, כשאנחנו עוזבים את הנרקיסיזם הראשוני. אנחנו יותר ויותר נשקיע ליבידנלית באובייקט – היכולת לאהוב היא הסממן ההגיוני הראשון לבשילה ובגרות. הטיפול לפי פרויד היה ליצור העברה למטפל כדמות מעבר ליכולת להשקיע אחר כך באובייקטים אחרים בעולם. אנשים שסובלים מבעיות נרקיסיסטיות לא יכולים להיות מטופלים, לפי פרויד, באנליזה. קוהוט, מנגד, טוען טענות אחרות:

האם חייבת להיות סתירה בין האהבה העצמית, ההשקעה בעצמנו ותחזוק עצמנו, לבין ההשקעה באחר? או שהתהליך מקביל ואף מותנה אחד משני? היכולת שלנו לאהוב את עצמנו ולהשקיע בעצמנו היא מה שמאפשר לנו לאהוב את האחר. ללא ההשקעה העצמית לא תיתכן השקעה באחר – התנייה בין נרקיסיזם לבין אהבה האובייקט. ההשקעה בעצמי וחיפוש הצרכים הנרקיסיסטיים שלי היא משהו שאנחנו הולכים איתו כל החיים, לא רק בילדות. מה המאבקים שלנו למימוש הצרכים? קוהוט טוען שמתחת לדינמיקה הנוירוטית שמושתתת על פנטזיות מיניות ליבידינליות, ברובד עמוק יותר, יש רובד נרקיסיסטי שדוחף אותנו.

הוא טען שאם מפרשים לאנשים שעסוקים בצרכים נרקיסיסטים שכך הם מרגישים – זה יוצר אצל השני הרבה בושה, אשמה, התפרקות וכאוס. הפירוש יביא למבוכה רבה. הם לא יוכלו לשאת את התסכול של הטיפול אם זה מה שיהיה בו. הניסיון לכפות על המטופל הבנות שלקוחות מהעולמות הפסיכואנליטיים הוא הפוך לגדילה ולצמיחה. הוא ייפגע ביכולת לעבוד עם האדם. האופן היחיד שבו אנחנו יכולים לעזור לאדם היא לעבוד מתוך חוויתו שלו, מתוך העמדה של המטופל עצמו. הדרך היחידה לעשות זאת היא דרך שילוב של אמפתיה ואינטרוספקציה. יציאה מתוך עצמך (הזדהות) וחזרה פנימה – המטפל עוזב את חוויותיו ונכנס לתוך חוויותיו של המטופל. זו הדרך היחידה להבין משהו עמוק על חיי הפנטזיה והחוויות של המטופל ולתקשר את זה בצורה הפירושית. בצורה ציורית – אנחנו עוזבים את העצמיות שלנו לטובת עצמיותו של האחר כדי לחוות את האחר ואז לחזור לעצמיות שלנו כדי לעזור לו להתפתח.

הפירוש הוא מסר למטופל "אני יחד איתך, אנחנו ביחד" וכד', בדגש על החוויות היותר מביישות. הטענה היא שהנרקיסיזם הזה, אותו גרנדיוזיות שבה אנחנו יכולים להשיג על דבר בעולם, הם דברים שנותנים לנו הרבה שמחה, גאווה וחיוניות. לקחת מאנשים את הפנטזיות האלו בצורה פירושית – משמעו לקחת מהם את השמחה והגאווה, את החיפוש של המעל ומעבר. אנחנו צריכים להכניס לאנשים יותר סולידריות ושמחה בהיבטים אחרים. אם נרשה לעצמנו לממש את הצרכים הנרקיסיסטיים שלנו, נהיה יותר ויותר מסוגלים לבנות תחושת שווי עצמי יציבים יותר שעומדים בפני מהלומות החיים.

ילדים חיים בתוך עולם גרנדיוזי, חולמים חלומות אומניפוטנטיים (גיבורי על, נסיכות וכד'). הם זוכים לחיזוק לאידיאליזציה העצמית. ההורים הם דמויות אומניפוטנטייות, יכולים לעשות הכל בעולם. יש להם כח, עוצמה ושלווה ללא גבולות, כח מאגי. באיזשהו מקום נכון להשאיר את הדמויות האלו כך. הפסיכואנליזה הקלאסית אמרה שצריך לעזור לילדים לוותר על הפנטזיות הקלאסיות האלו, כדי  לגדול ולהיות רציונליים. הטענה של קוהוט הפוכה – צריכים לאפשר להם להיות עם תפיסה אומניפוטנטית, ולתת לזה לדעוך באופן עצמאי. לא צריך לשלול מהם את הפנטזיות בכח. הם יוותרו עליהם ברגע שיהיו להם דרך להשיג אספקה נרקיסיסטית בצורה בוגרת, באופן סובלמטיבי יותר. לאט לאט ובהדרגה הם יוותרו על הצרכים הארכאי. המחשבות האלו לא נעלמות, הן עוברות למקום עמוק יותר ולא עושים בהם שימוש יותר. לפי התפיסה הגרנדיוזיות של הילד – כל דבר שהוא ההיפך מהמושלמות הוא פגיעה אישית.

הילד מפנים יותר ויותר את התיווך שההורה מספק עם העולם, מתוך החוסרים והחסכים שיש סביבנו ולא מממשים את צרכינו. התסכולים יגרמו לילד לפתח בעצמו את הזולת-עצמי. התהליך הזה נקרא transmuting introversion – לנחם את עצמנו, לווסת את העולם, לרכך את המהלומות של החיים.

כשאנחנו רואים אנשים עם תפיסות נרקיסיסטיות, כשהם מעריצים מישהו זה מוגזם – הערצה היא הערצה טוטאלית, המוערץ הוא אידיאלי ולהיפך – כשאני נמחק, אני לא קיים. גם הפרפקציוניזם הוא סוג של אידיאליזציה וטוטאליות, התבטלות לפני אחרים ("הוא מדהים") – זו חוויה במישור של נרקיסיזם.

בטיפול, אנחנו נותנים לאנשים את אותם חסכים שאיתם הם באים. איך עושים את זה? נניח שמגיע האדם מהדוגמא בהתחלה – איך עושים זאת? אפשר לגלות אהבה והתפעלות לאדם כזה? התשובה – פנטזיות גרנדיוזיות מפצות. אמן יגיד "יום אחד יגלו אותי". ילדים חושבים על סינדרלה.

התפקיד שלנו כהורים ומטפלים הוא להיות זולתעצמי משקף, גם אם אנחנו מרגישים אליהם בוז. יחד עם זאת, הניסיון לראות דברים מעמדת האחר הרבה פעמים מנטרלת את הבוז. אפילו אנשים במצוקות ענקיות, נוכל – דרך התחברות לחוויה שלהם – נוכל למצוא דברים שאנחנו יכולים להעריך אותם. מתוך חווייתו של אדם שעשה ניסיון אובדני, ניתן לזהות, למשל, חוסר הסכמה של האדם עם המצב הקיים. ניתן להעריך זאת. ברגע שתהיה הרמוניה בפנים, ניתן יהיה לעדן את הכמיהה ולהפנות אותה לעולם בצורה יותר מעודנת. כשלא נצליח, כשנשאר הרעב הנרקיסיסטיות והאשם המלווה לה, אנחנו מגלים בתוכנו זעם מאד גדול, על העלבון והפגיעה על ההכחדה של העצמי שלנו על ידי האחר. האגרסיה שלנו אינה דחף מולד כמו שפרויד וקליין טענו, אלא תולדה של מפגש לא מותאם עם זולתי-עצמי שלא נענים, שמתסכלים ושפוגעים. קוהוט דיבר יותר ויותר על אנשים שאינם דווקא נרקיסיסטייים, ולמעשה טען שכל הפעילות האנושית והקיום האנושי תלוי במרחב שכולל צרכים נרקיסיסטים. זה מה שיוצר חיפוש יצירתי, מוכנות להשקיע באחר ואת כל הדינמיקה האנושית.

בעצמי הבוגר יש רציפות בחוויה לעומת העצמי הארכאי, הפגוע שבו יש דיסוציאציות, חלקים – שמפרקים את החוויה מבפנים. במידה רבה, ככל שיש לנו עצמי לכיד והרמוני – נמצא סביבות שמתאימות לנו, וככל שיש לנו עצמי פגוע – נמצא סביבות שפחות מתאימות לנו. הסביבות האלו יגרמו לנו להתפרקות מחודשת.

דוגמא: אדם שבהתבגרותו חש בושה בקשר לעצמו, ולאחר הצבא נכנס למסגרת טיפולית. לאחר שיצא ממנה חש פגיעה נרקיסיסטית עצומה – לא הסכים לעשות כל דבר שיכול להיות כרוך בכשלונות. הרגישות הזו הגיעה לרמה כזו, שהיא מוכרת כבעיה נפשית.

קוהוט טוען שילדים מושפעים הרבה יותר מאיך שההורה מתנהג ומי שהוא באמת, ולא מאיך שהוא מתנהג או מה הוא עושה. ההתמודדות של הילד היא איך למצוא וויסות עצמי, וזה יקרה רק אם לילד יהיו הורים טובים. החיוך הגאה של ההורים ילווה את הילדים כל החיים ויסייע להם בפיתוח זהות עצמית בוגרת. ההורים שיודעים שיש להם בעיות נרקיסיסטיות, צריכים להיות מודעים לכך ביחס שלהם לילדים ובכך הם יכולים למנוע את הפגיעה בילד.                                           

במקביל לכך שצריך לאפשר את הגרנדיוזיות, צריך לזהות שלפעמים האקסהבזיוניזם של הילד מהווה אצלו עצמו חרדה ובושה. ברגע שזה קורה, וזה לא עושה לילד טוב, אנחנו עוזרים לו לווסת זאת למקומות אחרים. למשל – התהליך התקין של הטיפול הוא לאפשר למטופל הגרנדיוזיות החוצה. לפעמים רואים שהמטופל נבהל מהטוטליות של הגרנדיוזיות של עצמו. המטפל יכול לזהות את הליכה הזו "צעד אחד יותר מדי".

הפרעות נרקיסיסטיות:

א.  קוטביות גדולה בין הגרנדיוזיות לבין התבוסה המוחלטת, בין ההאדרה של האחר למחשבות פחותות לגביו. התנודיות מאפיינות את כל ההפרעות הנרקיסיסטיות.

ב. האופן שבו אנחנו מארגנים את האובייקטים העצמאיים הארכאיים. ככל שהם יותר בוגרים – כך נהיה יותר בריאים.

ג. כל אחד מאיתנו בסביבה אידאלית – יפרח. השאלה היא מה קורה בסביבה פחות אידאלית – ככל שהעצמי יותר פגוע נגיב בצורה יותר פתולוגית.

התיאוריה אומרת שבמקביל להתפתחות הפסיכוסקסואלית שפרויד מדבר עליה, מתחת לה, יש מערכת יותר עמוקה שבה יש התפתחות של יחסים עם הסביבה שמושפעת מצרכים ופגיעות נרקיסטיות, מהיחס בין צורכי הזולתעצמי לבין ההיענות של האובייקטים בעולם. לפעמים לא מצליחים לפתור את הבעיות האלו לפני סיום ההתפתחות, ואז הנוירוזות יהיה מושפעות מאותן בעיות. החששות שפרויד דיבר עליהם – סירוס, נטישה של האובייקט האהוב וכד' – שונות מאלו שקוהוט דיבר עליהם. החרדות של קוהוט הם מפני בושה שתציף בגלל שהאקסהביזיוניזם, דכאון, היפוכונדריה (התפוררות והתפרקות – פרגמנטציה), תחשות חולשה פנימית וכאוטיות. לא תהיינה תנודות חלקות בין הקטבים (גרנדזיות-מפלה וכד'), והמעברים הלא הרמוניים יהיו מלווים ביאוש רב.

יש חלוקה למספר מאפיינים עיקריים של פסיכופתולוגיה:

א. אם יש פגיעה נרקיסיסטית קבועה וחזקה, שמעולם לא הצליחה לאפשר לילד למצוא את הפיצויים, את התגובות המפצות, את הוויסות הנכון – בגלל סביבה שמגיבה לא נכון – יהיה מצב של כאוס פנימי מתמשך, המצב הפסיכוטי. אין יכולת לבנות את החוויה בצורה לוגית ולינארית. זוהי הפגיעה הקשה ביותר.

ב. לפעמים תיווצר דינמיקה של דכאון מבוססת גם על נתונים ביולוגיים וגם על המצב ההורמונלי של האדם, אבל במקביל – ישנן תגובות רבות של זולתעצמי שלא התייחס מתוך שמחה אל הילד. משהו מהתגובתיות הזו מופנם לוויסות אצל הילד ויש אצלו דכאון.

ג. כשיש תגובות לא מותאמות של הסביבה האידאלית שצריכה להגיב כזולתעצמי נאדר, תהיה היאחזות/בליעה של הפונקציות האלו לתוך הילד וזה ייקח אותו לקוטב הגרנדיוזי. הוא יאמין באופן מוגזם ביכולותיו – מצבים מאניים.

ד. אנשים שסובלים מבעיה חמורה, אך הצליחו לפתח מנגנוני הגנה וארגון עם שיירים של הסביבה שלא היו פגועים, עם אובייקטים מפצים (חלקים בתוך ההורים) ואלו מאפשרים בנייה של מערכת הגנתית סבירה. מצד אחד יש את החוויה הפנימית הכאוטית, תחושת ההתפרקות הפנימית, אך מצד שני – ישנן ההגנות, הדמויות המפצות או חלקים בזולת שניתן לפצות באמצעותן: בין הפסיכוזה לנוירוזה. אלו אנשי ההפרעה הגבולית, borderline. פגיעה גדולה במקביל להגנות ולפיצויים.                                                 

מערכת הארגון הנרקיסיסטי במצבי משבר. בכל סוג של מצב משבר – הם מכילים בתוכם סוג מסוים של פגיעה נרקיסיסטית. כל מצב טראומטי, שיש בו אירועים פוגעניים ומפרקים, כולל משהו שפוגע במושלמות. איבוד יד, מחלה כרונית – מביאה לפגיעה נרקיסיסטית. משהו שבגרנדיוזיות נפגם. דוגמא אחרת – אנשים שסובלים טראומה דרך פגיעה מינית. הקורבן של date rape יכולה לחוש פגיעה בכושר השיפוט וההבחנה שלה. "הלם קרב" או פגיעות של תאונה – קשורים בשאלה: איך לא שמרתי על עצמי, איך לא מנעתי את זה. הפגיעה היא כפולה – הפגיעה עצמה, וחוסר האונים שמשפיע על הנרקיסיזם. גם הטיפול, בהקשר הזה, הוא פגיעה נרקיסיסטית – מישהו עוזר לנו, אנחנו לא יכולים להתמודד לבד. החלק הארכאי הקדום יוצא על פני השטח. לכן ההתערבות הטיפולית הראשונה היא לרוב mirroring, לתת לאדם פידבק חיובי ולספק את הצרכים שנוצרים. הדבר נכון כמובן בעיקר לאנשים שמלכתחילה הגיעו עם בעיות בטחון עצמי, ואז השבר נוראי הרבה יותר. מתפתחת "העברת משבר" – "מישהו יחלץ אותי", במקביל לכעס ו"קטנות" - מתעוררים הקטבים הכי פגועים. המטופל מחפה על זה – "אתה חייב לעזור לי, למרות שברור לי שאתה ושכמותך לא יכולים לעזור לי".

גם מעברי חיים מעלים מחדש את הפגיעות הנרקיסיסטיות. כל מעבר כזה הוא ויתור על פנטזיות נרקיסיסטיות, על שאיפות נרקיסיסטיות. אמנם מרוויחים דברים, אבל מאבדים דברים אחרים – את החברים, את השפה לפעמים, את המעמד, את החופש וכד'.

בניגוד לפרויד, שמיקד את הפעילות הטיפולית בפירוש ובתובנה, קוהוט מדבר על יצירה של חוויה, איפשור חוויה, בניית סביבת זולתעצמי מגיבה ומזהה את הצרכים. בעיני המסורתיים – עצם העובדה שאתה "מספק" לו משהו היא ראויה לביקורת. הפירוש והתובנה מהווים רק היבט אחד של הטיפול. העיקר הוא ההיבט של האמפתיה.  זה מספק mirroring למטופל. טיפול יכול להתרכז בהגנות – בפעולות הגנתיות שלא מאפשרות למטופל לאזן את החוויה הפנימית שלו. השיקום האמיתי נעשה על ידי האספקה של הסביבה המאפשרת מענה לרעב הנרקסיסטי. דרך תהליך ה-transmuting introversion, לאט לאט, לפי ההתנהגות, דרך הביטוי וכד' – אנחנו מעבירים לשני הרגשה של היענות ואנחנו מאפשרים לו יותר ויותר לבטא את הגרנדיוזיות והאקסהבציוניסטיות שלו. המטפל צריך להשאיר את העצמי בצד, ולהיות מושאל לחוויתיות של המטופל.

שלושה צרכי הזולתעצמי יוצרים שלושה סוגי העברה – Mirroring, אידיאליזציה או תאומות. המטפל יחוש צורך או כפיית מציאות מסוימת – וכך נדע מה סוג ההעברה שמטופל זקוק לה. משהו בתחושת העצמיות נפגע קשה – נרגיש צורך בזולתעצמי משקף. כשהזולתעצמי הנאדר יפוג – בעקבות מוות או אכזבה – נרגיש צורך בזולתעצמי נאדר (דבר שפרויד לא איפשר את היווצרותו). זיהוי הצרכים וההעברות הנדרשות יאפשר להבין משהו עמוק על הפגיעות שיש במטופל.

דוגמא: מטופלת בשנות ה- 50 לחייה, לא נשואה ללא ילדים, שהחיים פוגעים ומעליבים אותה כל הזמן. בתקופות מסוימות של החיים, אנשים לא מבינים אותה. הפתרון – ניתוק היחסים עם אחרים. לפעמים קולטים אותה חזרה, ואז שוב – היא מתנתקת ממי שלא מותאם לגמרי. בשנות ה-50 המאוחרות שלה היה אפשר ללמוד על פיצוי לאובדן היופי – מילוי קמטים, בניית ציפורניים וכד' – שיפוצים. התחושה שלה היה שהיא מאד יפה ושצריך לשמר את היופי. איפיוני היופי נשחקים באופן טבעי והמאבק ממשיך כנגד הגיל. הפנטזיות המפצות הן פנטזיות גרנדיוזיות. היא החליטה שהיא כותבת ספר שהוא ז'אנר חדש – וכשהיא מקבלת הערות, היא לא ממשיכה הלאה את הכתיבה. כך הפנטזיות עולות וגוברות. ההתפתחות הראשונית של חייה היו אמא ששמה אותה על כן גבוה והעריצה אותה ללא גבול והאבא התעלם ממנה לחלוטין. התנודתיות הזו בנתה אותה. גם חייה התעסוקתיים בהתחלה היו "על יד הזוהר", בסמוך אליו אבל לא בו. היא נמשכה לגרנדיוזיות אבל לא הגיעה אליו.

הנרקסיזם נע בין הרמוני לכאוטי, מרוסק ואחיד. לפעמים נעים בצורה מטלטלת בין החוויות האלו.

סיכום

כל אחד מאיתנו נושא בתוכו כמיהה לקשר שיתחזק את חוויית העצמי, שווי, ערך ומלאות. עם הכמיהה הזו אנחנו הולכים לכל מקום ומשדרים לכל סביבה באשר היא. הכמיהה יכולה להיות ברמה הארכאית, ראשוניות ומפורקת, אפשר לחפש זולתעצמי יותר טוטאליים וראשוניים – כמו "ספר שיוצר ז'אנר חדש" – והיא יכולה להיות יותר בוגרת ומכוונת למציאות. אין "או-או" – השקעה בעצמי משפיע על ההשקעה באובייקט ולהיפך. העצמי הבריא לכיד, רציף והרמוני – כולל תפקודים של זולתעצמי שהופנמו בעקבות מגע וקשר עם סביבה שנענית לצרכי הזולתעצמי. הפנמת הפונקציות מאפשרת עצמאות ואוטונומיה. הטיפול, בניגוד לזה של פרויד, מאפשר למצות את החוויה הנרקיסיסטית ולאפשר שוב ושוב הפנמות של הזולתעצמי שלא הצליחו לפתח לפני כן.

זולתעצמי היא חלק מהחוויה העצמית – האופן שבו אני יכול לתחזק את חוויית העצמי שלי. האחר בחוץ, שקיים, מגיב בצורה חיובית לצרכי הזולתעצמי, או לא מגיב נכון. תגובה נכונה תאפשר בגרות ובשלות; תגובה לא נכון תגביר את הרעב. יהיו דרכים אחרות לפיצוי – הגנות כמו גרנדיוזיות. אבל החסכים קיימים כל החיים והאדם נושא אותן בתוכו. הטיפול הוא מקום שמאפשר לפתח ולפתור.

גישה זו מייצגת שינוי גדול בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית, במקביל להמשכיות של הגישות הקיימות לפניה. הגישה מאמצת את הכללים הבסיסיים של הגישות הקודמות לה – אבל משהו איכותית שונה. הגישות של קליין ופרויד – מבוססות על דחפים והמאבקים בהם; וויניקוט, מאהלר וקוהוט – דיברו על תנאי הבשילה הסביבתיים כדי לאפשר לאדם להתפתח, פחות דגש על הדחפים ויותר על היכולת של הסביבה לזהות צרכים שנתפסים כחיוניים לחיים הנפשיים של הילד המתפתח. הגישות הלכו ודיברו יותר ויותר על האינטראקציה עם הסביבה, את הקשרים כמייצגים תבניות בסיסיות לגדילה ולעיצוב חוויות העצמי.

הגישות שנדבר עליהם היום לקחו את קו המחשבה הלאה, בעיקר בהיבטים הקליניים.

ברקע לשינוי הגישה:

א. ההבנה שהמדע (בדגש על מדעי הטבע) לאו דווקא יכול לפתור לנו את כל הבעיות האישיות שנתקל בהם הפסיכואנליטיקאי. במדעי הטבע אנחנו בוחנים תופעות שונות תוך הסתכלות חיצונית על התופעה – הסתכלות פוזיטיביסטית. האם זה רלוונטי למדעי הנפש? לאו דווקא. דמות המנתח הקר וחסר הרגשות – שפרויד וקליין נתנו להם דגש – לא כל כך מאפשרת לפתור את הבעיות: בגלל שהתופעות הרבה יותר "מלוכלכות" בסובייקטיביות של המטפל, אי אפשר לצפות על משהו בלי להיות חלק מהתצפית עצמה. ה"התלהבות" מהמדע שככה ומה שנתפס אז כדבר מרגש ומהפכני – נחשב פחות משמעותי. היום – הרבה יותר זהירים, מערבים הרבה יותר שאלות אתיות.

ב. בנוסף, הידע הוא דבר שתלוי מאד בזווית הראייה ומאיפה אתה בוחר לנתח את העניין. כשמסתכלים על אותו הדבר מזוויות שונות, מספרים "סיפור" שונה. הידע קשור מאד לפוליטיקה – שימוש בכח. האמצעי להשיג ידע ולשלוט בו לצרכי אדם היא אפשרות שמקנה כח: ידע מקנה סמכות שמקנה כח. הידע הוא דבר שמייצג כח – מי שיש לו את הכח מכתיב את הנרטיב המרכזי (כמו ההיסטוריה). מה שאנחנו יודעים ברגע אחד – לאו דווקא קשור למה שנדע אח"כ. בקונטקסט אחר – דברים יכולים גם כן להשתנות. הידע במדעי הטבע הוא מאד אבסטרקטי – קל וחומר במדעי הרוח והחברה. יחסי הסמכות הקלאסיים – כמו בין רופא לחולה – כבר אינם קיימים כמו פעם. בעלי הסמכות של פעם אינם בעלי הסמכות של היום באותו מובן. איזה סוג ידע משמעותי למתן כח וסמכות? הידע המובנה משמעותי יותר מהידע המאובחן והמדעי (התצפיות) – האופן שבו ידע מתורגם לפעולה והמטפל מביא את עצמו להיות קונסטרוקטיבי – בניית ידע בתבנית מסוימת על מנת לעזור למטופל. הידע הוא קונסטרוקטיביסטי. הידע תלוי הקשר.

ג. המהפכה הזו קרתה בתחום התרבותי בכלל – התרבות הפוסט מודרניסטית. בזמן שפירקו הגדרות מסוימות וברורות, יש גם פירוק של הגדרות בתחום הפסיכולוגיות: מהו מגדר? האם הוא קבוע? האם הוא משתנה? האופן שבו אדם מגדיר את עצמו יהיה שונה בהתאם למצב ולאינטראקציה? המיקום של העצמי והאמיתות שאנחנו משייכים לעצמי משתנות כל העת. אם פעם העצמי היה ברור וקבוע, עכשיו הוא משתנה מאינטראקציה לאינטראקציה – אנשים עוברים משפחות, קהילות, עבודות וכד'. התפתחה בפסיכולוגיה גישה מערכתית שהדגישה את החברה – אנשים מבטאים את הסימפטומים כחלק מהיותם מרכיב של קבוצת המשפחה. הילד, למשל, יכול לשים על עצמו פסיכופתולוגיה כדי לפתור מצוקה של ההורים. ההקשר חשוב מאד.

ד. בהקשר המקצועי, הפכנו להיות הרבה יותר צוותיים. רופא, למשל, לא עובד לבד – אלא עם מומחים אחרים בצוות. בתחומים אחרים גם כן – היותנו חלק מצוות הפכה אותנו להיות הרבה יותר חלק מהקונטקסט מבעבר.

ה. העובדות הקליניות, הנתונים והתצפיות הקליניות הפכו להיות יחסיות – תלויות התבוננות. אין מערכת פשר אחת שמושתתת על גישה תיאורטית וידע קליני ושדרכה צריך לפרש, אלא מערכות פשר שונות עם מסקנות אופרטיביות שונות, שיכולות כולן להוביל לתוצאות חיוביות. אם כך, איזה סוג של מערכת קלינית נבחר בטיפול? דברים רבים השתנו בסטינג הקליני כנגזרת – צריך להגדיר מחדש את כל האינטראקציה מטפל-מטופל. פרויד וממשיכיו טענו שיש להם אומץ לבחון דברים שלאחרים אין אומץ לבחון; והיום – יש לנו אומץ להודות שאנחנו לא יודעים הרבה מאד דברים.                                                

כפי שכבר ציינו בשיעורים קודמים – היום הרבה יותר רואים את האדם כבעל בעיות בעצמי. בעבר – הבעיות היו קשורות למשבר בין המצפון למעשים, שגרמו לפעילות נוירוטיות. היום – העצמיות עומדת במבחן, אנשים מאבדים את המשמעות לחיים, את החיוניות והשמחה, שלא יודעים מי הם ומה הם רוצים. תחושות עצמי מפורקות ולא קשורות. המאבק בין התשוקה לחוסר היכולת לממש – הרבה פחות בעייתית. הטיפול כבר אינו ניסיון להגיע לדחפים ולקונפליקטים החבויים, אלא יותר השגת הרגשה של אותנטיות ושמחה פנימית. לא ניתן להגיע להשלכה ולהעברה – בגלל שאין אובייקטיביות של המטפל, שמראה במילותיו ובטון דיבורו את היחס שלו למטופל. אין אנונימיות ואין ניטרליות. לכן, כמו שהמטפל מגבש דעה על המטופל – גם המטופל עושה זאת כלפי המטפל. האם באמת ניתן לא לממש צרכים ומשאלות של המטפל ושל המטופל? האם ניתן לעמוד בתסכול המתמיד בטיפול כל הזמן? לא! אם לא נדע ללכת על קו דק בין אי-מימוש הדחפים והפנטזיות (לטובת העברה) ובמקביל – ננסה לתת להם תחושות שהעולם ייענה לדרישות שלהם, משהו בהם יתייאש בגלל ההליכה על ה"חבל הדק".

היום מבינים יותר ויותר שהצופה הוא חלק מהתצפית – בטח ובטח בטיפול. הדגש הוא כבר לא מה שקורה בתוך הנפש, אלא במקביל ובנפרד – השדה שבין. היא כוללת את התרומות של המטפל למצב שלו ולהבניית הרגשות שלו. מה קורה במפגש, בשדה הבין-סוביקטיבי? באיזה אופן הסובייקטיביות שלי פוגשת את שלך המטופל? באיזה אופן נוצר מפגש ייחודי ומשמעותי – שיכול היה לקרות רק בשתי המערכות הסובייקטיביות האלו?

בתוך התיאוריה, מה שמעצב את התפתחות העצמי הוא לא רק עולם הפנטזיות אלא במידה לא פחותה קשרים, שניתן לחלקם לשני סוגים – מעכבי צמיחה ומאפשרי צמיחה. כפוגשים מטופל, צריך להבין אילו קשרים הפריעו לצמיחה שלו ואילו אפשרו אותה. קשרים הם אבני הבניין של האישיות. ההגדרה הסובייקטיבית של אדם היא שקובעת מהו קשר מעכב צמיחה ומה מאפשר אותה. דניאל סטרן בחן את ההתפתחות הראשונית וזיהה שהיא נעשית מתוך מערכת של אינטראקציות והקשרים, שבתוכו הייתה התפתחות יותר טובה או פחות טובים. הקשרים מעצבים את החוויה האנושית והדחפים – היפוך מסוים לדעת של פרויד (הדחף מעצב את הקשרים). דפוסי הקשר הראשוניים, לפי הגישה הבין-סובייקטיבית, הם שנותנים לדחף את ביטויו. מערכות קשרים מעצבות את האופן שבו נבטא רגשות וסימפטומים. המוקד של הטיפול הפך להיות מוקד הקשר.

הפעולה הטיפולית המשמעותית היא לאו דווקא הפירוש התובנתי, אלא סוג קשר מיוחד – שמהווה סוג של מרפא ומילוי צרכים. במידה רבה, וויניקוט היה מאבות הגישה הזו, אך וויניקוט התייחס בעיקר לאם ולא לדמויות אחרות. הטיפול יבחן קשרים וינסה לזהות אותם – ישים את הקשר במוקד, ולא רק יבחן אותו ב"העברה" ו"העברת נגד" אלא יבחן את ה"כאן ועכשיו", במקביל להיבטים ההעברתיים. גם קוהוט וגם וויניקוט מדברים על תיקון על פגמים וחסכים, שתאפשר גדילה טובה יותר. הגישה הבין-סוביקטיבית מרחיבה את זה – לא רק צריך לתקן את פגמי העבר, אלא גם צריך שיקרה משהו בתוך הטיפול שמאפשר תקווה שיכולים להיות בעולם דברים אחרים – צורת חיפוש חדשה של האדם בעולם בכלל, כדי שיוכל להשיג דברים חדשים. למשל – אם מטופל חווה בתוך טיפול קשר אינטימי קרוב, אך תמיד אצל המטופל זה מתחבר ל"פלישה" של ההורה לפרטיות – הוא יכול לזכות בטיפול לאינטימיות ללא החודרנות. המוקד של הפעילות הטיפולית – קשר שנותן מענה לחוויות. הדרמות האישיות מתפעלות את העולם – אנחנו גורמים לאחרים לשחק בהם ומשחקים בחוויות של האחר. המפגש הבין-סובייקטיבי שואב את האחר לדרמות שלי בעולם שלי.

בחיפוש הסובייקטיביות והבנת מהות האחר, אנחנו באים עם עולם של הטיות שלנו, של תפיסות שלנו – שמטות לנו את החיפוש ואת מערכות הפשר שנעניק אח"כ. לכן – צריך לקחת בחשבון שצריך שאנחנו נהיה רפלקטיבים כשאנחנו בוחנים את האחר. אלו שני תהליכים דיאלקטיים מקבילים – מגע אמיתי ומפגש אמיתי; במקביל לרפלקציה ובחינה ועיון של עצמנו ושל התופעות. הפסיכופתולוגיה יצרה הבנה שהרבה מהמצוקות (שהמקור להן אינן ביולוגי, אלא נפשי חברתי) – יש להן ביטויים רגשיים של דפוסי קשר מכאיבים ובעייתיים, שגורמים להבסה. הקשרים נבנים על בסיס תבניות קשר, שמושתתות על ייצוגים של העולם. אנחנו יוצרים דימויים על העולם, רפרזנטציות של העולם – שנוצרות מהאינטראקציות עם העולם. בראשית החיים – זה יותר ניכר. נוצרות תבניות ודימויים על יחסים בין אנשים: מערכת זוגית, מערכת יחסים בין הורה וילד. אלו חומרי הבניין על מה זה קשר וכל מה הוא מושתת. המערכות האלו חזקות וברות השפעה על החיים העכשוויים.

השפעת הפמיניזם – התפתחות התנועה הפמיניסטיות השפיע על הגישות הבין-סובייקטיביות וההתייחסותיות. הנרטיב היה, למעט אצל מאהלר, נרטיב גברי – תיאור של התפתחות גברית, שמדגישה אובייקטיביות, מרחק, מאבק להיפרדות של הילד מהאם. ההגדרות של איך אדם מתפתח ומהי ההתפתחות הרצויה של האדם היו בראייה הפמיניסטית גבריות. הנרטיב הפמיניסטי טוען שההתפתחות הנשית מושתתת הרבה פחות על אובייקטיביות ונפרדות רצוי. ההתפתחות הנשית מורכבת מקשרים – הרבה יותר משהיה נהוג בעבר. הגדרת הערכיות של נשים הייתה הרבה יותר מקשרים. הן גם טענו נגד הגדרת הפתולוגיה, שבהן הוגדרו מרכיבים נשיים כרעים וגבריים – כטובים. רגשנות יתר – למשל. כלומר – צריך לעשות רוויזיה בכל ההתסכלות על ההתפתחות הרצויה. הטיפול, כמו שהוצג על ידי פרויד, היה דבר מאד סמכותי. הפמיניסטיות דרשו יחסים הרבה יותר שוויוניים – טענו שהגישה הטיפולית היא גברית.

המוקד של קוהוט היה הבנת הסובייקטיביות של המטופל. אבל בפועל – לא ניתן להבין זאת ללא הבנת הסובייקטיביות שלנו שבאה במגע עם המטופל. הטיפול הוא מפגש של שתי מערכות סובייקטיביות שבו לכל אחד יש רצון להשפיע על המערכת הסובייקטיבית של האחר – האופן שבו השני מארגן את החוויות והפעולות שלו. בו בזמן, כל אחד זקוק במפגש להיות מושפע מהאחר, בוודאי כשמדובר בטיפול, שבו המטופל רוצה להשתנות – אבל גם כל אחד בכל אינטראקציה. כל אחד רוצה הרגשה של השפעה, שירגיש שהוא המחבר של הפעולות שלו. במקביל – רוצה להזדהות ולהתחבר עם האחר, לקחת ממנו חלקים לבניית העצמי שלנו. לא יכול להיות מצב שבו נרצה להשפיע על אחר בלי להיות מושפעים במידה כזו או אחרת. אם המטופל לא יחוש שהוא עושה הבדל בחיים של המטפל, לא יקרה שם שום דבר – יש מערכות השפעה הדדיות. בכל מפגש מנסים להשפיע על האופן בו האדם מנתח ומבין דברים, על הסימבוליקה, על האופן שבן אדם יבקש לממש את הצרכים או יבטא רגשות שלו. אנחנו שואפים להשפיע על המתרחש בין שני הצדדים. המערכות משפיעות על המשמעות שמוענקת לאירועים הבינאישיים שמתרחשים במהלך הטיפול – עד כמה הוא התפיסה של האחד או של האחר, עד כמה ניתן לנהל דיאלוג כך ששני הצדדים יוכלו להרוויח מהם ולהיבנות מהם.

אחד הדברים בהם תקרה ההשפעה הכי גדולה הם אותם רגעים של היסחפות, שבהם נמצא את עצמנו במקומות רגשיים שלא תיכננו להיות בהם. אז נהיה הכי פחות מוגנים והכי רגישים לשינוי. מערכות ההשפעה גורמות לכך שאפילו האסוציאציות שלנו תלויות במציאות הבין-סובייקטיבית, אפילו שהן נתפסות כמשהו אישי. כנראה שהיא הייתה מתעצבת אחרת בהקשר אחר. המשמעות של הטיות המטפל, של ראיית העולם הספציפית שלו, של האופן בו הוא מגיב למטופל – הובנו עוד על ידי ההוגים הקודמים. עם זאת, הם לרוב הובנו בהקשר של העברת הנגד. פרויד ראה בזה משהו שמכניס רעש, שמפריע להבנת המטופל. הצורך תמיד היה בניקוי העברת הנגד, בסיוע מטפל נוסף או מדריך. ברגע שנניח שהסובייקטיביות של המטפל תשפיע על הטיפול בכל מקרה, אין צורך בניקוי הזה. הגישות הבין-סובייקטיביות מייחסות, לכן, חשיבות אחרת להעברת הנגד. התגובות של המטפל באינטראקציה הן לא רק העברות נגד, אלא עניין שצריך לנתח ביחסים. כנראה שיש מסרים בין המטופל למטפל. הסובייקטיביות תתבטא בתבניות ההקשבה שלנו, למשל – עוד לפני כניסת ה-input של המטופל. מי אנחנו, מה אנחנו ומה אנחנו יכולים להפיק מאדם אחר?

אם האינטראקציה היא כזו פרטית – מה ניתן להכליל מזה? איך ניתן להשתמש בזה לעזרה למטופל? רגשיות של אדם אחד עוברת לאדם אחר – כשיושבים עם מישהו דיכאוני, נדבקים בזה. כשאתה נמצא עם אדם שמתנתק (אפילו זמנית) – אתה מתנתק בעצמך.

הקשר הטיפולי

כל הזמן מתנהל דיאלוג לגבי משמעויות היחסים בין המטפל למטופל – לגבי כל נושא שנידון. אין דרך אלא ליצור קו-קונסטרוקציה (co-construction), הבניות משותפות של ההעברה ושל העברת הנגד. למשל – מטופל אומר למטפל שהוא נראה לו כועס; המטפל יכול להגיד למטופל שהוא טועה ולנתח מה הניע את המטופל לומר זאת; מנגד המטפל יכול להגיד למטופל שאולי יש אמת בדבריו, ולהגיד למטופל שאולי משהו עובר ממני ולא שמתי לב אליו, ומציע לבחון את הדברים יחד. רק מתוך הקשבה למטופל אפשר להתקדם בטיפול – במקביל לכך שמאפשרים אחד לשני להשפיע זה על זה ועל תפיסותיהם של הצדדים. בעבר – המטפל היה מערער את האמת של המטופל ואז מציע הסברים ורעיונות לבנייה מחודשת; אם זה לא היה מצליח – מנתחים את ההתנגדות. רק מתוך הנכונות להיות מושפע, ניתן להתקדם. כ-90% מהמטפלים בארץ הם דינאמיים, מהם כ-25% הם בין-סובייקטיביים או התייחסותיים.

אם הכל הדדית – מה הסמכות של המטפל? מהי המומחיות שלו? המטפל הוא מומחה בקידום קשרים בין-סובייקטיביים. גם באמצעות רפלקציה וגם באמצעות הבנה והזדהות, מסוגל להרים את הקשר להיררכיה יותר גבוהה. אם אני אצליח לעשות את זה מול המטופל – אני אלמד אותו משהו חשוב שיוכל לקחת לכל קשר בין-סובייקטיבי, משהו על מה שהוא יכול לתת ליחסים ויכול לקבל אותם. אפשר לגדול מהקשר הסובייקטיבי. המטפל עוזר למטופל להבנות את המציאויות הפנימיות והבין-סובייקטיביות שלו. יחד נבנה תבניות משותפות שגם אתה תוכל לקבל, להבין ולהזדהות איתן. המסע של הטיפול הוא דרך בה נגיע לתובנות משותפות, מסע של גילוי ושל חשיפה. חשוב לדעת ברקע לטיפול שיש אמיתות קליניות והגדרות מציאות. אף אחד לא מבקש שהמטפל יזנח אותם – אלא שיבין את היחסיות: גם לאחר שבא מעמדת המטופל יש אמיתות והבניות שיש להן חשיבות. רק מתוך עמדה שהאמת היא בכל זאת יחסית ושההגדרות שלך הן טנטטיביות ויחסיות – ניתן לנהל תקשורת אמיתית.

ניצול מיני בגיל מוקדם גורמת לכך שאדם מאבד את תחושת המציאות שלו – מי רצה מה? מי אשם? מי עשה מי למה? דבר ראשון צריך לעזור לאדם שעבר התעללות מינית – זה להבין מה קרה. גם אנשים במצבים מבולבלים זקוקים להגדרת מציאות. במצבים מסוימים צריך לדעת מה המציאות – לא מספיקה הסובייקטיביות של האחר ושלי. העובדה אם היתה או לא היתה התעללות משמעותית לטיפול. צריך לשים עוגני מציאות במקביל לטיפול.

איך אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים? פרויד דיבר על המודל הארכיאולוגי – ארכיאולוג חופר, מוצא דברים ומקנה משמעות למה שמצא. חופר עוד קצת ומוצא עוד קצת. החפירה הייתה דרך האסוציאציות ועוד אסוציאציות, נמצאו ממצאים שאותם המטפל בחן.

הגישות הבין-סובייקטיבית וההתייחסותית מדגישות גישות קודמות וכוללות חלקים מהן, אבל הדברים נלקחו צעד אחד קדימה – ובעיקר: קיומו של דיאלוג כחלק מהקשר, הקשר כמוקד של התפתחות ושינוי. אם בעבר פרויד וקליין הצביעו על החשיבות הגדולה של הבנת חיי הפנטזיה, הקונפליקטים וכד' – אלו נשארים ברקע, אבל המוקד הוא הקשר כמוקד חייו של המטופל. יש משהו ספציפי שקורה כאן ועכשיו – ותפקיד המטופל הוא לקדם את מה שקורה "כאן ועכשיו". זה יוצר תבנית חדשה ונותן שמות ותיאורים לתופעות שהרבה מטפלים חשו אותם קודם לכן, אבל התיאוריות האלו סידרו אותן.

האם כללי הברזל של פרויד – אנונימיות, ניטרליות ופרישות – צריכים להיות כל כך ברורים, או שמא הם יכולים להיות מוגדרים אחרת, אולי אף ספציפית לכל קשר. הקריטריון כבר אינו אם הטיפול יעלה את המטופל את הקונפליקטים ויבצע העברה, אלא האם התערבות של המטפל מקדמת את הקשר הטיפולי או לא? האם אנחנו מצליחים להרים את הקשר לרמה אחרת של אינטימיות והיענות לצרכים – מפגש אמיתי וכן בין שני אנשים – או לא? זה רלוונטי יותר מהעמידה בכללי הפסיכואנליטיקה. ניטרליות עדיין חשובה מן הסתם, וכך גם אנונימיות ופרישות, אבל מסתכלים עליהם בראייה כוללת – לא הולכים לקיצוניות.

מהו הידע הטיפולי? פתאום לא כל כך ברור שמה שאנחנו יודעים דרכו את מה שאנחנו יודעים בטיפול הוא הדרך הנכונה לדעת. בגלל שההגדרות שונו – צריך לשאול אם אנחנו "יודעים" באופן ש"ידע" הוגדר על ידי פרויד וממשיכיו – פוזיטיביסטית ואובייקטיבית, ללא קשר לעמדה ולאישיות של המטפל. האם ניתן בכלל במערכת יחסים כזו לדעת משהו בצורה אובייקטיביסטית וחד משמעית? פרויד דימה את הפסיכואנליטיקה לארכיאולוגיה ול"מציאה" של דברים. הגישה הבין-סובייקטיבית טוענת שהיא לא "מוצאת", היא "בונה" ו"יוצרת". לכן, מיוחס לגישה קונסטרוקטיביזם – כשמסתכלים על "ממצא" מזוויות שונות, ניתן להבנות את זה בצורה שונה. בנקודות זמן שונה בטיפול, אותה עובדת חיים מקבל משמעות ממה שהיא קיבלה מספר חודשים קודם. הפרספקטיבות השונות על ה"ממצאים" מאפשרת פרשנות שונה. המציאות נבנית בצורה שונה על ידי אנשים שונים ובעקבות נקודות מפגש שונות. הידע הוא קונסטרוקטיביסטי – כשאנחנו באים לטיפול, אנחנו באים עם הידע התיאורטי, הניסיון והחוויות האישיות ובונים משהו יחד.

לא ניתן לחקור את החוויה האנושית באמצעות עקרונות מדעי הטבע. אם ננסה לזהות באילו מקרים המטופל "מתפרק", נזהה משהו בקונטקסט שגרם לו להגיע למצב הזה. משהו בסיטואציה היה עבורו טריגר להתפרצות. לא כל אחד יגיע לפרץ זעם, אבל לכל אחד יש את הנקודות שלו – בהן הוא מתפרק ומאבד שליטה. במקום לדבר רק על האדם, אפשר לחקור את הקונטקסט ולעסוק בהשלכות שלו על המטופל. נעסוק הרבה יותר בפרשנות שאנשים מעניקים לחוויות שלהם, ולא לתת להם תבניות תיאורטיות או קליניות. אנחנו בונים יחד את ההבנות לגבי מה שקורה למטופל.

כדי שאדם ישיג משמעות ואותנטיות, אנחנו מחפשים את המשמעות יחד עם המטופל, בוחנים את ההקשר ואת היחסים הטיפוליים – לא כדי להגיע לאמת מושתתת התיאוריה, אלא כדי להגיע למשהו אמיתי, נכון וצמוד לחוויה.

הגישה הבין-סובייקטיבית התפתחה על ידי ממשיכי קוהוט – אבל בניגוד לו, היא לא ראתה את המטפל כ"מושאל" לסיטואציה, אלא כחלק מהאינטראקציה. הגישה ההתייחסותית היא גישה ששילבה גם את יחסי האובייקט. הגישות מתכנסות לבחינה דומה של המציאות. עולם המושגים שונים, אבל ניתן לשלב או להחליף ביניהן. הגישות התפתחו במקביל והתכנסו.

הגישה ההרמנויטית

הרמנויטיקה – מציאת משמעויות בתוך טקסטים תוך שימוש במתודולוגיה שהרחיבה את המשמעות שניתן להפיק מהטקסט. הטקסט היה חשוב ולא העובדות ההיסטוריות או הארכיאולוגיה. זו גישה שהשתמשו בה לחקר כתבי קודש. הגישה הושאלה לטובת הגישה הבין-סובייקטיבית. הגישה הזו יושמה בניתוח של טקסטים ככלל. היא מושתתת על הבנה של המשמעויות של פרטים שונים לפי הקונטקסט. העשרת הידע על ידי הבנה של יותר ויותר נתונים מההקשר. כל פיסקה מקבלת משמעות לפי המיקום שבו היא נמצאת בטקסט כולו. בהיסטוריה, למשל, אם תשמע על עובדה היסטורית, איך תעמיק את הידע שלך בנושא? מעצם העובדה, אתה יוצר קונטקסט לפי האווירה ההיסטורית שברקע, לפי תפיסתך, של העובדה. משליך אותה על היכרותך על התקופה. בנוסף, ניתן לקרוא עוד חומר על התקופה והמקום, וזה מגבש את הקונטקסט שעליו אתה מסתכל. העובדה הופכת ליותר ספציפית, ייחודית ובעלת עומק.                                                                      

באותה צורה אנחנו פועלים בפסיכולוגיה – התבוננות בתופעה (דלוזיה פסיכוטית, למשל), בחינה שלה בקונטקסט של תופעות בכלל, על האדם הספציפי, על המפגש – ואז נותן משמעות יותר ספציפית. ככל שתאסוף יותר נקודות בירור וחקירה, ההקשר יהיה יותר אינטגרטיבי. התופעה הזו נקראת מעגל הרמנויטי – מהכלל לפרט ומהפרט לכלל. המעגל מזין את עצמו. הסטריאוטיפ, ברגע שאדם נכנס לטיפול, הוא כבר קונטקסט.

איך נבחן את התקפות של הידע שלנו בהנחה שהמעגל סגור ומחזק את עצמו בצורה מעגלית? הרבה פעמים, בשיחות רגילות, התיקוף הסובייקטיבי של הידע היא לפי האסטטיות והשלמות של התוצר – של המעגל הכולל. ניטה יותר לקבל טיעונים ופיסות ידע אם הן תהיינה מאורגנות בצורה טובה. (הגישה הנרטיבית שתפסה לאחרונה תאוצה היא גישה שמושתתת על מארג של משמעויות עבור המטופל, תמונה שלמה ואסטטית של המציאות). כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו, יותר מכווני מטרה. עם זאת, זה לא מספיק. אנחנו חייבים לתקף את הממצאים וצורות הידע שנאספו שצורה הרמנויטית במציאות חיצונית לטיפול. צריך לבחון את הדברים מחוץ ל"זוג הטיפולי", מחוץ לקליניקה. כשנוצר שינוי כזה ב"עולם החיצון", צריך לחזק אותו. חשוב לבחון את הדברים בקנה מידה חיצוני ואובייקטיבי. הרבה פעמים התיקוף הפנימי הוא גם בתוצר, וגם המטופל ירגיש הרבה יותר נתרם כשנגיע לצורות הידע האלו. אנשים באים כדי ליצור שינוי בחיים – יחסי אובייקט אחרים.

פרויד דיבר על צורת הקשב שיש להקשיב למטופלים – "קשב מרחף" – כמו שפרפר מעל פרח, הקשבה בצורה לא מתנשאת וללא משוא פנים. אם אתה מקשיב לאסוציאציות של אדם על חלום, יעלו עוד ועוד אסוציאציות. מתוך הקשב המרחף תתחיל לזהות דפוסים וקשרים בין האסוציאציות, חיבורים בין חלקים שונים, חוקי ארגון בתוך החומר האסוציאטיבי של המטופל. עד היום – מאמנים מטפלים לעשות זאת: לא להיות שיפוטיים, להקשיב, ולארגן את החומר. אבל אם אנחנו מניחים שכל אחד בא עם הסובייקטיביות שלו, האם ניתן להעלות על הדעת את הריחוק והריחוף? קשה להאמין. אפשר להתאמץ, אבל  אי אפשר באמת להגיע לשם. קוהוט אמר שרק באמצעות אמפתיה ויציאה מהעצמיות שלנו נוכל לסייע למטופל. אנחנו מגייסים אמפתיה בשביל להבין את האחר. המצב הזה קיים בין שני אנשים כי במידה מסוימת אנחנו חווים את אותן החוויות. אמפתיה ואינטרוספקציה יוצרות תהליך מעגלי: התכווננות אל הזולת תוך פרידה זמנית וחלקית של הסובייקטיביות האישית, וחזרה להתכווננות אל סובייקטיביות זו ולבחינתה מול זו של הזולת.

ההארה של תבניות תמטיות חוזרות על עצמן בכל מיני תחומי חוויה וחיים של המטופל. חייבים למצוא את התמה הזו גם בהקשרים אחרים – אחרת אין לה קיום עצמאי בהקשרים שונים. הדבר זהה לרפלקציה של ניסויים במדעי הטבע – אם אין חזרה בהקשרים שונים, לא נאמין לתוצאות הניסוי.

מקור הסמכות משתנה בשיטת הטיפול הזו – אין למטפל זכות "לשפוט" או לפרש. מתוך סמכות הידע שלנו, נקדם קשרים בין-סובייקטיביים שבהם אנשים ירגישו משפיעים ומושפעים. נקדם מערך כזה שיכול לאפשר למטופל להבין משהו לגבי בניית מערכים בין-סובייקטיביים בעולם החיצוני. הסמכות שלנו היא מעצם יכולתנו לפתור את הבעיות. כשניתקל ב"אין כניסה" בטיפול, נשתמש במיומנות שלנו כדי לעקוף זאת וזה מהות הטיפול.

בניגוד למיתוס המקובל שלא מחלימים מסכיצופרניה ומחלות קשות אחרות, מסתבר שניתן לשפר את המצב. יותר מכך – אדם יכול להגדיר את ההחלמה שלו אחרת – הוא יכול להרגיש טוב יותר בהתאם להגדרה הסובייקטיבית שלו את ההחלמה. הוא שיגדיר מהו שיפור, ובכך ישפר את מצבו. אנשים הגיעו למצבים של סיפוק מחייהם וירידה ברמת החרדה – כשפונים לצד האישי של כל אחד. מצד אחד עוברים למצב יותר אובייקטיבי בעולם הפסיכולוגיה (ניסויי מח וכד') ומצד שני – יש נטייה חדה לעולם הסובייקטיבי והאישי. זה בא מתוך ארגוני צרכנים בתוך הקהילה הפסיכואנליטית.

הגישה הבין-סובייקטיבית היא קשה יותר למטפל – כי צריך "להמציא" את התיאוריה לכל מטופל מחדש – להבין מה חסר לו ולעזור לא פרטנית ולא לפי שבלונה.

הפעלה Enactment (או תפעול) – המטפל מתפעל את המטופל ולהיפך. המוקד של הטיפול הוא העברה והעברת נגד. חלק מתשומות המשתתפים במפגש הטיפולי הם תוצרים מילוליים (השמת שמות, למשל) עם מסרים של אדם אחד לאחר – תוצר של תהליכים נפשיים מורכבים וזמינים. חלק אחר – תוצרים לא מילוליים, בלתי זמינים למודעות, מנותקים שלא ניתן או שאין רצון לדעת אותם. יכול להיות בביטויים כמו תנוחה, צורת ישיבה וגם באופן שבו אתה אומר את המילים (נימה, טון וכד'). הדברים האלו משפיעים ומושפעים מהאחר. לפעמים אלו דברים שלא קורים – למשל אם המטפל חש צורך לחבק את המטופל, גם אם הוא לא עושה זאת, הוא משמעותי. Enactment היא מערכת רחבה שאדם יוצר מול הרבה אנשים בעולם – שמאפיינת אותו. למשל – ילד שגדל אצל אם מדוכאת מפתח מערכת של התנהגויות שמכוונת לשמח ולהכניס חיים באמא ה"מתה". האמא ה"מתה" משדרת לה את ה"מוות", והוא מנסה להכניס בה חיים. רק אם הוא מגיב לאם יש מערכת יחסים בריאה. יש פה מערכת של תפעול הדדית – האדם יכול לתקשר עם השני רק דרך הenactment. זוהי מערכת רחבה, כללית, שמאפיינת את התפתחות האדם, את יחסי האובייקט הראשונים שלו. עם המערכת הזו הוא בא לטיפול והוא גם מתפעל את המטפל לפי המערכת הזו. למשל – הילדה טיפלה באמא שלה החלה "לטפל" בחמישה מטפלים. היא משחזרת את המצב המקורי כך שהסביבה תגיב לי באותה צורה. יש אינטראקציה בין הסביבה לפרט.

צריך לזכור שבתוך הסיטואציה הטיפולית, עוצמתן של כל מילה וכל פעולה מוגברת – ובעיקר הפעולות. הפעולות מאד נדירות (לפעמים תוצר של השתיקה) – וכל דבר שקורה פיזית הוא משמעותי. יש אנשים שהדרך שלהם לתקשר, בעיקר במצבים של מבוכה וחוסר שליטה, היא לפתות את האחר באמצעים שונים. אם המטפל מרגיש נסחף לפיתוי. לפעמים מרגישים שיוצאים מטיפול עם מתח וחרדה ומרגישים צורך להרפות את השרירים. לפעמים מרגישים את עצמנו פועלים בצורה מאד ספציפית. שורשי הדברים האלו בשני אנשים – במטפל ובמטופל – וקשורות בפעולות ופעולות נגדיות. אדם מפתה אנשים שרוצים להיות מפותים – הם משדרים את זה. הכל הדהוד הדדי. אתה חש את האחר והוא אותך ואתם משחקים אחד את השני בפנטזיות שלכם. רק בעקבות ההיסחפות ל-enactment, מבינים משהו משמעותי על הטיפול. זה יהיה כל כך חזק – שזה יעביר מסר מאד חזק. רק כשתתן למטופל לטפל בך או שתתפתה, תבין שיש משהו שאתם משדרים זה לזה שיוצרת את הדרמה עם אותו המטופל. זו ההפעלה במובן הרחב של המילה. אפשר לתפעל את העולם לתת מענה לצרכים שלנו גם ללא מילים. השפה הזו הייתה קיימת ללא הצורך במילים. המילים נוספו לצורות התקשורת האלו, אבל לא החליף אותם. הקצה הפרימיטיבי של החוויה מתוקשר אל הזולת באמצעים לא מילוליים על ידי Enactment ו- Enactment נגדי. אנחנו נותנים מקום לפעולה, גם אם לא פעלנו אותה.

מטופל מסיים היה רוצה לדעת דברים על חייו הפרטיים של המטפל, אבל השני לא מעוניין לנדב פרטים כאלו. אחרי מספר חודשים, המטופל שואל את המטפל משהו אישי על חייו והוא עונה לו ישירות – משהו בתוכו הגיב למטופל. למרות שאלו מילים – זו עשייה ופעולה. זה Enactment – המטפל הופעל לומר משהו על חייו, לא כחלק מאג'נדה טיפולית אלא נוכח הנסיבות. למה זה קרה? כי במידה מסוימת הוא חש שהמטופל נמצא במקום אחר בתוך הקשר, שיש סוג אחר של קשר ביניהם, שיכול להכיל עכשיו משהו שקודם לא היה יכול. המטופל חש שהוא יכול לשדר למטפל את השאלה הזו, כי הוא הרגיש קירבה מסוימת והזדמנות. כל אחד חש שזה נעשה ב"הזמנה" של השני – יש פה הלוך ושוב. אם הדבר הזה לא היה קורה, לא היינו מבינים משהו בקשר לקשר. יכול להיות שזו "פשלה" או מעשה בלתי מתוכנן – אבל הוא יצא בצורה מפתיעה לטובה. רק אחרי שזה קרה, אפשר להבין את ההפעלה ההדדית והתקשורת. זוהי נקודת תפנית.

הנקודות הטיפשות - מה שהמטפל אינו יודע עדיין, אבל זה "ברח" לו; הנקודות הקשות - מה שאינו חופשי לדעת בגלל הטיות נרכשות והעדפה לתיאוריות ולטכניקות מסוימות; הנקודות העיוורות שלו - אובדן האחיזה במה שידע או חשב שידע, עקב קונפליקטים פנימיים. הוא לא יכול לומר את העניין כי הוא בקונפליקט, אבל הוא משדר את זה בדרך שונה והמטפל יחוש את זה. אלו רגרסיות לנושאים שקשורים ב"מלכודים" שלנו.                                                                                          

אם אנחנו רוצים להיות מאד מאורגנים, לרוב נימנע מלמסור תשדורות. אבל גם אם נאמץ פוקר-פייס, הדברים יתוקשרו. המטופל לומד אותנו כל הזמן, מעלה בפני עצמו השערות לגבי מי אנחנו וכד'. המטפל ישקף את העניין הזה בכל מיני Enactments – אבל אם לא נאפשר חריגה מהאג'נדה שלנו ומהנוקשות שלנו, נפספס חלקים. לא נדע על כמה המטופל מפתה אם לא נתפתה. לא נדע עד כמה הוא חודרני אם לא נאפשר לו לחדור אלינו. למטפלים צעירים המצב הזה מעט קשה, הותיקים – מרשים לעצמם יותר חופש והם יותר קשובים להפרעות שלהם. זהו תחום הביניים. לחקור את ה- Enactment זה לחקור את הבין-סובייקטיביות.

ההכשרה המקצועית היא להתיר את הקשר הסבוך על ה- Enactment, לעשות רפלקציה, לנתח ולהפיק מידע בנוגע לדפוסים שלו, על האופן בו הוא מפעיל אחרים בחייו באמצעות ה- Enactment. צריך לזהות את המרכיבים שלנו – איפה אנחנו שלחנו מסרים שעוררו את המטופל?

פרויד טען שלא יכול להיות מצב שאמירה וחשיבה קורים יחדיו – אלו מצבים אקסקלוסיביים שלא באים יחדיו. לכן – הוא טען שצריך להביא את הכל למצב הדיבורי והמחשבתי. היום טוענים שלא כך. פרויד דיבר על Acting Out – מושג דומה ל- Enactment. זוהי התנהגות שמבטאת דחף מסוים או נגזרות שלו. בתוך הטיפול זה מופיע בדרך כלל ביחס לפנטזיה שקשורה בהעברה. מטופל יכול לא לבוא לחלק מהטיפול כביטוי להעברה לא מודעת של משאלה אגרסיבית כלפי המטפל. במקום לבטא את זה במילים – הוא יתורגם למעשה: איחור, למשל. Acting Out היא הפעולה שמוציאה את העניין מהתודעה לשטח. לפעמים גם עושים Acting Out מתוך חשש להעמקה. לפי פרוידיאניים – צריך לפרש את זה, ובפעם הבאה ניתן יהיה לדון בזה במילים. לפעמים ההעברה, כולל ה-Acting Out, היא גם דרך להיזכר בדברים מסוימים או להימנע מלהיזכר. ה- Acting Out לפי פרוידיאניים היא עניין אישי-דחפי, ללא קשר לאינטראקציה. זה אחד ההבדלים מה-Enactment.

הזדהות השלכתית הוא מושג קלייניאני – סוג של הגנה פרימיטיבית, הימנעות מהחרדות הסכיצופרנואידיות. האגו מוציא מתוכו חלקים רעים – מושמים אצל האדם האחר עם ניסיון להיפתר מהם, וגם לשלוט באובייקט ולהשתלט עליו. המטפל, לפי הגישה הקלייניאנית, הוא כלי ריק. או שהמטפל מזדהה עם מה שהושלך עליו ופועל מתוך זה, או שהוא מנתח אותו ונעזר בו בשיתוף המטופל. המטופל מגרה בי משהו שונה ורגיש, ואני מגיב מתוך החלק הזה. הוא "שם" את החלק אצלי – ואז הוא יכול להתנתק ממנו, הוא לא מוטרד. אם המטפל מסוגל להבין את זה, אפשר לפרש את זה למטופל ולסייע לו ללמוד משהו באמצעות זה. המושג הורחב לאורך הזמן – ביון המשיל את המטפל למיכל – הוא לא רק מחזיר את ההשלכה, אלא מחזיר אותה מפורשת. ההבדל בין הזדהות השלכתית ל- Enactment: מדובר בחלק רע ובעייתי, דחפי שלילי חזק (ב-Enactment לאו דווקא). כמו כן, זהו תהליך חד כיווני – מהמטופל למטפל (ולא דו סטרי כמו Enactment). הנקודה האחרונה היא ש- Enactmentהיא תמיד פעולתית, וההזדהות ההשלכתית יכולה להיות פעולתית, אבל יכולה גם להיות במילים

המושג Enactment מייצג תיאוריה של two person psychology ולא one person psychology. התפעול ההדדיים בEnactment מלמד את המטופל איך לקיים מפגש סובייקטיבי תקין. Enactment תמיד קשור בהתנהגות או פעולה, גם אם היא נבלמת על ידי אחד מהשניים.

Role Responsiveness (מושג שתווה סנדלר, שקשור לתיאוריות הקלאסיות ולא לבין סובייקטיביים) - ההעברה אינה רק התקה של משאלות ליבידינאליות ותוקפניות, אלא תופעה הכוללת גם את נסיונותיו של המטופל להפעיל את המטפל (באמצעות אינטראקציות עדינות, מילוליות ולא מילוליות), במטרה לממש את הדרמה הפנימית, את יחסי התפקידים הפנימיים שבין עצמי לאובייקט. זהו גם האופן שבו הוא מפעיל את המטפל לגלם תפקידים על מנת לממש משאלות ליבידינליות ותוקפניות. המטפל משתתף בדבר הזה, לוקח חלק בדרמה הזו, כי באיזשהו אופן גם למטפל יש מימוש של נגזרות של דחפים עבורו עצמו. המטפל עשוי להיות מודע לזה רק ברגע שזה כבר קרה והמטפל נסחף ותופעל.

ההגדרה של Role Responsiveness דומה ל-Enactment של הגישה הבין-סוביקטיבית – אבל הפעם זה חד כיווני: מהמטופל שמפעיל את המטפל. ישנם שני הבדלים עקרוניים:

א. Enactment הוא חלק מהאינטראקציה, ולא עניין חד כיווני.

ב. סנדלר ממקם את ה- Role Responsiveness בהקשר לעניינים דחפיים, בהקשרים פרוידיאניים. מכאן – שהכל קשור לדחפים היצריים הראשוניים. לעומת זאת – הבין-סובייקטיביים לא ראו בדחפים דבר עקרוני כל כך.

מצבי עצמי – אופייני לגישה ההתפתחותית בפסיכואנליזה. אלו מצבים פסיכולוגיים שמופיעים בהקשר בין-סובייקטיבי ספציפי. מצבי העצמי הם מצבים עם תבניות פסיכולוגיות ייחודיות, עם תפיסות מציאות ספיציפיות, רגשות אופייניים, תבניות ייחודיות שמופיעות בהקשר הזה ולא בהקשר אחר – להבדיל ממצבי עצמי שונים. אפשר להגדיר זאת כ"אישיויות שונות" במצבים שונים. בדרך כלל, מצבי עצמי אלו יכולים לתקשר עם מצבי עצמי אחרים – דיאלוג בין החוויה העצמית במצב אחד עם מצב אחר. למשל – מישהו בטראומה: ישנם זכרונות שניתקים מהזכרון הרגיל; עם זאת, ישנן אסוציאציות, תחושות וחוויות שמקושרות אצל אותו אדם לטראומה – וייתכן שהיא תיתקל בהם. למשל – אישה שנפגעה מינית עלולה לחוות חזרה אל הטראומה במפגש עם גברים. החוויה הקודמת משתלטת על החוויה העדכנית בסיטואציות מסוימות. בסיטואציות אחרות – היא תפעל באופן שונה. גם אם לא עברנו טראומה – נוצרים נתקים כאלו בין אופן הפעולה שלנו במקרים שונים. בטראומה – הדבר קיצוני ומורגש הרבה יותר. הזכרון שאנחנו אחרת בסיטואציה אחרת הוא הקשר בין ה"עצמי" במצבים שונים.

למעשה, המקור לתפיסה זו היא בתפיסה הפילוסופית של ה"עצמי" כישות מבוזרת יותר. יש לנו "דמויות" שונות, שהסך שלהן הן העצמי שלנו. הדמויות האלו מנותקות אחת מהשניה. ישנה טענה שמצבי העצמי מנותקים זה מזה יותר מבעבר – בגלל החיים המודרניים וגם בגלל שהיו אנחנו יותר ויותר צריכים לעבוד כצוות, ולכן כפרטים אנחנו מאבדים את העצמיות שלנו. העצמי הרבה יותר מוגדר מתוך הקונטקסט והסיטואציה (ולא רק ממרכיבי האישיות). ההגדרה המגדרית היא מול הפרטנר, למשל. לפיכך – דברים השתנו מהותית בהגדרות העצמי של כל אחד.

מצבי עצמי מסוימים יכולים לעלות לקדמת הבמה, או לדעוך לתקופה מסוימת. אנחנו יכולים לקורא לחלקים השונים ברגע שאנחנו נזקקים לו. ככל שהמצבים יותר קיצוניים, ככה מתפתחים מצבי עצמי מנותקים יותר מה"נרטיב" המרכזי של האדם.

הדרך של המטפל ללמוד על המצב של המטופל היא דרך שורה של אינטראקציה שונות עם אותו המטופל. לדוגמא – מטופל עיצב לעצמו מצבי עצמי שיתאימו למצבי הרוח של אימו, לה יש הפרעת אישיות. מטפל יכול להיות עבור מטופל כל מיני דמויות. הוא יוצר כל מיני הקשרים בין-סובייקטיביים מול המטופל כדי להעלות בו על מיני מצבי עצמי. המטפל יכול להיות מאהב, מחנך וכד'. כל אלו יוצרים ומפיקים מצבי עצמי שונים אצל המטופל. הדיאלוג הוא משא ומתן שונה בין מצבי עצמי שונה. אדם דכאוני יהיה כך רק במצב עצמי מסוים. הדכאון לא יהיה דבר המאפיין אותו רב הזמן.

נוצרים דפוסי ארגון חוויה חדשים – הם מקנים ארגון ומבנה לחוויה בצורה אחרת. כל הזמן יש תנועה בין אופני ארגון החוויה השונים. לפעמים יהיו מצבי עצמי שהם ממש הפוכים זה לזה – יוצרים תחושה של דואליות, סתירה פנימית. למשל – ידידותיות מול אפאתיות. לפעמים נוצרת הדואליות הזו.

ניתן להשתמש בשיטה זו להתמודדות עם התיאוריות הקלאסיות – פרויד היה אומר שדינמיקה כזו היא קונפליקט בין דחפים, או בין האיד לסופראגו. ההתבוננות מזווית זו אומרת שזו אינה סתירה דווקא.

מצבי עצמי מנותקים יהיו במצבים שמציפים וקשה להכניס אותם לתוך מנגנון ההיזכרות הרגיל שלנו. הזכרונות שקשורים לטראומה יהיו לרוב קשורים בהיבטים חושיים שונים – תמונות וריחות. האירוע עצמו לא ייזכר – אלא רק התחושה החושית. הנרטיב האישי שלי, המטאפורה לעצמיות שלי, יהיה למעשה כמה נרטיבים: לרוב יחולק לנרטיב המרכזי (שיש לו רציפות והרמוניה, שנוח לנו ללכת איתו), ולידו נרטיבים נוספים ופחות בולטים. נרטיבים אלו הם מצבי העצמי השונים – האישיויות השונות שנדחקו למקומות שונים. לפעמים הופעה של מצבי עצמי נתפסת כרגרסיה – למשל, אישה שעברה פגיעה מינית יכולה ברגע מסוים להיכנס למצב כמו רגרסיבי, אבל בעצם זה מצב עצמי שקשור לאותה פגיעה מינית. פרויד היה מדבר על רגרסיה, שדרכה נבין את המשאלות והדחפים. פה נגדיר את זה כמצב שונה. כשמישהו מדבר על תקופה טראומטית בחייו, לפעמים הוא ידבר בגוף שלישי, או יתאר את המצב כצופה מהצד. כך – הוא מנתק בין שני מצבי העצמי.

ניתן גם "לזמן" את מצבי העצמי – למשל, אם אתה צריך להיות באיזה "תפקיד" שיש בו משהו אכזרי, אתה יכול לקרוא למצב עצמי שלך שהוא אכזרי ויודע לעשות דברים בצורה אכזרית. דוגמא אחרת – עד כמה לבישת מדים, ולא משנה איזה, משנה את ההתנהגות. כשאנחנו חושבים על ההתנהגות האנושית כמורכבת מטראומות, מצבי העצמי הם מושג שיכול לשמש אותנו. אם אכן כך, המצבים האלו אכן קיימים – ניתן לראות את הקשר ההדוק בין המצבים המנותקים זה מזה לבין תגובות פוסט טראומטיות. הניתוק בין מרכיבי העצמי השונים היא מאפיין מובהק של פוסט טראומה.

משא ומתן – בכל קשר בין אישי עם זולתינו, אנחנו מנהלים משא ומתן. הדיאלוג הוא על האינטרסים העמוקים שלנו, על הצרכים שלנו, על צורת הביטוי, על הגדרת המסגרת, על נושאים בין אישיים – כמו כח וסמכות. המשא ומתן הוא גם על השפה וההסמלה. משא ומתן כזה מתנהל בכל אינטראקציה. משא ומתן הוא על ערכים. רק אם אני מוותר על דברים מסוימים – אני יכול להשפיע על האחר. המו"מ מתנהל ברבדים שונים. לפעמים מתנהלים כמה מו"מים – והשאלה היא למה אנחנו מתייחסים. לפעמים על פני השטח יש מו"מ על נושא אחד, אבל ה-סאבטקסט הוא מו"מ על הגדרה הקיום של כל אחד – הכרה במישהו או במשהו. המו"מ מתקיים במספר מישורים. אם נגיד לעצמו על מה אנחנו באמת מנהלים את המו"מ – אם נבין מה עומד במרכז הבמה – נבין מה אנחנו צריכים לעשות.

אנחנו מנהלים משא ומתן בין מצבי עצמי פנימיים שלנו. לפעמים, במצבי עצמי מסוימים, אנחנו זקוקים לניהול של אינטראקציה מסוימת ובמצבים אחרים – של אחרים. לפעמים ננהל דיאלוג עם אדם, אבל הדיאלוג הזה בעצם יהיה חלק מסוים שלנו.

אנחנו צריכים להיות במידה מסוימת מושפעים על ידי המטופל כדי שנוכל להשפיע עליו. אם המטופל לא ירגיש שהוא מטביע את חותמו עלינו, הוא לא ייתן לעצמו להיות מושפע באיזשהו אופן. לפעמים, כמטפל, אתה צריך לותר על נוחות ונינוחות, על ערכים מסוימים (או סופח לתוכם חלקים מהמטופל) – לטובת הצלחת הטיפול. זה משפיע על המטופל. הטענה היא שאנחנו לא מצניעים את יכולתינו הקלינית והניסיון. הדברים האלו חשובים – ואנחנו מביאים אותם למשא ומתן מתמשך עם המטופל. אבל – צריך להיות מוכנים לקבל את דעת המטופל. אם אין משא ומתן אמיתי, לא יקרה השינוי המיוחל.

הטיפול בגישה ההתייחסותית והבין-סובייקטיבית

הטיפול הוא מקום שניתן לבטא בו כל מיני חלקים שנמצאים כלואים בתוך מעמקי הנפש – הגעגועים אל דמויות מספקות, מרככות, ראשוניות, אל העומק של החיים המוקדמים. במקביל לכמיהות האלו, עולות גם התנגדויות גדולות: עם הכמיהה הגדולה אל העטיפה וההכלה – יש גם חשש משליטה (ולא החזקה) מפגיעה – עולים גם הפחדים הגדולים. זה הקונפליקט המרכזי שהם מתארים: בין הכמיהה להגעה למקום הרגוע לחששות שעלולים לעלות. המטפל יוצר אווירה שבה הוא מרגיש מספיק בטוח כדי לגלות את הכמיהות ולהיווכח בתגובת המטופל. בטיפול ניתן לחזור לטראומות – גם לאלו שעולות במהלך החיים (בגידות למשל, טראומות שנגרמו על ידי אנשים ספציפיים או לא); וגם לאלו שבהן לא היה מי שינחם, ישמור ויעטוף. יש חזרה לטראומות היותר ראשוניות של החיים. יש מקום בתוך הטיפול להעלות את ההיבטים הטראומטיים ולחוות סוג אחר של יחסי אובייקט. ישנו מפגש עם חוויה אחרת בתוך הקשר.

הכמיהות יעלו יותר ויותר ככל שהבטחון של המטופל יגדל – שלא יהיה תסכול. ישנם מצבי רגש שונים שכלואים בנו ומקבלים ביטוי. אנחנו מגבשים אותם בתוך חוויית העצמי השגרתית, המוכרת והמקובלת. ישנם אנשים פגועים כל כך, שהם יצרו שברים בתוך חוויית העצמי והתנתקו מחוויית העצמי המוכרת. ההתנתקויות האלו יצרו בתוכם חוסר רציפות, חוסר הרמוניה ואחדות פנימית. הם לא מרגישים ישות אחת. חלק מהמצבים יחוו כמצבים גופניים – היפוכונדריים וכד'. הם לא ייזכרו בצורה הסימבולית המאורגנת, הגבוהה. אלו המצבים הפסיכוטיים והבורדרליין. אנשים אלו יתקשו להעלות את הכמיהות שלהם בסטינג הטיפולי. לכן – צריך קודם להעלות את הארגון החוויתי של האנשים האלו למצב קצת יותר גבוה באמצעות חוויות ראשוניות של הכרה – שיכירו בהם כאדם נפרד ושלם. רק אז, מתוך מקום כזה, כשאנחנו עוזרים להם לתקף את החוויה שלהם, נותנים מקום ולגיטימיות לרגשות שלהם – ורק אז אנחנו יכולים להגיע לרמה הגבוהה יותר של הטיפול – שחזור הכמיהות והטראומות.

במצבים האלו – צריכים להבין טוב מאד את המצבים הבין-סובייקטייבים שקשורים אליי, ואילו לא. מה הופק ממני? מה לא? איפה היו ההיתקעויות בזרימה?

בסך הכל, הטיפול הבין-סובייקטיבי, למרות הגבולות והכללים שאינם ברורים, נהיה יותר ויותר פופולרי. הוא מתחבר אל הרבה אנשי מקצוע שעושים את הטיפול "על יד" – גישות טיפול משפחתיים, מערכתיים וכד'.

לא נתעסק בתיאוריות הפסיכואנליטיות, כי הן לא מדעיות, אין להן data. הביהייביוריסטיים (שאמרו שהתנהגות מוסברת רק על ידי הפלט בסיטואציה מסוימת) האמינו בצמצום מדעי. התיאוריה הזו התרסקה בניסיון להבין דברים מורכבים יותר, כמו ההתנהגות הוורבלית האנושית. בהקשר לעצמי, הם האמינו במידע ובמדע, אבל לא האמינו בקיומו של עצמי אחיד בתוכנו. הם טענו שלא צריך לדעת מה קורה בראש כדי לנבא התנהגות.

לפי התיאוריות החברתיות, מחלקים את העצמי לשני אספקטים:

א. סכימת העצמי – שמכילה את הידיעה של האדם על עצמו (מה אני אוהב, שונא, התנסויות וכד'). עוזרת לנו להכניס את כל המידע שלנו על עצמנו לתבנית אחת שתעזור לנו לארגן את המידע ולשלוף אותו בקלות בעת הצורך. סכימת העצמי מובילה לאפקט סכימת העצמי- אנשים נוטים יותר לזכור דברים שמסתדרים להם עם הסכימה.

ב. האני הביצועי – מעבד האינפורמציה, המחליט, בוחר המטרות וכד'. 'הויסות של העצמי כמשאב' (self regulatory resource model) – לפיו השליטה של העצמי היא משאב מוגבל- כלומר השימוש בו גוזל אנרגיה מהמערכת, ולכן יהיה לנו קשה לשלוט על כמה משימות בו זמנית.

המודעות העצמית היא כשהאני הביצועי מסתכל על סכימת העצמי, גילוי פרטים בקשר לעצמי. איך בוחנים מודעות עצמית? מסמנים על חיה סימן אדום על המצח – ורואים אם הם מבינים שזה על עצמם או לא. אם הם מתגרדים – הם מודעים לזה שמי שבמראה זה הם. האם זה מכיל את כל האספקטים של המודעות העצמית? כנראה שלא. למי יש מודעות לפי השיפוט הזה? לדולפינים למשל, יש. לתינוקות – לא. לחתולים, לכלבים – לא. לשימפנזים – כן.

תכני סכימת העצמי – הידע שיש לנו לגבי עצמנו, כולל התייחסויות לעבר, להווה ולעתיד. כיצד אני באמת, כיצד אני צריך להיות, כיצד אני רוצה להיות, יש הבדלים בין אישיים במורכבות מושג העצמי. מהם סוגי התכנים?

א. קבוצות שהחברות בהן מוכתבת (מגדר).

ב. קבוצות שהחברות בהן מבחינה (סטודנט).

ג. תחומי עניין ופעילות (אני אוהב מוסיקה).

ד. מאפיינים מוחשיים (אני שמן).

ה. הערכה עצמית (אני חכם).

ו. איך אני נתפס בידי אחרים (אני פופולארי).

ז. מאפיינים מצביים (אני עייף).

ח. שאיפות (אני רוצה להיות פסיכולוג).

ט. היסטוריה (אהדתי את הפועל ירושלים).

סוגי תכנים – קטגוריזציה: זהות אישית (ערכים, תכונות וכד') או חברתית (קבוצות וכד').

ארגון הידע על העצמי

Self Discrepancy Theory – (היגנס) יש לנו שלוש קטגוריות להגדרת העצמי:

א. Ideal Self - העצמי האידאלי – מי אני רוצה להיות.

ב. Ought Self – מי אני צריך להיות.

ג. Actual Self – מי אני באמת.

תיאורית הסתירה-העצמית (Self-Discrepancy Theory)

מהם הרגשות שאנחנו חווים כשאנחנו לא עומדים בציפיות של עצמנו? לפי התיאוריה הזו יש להפריד בין העצמי הממשי (Actual Self), העצמי המצופה (Ought Self) – ציפיות הסביבה, המשפחה למשל, ממני והעצמי האידאלי (Ideal Self) – הציפיות האידאליות שלי מעצמי. ירדן, סטודנטית שנה א', מוצאת שהיא נכשלת באוניברסיטה[1] – למרות הצלחתה הרבה (במאמצים פחותים) בבית הספר. יש לה סתירה בין העצמי האידאלי לממשי וזה גורם ליאוש, עצב, חוסר סיפוק ודכאון. אך מה אם הייתה פה דווקא סתירה עם העצמי המצופה – אם ההצלחה באוניברסיטה הייתה דווקא שאיפת הוריה של ירדן? במקרה כזה, סביר שהיא תסבול מפחד, חשש, מתח וחרדה. מה תעשה ירדן? הדיסוננס ייפתר לרוב בכך שהיא תאשים את המבחן כ"לא הוגן" ו"לא משקף". בפועל – הדבר שרצוי היה שתעשה הוא ללמוד קשה יותר.

תרבות וארגון העצמי

Independent vs. Interdependent Selves –

בתרבות המערבית האדם במרכז, עצמאי בשאיפה.

בתרבויות המזרח – האדם תלוי באחרים, האחרים נמצאים בתוך המעגל שלי. חלק ממה שאני רוצה נבנה ממה האנשים האלו רוצים. הכוונה לא להפנמה של ערכים של אחרים – אלא שהם למעשה חלק ממני. אין קונפליקט.

הבדלים מגדריים בהגדרת העצמי

         א. נשים- בעלות גישה של relational interdependent""- עסוקות יותר במערכות היחסים עם הסביבה הקרובה: חברים, ילדים, משפחה. כבר בהתפתחות תהיינה עסוקות יותר בפיתוח מערכות יחסים קרובות. 

         ב. גברים- בעלי גישה של collective interdependent""- עסוקים יותר בהשוואתם לחברה גדולה, כמו אחווה בקולג' או השתייכותם לקולוראדו. בהתפתחות יהיו עסוקים יותר במציאת קבוצה להשתייך אליה, כמו קבוצת כדורגל.

סכימה – מבנה ידע שמאורגן סביב נושאים, כולל תת-תחום של החיים שלנו. למשל – עמדה היא סכימה: ידע שיש לנו לגבי אובייקט מסוים. גם העצמי הוא סכימה: כולל את כל המנהגים שהם אני. גם סטראוטיפ הוא סכימה. הסכימה מורידה את אי-הוודאות ועוזרת בארגון המידע בראש. העולם מציף אותנו באינפורמציה רבה מכדי שנוכל לעבדה – ובעזרת הסכימות אנחנו קושרים דברים אחד לשני, להבין מה קורה.

פערים בין הסכימה למציאות:

הפער בין האני הממשי לאידאלי – גורם לדיכאון.

הפער בין האני הממשי למי אני צריך להיות – גורם לחרדה.

האני הניהולי – העצמי כמשאב

Ego Depletion – Roy Baumeister: האני כ"שריר". כשהאני מתאמץ, הוא אחר כך קצת תפוס ופחות יעיל בפעם הבאה – אבל אפשר גם לאמן אותו ולחזק אותו. למשל – דיאטה היא מנגנון לשליטה עצמית, שליטה במהירות והנהיגה וכד'. אם אני מפעיל שליטה – יהיה לי פחות קשב להקדיש לדיכוי של משימות אחרות.

האם יש "אני" אחד? מצד אחד, אנחנו שונים ממצב למצב. מצד שני, נראה שיש משהו משותף – המשכיות. הסיטואציה מגדירה את העצמי ואת האינטראקציה בין אנשים. הקשר בין תכונות להתנהגות הוא מאד מפוקפק: אנשים נדיבים לא תמיד נדיבים. אנשים נחמדים לא תמיד נחמדים. Mischel הציע שצריך להסתכל על פרופיל של סיטואציה כפול תכונה. מתי ובאיזו מידה התכונה תתבטא. הפרופיל הזה מנבא התנהגות באופן הרבה יותר טוב מתכונה בלבד. כלומר – לא לחשב "ממוצע" של תכונות, אלא להסתכל על הסיטואציה.

העוגיות של באומייסטר – Baumeister עשה ניסוי – הוא שם ילדים בחדר עם עוגיות. הוא אמר להם שכשהוא יחזור הם יקבלו שתי עוגיות. אם הם לא מצליחים להתאפק – שיצלצלו בפעמון ויקבלו עוגיה אחת. ככל שמתבגרים – הילדים יותר סבלנים. קשה להם עם זה – אבל עדיין, הם מתאפקים. זה בודק את היכולת שלהם להפעיל את האני הניהולי שלהם. התגלה שיש קורלציה בין ההתנהגות של הילדים לאופן ההתקדמות שלהם בחיים – מי שהתאפק הצליח בחיים יותר.

אינטרוספקציה

התבוננות פנימה כדי להכיר תחושה, נטיה או החלטה; לדעת מה עומד בבסיסה; ללמוד, למען עתיד טוב יותר (כמו בטיפול פסיכואנליטי). אינטרוספקציה היא דבר שאנחנו לא עושים אותו הרבה. עשו ניסוי, נתנו לאנשים ביפר וכל פעם שהוא צפצף הם כותבים על מה הם חושבים. יוצא שרק ב-8% מהמקרים אנשים עושים אינטרוספקציה. אינטרוספקציה יכולה להיות לא נעימה – ה-Self Awareness Theory אומרת שאנחנו נוטים להיות שיפוטיים כשאנחנו עושים אינטרוספקציה.

נניח שדיברתם עם אחד מהחברים הטובים שלכם. תוך כדי השיחה אמרתם איזשהו שקר קטנטן פצפון, למרות שאתם שונאים לשקר כי אתם לא כל כך טובים בזה. המשכתם בשיחה, ואחרי כמה זמן אתם קולטים שהוא בוחן אתכם. אתם עכשיו במצב של מודעות עצמית. אתם יודעים ממבט אובייקטיבי שעשיתם משהו לא בסדר, ופגעתם בעולם הערכים גם של עצמכם. יש שתי אפשרויות:

האחת- תנסו לשנות את ההתנהגות שלכם באיזשהו אופן. לדוגמה תגלו לחבר ששיקרתם (פחחח...בחיים לא!), או שסתם תתחנפו אליו ותנסו לסובב את זה איכשהו.

השניה- אם תרגישו שאינכם מסוגלים לשנות את ההתנהגות שלכם עכשיו, אזי שהמצב הזה של מודעות עצמית הוא ממש לא לעניין כרגע, ולכן תנסו לצאת ממנו בהקדם האפשרי.

זהו מצב של בריחה מהעצמי. ישנם ביטויים רבים לבריחה זו: ניתן להמנע ממבטו של החבר, או לעבור לאסקפיזם רצחני בבית בדמות המחשב והטלויזיה. כמקרים קיצוניים של בריחה ניתן למנות את האלכוהול, הסמים, מזוכיזם מיני (!) והפרעות אכילה. גם דת היא סוג של אסקפיזם.

כולנו נהנים מאסקפיזם מידי פעם, מה שמראה עד כמה אנחנו סובלים מהמודעות העצמית הזו.

עד כמה אנחנו מבינים את מצב הרוח שלנו באמצעות אינטרוספקציה?

ניסוי – נתנו לאנשים להחליט אילו גרביים הם רוצים. הגרביים סודרו מימין לשמאל, היו זהות – ועדיין: הכי ימניים היו עם הכי הרבה "בוחרים". איך אנשים הסבירו את הבחירה? לא בכך שזה הכי מימין, אלא שהם "פשוט ידעו" שהימנית הכי טובה. ברגע שהם הגיעו למסקנה הזו – הם המציאו לעצמם סיבות סבירות ("האיכות טובה יותר" וכד'). אין לאנשים נגישות אמיתית ללמה הם בחרו מה שהם בחרו.

ניסוי – הראו לאנשים סרט. בתנאי אחד, מחוץ לסרט עמד אדם עם מקדחה ועשה רעש. הבודקים הניחו שהאנשים יאהבו את הסרט פחות בגלל הרעש. בפועל – האנשים אהבו את הסרט יותר. למה? כי הם האמינו שהרעש הפריע להם להנות מהסרט, ולכן נתנו ציון טוב יותר לסרט. הם "תיקנו" למעלה את אהבתם את הסרט. זהו מקרה משלים לניסוי הקודם. הרבה פעמים יש לנו תיאוריות לא נכונות כמו זו – והן מנחות את האופן שבו אנחנו מתנהלים בלי לשים לב.

ניסוי – אנשים ניהלו יומן מצב רוח וניסו להסביר את מצב הרוח שלהם – אינטראקציות, מזג אוויר ועוד. כשחישבו את הקורלציות ראו שאין קשר בין הפקטורים השונים למצב הרוח. למשל – אנשים חשבו שמספר שעות השינה משפיעה על מצב הרוח של האדם בבוקר שאחרי. הניבוי הכושל נכון גם לגבי זרים – לא רק לגבי עצמי; בפועל, אנחנו לא מסתכלים פנימה, אלא מחפשים את המרכיבים החיצוניים – גם באחרים וגם בי. התיאוריות האלו, שמסבירות באופן חיצוני סיבתי את מצב הרוח, הן למעשה סכימות שמארגנות את העולם. זה יכול להוביל להסקת מסקנות שגויה בנוגע למה אנחנו אוהבים ומה לא.

כשאנחנו חושבים קדימה (על מה יקרה כשנזכה בלוטו, על "שם מקורי" לילד) לרוב אנחנו מסכלים רק על ההיבטים החיוביים ולא על כל ההיבטים. לכן – אינטרוספקציה היא לא אמינה ככלי ניבוי לרגש  (Affective Forecasting). יש פער גדול בין מה שאנחנו מעריכים שיכול לעשות לנו טוב למה שעושה זאת בפועל.

ניסוי – איך אנחנו מקבלים החלטות? מה עדיף – בדיקת pros & cons או אינטואיציה? אפשר לעשות טבלאות "דברים חיוביים" ו"שליליים". עשו ניסוי ריבות – לקחו את הריבות שמדורגות במקום ה-1, 11, 24 וכד'. קבוצה אחת הייתה צריכה לסדר את הריבות לפי סדר טיבן ולהסביר למה דירגו כך. השניה – לא הייתה צריכה להסביר. הקבוצה שלא הייתה צריכה לדרג הגיעה לקורלציה גבוהה עם הדירוג הרשמי. אלו שדירגו באופן "מסודר", היו עם פחות קורלציה למומחים. הניסוי הזה שוחזר כמה פעמים – אנשים בחרו פוסטר, ואלו שהיו צריכים להסביר לעצמם ולנתח את הסיבות, נהנו מהפוסטר פחות כמה שבועות אח"כ. כשמישהו מנסה להסתכל פנימה ולהבין סיבות, הולכים לקריטריונים שנראים טובים ונגישים. אבל... העובדה שאנחנו לא יודעים לנסח את ההסבר לרצוננו בפוסטר מסוים אינו מעיד שלא נאהב אותו. אלו לא הקריטריונים שקבעו את ההנאה מהעניין. יותר קל להביא לידי מלל סיבות שלא תואמות לרגשות שלנו.

יכול להיות שינוי בגישה כלפי גורם כלשהו בעקבות שיוך לא נכון של התחושות שלי כלפיו (Reason-Generated Attitude Change).

לסיכום – לאנשים יש גישה לתכנים אבל לא לתהליכים; מה שנגיש מאד משפיע על הערכותינו.

חלופות לאינטרוספקציה

התיאוריה של Bem על תפיסה עצמית: כשהעמדה, הרגשות וההתנהגויות שלנו עמומות, אנו מסיקים על ידי התבוננות בהתנהגויות שלנו ובסיטואציות שבהן הן קורות. קשה לחשוב על מקרים בהם ההתנהגויות והעמדות מאד ברורות – ולכן כמעט תמיד יש עמימות כזו.

מוטיבציה פנימית .VS מוטיבציה חיצונית

אחד מהרעיונות הפסיכולוגיים העתיקים ביותר הוא להעניק חיזוקים ועונשים על מנת לעצב התנהגות. זוהי השיטה הקלאסית בה משתמשות מורות בתי הספר היסודיים כדי לשכנע את התלמידים לקרוא יותר- ע"י חיזוקים בדמות מדבקות ומתנות. אך מאחר ובני אדם אינם חולדות, עלינו להתחשב גם במניעים ובתחושות הפנימיות שלהם. ייתכן שאנו משיגים את ההתנהגות הרצויה כרגע, אך מה האדם המנווט חושב על ההתנהגות שלו? איך הוא תופס את קריאת הספר? האם ההתנהגות היא רגעית? נרכשה לנצח?

הבעיה העיקרית עם הגישה הזו היא שהיא גורמת לילדים להאמין שהם קוראים בשביל מניע מסוים, ולא לשם הקריאה  עצמה. נמצא כי כאשר יופסק החיזוק, התלמידים עלולים אף לקרוא פחות ממה שקראו לפני החיזוק.

מוטיבציה פנימית- הרצון לעסוק בפעילות כלשהי בגלל שהיא מהנה ומעניינת עבור האדם העוסק בה, ולא בשביל חיזוקים.

מוטיבציה חיצונית- הרצון לעסוק בפעילות כלשהי בגלל חיזוק חיצוני או לחץ סביבתי, ולא מתוך הנאה.

אפקט הצדקת היתר(overjustification effect)  - החלפת מוטיבציה פנימית במוטיבציה חיצונית- כלומר פעילות שפעם חשבתי שהיא מהנה, עתה קיבלתי עליה חיזוקים ואיבדתי בה את העניין.

כמובן שאיש אינו מזלזל בחשיבותם של חיזוקים כתמריצים להתנהגות. הבעיה היא בתהליכים הפנימיים העוברים על האדם המתוגמל. מדוע התלמידים קוראים פחות כשמפסיקים את החיזוק? כי הצדקת היתר גורמת להם להחליף את המוטיבציה הפנימית בחיצונית- כלומר ההתנהגות נהיית תלויה בחיזוק, למרות שקודם היא לא היתה תלויה.

חשוב לזכור כי חיזוקים אינם שיטה רעה כלל. הם מגבירים את ההתנהגות (לפחות בזמן שהם ניתנים), ובמקרים בהם לא היתה התנהגות כלל (כלומר, מקרה בו ילד לא נגע בספר מימיו), נתינת חיזוקים לא תפגע בהתנהגות אחרי שיופסקו החיזוקים, פשוט כי גם ככה המוטיבציה הפנימית שלו היתה אפס. במקרה הכי גרוע- הוא יחזור לאפס אחר כך. במקרה הטוב הוא כן ירכוש לעצמו הרגל לקרוא קצת ספרים.

מאחר וכל החברה שלנו בנויה על תגמול ועונש, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשמור על המוטיבציה הפנימית שלנו?

סוג החיזוק- ישנו הבדל בין חיזוק לעובדה שעשינו את המטלה, לבין חיזוק התלוי בעד כמה טוב עשינו אותה. לראשון קוראים task contingent reward, ולשני קוראיםperformance contingent reward. כאשר החיזוק תלוי במידת ההצלחה שלנו, הסיכוי שנאבד עניין לאחר שהופסק החיזוק קטן משמעותית ואף אפסי, מאחר ואנו מבינים מהחיזוק שאנחנו טובים במשימה הזו.

גידול ילדים- עצת היום

המחבר מציין שלהורים בעולם המערבי יש נטיה לשבח את ילדיהם על כמעט כל דבר שקשור בלימודים כדי לגרום להם להחשיב אותם כפעילות מהנה. זהו חיזוק לא תלוי מידת הצלחה. אני לא יודעת באיזה בית הוא גדל, אולי ההורים שלו היפים או משהו.

בכל אופן, חיזוק שלא תלוי במידת ההצלחה הוא, כפי שראינו, לא חיזוק משהו. לכן הוא מציע לשבח את הילד כשהוא באמת עובד קשה על משהו, כדי ליצור אצלו את התחושה שהעבודה הקשה השתלמה. מצד שני, לא כדאי לשבח את הילד יותר מידי על עבודה קשה ופחות מידי על השגים, כדי שלא יקבל את הרושם שהוא חרשן אבל טיפש. כדאי להזכיר לו שיש לו מעט תחרות (ולא אמא, לא מדובר על שאלות בנוסח: "וכמה יערה קיבלה?". מדובר יותר על הערות בנוסח: "הפכת ממש למומחה קטן בתחום, אה?") בנוסף, חשוב לגרום לו להרגיש כאילו הכל בא ממוטיבציה פנימית ולא חיצונית.

תיאורית שני השלבים של שכטר – כשיש רגשות – יש לנו עוררות פנימית (שלב ראשון, פיזיולוגי), אותה אנחנו מפרשים מבחוץ, לא מבפנים.

מחקר שערך שכטר הזה יחד עם עוד חבר בשם סינגר כדי להוכיח את התאוריה שלו:

הזריק לשתי קבוצות של נבדקים חומר, וסיפר להם שהחומר מערפל את הראיה. קבוצה I קיבלה פלסבו, קבוצה II קיבלה למעשה אדרנלין, שנועד לעורר את המערכת הסימפתטית. לאחר מכן הוכנסו הנבדקים לחדר, ובו נתבקשו למלא שאלון עם מספר פרטים עד שתתחיל בדיקת הראיה. בשאלון היו מספר שאלות מטרידות, חלקן קשורות בהתנסויות המיניות של אמא... בנוסף, דאגו שיהיה בחדר שחקן, שיביים כעס ועצבים במילוי השאלון ואף יקרע אותו.

שכטר הראה כי באמת קבוצה II הגיבה בכעס רב יותר מקבוצה I. יותר מכך, בניסויים נוספים הצליח הצמד להוכיח כי ע"י שינוי ההסבר הסביר אפשר לגרום לאנשים להרגיש כמעט כל רגש.

הניסוי של שכטר וסינגר הפך לאחד מהניסויים המפורסמים ביותר של הפסיכולוגיה החברתית, מאחר והוא מוכיח כי רגשות תלויים בתפיסת העצמי: מתן הסבר פנימי להתנהגות שלנו.

מציאת הגורם הלא נכון לרגש

תקפותו של הניסוי בחיים היא קצת מורכבת. לרוב העולם מורכב ממספר גירויים שונים, וההבחנה בין ההסברים היא קצת מורכבת. אני יכולה לשבת בסרט מפחיד עם גבר נאה, ולא לדעת אם התחושות הן מפחד או מחרמנות כי חושך (J). אם חשבתי שאני מפחדת ולכן אני נצמדת לגבר הנאה, כנראה שחוויתי ייחוס שגוי של העוררות (misattribution of arousal).

בניסוי שערכו שניים אחרים, נתנו לאישה כוסית לתת לגברים למלא שאלון על משיכה ויצירתיות, שבסיומם היא נתנה לגברים את מספר הטלפון שלה (כביכול לפרטים על המחקר). האישה חיכתה בקצה של גשר חבלים מסוכן שעבר מעל לקניון רחב. החוקרים ערכו את הניסוי תחת שני תנאים: בתנאי הראשון, האישה ניגשה לגברים מיד לאחר שחצו את הגשר. בתנאי השני, היא חיכתה כמה דקות בטרם ניגשה אליהם. החוקרים הראו כי במקרה הראשון התקשרו אליה יותר גברים למטרות רומנטיות, כמעט פי שתיים מהמקרה השני!

הסיבה לכך היא הייחוס השגוי. במקרה הראשון הגברים יצאו מהגשר עם דופק מואץ וזיעה, וקישרו את התחושות הפיזיות לבחורה הסקסית. במקרה השני היא נתנה להם להרגע מעט, הדופק ירד, ואז פחות מהם הרגישו תחושות פיזיות שיכלו לקשר לבחורה.

הגישה הקוגניטיבית לתאורית הרגש (cognitive appraisal theories of emotion)

בהעדר כל עוררות פיזית, עדיין יכול להתעורר בנו רגש. הרגש הזה תלוי בפירוש שניתן לעולם סביבנו. שני מרכיבים לפירוש:

• האם אתה חושב שהאירוע היה טוב או רע עבורך?
• מה לדעתך גרם לאירוע?

האמת היא שניתן לראות בשני המרכיבים האלו דמיון מסוים לתאורית שני המרכיבים של שכטר (לפחות לשלב השני – ההסבר שמוביל להבנת הרגש). ההבדל העיקרי הוא בתפקיד שמשחקת העוררות הפיזית בגישה הקוגניטיבית. ניתן אפילו לומר שהתאוריות משלימות אחת את השניה. כאשר יש עוררות- האדם משתמש בגישה של שכטר כדי לקבוע ממה היא נגרמה. כאשר אין עוררות- הוא ישתמש בגישה הקוגניטיבית.

שימוש באחרים כדי להכיר את עצמנו

שיטה א' – השוואה לאחרים:

אנשים לומדים על היכולות שלהם ועל העצמי שלהם בכלל ע"י השוואה לאחרים.

• מתי אנחנו עוסקים בהשוואה חברתית?- כאשר אין לנו אומדן אובייקטיבי אחר כדי להעריך את עצמנו, וכאשר אנחנו לא בטוחים מה עמדתנו לגבי עצמנו בתחום מסוים. דוגמה: כמה לשים במעטפה של בר המצווה של יואבי. לאמהות פולניות יש חוסר בטחון בתחום הזה, ולכן הן עוסקות בהשוואה חברתית.
• למי אנחנו משווים את עצמנו?- השוואה חברתית למעלה- השוואה למצטיין, למישהו שאנחנו חושבים שיש לשאוף אליו ביכולת מסוימת. השוואה כזו בהחלט יכולה לתת לנו יעד לשאיפה, אך מצד שני היא לא כל כך טובה בשביל לקבל ידע על עצמנו. כדאי יותר להשוות את עצמנו לאנשים עם תנאים דומים לשלנו. אבל- אנחנו מאוד אוהבים להשוות את עצמנו גם למטרות של העלאת האגו, ולכן אנו עורכים לפעמים השוואה חברתית למטה- השוואה לטמבלים, לאנשים שאנחנו חושבים שאין להם יכולת בשום דבר (האמת שאפשר גם מקרה פחות קיצוני). ההשוואה שנבחר לעשות תלויה במטרה שהעצמי שלנו רוצה להשיג.

ישנן גם השוואות נוספות- השוואה של המצב שלי היום למצב שלי בעבר.

שיטה ב'- ראיית עצמנו דרך מבטם של אחרים

לעיתים חברים צופים בנו ורואים דברים אחרים ממה שאנחנו רואים. אז מי מאיתנו צודק? לפעמים אנחנו ולפעמים חברים שלנו (דהה). במחקר בדקו מה התחזית של הנבדק על התנהגותו בעתיד, ומה התצפית של חבריו על התנהגותו בעתיד. באופן די מפתיע, החברים גילו דיוק רב יותר מהנבדק עצמו. אנחנו מכירים את עצמנו טוב, אך עשויים לעשות טעויות משתי סיבות:

• האחת- קשה לנו להכיר בתכונות השליליות שלנו, דבר שהוא די פשוט וכיפי עבור אחרים.
• השניה- רוב החשיבה שלנו על עצמנו היא אוטומאטית ולא מודעת. אחרים באמת חושבים על זה לפני שהם עונים. החברים שלנו יכולים להבחין שאנחנו מפלרטטים כשאנחנו לא שמים לב לזה בכלל. על כן, לפעמים נרצה לשמוע מה יש לאחרים לומר עלינו כדי להכיר את עצמנו טוב יותר.

7. ניהול רשמים- "כל העולם במה"

ניהול רושם- הנסיון לגרום לאנשים לראות אותך כמו שאתה רוצה שהם יראו אותך. לאנשים יש מספר אסטרטגיות כדי לגרום לאחרים לראות אותם כפי שהם רוצים להראות:

• חנופה (ingratiation)-  השימוש בחנופה ושבחים כדי להפוך עצמך לאהוב יותר ע"י אחרים.   זוהי שיטה מאוד חזקה ומאוד שימושית, אך יש להשתמש בה בחכמה, כי היא עלולה להזיק לנו אם האדם השני יחוש שאנחנו לא כנים וסתם מתחנפים.
• הגבלת העצמי (handicapping self)- יצירת מכשולים ותירוצים בדרכך, כדי שאם תכשל תוכל להאשים אותם ולא את יכולתך העלובה. ישנן שתי שיטות שונות בהגבלת העצמי:

                                i יצירת מכשולים, שיקטינו את ההסתברות שאצליח אך גם יתנו לי סיבות טובות למדוע נכשלתי. המכשולים כוללים סמים, אלכוהול, חוסר מאמץ במשימה, וחוסר יכולת להשקיע.

                              ii המצאת תירוצים מבעוד מועד, כלומר שכן ישנו נסיון להצליח במשימה, אך הכנה של 'סל תירוצים' למקרה הצורך, שיהיה. אמנם לא ישתה אלכוהול לפני מבחן, אך יתלונן שהוא לא מרגיש טוב בבוקר המבחן. זוהי האסטרטגיה הפחות קיצונית. הבעיה היחידה עם סל התירוצים הזה הוא שלפעמים אנחנו מצליחים גם לשכנע את עצמנו שכואב לנו הראש, ולכן נתפקד פחות טוב במבחן.

זוהי האסטרטגיה המסקרנת ביותר בעיני החוקרים. אמנם, הגבלת העצמי מונעת את התרומה הלא מחמיאה של הכשלון לאישיות שלנו, אך לצערנו היא גם לרוב גורמת לאותו כישלון ממנו פחדנו מלכתחילה.

הבדלי תרבות

בכל תרבות ישנו הקונספט של ניהול רשמים, אולם האופן שבו התופעה מתרחשת שונה בין תרבות לתרבות. כבר ראינו שבתרבויות מזרחיות יותר יש עצמי בין-אישי יותר. על כן, בתרבויות אלו ההמנעות ממבוכה פומבית היא קריטית יותר. ביפן לדוגמה, ישנה חשיבות מאוד גדולה למספר האבלים הבאים ללויה, ולמספר האנשים המוזמנים לחתונה. למעשה, ביפן יש חברות המתמחות ב"השכרת חברים" לאירועים- תמורת תשלום תוכל לרכוש לך שחקן שיתחזה לחברך הטוב, לבוס שלך  או אפילו לבן משפחה.

הצורך בניהול רושם חברתי אינו כה שונה בעוצמתו במערב, אם כי ביטוייו הם אחרים. אחת הטענות היא שבמערב נוטים לשים יותר דגש על האדרת והדגשת העצמי. על כן, בתרבויות המערב לבני האדם יש נטיה רבה יותר 'להשתכנע' מהאדרת שהם בונים לעצמם, בעוד שבתרבויות המזרח יש יותר מודעות ופתיחות לביקורת עצמית, והרושם החברתי חשוב יותר כלפי חוץ. ואכן, סטודנטים בארה"ב נוטים לראות את עצמם באור חיובי יותר מחבריהם, וסטודנטים ביפן נוטים לראות את עצמם באופן ביקורתי יותר מחבריהם.

טיעון אחר, לעומת זאת, טוען שהצורך שכל אדם לראות עצמו באור חיובי הוא אוניברסלי, רק שהביטוי לכך שונה. בתרבויות המערב עוסקים יותר בהדגשת החלקים בעצמי החשובים יותר למערב- חלקים אינדיבידואליים בעצמי, בעוד שבתרבויות המזרח עוסקים יותר בהדגשת החלקים בעצמי החשובים יותר למזרח- חלקים קולקטיביים בעצמי.

[1] מצטער...

ב-1976 עצרה ניידת משטרה מכונית שנסעה בלי אורות. כשהשוטר הגיע לחלון הנהג הנפתח, נורות עליו יריות והוא מת במקום. שותפתו של השוטר ניסתה לעצור את הרכב הבורח, אך הוא נמלט. חודש מאוחר יותר, נעצר דיוויד האריס בן ה-16, שהודה שהוא גנב את הרכב והאקדח משכניו – אך טען שהוא אסף טרמפיסט, רנדל אדאמס ונתן לו לנהוג – הוא ירה בשוטר. רנדל טען שאכן לקח טרמפ, אך ירד קודם לכן. לכאורה – זה מילה נגד מילה: אבל היו שלושה עדי ראייה, שנסעו ליד הרכב שעצר בצד וזיהו את פני הנהג כאלו של רנדל, כולל השפם (שלא היה לדיוויד). המושבעים הרשיעו את רנדל – אך בדיעבד כנראה שטעו. דיוויד הודה ברצח מאוחר יותר, כשעמד בכל מקרה בפני גזר דין מוות על רצח אחר, ורנדל שוחרר. אז למה הופלל והורשע רנדל?

עדות ראייה

מערכת המשפט האמריקנית מחשיבה מאד עדות ראייה – אף יותר ממידע עובדתי חזק סותר (למשל – לרנדל לא היה עבר פלילי או סיבה לרצוח שוטר; ודיוויד כבר גנב אקדח ורכב). כוחות הבטחון ומושבעים מייחסים חשיבות רבה לעדות ראייה ותופסים אותה כמדויקת – למרות שפעמים רבות אינה כזו.

למה עדי ראייה טועים? המח הוא לא מצלמת וידאו. יכולות להיות תקלות באחד השלבים האלו:

א.      תפיסה/רכישה (Acquisition) – אנחנו תופסים חלק קטן מהאירועים סביבנו – ולעיתים תופסים גם את מה שלא קיים. מבחינה של זכרונם של עוברי אורח וקורבנות של פשעים עולים הנתונים הבאים:

1)       100% מעוברי האורח ו-60% מהקורבנות זכרו אם לפושע היה שיער פנים.

2)       48% מעוברי האורח ו-38% מהקורבנות זכרו את צבע השיער של הפושע.

3)       רק 48% מהאנשים זיהו נכונה את הפושע במסדר זיהוי.

אז למה זה קורה? בזירות פשע בדרך כלל יש תנאי תאורה גרועים, זווית ראייה בעייתית, מרחק רב, זמן קצוב וקצר ובנוסף – הנוכחים מפחדים באופן שמשפיע על התפיסה ולעתים קרובות מתרכזים בעיקר בנשק. עניין קשור נוסף הוא הסכימות שיש לנו בכניסה לאירוע – שמשפיעים על מה אנחנו תופסים וזוכרים בסיטואציה (למשל – אדם נכנס לדירתו של שכנתו הקשישה אחרי שלא ראה אותה כמה ימים ואכן – הוא מצא אותה מתה על הרצפה; רק מאוחר יותר, לאחר תחקור השוטרים, הופתע לגלות שלמעשה היא נרצחה... הוא לא שם לב לעדויות לכך, כי העריך מראש שמתה מזקנה). בנוסף, אנחנו נוטים לזכור טוב יותר מידע שקשור במשהו שאנחנו מכירים היטב (כמו למשל – פרצופים של אנשים מאותו גזע כמונו – מוטות לאותו הגזע (Own-race Bias). עשו ניסוי שבו שני אנשים רבו, כשלאחד היה סכין – ואז יצאו. הלבנים העידו שהשחור החזיק את הסכין בסבירות גבוהה יותר וכשאמרו לבן – אמרו שזה היה לשם הגנה עצמית. דוגמא אחרת – אנשים שמבינים במכוניות יידעו לזהות את סוג הרכב בסבירות גבוהה יותר.

ב.      אחסון (Storage) – המידע לא נשמר כמו בארכיון אחרי התפיסה. זכרון אפיזודי – של עובדות (כמו של חומר למבחן) – לא משתנה לרוב. זכרון אוטוביוגרפי – של חוויות – הדברים משתנים באופן אוחר כדי להיראות יותר קוהרנטיים. התופעה הנקראת זכרון נבנה מחדש (Reconstructive Memory) מתייחסת לעיוות הזכרונות בהתאם לאירועים מאוחרים יותר. הזכרון החדש דורס את הזכרון הישן. בזכרון משוחזר אנחנו משנים את תפיסתנו לגבי אירוע שהיה:

המשמעות היא שאופן שאילת השאלות משפיע על הזכרון: אך האם הוא משנה אותו או רק משנה את מה שהאנשים מוכנים לספר? התיאוריה המובילה היא זו שמדברת על בעיה בניטור מקורות (Source Monitoring) – האופן בו אנשים קושרים זכרון לאירוע בו הוא נרכש. כשמגיע אלינו מידע סותר, הכל טוב כל עוד זוכרים את מקורו של כל זכרון; אך ברגע שמבלבלים בין המקורות ("זכור לי משהו עם שלט עצור, אז זה כנראה זה") – נוצרות בעיות. המשמעות – אנשים עלולים להגיד דברים שלא קרו. ייתכן שהעד ראה תמונה בעיתון של הנאשם (או שהוא נתקל בו באותו היום בהקשר אחר) ויבלבל זאת עם האירוע האמיתי – וכך יופלל האדם הלא נכון.

ג.        אחזור/שליפה (Retrieval) – רב טעויות הזיהוי הפליליות מתרחשות במסדרי זיהוי – אנשים נוטים לבחור את האדם הדומה ביותר לפושע מהמסדר, גם אם הדמיון לא רב. כדי להימנע מבעיות "הניחוש הטוב ביותר", פסיכולוגים חברתיים ממליצים למשטרה:

1)       ודאו שכל המעורבים במסדר דומים לתיאור הבסיסי של העד.

2)       ספרו לעד שייתכן שהפושע לא יהיה במסדר (וייתכן שכן).

3)       אל תשלבו את החשוד ישר במסדר הראשון, אלא בהמשך (אם העד יבחר מישהו אחר במסדר הראשון – סימן שאינו אמין).

4)       ודאו שהאדם שעורך את המסדר לא יודע מי החשוד (כי הוא עלול לרמוז בטעות).

5)       שאל את העד כמה הוא ודאי לגבי בחירתו לפני שהוא מקבל פידבק (אנשים נוטים להעלות את ודאותם בעקבות פידבק – כולל על דוכן העדים).

6)       הציגו תמונות של אנשים זה אחר זה, לא בו"ז (כך העד לא יבחר את "הכי טוב").

7)       שלבו תמונות עם קטעי קול רלוונטיים לשיפור הזיהוי.

לסיכום החלק הזה:

1. תפיסה מושפעת מתנאי הצפיה, הפוקוס על הנשק והאפקטים של הציפייה.
2. האחסון מושפע משאלות מנחות וטעויות בשיוך מקור המידע.
3. השליפה מושפעת מאפקט "הניחוש הכי טוב" במסדרי זיהוי.

שיפוט

איך נדע אם עד טועה? לכאורה – יש קשר למידת הודאות שלו בזיהוי. עם זאת, לרוב אין זה כך – בחורה שנאנסה שיננה את פרצופו של האנס כדי לזהותו ולאחר מעבר על עשרות רשומות משטרה – זיהתה אותו בודאות, כולל במסדר הזיהוי. כשאדם אחר התרברב שהוא האנס – היא בחנה את תמונותיו וטענה שלא ראתה אותו מעולם. רק עם התקדמות שיטות בחינת ה-DNA הסתבר שאכן זהו האנס – והראשון הואשם על לא עוול בכפיו. הקשר בין ודאות לדיוק אינו חזק כלל.

אז איך בכל זאת ניתן לדעת משהו? נראה שככל שאנשים מזהים יותר בקלות ובאינטואיטיביות ופחות במחשבה מסודרת והשוואתית – כך הם צודקים יותר. אבל מה זה אומר? שהשקעת זמן ומאמץ בזיהוי גוררת בהכרח אי דיוק, או אולי פשוט שלאנשים שאינם משוכנעים לוקח יותר זמן להחליט (זה די הגיוני)? כנראה שדווקא האפשרות הראשונה והפחות טריוויאלית:

ומה אם עד משקר? ניסוי ניסה לבדוק עד כמה אנחנו טובים בזיהוי שקרים וגילה (באופן מפתיע) שהעניין תלוי בניסיוננו בתחום – חוקרי CIA הצליחו ב-73% מהמקרים, פסיכולוגים חברתיים ב-68% וסתם שוטרים ב-51% מהמקרים (שזה בערך הימור לגמרי). ניתן גם להשתמש בפוליגרף לטובת העניין. בהקשר הזה, ישנן שתי שיטות:

א.      מבחן שאלת הבקרה (Control Question Test) – שואלים את הנבחן שאלות אמיתיות ושאלות בהן הוא צפוי להגיד את האמת – ומבצעים הבחנה.

ב.      מבחן ידע מפליל (Guilty Knowledge Test) – שואלים את האנשים שאלות של "מבחן אמריקני" שרק אדם שהיה בזירת הפשע יוכל לדעת את התשובה עליהן (למשל – "כמה כסף נגנב?" א. 50$ ב. 70$ וכד'). בודקים את השינוי בפוליגרף באמירת התשובה הנכונה.

לפוליגרפים יש תומכים רבים ומתנגדים רבים, וכולם מסכימים שזה תלוי רבות בכשירות המפעיל. דו"חות שונים הגיעו למסקנה שכ-10-15% מהשקרנים נמצאו דוברים אמת וכ-10-15% מדוברי האמת נמצאו כשקרנים. פסיכולוגים ממשיכים לערוך ניסיונות לאפיון מכונת אמת טוב יותר (כמו מדידת זרימת הדם לעיניים באמצעות מצלמה תרמית), אך רובם לא מאמינים שניתן ליצור כלי אמפירי מדויק.

האם ניתן לשפר את עדות הראייה של אדם? ישנן שתי שיטות תיאורטיות: היפנוזה – עושה בדיוק ההיפך, בכך שהיא מביאה אנשים למצבים בהם הם מושפעים מהסביבה ולעיתים אף מחוזקת בהן הוודאות בזכרון לא מדויק. השיטה השניה – ראיון קוגניטיבי (Cognitive Interview) – שחזור של הסביבה וההקשר של האירוע בניסיון לבסס את העדות. עם זאת, נראה ששיטה זו מביאה גם כן לטעויות זכרון, ובעיקר לבעיות הקשורות בניטור מקור הזכרון (אנשים לא זוכרים אם האירוע קרה באמת או שהם דמיינו אותו).

ומה לגבי אירוע שאדם נזכר בו לאחר שנים של הדחקה? יש מחלוקת גדול בנוגע לזכרונות משוחזרים (Recovered Memories), למשל בנוגע לאונס שקרה בגיל צעיר: יש חוקרים (ובעיקר חוקרות) שחושבים שצריך להתייחס לכל זכרון משוחזר כאירוע אמיתי, ולעומתם – חוקרים שטוענים שצריך מידע עובדתי, כי ייתכן שמדובר בזכרון מומצא (מישהו אמר פרויד?) – סינדרום הזכרון השגוי (False Memory Syndrome). למרות ההכרה בכך שישנה תופעה כזו, ישנם מטפלים שעדיין לא מודעים מספיק לכך שהם עלולים לנטוע זכרונות שווא במטופליהם.

הטיות בפשיעה

יש קשר בין ענישה למראה חיצוני: אנשים יפים מקבלים עונשים קלים יותר, אלא אם הם משתמשים במראה החיצוני שלהם לטובת הפשיעה (כמו בהונאה או בהטרדה מינית). מה אם עושים ניתוחים פלסטיים אחרי השחרור מהכלא? מטופלים שלא עברו טיפול פסיכולוגי ולא עברו ניתוח פלסטי – סביר יותר שיחזרו לפשע. אם מורידים את אלו שהשתמשו בסמים – יש הבדל מובהק יותר – מי שעשה ניתוח פלסטי, חזר פחות לסמים (גם אם עבר טיפול וגם אם לא).

מושבעים

חבר מושבעים, המשמש היום פעמים רבות בארה"ב, מעורר הרבה מחלוקות בעקבות בעיות שיכולות לצוץ בשלבים השונים של עבודת המושבעים:

א.      השפעות התקשורת על המושבעים לפני המשפט: לעתים מושבעים מושפעים ממידע שהם ספגו לפני תחילת המשפט מהתקשורת, שלרוב מוטה לכיוון אשמת המואשם. המידע שמשפיע באופן משמעותי ביותר הוא כזה הפונה לרגש:

בעיה נוספת הקשורה לעניין היא שאנשים מושפעים מכל קישור בין שמו של אדם לפשע: גם אם המשפט שמופיע בעיתון הוא "סיגל רם אינה משויכת למאפיה" – השם ייקשר לדבר שלילי. אז איך מתמודדים עם הבעיה? עורכי דין יכולים לתשאל את המושבעים לגבי היכרותם עם המקרה (אך לפעמים הם לא מודעים לעניין); שופטים יכולים לבקש מהמושבעים להתעלם ממידע קודם (אך הם לא באמת יכולים לעשות זאת). הפתרון היחיד שניתן לעשות, לפעמים, הוא לעבור לעיר אחרת ולעשות את המשפט שם.

ב.      ניתוח המידע על ידי המושבעים תוך כדי המשפט: המושבעים לרב בונים סכימות – סיפורים התואמים את הראיות. לעורכי דין יש שתי שיטות עיקריות להצגת נושא למושבעים: סדר הסיפור – Story Order (פריסת הראיות לפי הסדר הכרונולוגי של האירוע) או סדר עדים – Witness Order (שינוי הסדר בהתאם לעוצמת הראיות, כמו למשל לשמור את העדות החזקה ביותר לסוף). איזה מהשניים חזק יותר?

ג.        ההתנהלות בחדר המושבעים: בארה"ב, חבר המושבעים חייב להגיע לפסיקה פה אחד כדי להאשים אדם. בדיקות הראו שכשיש אי הסכמות, הלחץ החברתי מביא לכך שהרוב משכנע את המיעוט ב-97% מהמקרים. אז למה לא לעשות הצבעה וזהו? משתי סיבות: הצורך בשכנוע המיעוט מביא אנשים לחזור לטיעונים ולא ללכת לפי ה"רגש"; המיעוט אמנם לא משפיע על הפסיקה – אבל כן על גזר הדין (או על ההאשמה המדויקת – למשל רצח מדרגה I או II), שלרב יהיה קל יותר כשיש מחלוקת.

גודל חבר המושבעים: בארה"ב יש 12 מושבעים, אך ב-1970 החליט בית המשפט העליון האמריקני שניתן גם לקיים חבר מושבעים של שישה מושבעים. פסיכולוגים חברתיים לא מסכימים עם החלטה זו: הסבירות נמוכה מאד שיהיה נציגות למיעוטים אתניים, הסבירות שאדם יחיד מתוך שישה יחזיק בעמדתו קטנה מהעמדה ששני אנשים יחזיקו בעמדתם בקרב 12 אנשים – כי כל אחד צריך מישהו "להישען" עליו, אחרת סביר שלא יציג אופוזיציה.

נתחיל בסיפור, ילדים וילדות: לא בכל העולם נשים נישאות לאביר על הסוס הלבן שהן מאוהבות בו, אחרי שהוא הציל אותן מהמכשפה הרעה. לפעמים, בחברות קולקטיביסטיות, כשבוחרים בני זוג צריך להתחשב בצרכי החברה והמשפחה. לפעמים אפילו לא נותנים לנסיכה לבחור את הנסיך שלה (במקומות רעים כמו נפאל).  God bless America, בארה"ב זה לא ככה – כי זו חברה אינדיבידואליסטית. עד כאן לפתיח טריוויאלי. בפרק הזה נדון במה שגורם לנו להימשך לאחרים – באופן רומנטי או אפלטוני, ואיך מערכות יחסים מתפתחות.

מה גורם למשיכה?

במחקרים, יחסים קרובים עם אנשים אחרים מדורגים כאחד מהגורמים הראשונים שגורמים לאנשים שמחה, והיעדרם כאחד מהגורמים שגורמים לנו לחוש עצובים, חסרי ערך וחסרי אונים.

עקרון הקרבה propinquity – עקרון זה מאוד פשוט – מי שאנו במגע יומיומי רציף איתו, יותר סביר שיהיה חבר/אהוב שלנו. העיקרון עובד במשמעות מאוד צרה, אותה ניתן לראות בניסוי של פסטינגר, שכטר, ובק.

ניסוי "מלרוז פלייס" – הניסוי בוצע במתחמי דיור של זוגות סטודנטים נשואים, בהם אותרה היווצרות של חברות בין הזוגות. המתחם הורכב מכמה בניינים, וכאשר ביקשו מהזוגות לציין 3 מחבריהם הקרובים ביותר, 65% מהם ציינו שכנים מאותו הבניין – אע"פ שכל הבניינים היו די קרובים. למעשה, המחקר הראה שככל שהקרבה בין הדירות גדלה במטרים כך פחת הסיכוי שיושבי הדירה יוגדרו כחברים קרובים.

הם טענו כי גורם חשוב לכך הוא לא רק מרחק פיזי אלא גם "מרחק פונקציונלי" – אלו אספקטים מסוימים של עיצוב ארכיטקטוני שמגדילים את הסבירות שאנשים מסוימים יפגשו בתדירות גבוהה יותר מאשר אחרים (למשל, מיקום הדירה ליד המדרגות או תיבת הדואר).

נראה כי אפקט הקרבה מתרחש בשל אפקט ה"חשיפה ותו לא" – mere exposure – ככל שאנו נחשפים יותר לגירוי גדלים סיכויינו להבחין בו.

בניסוי אחר "שתלו" נבדקות בכיתת קולג' גדולה – שלא תקשרו עם איש, רק התיישבו בשורה הראשונה מהר. הן היו שונות בכמות השיעורים בהם השתתפו. בסוף הסמסטר שאר הסטודנטים ראו תמונות שלהן ונתבקשו לדרג עד כמה הם מחבבים אותן – וככל שגדלה מידת החשיפה כך גדלה מידת החיבה.

מחשבים: קרבה ארוכת-טווח – בעידן המחשבים מרחק פיזי אינו מגבלה, ולכן גם הקרבה יכולה להימדד באופנים אחרים. כיום יש מחקרים על כך. אולם, ידוע כי נוצרות כמה בעיות מתוך כלי התקשורת עצמו:

-          הגזמות/שקרים של השותפים לשיחה.

-          אינטימיות גבוהה שנוצרת מהר מאוד – ללא מידע מהותי על האדם השני (אותו מקבלים במפגש פנים אל פנים) לעתים נבנות ציפיות מוגזמות.

-          מלים לבדן אינן חוזות משיכה.

דמיון similarity

מחקרים מצביעים על שני מקרים בהם חברויות מתחילות:

א.      מצב של שטח סגור – closed-field situation – אנשים נאלצים לתקשר זה עם זה.

ב.      מצב של שטח פתוח – open-field situation – אנשים חופשיים לתקשר (או לא) כאוות נפשם.

כאשר אנו נאלצים לתקשר עם אחרים אנו מכירים אותם מה שמוביל לפי העיקרון הקודם לחברות – אבל יש גם צורך בדמיון. זוהי ההתאמה בין האינטרסים, הערכים, הרקע או מאפייני אישיות של אנשים.

דעות ואישיות – מחקרים מראים שככל שדעותיהם של בני אדם שעליהם שמענו אך שעוד לא פגשנו יותר דומות לשלנו כך נחבב אותם יותר. כך נמצא בעוד ניסויים. במחקר בו בדקו יחסים של הומואים, גברים חיפשו גברים בעלי מאפייני אישיות דומים. כך, דרגו את הנחקרים בסולם לפי תכונות שנחשבות "נשיות" או "גבריות". מי שדורג גבוה בתכונות גבריות חיפש מישהו לוגי – סטראוטיפ גברי, ומי שדורג גבוה בתכונות נשיות חיפש מישהו יותר אקספרסיבי. במחקרים על זוגות הטרוסקסואלים וגם על חברויות אפלטוניות נמצאו אותם ממצאים (שכטמן – מה זה אומר עליך שאתה מסתובב עם שתי פולניות?)

סגנון בין-אישי – אנו גם נמשכים למי שסגנונו האישי ודפוסי התקשורת שלו דומים לשלנו. במחקר, אנשים בעלי כשורים חברתיים רבים ראו תקשורת בין-אישית כנושא מורכב, הקשור במרכיבים פסיכולוגיים שונים, בעוד שאנשים בעלי כישורים דלים יותר ראו תקשורת באופן יותר ישיר – והתמקדו יותר באלמנטים האינסטרומנטליים שלה. נמצא כי זוגות וגם חברים חלקו את אותן רמות של כישורים חברתיים.

אינטרסים וחוויות – אנו מצויים בסיטואציות בהן אנו מוקפים באנשים שבחרו להיות שם כמונו, או שהגיעו לשם מכורח בנסיבות – כמונו. כלומר – אנו בוחרים להגיע, או מגיעים, לסיטואציות בהן יש אנשים דומים לנו.

מחקר בדק את רמת החברות בשיטת לימוד בה מקבצים תלמידים לפי רמת לימוד – ואמנם, ראו שתלמידים בחרו חברים בעיקר בקבוצת הלימוד שלהם. אכן – הדמיון והקרבה היוו סיבה טובה לכך – אבל העובדה שעם הזמן התלמידים צברו יותר ויותר חוויות משותפות תרמה לחברותם – וזה מה ש"תדלק" אותה לאורך זמן.

מדוע בעצם יש חשיבות בין דמיון למשיכה בין-אישית?

1. אנו נוטים להניח שמי שדומה לנו גם מחבב אותנו – לכן סביר שניצור יחסים.
2. אנשים שדומים לנו כנראה יעריכו את דעותינו ותכונותינו – יעניקו לנו תחושה שאנו צודקים.
3. אנו מסיקים מסקנות שליליות לגבי מי שאינו מסכים איתנו בנושאים עקרוניים.

חיבה הדדית

עצם הידיעה שמישהו מחבב אותנו תגרום לנו לחבב אותו – ואפילו תפצה על הבדלים ושונות. בניסוי אישה הישירה מבט לנחקרים גברים, נשענה לעברם והביעה עניין בדבריהם – עצם כך גרם להם לחבב אותה, אף על פי שידעו שהיא אינה מסכימה איתם בנושאים חשובים (תסלחו לי על הגסות, אבל אתם יודעים איפה השכל כשהזין עומד). לא משנה אם הרמזים מילוליים או לא, מה שקובע אם אנו מחבבים מישהו הוא המידה בה אנו מאמינים שהוא מחבב אותנו.

ההסבר לכך הוא נבואה שמגשימה את עצמה. במחקר, לקחו סטודנטים וחילקו אותם לזוגות. אחד מהם הונחה שהסטודנט השני מחבב אותו – בעוד שהאחרון הונחה לחשוב שלא מחבבים אותו. כצפוי, מי שחשב שמחבבים אותו התנהג באופן יותר חם ופתוח, פחות התווכח והיה יותר חביב מאשר מי שחשב שלא מחבבים אותו. מעבר לכך, מי שחשב שמחבבים אותו אכן התחבב יותר על השני, ביחס לאלה שחשבו שלא מחבבים אותם. בקיצור – כל אחד שיקף את ההתנהגויות של מי שעמד מולו.

אמנם רוב הזמן מידת החיבה כלפי שאני מייחסת למי שמולי תשפיע על מידת החיבה שלי כלפיו – אבל זה תלוי במידת ההערכה העצמית שלי. הערכה עצמית בינונית או גבוהה תואמת למה שתיארנו עד כה. אולם, הערכה עצמית נמוכה גורמת למצב שונה. אנשים אלה מציינים כי הם מעדיפים לדבר עם מישהו שביקר אותם מאשר עם מי ששיבח אותם בעבר – ולכן, הרתיעה של אנשים אלה משדרת חוסר חיבה ויוצרת תגובה של נבואה שמגשימה את עצמה – לא מחבבים אותי, ולכן אני לא אגיב בצורה מזמינה – ובאמת, לא יחבבו אותי.

משיכה פיזית וחיבה

בניסויי שטח (בודקים התנהגות ולא "מה היית עושה") עולה כי משיכה פיזית משמעותית מאוד ליצירת קשר. בניסוי אחד הצמידו באקראיות סטודנטים בבליינד דייט בנשף. לאחר מכן הם היו צריכים לומר האם היו רוצים לצאת עם הפרטנר שוב – ומדוע – הסיבה העיקרית היתה מראה חיצוני. גם כשהמחקר נערך בקרב זוגות הומואים התוצאה היתה דומה.

נמצא כי גורם זה משמעותי באותה מידה עבור נשים וגברים, אולי מעט יותר עבור גברים. אבל ההבדל היה יותר משמעותי כאשר השוו עמדות מאשר כאשר השוו התנהגות בפועל. כאשר ביקשו מנשים ומגברים לדרג תכונות חשובות בפרטנר לסקס לעומת פרטנר לנישואים, מראה חיצוני לא היה בין ה-10 החשובים (אולם אצל גברים דורג גבוה יותר).

מה בעצם מושך? האם מראה חיצוני הוא "בעיני המתבונן" או שיש קריטריונים אחידים? אנו מושפעים מהתקשורת מגיל צעיר. נמצא כי בציורים בספרי ילדים (וכן ירדן – גם בסרטים של דיסני) הגיבורים נראו תמיד אותו הדבר. במחקר של קונינגהאם נמצא כי נשים וגברים שנחשבים מושכים מאופיינים בתווי פנים בעלי צורה מסוימת – כמו בייביפייס, עיניים גדולות, עצמות לחיים בולטות – משום שאלו מקושרים לרוך של תינוקות וכלבלבים (אני נשבעת לכם שזה כתוב).

סטנדרטים תרבותיים ליופי – מפתיע, אבל ברוב התרבויות מה שנחשב ליפה הוא די אחיד. כאשר ביקשו מנבדקים ממגוון תרבויות וגזעים לדרג אנשים שייצגו גם הם מגוון תרבויות וגזעים, הם די תאמו בדירוג (מתאם של 0.66-0.93!)

טענה אחת היא שזה אבולוציוני, מה שהוכח במגוון מחקרים – למשל, שפעוטות מעדיפים תמונות של אנשים הנחשבים ליפים. במחקר זה גם טענו כי אנו מעדיפים פרצופים ממוצעים יחסית למין האנושי, ולא קיצוניים.

במחקר לקחו תמונות של סטודנטים, ומזגו בין כל שתי תמונות, עד שנוצרו שתי תמונות – אחת של 16 פרצופים, ואחת של 32. כאשר דירגו את רמת המשיכה של כל תמונה, התמונות של הממוצעים קיבלו את הדירוג הגבוה ביותר. האם פירוש הדבר שאנו נמשכים ביותר לאנשים ממוצעים?

בניסוי אחר ניסו לענות על כך: יצרו שוב תמונות ממוצעות, האחת מ-60 תמונות, והשניה מ-15 התמונות מתוכן שקיבלו את הציון הגבוה ביותר. הנבדקים הבדילו את התמונות ללבנים ויפנים, נשים וגברים. נבדקים בבריטניה וביפן התבקשו לדרג אותן. ראשית, נמצא כי התמונה של "המושכים ביותר" אכן הוגדרה כמושכת יותר מה"ממוצעים". שנית, הן הבריטים והן היפנים הראו את אותן ההעדפות. שלישית, ראו כי התמונות שנתפסו כמושכות ביותר אכן תאמו לתווי הפנים ה"אידאלים" כפי שתוארו בניסוי של קונינגהאם. אולם, גם הפנים הממוצעים נחשבים מושכים – משום שהם מכילים משהו מוכר, ללא הוריאציות הלא מוכרות.

הכוח של מוכרות familiarity

ראינו בניסוי שיצירת פרצוף ממוצע מהרבה פרצופים מקנה תחושה של פרצוף טיפוסי ומוכר – ומושך. במחקרים נמצא כי כאשר אנשים מדרגים תמונות פנים לפי משיכה, המושכים ביותר הם מי שדומים להם. כאשר לקחו תמונה של הנבדק והפכו אותה במחשב לבן/בת המין השני התמונה קיבלה דירוג גבוה במיוחד. המוכרות מדגישה את עיקרון הקרבה, הדמיון, והחיבה ההדדית – זה קשור להעדפתנו את הידוע והמוכר מאשר לבלתי ידוע ולזר.

הנחות על אנשים מושכים

אנו רואים במחקרים כי לרוב אנו מייחסים לאנשים יפים תכונות חיוביות, גם אם איננו מכירים אותם וגם אם אין להן שום קשר למראה. חוקרים קוראים לסטראוטיפ זה "מה שיפה הוא טוב". זהו סטראוטיפ שמשפיע על אנשים – גברים ונשים כאחד. הם נתפסים גם כיותר חברותיים, מוחצנים ופופולריים – ביחס לסביבה, וגם כמאושרים, מיניים ואסרטיביים יותר.

הסטריאוטיפים הללו כפי הנראים פועלים על אנשים מכל רחבי העולם – אולם כפי הנראה, בכל תרבות מייחסים ליפה את מה שנחשב לטוב באותה תרבות – בקוראה למשל ייחסו ליפים יחסים חברתיים הרמוניים ודאגה לזולת.

אבל הסטראוטיפ שאנשים יפים הם יותר חברותיים מקבלת אישוש במחקרים – משום שגם כאן יש נבואה שמגשימה את עצמה – אנשים יפים מקבלים מגיל צעיר יותר תשומת לב ולכן הם יותר מגיבים לחברה. אבל האם אדם שאינו נחשב למושך יכול להתנהג כמו אדם יפה במסגרת של נבואה המגשימה את עצמה?

לצורך כך התבצע ניסוי בו ניתן לנבדקים גברים מידע על נבדקת אחרת, כולל תמונתה, שהיתה במכוון של אישה מושכת מאוד או ממש לא מושכת. לנחקרים נאמר שהם ישוחחו עימה בטלפון (ללא שפת גוף) – כאשר החוקרים רצו לראות האם העובדה שאישה נתפסת כמושכת ע"י בן שיחתה תגרום לה להיות יותר חמה, נעימה וכיפית לשיחה מאשר אישה לא מושכת – משום שלמעשה התמונה לא היתה של האישה עמה שוחחו (כמובן שהיא לא היתה מודעת לכך). התגלה כי אכן גברים שחשבו שהם מדברים עם אישה מושכת היו יותר חברותיים, מה שגרם גם לאישה להיות יותר חברותית. כשנבדקים אובייקטיבים שמעו את השיחה הם דרגו את הנשים שהפרטנר שלהם חשב שהן מושכות כיותר חברותיות, חמות ומושכות. אותו מחקר נערך הפוך – עם נשים שקיבלו תמונה של גברים. התוצאות היו זהות.

בעוד מחקרים רבים נמצא כי אין הבדל בחשיבות של מראה חיצוני עבור נשים מאשר עבור גברים (תרשו לי לפקפק, אבל לא משנה).

זכרונות של משיכה ראשונית (שם של סרט J)

הגורמים בהם דנו עד כה עולים כאשר אנשים נשאלים מדוע הם חברים או מאהבים של אנשים מסוימים, אבל נשאלת השאלה האם הם גם עולים כאשר הם נשאלים על תחושות המשיכה הראשונות שחשים כלפי מישהו? התשובה היא שכן.

כאשר אנו מדברים על התאהבות אנו מוצאים את הגורמים של חיבה הדדית, משיכה פיזית שהוזכרו במחקרים בשכיחות גבוהה. למעשה, אנשים ממש מחכים שמישהו מושך יעשה משהו שיגרום להם להאמין שהוא מחבב אותם. גורמים שהוזכרו בשכיחות בינונית הם חיפוש קשר רומנטי/מוכנות לקשר רומנטי, או אומללות בקשר נוכחי.

דמיון וקרבה הם גורמים שהוזכרו פחות – חוקרים חושבים שהסיבה היא שהם נראים "רגילים" מדי כדי להסביר משהו מרגש כמו התאהבות. סיבה אחרת (והגיונית קצת יותר לדעתי) היא שאלה גורמים שמשחקים תפקיד לפני ההתאהבות – בצמצום המועמדים להתאהבות. דפוס זה הוא כפי הנראה חוצה תרבויות לפי כמה מחקרים.

כאשר אנו מדברים על יצירת חברויות, משיכה וחיבה הדדית היו גורמים חשובים – אבל בשכיחות נמוכה יותר. דמיון וקרבה היו גורמים בשכיחות גבוהה, וכאן נמצא הבדל בין נשים לגברים: עבור נשים גורם משמעותי הוא איכות התקשורת, יותר מעבור גברים – נשים יותר מגיבות לשיחה טובה מאשר גברים.

תיאוריות של משיכה בין-אישית

אלו תאוריות שמקשרות את הגורמים שדנו בהם עד כה.

תיאורית החליפין החברתי

רבים מהמשתנים שהזכרנו יכולים להוות תגמולים חברתיים: להיות ליד אדם מושך פיזית, אדם שמסכים איתנו או שמחבב אותנו. ניתן לומר שככל שאדם מספק לנו תגמולים חברתיים כך יותר נחבב אותו. אולם, ככל שמערכת יחסים עם מישהו "עולה" יותר רגשית ממה שהיא נותנת, כך הסיכויים גדלים שהיא לא תשרוד.

תיאוריה זו גורסת כי מה שאנשים מרגישים לגבי מערכת יחסים תלוי ב:

1. תפיסת התגמול שהם מקבלים.
2. תפיסת המחיר שהם משלמים.
3. הגורם המתנשא - התפיסה של "מה מגיע לי" – האם אני יכולה להשיג מערכת יחסים טובה יותר עם מישהו אחר?

עד כמה נהיה מסופקים ממערכת היחסים שלנו תלוי במשתנים נוספים:  

-          רמת ההשוואה – מה שאנו מצפים שיהיו תוצאות ביחסים בהתאם לעלות ולרווח, בהתבסס על ניסיון העבר שלנו במערכות יחסים דומות. 

-          רמת ההשוואה עבור האלטרנטיבות – מה אנו יכולים להשיג במערכות יחסים אחרות עם אנשים אחרים.אנשים שרמה זו גבוהה אצלם יותר סביר שיכירו יותר חברים ויותר מאהבים.

תיאורית ההגינות equity

ביקורת אחת על תיאורית החליפין היא שהיא מתעלמת מהצורך בהגינות – הצורך ששני השותפים במערכת היחסים ישלמו ויקבלו אותו הדבר. לפי תיאורית זו, גם מי שמרוויח יותר וגם מי שמרוויח פחות צריכים לרצות שמערכת היחסים תהיה שוויונית – הגיוני למי שמרוויח פחות, אבל מה עם מי שמרוויח יותר? יש טענה שכיוון ששוויון הוא נורמה חברתית חזקה, הרצון בו הוא חזק ורגשות האשמה כשהוא אינו קיים רבים. אולם מחקרים מראים שאכן, מצב זה פחות מטריד מאשר מצב של להרוויח פחות.

מערכות יחסים קרובות

קשה יותר, מטבע הדברים, לעשות ניסויים על מערכות יחסים קרובות ורומנטיות. ולכן חקר שלהן אינו מפותח כמו מחקר של יצירת רושם ראשוני.

הגדרה של אהבה

נסיונות שונים נעשו להגדיר אהבה – יותר מ"חיבה רבה" או יחסים מיניים גרידא.

אהבה של חברות Vs. אהבה של תשוקה

אנחנו משתמשים במילה "אהבה" כדי להגדיר גם התאהבות מלאת תשוקה וגם אהבה ארוכת שנים וחברות עמוקה בין סבתא וסבא שנשאו מזמן – למרות שאלו סוגים שונים של רגש. פסיכולוגים חברתיים הבינו שהגדרה של אהבה צריכה לכלול את שני סוגי הרגש.

אהבה של חברות – תחושות אינטימיות וחיבה, שאינן מלוות בעוררות פיזית או תשוקה. אנשים חשים אותה במערכות יחסים בלתי מיניות (כמו חברות) או במערכות יחסים שמלוות במיניות – בהן הם חווים אינטימיות ואהבה, ומיניות – אך לא באותה מידה כמו בעבר.

אהבה של תשוקה – כמיהה אינטנסיבית לאדם אחר, המאופיינת בעוררות פיזית, דופק גבוה, וקוצר נשימה בנוכחות אותו אדם.

מחקרים שהשוו בין תרבויות קולקטיביסטיות (סין) לאינדיבידואליסטיות (ארה"ב) מצביעים על כך שהסוג הראשון מוערך יותר ע"י זוגות סינים, ושהסוג השני מוערך יותר ע"י זוגות אמריקאים. באזור אחר במזרח אפריקה הן מוערכות באופן שווה – כשאהבה רומנטית נתפסת כשילוב של השתיים. במחקרים ב-166 מדינות נמצאה עדות לאהבה של תשוקה ב-147 מהן.

התיאוריה המשולשת של אהבה

פותחה ע"י חוקר בשם רוברט סטרנברג. לפי התיאוריה, אהבה מכילה 3 מרכיבים: אינטימיות, תשוקה ומחויבות. סטרנברג פיתח שאלון למדידת שלושת המרכיבים הללו. לדברי סטרנברג, ניתן למדוד את השילובים בסוגים שונים של אהבה (מבחיל ואמריקאי להחריד):

                                                תרבות ואהבה

למרות שאהבה מוגדרת כרגש אנושי, החוויה שלה תלוית תרבות. למשל – ביפנית מתואר רגש שהתרגום הכי קרוב שלו הוא "תלות" שכרוך בטיפול וטיפוח של הפרטנר הרומנטי, בדומה לקשר הורה-ילד. בסינית מתואר רגש של סיוע למישהו – כמו תיקון אופניים או לימוד משהו חדש – כרגש רומנטי. בקוראה קיים רגש שמחבר בין שני אנשים – זוג צעיר עדיין לא מפתח אותו, אבל זה קשר שיכול להיות גם בין יריבים עסקיים.

במחקר חיפשו האם אהבה רומנטית/של תשוקה מקושרים לאותם רגשות בכל התרבויות. נבדקים בארה"ב, איטליה וסין נתבקשו לקטלג מעל 100 מילים רגשיות – והתוצאות הצביעו על כך שלאהבה יש משמעות דומה ושונה בתרבויות שונות. שוני משמעותי היה הקטגוריה של "אהבה עצובה" באשכול הסיני – שם היא היתה בעלת נפח הרבה יותר גדול מאשר באיטלקי או באמריקאי.

במחקר אחר הושוו מילים של שירי אהבה אמריקאים וסינים – ונמצא כי בשירים סינים יש הרבה יותר קישור לרגשות שליליים. החוקרים בדקו את המושג של Yuan – הרעיון שמערכות יחסים נקבעות מראש בגורל – מי ששולט בהן היא הקארמה ולא בני הזוג. למרות זאת, לא היה הבדל במידת השכיחות בה אהבה הוזכרה, והאהבה בשתי המדינות תוארה בעיקר כארוטית ושל תשוקה.

מחקר קנדי הראה שהגישה של סטודנטים לאהבה קשורה לרקע האתני שלהם, בהתאם לתרבות – קולקטיביסטית או אינדיבידואליסטית. מחקר אחר הראה שנישואים מאהבה יותר חשובים במדינות אינדיבידואליסטיות – מה שמצביע על כך שהרעיון של אהבה רומנטית הוא במידה מסוימת תלוי תרבות; למרות שכאמור היא נמצאה ב-147 מתוך 166 מדינות. ייתכן שזהו רגש אנושי, וחוקים תרבותיים הם אלו שמשנים איך הוא נתפס ומתקבל.

אהבה ומערכות יחסים

האם הגורמים לאהבה דומים לגורמים למשיכה ראשונית? איך המשתנים שתיארנו קודם באים לידי ביטוי במערכות יחסים, והאם יש עוד גורמים משפיעים?

אבולוציה ואהבה: בחירת בן-זוג

קיימת גישה אבולוציונית לאהבה – בה הכשירות של חיה נמדדת ביכולת ההתרבות שלה – כלומר, העברת הגנים הלאה. גישה זאת מנסה להסביר התנהגות אנושית במושגים של העברת הגנים הלאה לפי עקרונות האבולוציה. הטענה העיקרית היא שלנשים ולגברים יש התנהגויות שונות מתוך תפקידם השונה במערכות הרבייה.

עבור נשים הרביה יקרה במונחים של זמן, אנרגיה ומאמץ בשל נשיאת ההריון – ולכן נשים צריכות לשקול ברצינות עם מי להתרבות. לגברים לעומת זאת הרבייה לא עולה כ"כ הרבה משאבים, ולכן התרבות אינה החלטה כה גורלית. רבייה מוצלחת נראית לפי התיאוריה בשתי התנהגויות שונות לשני המינים: הצלחת הרבייה של הזכרים תלויה בכמות הצאצאים (לכן מנסים לזיין כמה שיותר), ושל הנקבות – בכמות הצאצאים המגיעים לבגרות (לכן בוחרות בקפידה מי יהיה בר המזל בעל הגנים המוצלחים). הטענה העיקרית בנוגע להתאהבות, היא שהתנהגויות אלה מנחות נשים וגברים במערכות היחסים שלהם: לפי מאפיינים חיצוניים מסוימים. נשים מחפשות גבר שיהיה חזק ויוכל לספק גנים מוצלחים ומשאבים מתאימים לגידול ילד – השגים אינטלקטואליים, הצלחה מקצועית וכלכלית. גברים יחפשו אישה שנראית שיכולה לשאת הריון היטב – כלומר שנראית צעירה ובריאה.

במחקר התבקשו למעלה מ-9,000 נבדקים מיותר מ-37 מדינות לתת את המאפיינים שהם מחפשים בבן-זוג לנישואים. נמצא כי נשים העריכו יותר אמביציה, שקדנות, ויכולת הכנסה טובה  - לעומת גברים, שהעריכו יותר מראה חיצוני. בגדול, 10 המאפיינים החשובים ביותר היו זהים וכללו כנות, אמינות, ואישיות נעימה. כאשר תיארו לנשים ולגברים מצבים של חוסר נאמנות מינית או רגשית התגלה כי גברים כעסו יותר על חוסר נאמנות מינית, בעוד שנשים יותר כעסו על חוסר נאמנות רגשית.

טענה אחרת היא שמראה חיצוני של נשים צריך להיות משמעותי במיוחד באזורי נגועי מחלות בעולם, ואמנם נמצא שזה אכן כך – אך גם בנשים כלפי גברים, באותה מידה.

הגישה זכתה לביקורות רבות, ביניהן שהיא אינה ניתנת להוכחה (קשה להוכיח שגורמים אבולוציוניים הם הגורמים להתנהגות המתוארת), שהיא מפשטת התנהגות אנושית מורכבת, ושהיא מתעלמת מהתניה חברתית בכל הנוגע למראה פיזי. מחקרים נוספים מצאו נשים מעריכות מראה גופני בפרטנרים מיניים פוטנציאליים לא פחות מגברים, וגם מראים ממצאים לא אחידים בכל הנוגע למשיכת נשים לגברים עם יכולת כלכלית. טענות אחרות גורסות כי היות ולנשים יש פחות כוח ומעמד בעולם, והיות והן צריכות להסתמך על גברים כדי להשיג אותם הן צריכות לחפש גברים בעלי כוח ומעמד משלהם. במצב זה, הנשים "מחליפות" את היופי והמראה שלהן בכח ובכסף (אלוהים ישמור, אני מתאפקת). התיאוריה נבדקה ע"י התאמה בין הגישה של נשים למשאבים כלכליים לבין המידה בה הן מדווחות על משיכה פיזית כגורם משמעותי בבחירת בן זוג בכמה מדינות. נמצא כי ככל שהגישה גבוהה יותר כך מראה חיצוני יותר משמעותי בבחירת בן-זוג. במחקר אחר בארה"ב נמצא כי אנשים ממשפחות אמידות חיפשו בן-זוג דומה, ואנשים יפים חיפשו גם הם בן זוג דומה.

סגנונות היקשרות במערכות יחסים אינטימיות

עד כה דנו בגורמים של "כאן ועכשיו" (מלבד תיאורית האבולוציה) – ואולם תיאוריות אחרות מתמקדות בגורמי ה"שם ואז" – התיאוריה עוסקת בסגנונות הורות ומתבססת על ג'ון בולבי ומרי איינסוורת' (לקראת התפתחותיים - כדאי לזכור את זה..) – איך פעוטות נקשרים למטפלים הראשונים שלהם.

בהתאם לתיאורית ההיקשרות של בולבי, סוג ההיקשרות שיצרנו עם המטפלים הראשונים שלנו בילדות ישפיעו על סוג הקשרים שניצור בעתיד. 

איינסוורת' תיארה שלושה סוגים של היקשרות: בטוחה, חרדה-נמנעת וחרדה-אמביוולנטית.

היקשרות בטוחה כוללת מטפל קשוב לצרכי הילד המראה רגשות חיוביים בזמן הקשר עמו. פעוטות אלה סומכים על מטפליהם ואינם חוששים מנטישה, והם חשים בעלי ערך ואהובים. בבגרותם יוכלו לפתח מערכת יחסים בה בם יסמכו על שותפיהם ויחושו בטוחים בהן.

היקשרות נמנעת כוללת מטפל אדיש ומרוחק, הודף את ניסיונות הפעוט להשיג קרבה. פעוטות אלה רוצים להתקרב אבל לומדים להדחיק זאת, ובבגרותם יתקשו לפתח מערכת יחסים אינטימית. הכי סביר שידווח שמעולם לא היה מאוהב.

היקשרות חרדה-אמביוולנטית כוללת מטפל בלתי עקבי ושתלטן ביחסים, ולכן הפעוט חרד משום שקשה לו לצפות את סגנון התנהגות המטפל. נכנסים למערכת יחסים מהר, כעס כשלא משיבים את אותו היחס.

התיאוריה של בולבי גורסת כי מודל ההיקשרות שהפעוט חווה יהפוך לסכמה של מודל עבודה פנימי לפיו יתנהלו מערכות היחסים שלו בבגרותו, והיא הוכחה במגוון מחקרים ושאלונים שהעריכו את טיב ההיקשרות שחוו הנבדקים לעומת טיב מערכות היחסים הרומנטיות שלהם.

מחקרים אחרים מדדו את רמות ההיקשרות של בני זוג הטרוסקסואלים. לאחר מכן נאמר לאישה שהיא עומדת לחוות חלק בניסוי שבד"כ מכניס אנשים לחרדה – ושאי אפשר לומר לה על כך יותר מזה באותו רגע. האישה התבקשה להמתין עם החבר שלה מס' דקות עד שהפרוצדורה תתחיל – האינטראקציות ביניהם תועדו והושוו. נשים עם היקשרות בטוחה פנו לחבר שלהן לתמיכה, בעוד נשים נמנעות התרחקו ממנו. כנ"ל לגבי הגברים – כאשר החברה פנתה לגבר עם היקשרות בטוחה הוא היה יותר רגיש מאשר גבר עם היקשרות נמנעת.

סגנון היקשרות ותכונות אופי

אנו מוצאים כי אנשים עם סגנונות היקשרות מסוימים נמשכים זה לזה. למשל – אדם עם היקשרות נמנעת רגיל להיות פחות מחויב לקשר מהפרטנר, ואילו אדם עם היקשרות אמביוולנטית רגיל להשקיע במערכת היחסים יותר מהאדם השני – ולכן הם ימצאו את עצמם מעורבים במערכת יחסים. אולם זוגות כאלה מדווחים עם מערכת יחסים קשה עם דפוסי תקשורת בעייתיים. נמצא כי מערכות היחסים של נשים חרדות-אמביוולנטיות וגברים נמנעים יציבות כמו אלה של זוגות בטוחים  במשל תקופת מחקר של 4 שנים. ההסבר שנתנו החוקרים הוא שסטראוטיפים מגדריים משחקים כאן תפקיד משמעותי (אישה נודניקית וגבר שרק אומר "תעזבי אותי באמא'שלך") – הנחקרים גם מסבירים את הבעיות במערכת היחסים במגדר של הפרטנר – "כל הנשים/גברים הם/ן כאלה".

כאשר המקרה הפוך, והאישה היא נמנעת בעוד הגבר חרד-אמביוולנטי, מחקרים מראים שהיחסים אינם שורדים משום שההתנהגות של הפרטנר כה סוטה מהסטראוטיפ המגדרי הקיים.

מחקרים מראים כי בני אדם יכולים לשנות את דפוס ההיקשרות שלהם בקשר עם הזמן והניסיון, ואף להציג דפוסים שונים עם פרטנרים שונים. אבל כאמור – יש לזכור שקורלציה אינה מצביעה על סיבתיות..

חליפין חברתי במערכות ארוכות טווח

מחקרים מצאו כי התיאוריה הזו, שהוצגה בחלק של הרושם הראשוני, מתאימה גם למערכות יחסים אינטימיות – בתרבויות שונות.

למשל, בזוגות בגיל קולג' תגמולים חברתיים היו מאוד חשובים ב-3 החודשים הראשונים. כאשר הם נמשכו ל-7 חודשים, בני הזוג דיווחו על אושר וסיפוק. זוגות אלה האמינו שהתגמולים הולכים וגדלים. עם הזמן, הזוגות שדיווחו שהעלות של יחסיהם עולה עם הזמן, דיווחו על סיפוק הולך ופוחת מהן. התגמולים תמיד חשובים – אולם עם הזמן העלויות הלכו וצברו משמעות רבה יותר ביחס לתחילת הקשר.

מחקרים מראים שאנשים צריכים לשקול לפחות גורם אחד נוסף להבנת מערכות יחסים קרובות, נוסף על מה שאמרנו עד כה:

מודל ההשקעה של caryl rusbult מגדיר את ההשקעה כמה שאדם משקיע במערכת היחסים ויכול להיעלם אם מערכת היחסים תסתיים. דוגמאות לכך הן מוחשיות כמו רכוש או הון כספי, או בלתי מוחשיות כמו מצב רגשי של הילדים. ככל שההשקעה רבה יותר, כך קטן הסיכוי שמערכת היחסים תסתיים – גם אם הסיפוק פחת והאלטרנטיבות נראות טובות יותר. ולכן, כדי לדעת מהי יציבות מערכת היחסים, צריך להעריך כמה גורמים, לפי המודל הבא:

תגמולים

עלויות                           סיפוק

רמת השוואה               רמת השקעה       מחויבות למערכת היחסים         יציבות מערכת יחסים

                        איכות האלטרנטיבות

כדי לבדוק את המודל נערך ניסוי בו נתבקשו זוגות הטרוסקסואלים בגיל קולג' למלא שאלות כל 3 שבועות במשך 7 חודשים – כאשר היה מעקב אם הם נשארו ביחד או לא – ואכן, המודל קיבל אישוש. במחקר המשך נמצאו תוצאות מתאימות בקרב זוגות נשואים, בקרב זוגות הומוסקסואליים, ואפילו במערכות יחסים לא מיניות של חברים טובים – הן בארה"ב והן בטייוואן. מחקר אחר בדק את נכונות האדם להקריב קורבנות אישיים לצורך הקשר או הפרטנר, ונמצא שבקרב זוגות בהם היתה מוכנות גבוהה לכך רמת המחויבות היתה גבוהה.

בניסוי אחר בדקו האם המודל מתאים גם למערכות יחסים הרסניות – רואיינו נשים במקלטים לנשים מוכות שנשאלו על מערכות היחסים שלהן. נמצא כי רגשות המחויבות היו גבוהים יותר בקרב נשים שהאלטרנטיבות שלהן לנישואים היו דלות יותר כלכלית, שהיו יותר מעורבות ביחסים (ילדים וכיו"ב) והיו פחות בלתי מסופקות.

אם כן – במערכות יחסים ארוכות לא רק העלות והרווח משפיעים על מערכת היחסים, אלא גם הסיפוק ממערכת היחסים, רמת ההשקעה בה ואיכות האלטרנטיבות לה.

הגינות במערכות יחסים ארוכות טווח

נראה שככל שאנו מכירים מישהו כך אנו ממאנים להאמין שאנו רק מחליפים איתו טובות, ויותר יורדים בנטיה לצפות לפיצוי מיידי על טובה שנעשתה. במערכת יחסים רגילה אנו מחליפים, בשונה במערכת יחסים אינטימית – בה אנו מחליפים משאבים שונים לחלוטין – והחליפין פחות נוקשים.

לפי קלארק ומילס מערכות יחסים שעובדות לפי עקרון ההגינות הן מערכות יחסים של חליפין – כאשר אנו שמים לב למה שנתנו ומה שאנו מקבלים. במערכות יחסים קומונליות/משותפות אנשים נותנים זה לזה מתוך צורך של הפרטנר, ללא קשר למה שכבר נתנו בעבר.

בסדרת ניסויים נבדק איזו מערכת יחסים אנשים מעדיפים, ואז נבדק באיזו מידה הם היו מוטרדים מעקרון ההגינות. בניסוי, הנבדקים שוחחו עם אדם מעניין, שעליו נאמר להם כי הוא עבר לאזור ומעוניין ביצירת חברים חדשים – מערכת יחסים משותפת, או שהוא נשוי ומבקר שם לתקופה קצרה – מערכת יחסים של חליפין. כצפוי, במערכת היחסים של החליפין האדם פעל בהתאם לעקרון ההגינות יותר מאשר בראשונה. מחקרים מראים כי דפוסים אלה פועלים גם במערכות יחסים אמיתיות.

לא ניתן לומר שבמערכות יחסים משותפות אין כל קשר לעיקרון ההגינות, אולם העקרון פועל בצורה רגועה יותר – לאנשים ברור כי בעת הצורך המאזן ישתווה, ואם זה לא קורה – מערכת היחסים עלולה להסתיים.

סיום של מערכות יחסים אינטימיות

עקב עליות חדות בשיעור הגירושים מחקר הפרידות הולך ומתגבר בשנים האחרונות.

תהליך הפרידה

הפרידה היא שלב סופי בתהליך, וחוקר בשם דאק חילק אותו ל-4 שלבים:

1. השלב הפנימי-אישי 1: מחשבה עם עצמי על פרידה.
2. השלב הדיאדי: עירוב בן הזוג ברגשות.
3. השלב החברתי: הכרזה על הפרידה.
4. השלב הפנימי-אישי 2: החלמה ויצירת גרסה משלי לפרידה, שיכולה להיות מאוד שונה מהגרסה שאנו מציגים החוצה.

מחקרים רבים בדקו מדוע מערכות יחסים מסתיימות.

גישה אחת לכך היא מודל ההשקעה – עבודתה של ראסבולט הביאה אותה לחשוב על 4 סוגי התנהגות שמופיעים במערכות יחסים בעייתיות:

-          השתיים הראשונות הרסניות:

א.      פגיעה מכוונת ביחסים (אקטיביות – בגידה, עזיבה, אלימות).

ב.      לתת למערכת היחסים להתדרדר (פאסיביות – חוסר תשומת לב לפרטנר, התעלמות/הדחקה).

 -       השתיים הראשונות בונות:

ג.        ניסיון לשיפור היחסים (אקטיביות – טיפול, שיחות, ניסיון לשינוי).

ד.      הישארות נאמנים למערכת היחסים (פאסיביות – אופטימיות, תמיכה, הפסקת ריבים)

נמצא כי השתיים הראשונות מזיקות הרבה יותר משהשתיים האחרונות עוזרות.

גישה אחרת מתמקד במה שגורם לנו להימשך למישהו מלכתחילה – תכונה של "משיכה קטלנית" – אותה תכונה שמשכה מלכתחילה היא זו שגורמת לפרידה  - אושש בשאלון שנערך עם סטודנטים בו ב-30% מהמקרים היתה "משיכה קטלנית".

במחקר המשך נבדק מה יכול להיות תכונה כזו, שכשהיא הסיבה למשיכה הראשונית, הסיכויים גבוהים שהיא תביא לפרידה:

א.      שוני משמעותי בין בני הזוג – מזכיר שוב את חשיבות גורם הדמיון.

ב.      אותו פרטנר שונה בקנה מידה יוצא דופן בתכונה זו מרוב האוכלוסיה.

ג.        אותה תכונה היא קיצונית באופן כללי.

הניסיון של פרידה (קשקוש צפוי מראש)

האם ניתן לחזות איך אנשים ירגישו כשהם נפרדים?

מפתח אחד לכך הוא התפקיד שאנשים משחקים בפרידה – העוזב, הנעזב, או "זה היה הדדי". לא במפתיע, העוזבים חשו פחות עצב, דכאון וסימפטומים פיזיים מהנעזבים.  כאשר הפרידה היתה הדדית הדכאון לא היה חמור כמו אצל הנעזבים, אבל היתה לפרידה יותר השפעה מאשר על העוזבים. 60% מתוכם דיווחו על סימפטומים פיזיים, מה שמראה כי זהו מצב יותר מלחיץ מפשוט לעזוב.

ההחלטה אם להישאר חברים אחרי הפרידה או לא תלויה גם בתפקיד וגם במגדר:

גברים לא מעוניינים בכך כאשר הם העוזבים או הנעזבים, ונשים יותר מעוניינות בכך – במיוחד כאשר הן נעזבות. בפרידה הדדית הרצון תואם בין שני המינים. זה מעיד על כך שגברים אינם מסוגלים להתמודד עם מצב בו יש להם שליטת יתר או חוסר שליטה, ורק במצב בו הם חשים שווי ערך הם מסוגלים להתמודד עם אינטימיות מסוג חדש. (ממש מפתיע).

תורת המשחקים – שפה מתמטית לתיאור אסטרטגיות אפשריות ותוצאות צפויות במצבי אינטראקציה. התרחשות מתמטית המתארת מצבים של קונפליקט בין שחקנים. בבסיס הקונפליקט עומד הצורך לבצע בחירה רציונאלית (המונעת מרצון למקסם רווחים) בין אפשרויות קיימות על ידי כל אחד מהשחקנים.

אמנם יש קונפליקטים רבים הנפתרים באופן שליו, לעיתים סכסוכים ומלחמות נפתחות בגלל קונפליקטים זניחים. בהקשר הזה, ראוי לדבר על דילמה חברתית (Social Dilemma) – קונפליקט במסגרתו שיטת הפעולה הרווחית ביותר לפרט, אם תיבחר על ידי רב האנשים, תגרום נזק לכוווולם. למשל – סטפן קינג שם פרק מספרו באינטרנט ונתן לאנשים אפשרות לשלם דולר כדי להוריד אותו – או להורידו חינם. עם זאת, הוא אמר שאם פחות מ-75% מהאנשים ישלמו, הוא לא יכתוב פרק נוסף. בהתחלה אכן שילמו מספיק אנשים, אך עם הזמן המספר ירד והוא פסק מלכתוב. הדוגמא הקלאסית לדילמה חברתית היא "דילמת האסיר" – במסגרת שני אנשים צריכים לבחור (בנפרד זה מזה) את אופציה X או Y:

בחירה ב-Y מביאה לסיכון הכי נמוך עבורי, אך אם שני הצדדים יבחרו ב-Y, שנינו נפסיד. דילמה זו משקפת דילמות רבות מחיי היומיום – החל ממרוצי חימוש ועד מאבקי גירושין מכוערים.

מונחים של דילמת האסיר:

א.      שחקן רציונלי – שחקן שפועל באופן הממקסם את רווחיו.

ב.      אסטרטגיה שלטת (דומיננטית) – האסטרטגיה שמשתלמת יותר מהאחרות ללא תלות בהתנהגות השחקן האחר.

ג.        שיווי משקל נאש – התוצאה שלאף אחד מהשחקנים אין תמריץ לסטות ממנה באופן חד צדדי. בד"כ יביא לאסטרטגיה שתבטיח את התשלום הנמוך הגבוה ביותר (אסטרטגיית maxmin). למשל – אופציה Y בטבלה למעלה.

ד.      יעילות קולקטיבית – תוצאה הממקסמת את סכום התשלומים של שני השחקנים יחד. הבעיה היא שבמקרים רבים התוצאה שמביאה ליעילות קולקטיבית מורידה את רמת הביטחון של השחקנים (כיוון שאינה שיווי משקל - כלומר, אם השחקן האחר יערוק, אני אפסיד והרבה) ולכן הם כן מעדיפים ללכת על אסטרטגיית ה- maxmin המייצרת רמת בטחון גבוהה יותר.

מה משפיע על הבחירה ב-X או Y? Priming – אנשים שנחשפו באופן תת סיפי למילים הקשורות לעוינות נטו יותר להתחרות לעומת קבוצות ביקורת; הבנייה – כשהמשחק הוצג כמשחק בורסה נבדקים פחות שיתפו פעולה מאשר כשהמשחק הוצג כמשחק של קהילה. בנוסף – יש חשיבות לאופן שבו כל אחד מהמשתתפים מציג את עצמו. אם צד אחד מציג את עצמו מראש כתחרותי או כמשתף פעולה, זה ישפיע על האופן שבו יתנהגו כלפיו.

דילמת אסיר איטרטיבית: ניתן לשחק את דילמת האסיר גם במשחקים חוזרים ולא כדילמה חד פעמית. אם כמות המשחקים ידועה, רציונאלית השחקנים אמורים להתנהג באותו האופן כמו במשחק חד פעמי. עם זאת, לרוב מספר השחקנים בדרך כלל לא יודעים את מספר החזרות מראש וכאשר יש סיכוי גבוה לתורות נוספים יכול להיווצר שיתוף פעולה גם בין שחקנים רציונאליים ואנוכיים אם כל אחד מתנה את שיתוף הפעולה שלו בשיתוף הפעולה של הצד השני.

אם אנשים משחקים עם חבר – יש יותר סיכוי שיבחרו ב-X. כמו כן, תרבויות אסייתיות נוטות לבחור יותר ב-X (כי הפרט פחות במרכז). אסטרטגיה בה בוחרים אנשים לעיתים היא אסטרטגיית "מידה כנגד מידה" (Tit-for-tat Strategy), לפיה מתחילים במחווה של רצון טוב ואז פועלים בהתאם לפעולת האחר – באופן תחרותי או בתיאום. למה זה עובד? היא אסטרטגיה נחמדה, מונעת ניצול, לא נקמנית וליריב קל להבין שזו האסטרטגיה בה עובדים. דרך אחרת לפתור בעיות היא באמצעות תיווך של יחידים – לא של קבוצות. אנשים נוטים יותר להאמין לאדם בודד ולא לקבוצה.

משחק האולטימטום

למציע יש 100 ₪. הוא יכול להציע למשיב הצעה חד פעמית לחלוקת הסכום ביניהם. אם המשיב מסכים – הם יתחלקו בכסף בהתאם להצעה. אם המשיב מסרב – שניהם לא יקבלו כלום. המקבל אמור לחשוב "אין לי סיבה להגיד לא" והמציע – "אין לי סיבה להציע יותר משקל, כי אין לו סיבה לסרב". מה קורה בפועל? מציעים נוטים להציע כ-40%, סכום גבוה באופן לא רציונלי. מנגד – משיבים נוטים לא להגיד "כן" לכל הצעה בגלל "כבוד עצמי".

CLT (Construal Level Theory)

מרחק פסיכולוגי הינו אחד הגורמים המשפיעים על רמת ההבניה של ייצוגים מנטאליים. אובייקטים רחוקים פסיכולוגית -> רמת הבניה גבוהה. אוביקטים קרובים פסיכולוגית -> רמת הבניה נמוכה. רמת הבניה גבוהה יותר מופשטת, קטגוריאלית; ונמוכה – יותר דגש לפרטים בודדים. רמת הייצוג המנטאלי של המציאות.

מרחק פסיכולוגי – כמה שזה קרוב אליי: הסבירות שזה יקרה, הרלוונטיות של זה אליי לעומת מישהו אחר, העובדה שזה מחר או עוד הרבה זמן, מרחק פיזי וכד'.

בשורה התחתונה – כשזה "אובייקטיבי", אנחנו נהיים פלספנים (קבלת החלטות מתוך שיקולים ומוטיבציות גלובאליות). כשזה נוגע אליי – אנחנו מסתכלים על דברים אחרת, נכנסים יותר לפרטים (קבלת החלטות מתוך שיקולים ומוטיבציות לוקאליות).

בחזרה למשחק האולטימאטום – ישנם שני תנאים: האם מדובר על הצעה חד פעמית, או סדרה של הצעות, שמאפשרות בנייה של מוניטין (Reputation Building). בתנאי עם המוניטין, יש אפשרות לקבל החלטות מתוך שיקולים ומוטיבציות גלובליים (סירוב לסכומים נמוכים ובניית מוניטין) או לוקאליים (לחשוב מה טוב לי כעת). לעומת זאת, בתנאי ללא בניית מוניטין – אין אפשרות לשיקול גלובאלי, אלא רק לשיקול לוקאלי. בנוסף, כשממליצים למישהו אחר – יש יותר סבירות לגלובאליות לעומת לוקאליות.

השערת אינטראקציה – יש הבדל גדול יותר בין סף הדחייה – בתנאי המוניטין ובתנאי הלא מוניטין; בתנאי הרחוק – מאשר בתנאי הקרוב. אבל זה כבר לא למבחן, מסתבר...

ישנן דילמות נוספות, מלבד דילמת האסיר: דילמת טובת הציבור (Public Goods Dilemma) – בה כל אחד נדרש מיסים לטובת הכלל; אך רצונו לשלב מעט ככל הניתן פוגע בכולם וגם בו. Commons Dilemma – במסגרתה אנשים לוקחים יותר מחלקם במשאבים ציבוריים וגורמים לחוסר במשאבים (כמו במקרים של מים, מקורות אנרגיה וכד').

כיצד משפיע שימוש באיומים על פתרון קונפליקטים? לא טוב, מסתבר.

המציאות מעט מורכבת מהדוגמאות שהוצגו – בעיקר משום שלרב לכל צד יש דרישות שונות ונדרש לקיים משא ומתן. לעתים אנשים חשים שהם תקועים במשבר, למרות שלמעשה ישנן דרכים מקוריות לפתור את הבעיה. אם, למשל, יש שביתת מורים שבה הם דורשים העלאת בשכר ויותר ימי חופש, כנראה שבסוף, אחרי הרבה ויכוחים, יגיעו לפשרה שבה תהיה העלאה מסוימת ומעט יותר ימי חופש... אבל – יכול להיות שאחד משני התנאים, נניח ימי החופש, היה חשוב יותר לצד אחד אך לא לשני. במקרה כזה, פשרה טובה יותר יכלה להיות העלאה גדולה של ימי החופש ללא נגיעה במשכורת. יכול להיות ששני הצדדים היו יכולים לצאת מרוצים יותר. פשרה כזו נקרא פתרון אינטגרטיבי (Integrative Solution).

לכאורה, לא צריכה להיות בעיה להגיע לפשרה כזו – אך בפועל, ניסויים הראו שאנשים לא מצליחים לזהות מה האחרים באמת רוצים תוך כדי משא ומתן. צופים מבחוץ על אותה ההתנהלות מצליחים לזהות את הרצונות טוב יותר. לכן – משתמשים במתווכים ניטרליים.

נספח א' – עוד קצת תורת המשחקים

• מושגים
• דילמת האסיר (The Prisoner's Dilemma; PD)
• משחק האולטימאטום (The Ultimatum Game; UG)

לשחקן יש בעיה של אי ודאות כיוון שאינו יודע מה השחקן השני יעשה בסופו של דבר הנובעת מבעיית תיאום. ישנן דרכים שונות לפתור את בעיית התיאום כמו קביעת כללים, ביצוע הצעד הראשון או תקשורת (שחקן יכול להיות אדם, חיה, גן, מדינה, שוק כלכלי ועוד).

שחקן רציונאלי הוא שחקן שמונע על ידי רצון למקסם את רווחיו. תורת המשחקים מנבאת כי שחקנים רציונאליים יבחרו באסטרטגיה הדומיננטית, האסטרטגיה שמשתלמת יותר מכל אסטרטגיה אחרת ללא תלות בהתנהגות השחקן/ים האחר/ים.

במקרים רבים, כדי להגיע לאסטרטגיה הדומיננטית, צריך לראות מה הוא שיווי משקל נאש של המשחק - התוצאה שאין לאף אחד מהשחקנים תמריץ לסטות ממנה באופן חד צדדי. כל סטייה חד צדדית שכזו מצד אחד השחקנים תגרום לו להפסד.

במקרים רבים, האסטרטגיה הדומיננטית היא אסטרטגיית maxmin (מקסימום-מינימום) שמבטיחה את התשלום הנמוך הגבוה ביותר עבור כל השחקנים, בניגוד ליעילות הקולקטיבית שהיא התוצאה הממקסמת את סכום התשלומים של השחקנים (לא סה"כ אלא התוצאה העדיפה ביותר עבור כלל השחקנים). הבעיה היא שבמקרים רבים התוצאה שמביאה ליעילות קולקטיבית מורידה את רמת הביטחון של השחקנים (כיוון שאינה שיווי משקל - כלומר, אם השחקן האחר יערוק, אני אפסיד והרבה) ולכן הם כן מעדיפים ללכת על אסטרטגיית ה- maxmin המייצרת רמת בטחון גבוהה יותר.

דילמת האסיר (PD)

הדילמה הוצגה לראשונה בשנות החמישים, וקיבלה את שמה מתיאור מקרה של שני פושעים:

המשטרה עצרה שני עבריינים שביצעו פשע משותף, ומפרידה ביניהם לצורך חקירה.

אם תצליח המשטרה להביא להרשעתם, ייכנס כל אחד מהם לכלא ל-15 שנה, אך בחוסר ראיות הם יועמדו לדין על עבירה משנית שבגינה ייכנס כל אחד מהם לכלא לשנה אחת.

למשטרה אין די ראיות להעמידם לדין, ולכן היא מציעה לכל אחד מהם להעיד נגד רעהו, וכפרס מובטח לעד עונש מופחת:

• אם שני האסירים יקבלו את הצעת המשטרה, ייכנס כל אחד מהם לכלא לחמש שנים,
• אם רק אחד מהם יעיד ורעהו ישתוק, העד יצא מיד לחופשי וחברו ייכלא ל-15 שנה.  

או במילים אחרות:

כל העובדות שצוינו ידועות לשני האסירים, אך אין באפשרותם לתקשר האחד עם השני. הדילמה שעומדת בפני כל אחד מהם היא "באיזה טקטיקה לנקוט - לשתוק או להעיד?".

אסיר א' מסתכל בטבלה וחושב: "בלי תלות בטקטיקה שבה יבחר ב', כדאי לי להעיד, משום שבכל מקרה אם אעיד עונשי יהיה קטן מאשר אם אשתוק" ולפיכך "להעיד" היא אסטרטגיה שלטת עבורו. גם אסיר ב' מנתח את המצב בצורה דומה.

לדוגמא, נפרט את הלך המחשבה הרציונאלי של אסיר א' (האדום):

אם אסיר ב' יעיד (השורה העליונה). אז עדיף לי להעיד (ולשבת 5 שנים) מאשר לא להעיד (ולשבת 15 שנים). אם אסיר ב' לא יעיד (השורה התחתונה), עדיף לי להעיד (ולצאת לחופשי) מאשר לא להעיד (ולשבת שנה). וכאמור, אותו הדבר עובר על אסיר ב' (הכחול).

מכאן, האסטרטגיה הדומיננטית בדילמת האסיר עבור כל אחד מהאסירים, האסטרטגיה שמשתלמת יותר מכל אסטרטגיה אחרת ללא תלות בהתנהגות האסיר האחר, היא להעיד (לערוק משיתוף הפעולה ביניהם, to defect, D).

האסטרטגיה הדומיננטית בדילמת האסיר היא גם נקודת שיווי המשקל של נאש - התוצאה שאין לאף אחד מהשחקנים תמריץ לסטות ממנה באופן חד צדדי - אם אחד מהאסירים יחליט באופן חד צדדי לשנות את האסטרטגיה הדומיננטית הוא יפסיד (וישב 15 שנה במקום 5 שנים).

רק אם שניהם ישנו את האסטרטגיה וישתפו פעולה האחד עם השני בכך שלא יעידו (cooperate, C) הם יגיעו ליעילות קולקטיבית, אבל יפסידו ביטחון. לכן, כדי לשמור על רמת הביטחון, השחקנים יבחרו להעיד שניהם ולא לשתף פעולה האחד עם השני תוך הבטחת התשלום הנמוך הגבוה ביותר עבור כל אחד מהם (אסטרטגיית maxmin - חמש שנים בכלא) ולא יגיעו ליעילות קולקטיבית.

לסיכום - הפרדוקסאליות שבדילמה נובעת מכך שהחלטה רציונאלית מביאה לתוצאה שאינה הטובה ביותר. כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור שניהם נדרשים השחקנים לשיתוף פעולה ביניהם (שתיקה של שניהם), אך מכיוון שדרך הפעולה המשתלמת יותר לכל שחקן לבדו היא תמיד לא לשתף פעולה, לערוק משיתוף הפעולה, להעיד, בוחר כל אחד מהשחקנים לא לשתף פעולה.

מעניין לשים לב שגם אם יוכלו האסירים לתקשר אחד עם השני, כל עוד אין הם חותמים על הסכם מחייב, שמבטיח שהחותמים עליו ינהגו בהתאם להצהרתם, דרך הפעולה הרציונאלית ממשיכה להיות הלשנה הדדית. רק הסכם שהפרתו גוררת סנקציות שיהוו משקל נגד לרווח שבעריקה משיתוף הפעולה יבטיח שיתוף פעולה הדדי.

הדילמה ממחישה מצב שאינו נדיר, לפיו שיתוף פעולה יביא תועלת רבה יותר לשני הצדדים מאשר גישה שבה כל צד פועל על דעת עצמו. ובכל זאת, קשה להגיע למצב בו שני הצדדים ישתפו פעולה וייקחו את הסיכון באובדן השליטה על המצב (מצבים בהם אתה תלוי בהחלטות הצד השני, קיום הסכמים וכדומה)

דילמת אסיר איטרטיבית: ניתן לשחק את דילמת האסיר גם במשחקים חוזרים ולא כדילמה חד פעמית. אם כמות המשחקים ידועה, רציונאלית השחקנים אמורים להתנהג באותו האופן כמו במשחק חד פעמי. עם זאת, לרוב מספר השחקנים בדרך כלל לא יודעים את מספר החזרות מראש וכאשר יש סיכוי גבוה לתורות נוספים יכול להיווצר שיתוף פעולה גם בין שחקנים רציונאליים ואנוכיים אם כל אחד מתנה את שיתוף הפעולה שלו בשיתוף הפעולה של הצד השני.

אסטרטגיית Tit for Tat (מידה נגד מידה): בנסיון לבחון מספר אסטרטגיות שונות בדילמת אסיר איטרטיבית, רוברט אקסלרוד ערך ניסוי בו תוכנות מחשב שיחקו במספר אסטרטגיות שונות. לדוגמא, להעיד באופן קבוע, לשתף פעולה באופן קבוע, תגובה רנדומאלית, מידה נגד מידה ועוד. 

גם אצל אקסלרוד וגם בניסויים מאוחרים יותר, מידה נגד מידה השיגה את התוצאה הטובה ביותר.

האסטרטגיה מורכבת מהכללים הבאים:

• בתור הראשון שתף פעולה
• בתור השני, העתק את מה שהשחקן השני עשה בתור הקודם.

אסטרטגיה זו יעילה במיוחד ממספר סיבות:

1. היא ידידותית, מציעה יד לשלום בתור הראשון, מתחילה משיתוף פעולה.
2. עם זאת, היא לא מעודדת ניצול. מתחילים בשיתוף פעולה אבל אם נענים בעריקה בתור הבא מגיבים בהתאם.
3. מאידך, היא גם לא נקמנית. מספיק שפעם אחת כן ישתפו איתך פעולה כדי שבתור העוקב תגיב גם אתה בשיתוף פעולה.
4. ולסיום - היא ברורה לצד השני גם בלי אפשרות תקשורת ומעודדת שיתוף פעולה הדדי והגעה למצב של יעילות קולקטיבית.

השפעת גורמי מצב:

1. הטרמה תת סיפית: חשיפה תת סיפית למילים שקשורות לעוינות עודדה תגובות עריקה, כלומר הגבירה התנהגות בהתאם לאסטרטגיה הדומיננטית.
2. הבנייה: המשחק יכול להיות מובנה באופנים שונים. כאשר נתנו לו כותרת של משחק בורסה ראו עלייה בתגובות עריקה לעומת תנאי בו נתנו למשחק כותרת של משחק קהילה.
3. מאפייני בן הזוג: מדדו מראש כיצד כל משתתף מגדיר את עצמו. משתתפים שהגדירו עצמם מראש כתחרותיים גרמו גם לבני הזוג שלהם למשחק להתנהג באופן יותר תחרותי מבני זוג של משתתפים שהגדירו עצמם מראש כמשתפי פעולה. כלומר, התנהגות של צד אחד משפיעה על התנהגותו של הצד השני. בנוסף, משתתפים אלו גם נטו לחשוב שבני זוגם יותר תחרותיים מאשר משתתפים שהגדירו את עצמם מראש כמשתפי פעולה..

משחק האולטימאטום (UG)

במשחק הבסיסי, שחקן אחד (המציע) מציע הצעת חלוקה חד פעמית של סכום כסף כלשהו לשחקן השני (המשיב). המשיב יכול בתורו לקבל את הצעת החלוקה (ואז החלוקה תתבצע) או לדחות את ההצעה ועז אף אחד מהצדדים לא יקבל דבר.

לדוגמא, למציע יש 100 ₪ והוא מציע את חלוקה שלפיה הוא יקבל 60 ₪ והמשיב יקבל 40 ₪. אם המשיב יסכים, המשיב יקבל 40 שקלים והמציע 60 שקלים כפי שהוסכם. אם המשיב יסרב, שניהם ילכו הביתה בידיים ריקות.

לפי תורת המשחקים, שני שחקנים רציונאליים (המונעים מהרצון למקסם את רווחיהם) יחשבו ויתנהגו באופן הבא:

השחקן המשיב: "כל הצעה שאקבל, אפילו שקל אחד, עדיפה לי מלסרב ולא לקבל כלום"

השחקן המציע: "אם המשיב רציונאלי, הוא יודע שכדאי לו לקבל כל הצעה, לכן לי כדאי להציע לו את הסכום הנמוך ביותר האפשרי ולהרוויח את המקסימום האפשרי"

ואם נחזור לדוגמא, לשחקן המשיב כדאי לקבל גם הצעה של שקל אחד ולא לסרב וללכת בידיים ריקות. למציע כדאי להציע רק שקל אחד כי אז ילך עם 99 שקלים בעוד שאם יציע 2 שקלים, בהנתן שהמשיב בטוח יסכים כי זו ההתנהגות הרציונאלית, אז הוא ילך עם 98 בלבד ו- 99>98...

מעניין הוא שבפועל במשחקים במעבדה, אנשים לא מתנהגים לפי האסטרטגיה הדומיננטית. מציעים מציעים הצעות של 40% מהסכום ברשותם בממוצע ומשיבים מסרבים להצעות נמוכות.

משחק אולטימאטום איטרטיבי

כמו בדילמת האסיר האיטרטיבית, גם כאן יש אפשרות לשחק את המשחק כמשחקים חוזרים.

משחק אולטימאטום עם אפשרות לבניית מוניטין (RUG): לאחר כל סיבוב,המציע יודע מה היתה החלטת המשיב באשר להצעת החלוקה שהציע בתור הקודם. כתוצאה מכך, המשיב יכול להחליט לבנות מוניטין מול המציע, כלומר, להעביר לו מסר. בהקשר הזה, סירוב להצעות נמוכות בתורות הראשונים יכולה להעביר מסר, לבנות למשיב מוניטין כאחד שלא מסכים להצעות נמוכות ושיסרב להצעות כאלה גם במחיר של הפסד כלכלי.

משחק אולטימאטום ללא אפשרות לבניית מוניטין (nRUG): כמו סדרה של משחקים חד פעמיים.עד סוף כל התורות המציע אינו יודע מה היו תגובות המשיב להצעותיו.  

מהו העולם החיצוני מנקודת מבטה של העין? הקרינה האלקטרומגנטית בטווח תדרים מאד מצומצם: אור. אין הבדל פיזיקלי בין זה לבין גלי רדיו. הגלים הקצת יותר קצרים – UV (Ultraviolet) כבר לא נקלטים, אבל עלולים לפגוע בעין (לכן שמים משקפי שמש) וגלים יותר ארוכים – אינפרה אדום (IR) – גם לא נקלטים. למה אנחנו רגישים רק לאזורי האור? לאור יש תכונות טובות עבורנו:

א.      הוא מאד אינפורמטיבי. לדברים שונים בעולם יש תכונות פיזיקליות שהם פונקציה של אורכי הגל האלו – או שהם קולטים את אורכי הגל או שלא. אצלנו במח זה מתפרש כצבע וצורה. לפעמים האור עצמו משנה (אור מלאכותי/שמש) ובהתאם גם החזר האובייקט.

ב.      מאד מהיר – 300,000 קמ"שניה.

ג.        נוסעת בקווים ישרים (בניגוד לחום למשל).

כשנראה צבע, לא נראה אותו באורך גל ספציפי אחד (למעט גל קוהרנטי – כמו לייזר). לכל מה שאנחנו רואים יש פונקציה ספקטרלית, אנחנו עושים ממוצע לפי העוצמה הכי גבוהה. למה משתמשים רק בטווח המצומצם?

א.      זה מה שנכנס לאטמוספרה, כי האטמוספרה בולמת קרינות אחרות. למשל – הקרינה ה-UV נבלמת ברובה על ידי האטמוספרה.

ב.      קרינת IR כן עוברת אטמוספרה, אבל היא משתקפת פחות טוב על ידי אובייקטים. מכשירי IR עובדים ברזולוציה פחות טובה.

כלומר – טווח התדר אינו "מקרי", אלא מותאם לסביבה.

Inverse Optics – התהליך לבניית תמונה מלאה מ"שברי" המידע המגיעים לעין.

למה העיניים בחזית ולא בצד? כשהם בחזית – אי אפשר לראות אחורה, אבל אפשר לראות שטח גדול בשתי העיניים – תלת מימד. העומק שאנחנו חווים הוא לא טריוויאלי, כי הרשתית היא דו-ממדית. כשהעיניים בצד – יש חפיפה קטנה, אבל ניתן לראות אחורה. אפשר לגלות טוב יותר, אבל ללא תחושת עומק.

איך העין זזה? יש חיות שאצלן בעיקר הראש זז – והעיניים קבועות. ע"י השרירים האקסטרה-אוקולריים (Extraocular muscles) המחוברים בצד אחד לגלגל העין (Eyeball), ובצד השני לארובת העין (eye socket).קיימות שתי קבוצות שרירים: שני שרירים אלכסוניים (Oblique), עליון ותחתון, וארבעה שרירים ישרים (Rectus muscles) – עליון, תחתון, לטרלי (רחוק מהאף) ומדיאלי (קרוב לאף). מחוברים לחלקו הקדמי יחסית של גלגל העין. כדי להביט שמאלה, אנו צריכים להפעיל את הרקטוס הלטרלי בעין שמאל, והמדיאלי בעין ימין. סוג תנועה כזה (שתי העיניים לאותו כיוון) – conjunctive. העיניים מסוגלות לנוע גם בכיוונים הפוכים האחת לשניה (Vergence). אם שתיהן פונות פנימה – convergence, אם שתיהן פונות כלפי חוץ – Divergence. בגלל שהעיניים חשובות – יש להן הגנה: העפעפיים, שמלחחים את העין. גם כשאנחנו ממצמצים (מצמוץ אורך כשליש שניה) – החוויה שלנו נבנית גם עם "רגעי החושך" (אנחנו לא מרגישים שלמעשה יש רגעים רבים בהם אנו רואים חושך) – כי זו מערכת קונסטרוקטיבית. המח מדכא את הראייה בזמן המצמוצים כך שהם לא יורגשו – למשל, כדי שהדבר ייקלט במח, נדרש שינוי גדול פי חמש בגירוי העין בזמן המצמוץ מבזמן רגיל.

מבנה העין:

יש כדור עין/גלגל עין שבתוכו העין נמצאת. מסביב לעין יש שלוש שכבות עם תפקידים שונים. נתמקד בשלישית (הרשתית/רטינה), אבל נזכיר את הקודמות:

א.      השכבה החיצונית ביותר נקראת fibrous מספקת בעיקר הגנה על העין – זהו ה"לבן של העין", שנקרא גם Sclera. בין היתר, היא יוצרת בחזית העין את הקרנית (cornea) – החלק השקוף בחזית העין. השקיפות שלה מושגת מכך שאין בה כלי דם – היא מוזנת מהנוזל השקוף הנמצא בינה לבין הקשתית. היא מאד רגישה למגע.

ב.      השכבה השניה (Vascular) היא שכבה לתזונה של הרצפטורים, קליטה של אור שלא נספג על ידי הרצפטורים כדי שלא יוחזר בתוך העין (לכן השכבה שחורה) וכד'. השכבה צמודה לשכבה החיצונית, למעט בחלק הקדמי – שם היא מופרדת ממנה וביניהן נוצר מרווח שבו יש נוזל (שהוזכר בסעיף א') שמזין את העדשה והקרנית. בנוסף – הוא שומר על מבנה העין. מחלת העיניים הנפוצה ביותר שגורמת לעיוורון היא Glaucoma – והיא נוסעת מהצטברות הנוזל באזור בגלל חסימה בנתיבי יציאתו לצורך החלפה.

ג.        השכבה שנדון בה הכי הרבה היא הרשתית (retina) – שם נמצאים הרצפטורים הרגישים לאור.

הקשתית (Iris – קשת ביוונית) – נותנת לעין את צבעה (מורכבת בשתי שכבות שהאינטראקציה ביניהן היא שקובעת את צבע העין).

האור נכנס דרך האישון, הקרנית ומגיע לעדשה:

האישון – כמו כל דבר במערכת, הוא לא סטטי, אלא גמיש – בעיקר לצעירים. יש לו יכולת להגיב לאור. למעשה הוא חור שהקוטר שלו הוא בין 2-8 מ"מ אצל ילדים והוא מגיב לכמות האור (ככל שיש פחות אור האישון גדל כדי להגביר את הגירוי, למצות את האור) ולמצב אמוציונלי (התרגשות מגדילה אותו). השטח של העולם כשהאישון גדול – גדול יותר. עם זאת, כמות העצמים שאנחנו יכולים לראות באופן חד כשהאישון גדול, מלבד נקודת המיקוד שלנו, קטנה יותר (כמו במצלמה). זה נקרא עומק השדה Depth of Field.

העדשה – כל הזמן גדלה במשך כל החיים, ובחלקה הפנימי ביותר יש חלקים שלא השתנו מאז לידתנו. כשהסיבים הפנימיים מתקשחים, Sclerosis, הדבר פוגע בראייה. בעיה אחרת –  Cataract – חלקים בעדשה נהיים לא שקופים. לתופעה הזו יש מרכיבים גנטיים. הטיפול בה הוא הוצאה של העדשה והחלפתה בעדשה שאינה מתכווננת/במשקפיים. תופעה נוספת היא שפיגמנטים צהובים מצטברים באופן הדרגתי על העדשה בגלל חשיפה ל-UV. העולם יילך וייעשה צהוב – אבל לא נבחין בכך בגלל ההסתגלות האיטית, אלא אם תוחלף לנו העדשה.

בין העדשה לרשתית יש חלל שמלא בנוזל ששמו vitreous. הנוזל לא מתחדש, ובתוכו יכולים להיות אובייקטים צפים שמשרים צל ("שבלולי אור") – עד שלבסוף שוקעים לתחתית העין.

רשתית – יש שני סוגי רצפטורים: cones ו-rods. הרשתית כוללת בנוסף סדרה נוספת של תאים נוספים – מכשולים פיזיים לאור, בנוסף לכלי דם סטטיים שמפריעים. מה ההיגיון בסידור הזו? מלבד ההזנה של התאים, המערכת בנויה בעיקר לגילוי הבדלים. העין שלנו כל הזמן נעה תנועות קטנות סביב המיקוד. ניתן ליצור גירוי שעוקב אחרי האישון שלנו. אחרי קצת זמן, הגירוי נעלם. לכן – ה"עלות" של הדברים האלו היא לא גבוהה, כי בכל מקרה אנחנו "מסלקים" החוצה דברים קבועים, כמו התאים השונים. אנחנו מבטלים את ההפרעה הזו כי היא אף פעם לא משתנה.

העין היא למעשה כבר חלק מהמח, בניגוד לחלק מהחושים האחרים. המידע מגיע מהעין למח דרך דסקית הראייה – לכן, יש חור ברשתית. ישנם שני מעגלי דם בעין – אחד ברשתית שמספק דם לפוטורצפטורים (שדורשים אספקה רבה – הקצב המטאבולי שלהם הוא הגבוה ביותר בגוף) ואחד שמספק דם לשאר התאים ונמצא לפני הרשתית. מעגל זה סובב סביב הפוביאה כדי לא להפריע לה, אך בשאר המקרים הוא עומד בתווך והסיבה שאנחנו לא מבחינים בו היא שאינו זז. בעיות באספקת הדם יכולים לגרום לבעיות ראייה, למוות של תאי רצפטור וכד'. אלו הדברים שגורמים לבעיות ראייה בזקנה. חולי סכרת סובלים מקטרקט ומחוסר דם ברשתית, שמביא לצמיחה של כלי דם חדשים שמפריעים לראייה.

העין צריכה להיות מסוגלת לקבל כמה שיותר אור. בערך 50% מהאור שמגיע לעין נכנס פנימה (וכ-50% - יוצא החוצה).

פוקוס – כשהאור נתקל בעדשה, הוא מתרכז פנימה בעזרת העדשה הקמורה. ככל שהעדשה יותר קמורה, נקודת המפגש של הקרניים תהיה יותר קרובה. כשאור יוצא מאובייקט, הוא מתפזר לכל הצדדים באופן שווה. כדי לראות חד – צריך שהאור יגיע לנקודה אחת ברשתית, אחרת לא היתה לנו חדות טובה. מה משפיע על האופן שבו נראה את הדברים בפוקוס?

א.      זווית האור שמגיע לעין, לפי קרבת האובייקט. ככל שאובייקט קרוב – האור בזווית גדולה יותר והנקודה הפוקלית רחוקה יותר.

ב.      קמירות העדשה.

השאיפה היא שהאור שמגיע מהנקודה שבה אני ממוקד יתמקד בנקודה אחת ברשתית. העדשה והנוזל המקיף יחד עושים accommodation – הגדלה והקטנה של העדשה כדי לדאוג שהאור יגיע לנקודה מסוימת. לצורך כך – גודל גלגל העין חשוב:

א.      אם נראה טוב, האור יתרכז כמו שצריך (Emmetropia).

ב.      כשהעין גדולה מדי יש Myopia, קוצר ראייה: קרני האור מאובייקט במרחק אינסופי יתרכזו במקום קרוב מדי, לפני הרשתית. ככל שהאובייקט יתקרב, נקודת מפגש הקרניים תלך ותתרחק עד שתגיע לרשתית. אנחנו לא נראה אובייקטים מרחוק בצורה טובה וחדה. לעניין יש מרכיב גנטי ומרכיב נרכש. למשל – קופים ששמו אותם בסביבה בה ראו רק דברים קרובים פיתחו Myopia משמעותית ביותר. סוג אחר של Myopia, שמתעורר באנשים שאינם סובלים מהבעיה באופן רשמי, הוא Anomalous Myopia. במצבי חושך או רקע מונוטוני (כמו שמיים), העדשה לא מקבלת גירוי חזק מספיק כדי לבצע אקומודציה ולכן חוזרת למצבה ה"רפוי", שבו רואים רק דברים קרובים כמו שצריך.

ג.        Hyperopia, "רוחק ראייה" – גלגל העין קטן מדי. קרני האור של אובייקט שנמצא במרחק אינסופי מהעין יתרכזו מאחורי הרשתית. כשהאובייקט רחוק, עוד ניתן לעשות אקומודציה, אבל ככל שהאובייקט יתקרב, נקודת הריכוז תתרחק עוד יותר. כשהאובייקט קרוב מדי, לא נראה את זה טוב.

עדשה נוספת יודעת לפתור את כל הבעיות האלו. למשל, במיופיה – עדשה קעורה.

ד.      Presbyopia – רוחק ראייה שנוצר בעקבות sclerosis וירידה בגמישות העדשה. בעיה נוספת הקשורה בעניין – אקומודציה איטית יותר. כל אחד סובל מהבעיה הזו עם הזקנה – ולמעשה היא נצברת באופן הדרגתי לאורך כל החיים.

האור פוגע בקרנית – מבנה מימי. הקרנית שוברת את האור כלפי פנים. אם נכניס את הראש למים ונפתח את העיניים לא נראה טוב – כי גם הקרנית היא מדיום של מים, ולכן היא לא מבצעת את תפקידה בשבירת האור – למעשה, כשאנחנו במים, אין לנו קרנית. לכן – רק שליש מהשבירה מתבצעת: עבודתה של העדשה. השבירה של הקרנית, בניגוד לשל העדשה, היא סטטית – לא משתנה. העדשה, כמו הקרנית, היא בעלת מבנה קמור. העדשה היא גמישה, ניתן לשנות את זווית האור שמגיע. לקרנית יש תפקיד יותר גדול – אבל היא סטטית. חיות שמתפקדות במים ובאוויר בו זמנית מפתחות מנגנונים מיוחדים – כמו עפעפיים שקופים שמשמשים כמסכת צלילה או אפילו חלוקה של העין לאזור שרואה במים ואזור שרואה באוויר.

 למה בכלל שוברים את האור? בגלל הצורך ברזולוציה גבוהה. אם נקבל את האור ברשתית ללא מיקוד, לא נקבל את צורת האובייקט. רק אם כל נקודה תתמקד לנקודה ספציפית בקרנית – נוכל לראות את האובייקט כמו שהוא ברזולוציה הגבוהה ביותר. השבירה שנעשית במעבר ממדיום למדיום היא פונקציה של זווית שהקרניים לעומת העדשה. התפקיד של האקומודציה של העדשה הוא לשנות את הזווית של האור כך שהוא יתרכז, עבור אובייקטים במרחקים שונים, בנקודה אחת ברשתית. ככל שהעדשה קמורה יותר – הזווית יותר קרובה.

Astigmatism – מצב הו הקרנית לא שוברת את הקרניים בצורה חדה, בעקבות העובדה שאינה סימטרית לחלוטין. במקום לראות משהו חד, רואים מטושטש.

בכל בעיות העיניים חוץ מ-Presbyopia ניתן לבצע ניתוח לייזר (LASIK) שמעצב את הקרנית מחדש.

עכשיו – נתמקד ברשתית. הרשתית עובדת כמו שהיינו חושבים אינטואיטיבית שרישום אור עובד (בניגוד לגנגליונים). הרצפטורים רגישים ישירות לאור, ולא לדברים אחרים. יותר עוצמה של אור – יותר עוצמה של רצפטורים. עניין יחסית אינטואיטיבי. לרשתית יש תפקיד חשוב בשימור המבנה המרחבי של העולם. אם היא לא הייתה עושה זאת, לא היינו מזהים את העולם נכונה.

נהוג לחשוב שהרשתית רואה הפוך. אפילו אם זה נכון במידה מסוימת, זה לא כל כך משנה – כי בכל מקרה מה שקורה ברשתית זה רק אינטרפטציה של עוצמות של אור, והמח בכל מקרה משנה את הכל במסגרת עיבוד המידע. הבעיה היא עיבוד עוצמות האור – לא ה"היפוך", שהוא שלב ראשון בתהליך מורכב גם כך. אם, נניח, העין רואה קו רחוק וקו קטן יותר קרוב, הגירוי על הרשתית יהיה זהה לחלוטין. מנקודת המבט של התחלת המערכת התפיסתית – אין הבדל בין שני הקווים. לכן, צריך לדבר על גדלים ברשתית לא במובן של הגודל של האובייקט בעולם, אלא במונחים של "זווית ויזואלית" על הרשתית – שני הקווים יוצרים את אותה זווית ויזואלית – הגודל היחסי על הרשתית.

האופן לחישוב הזווית הויזואלית:

הנוירונים בעין

יש אינפורמציה רבה שבאה מהאור. אם היה לנו רצפטור לכל סוג של אור, ניתן היה לרשום הרבה יותר מידע. אבל – מספר מוגבל את רצפטורים, וזה משפיע על הרזולוציה שלנו. הצפיפות של הרצפטורים היא עניין מאד משמעותי – ככל שהוא גבוה יותר, רואים טוב יותר. בפוביאה, יש צפיפות רבה מאד (150,000 cones במ"מ רבוע). לתינוק, למשל, יש צפיפות הרבה יותר קטנה ולכן הרזולוציה פחות טובה. כשמתבגרים בשנים הראשונות – הצפיפות גדלה בעקבות הגירה של רצפטורים מהפריפריה לפוביאה. ללבקנים חסר מלאנין שאחראי על פיגמנטציה וגם על הגירת נוירונים – ולכן הם רואים כמו ילד בן עשרה חודשים. בעת זקנה, הפוטורצפטורים מתים וזה משפיע על הראייה.

יש הרבה יותר rods מ-cones (100 מול 5 מיליון), אבל בפוביאה יש רק cones. בפריפריה כמעט ואין cones בכלל, ואנחנו כמעט שלא רואים צבע באזורים אלו. כאמור, בפוביאה אין rods, אבל בקרבתה, כ-7 מ"מ ממנה, יש את המספר הגדול ביותר של rods שהולכים ומתמעטים עם המרחק ממרכז הרשתית. הוא בקרבת הפוביאה. אנחנו לא משתמשים ב- rodsביום, בגלל שהם רווים. בלילה, כשאנחנו משתמשים בהם, לא נסתכל על האובייקט עצמו, אלא קצת לצד. כתוצאה מהצפיפות, חדות הראייה ב- rods היא פונקציה של קרבה לפוביאה. רב תאי הגנגליון מחוברים ל-cones ולא ל-rods, למרות שהם מספר מועט יחסית. הרזולוציה תלויה בכל הפרמטרים האלו.

הראייה באמצעות ה-cones נקראת פוטופית (ראיית היום). של ה-rods – סקוטופית (ראייה הלילה). האור מורכב מאורכים שונים של גלים – ה-rods וה-cones רגישים לאורכים שונים. התווך, המעבר בין שני הסוגים, נקרא ראיית מזופית. במעבדות צילום נוצר מצב מיוחד – שבו, בעקבות ההקרנה של הצבע האדום, פעילים שני סוגי הרצפטורים יחד. ה- rodsאינם רגישים לאדום ולכן הם חושבים שחושך – ופעילים. ה-cones גם כן פעילים כמובן.

סוגי cones – כחול, ירוק, אדום. לכולם יש התפלגות – הם מגיבים גם בצבעים אחרים, אבל פחות. ה- rods הרבה יותר רגישים מה-cones לאור והם יכולים לראות תחת תנאים של הרבה פחות אור. בני אדם הם תופעה ייחודית – חיות יום ולילה גם יחד. לחיות יום או חיות לילה יש רק cones\ rods. תחת תנאי אור שונים, אנחנו רואים באמצעות פוטורצפטורים שונים. ל-Rods יש סף עליון של אור שמעליו הם לא פעילים – לכן בשעות היום אנחנו עובדים רק עם ה-cones. ה-rods וה-cones שניהם מתקשרים עם אותם גנגליונים, והניתוב בין שתי האופציות נעשה, כנראה, על ידי תאי אמקרין.

ה- rods רגישים יותר לכחול-ירוק (500 נאנומטר) מלאדום (לו הם לא רגישים כלל) וה-cones, בסכימה מצטברת של הירי שלהם לפי רגישות לאור באורכי גל שונים, להיפך. לכן – בלילה כחול ייראה לנו בהיר יותר מביום. תופעה זו נקראת Purkinje Shift. במהלך היום ה-rods לא פעילים – מכיוון שהם רווים, והם לא מסוגלים לעבוד תחת גירוי רב של אור. בלילה – יש עלייה של פי 100,000 ברגישות לאור. גם ה-cones, חלקם, רווים ביום. במעבר בין אור לחושך יש תופעת אדפטציה ביפאזית – למעשה ישנם שני שלבים של המעבר. בשלב הראשון: אחרי כעשר דקות ה-cones התרגלו אבל ה- rodsעדיין לא. הם מגיעים לשיא הרגישות שלהם לאור הדל שיש בחושך. בשלב השני – ה- rods התחילו לפעול ומתרגלים יותר ויותר לאור – בשלב זה, הם "לוקחים את המושכות" ומובילים את הראייה שלנו. בנוסף לשינוי בפעילות הרצפטורים, קורה תהליך נוסף שמגדיל את כמות האור – כשיש פחות אור, האישון גדל (כדי להגדיל את כמות האור) – וכמות האור גדלה פי 16 (לעומת פי 100,000 בתהליך האדפטציה של ה-rods). מה קורה כשאנחנו מציגים משהו ל-rods ול-cones יחד? נדבר על זה בהמשך.

יש לרצפטורים יכולת לראות גם אולטרא-סגול, אבל העדשה חוסמת את אורכי הגל האלו בד"כ. אנשים שהוצאו להם העדשות וחלק מהחיות יכולים לראות אור אולטרא-סגול.

תאי גנגליון

לתאי הגנגליון יש שני שטחים – שטח פנימי ושטח חיצוני. יש שני סוגים של תאים, כרגע נדבר על תא ON במרכז. כשהתא כולו רווי באור – התא כולו אינו פעיל (בעקבות אינהיביציה לאטרלית, ההשפעה של חלקי ה-OFF). הוא מגיב רק להבדלים. שדה רצפטיבי הוא האזור ברשתית שאליו מגיב הגנגליון – זהו האזור שבו האור משפיע על התא, גם ה-ON וגם ה-OFF. יש גם גנגליונים שבהם ה-OFF במרכז. הסכימה בגנגליונים מתבצעת באמצעות תאים ביפולאריים, שחלקם הופכים את המתח החשמלי ויוצרים את אפקט ה-OFF.

לפעמים המערכת מחליטה להשתמש ב-on center ולפעמים ב-off center. המערכת מחליטה במה להתמקד בהתאם לשיקוליה – ונדבר על זה בהמשך.

לכל אובייקט, כמעט תמיד, יש קצוות של אובייקט. מה שמאפיין אותו הוא שינוי חד בתאורה. זה גם מפריד בין חלקים של האובייקט עצמו. זה תפקידו של הגנגליון.

ככל שיש יותר רישום, כך יש ראייה יותר ויותר טובה. ככל שהשדה הרצפטיבי קטן יותר (כלומר – פחות רצפטורים לכל גנגליון), הראייה תהיה חדה יותר. ב-fovea, יש לגנגליון שדות רצפטיביים מאד קטנים. ב-fovea, שגודלה 2% מהרשתית, יש 33% מהגנגליונים. ככל שמתרחקים – גדל גודל השדה הרצפטיבי, אם כי יש בכל מרחק מהפוביאה גדלים שונים של שדות רצפטיביים. הסיבה לכך היא כדי לייצר יכולת אבחנה בשינויים בסדרי גודל שונים מהסיבה הבא: גדלים שונים של שדות רצפטיביים משפיעים על כך שאור מסוים בגודל קבוע יירה הרבה או מעט. למשל – תא עם שדה רצפטיבי גדול יגיב לא באופן אופטימלי לגירוי אור קטן יחסית, כי רק חלק מ-on שלו יושפע. תא עם שדה רצפטיבי קטן יגיב טוב יותר לגירויים קטנים יותר. כבר בגלל אופי הפעולה של תאי הגנגליון, יש תופעות פסיכולוגיות שמתרחשות – עוד לפני העיבוד המוחי. למשל – Hermann Grid – המשבצות השחורות שרואים ביניהן נקודות שחורות. הסיבה שלא רואים את הנקודות ב-fovea היא שהשדה הרצפטיבי של הגנגליונים קטן מהרבה.

בספר יש הפרדה בין Brightness ו-Lightness – הראשון הוא הארה של גוף מאיר (כמו השמש, מסך מחשב, נורה) והשני הוא החזר האור מאובייקטים (כמו כסא או הירח).

בלילה – אנחנו לא רואים חד, וזה בגלל תאי הגנגליון. לכל גנגליון יש גודל שדה רצפטיבי. התאים מסודרים כך שהם מגיבים גם –rods וגם ל-cones, אבל כשליש מהם, כאמור, מסודרים בפוביאה. תאי הגנגליון שבמרכז מקבלים אינפורמציה מפחות רצפטורים מאלו בפריפריה. יש מקרים בודדים שבהם רצפטור בודד מתקשר עם גנגליון בודד, אך זה נדיר. אם כל הרצפטורים שמחוברים לאזור ה-On של גנגליון on center, הוא סוכם את פוטנציאלי הפעולה שלהם. התא הוא למעשה filter – הוא בולם חלק מהאינפורמציה ומרכז את חלקה. אם יש אור גם בסביבה המיידית, הפילטר מעביר פחות אור. מה מקבלים מזה? שתי תכונות שונות: חדות ורגישות.

א.      חדות היא האפשרות להבחין באופן מדויק במיקום האור בעקבות מבנה הגנגליון. ככל שיש פחות רצפטורים שמדברים עם גנגליון ספיציפי (כלומר – שדה הראיה שלו קטן), הרגישות גבוהה יותר. כך מבחינים בהבדלים באור. לכן, בפוביאה – אנחנו יכולים להבחין באופן חד יותר בהבדלים. יכולת ההבחנה שלנו היא פונקציה של גודל האובייקט על הרשתית, בנוסף לאזור ברשתית. אותיות גדולות יותר יראו סביר גם בפריפריה.

ב.      מצד שני, ה-cones לא רגישים לכמויות אור קטנות – הן לא משפיעות עליהם מספיק. לכן, פעילות הגנגליון היא גם פונקציה של רגישות הרצפטורים. לכן – התא יכול שלא לפעול חזק בגלל הרגישות הנמוכה של הרצפטורים. רגישות – איזה מינימום של סטימולציה יגרום לי להגיב. אילו תנאים מביאים לאופטימום את הרגישות לאור ומאפשרים בחינה של הכמות המינימלית של אור שמביאה לתגובה של המערכת התפיסתית? כמות פוטופיגמנטים מקסימלית (לוקח כ-35 דקות של חושך מוחלט על מנת למלא את ה"מחסנים"), ריכוז האור בנקודה בה יש rods רבים (כלומר – לא בפוביאה), הקרנת אור בתדר האופטימלי לזיהוי על ידי rods.

בפוביאה, כאמור, השדות הרצפטיביים קטנים – הגנגליונים מגיבים לרצפטור אחד. כשמתרחקים לפריפריה (ל-eccentricity), השדות גדלים ויש שונות גדולה מאד בתוך אותו אזור בין גודלם של תאי גנגליון שונים. יש שני סוגי שדות רצפטיביים: של תאי ה-P שלא מגיבים לאור מועט, אך החדות שלהם גבוהה (כלומר – גודל שדה רצפטיבי קטן), ותאי ה-M שמגיבים גם לאור מועט, אך החדות שלהם נמוכה (כלומר – גודל השדה – גדול). ככל שזזים יותר מהפוביאה החדות יורדת ורואים פחות צבע.

סוגי הגנגליונים:

ישנם תאים נוספים מלבד סוגים אלו...

הרשתית שלנו היא בעצם מפה דו-ממדית של העולם. רצפטורים שקרובים זה לזה – יגיבו לאזורים בעולם שקרובים זה לזה. ישנן שתי מפות – אחת לכל עין. בשלב הרשתית – הן בכלל לא מדברות זו עם זו. גם הגנגליונים הן מפות של העולם – כשתאים סמוכים מגיבים לאזורים סמוכים. זוהי מפה רטינוטופית (מפה דומה קיימת גם באזורים אחרים, כמו ב-LGN).

קביעות תפיסתית

ההבדל בין לבן, אפור ושחור הוא בפועל כמו האור המשוקפת חזרה מאובייקט כלשהו. דבר הוא יותר לבן/אפור/שחור כפונקציה של החומר הכימי – ומידת השיקוף שלו. 80%=לבן, 10%=שחור. כדי לדעת שזה לבן, אנחנו צריכים לגלות את האחוז, אבל הרצפטורים שלנו קולטים דווקא את כמות האור ולא את אחוז ההחזר. לאנשים יש בעיה בתפיסת כמות האור שיש בסביבות שונות – למשל בכיתה יש הרבה הרבה פחות אור מבחוץ, באלפי מונים – אבל אנחנו לא מרגישים את זה. גם דף לבן שמוחזק בכיתה או בחוץ ייראה לנו אותו דבר, למרות שכמות האור בשני המצבים שונים משמעותית. אמנם זה 80%, אבל 80% מכמות גדולה בהרבה של אור. למערכת התפיסתית יש יכולת להתגבר על הבעיה הזו. זוהי קביעות תפיסתית. אנחנו מצליחים להתגבר על תנאי קונטקסט שונים ולחלץ החוצה את הערך האמיתי של בהירות הדף. המערכת יודעת לזהות קביעות גם במצבי אובייקט משתנים. קביעות הבהירות – אם מתעלמים מצבעים, לאובייקטים יש רמות בהירות שונות שנעות בין שחור ללבן.

ניסוי – שמים אנשים בחדר אפל עם דיסק שחור, ואז מאירים על הדיסק. הדיסק נתפס כלבן. אם שמים ליד הדיסק נייר לבן, הדיסק פתאום נתפס כשחור. הידע של הצופים אינו משפיע על התוצאות – המערכת התפיסתית עדיין רואה זאת כלבן.

ניסוי – הניסוי דומה לקודם לגמרי. בהמשך, משנים את עוצמת האור של הפנס שמאיר את האובייקט כדי לבדוק כמה אור צריך כדי שהניסוי יתרחש ורואים שזה קשור בכמות האור. כשרק הדיסק מואר ויש כמות אור קטנה, הדיסק נתפס כאפור. ככל שמגבירים את האור – הוא נתפס יותר כלבן. לעומת זאת, ברגע שיש דף לבן ליד – הדיסק תמיד נתפס כלבן. כלומר – שלמערכת יש יכולת לזהות הבדלים, התפיסה נכונה.

השפעות ה-On וה- off – נדרש סף מינימלי של אור על מנת לגרום לנוירון לחדול מפעילותו הרנדומלית ולירות בהדרגתיות לינארית לפי עוצמת האור. בנוסף, יש "רף עליון" של ירי של גנגליון, בו הוא רווי, וכל אור נוסף לא יגרום לו לירות עוד. אם נפעיל, במקביל, אור על ההיקף (חלק ה-off), נצטרך עוצמת אור גדולה יותר כדי להגיע לרף הירי הראשון. הרף העליון נשאר כפי שהיה. אם נפעיל אור יותר חזק על חלקי ה-off', נצטרך להגביר גם את סף ההפעלה. מה נגזר מזה? שלעתים אור בעוצמה שונה ייצור את אותו הגירוי ומנגד – שאור באותה עוצמה ייצור גירוי משתנה: הכל בהתאם לסביבה. מצד אחד – זה יוצר טעויות בתפיסה, אך מצד שני – זה מסייע לנו במיצוע ובהבנת הגוון האמיתי של אובייקטים בתנאים סביבתיים שונים – זיהוי ללא תלות בתנאי האור. זהו מנגנון איזון שמוציא מהתמונה את כמות האור ומשאיר רק את ההבדלים המשמעותיים.

זיהוי הבדלים – מחשבים את כמות האור שמוחזרת מכל מקום (על ידי הרצפטורים), משווים את היחס בין כמות האור וקובעים לפי היחס את רמת הבהירות בין האובייקטים. זה לא משנה את התהליך שתאי הגנגליון עשו, אלא רק מסכם את עבודתם. ככל שהקונטרסט הוא בין אובייקטים קרובים זה לזה, כך ההבדלים ברורים יותר. בתחילה – נכנס למח input שלא מעיד על האובייקט, ורק אחרי החישובים מגיעים לקביעות האובייקט. אבל הסיפור הוא לא כזה פשוט, כי לא הכל מתבצע בניתוח הבדלים נקודתיים על ידי תאי גנגליון. למשל – הניסוי של Gilchrist: אדם מסתכל דרך חור בקיר על חדר שמחולק לשני מכלולים. המכלול הקרוב – עם תאורה חלשה, המכלול האחורי – מואר. גירוי המבחן (כרטיס לבן) נמצא בחדר האפל, בקרבתו חלק שחור, ובחדר המואר יש משהו לבן שנמצא ברקע לגירוי המבחן. השינוי בתנאי הניסוי גורמים לאדם להעריך שהכרטיס נמצא במקום אחד או אחר. מה קורה בעצם?

א.      בחלק הראשון של הניסוי, הכרטיס נמצא לפני הסביבה השחורה והוא תופס את הדברים כמו שהם. הוא יחליט שהכרטיס לבן בגלל הרקע השחור. זהו חלק סטנדרטי.

ב.      בחלק השני, הכרטיס הלבן נגזר כך שלא יסתיר את החלק השחור או את החלק הלבן שנמצא בחדר האחורי – הוצאו ממנו ריבועים קטנים, כאילו הוא מוסתר. עם זאת, הכרטיס לא זז. תאי הגנגליון לא יודעים כלום על החדר – ולכן לפי ההערכה שהתפיסה מושפעת מתאי הגנגליון, צריך לקרות בדיוק אותו הדבר. בפועל – הכרטיס נתפס כאפור כהה, כי הוא חושב שהוא בחדר האחורי. המערכת התפיסתית מבצעת היסקים – היא מניחה שהכרטיס בחדר המואר ולכן הצבע שלו אפור. המערכת משקלל מערכת לחישוב מרחקים. כלומר – הגנגליונים משפיעים, אבל הם לא היחידים.

כאמור, הגנגליונים הם לא הדבר היחיד שמשפיע על התפיסה. למשל – נראה דף אפור הצמוד לרקע שחור כבהיר יותר מדף אפור שנמצא עשרות סנטימטרים מקדימה לרקע השחור. דוגמא אחרת למצב בו ידע (או יותר נכון – תהליכים מוחיים ולא עיניים) משפיעים על הראייה – כשנראה תמונה שלכאורה תלת מימדית, נוכל להבחין בהבדלים בגוונים בין שני חלקים (שאחד מהם לכאורה ב"צל") למרות שהגוון שלהם זהה לגמרי. לא יכול להיות שזו תוצאה של עבודת הגנגליונים, שאינם מתחשבים בתלת מימד.

היציאה מגלגל העין

האקסונים שיוצאים מהגנגליונים (2.5 מיליון במספר) אינם מצופים מיילין, כנראה כדי למנוע שיבוש של הראייה. עם היציאה מהעין – זה משתנה. המערכת התפיסתית מאחדת את האינפורמציה של העיניים. המידע עובר את הקיאזמה האופטית. המידע מגיע ל-LGN ול-Superior Culliculi. אחרי ה-LGN, המידע שעבר עד כה בעצבי ראייה עוברים עכשיו כקרינה (Optic Radiation).

המערכת הטקטלית כוללת בתוכה את ה-Superior Culliculi – כ20% מעצבי הראייה מגיעים לאזור הזה. בעבר חשבו שהוא קשור ברפלקסים, אבל הוא בעיקר קשור לזיהוי מיקומים במרחב ולתנועות עיניים. הקוליקולוס לא רגיש לצבע ולא יודע לזהות אובייקטים – לא עוסק ב"מה" אלא ב"איפה". התפקיד הוא יחסית בסיסי בבני אדם (יש חיות שאצלן יש להם תפקיד חשוב יותר). הדבר הכי חשוב שהמערכת עושה הוא לתכנן את תנועות העיניים במרחב. כשרושמים פעילות באזורים אלו, רואים שהם מגיבים לפני שהעין זזה, והתאים שפעילים הם אלו שקשורים למיקום אליו העין תזוז. יש לציין שהתאים מגיבים רק לפני תנועות עיניים שקשורות בגירוי אופטי (ולא, למשל, בהזזת עיניים בחושך). תכונה נוספת של הקוליקולוס – הוא מהווה חלק קטן מהתהליך של היתוך המקורות. יש שם אינפורמציה שמגיעה מהשמיעה והשניים מאוחדים. התאים מגיבים לשני גירויים – כל אחד מעצים את התגובתיות לשני, כך שמידע שמיעתי וראייתי מנקודה מסוימת במרחב תביא לגירוי משמעותי יותר בקוליקולוס. זהו רק חלק מהאיחוד שנעשה במח. עוד נחזור לקוליקולוס.

 הקיאזמה האופטית

לכל רשתית יש חלקים טמפורלים ונזליים. {חזרה על נושאים מיסודות ביולוגיים – הושמט}.

LGN

זהו המקום הראשון שבו יש עצבוב מחודש של המערכת. הרבה מאד שנים חשבו שהעיבוד ב-LGN הוא סתם תחנת ממסר. עם זאת, למקום הזה יש חשיבות. ל-LGN יש שש שכבות (בכל LGN) שממוספרות מהפנים החוצה. בגנגליונים, דיברנו על תאי M ו-P. תאי ה-P מדברים עם שכבות 3-6 (התאים הפרווסלולריים), תאי ה-M עם שכבות 1-2 (התאים המאגנוסלולריים). למעשה – נוצרות שש מפות של העולם בכל המיספרה. בעין היו שתי מפות, ועכשיו יש 12 – שמופרדות אנטומית זו מזו. בשלב הזה, כל שכבה מכילה מידע מעין אחרת. למשל – שכבה 1 היא מעין אחת ו-2 מהשניה. בתאי ה-P עשו שתי מפות של כל עין. יש פה לכאורה עודף אינפורמציה. יש קרבה פיזית בין הנקודות בשכבות השונות שממפות את אותו אזור ברשתית. האזור ברשתית שמתאים לאזור ברשתית של העין השניה יהיה סמוך לו במגע בין השכבות.

תאי המאגנו גדולים, השדות הרצפטיביים שלהם גדולים יותר, והאקסונים שמובילים אליהם עבים יותר. הפרוו – בדיוק להיפך. השכבות שמגיעות מהעין הקונטראלטראלית – הן שכבות 1,4,6. מהאיפסילטראלית – 2,3,5.

יש לציין שעד כה, עסקנו בעיקר באופן שבו מגיע המידע האופטי מה-cones (כלומר – בשעות היום), שמחולק לגנגליוני M ו- P (כשהשדה הרצפטיווי של ה-M גדול יותר תמיד, אך השדות של שניהם גדלים כפונקציה של המרחק מהפוביאה). לא ידוע הרבה בנוגע לאופן שבו עובר מידע מה-rods בשעות הלילה.

ומה לגבי תאי ה-K? ככל שמדברים על משהו פחות – יודעים עליו פחות. על ה-K לא יודעים המון. הם לפעמים גדולים יותר מתאי המאגנו. הם לא שולחים אינפורמציה לשכבות, אלא בין השכבות ומעליהן. כנראה שתפקידם מודולטורי – תפקיד של הכוונה של רמה. ה-LGN מקבל מידע מהתצורה הרשתית, שקשורה לערות. תאי ה-K מגדיל ומקטין "Volume". זוהי מערכת בקרה שמגדירה מתי אנחנו רוצים יותר ומתי פחות ממערכת הראייה. למשל – כנראה שתאים אלו אחראים על "כיבוי" מערכת התפיסה בזמן המצמוץ.

המרקם עליו בנויה המערכת התפיסתית היא אינפורמציה מרחבית – השדות הרצפטיביים. המיקום הוא החלק המרכזי בכל ניתוח מידע במח. גם כאן, כמו ברשתית, לכל תא יש שדה רצפטיבי אם פריפריה אינהיבטורית ומרכז אקסטטורי, אלא שבשונה מהרשתית – לפריפריה יש השפעה חזקה יותר, ולכן התאים ב-LGN מקצינים הבדלים. עם זאת, גם כאן זהן ניתוח הבדלים בסיסי כמו בתאי הגנגליון, ולא עיבוד מתקדם יותר. בשלב זה אין שום אינפורמציה לגבי אוריינטציה. במובן הזה – כן מדובר במערכת ממסר. עם זאת, יש כאן סידור אחר של המידע. בנוסף – יש השפעה של התצורה הרשתית על ה-LGN: כשהערות יורדת, הפעילות ב-LGN יורדת ועוצמת הגירויים המשודרת לקורטקס אינה גבוהה באותה מידה. בנוסף לכך, ישנו מנגנון פידבק מהקורטקס ל-LGN, שכיום לא ברור תפקידו.

ההבדלים בין ה-P ל-M:

צבע – יש הבדל ברגישות לצבע. תאי ה-P של הגנגליון רגישים לצבע (ובעיקר להבדלים של צבעים נוגדים בין המרכז לפריפריה), אבל תאי ה-M ב-LGN לא רגישים להם. הם מגיבים לכל הצבעים, אך לא עושים הבחנה – אלא רק בכמות אנרגית האור, ללא קשר לצבע. תאי הפרוו יהיו רגישים לצבעים שונים. תאים שונים ב-LGN – רגישים לצבעים שונים (נדבר על זה בהמשך). כלומר – ישנה הפרדה פונקציונלית בין שני סוגי התאים. עם זאת, יש נואנסים יותר קטנים בהקשר הזה. בספר מצוין שניסוי שבו קוף עם לזיה פארווסלולרית היה צריך להבחין בין כתמי אור עם אותה רמה של עוצמת אור בגוון שונה – הובילו לכך שלא זיהה... אבל – במקרה אחר, כתם צבע על רקע של צבע אחר (באותה רמת הארה) זוהה למרות הלזיה. כנראה שגם המאגנו קשורים לעניין.

חדות – תאי הפרוו חדים ומבחינים בין הבדלים קטנים. יש להם שדות רצפטיביים קטנים. עם זאת, הפילטר של המאגנו גדול בהרבה – השדה הרצפטיבי גדול פי 2-3. כאמור, ללא קשר לסוג התא, השדה הרצפטיבי יהיה קטן יותר בפוביאה, אבל במקביל – יש הבדל בין שני סוגי התאים.

רגישות לשינויים בזמן – תאי ה-P לא רגישים לשינוי בזמן (למרות שהם כן יכולים לזהות תנועה איטית), ותאי ה-M הרבה יותר רגישים, מעבירים מידע הרבה יותר מהר. כשאנחנו רוצים לזהות תנועה במרחב – תאי ה-M יעילים יותר.

עשו לזיות בקופים בתאי ה-M/P בלבד. כשפגעו בתאי ה-P, לא ידעו להבחין בצבע, לא יכלו להבחין בהבדלים קלים בטקסטורה, בהבדלי קונטרסט (למרות שלכאורה תאי M טובים יותר בזיהוי קונטרסט, תאי ה-P טובים יותר בהבדלים בין הקונטרסטים) ובזיהוי צורה. כשפגעו ב-M – הייתה ירידה בהבחנה בפליקרים, בשינויים מאד רגישים בזמן. אפילו כשמדובר היה בפליקר איטי – לא הבחינו בו.

נזק לתאי המאגנו לא מפריע לתפיסת contrast. הפונקציה של זיהוי הבדלים ב-contrast (ולא רגישות להבדלים) היא דווקא של הפארוו.

כשיש נזק לתפיסת הצבע בפגיעה בתאי הפרוו – זה לא אומר שעיבוד הצבע מתבצע במקום זה, אלא רק שהוא על הנתיב בדרך. העיבוד של צבע מתבצע במקום אחר, אך המידע מגיע מה-LGN.

תפקידי ה-LGN:

א.      להדגיש הבדלים מהסוג של מרכז לעומת סביבה. זה נעשה כבר בתאי הגנגליון, רק שתאי ה-LGN מקצינים את זה יותר. אין כאן שינוי איכותי.

ב.      תפקיד רגולטורי – הגדלה והקטנה של volume. לפעמים נרצה להתעלם ולפעמים – להתאמץ יותר. זהו תהליך בקרה שנמצא ב-LGN. המערכת הפנימית משפיעה על האופן בו הקלט מגיע למערכת התפיסה. על הגנגליונים לא ניתן לבצע רגולוציה.

ג.        תפקיד כלשהו שקשור בתאי ה-K – כיום לא ברור לגמרי מהו. למשל – במהלך היום אנחנו עושים תנועות עיניים חדות ופתאומיות (סאקאדות), להבדיל ממעקב רציף של האישון. במהלך הסאקאדה – העין אמנם רושמת, אך המח לא רושם דבר משדה הראייה. יש חושך רגעי, שהמח לא קולט. כנראה שתאי ה-K ברמת ה-LGN עושים אינהיביציה של תאי הראייה תוך כדי הסאקאדות.

ד.      פידבק מתאים ברמה גבוהה לתאים ברמה נמוכה יותר. הפידבק הזה מאפשר השפעה של תהליכים גבוהים על תהליכים בעין. יש לדבר הזה חשיבות גבוהה בחישוביות של תהליך הראייה.

ה.      ה-LGN עושה קלסיפיקציה למידע מסוג שונה – לפי שדה הראייה הימני והשמאלי, העין הימנית והשמאלית, השכבות וכד'.

הקורטקס הויזואלי הראשון AKA V1 AKA הקורטקס המפוספס (Striate Cortex)

מה-LGN יוצאת רדיאציה אופטית (optic radiation) באקסונים לקורטקס הויזואלי הראשון באונה האוסיפיטלית. הקורטקס הזה נמצא עמוק בסולקוס. החלק העליון של העולם נמצא בחלק התחתון של הקורטקס והחלק התחתון – בחלק העליון. הפוביאה נמצאת בחלק החיצוני של הקורטס והפריפריה – בעומק הקורטקס. מגניפיקציה קורטיקלית – כ-80% מהתאים בקורטקס מטפלים במידע מ-10% המעלות המרכזיות של הרשתית – הפוביאה. השדות הרצפטיביים בקורטקס הרבה יותר גדולים בקורטקס – אך עדיין יש הבדל גדול בין השדות הקטנים (יחסית) בפוביאה לשדות הגדולים בפריפריה.

הקורטקס הוא בסך הכל בעובי 2 מ"מ – והוא מחולק לשש שכבות (העליונה החיצונית היא 1, התחתונה – 6). בין השכבות יש הבדל בעובי התאים והצפיפות ביניהם. אנחנו נעסוק בשכבה 4 שנחלקת לשכבות בפני עצמה. היא מקבלת את המידע מה-LGN. ב-V1 יש כ-100 מיליון תאים (בכל המיספירה – או, אם להאמין לספר דווקא, מיליארד תאים בשתיהן יחד). נעסוק בתחילה בשכבה 4c-alpha – שמקבלת מידע מתאי המאגנו בלבד משכבות 1 ו-2 של ה-LGN. שכבה 4c-Beta מקבלת את המידע משכבות 3-6 של ה-LGN, מתאי הפארוו. שכבות 1-3 של הקורטקס מקבלות מידע מתאי ה-K.

אוריינטציה

בעוד השכבות הראשונות של ה-4c (אלפא ובטא) עדיין רגישות כמו ה-LGN והגנגליונים לפריפריה ומרכז, כל שאר השכבות של 4c וכל השאר כוללות תאים שרגישים באופן ספציפי לאוריינטציה (לפי הספר – כל השכבות למעט כל שכבה 4 ולמעט חלקים הקרובים מאד לקורטקס). התא מגיב באופן אופטימלי לאוריינטציה מסוימת של קו. הרגישות היא לא נקודתית לזווית מסוימת, אלא לטווח מסוים של זוויות (15 מעלות מהזווית האופטימלית – התא כבר לא יירה). למשל – רגישות לאנכים תביא לירי בקווים אנכיים וקרובים לאלו. זהו ה-Tuning Curve.

סוגי תאים

שני חוקרים בשם הוּבּל וויזל טענו שיש בקורטקס תאים פשוטים, תאים מורכבים ותאים היפרמורכבים.

תא פשוט מגיב לאוריינטציה מסוימת. איך? הוא מקבל קלט משורה של תאי גנגליון במרחק וזווית קבועים זו לזו. יש תאים שמגיבים לקו בהיר על רקע חשוך (מקבלים קלט on center) ותאים אחרים שעושים להיפך (רגישים ל-off center). בנוסף, קו זה חייב להיות במקום הנכון בשדה רצפטיבי. עם זאת, בגלל מבנם הייחודי – תאים שרגישים לקו אור במיקום מסוים אינם רגישים לקו חושך במקום אחר. כלומר – אין תאימות לתאי ה-center/surround בהקשר זה. יש גם תאים פשוטים שמגיבים לקצוות (Edge Detector) – רגישים רק לגבולות.

משם, המידע עובר לתא מורכב (complex cell) – הוא יגיב לאוריינטציה, ללא קשר למיקום בשדה הרצפטיבי שבו נופל הקו. לכן, הם רגישים גם לקוים שנעים בתוך השדה, כל עוד הם באותה האוריינטציה. מספיק שיש אוריינטציה טובה במקום כלשהו – והוא יירה. לפי שני החוקרים – תאים אלו מקבלים קלט מתאים פשוטים (עם זאת, היום ידוע שלא רק מהם).

תאים היפר מורכבים יורים רק בתגובה לקוים בגודל מסוים. אם הוא גדול יותר או קטן יותר – הוא לא יירה. שני החוקרים חשבו שכך מתקדם מסלול העיבוד הויזואלי.

התאים הרגישים לאוריינטציה יגיבו לכל קו, בכל אורך, כל עוד הוא באוריינטציה הנכונה (בגלל הרכב השדות הרצפטיביים של הגנגליונים עליהם הם מתבססים). עם זאת, התגובה לעוביים שונים של קווים מצריכה תא אחר.

היום מתייחסים קצת שונה לתיאוריה של שני החוקרים. מה שבטוח הוא שהתאים הולכים ונהיים יותר מורכבים ועושים דברים יותר מורכבים – אבל כנראה שהמבנה מורכב יותר מהערכותיהם הראשוניות.

Oblique Effect – יש הרבה יותר תאים שמגיבים לאוריינטציות באזורים האנכי והמאוזן (בעיקר באזור הפוביאה), אבל לא לכל אוריינטציה אחרת יש תאים רגישים. באמצע – יש אזורים שאין להם רגישות. למה? יש שטוענים שהעולם הוא ורטיקלי והוריזנטלי – ולכן התאים מתפתחים לפי הסביבה. זה עניין של למידה. גישה אחרת אומרת שהעניין הוא גנטי אבולוציוני. העניין לא קשור להתפתחות הספציפית של אדם אלא לגנטיקה. כנראה שיש קצת אמת בשתי הגישות. אנשים מסוימים לוקים בתופעה הפוכה בדיוק – הם רגישים יותר לקווים אלכסוניים. לרב – זה קשור באסטיגמטיזם במידה מסוימת. אנשים אלו ימשיכו להיות רגישים לקווים באוריינטציה כזו גם לאחר תיקון של הבעיה – תופעה שנקראת Meridional Amblyopia. כנראה שהמח שלהם כבר שונה בהתאם לאוריינטציה הראשונית.

לראשונה בקורטקס, יש תאים שעוסקים בתנועה. תאים פשוטים (או לפחות חלקם) מגיבים לתנועה כשהיא זזה לאט (ורק כשכיוון התנועה הוא כיוון האוריינטציה – אין תנועה אופקית בקו אנכי, למשל), ותאים מורכבים יותר אוהבים תנועות יותר מהירות. התאים מתחילים להיות הרבה יותר סלקטיביים – לתופעות ויזואליות שונות. התאים מגיבים לתנועה בכיוון מסוים – מימין לשמאל, למשל, אך לא לכיוון השני. את התאים לא מעניין אם הקו זז ואנחנו יציבים או שאנחנו זזים והקו לא. לתאים האלו אין יכולת להבחין בין השניים – הם אמנם סלקטיביים, אך יש הרבה מידע שאין להם.

בתוך כל אחד מהשטחים השונים יש רגישות לקווים בעוביים שונים. הם מקושרים לתאי גנגליון עם שדות רצפטיביים גדולים יותר – כך מזהים קו עבה יותר.

גם בשכבה 4 בקורטקס יש הפרדה לפי עין ימין ושמאל – אך לא בשכבות שונות, אלא בשזירה. יש קרבה גדולה בין התאים של שתי העיניים. בשלב הזה, מתחילים להיות גם תאים שיש להם דומיננטיות עינית – איזו עין תשפיע יותר, לפעמים רק עין אחת יכולה להשפיע, לפעמים שתיהן באותה מידה וכד'. בשכבה הרביעית יש סגרגציה חריפה בין העיניים – אבל בשכבות האחרות היא מתחילה להיעלם ומתחיל החיבור של העיניים – אך עם עדיפות לאחת העיניים בתגובה של התא. תא בינוקולארי הוא תא עם רגישות לאוריינטציה שמגיב בצורה הטובה ביותר בשילוב של שתי העיניים (אפילו אם יש עדיפות עינית מסוימת – כלומר פעילות של עין מסוימת מביאה לתגובה חזקה יותר של התא. איך התא יודע לשלב את השדות הרצפטיביים הרלוונטיים? הרי לפי העומק נקבע אילו שדות תואמים... איך התא יודע מה מתאים? כדי שתא יגיב למשהו שנמצא מטר ממני – הוא צריך לעשות שימוש בשני תאים שונים מהמצב שבו התמונה רחוקה יותר. לכן – יש תא בינוקולארי אחד לכל נקודה במרחב התלת מימדי, בכל שילוב של שני שדות רצפטיביים רלוונטיים. תאים שמגיבים לעין אחת בלבד ייקראו מונוקולריים.

בתוך הקורטקס יש בועות/איים קטנים (blobs) שבהם לתאים לא אכפת מאוריינטציה – אלא בעיקר מצבעים. הם נמצאים בתוך אותן השכבות. התאים האלו מקבלים אינפוט משכבת 4C-beta, שמקבלת מידע מתאי הפארוו. הם לא מגיבים לאוריינטציה, אלא ל-central/surround של צבע, כמו תאי גנגליון (נדבר על זה בהרחבה בהמשך).

איך כל הבלאגן הזה מתארגן בתוך ה-1V? בתוך טורים והיפרטורים – שעוברים לאורך כל ה"עמודות" משכבה 1 של הקורטקס עד השכבה השישית. כל התאים בטור כזה רגישים לאותה אוריינטציה, חוץ מאלו בשכבה 4 (עם זאת, גודל התאים משתנה, גודל השדה הרצפטיבי משתנה וחלק מהתאים רגישים לגבולות ואחרים לקווים). כל אחד מהטורים רגיש לאוריינטציה קצת אחרת (ההפרש בין תאים שכנים הוא כ-10 מעלות באוריינטציה). כל זה משולב עם רגישות לעין – שורה של טורים תגיב לעין אחת בעדיפות בשדה רצפטיבי נתון באורינטציה משתנה, ואחריה תהיה שורת טורים שתגיב לעין אחרת בעדיפות וכד'. ההיפרטורים הם זוג של טורים – אחד לכל עין (לפי הספר – ההיפרטורים הם שילוב של כ-20 טורים שמכסים את כל האפשרויות של האוריינטציות והעדיפויות העיניות – מסתבר שבמח ישנם היפרטורים בגדלים ובהיקף עדיפות עינית משתנה – ולכן צריך להבין בעיקר את הסכימה הכללית: שיש היפרטורים שמטפלים בסט אוריינטציות מלא בשדה רצפטיבי מסוים בהתאם לעדיפויות עיניים שונות). ביחד הם נותנים את כל המידע לגבי שדה רצפטיבי מסוים בכל אוריינטציה ומשתי העיניים. בשלב הזה יש חלוקה דיכוטומית, ואין חשיבות לשילובים השונים של שדות רצפטיביים שונים – אלו תאים עם דומיננטיות חד עינית. (גם כאן – כאמור – יש כמה סוגים שונים של היפרטורים וצריך להבין את הרעיון הכללי). במקרים בהם יש השפעה של שתי עיניים – העניין קצת שונה. גם כאן – יש שוני בגודל התאים הרצפטיביים. למעשה, נוצרת מפה של העולם – היפרטורים סמוכים מתייחסים לשדות רצפטיביים סמוכים. ההיפרטורים שמטפלים במרכז הפוביאה מטפלים בשטח קטן יותר ברשתית מאלו שמטפלים בפריפריה, אך גודלם של כל ההיפרטורים זהה.

נזקים ל-1V

מה קורה כשיש נזקים ל-1V? מה ההשפעות על האינדיבידואל?

Hemianopia – עיוורון קורטיקלי: השדה הויזואלי מהצד הקונטרלטרלי נעלם. האדם לא יראה כלום מהצד הזה. זה יכול לקרות גם מנזק ב-LGN, אם כי זה יותר נדיר – כי שבץ משפיע יותר על ה-1V. לרוב אין עיוורון קורטיקלי מוחלט, אלא רק פגיעות חלקית. האם אדם שיש לו המיאנופיה יהיה מודע לזה? קשה לדעת את זה. לא כל אדם יהיה מודע – מכיוון שתזוזות עיניים וצורת ההתנהגות תחפה על הפערים באופן שוטף ואוטומטי, למרות שהוא יבין שיש לו בעיה כזו או אחרת.

Scotoma – עיוורון קורטיקלי לאזור מסוים. מעין "נקודה עיוורת" שנובעת מפגיעה בחלק מהמפה הרטינוטופית – שטח עיוור. היא תמיד בצד הקונטרלטרלי של הנזק.

Blindsight – אדם בשם וייסנגרנץ חשב שאנשים עם המיאנופיה סובלים מפחות בעיות ממה שהיינו מצפים. אין להם "חושך" בצד השמאלי של העולם. הם התנהגו כאילו יש בעיות – אבל לא היה "חושך". למה? כי יש מסלול ויזואלי נוסף, דרך ה-Superior Culliculi. מצד אחד, הם עיוורים – מצד שני, יש משהו שהם כן רואים. הוא אמר להם לנחש איפה הגירוי למרות העיוורון שלהם. הם הצליחו "לנחש" בסבירות גבוהה – לא של צורה, לא של צבע – אבל של קיומו של משהו. זוהי ראייה שמושפעת מה-Superior Culliculi. אנשים אלו בעיקר רגישים כשהם מתבקשים להזיז עיניים לאזור מסוים – אפילו אם יש להם המיאנופיה באזור זה. תופעה זו שנויה במחלוקת – יש שטוענים שהסיבה לתופעות האלו היא שהנזק ל-1V אינו מוחלט. השארית הזו היא שנותנת את מה שרואים ב-Blindsight. עם זאת, אם באמת מדובר במשהו שקשור בתנועות עיניים, סביר שהאופציה הראשונה היא הנכונה.

בעיות אחרות שיכולות להיות, בהקשר הזה, עלולות לשבש את פעילות עצבי הראייה לפני הגעתם לקיאזמה האופטית: גידול ביתרת המח יכול לגרום ללחיצתו על הקיאזמה האופטית ובשיבוש העצבים הנזאליים בלבד (ואז כל עין תוכל לראות רק בפריפריה); שטף דם במח יכול לגרום לפגיעה בקיאזמה מכיוון אחר ולפגוע בעצבים הטמפורליים (באחד הצדדים – או אף בשניהם).

יש הרבה יותר נזקים מסובכים – עליהם נדבר בהמשך.

מה הקשר בין תאים בודדים לתפיסה? נתקלנו בשיעור לראשונה בתאים "פסיכולוגיים" – אז מה הקשר ביניהם לבין התופעה התפיסתית, החווייתית? לא בדיוק – כי יש תאים רבים, וכל אחד מהם ספציפי מאד לתחום נקודתי. אנחנו רואים איך המערכת התפיסתית, דרך התאים, הופכת להיות יותר מורכבת וחישובית – אך יש עדיין הבדל משמעותית בין התפיסה לתא הבודד.

אחרי ה-1V, המידע עובר למגוון אזורים ויזואליים – כמה עשרות אזורים שונים, כשכל אחד הוא איזשהו סוג של מפה של העולם. המידע זורם מהקורטקס של ה-1V לשני האזורים – המסלול הונטראלי (לאונה הטמפורלית) והדורסלי (לאונה הפריאטלית). בתחילה – חשבו שלכל אזור ויזואלי יש התמחות, למשל ש-4V מתמקצע בצבע, שאזור שנקרא MT (מדיאלי טמפורלי) בתנועה וש-3V מתמקצע בעומק. עם זאת – זה לא מדויק. כל אחד מהם מתעסק גם עם דברים אחרים. למרות ההפרדות – יש הרבה מאד אינטראקציות בין החלקים השונים, תקשורת בין החלקים, כולל פידבקים שמאפשרים תהליכי top-down, השפעה על מנגנוני העיבוד.

מערכת ה-M וה-P מהווים חלק מרכזי מהמסלולים הדורסלי והונטראלי בהתאמה. החל מ-1V – התאים מופרדים למקומות שונים. החל מתאי הגנגליון, דרך ה-LGN, דרך ה-1V (שכבה 4), דרך הפרדה בהיפרטורים (כולל הבועות שהן רק פארוו) ועד ה-2V יש הפרדה שנשמרת לכל אורך הדרך בין ה-M וה-P. משם הם מתפצלים – כל אחד לייעודו – למשל ה-M עוברים לאזורים שמטפלים בתנועה, דברים בשינוי, פונקציה של זמן ומרחב וה-P בצבע, בקונטרסט ובצורה. כמובן שנשמרות האינטראקציות בין השניים – ותרומה של שני סוגי התאים מובחנים בכל חלקי הקורטקס השונים.

אם מסתכלים על עיגול שבו יש במרכז קווים שנוטים מעט שמאלה לתקופה ממושכת. אם נסתכל על זה הרבה זמן ואז נעבור לקוים ישרים – הם ייראו לנו נמשכים ימינה יותר – לא ישרים. לכאורה זהו "תיקון" שפשרו אינו ברור.

תכונה פיזיולוגית של התאים – אם עושים משהו יותר מדי ממשהו, מפעילים תא יותר מדי, הוא מתעייף. כתוצאה מזה – תאים אחרים מקבלים עדיפות. יש איזה "רוורס" לכיוון ההפוך, אנחנו מרגישים שקווים אנכיים נראים כנוטים ימינה. כשרואים קווים אנכיים, הרבה תאים משתתפים באנליזה של זה – בעיקר תאים שרגישים לכיוון הורטיקלי, אבל גם תאים שרגישים לקוים קצת פחות אנכיים – כולם משתתפים בעיבוד המידע עם "משקולות" שונות. ההשתתפות היא של כמות גדולה יחסית של תאים. הסתכלנו על קוים מעט עקומים – והתאים שקשורים אליו התעייפו. המערכת בדרך כלל עושה קומבינציה של כל תאי הקווים – אז אם עכשיו התאים האלו לא יפעלו, קו ישר ייראה לנו נוטה לכיוון ההפוך. זוהי תופעה של אדאפטציה שנובעת מהעובדה שהרבה תאים משתתפים בניתוח המידע – וזה רלוונטי להבנה שלא תא בודד משתתף בתהליך כזה. זהו תהליך קולקטיבי. אין לכל אוריינטציה תא בפני עצמו. האדפטציה גורמת לכך שהתאים לא ישתתפו – וזה גורם לאשליה.

Equiluminance – מצב בו נותר רק גוון הצבע – אך רמת ההארה יורדת וזהה לכל אורך התמונה. במצב כזה, שעושים בו שימוש באלוזיות ויזואליות, תפיסת העומק שלנו מיטשטשת משמעותית. לכן – במסלול שעוסק בזיהוי עומק, לא נעשה שימוש בצבע – אלא ברמת ההארה.

בחיות, יש הבחנה ברורה בתוך החלק הקורטיקלי בין שני המסלולים, כשההפרדה הפונקציונלית דומה. כשפוגעים במסלול הונטראלי, זיהוי אובייקטים נפגע באופן קיצוני – הם לא מצליחות להפריד בין האובייקטים השונים. לכן, קוראים למסלול הזה מסלול ה-"מה". לעומתו, פגיעה במסלול הדורסלי משפיע על מטלות מרחביות – ולכן קראו לזה מסלול ה-"איפה": היכן הדברים נמצאים בעולם. בהמשך הסתבר שיש הבחנה טובה יותר – בעקבות טיפול בפציינטית. בהתאם – קוראים למסלול הדורסלי היום מסלול ה-"איך". בני אדם עושים כל הזמן פונקציות שונות – זיהוי אובייקטים (אליה אנחנו מודעים) וזיהוי האופן בו נכון לזוז במרחב – התאמת ההתנהגות למיקום חפצים במרחב (לזה אנחנו פחות מודעים). שתי הפונקציות לא מתבצעות באותו המקום.

למטופלת היה דיסוציאציה חריפה בין שתי פונקציות. כששאלו אותה על הבדלים בין קווים הוריזונטלים לורטיקלים – היא לא הצליחה בכלל. לא הייתה לה בעיה בהבנה של מהי אוריינטציה – אך היא לא הבחינה בהם לפי ראייה. אותה פציינטית, עם נזק במסלול הונטראלי, נדרשה להכניס דיסק לחריץ (לטובתה צריך לזהות את אוריינטציית הדיסק) – והיא עשתה את זה בלי בעיה.

בזיהוי מודע – היא התקשתה, אבל בטיפול בדיסק – לא הייתה בעיה. זו ההבחנה בין השניים. היא לא יכלה לזהות מהו האובייקט, אבל היא יכלה לעשות פעולות מורכבות. מנגד, יש פציינטים שיודעים לזהות – אבל לא לפעול לפי זה. יש להם נזק במסלול הדורסאלי.

הפיזיולוגיה של התאים במסלול הונטראלי, בדגש על IT (Inferior Temporal)

התאים באזור זה מתוחכמים בהרבה מאלו של ה-1V. הם מגיבים רק לפרצופים. כשמעלימים את העיניים, תגובת התאים נחלשת בהרבה. כשאין פרצוף – התגובה היא ספורדית. עם זאת, התאים האלו לא מטפלים רק בפרצופים ונדבר על זה בהמשך. יותר מכך – התאים האלו מגיבים לפרצופים, גם אם הגב מופנה אליי. זהו ה-Invariant feature – היכולת לזהות את הדבר הקבוע בפרצופים, גם ללא לראות אותם בדיוק. התא מופעל בפרצוף בכל הזוויות השונות שיכולות להיות לו. לתאים האלו יש יכולת להגיב לדברים מסוימים ללא קשר לנקודת המבט, דבר שמצביע על רמת עיבוד מאד גבוהה. אותו התא לא מגיב, למשל, כשרואים גוף של אדם בלי פרצוף (אבל כן בפרצוף ללא גוף). רובנו הגדול, אם נראה פרצופים של אנשים מסין, נתקשה להבדיל ביניהם. זהו סיפור של התמחות, עניין נרכש.

יש תאים שמגיבים לקומבינציה בין שתי תכונות – תנועה, זיהוי, אוריינטציה וכד'. התאים מגיבים באופן ספציפי לסימבולים שונים – ההתמקצעות היא מאד ספציפית – לדברים מורכבים מאד ספציפיים. האזורים האלו היא עם רמת עיבוד מאד גבוהה.

השדות הרצפטיביים של התאים ב-IT ענקיים – לפעמים שליש או חצי משדה הראייה. כלומר – הinvariance הוא גם במיקום באובייקט (Position Invariance), לא רק באוריינטציה וכד'.

המסקנה – בסופו של הגלגל – התהליכים החישוביים הם מאד מורכבים, לא כמו ב-1V ולפניו.

ניתן לבחון שינויים מסודרים בכל אחד מהשלבים (LGN, 1V וכד') – התאים יותר ויותר סלקטיוויים במהלך התהליך, ובמקביל – גודל השדות הרצפטיביים הולך וגדל. האינפורמציה פחות ופחות מדויקת, בגלל שהמסלול הונטראלי לא מתעסק במיקום, אלא בזיהוי האובייקט. גם במסלול הדורסאלי המסלולים הולכים וגדלים (נדבר על זה פחות).

מה המערכת התפיסתית עושה?

לפני שנבין איך מזהים אובייקטים – צריך דבר ראשון לעשות סדר. לסדר פרצוף, למשל. איך מארגנים את הדברים בצורה כזו שמבדילים בין אובייקט לאובייקט. השיטה הכי הגיונית – יש הבדל גדול מאד ברמת ההארה בין אובייקט אחד לשני. יש כללים רבים נוספים שמשתמשים בהם.

איך אנחנו יכולים להבחין במרקם של אובייקט כלשהו? אובייקט אף פעם לא יהיה רציף וחלק – תמיד יהיו בו בליטות, חריצים וכד' שיוצרים הבדל בהחזרי האור מאובייקט (Texture Contrast). אילו דברים משפיעים על אפיון מרקמים? חזרתיות (Repetitiveness – דפוס קבוע שמאפיין את האובייקט), גרעיניות (Granularity – פיזור רנדומלי של חלקים זהים בגודלם) וכיווניות (נטייה לאוריינטציות מקומיות באזורים שונים בפני השטח של האובייקט). אלו מאפשרים לנו להבחין בין אובייקטים באמצעות הפרדה בין המרקמים שלהם. עם זאת, לעיתים נזהה באופן מיידי את ההבדל במרקמים (Pop-Out) ולפעמים זה יהיה מאומץ יותר. היבטים שונים משפיעים על מידת ה-Pop-up, כמו למשל Priming, צבע וכד' – או במקרה שלנו, מרקם.

סטרוקטורליזם – הניחו שהאופן שבו אנחנו מארגנים את העולם היא באמצעות אטומים. אנחנו רואים קומבינציה של אטומים – כמו שמים הם קומבינציה של מימן וחמצן. השיטה הייתה אינטרוספקטיבית – שואלים אדם "מה אתה רואה?" בגלל שזה עלול לגרום לבעיות, הם בחרו "נבדקים מאומנים". הבעיה הייתה שזה פשוט לא עבד. היו סתירות בין הנבדקים, והיה קשה להכריע מי "צודק". במדע, חשוב שהנתונים יחזרו על עצמם. התנועה הזו הגיעה לסוף דרכה.

תנועת הגשטלט, שהתחילה בתחילת המאה ה-20, באה כריאקציה לרעיון האטומים. יש שלם גדול מחלקיו (למשל – זיהוי קו מסוים בכיוון שונה מאחרים יהיה קשה יחסית, לעומת זיהוי אותו הקו לעומת אותם המסיחים, כשמוסיפים לכל אלו קו מאונך, שמבליט את ההבדלים. זה נקרא אפקט העליונות החישובית – Configural Superiority Effect). הם עסקו בכללי הארגון של אותו שלם – איך יוצרים אובייקטים או קבוצות במרחב.

כללי הגשטלט – יש לציין שבטבע, אף כלל לא יופיע לבדו; עד כה טרם הובהר באופן חד משמעי איזה מהכללים קודם לאיזה:

א.      הקבצה לפי דמיון- כשדברים דומים זה לזה – בצבע ובצורה, אנחנו מקבצים אותם יחד לאותה קבוצה. זהו ארגון פנימי שלנו את העולם.

ב.      קרבה מרחבית – דברים קרובים ייוחסו זה לזה וישויכו יחד. בהקשר זה, מעניין לראות תופעה שבה קרבה מרחבית דווקא מגדילה זמני תגובה. כשאנחנו נדרשים להסתכל על מרכז של תמונה עם שני קווים מעוגלים מאורכים ולחפש על איזה מהשניים מוצב סימון כלשהו, אנחנו נתקשה ככל שהוא יהיה רחוק יותר על הקו. למה? כי במקרה הזה אנחנו צריכים דווקא להפריד בין השניים (כדי לדעת על איזה מהם נמצא הסימון), דבר מנוגד לאינסטינקט שמצריך זמן ומשאבים.

ג.        Good Continuity – הנחה שדברים ממשיכים ישר. אם נראה איקס, נחשוב שמדובר בשני קווים מצטלבים, לא בארבעה קווים שנעצרים בצומת או שני קווים עם צומת. הסיבה היא שיש דבר שנקרא "המשך טוב". קו לא מסתיים סתם ככה. לעניין יש גם חיזוק נוירולוגי – כמו שראינו, קווים ישרים לא מופרעים מביאים לתגובה אופטימלית של התאים שמזהים אוריינטציה. בנוסף – נראה בהקשר הזה שהמערכת קשורה במה שקורה בטבע. בסדרת תמונות שנבחנה על ידי חוקרים, ראו שכמעט על אירוע טבעי כולל קווים מקבילים (כמו שתי גדות של נחל וכד'). כעקרון שני אובייקטים ישויכו יותר יחד אם יהיה מקבילים, אך פחות ככל שהם רחוקים יותר זה מזה. בהקשר הזה, כמו בהקשרים האחרים, קשה לקבוע אם העניין מולד או נרכש דרך התנסויות רבות עם הטבע, בו אובייקט מוגדר לרוב באמצעות מערכת רציפה או מקבילה. מניסויים שנערכו, נראה שרק ילדים בני 10-11 מגיעים לרמת הבחנה של מבוגרים.

ד.      Closure – דברים סגורים הם חלק מדבר אחד. פוליגונים סגורים יקובצו לאותה מסגרת שיוכית.

ה.      Symmetry – אנחנו מניחים שדברים זהים זה לזה. דברים שהם סימטרים נוטים להיות מקובצים יחד. שני ריבועים זהים שחותכים זה את זה לא ייראו כריבוע וצורה אחרת שיש בה "ביס" – אנחנו נשלים את החלקים המוסתרים בהנחה שהחלק המוסתר סימטרי לחלק הגלוי – ונניח שיש ריבוע סימטרי שפשוט מוסתר. יש שטוענים שבגלל שאדם סימטרי נתפס כאטרקטיבי יותר, זוהי תכונה שהשפיעה על ההישרדות האבולוציונית (כלומר – "עקומים" לא שרדו).

ו.        Connectedness – שני עיגולים שמחוברים זה לזה בקו יהיו אובייקט אחר. הסיבה שמשהו הוא אובייקט אחד, היא שהם מחוברים. יכול להיות שהחיבור שרירותי, אך ההנחה המקדימה היא שהחיבור אינו מקרי.

ז.       Figure/Ground – אנחנו מחלקים את העולם ל-figure ו-ground. אנחנו מפרידים כל הזמן בין השניים. לא נוכל לראות, בתמונה המפורסמת, את הכד והפרצופים בו זמנים. יש את נושא המיקוד ואת הנושא השני – לא ניתן להתמקד בשניים בו זמנית. איך מחליטים מהו figure? קווי המתאר תמיד יהיו שייכים ל-figure. לכן לא ניתן לראות את הכל בו זמנית – המערכת הויזואלית שלנו היא כזו שלא נוכל לראות את קווי המתאר של שני האובייקטים בו זמנית.

סיכום של סיגל – שיעור 7

חומר שאין בספר!

התווים הויזואליים יכולים להיות מגוונים: סגירות (O) או זוית (X), צבע או אוריינטציה. התכונות יכולות להיות במימדים שונים: אוריינטציה (מימד)– מאוזן, מאונך (תכונות/תווים); צבע (מימד) – אדום, צהוב (תכונות/תווים) – החשוב הוא שניתן להגדיר עולם שלם של תווים/תכונות ויזואליות וכך לאפיין את הגירויים הויזואליים.

האם אנו עושים בכך שימוש ואיך?

Feature Integration Theory

תיאוריה מפורסמת של אן טרייסמן הסבירה את התופעה. לצורך ההסבר נתחיל ב-3 מטלות.

1. סריקה ויזואלית

                      א.         סוג ראשון של סריקה – של תו אחד. מבקשים לומר האם תו אדום הופיע על המסך. על המסך מופיעים כמה גירויים, 50% מהפעמים יופיע תו אדום ו-50% - רק תוים ירוקים. הגירוי הוא X אדום והוא נקרא target – יעד, והשאר – מסיחים. היעד הוא לגלות X אדום, המסיחים X ירוקים – ב-50% מהמקרים רואים רק מסיחים ובשאר רואים גם יעד. השאלה שהנבדק צריך להשיב עליה – האם הופיע יעד או לא?

כאשר בודקים את מהירות התגובה כפונקציה של מס' הגירויים מתקבלת פונקציה מקבילה לציר הX גם במענה של תשובה שלילית וגם חיובית – כלומר אין קורלציה חזקה בין כמות הסמלים על המסך לכמות הזמן שלוקח המענה. זה יוצר רושם כאילו הנבדק יכול לגלות יעד של תו בודד בין מסיחים שהם תו אחר, ללא קשר למס' הגירויים שיש במסך – זה נקרא Pop Out. המערכת שלנו מסוגלת לעבד פיצ'ר בו זמנית בכל הנקודות בשדה הויזואלי בלי שום הגבלת קיבולת.

אמנם, יש לנו גלאים לגבי צבעים מסוימים, ולכן אנו יכולים לגלות אותם בכל מקום בשדה, בעיקר אם הבדל בין היעד לעומת המסיחים גדול מספיק (ורוד בין אדומים בהירים יוצר בעיה תפיסתית). יחד עם זאת, תופעה זו נכונה גם לגבי אוריינטציה, תנועה, וממדים נוספים– ולא רק לגבי צבע.  יש פה עיבוד מקבילי לכל אורך המסך, הקדשה של קשב למספר רב של סמלים בו זמנית.

                      ב.         סוג שני של סריקה - Conjunction – גילוי גירויים חופפים. אנו צריכים לגלות X אדום, אך הפעם המסיחים הם בחלקים O אדום ובחלקם X ירוק – כלומר, אנו צריכים קומבינציה של משהו שהוא באותו מיקום בעל שני פיצ'רים.

כאשר בודקים את מהירות התגובה כפונקציה של מס' הגירויים מתקבלת פונקציה לינארית חיובית – מהירות התגובה עולה במנות שוות ככל שנוספים עוד ועוד מסיחים. אבל - כאשר X אדום אכן נוכח השיפוע קטן פי 2, מאשר כשהוא אינו נוכח. כאשר אנו מקבלים את המטרה אנו סורקים את השדה, פריט אחרי פריט. כאשר היעד קיים אנו מגיבים לו – ובממוצע, ניתקל בו אחרי 10 מסיחים – בחצי מזמן הסריקה בערך (אנו צריכים שתהיה שונות גדולה בין מצב למצב). כדי לתת תשובה חד משמעית אנו צריכים או למצוא אותו, או לסרוק את כל הפריטים – כאשר היעד אינו קיים, נמצא כי אנו צריכים לסרוק את כל השטח. זוהי סריקה סדרתית שמסתיימת מעצמה. החשוב הוא שאלו מערכות שמתנהגות באופן איכותי שונה –סריקה של Conjunction לעומת סריקה של סינגל פיצ'ר.

1. Illusory conjunctions

מציגים לנבדקים שני גירויים, שבכל אחד יש קו באוריינטציה מסוימת וצבע מסוים – בשתי קומבינציות שונות – ועל הנבדקים לזהות. זו אינה מטלה של מהירות תגובה אלא של דיוק – מיד אחרי שהגירוי מופיע ממסכים אותו באמצעות גירוי אחר שמופיע מיד אחריו. במעבדה מכוונים את התזמון בין הופעת הגירויים לבין הופעת המיסוך, ואז נוצר המצב הבא -  מה שקורה הוא שלעתים רואים את הגירוי ולעתים לא רואים. אם מה שמוצג לא מזוהה, הנבדק לא ידווח על קומבינציה רנדומלית, אלא ייקח את הצבעים והאוריינטציות ויעשו קומבינציות שונות מאלו שהוצגו. איך זה קורה?

המערכת שלנו עובדת כך:

                                 א.         שלב 1 – עיבוד בכל גירוי את הפיצ'רים של המימד – צבע ואוריינטציה.

                                 ב.         שלב 2 – לוקחים את הצבע והאוריינטציה שהופיעו יחד, מחברים – ויוצרים Feature Integration.

אם זה אכן כך, אפשר להפסיק את התגובה בדיוק בשלב אחד – לפני שיצרנו את האינטגרציה – יש לנו ידע על המימדים, אבל אין לנו ידע על הקומבינציה – ואז יקרה המצב של Illusory conjunction. למשל – אם ראינו קו מאוזן כחול, ייתכן שנתפוס אותו כקו מאוזן ירוק או כקו מאונך כחול. חיוני לכך תזמון מתאים, כמובן. מה הזמן שדרוש? זו אינה שאלה של תפיסה, אלא תלוי בתנאים הפיזיים במעבדה.

1. Texture segmentation – הפרדת מרקם.

יותר קל לנו לעשות הפרדת מרקם כאשר יש הפרדה של סגמנטים שונים בתוך המרקם באמצעות פיצ'רים שונים המאפיינים אותם. אם הגירויים בעלי אותם פיצ'רים אבל בקומבינציות שונות לא נתפוס את הסגמנטים כבעלי מרקמים שונים (סגמנט אחד רק X אדום לעומת סגמנט אחר שהוא רק O ירוק – יותר קל לזיהוי כמרקמים שונים מאשר סגמנטים עם דוגמאות שמורכבות מהגירויים הללו בשילובים שונים). כלומר – אם משטח מסוים מופרד לשני חלקים לפי צבע – נדע להפריד; אם חלקיו מורכבים מרכיבים בצורה דומה – נדע להפריד; אך אם לא תהיה הפרדה בודדת לפי צבע, צורה או כל פיצ'ר אחר – נתקשה להפריד את המרקמים. 

בחזרה לתיאוריה: טרייסמן הגיעה ממטלות אלה למסקנה שיש כמה שלבים:

1. שלב של עיבוד הראשוני – התפיסה מחולקת. תווים ויזואליים מכל האובייקטים מעובדים במקביל וללא תלות זה בזה – יש לנו אינטרוספקציה של עולם מלא באובייקטים. אם המוח שלנו היה נעצר בשלב אבולוציוני מוקדם – היינו רואים מימדים במקום – צבעים, צורות, תנועות. אם היינו שמים את המימדים הללו אחד על השני היינו מקבלים את העולם – זה אותו עולם, אבל מחולק אחרת. תפיסה של כל המימדים של העולם יחד היא מאוד קשה – ולכן אנו יוצרים מודולריות – חלוקה של החישוב הכללי לחישובים יחסית פשוטים, ואז חיבורם באופן הדרגתי ופשוט יותר. אבל החישוב המודולרי יוצר בעיה של חיבור כל המידע יחד. עדויות לקימו של שלב זה:

א.      ראשית – פופ אאוט.

ב.      אופציה להתרחשות של Illusory conjunction בין פיצ'רים דומים – למשל, אנו נבלבל בין שני צבעים או שתי אוריינטציות, אבל לא בין צבע לזוית.

ג.        שימוש בשלב זה לצורך תפיסת מרקמים.

תיאורטית, יכולים להיות אינסוף מימדים/פיצ'רים – אבל טרייסמן דיברה על כך שמימד ביולוגי חייב לעבור את שלושת המבחנים הנ"ל כדי שייחשב אחד מהפיצ'רים הבסיסיים המאפיינים את המערכת התפיסתית. המבחנים שהוצגו מהווים יחדיו מערכת שקובעת מהו מימד ביולוגי/פסיכולוגי ומה אינו. למשל – זוית בין צבעים אינה יוצרת פופ אאוט, ולכן – היא אינה מימד. ככל הנראה אין דרך ללמד מישהו פיצ'ר חדש, למרות שכנראה זו אינה תכונה מולדת אלא נרכשת מגיל צעיר (שקשה לרכוש אותה בגיל מבוגר).

1. אינטגרציית התווים (Feature Integration) – לאחר סיום תהליך העיבוד הראשוני המערכת מאחדת את המימדים לאובייקט אחד. אבל איך אנחנו יודעים לחבר גירוי אדום לאוריינטציה? לאחר השלב הראשון אין לנו דרך לדעת איזה פיצ'רים הולכים יחד – כלומר, איך זה שבד"כ אין לנו Illusory conjunction? כפי הנראה קיים מנגנון כזה, וזה מה שקרוי מושג המפות – יש לנו מפות שונות לפיצ'רים שונים – כשאנו רואים אדום הוא גם נרשם במקום מסוים במפה, יש לו גם מיקום מרחבי. כך עובד הקורטקס הויזואלי שלנו – עשרות של מפות. הדרך שלנו לאחד את התווים היא בעצם באמצעות המיקום במפה – מה שבאותו מיקום שייך לאותו אובייקט. ההנחה שלנו היא שאנו יוצרים סימון של מרחב מסוים ואז מאחדים את כל הפיצ'רים במיקום הזה. לא נדון באופן בו זה מתרחש. הקשב שלנו ממוקם במיקום מסוים, ואז אנו קולטים את כל המפות של אותו אובייקט. השאלה היא – אם יש לנו מיקום של כל פיצ'ר, איך זה שיש Illusory conjunction? יש להבחין בין אינפורמציה אימפליציטית לעומת אקספליציטית – האינפורמציה שזמינה למנגנונים המוחיים לעומת אלה שאינם (למשל – מידע על כמות האור, שנמצא ברשתית, אינו זמין לנו). לא חשוב באמת!

השקפים במצגת שאחרי הנושא הזה עד לנושא הבא אינם רלוונטיים לנו.

ניסויי סלקציה - ניתוח עלות ורווח

 במחקר של פוסנר נבדקים רואים שתי תיבות. בסופו של דבר תופיע כוכבית באחת מהשתיים, והם צריכים ללחוץ על מקש כאשר היא תופיע – לא משנה באיזו תיבה. המשתתף מתבקש להתרכז בסימן במרכז, בין שתי התיבות, שיהפוך לחץ מעט לפני הופעת הכוכבית. החץ אומר לנו שהסיכוי שהכוכבית תופיע בקובייה אחת, זו שמצביעים אליה, גדול יותר. למרות המידע המעיד, ההנחיות לנבדקים הם לא להזיז את העיניים מהמרכז (כלומר – התופעה לא קשורה לפוביאה). מתרחשים אחד משני התנאים הבאים: או שהחץ יצר רמז תקף – ב-80% מהמקרים החץ נכון – או רמז לא תקף – ב-20% מהמקרים הגירוי לא מתאים לרמז.

השאלה בבסיסה של המטלה – שהיא מאוד בסיסית ופשוטה – האם בתנאים הללו הרמז ישפיע או לא ישפיע?

התוצאות מראות את אפקט התקפות – כאשר רואים את מהירות התגובה ביחס לתקפות רואים כי במצב התקף לוקח פחות זמן לזהות את הכוכבית, למרות שגם בלעדיו התגובה מאוד מהירה.

ההסבר הוא שחוץ מהעין החיצונית שלנו יש לנו "עין פנימית" – קשב ויזואלי. זה נועד לארגן את העולם הויזואלי שלנו – החץ מאפשר לנו להזיז את העין הפנימית של הקשב הויזואלי מראש ואז אנו מקצרים את זמן התגובה. כלומר – הפניית הקשב מאפשרת "רווח" מסוים, לעומת "עלות" (בזמני תגובה) לאזורים אליהם לא מופנה קשב.

אין להסיק מכך שבהכרח אינפורמציה מראש עוזרת. כעת, במקום חץ, תופיע אות כלשהי – אחת מכל האלף-בית. אותה אות היא זו שתופיע, בהמשך, באחת התיבות (במקום הכוכבית). כלומר – במקרה זה המידע המקדים הוא על אופי הגירוי, לא על מיקומו. השאלה היא האם המידע איזו אות זו תעזור בביצועים? בצורה אמפירית נמצא שלא – מידע על אופי הגירוי לא מסייע כאן דבר לביצוע המטלה (זיהוי באחת מהתיבות) – רק מידע על  מיקום הגירוי מסייע.

מכך אנו מסיקים ש:

1. אין עלות ואין רווח ממידע קודם שאינו מעיד על מיקום.
2. יש משהו ייחודי באינפורמציה של מיקום – כלומר – סלקציה באמצעות מיקום היא מיוחדת. הפניית הקשב תלוית מיקום. מי שסובל מהזנחה של אחת מהעיניים מתקשה מאוד להתנהל בעולם.
3. רמז לשני מיקומים שונים אינו יעיל – אנו בוחרים רק מיקום אחד מהם. לא ניתן למקד קשב בשני מקומות שונים (אם כי הנושא שנוי המחלוקת).
4. כאשר אנו בוחרים להתמקד במיקום מסוים, גם המיקום שסביבו זוכה ליותר קשב משאר האזור – אפקט הזרקור. רווח זה קטן עם המרחק.
5. ניתן לבצע סלקציה יעילה באמצעות מיקום – היא נותנת עדיפות מסוימת לאזורים שאנו בוחרים, ולכן הקשב היא מעין מערכת סלקציה. היא גמישה כמו זרקור – שיכול להיות קטן או גדול בהתאם לגודל האובייקט. אזור הסלקציה יהיה אזור הרווח, עם תגובה מהירה במיוחד. יש לציין שכאשר הרמז הוא רלוונטי במטלה (למשל במטלת זיהוי, ולא מיקום) – תכונות אחרות מלבד מיקום יסייעו גם הן.

לסיכום השיעור: יש לנו קושי בתפיסה של אינטגרציה של תכונות בזמן קצר; וקשב מרחבי יכול לסייע במטלות תפיסתיות פשוטות.

היום נדבר על האופן בו אנחנו מזהים אובייקטים ויזואליים. כיום – יש יחסית מעט ידע בנושא. זהו נושא מורכב ביותר ובנוסף – אין היום תיאוריה מספיק מגובשת. יש רעיונות שונים, אבל לא משהו מגובש. נעשה הפרדה בין זיהוי (Identification) של אובייקט ספציפי (הספל שלי) לקטלוג (Categorization) של האובייקט (זה ספל).

איך אנשים מסתכלים על אובייקט שהם רוצים לזהות? נוכל לעקוב אחר תנועות העיניים ולראות שהן אינן נעות באופן רנדומלי על האובייקט – אלא מתמקדות בחלקים שונים באובייקט. זה דבר קל מאד לעשות – עבור האדם – אבל בפועל, זו פעולה מורכבת ביותר שכוללת בחירה במה להתמקד בקבועי זמן קצרים מאד. זו הסיבוכיות של המערכת התפיסתית – למרות שאצלנו זה נעשה אינטואיטיבית. אנחנו מזהים בלי לשים לב אפילו.

לכולנו יש יכולת לזהות אובייקטים, גם אם משתנים הזווית שלהם, התאורה עליהם, המרחק שלהם וכד'. דוגמא אחרת – אם נראה תמונה של כסא נדע שזה לא כסא אמיתי, גם אם ברשתית תיווצר אותה תמונה. האם יש במח ייצוג כלשהו של כל סוג של אובייקט? האם כל אובייקט שאנחנו נתקלים בו מושווה לכל ייצוג של אובייקט שיש לנו במח? אם כן – איך זה מסתדר עם העובדה שכמות הסטימולציות שיכולה להתקבל מאותו אובייקט יכולה להיות אינסופית, בהתאם לאור, זווית וכד'. בד"כ לאנשים אין בעיה לנקות את כל הרעש ולזהות את האובייקט – ועוד בזמן קצר. השאלה המרכזית היא – איך זה נעשה?

נתמקד במסלול הונטראלי, בדגש על ה-IT – אזור ענק, שמהווה כעשירית מפני השטח של הקורטקס. זהו האזור המרכזי לזיהוי אובייקטים. אנשים עם בעיות באזור זה מתקשים בזיהוי אובייקטים. בשלב הזה יש אינטראקציה בין תפיסה להיבטים אחרים, כמו זכרון (של חוויות מופשטות) ודמיון ויזואלי (כמו היזכרות בתמונה חזותית). מה מאפיין את התאים ב-IT?

א.      ב-IT יש תאים סלקטיביות באזורים שונים לפי האובייקטים – כמו פרצופים, אובייקטים וכד'. רמת הסיבוכיות גבוהה בהרבה.

ב.      לתאים יש גם שדות רצפטיביים מאד גדולים.

ג.        תכונה נוספת של אותם תאים – הם אינם רגישים להסתרה חלקית. כלומר – גם אם אובייקט מסוים יוסתר, הוא עדיין יעורר את התא הרלוונטי לו.

ד.      לתאים לא איכפת מה הגודל של האובייקט ברשתית.

ה.      התאים פעילים באופן מהיר מאד. ברגע שמוצג פרצוף, תוך 50 אלפיות השניה – התא הרלוונטי יהיה פעיל.

ו.        אבל... התאים שעוסקים בהיבטים מעודנים יותר של זיהוי, העניין לוקח זמן רב יותר. מדובר בדפוס עצבי – בתחילה הנוירונים יורים בדפוס מסוים שמקודד מהו האובייקט (כמו שצוין בסעיף ה') ורק לאחר כמה מאות מילישניות, נשלחים אותות שמעידים על תהליכים מורכבים יותר, כמו "איזה פרצוף הוא עושה" וכד'.

ז.       התאים רגישים בעיקר להיבטים שיש להם ערך אבחוני גבוה. לדוגמא – לאוריינטציה של העיניים בפנים יש ערך חשוב בהבחנה בין אנשים ולכן התאים רגישים להבדלים כאלו. למרווח בין העיניים, לעומת זאת, אין ערך אבחוני גבוה (לרוב הוא די זהה) והתאים אינם רגישים לכך.

כאמור – תאי IT ספציפיים משויכים לאובייקט מסוים. כשנתנו לקופים לחפש אובייקט בתמונה מסובכת, גילו שהתא הספציפי המשויך לאובייקט זה החל לפעול כמה מילישניות לפני הזזת העיניים האחרונה שלו לכיוון האובייקט, דבר שמעיד על הקשר בין תאים אלו לתהליך הזיהוי. כנראה שהתנועה הייתה מוקדמת בגלל איתור ראשוני, בפריפריה של האובייקט המבוקש.

נציג את שתי התיאוריות המתחרות של זיהוי אובייקטים:

א.      Recognition by Components – תיאוריה אנליטית – המערכת מחלקת את האובייקט לחלקים ואז בוחנת את סך חלקיו. כמעט בטוח שהיא אינה נכונה – אבל היא נותנת דוגמא להתמודדות עם האתגר. לפי התיאוריה הזו, יש שלב ראשוני – קלסיפיקציה גסה של האובייקט, בה מזהים את הקטגוריה של אותו האובייקט, חלוקה של האובייקט לחלקיו השונים. התיאוריה של בידרמן אומרת שאובייקטים מורכבים בצורה זו או אחרת מחלקים שנקראים Geons – צורת גאומטריות בסיסיות שונות (גליל, חרוט, קובייה ועוד). כל אובייקט מורכב מצורות כאלו. זה מזכיר קצת את ה-feature integration – גם שם יש איחוד של פיצ'רים שונים, למרות שגישה זו לא עוסקת בזיהוי אובייקטים. בשלב הראשון, כל אובייקט מתחלקים ל-Geons שלו, שנתפסים בנפרד וכך בונים את האובייקט. מה אנחנו עושים כשאנחנו מזהים אובייקט? אני רוצה לא להיות מושפע מזווית ההסתכלות על האובייקט. התכונות של ה-Geons הן כאלו שזווית ההסתכלות עליהן לא משנה את יכולת הזיהוי של אותו Geon. קשה להתבלבל עם Geon אחר. לכן, אלו ה"אטומים" של האובייקטים, שניתן לזהותם ללא קשר לקונטקסט הספציפי. בנוסף – אני מעוניין לא להיות מושפע מהסתרות – ו-Geons אכן בנויים כך שלרוב ניתן לזהות אותם גם בהסתרה חלקית. רב האזורים של ה-Geons אינם קריטיים כדי לזהות את ה-Geons בכללותם. להבדיל – אם נראה סוס מזוויות שונות, ישנן זוויות שלא נוכל לזהות אותו (להבדיל מ-Geons). האם זה קשור לזוויות השונות שבהן אנחנו רואים בדרך כלל אובייקטים (למשל – לא נראה סוס מלמעלה)? לפי התיאוריה הזו – זה לא קשור. ההנחה היא שיש לפחות חלק מולד בזיהוי Geons. הסיבה שלא נזהה סוס מלמעלה היא שקשה לזהות את ה-Geons בזוויות ספציפיות של הסתכלות. מה הבעיות עם תיאורית ה-Geons?

1)       היכולת שלנו לזהות אובייקטים מכל מיני זוויות מושפעת מהתנאים – יש זוויות קלות יותר וקשות יותר. כמו כן, ממש לא בטוח שבזוויות הקשות הבעיה היא רק בזיהוי ה-Geons.

2)       אמנם יש בסיס פיזיולוגי מסוים, אך באופן כללי לא נמצא בסיס פיזיולוגי חזק בין ה-Geons לתגובת התאים. אין תאים ספציפיים ל-Geons. בספר מצוין שבקופים נמצאו תאים ספציפיים בקורטקס הטמפורלי שמגיבים לצורות גאומטריות של Geons. התאים הגיבו ללא תלות באוריינטציה, אך הגיבו באופן שונה ברגע שמאפייני הצורה השתנו באופן משמעותי (למשל – קו ישר הפך למפותל).

3)       אין הסבר לאופן שבו נעשה השלב הבא. למשל – לכל הפרצופים יש את אותם ה-Geons. צריך עוד הרבה מידע, מלבד ה-Geons, כדי לזהות. כמו כן, לא ברור איך מחברים יחד את ה-Geons.

ב.      View Based Recognition – תיאוריה הוליסטית – לוקחים את האובייקט בכללותו, לא מפרקים אותו. ה-Geons ניסו להסביר איך מפרשים אובייקטים באופן "חסכני" ויעיל. לעומת זאת, התיאוריה ההוליסטית מניחה שיש הרבה יותר ייצוגים של כל אובייקט, בכל זווית, פרספקטיבה וכד'. יש ייצוגים רבים של כל אובייקט. כל זווית שבה נראה אובייקט מסוים, תעורר תאים אחרים. לפי התיאוריה הזו – נתקשה לזהות סוס מלמעלה מכיוון שאין לנו תאים שרגישים לייצוג של האובייקט בזווית זו, כיוון שלא ראינו זאת בעבר. זוהי תיאוריה בזבזנית – אך יש מספיק נוירונים לכווולם. בנוסף – יש לכך עדויות אמפיריות. הזיהוי נעשה על ידי השוואה לייצוגים רבים (כל אחד מנקודת מבט אחרת) של כל אחד מהאובייקטים. כל פעם שניתקל באובייקט חדש – כמעט תמיד נמצא אובייקט כלשהו שיש לנו ייצוג שלו שדומה באופן כלשהו (בניגוד לתיאורית ה-Geons, שבה אין אובייקטים חדשים, אלא רק שילובים חדשים; לא יהיה Geon חדש). כלומר – ניקח את הקיים (הקרוב ביותר), ונעשה לו התאמות כדי להבין את האובייקט החדש. זה נקרא אינטרפולציה. זהו תהליך למידת האובייקטים – אבל אמנזיה, למשל, לא פוגעת ביכולת הזיהוי, אלא רק בזכרון של פרצופים מפורסמים. זהו זכרון תפיסתי, שלרוב לא נפגע מבעיות של זכרון. הוא לא נפגע מאמנזיה, אלא מאגנוזיה. לפי התיאוריה, יש לכל אובייקט זוויות טיפוסיות – ואם ניתקל בהן בזוויות אחרות, ייקח לנו יותר זמן לזהות. בניסויים נראה שאנשים שונים מסדרים אובייקטים שונים בזוויות אופטימליות דומות – לרוב מעט באלכסון. עם זאת, בהינתן אובייקט חדש ולא מוכר – אין קונצנזוס לגבי האוריינטציה האופטימלית. אם "נתאמן" לראות את האובייקט מזווית חדשה – הזיהוי שלו יהיה קל יותר מזווית זו. מסתבר שגם לאופן בו אנו רואים אובייקט יש משמעות – לימדו אנשים לזהות אובייקט באמצעות סרטון תלת מימדי שסובב את האובייקט. הם הצליחו להבחין בין אובייקטים דומים שהוצגו להם לאובייקט שלהם – בתנאי שהסרטון היה באותו סדר וקצב. בהמשך, הפכו את סדר הסרט: הוא הוקרן מהסוף להתחלה. האנשים התקשו יותר לזהות את האובייקט הפעם – קושי שבא לביטוי בקבועי הזמן וברמת הדיוק. כלומר – הזיהוי תלוי מאד באופן בו האובייקט נע. לכן, למשל, אנחנו מזהים אנשים הרבה מהאופן בו הם הולכים. היבט זה תומך בתיאוריה הזו על פני תיאורית ה-Geons. המערכת שלנו מושפעת מהקונטקס ומ-Priming. אנחנו יצורים שלומדים באופן יוצא דופן – יש לנו יכולת אדפטציה חזותית מאד טובה, שמשפיעה על מהירות ודיוק התגובה. מה קורה במח שגורם לנו ללמידה החזותית הזו? עושים ניסוי עם FMRI שבו מראים לאנשים תמונה לא ברורה; ובקבוצה שניה נותנים להם קודם תמונה ברורה ודומה, ורק אח"כ את התמונה העמומה יותר. מה ההבדלים ב-FMRI? רואים הבדל בקרב ה"לומדים" באונה הפריאטלית והטמפורלית גם יחד. החלק של ה-IT מודלק הרבה יותר אצל ה"לומדים" – וגם חלקים באונה הפריאטלית (שלכאורה מתעסקת בתנועה ולא בזיהוי) פעילים. אנחנו יוצרים באונה הפריאטלית תמונה של מה שראינו עכשיו, שולחים פידבק לאונה הטמפורלית ואז מזהים את זה. הפרטים לא ברורים לגמרי – אבל כן ברור שיש שילוב של שתי האונות בתהליך הלמידה.

 ניסוי אחר שמראה את יכולת הלמידה נעשה לקופים – לימדו אותם לראות אובייקט ולבחור בו מתוך שלוש אופציות שמופיעות בהמשך. ככל שהקופים למדו יותר, ראו שיש הבחנה טובה יותר בין תאי IT שונים – התמקצעות של תאי IT.

זיהוי פרצופים

בפרצופים, יש הבדל מאד דרמטי כאשר מסתכלים על הפרצוף באופן רגיל או כשמסתכלים עליו הפוך. אנחנו גרועים בזיהוי פרצופים הפוכים ואפילו יותר גרועים בהערכת הרגש שהם מביעים. ההבדלים הללו אומרים משהו – אם תיאוריה ה-Geons  הייתה נכונה, לא צריך להיות הבדל בין פרצופים רגילים להפוכים. לכן – העיבוד של הפרצופים הוא כנראה עיבוד קונפגורלי, הוליסטי. מתייחסים לפרצוף כולו – ולא מפרקים אותו לחלקים. מתייחסים לפרצוף כמקשה אחת, לא מפרקים אותו לחלקים. לכן – אם נראה תמונת פנים שחציה התחתון הוא של שחקן אחד והעליון – של אחר, נתקשה יותר לזהות את אותם אנשים מאשר אם היינו מקבלים תמונה של חצי הפרצוף בלבד. הטיעון שפרצופים הוא דבר ייחודי אינו דבר מופרך (לעומת – למשל – כסאות כדבר ייחודי). למה? כי פרצופים הוא חלק משמעותי מהעולם החברתי, ויש התמקצעות יוצאת דופן של המח בהקשר הזה. זיהוי פרצופים נפרד מזיהוי אובייקטים. בתוך ה-Fusiform Gyrus  יש אזור בשם FFA. האזור נדלק כמעט אך ורק מהופעה של פרצופים. בנוסף – יש אנשים עם בעיה של זיהוי פרצופים (פרוזופאגנוזיה).

מהו 170N? ERP הוא מדד שנמדד באמצעות אלקטרודות על הקרקפת. מודדים את זה כפונקציה של הופעה של אירוע וזה נקרא Event Related Potential. N170 הוא גל שלילי שמופיע 170 אלפיות שניה אחרי הופעה של גירוי. אחרי שמראים לאנשים פרצוף, יש פתאום פולס חשמלי ספציפי בתגובה לפרצופים. זה נכון רק לפרצופים ולא לאובייקטים. יש לנו גם יכולת טובה לזיהוי רגשות בפרצופים, ויכולת להפריד בין הבעת רגש אמיתית למזויפת. יותר מכך – יש pop out של פרצופים כועסים באופן מיידי (אבל לא של פרצופים שמחים – כנראה עניין אבולוציוני).

פרוזופאגנוזיה – אנשים שלא יודעים לזהות את מי הם רואים. זה ייחודי לפרצופים – הם מזהים אובייקטים רגילים בעולם, אך לא מזהים אפילו קרובי משפחה. אם הם יישמעו את הקול של אותו אדם – הם יזהו אותו מיד. הם יידעו לתאר את הפרצוף ואפילו להבדיל בין פרצופים של שני אנשים, אך לא לזהות אפילו את עצמם. הבעיה היא רק ויזואלית. התופעה מופיעה בעקבות נזק ב-FFA בשני חלקי המח (ולפעמים רק בחלק הימני). בזיהוי פרצוף, אנחנו נדרשים להבחין בשינויים מאד קלים. זוהי דרישה ייחודית לפרצופים. לכן – ה-FFA מתמקצע בזיהוי מאד עדין של אובייקטים מורכבים, הבחנה בהבדלים מאד קטנים. כשהמציאו סוג חדש של דמויות (Greebles), הצליחו ללמוד להתמקצע לגביהן (כולל זיהוי של מין, קשר משפחתי בין דמויות דומות וכד'). אחרי ההתמקצעות, ה-FFA נדלק, התחיל 170N, והם גם זוהו כשהוצגו הפוך או כשהוצגה דמות לא מוכרת מאותה קטגוריה ועם אותם מאפיינים כללים. משך הזמן שלקח לזהות אחד מהם פרטנית היה זהה למשך הזמן שלקח להגדיר את הקטגוריה ככלל (לצורך העניין, בדומה לאופן שבו מומחה לציפורים יידע לשלוף שזהו עורב באותו קצב שיידע לציין שזו ציפור). האם המח מתמקצע בקטגוריות ספציפיות של אובייקטים, או שיש לנו אזור במח שמטפל בצורך פונקציונלי משתנה? האם ה-FFA עוסק גם בדברים אחרים שאינם פרצופים? זוהי שאלה במחלוקת.

פרוזופאגנוזיה מחלוקת לכמה קטגוריות. כשנתנו לסובלים מהליקוי לציין עד כמה דומים שני פרצופים, הם השתמשו בשתי שיטות עיקריות: שיטה קונפיגוראלית (בחינת הדמיון של הפרצופים ככלל זה לזה, מבחינת מבנה הפנים למשל) ושיטה תכונתית (Featural) – בה מתרכזים באיבר אחד ומשווים לפיו. אז למה הם לא מצליחים לזהות? אחת התיאוריות היא שיש להם בעיה בשליפה מהזכרון של פרצופים ישנים לטובת ההשוואה.  חלק מהלוקים בתופעה חווים מאפיינים פיזיולוגיים שונים כשהם רואים פרצוף מוכר, דבר שמעיד שהבעיה היא מודעת, או קישור לזכרון המודע.

עיבוד גלובאלי ולוקאלי – מה יקרה אם נראה אות גדולה שמורכבת מהמון אותיות קטנות? את מה נזהה? נעדיף את הגלובאלי על פני הלוקאלי, את ה"יער" על פני ה"עצים".

נדבר מעט על קריאה -  נושא שהוא לא בדיוק קשור לנושא הקורס – יש חפיפה לנושאים הקוגניטיביים. בקריאה יש שני אלמנטים – תופעה ויזואלית (זיהוי של מה שמופיע מולנו) ואלמנט של שפה, תחום שהוא יותר קוגניטיבי. באיזו מידה מחקר המח רלוונטי לחיי היומיום? באופן כללי, מחקר הוא פיתוח הידע – ערך בפני עצמו. אי אפשר לדעת לאן המחקר יוביל אותנו. למשל – בעבר חקרו לעומק לוגיקות בתחום המתמטי, דבר שנראה לא פרקטי. רק כשהומצא המחשב – הסתבר עד כמה זה רלוונטי לחיי היומיום. לכן – גם כשנראה שלידע אין אפליקציות מעשיות, יכול להתברר בסופו של דבר כשימושי. בפסיכולוגיה – לרב הדברים אין ערך מיידי בחיי היומיום. דווקא בחלק של קריאה – יש יוצא מן הכלל. בקריאה יש משהו עם ערך שימושי חשוב – שנגיע אליו בהמשך.

עלולה להיות פגיעה בקריאה – אלקסיה (כמו בדיסלקסיה, למשל, שהיא דוגמא ספציפית). כשאנחנו קוראים, אנחנו למעשה קוראים כמה וכמה אותיות בו זמנית. כשזה לא קורה במקרים מסוימים – רואים את העלות. אנשים שיכולים רק לקרוא אות-אות סובלים מבעיות רציניות בקריאה. כשאנחנו מתמודדים עם קריאה, זה כמו להתמודד עם סצינה ויזואלית. יש הרבה אובייקטים, ומעבר לזיהוי של כל אחד מהם, צריך לעשות עיבוד גלובאלי ולא לוקאלי, הקבצה חלוקה וכד'. כשקוראים, רואים המון מילים בו זמנית – עמוד שלם. עם זאת, אנחנו קוראים מילה-מילה, ועושים תנועות עיניים כל הזמן. העיניים לא עוברות ממילה למילה – זה לא עד כדי כך פשוט. בד"כ עוצרים במילה למשך רבע שניה ואז עוברים למילה הבאה. הסקדות האלו (תנועות העיניים) מקיפות בין 2 ל-20 אותיות. בהתאם לקושי המילה – יש שונות במשך הפיקסציה במילה מסוימת – בין 110 מילי שניות ועד חצי שניה. הסקדות האלו נעות עם כיוון הקריאה, אך פעמים רבות יש גם סטייה אחורה. למה? כי מילה היא חלק מהקשר רחב של משפטים והרבה מאד פעמים כשקוראים מילה צריך לזוז אחורה כדי להבין את משמעות המילה שקראנו. לשפה יש אלמנט רב משמעי – מילה יכולה להביע יותר ממשמעות אחת. לכן – צריך להבין את ההקשר, ולחזור לפעמים אחורה. הבנת המילה מצריכה חזרה אחורה. אלו תהליכים כמעט אוטומטיים – שמודרכים על ידי ההבנות.

אפשר לחשוף לנבדק מסוים רק את הפוביאה או רק את הפריפריה. לכל מניפולציה כזו יש תפקיד – לבדוק את חשיבותם של החלקים השונים. מה התפקיד של הפיקסציה? מה תפקיד העיבוד מחוץ לפיקסציה?

אם נסתיר את הפוביאה – כמעט ולא נראה דבר. אם נמסך את המילה 50 מילישניות לאחר שנוחתים על מילה, האנשים יבינו את המילה. כלומר – לוקח רבע שניה לעבד את המילה, אבל הקלט נתפס בהרבה פחות מזה. אז למה מבזבזים זמן? כי בשאר הזמן מתכננים מה המקום הבא שזזים אליו – האם נזוז ימינה או שמאלה? זה קשור גם בקלט מהדברים שמחוץ לפוביאה. אלו דברים שקשורים לקריאה והזמן הזה מתמקד בהם. רוב זמן הפיקסציה כרוך בדברים שקשורים בהבנת הסביבה, תכנון הסקדה, עיבוד מסוים וכד'. מה אם הייתי מציג מילה אחר מילה באותו מקום ללא תנועות עיניים? הוא לא צריך לתכנן הזזת עיניים. האם זה עוזר? לא בדיוק – כי ההבנה גם נכללת בתוך אותו זמן עודף. אבל זה כן היה מסייע – הקריאה הייתה פי 3-4 יותר מהירה. מניעת תנועות עיניים חוסכת 75% מהתהליך.

במילה – יש דוגמא יפה לאיך עיבוד הוא לא רק מלמטה למעלה (מהפרט אל הכלל, מהפשוט אל המורכב). יש היזון חוזר מהמח למערכת התפיסתית. נראה ניסוי:

מראים נקודת פיקסציה, חושפים אח"כ מילה לזמן קצר ואז מראים מיסוך. יש שוני בזמן האפקטיבי שבו מופיעה המילה. לאחר המיסוך, הנבדק רואה שתי מילים והוא צריך להחליט איזו מהן הוצגה קודם לכן. למשל – המילים Coin ו-Join. בפועל – האדם צריך להחליט בין C ל-J. במצב אחר – מראים לנחקר רק C או רק J, ממסכים ונותנים לו להחליט. לכאורה – אמור להיות פשוט יותר לזהות את האות, בלי ה"בלבול" של המילה. בפועל – ראו שיש Word Superiority Effect. הקונטקסט שבו נמצאת האות עוזרת לזהות את האותיות הספציפיות. אם היינו עושים את אותו הדבר במילה שלא ניתן להגות – לא היה אפקט כזה. בגלל שזו מילה ובגלל שאנחנו קוראים אותיות בו זמנית, אנחנו נזכור אותה טוב יותר מאות אחר. למה זה קורה? יש זיהוי של המילה והיא מעלה בנו הרבה קשרים. הקשרים האלו שולחים היזון חוזר מרמת המילה לרמת האות, וזה עוזר לזיהוי האות. המילה שולחת מסרים לגבי אותיותיה, לא ההיפך. זוהי אינטראקציה בין שלבים נמוכים וגבוהים.

מה קורה אם חוסמים את הפריפריה? אם ממסכים את הכל חוץ מהמילה שממסכים – זה משפיע על קצב הקריאה. צריך בערך ארבע מילים כדי שהקריאה תהיה נורמלית. כלומר – העיבוד שאנחנו עושים במסגרת רבע השניה קשור גם בהבנת הסביבה של המילים. אם מסירים את המרווחים בין המילים, הקריאה נפגעת רק במעט. אנשים מצליחים לקרוא די בקלות אם חוסמים את הרווחים (אפילו שאשר לא מאמין בזה).

נדבר מעט על החלקים השונים שמרכיבים מילים – למשל table.

דבר ראשון – כל אות מורכבת מקווים בצורות שונות ופיצ'רים שונים. אבל מילים לא נבנות באופן שרירותי. בכל שפה יש קבוצות של אותיות שלא יכולות להופיע ברצף – כללים אורתוגרפיים – חיבור של אותיות שלא מופיעות ברצף כמעט בכלל או בכלל. כולנו מכירים את הכללים האלו. מעבר לכללים האורתוגרפיים, יש גם צורך בטרנספורמציה של הקודים הויזואליים לקודים פונולוגיים. כשמדברים – לכל דבר יש הגיה. מילה היא קומבינציה של הגיות. מה להגיות ולקריאה ויזואלית? למה מילה היא לא כמו תמונה? כשרואים ציור של שולחן, אין לנו קודים פונולוגיים של ta-b-le. יש כמה תשובות:

א.      כולנו לומדים לקרוא שפה אחרי שכבר דיברנו. אז שמענו מילה הרבה פעמים, וכדי לקרוא – אנחנו מחברים את הרצף הויזואלי לקוד הפונולוגי שיש לנו במח בכל מקרה, בהקשרי דיבור.

ב.      יש עדויות רבות שמעידות על כך שבמהלך הקריאה, יש לאנשים באופן נגיש גם את הקוד הפונולוגי. בעברית – הקוד הזה הכרחי ואי אפשר בלעדיו. למה דווקא בעברית? כי בעברית אין תנועות כאותיות – אנחנו מחלצים אותן באמצעות המח. לכן – הדרך ההגיונית להבין את מה שכתוב הוא לתרגם לקוד פונולוגי. זה מעלה שאלות רבות על תהליך ההמרה. איך יודעים להמיר? איך מתמודדים על העמימות? בכל מקרה – צריך להבין שהקוד הפונולוגי הוא הכרחי.

הוראת הקריאה – בשלושים השנים האחרונות התפתחת גישה הוליסטית להוראה. היא אומרת שהכי טוב ללמד ילדים לקרוא מילים כתמונה. מראים לילד מילה כמו "כסא" והילד צריך ללמוד את ה"תמונה" הזו. לא מלמדים אותו את חוקי הכתיבה, את משמעות האותיות וכד'. ומה קורה כשיש קומבינציה חדשה? הוא יילמד את המילה החדשה באותה שיטה. כשאשר ראה שכך מלמדים, הוא אמר לחברו הפרופסור רם פרוסט על העניין. ועדה אמריקנית החליטה שצריך להפסיק את הלמידה ההוליסטית וללמד את האנשים לקרוא פונטית. בתקופת הלימוד ההוליסטי, הייתה עלייה באחוז הדיסלקטים. הילדים הבינו בסופו של דבר את הלוגיקה של השפה בעצמם והתפתחו. ילדים שלא הצליחו ללמוד זאת לבד – נשארו מאחור. רם פרוסט כתב מאמר על הבעיות בשיטה הנוכחית. משרד החינוך לא רצה לשמוע על העניין והיה מחויב לשיטה ההוליסטית. הבעיה היא שלא היו מבחנים שהראו שהשיטה רעה, כי הגישה ההוליסטית יצאה נגד בחינות. בסופו של דבר, אחרי המון מאבקים הוקמה ועדה. בעקבות המלצות הועדה, נאסר על בתי ספר ללמד את הגישה ההוליסטית, שונו ספרי הלימוד וכד'. רם פרוסט המלך אף עבר ואישר את הספרים אחד אחד בתקופה מסוימת! הועדה אמרה שזה יפחית את רמת הדיסלקציה וגם – אמרה שצריך נתונים ולכן צריך להתחיל לבחון. כיום – עדיין אין מספיק נתונים – אך לפחות אוספים אותם. זו דוגמא לתרומה חשובה של המחקר לדברים מעשיים.

במהלך זיהוי האובייקטים, שמנו לב שיש שלוש קטגוריות שיש ויכוח אם הן זהות או לא זהות. דיברנו על אובייקטים ופרצופים – והיום גם לקטגוריה של קריאה. לגבי כולן יש ויכוח מסוים – האם אלו קטגוריות ייחודיות או לא? לגבי הקריאה יש פחות ויכוח – יש המון עדויות שקריאה וזיהוי אובייקטים הם שני דברים נפרדים שנעשים על ידי יחידות שונות פונקציונליות במוחנו. פציינט אגנוזיה יודע לקרוא, אך לא לזהות אובייקטים. פציינטים אחרים הם דיסלקטים, ואין להם שום בעיה בזיהוי אובייקטים. הראייה היא מופרדת מזיהוי אובייקטים. ואיפה פרצופים נופלים בין שני אלו? יש גישה שאומרת שאובייקטים מזוהים לפי חלקיהם, בעוד פרצופים מזוהים באופן הוליסטי. בקשר לפרצופים יש ויכוח.

אין ספק שהקריאה לא קיימת מספיק זמן כדי שיהיה שינוי אבולוציוני כזה או אחר ("רק" 30,000 שנה). כלומר – אין לנו חלק מולד למילים. אבל – המח מצליח לפתח חלק לטיפול בעיבוד של מילים. הוא לא יימנע מעיבוד של דברים דומים למילים. זו יחידה פונקציונלית שתטפל בדברים כאלו... בקיצור – הוא לא נתן תשובה יותר מדי.

צבע

יש לצבעים היבטים אמוציונליים, אלמנט חווייתי (כשרואים אדום "חווים משהו", מתחברים לצבע). לא נדבר על אלו. צבע מוסיף לנו מידע תפיסתי – ועל זה כן נדבר. קל יותר לזהות דברים אם יש להם צבע לעומת שחור לבן. יש דברים שלא נוכל לגלות כלל אם לא הייתה לנו ראיית צבע. מלבד החוויה – הצבע עוזר לתפיסה. למשל – הקיבוץ שאנו עושים מתבסס גם על צבע. הוא מסייע בהבחנה ובהבנת הפרטים. הצבע גם עוזר לזכרון – אנשים יזכרו טוב יותר תמונה צבעונית, ולא שחור לבן. עם זאת, הם יזכרו פחות טוב תמונה עם צבעים לא נכונים (כמו בננה סגולה). אך לצבע יש תופעה נוספת. צורות הם דבר שקיים בעולם. צבע לא קיים בעולם, אלא הוא חוויה תפיסתית שלנו. זוהי יצירה תפיסתית שלנו. על יצירה זו נדבר. זה היה יכול להיות אחרת לגמרי לרע ולטוב.

אמנם יש שמות רבים לצבעים, אך באופן כללי ברוב התרבויות נוטים להשתמש בכתריסר צבעים. עם זאת, החלוקה הזו לא נכונה לכל מקום. ישנו שבט בגינאה החדשה, למשל, שבו כחול וירוק נחשבים באותה משפחה – אך הירוק נחצה לשני סוגי תת צבעים. לכן – גם סביר יותר שהם יתבלבלו בזכרונם בין ירוק לכחול. מנגד – ניסו לבחון את חלוקת הצבעים לקטגוריות שנעשית על ידי בני אדם ככלל. איך בדקו זאת? תינוקות נוטים להשתעמם מגירוי קבוע ולהסית את עיניהם. שינוי בגירוי מחזיר אותם לערנות. האם מעבר מגוון אחד לאחר של כחול יעורר את תשומת ליבם כמו מעבר מכחול לירוק? ניסוי הראה שלא. תינוקות מבחינים בין קטגוריות של צבעים כמו מבוגרים, אפילו כשמדובר בהפרשי צבעים שהשוני המספרי באורך הגל שלהם זהה (אך החוויה התפיסתית שונה).

נבדיל בין המילה "צבע" ו"גוון". צבע מורכב משלוש תכונות שונות זו מזו:

א.      "גוון" (Hue) – ההבדל בין הצבעים השונים. מה שכולנו חושבים עליו כצבע. ההבדל באורכי הגל (ברבים ולא ביחיד) שמבחינים בין הצבעים השונים. הקו האנכי בציור.

ב.      בהירות – כמות האנרגיה של הצבע – כמה צבע יש. כמה פוטונים מגיעים אלינו. קל לראות את זה בשחור-לבן: ללבן יש המון אנרגיה, לשחור אין בכלל. הקו האופקי בציור.

ג.        רוויה (Saturation) – קשה לחוות זאת, אבל צבעים יותר חזקים הם צבעים עם רוויה גבוהה. ההגדרה הטובה ביותר – כמות הלבן שנמצאת בצבע. ככל שהצבע יותר רווי – יש בו פחות לבן, הוא פחות דהוי. ג'ינס שכובס כמה פעמים יהיה פחות רווי משהיה בעבר. צבע צהוב כמעט תמיד יכלול בתוכו מידה מסוימת של לבן. הוא לא רווי מאד. יש צבעים שרווים יותר – כחול, אדום וכד'. צבע יותר "חי" הוא עם יותר רוויה. הקו האלכסוני בציור.

ניוטון עשה מחקר מפורסם על צבע. אור השמש הוא אור לבן. ניוטון העביר את זה דרך חור קטן ומשם – דרך פריזמה. לפריזמה יש תופעה פיזיקלית – כשאור עובר ממדיום אחד לשני זוויתו משתנה. אורכי גל שונים נשברים באופן שונה זה מזה. לכן – האור התפרק למגוון גווני הקשת, מאדום ועד סגול. ניוטון הבין שאור לבן (של השמש) הוא קומבינציה של כל הצבעים. לא סתם אפשר לפזר, אלא שאפשר גם להחזיר את זה – בעזרת עדשה, הוא החזיר הכל לאור לבן. ניוטון הראה עוד משהו – הוא הקרין דרך חור קטן רק את אחד הגוונים לאחר שפוזרו על ידי הפריזמה. את האור שעבר את החור הוא לא הצליח להביא לכדי צבע לבן חזרה והוא גם לא הצליח לשבור את האור הזה, ולכן קבע שזהו אור "טהור", בניגוד לאור השמש. ניוטון תיאר לעצמו שבעה צבעים (כמו שבעת התווים). כמובן שאז אף אחד לא ידע דבר על אורכי גל. כמו שאור השמש מורכב, למעשה, משילוב של אור באורכי גל שנים בעוצמה די שווה – אפשר לבחון נורה שמשדרת בעיקר באורכי גל גבוהים יחסית.

ניוטון הראה שצבע הוא קומפוזיציה, קומבינציה שניתן לפרק ואח"כ להרכיב מחדש. במציאות – יש הרבה יותר מאותם גוונים שניוטון פירק. רק אם נראה אורך גל ספציפי – נראה צבע אחד בלבד. זהו גל קוהרנטי, כמו שיש בלייזר. רק היום – ניתן לייצר אור טהור כזה. כמעט תמיד, כל צבע מורכב בפונקציה ספקטרלית. כל אובייקט משקף חזרה את גלי האור – אבל רק חלקים מהם. הגלים שמופקים מאותו אובייקט מרכיבים יחדיו פונקציה של גלים. אובייקט "אדום" מחזיר אור אדום ואת השאר הוא בולע – אך יכולים להיות אינסוף שילובים. בגלל שהרצפטורים שלנו רגישים הרבה יותר לאזור הירוק, אנחנו נחווה אותם כיותר בהירים גם בעוצמת אור חלשה. צריך עוצמת אור חזקה יותר בתחום הכחול כדי לחוות אותו באותה עוצמה כמו ירוק בעוצמה נמוכה. נניח שיש לי 50 יחידות אנרגיה של ירוק ו-50 של אדום – הירוק ייראה בהיר יותר. בהירות היא גם פונקציה של רגישות רצפטורים. לכל אחד יש רשתית משלו, ששונה משל אחרים. אבל – הממוצע האנושי עומד על אזור הצבע הירוק. כיצד ניתן לראות זאת בדרך אחרת? אנחנו רואים את הצבע הצהוב כפחות רווי מאשר את הצבע הכחול, למשל. צהוב נראה יותר דומה ללבן. כדי להוכיח זאת – ניתן לבדוק כמה אור לבן נדרש כדי "למחוק" את הצבע, כלומר – לגרום לו להיות לא רווי כלל. בצהוב, לא נדרש אור רב. בכחול – נדרש יותר. זה מראה עד כמה עוצמתי (=קרוב ללבן) הצבע הצהוב.

אם ניקח אור באורך גל הגבוה ביותר הנראה (אדום – 700 נאנומטר) והנמוך ביותר הנראה (הסגול) ונקרין אותם יחד, נראה שילובים של שני אלו. כל שילוב של אורכי הגל השונים יביאו לצבע מסוים, שמושפע מאורך הגל ומכמות העוצמה (ניוטון צייר מעגל עם שבעת הצבעים עליו, חיבר קו בין שני צבעים ששולבו יחדיו ועל הקו הזה מיקם נקודה בהתאם לכמות העוצמה שמשודרת בכל אורך גל; המקום בו יצאה הנקודה הוא הצבע שייצא משילוב כזה; ככל שהנקודה הייתה קרובה יותר למרכז, כך הצבע פחות רווי ויותר קרוב ללבן). חלק מהצבעים שניתן לקבל כך אינם קיימים בספקטרום הטבעי של הקשת (כמו סגול – Purple ולא Violet). אלו הם צבעים לא-ספקטרלים (Non-Spectral Colors). ניתן להגיע לאותו צבע, מבחינה תפיסתית, באמצעות כמה שילובים שונים של גלים. קומבינציות שונות של אורכי גל יכולים להוליך לבדיוק אותה תפיסה של צבע. צבע ואורכי גל אינם זהים – יכולים להיות אינסוף שילובי אורכי גל שמובילים לאותו הצבע. גם הצבע הלבן, שהוא קומבינציה של כל הצבעים, יכול להיות שילוב של אורכי גל שונים. מטאמר (Metamer) – שילובים שונים שמובילים לאותו הדבר (או בהגדרה הרשמית: גירויים שונים פיזיקלית אך זהים תפיסתית). יש לנו מוגבלות – אנחנו לא רואים את כל השילובים. לזה – ניתן להוסיף את אלמנט הבהירות (כך מקבלים, למשל, צבע חום).

שתי תיאוריות אלטרנטיביות ניסו להסביר את נושא הצבע – ושתיהן למעשה נכונות. עד לפני כמה עשורים, התיאוריות היו מתחרות. כיום – הן משלימות. נדבר עליהן בהמשך.

מה אם היה לנו רק סוג אחד של cone ברשתית? לא היינו רואים צבעים. למה? לו היינו מקבלים גירוי באורך גל קרוב יותר לאופטימלי אך בעוצמה נמוכה – הוא היה מתקבל באופן דומה (או באופן מטאמרי – Metameric) לאורך גל רחוק יותר מהאופטימלי אך עוצמתי יותר. לכן – לא היינו רואים צבעים. זה המצב עבור כלבי ים וראקונים – וגם עבורנו בלילה (דבר שגורם לבלבול בין גוונים ועוצמות בלילה, כמו במצב של ה-Purkinje Shift). ומה אם היו לנו שני סוגים של cones? לכאורה – הבעיה נפתרת. הפלט השונה של שני סוגי הרצפטורים – שני המספרים שמופקים מהגירוי – יכולים להביא לקומבינציה שמפורשת חד-חד ערכית עם גוון ובהירות. אבל... זה לא המצב. נקודת המפגש בין הגרף של שני הרצפטורים נקראת "הנקודה הניטרלית". אם היינו מקבלים אור בנקודה זו, המערכת תפרש זאת כאור בעוצמה שווה בכל ספקטרום הרצפטורים. שני המספרים שווים – ולכן יכול להיות שיש לנו אור במידה שווה, כמו אור השמש. זה מטאמר – אנחנו חווים תפיסתית את האור הירוק, למשל, כאור לבן. בעיה אחרת – ישנם כמה גלי אור שמגיעים יחד. השיוך של שתי סכימות זו לזו בעייתית. היכולת להפריד כשיש שני רצפטורים מסוג שונה תהיה סבירה, אבל יהיו הרבה תקלות. לרב סוגי החיות יש שני רצפטורים, ורק לנו ולחלק מהקופים – שלושה. לנו יש שלושה סוגי Cones, S,M,L:

ישנם שני סוגי אנשים – כאלו עם רצפטור L ששיא הרגישות שלו בספיגת אורכי גל של 552 נאנומטר, וכאלו שהשיא הוא ב-557. השניים ייראו מעט שונה צבעים (למשל – צהוב ייראה כמו שילוב קצת שונה של אדום וירוק לכל אחד מהשניים). מסתבר שיש המון סוגים של פיגמנטים, בהתאם להרכב הגנטי.

במקרה כזה הבעיה של המטאמרים שהראינו קודם עדיין קיימת – אבל היא משפיעה פחות. היא תיתן לנו לראות צבעים, אבל קומבינציות שונות של אורכי גל יובילו לאותה תפיסה של צבע, למרות שלא כך במציאות. המערכת שלנו נותנת שלושה מספרים – אחד לכל cone. הפלטים השונים מאפשרים להבחין בין מופעים שונים בעולם. ישנן חיות מסוימות (דגי זהב, ציפורים מסוימות ועוד) שיש להן ארבעה רצפטורים שונים והם יכולים להבחין גם באולטרא-סגול. למה לאנשים אין ארבע? להיוולד עם ארבעה רצפטורים יכולה להיות תופעה גנטית נדירה – והסבירות שאדם כזה יראה משהו שאחרים לא רואים לא מאד גבוהה. לכן – זה לא יהפוך לתופעה גנטית משמעותית. בנוסף, ראייה טריכרומטית היא יעילה ביותר יחסית לחלופות.

כשלוקחים שלושה צבעים שונים – הקומבינציה שלהם תיתן לבן. אפשר גם להגיע לאור לבן באמצעות שני צבעים ברמות האנרגיה הנכונות. שני צבעים שהקומבינציה שלהם תיתן לבן נקראים צבעים משלימים (Complementary) – וכאמור, לא ניתן להבחין בשני הצבעים שיצרו את האור. יש לציין שמכשיר מדידה אובייקטיבי לא יראה לבן, זו טעות של העין. הקומבינציה תלויה בשלושת האורות, ובהתאם לפרופורציות יש צבעים שונים. צהוב נוצר משילוב של כל מיני סוגי אורכי גל, למשל. צבעים שונים הם קומבינציות שונות של תגובות עצביות של רצפטורים. יש לציין שבהירות/עוצמה וגוון/אורך גל הרבה פעמים מתחלפים זה עם זה (למרות שלרב לא). הוספת אור לבן לצבע אדום גורם לו להיתפס כגוון באורך גל מעט נמוך יותר (קרוב יותר לשיא הרגישות), קרוב יותר לצהוב. כמעט כל אורך גל שנציג יעורר תגובה בכל ה-cones – הם לא רואים צבעים, אלא המערכת התפיסתית רואה אותם. הם רק עושים דיפרנציאציה. זוהי התיאוריה הטריכרומטית (תיאורית יונג-הלמהולץ) – בגלל שיש שלושה צבעים. אם נסתכל על פיזור הרצפטורים לפי סוגיהם, נראה שיש מעט מאד רצפטורים של S (כחול) והרבה מאד משני הסוגים האחרים. כמו כן, נבחין בשונות גדולה בכמויות הרצפטורים (M מול L) בין אנשים שונים. הבחירה הגנטית בין השניים היא מקרית בהחלט – ולכן פיזור הרצפטורים שונה מאדם לאדם. ישנם אזורים שאין בהם S בכלל – ולא נראה בהם הבזק של כחול (באורך הגל שנתפס רק על ידי רצפטור זה). תופעה מעניינת – במרכז הפוביאה כמעט ואין S, כמעט לא רואים כחול. אז איך בכל זאת רואים כחול? כמעט אף פעם אין נקודה כחולה אחת; המערכת משלימה את הפער לפי הסביבה. חוץ מזה, העיניים אינן יציבות – אלא זזות כל הזמן, וכך משלימות. בנוסף, רצפטורי S גם גרועים יותר בזיהוי גבולות. ה-L וה-M נמצאים בכרומוזום ה-X, לעומת ה-S שנמצא בכרומוזום אחר. עם זאת – נראה שכולם התפתחו – אבולוציונית – מאותו הגן. ראשית התפתח כנראה רצפטור בודד עם אורך גל ארוך, אח"כ הגיע S, ובסוף הרצפטור הראשון התפצל – בעיקר בשל הצורך להפריד בין סוגי פירות שונים לפני מיליוני שנים.

כשמערבבים אורות (ולא צבעים), זה נקרא מערכת אדטיבית. למה כשמערבבים צבעים יחד (שילוב צבעים סאבטרקטי – Subtractive) מקבלים שחור – אבל כשמערבבים אורות יחד מקבלים לבן? אמרנו שצבע של אובייקט הוא למעשה פונקציה של "חוסם" של אור, לא אור בפני עצמו. כחול זה למעשה חסימה של כל שאר אורכי הגל. מה אם אערבב צבעים? החסימות שלהם יתווספו זה לזה – והם יתייצבו יחדיו על משהו "ממוצע". איך זה עובד במערכת אדטיבית – של אור? כמו בטלוויזיה – הפיקסלים בצבעים השונים מוצגים זה ליד זה – והרזולוציה, שאינה מספיק טובה, מאחדת אותם לצבע אחד.

אילו תופעות אינן מתאימות לתיאוריה הטריכרומטית? ניתן לחשוב על אדום יותר כחלחל או פחות; אי אפשר לחשוב בכלל על כחול צהבהב. יש צבעים שמדברים זה עם זה – ויש צבעים שלא. היחסים בין צהוב לכחול הוא "או-או", בניגוד לכחול ירקרק. תיאורית הצבעים המנוגדים מבוססת על כך. בזמנו, אנשים חשבו שעיוורון צבעים קשור בזה. בעיוורון צבעים – לא מבחינים בין אדום לירוק; או בין כחול לצהוב. נראה שזה גם קשור למערכת אנטגוניסטית כלשהי.

איך המערכת הטריכרומטית הופכת למערכת של צבעים מנוגדים? יש שלוש מערכות של צבעים מנוגדים – אלו מערכות דיכוטומיות, ונקרא להם בשמות של צבעים רק לצורך הנוחות. בפועל – אלו מערכות שיודעות להפריד בין "גבוה" ל"נמוך", "ימין" או "שמאל":

א.      מערכת אכרומטית – רואה רק גוונים של שחור ולבן. היא לא רואה צבעים, אלא מבחינה בעוצמות. המערכת הזו עובדת רק אם שני ה-cones – M + L. היא סוכמת את שני אלו ומתייחסת לזה כפלט מלבן – עד שחור. באזור הפוביאה, כאמור, אין S. למרות זאת – המערכת האכרומטית עובדת גם בפוביאה, כי היא לא מתבססת על גנגליונים אלו.

ב.      מערכת ירוק מול אדום – הפרדה בין L ל- M – החסרה של ה-M מה-L. קו הגבול בין שני הגנגליונים מפריד בין ירוק לאדום. כל מה שלצד אחד – ייראה אדום יותר; ולהיפך.

             M-L

ג.        מערכת כחול מול צהוב – מערכת שלוקחת את M+L ומפחיתה ממנו את ה-S. עושה השוואה בין שני אלו. קו הגבול במקרה זה היא בין שני אורכי הגל הגבוהים לאורך גל הנמוך. גם כאן – הגבול מכריע אם זה ייראה יותר צהוב או כחול.       S-(M+L)

ניסוי הראה שקיימת תאימות די גבוהה בין ההפרדות שאנשים עושים בין צבעים שונים לאופן בו מתחלקת, מבחינת פעילות עצבית, פעילות התאים הכרומטיים בהתאם ל"גבול".

לכן, cones ספציפיים מדברים עם חלק מהגנגליונים בלבד. זו הדרך של המערכת התפיסתית לעשות שימוש במידע מה-cones, שיש חפיפה לא קטנה בין תחומי התדר שלהם. רק מניתוח ההבדלים – ניתן לעשות שימוש טוב במידע. ניסיונות שנעשו למצוא את הדרך היעילה ביותר להעביר מידע למח גילו שהשיטה של הצבעים המנוגדים היא פחות או יותר היעילה ביותר.

עד כה, כמעט לא דיברנו על רוויה – על כמה לבן יש בצבע. המערכת הזו מסבירה זאת. למה צהוב תמיד ייראה לנו פחות רווי? המערכת שבוחנת רוויה היא שילוב של שלושת המערכות שצוינו. דוגמאות:

א.      כשאני מקבל צהוב, זה בדיוק באמצע ה-M+L. מצד אחד, יש עוצמה חזקה בצד הצהוב של ה"כחול-צהוב". מצד שני, יש עוצמה מירבית במערכת האכרומטית. המשמעות – רואים את זה כמאד לבן. הפעילות של L+M גבוהה, אין S. L-M=0. כחול-צהוב – לכיוון הצהוב.

ב.      למה רואים לבן? כי שתי המערכת, מלבד האכרומטית, באיזון – לא נוטים לשום צבע, לא מוציאים שום שינוי בתגובה העצבית. רק המערכת האכרומטית תראה את זה, כי אין לה גבול. היא מערכת סכום, ולא מערכת החסרה. במערכות ההחסרה – ייצא לנו אפס. במערכת החיבור, האכרומטית, נקבל עוצמה גבוהה.

ב-LGN, באזורי הפרוו, יש תאים שרגישים לצבע. יש תאי On-Off, כשהמרכז רגיש לצבע אחד והפריפריה – לצבע אחר. האנטגוניזם הקיים הוא כחול לצהוב ובין אדום וירוק. שתי המערכת הכרומטיות הן כאלו. בנוסף – יש גנגליונים שחור לבן שקשורים למערכת האכרומטית. ברשתית, הגנגליונים הם כנראה טריכרומטיים ולא מנוגדים (למרות שזה לא כל כך הגיוני... זה נושא שעדיין לא ברור לגמרי). בפועל, החלוקה ב-LGN מתבצעת כך: תאי ה-M ב-LGN מקבלים מידע אכרומטי, תאי ה-P מקבלים מידע מהחסרת האדום והירוק, ותאי K מקבלים מידע על הפרשי צהוב-כחול (למרות שדיברנו על תאי K בהקשר אחר בשלב מוקדם יותר – זו תיאוריה נוספת בנושא).

הידע שיש לנו על צבעים הוא די מושלם, אך הוא נעצר בשלב די מוקדם. למשל: מדוע אנחנו רואים דברים באופן דומה למרות תנאי תאורה שונים? הרי לכאורה – ברגע שמשתנים אורכי הגל שמגיעים לאובייקט, הצבע שלו בעיננו ישתנה. למשל – בנורה האור חזק יותר באורכי הגל הצהובים, ובאור שמש – האור מאוזן פחות או יותר בין כל אורכי הגל. אז למה אנחנו לא רואים ספר, בתאורה נורה, כ"צהוב" יותר מספר בחוץ? התשובה היא Color Constancy. זהו תהליך שלא קשור למערכת הטריכרומטית או למערכת הצבעים המנוגדים. המערכת התפיסתית יודעת "להחליש" תגובות של חלק מסוגי הרצפטורים בהתאם לסביבה, כדי לייצר איזון. אם המערכת יודעת שאני בנוכחות אור חזק יותר באורכי הגל הגבוהים, היא תדע "להחליש" את התגובה הספקטרלית מאלו. בניסוי שנערך בקופים שגדלו בסביבה ללא אור לבן (אלא עם אור צבעוני מתחלף), ראו שאין להם יכולת ל-Color Constancy. לתופעת ה-Color Constancy, שאפשר להבחין בה גם – לאחר כמה שניות הסתגלות – לאחר ששמים משקפיים בצבע מסוים (מתרגלים מהר מאד) קוראים Color Induction. זה גם מסביר למה אנחנו רואים, כשצבעים נעלמים לנו, את המשלימים שלהם: חלקים שונים בעין התרגלו לסוג מסוים של אור, ולכן החזרה ללבן נתפס להן כצבע אחר. תופעה אחרת, מלבד האדפטציה, היא ניתוח הבדלי צבעים. כל עוד ישנם הבדלים בין שני צבעים, נדע להבדיל ביניהם – למרות השינוי בתנאי התאורה. חישוב ההבדלים מסייע בהבנת הצבע האמיתי של העולם כולו. ישנם היבטים נוספים שתורמים לעניין – כמו פני השטח. אם פני שטח מחזירים אור, יש לנו יכולת לדעת מה צבע האור המשודר כרפרנס. המוגבלות של קביעות הצבע היא שהיא פועלת רק כשכל הסביבה באותו הצבע. אם רק אזור אחד מואר – לא נדע להבחין בכך. Color Contrast – היכולת להבחין בצבעים של אלמנטים לפי ההבדל בינם לבין אלו שלידם.

תופעה נוספת ללא הסבר:

התופעה לא יכולה להיות מוסברת על ידי הפרשי צבעים מול הסביבה, אל באמצעות הדפוס המרחבי של האותיות. כלומר – זה כבר עניין קורטיקלי, לא של ה-LGN או הרשתית.

לכאורה, יש סתירה בין Color Constancy ל-Color Contrast: אחד אומר שצבעים ייראו אותו דבר תחת תאורות שונות והשני – שגוונים זהים ייראו שונה בסביבות שונות. למעשה – יש דמיון ביניהם: שניהם מעידים שצריך "לעלות" לקורטקס כדי להבין עד הסוף את תהליך עיבוד הצבע, שלא ניתן לצמצמו לכדי אורכי גל בלבד.

הקורטקס

כחצי מתאי ה-1V (וגם חצי מהשכבות האחרות, 2V, 3V, 4V) רגישים לצבע – אך תאים אלו לא פועלים לפי הבדלי הצבעים המנוגדים, אלא מתמקדים – ברמת התא הבודד – בתחום מצומצם יותר של אורכי גל. יתרה מזאת, הם משקפים, כנראה, את צבע האובייקט, לא את אורכי הגל. אם משנים את תנאי התאורה – התאים לא משנים את התנהגותם; אם משנים את הקונטרסט – הם מבחינים בשינויי צבע כמו שאנו מבחינים ברמה התפיסתית. בעקרון יש אזורים רבים שמעורבים בצבע, כולל אזור 4V (אבל כנראה שהוא לא כזה מיוחד). כל המסלול הונטראלי קשור בצבע, אין אזור אחד שקשור בצבע.

עיוורון צבעים – חוסר באחת ממערכות הרצפטורים: או ה-M, או ה-L. בפועל, לא מצליחים להפריד בין גוונים שונים. הרבה יותר גברים סובלים מזה, כי הגנים שמביאים לייצור אופסין ל-cones מסוג L ו-M מצויים בכרומוזום X. גברים, שיש להם רק X אחד, סובלים מזה יותר מנשים. יש שוני בין אוכלוסיות שונות. במקרים נדירים, חסר ה-S (שלא נמצא בכרומוזום ה-X). מה שנפגע היא יכולת ההבחנה שלהם בין צבעים שונים.

קשה לאבחן עיוורי צבעים, כי הם בסף הכל רואים צבעים באופן שונה וקוראים להם באותם שמות. בנוסף – הם יידעו להפריד בין ירוק ואדום, למשל, לפי מידת הבהירות שמוחזרת מהם. איך עובדים מבחני עיוורון צבעים? מכיוון שיש רגישות שונה לעוצמת אור באורכי גל שנים (וכך עיוורי צבעים מזהים הבדלי גוון), משנים את העוצמה כך שזה לא יאובחן, אלא על ידי אנשים עם ראייה תקינה של רצפטור ספציפי. הדרך הטובה ביותר להבחין – היא למצוא את הנקודה הנייטרלית. הנקודה הזו תהיה במיקום שונה אם חסר אחד הרצפטורים. בנוסף, בגלל שלאנשים אלו יש ראייה דיכרומטית, קל יותר למצוא מטאמרים שישלו אותם.

מלבד עיוורון צבעים – ישנם אנשים עם בעיה אחרת: Anomalous Trichromacy. אנשים אלו רואים באופן טריכרומטי, אבל אחד מעקומות הספיגה של הרצפטורים שלהם מגיעים לשיא באורך גל אחר. בהקשר הזה, מעניין לציין שיכולות להיות נשים עם ראיית על – ארבעה סוגי cones. איך? נניח שלאשה יש כרומוזום X אחד אנומלי (עם L שאורך הגל האופטימלי שלו לא נורמלי, נניח) ואחד נורמלי. גוף האשה עובד כך שחצי מה-Xים מנוטרלים, אך מדובר ב-50% רנדומליים. לכן – כל חלק מגוף האישה כולל X פעיל אחר. בבניית תאי הרשתית מעורבים כמה כרומוזומי X, ולכן לאשה כזו יהיו חלקים עם שלושה רצפטורים נורמליים וחלקים בהם אחד הרצפטורים רגיש לאורך גל שונה. כלומר – יש לה ארבעה סוגי רצפטורים. זה יכול לאפשר כושר הבחנה משופר. (אבל – מנגנוני הצבעים המנוגדים נשארים זהים, הם אינם מתפתחים לפי סוגי הרצפטורים, אלא מולדים; אז איך המערכת התפיסתית של האשה הזו תדע לעבד את המידע הנוסף? לא ברור)

בעיות ראייה נרכשות (לא מולדות)

א.      גלוקומה וסכרת גורמים לפגיעה בתאי S, בנוסף לבעיות ראייה שקשורות במבנה העין ובלחץ עליה.

ב.      אלכוהוליסטים שיש להם מחסור בויטאמין 12B לא יראו צבעים באורך גל גבוה. אפשר לספק להם ויטאמינים חלופיים.

ג.        אחרי גיל 50, מצטבר פיגמנט בעדשה שגורם לבעיות בראיית אורכי גל נמוכים. הצבע הכחול נראה כהה יותר ולעיתים מבלבלים אותו עם ירוק.

ד.      בעיות קורטיקליות: אם יש לזיה באזור 4V באונה האוסיפיטלית, יהיה להם עיוורון צבעים קורטיקלי. האנשים האלו יראו את החלק הימני של העולם בשחור לבן (לדוגמא). הם פשוט רואים את החיים כסרט שחור לבן. תופעה זו נקראת Hemi-achromatopsia. אנשים אלו גם לא יכולים לדמיין צבעים בצד הקונטראלטרלי של המח. זאת, למרות שהם מבינים את המושג של צבע ויודעים לשייך צבעים לאובייקטים. ניסויים אחרים הראו, עם זאת, כי יש אזורים שונים במח שעוסקים ב-color constancy ובאבחנה הדקה ביניהם. היבטים שונים של ראיית צבעים קשורים בחלקים שונים במסלול הונטראלי.

היום נסתכל על פן נוסף של צבע. אנחנו יודעים שתהליך ראיית הצבע הוא בעיקרו גנטי – אנחנו מכירים בעיות גנטיות. נדבר קצת על התיאוריה הוורפיאנית שעוסקת בשאלה מה התפקיד של השפה בחשיבה? במה אנחנו עדיפים על חיות אחרות? אחד ההבדלים הבסיסיים הוא נושא השפה. לאף חיה אחרת אין שפה מורכבת כמו בני אדם. האם אנחנו חושבים טוב יותר בגלל השפה? האם השפה היא כלי החשיבה?  באמצע המאה ה-20 עסקו בשאלה הזו בדיוק. וורף טען:

א.      שידע קוגניטיבי מתווך באופן מלא על ידי השפה. כל ידע מושג על ידי למידת המילים הרלוונטיות בשפה. אנשים שיודעים שפות שונות (השונות במילים) הם בעלי ידע שונה. זו הוורסיה החזקה של ההיפותזה הוורפיאנית.

ב.      הוורסיה החלשה היא ששפה היא כלי יעיל לרכישת ידע קוגניטבי – אבל היא לא הכרחית.

וורף האמין בורסיה החזקה. הוא אמר, למשל, שבאנגלית יש רק מילה אחת ל"שלג", אך לאסקימוסים יש מילים שונות ("שלג נופל", "שלג על הקרקע" וכד'). זה אמנם רק בשפה, אבל וורף אמר שהאסקימוסים רואים אחרת את השלג מכיוון שהשפה מאפשרת את זה. האם שמים לב להבדלים יותר בסיסיים בין שלג לשלג. המשמעות – העולם החיצוני איננו מאורגן, והשפה מארגנת קטגוריות שונות, מסדרת את המציאות.

עם זאת, וורף לא הראה שדוברי השפות האלה הם בעלי יכולות קוגניטיביות שונות – ולכן נשארה שאלה פשוטה. עם זאת, להיפותזה הזו הייתה השפעה עצומה על החשיבה באותה תקופה. איך זה קשור לצבעים ולקורס שלנו?

צבעים נראים כדבר שיש בו ניגוד לגישה הוורפיאנית. אם שפה מסדרת את העולם, היא גם אמורה לסדר את עולם הצבעים – כלומר, צבע כעניין סביבתי ולא מולד. ברלין וקיי עשו מחקר לינגוויסטי: כיצד שפות שונות מתייחסות לצבעים. הם השוו בין שפות, ובחנו מילים של צבעים ב-98 שפות שונות. בנוסף, הם נתנו ל-20 אנשים לבחור את הצבעים להם יש שמות בשפה שלהם. וורף היה טוען שלא צריכה להיות קורלציה בין השפות השונות. במקום – צריכה להיות השפעה של הסביבה של כל דובר שפה. ברלין וקיי מצאו שלכל השפות יש עד 11 שמות בסיסיים של צבעים – ויש הבדל בין השפות השונות. לשפות המערביות של 11 שמות, אך למדינות אחרות יש פחות. עם זאת – הנקודה המרכזית הייתה שיש כלל ברור להתפתחות צבע בכל השפות השונות:

א.      אם לשפה יש רק שתי מילות צבע, זה תמיד שחור ולבן.

ב.      אם לשפה יש שלושה שמות של צבעים – תמיד שחור, לבן ואדום.

ג.        אם יש רק עד חמישה – נוספים צהוב וירוק (או אחד מהם).

ד.      אם יש צבע שישי – הוא תמיד כחול.

ה.      צבע שביעי – תמיד חום.

ו.        מהצבע השמיני ואילך – יש פתיחות רבה יותר בנוגע לצבעים הנוספים.

כלומר – הסדר ממש לא מקרי. מתוך 2,048 אופציות פוטנציאליות של קומבינציות, לקחו רק 22 קומבינציות. יש משהו שמאחד את השפות השונות.

ומה לגבי הבדיקה השניה? האם האדום של דובר אנגלית זהה לזו של דובר שפה אחרת? איזה צבע משויך למילה? מה שנתגלה הוא שהשונות בין דוברי השפות השונות בסימון הצבע אינו שונה מהשונות בין דוברי אותה שפה (השונות ה"סבירה"). ישנם color universals, אותה צבעים מרכזיים בשימוש כל השפות הידועות. אגב – הגבולות של הצבעים אינם ברורים. מה הגבול בין אדום וורוד? יש חוסר הסכמה בין התרבויות.

למרות זאת – ההיפותזה הוורפיאנית, שמשתמע שהופרכה, לא נבחנה באופן ישיר. האם דוברי שפה עם מעט מילות צבע יכולים להבחין בין צבעים מרכזיים וצבעים פריפריאליים שאינם כלולים בשפה שלהם? המחקר של ראש-היידר ניסה להתמודד עם זה. היא בדקה שני "שבטים": אמריקאים ושבט באינדונזיה שבו יש שני צבעים בלבד. היא נתנה להם לזכור צבעים. צבעים מסוימים היו מרכזיים וצבעים אחרים היו פריפריאליים. ההנחה הייתה שלא יהיה שום הבדל בהבחנה אצל האינדונזים, כי אין להם מילים לא לזה ולא לזה. במקום – אצל האמריקאים היה צפוי שיהיה הבדל בין המרכזיים לפריפריאליים. בפועל – כל האנשים זכרו טוב יותר את המרכזיים. אם זה מתווך על ידי שפה, למה אצל הדנים יש הבדל בין הפריפריאליים למרכזיים? ראש-היידר טענה שבצבעים, ההיפותזה הוורפיאנית לא נכונה (לפחות לא הגרסא החזקה).

בעשר השנים האחרונות, ההנחה הזו עורערה. מחקרים שנעשו בהקשר זה טוענים שאם עושים מחקר נכון והוגן – הם לא יעשו הבחנה כזו. בנוסף, הם הרבה פחות טובים בזכרון של דברים כאלו מאנשים שיש להם שמות לצבעים. היום – השאלה חזרה להיות פתוחה.

עומק

ברשתית שלנו אין עומק – נקודות במקומות שונים נראים בעינים באותה צורה. יש לנו יכולת לא רעה לראות מרחקים אבסולוטיים – absolute distance (מלבד היכולת להבחין במרחקים יחסיים – relative distance – כלומר, X נמצא במרחק 15 מטרים בנוסף ליכולת לקבוע ש-X "קרוב יותר מ-Y"). אנחנו גם מאד טובים בזיהוי מיקום מרחבי של גירוי במרחב; אך פחות טובים בהצבעה על מיקומו המדויק כשהוא נתפס רק בפריפריה. איך עושים זאת?

לפני כן – לבני אדם יש יכולת מדהימה להבחין כשמשהו נמצא מעט ימינה או שמאלה (למשל שני קווים שכמעט ממשיכים אחד את השני, אך יש סטייה קלה – הסטייה מאובחנת גם במרחק רב). היכולת הזו טובה אפילו כשההבדלים קטנים משדה רצפטיבי של cone אחד. לא ברור איך זה קורה. עניין מעניין אחר הוא היכולת להקצות קשב בנפרד ממיקוד של הפוביאה. מיקוד קשב לנקודה מסוימת במרחב אינו מצריך הסתכלות לשם, ועצם הקצאת הקשב משפרת זמני תגובה.

לפני שנעסוק במרחב ועומק – נתמקד בעניין אחר – ראייה הפוכה. לקחו מתנדבים ושמו להם משקפיים שהופכות את העולם, איתם הם הסתובבו כמה ימים. בסוף הם הצליחו ללכת, לרכב על אופניים וכד' – אבל מבחינת הפעילות המוחית לא היה כל שינוי תפיסתי. הייתה למידה של המערכות המוטוריות, אבל לא היה שינוי במפות הרטינוטופיות. לא ברור אם העניין מולד או נרכש בילדות.

קאטינג חילק את המרחב לשלוש קבוצות – המרחב האישי (המרחב בתווך נגיעה), מרחב הפעולה עד 30 מ' מהגוף) ומרחב ה-ויסטה (מעל 30 מ' אך בהישג עין). בכל מרחב, כלים אחרים יותר משמעותיים עבורנו בניתוח מרחב.

הרמזים בנוגע למיקום במרחב:

1. רמזים אוקולומוטוריים: מידע שמקורו בשרירים נקרא רמזים אוקולומוטוריים (oculomotor cues):

א.      נתחיל בברור מאליו – יש לנו שתי עיניים בחזית, עם חפיפה גבוהה. כדי לראות דברים קרובים יותר, צריך לכנס (to converge) את העיניים יותר. זווית הכינוס (angle of convergence) מעידה על המרחק – ככל שזה יותר קרוב, ניתן לדעת זאת לפי הזווית. הבעיה עם זה היא שזה נכון רק לזוויות שרואות דברים קרובים (שישה מטרים ומטה). בדברים רחוקים האינפורמציה לא מספיק טובה. למערכת התפיסתית שלנו יש שימוש מוגבל במידע מהשרירים. זוהי לא השפעה דומיננטית.

ב.      כשמסתכלים מקרוב, אנחנו משנים את הקמירות של העדשה שלנו – accommodation. עם זאת, כנראה שלמערכת התפיסתית אין מידע על שינויים כאלו, ולכן השימוש מוגבל. בנוסף – גם מידע זה יסייע בהערכת המרחק רק במרחקים קרובים מאד. באחרים – אין כמעט אקומודציה.

1. רמזים ויזואליים:

ג.        כשמסתכלים עם העין, תמיד מתמקדים בנקודה מסוימת. מה הסטימולציה שהעין מקבלת מהנקודות האחרות? הנקודה שבה מתמקדים נמצאת במרכז הפוביאה של שתי העיניים. הנקודות שלא נמצאות במרכז הפוביאה, נוחתות ברשתית בנקודות שונות – טמפורלי בעין אחת ונזאלי בעין השניה. יש קו דמיוני שנקרא Horopter, מין חצי גורן שבמרכזו הפוביאה, שהמרחק של הנקודה בה נופלים אובייקטים שונים על הרשתית מין הפוביאה משתי העיניים זהה. הנקודות נמצאות במרחק זהה ממני ולכן ה-retinal disparity הוא אפס (כלומר המרחק בשתי העיניים בין מקום נפילתו של אובייקט על הרשתית לפוביאה זהה, ההפרש הוא אפס). אפשר לקבוע שהמרחק בין שתי נקודות זהה בגלל שה- retinal disparity הוא אפס. זה נותן אינפורמציה יחסית על מרחק, לא אבסולוטית. זה אומר שחלק מהאובייקטים במרחק שווה. ככל שמתקרבים יותר מה-Horopter, תהיה יותר הצלבה, פזילה של העיניים (crossed disparity – זה מסייע בהפרדה בין המרחק; כשיש את הנתון הזה זה עוזר בהערכת מרחקים). ככל שמתרחקים – תהיה פחות פזילה והצלבה (uncrossed disparity). המרחקים מהפוביאה לנקודת הנפילה על הרשתית יהיה יותר רחוקים ככל שמשהו יותר קרוב מההורופטר (אלא אם נעשה כינוס).

יכולת הניתוח שלנו בהבדלים רטינליים היא מאד טובה – הבחנה של הבדל במרחק של מילימטר בין שני אלמנטים במרחק של מטר. משתמשים ביכולת הזו בהבחנה בין שתי תמונות – השוני "קופץ" לעין כשמסתכלים על שתי התמונות בתלת מימד. הראייה המורכבת הזו מתפתחת כבר בגיל ארבעה חודשים, ומאפיינת גם חיות אחרות.

אבל איך המח מחשב retinal disparity? איך בודקים אם הוא אפס, crossed או uncrossed? כדי להחליט שבודקים את זה צריך להחליט שאותו הדבר נמצא בשתי העיניים. לצורך ההשוואה, צריך לדעת שמדובר באותו האובייקט. איך עושים את הזיהוי והשיוך הזה של נקודה אחת לנקודה אחרת? לפני שנענה על השאלות, נדבר קצת על סטריאוסקופ: מכשיר עם שתי עיניות שבהן מוצגות תמונות מעט שונות. הדרך שבה הזיהוי פועל אינה זיהוי בעין אחת ואז "חיפוש" בעין השניה. חוקר הציג בסטראוסקופ שתי ערמות רנדומליות של נקודות, שונות זו מזה. הוא הציג לשתי העיניים את אותו הלוח הרנדומלי בדיוק, למעט הבדל קטן – הוא לקח מקטע נקודות מסוים והסיט אותו מעט שמאלה באחת התמונות. הכל זהה – רק שבאחד מקטע רנדומלי אחד מעט מוסט. כשמציגים את זה בסטראוסקופ – אנשים רואים את הריבוע הזה צף לו בעומק, מעל שאר התמונה. המערכת גילתה זהות מסוימת בין הריבוע (כלומר – היא עברה על כל נקודה ונקודה), ברגע שראתה את הזהות ואת ההבדל בין השניים – הבינה שהוא במיקום שונה. לא רק שיש אפשרות תיאורטית של retinal disparity, זה קורה. המח עושה את זה באופן שיטתי, לא בעקבות זיהוי. תמיד – ביחס לנקודת התמקדות.

מתי מתבצע התהליך? לא מוקדם מדי (ב-LGN יש הפרדה מוחלטת בין העיניים, אז זה חייב להיות אחרי); אך לא מאוחר מדי בגלל שגילו שזה נעשה לפני שלב הזיהוי. לכן זה כנראה באזור 1V. שם יש את המנגנון לביצוע הניתוח. הנוירונים הבינוקולרים שמגיבים לשתי העיניים, מגיבים – בחלק גדול מהם – באופן מיטבי ב-0 disparity. לעומתם, אחרים יגיבו דווקא ל-disparity: חלקם ל-crossed וחלקם ל-uncrossed (disparity selective cells).

ישנן כמה בעיות בהסבר של ה-disparity לבדו: כשמתרחקים מתמונת הנקודות, הריבוע נראה כבולט יותר ויותר, למרות שבפועל – ה-disparity רק קטן בגלל שהזווית מצטמצמת. לכן – כנראה שגם ה-convergence משחק תפקיד, ואולי גם הרמזים החד-עיניים.

תופעות מוזרות שקשורות בראייה סטראוסקופית:

א.                        binocular rivalry – כשהעיניים רואות דברים שונים, אנחנו לא נראה את הסך הכולל – אלא תלאים של כל אחד משתי התמונות באופן מתחלף. המח בוחר את אחת התמונות ומשדר רק אותה, ומתעלם מהחצי השני. בחלק ה"מדוכא" – האדם מתעלם ממילים ואובייקטים אחרים ולא מבחין בהם. המקרה יוצא הדופן הוא אם יש שינויים קיצוניים בחלק המדוכא, כמו הגברת בהירות או תזוזה. הראייה מהעין אינה מודעת, אך נעשה בה שימוש כלשהו.

ב.                        במקרים בהם שרירי העין לא מגיבים באותה דרך והעין לא מתמקדת באותה תמונה, נוצרת ראיה כפולה – diplopia. אפשרות אחרת היא שהמח ידכא את ראיית אחת העיניים (כמו binocular rivalry כרוני).

ג.                          אנשים עם בעיות במיקוד וכינוס העיניים (convergence) עלולים לסבול מכאבי עיניים בקריאה, או בחילה. תופעה זו נקראת convergence insufficiency.

ישנם כ-5-10% מהאנשים שלא משתמשים בראייה בינוקולרית (אין להן סטריאופסיס, ראייה סטראוסקופית בגלל עין עצלה-Strabismus – לא יכולים להתמקד על אובייקט אחד עם שתי העיניים בו זמנית; ולכן המח פשוט "מתעלם" מאחת העיניים ומסתמך על השניה, ובהתאם – הנוירונים הבינוקולוריים לא מתפתחים כראוי). ניתן לתקן פגם זה בילדות, אך אם התיקון נעשה מאוחר יותר – כבר לא תתפתח ראייה תקינה. העובדה שאנשים אלו וגם אנשים עם עין אחת רואים את העולם די טוב, מעידה שיש מנגנונים נוספים מלבד התלת מימד.

א.      אחד המנגנונים – הסתרה (occlusion). כשיש שני אובייקטים שאחד מהם נראה חלקית, אנחנו מניחים שהוא מאחורי השני. זהו רמז קטגורי – כי הוא רק יכול להגיד אם משהו לפני או אחרי, לא מרחקים יחסיים או אבסולוטיים. הסתרה משמעותית כל כך בניתוח המידע המרחבי, שלעיתים היא יכולה לגבור על תלת-מימד. הגדרת האובייקטים השונים (קביעת הגבולות, סדר המרחקים) באופן שקובע מה מסתיר את מה נעשית על ידי נוירונים שמגיבים למורכבות הזו של הצורות. העובדה שאנחנו נוטים להשלים את החלקים המוסתרים, בלי לתת על כך את הדעת, נקראת Amodal Completion. ניסויים שונים שנערכו הראו שהמערכת התפיסתית בתחילה קולטת את החלקים הנצפים, ורק מעט בהמשך מסיקה מהן הצורות שנצפו – ללא ההסתרה. היבט נוסף של הסתרה הוא שקיפות. התפיסה של שקיפות תלויה בכך שמידת ההארה של החלקים המכוסים על ידי הפילטר השקוף תשתנה באופן שיש לו קשר עם החלקים הלא מפולטרים. היבט חשוב נוסף – חשוב שהפילטר יהיה בצורה שלמה ולא חלקית. בנוסף – חשוב שהפילטר יהיה קדמי יותר מהרקע. בחלק מהמקרים, המערכת התפיסתית תשלים צורה מסוימת על מנת שתהיה שלמה. למשל – אם נראה ריבוע ועליו צלב לבן, שחלקו צבוע בצבע דהוי – לא נחשוב שהכיסוי ה"שקוף" מתרכז רק על הצלב, אלא משלים צורה שלמה, שמכסה חלק מהריבוע השחור, גם אם אין כזה באמת. זה נקרא  neon spreading – כי זה כמו אור נאון שיוצר "הילה".

ב.      פרספקטיבה (Linear perspective) – דבר שאנחנו עושים בו שימוש דרמטי. דברים במרחק שווה זה מזה ונכנסים לעומק, גם אם יהיו בעולם מקבילים, ייראו מתכנסים בעומק. בנוסף – מה שרחוק יותר ייראה גבוה יותר. זה יוצר מצב שבו אנחנו יכולים להסתכל על תמונה שתראה לנו כבקעה באמצע גבעה – אך אם נסתכל על התמונה הפוך, זה ייראה בדיוק הפוך (גם הצללה עוזרת בהקשר זה). אם נצייר שני קווים מצטלבים באינסוף, נדמיין את זה כשביל. בנוסף לכל זה, דברים רחוקים הופכים להיות קטנים יותר. ישנם גם רמזים של טקסטורה – דברים רחוקים ייראו צפופים יותר במרחק (כמו עצים ביער או בלטות על הרצפה). בנוסף – חוסר רציפות בטקסטורה מעיד על שינוי מסוים בשטח – פנייה או פער.

ג.        הצללה – נניח שיש אור למעלה (כמו שדיברנו קצת) ולכן עיגול אחד ייראה שקוע ועיגול אחר ייראה קמור. היבט אחר שקשור בהצללה – בהתאם לכמות הצל שאובייקט יטיל על הרקע שמאחורי, נניח עד כמה הוא רחוק מהרקע שלו (אפילו שהאובייקט עצמו לא יהיה שונה כלל).

ד.      תנאים אטמוספריים (aerial perspective) – ככל שמסתכלים יותר לעומק, רואים פחות ופחות טוב, בגלל שהאוויר מפריע לראייה לרחוק. הדברים נראים יותר דהויים במרחק. זה יכול להביא לטעויות משמעותיות בהערכת מרחקים בסביבות חדשות.

ה.      Visual angle – הסקה מגודל של אובייקט מוכר לגבי מרחקו מאיתנו. יש קשר בין גודל אובייקטים למרחקם. שני אובייקטים, קרוב קטן ורחוק גדול ייצרו אותו גירוי על הרשתית. איך נבדיל ביניהם? נוכל לעשות זאת רק אם נדע להעריך את המרחק. את זה ניתן לעשות רק באמצעות חישוב של עומק. ניסוי הראה שגם ידע מוקדם על ההבדל בגדלים/מרחקים בין שני אובייקטים שמטילים את אותה תמונה על הרשתית לא מסייעת למנוע בלבול. פשוט מאד לייצר הטעיות אופטיות בעזרת משחק עם גדלים של אובייקטים בסביבה. בהקשר לגדלים, יש לציין שילדים מתקשים לעיתים לקשור בין תפיסה של אובייקטים לשימוש בהם. בעקבות חוסר הלימה, בגיל צעיר, בין המסלול הונטראלי והדורסאלי, ילדים יכולים לנסות להיכנס לאוטו שהם יכולים להחזיק ביד.

תפיסת עומק הוא לא דבר נתון – אין עומק "בעולם" ואז רואים אותו, אלא אנחנו רואים אותו רק באמצעות הרמזים שלנו. תפיסה היא דבר קונסטרוקטיבי, היסקי – אנחנו מסיקים על העולם באמצעות רמזים: אין לנו נתון של "עומק". בנוסף, תפיסת עומק היא לא רק כדי להעריך מרחק ביננו לאחרים – אלא משמשת אותנו לדברים רבים חשובים נוספים. אחד מהם – הוא התפיסה שלנו של גדלים בעולם. לכאורה – אין קשר בין מרחק וגודל. תיאורטית – הם יכולים להיות מובדלים לגמרי ושונים. עם זאת, בגלל הדרך בה אנחנו תופסים ויזואלית, בגלל תכונות של גאומטריה אופטית, הדברים האלו אינם מובחנים בראייה שלנו. אם יש אובייקט קרוב קטן, הוא ייראה בדיוק כמו אובייקט גדול רחוק על גבי כל רשתית. אם לא היתה אינפורמציה נוספת, לא היינו יודעים להפריד ביניהם. לשמחתנו הרבה – אנחנו כן יודעים לתפוס עומק. לכן – אנחנו יכולים לעשות היסק ולמצוא את הגדלים והמרחקים (זה נקרא size constancy). כשמדברים על גודל ברשתית – בעצם מדברים על זווית ויזואלית על הרשתית. איך העומק משפיע על הערכת הגודל?

למשל, באמצעות פרספקטיבה לינארית – כשמשהו נתפס כרחוק יותר בגלל פרספקטיבה, נסיק ששני אובייקטים שהזווית הויזואלית שלהם זהה, שונים בגודלם. הרחוק נראה גדול יותר. גם אם נהיה מודעים לעניין – זה עדיין ייראה לנו שונה.

ב-1941 בדקו הולוויי ובורינג את השפעת המרחק על הערכת גודל. לקחו שני גירויים שונים בגודלם – לפעמים עם רמזי מרחק ולפעמים עם פחות. במקרה הקיצוני – שני הגירויים היו "בחלל", ואת כל השאר לא ראו – אפס רמזים ויזואליים של עומק. המניפולציה הייתה רק ברמזי המרחק. מנקודת המבט של זווית ויזואלית, הגודל שהושלך לרשתית היה זהה – אבל היו יותר ופחות רמזי מרחק. אם היינו שופטים רק לפי זווית ויזואלית – היה שיפוט קבוע יחסית, אבל בארבעה מצבים שונים – הייתה הערכת מרחק שונה. ככל שמקטינים את רמזי המרחק, שיפוט הגודל היה הרבה פחות טוב. כשאין רמזים בכלל – שופטים רק לפי הגודל ברשתית. לכן – זוהי מערכת אדאטיבית, כל רמז עוזר. מה אם הרמזים סותרים? הם גורעים זה מזה. יותר מכך – עומק יכול גם לגרוע מאיכות התפיסה בכלל. למשל – אם נראה פרצוף שפסים ממנו מוסתרים, נוכל לזהות אותו ללא בעיה... אבל אם נראה את אותם פסים שנותרו מהפרצוף כבולטים תלת מימדית על פני רקע, נתקשה יותר לזהות את הפנים (כי אנחנו רגילים יותר להסתרה).

חדר איימז – חדר שמסודר כך שהפרספקטיבה "תבלבל" – אנשים בגודל דומה נראים בגבהים שונים בגלל מבנה החדר, רמזי פרספקטיבה מטעים לחלוטין. יש שני סוגים של חדרים כאלו – חדרים שבהם התפיסה של אובייקטים זהים היא שחלקם קטנים יותר עקב רמזי מרחק מטעים; וחדרים שבהם שני אובייקטים שגודלם שונה נתפסים כדומים עקב רמזי מרחב מטעים.

נדבר קצת על אסטרונומיה – הגודל הרטינלי של השמש הוא כחצי מעלה – וכך גם של הירח, שנמצא רחוק יותר. הירח מסתובב בשמיים, ומרחקו האבסולוטי מכדור הארץ לא משתנה וגם הזווית הויזואלית לא משתנה. עם זאת, הירח, בליל ירח מלא, נראה באופק כמאד גדול לעומת איך שהוא נראה בזנית. יש הפרש של כ-30-40%. זו נקראת "אשליית הירח". ההפרשים האלו אשלייתיים – הם לא באמת קורים. זה בדיוק כמו חדר איימז: בזנית אין רמזי מרחק כמעט. באופק – יש רמזי מרחק של פרספקטיבה. למעשה – אין לנו רמזי מרחק באף אחד מהשניים, אבל התפיסה היחסית היא שהירח רחוק יותר באופק מאשר באמצע השמיים. לכן – אנחנו מניחים שהוא גדול יותר. כשאין שום רמז – אנחנו מניחים גודל מסוים, וככל שיש יותר רמזים אנחנו מניחים שהוא גדול יותר בהתאם לכמות הרמזים.

האשליות הויזואליות חוזרות ונישנות, ולכן כנראה מעידות על משהו עקרוני.

ישנן אשליות נוספות הקשורות במצב הזה:

                   נתפס כקצר                                     נתפס כארוך

אשלית מולר-לאייר – למה אנחנו רואים את החצים הפונים החוצה כקצרים יותר? אחת התיאוריות המובילות היא שזה נראה כמו פרספקטיבה שנקבעת לפי פינה של שני קירות. כשיש בפינה קו עם חצים יוצאים בקצהו, נניח שזה פינה שפונה אלינו, קרובה אלינו יחסית לקירות. וההיפך גם נכון. לכן – נניח, כמו במציאות, בגלל פרספקטיבה, שהפינה שקרובה אלינו יותר גדול מזו שרחוקה מאיתנו.

לא כולם מסכימים שזה קשור לרמזי עומק ולא לדברים אחרים. ישנן אשליות יותר מורכות, שאין היום הסכמה באשר לסיבה להן. גם אם האינטרפטציה נכונה וגם אם לאו – יחד עם ההסבר של המערכת התפיסתית בכללותה, חייב לבוא הסבר של האשליות הללו – שכיום אין להן הסבר טוב. אשליה נוספת – כשיודעים שמשהו מסוים אמור להיות גדול יותר ממשהו אחר (למשל מטבע שבדרך כלל יותר גדול), זה משפיע על תפיסת הגודל שלנו והמרחק שלנו. למשל – אם אנחנו יודעים שמטבע אמור להיות גדול יותר אך נראה באותו גודל כמו מטבע קטן יותר, נניח שהוא רחוק יותר. עם זאת, אשר לא מחשיב את זה כאפקט משמעותי.

נתנו לתינוקות לזחול על משטח זכוכית, כשמתחת למשטח יש רצפה, בנגמרת בשלב כלשהו בתהום. ניתן היה לחשוב שיש שם עומק ושתהיה נפילה. מבחינת מרחק – נראה שיש ירידה, למרות שאין כזו בפועל בגלל הזכוכית. התינוקות עצרו רגע לפני ה"נפילה". זה אומר שאם תפיסת העומק לא מולדת, היא מתפתחת בגיל מאד צעיר.

לתנועה יש תרומה משמעותית לגבי תפיסת הגדלים שלנו. כשאנחנו נוסעים, הדברים נתפסים כזזים במהירות שונה זה מזה בהתאם למרחק מאיתנו. אם נתמקד בנקודה כלשהי, דברים קרובים יותר ממנה ייראו לנו כזזים נגד כיוון התנועה, אבל דברים מאחוריה ייראו כזזים לפי כיוון התנועה (כי הם נתפסים כנעים לאט יותר נגד כיוון התנועה, ולכן יחסית לאובייקט המיקוד, שנע מהר יותר נגד הכיוון, זה נראה כאילו הם "מתקדמים איתנו"). זה נקרא Motion Parallex. אפשר לתפוס  מרחק גם רק מתזוזת הראש. בנוסף – התזוזה גם מסייעת לאבחנה בין פרטים במרחקים שונים. קשה יותר להפריד בין עלים שונים בעץ דומם מאשר בין עלים שונים המתנופפים ברוח, כי הם מתנופפים מעט שונה. המח מסיק תלת מימד מתנועה, למשל, בטלוויזיה, במחשב ובקולנוע. למעשה – אנחנו כל כך טובים בראייה תלת מימדית בעזרת תנועה, שזה כמעט ברמה של תלת מימד מסטריאוסקופיה. למעשה, הזזת עין אחת במרחק הזהה למרחק בין שתי העיניים ייצר, למעשה, תלת מימד זהה לסטריאוסקופיה. בספר מפורטים עשרות ניסויים משעממים בנושא. אז למה בכלל צריך סטראוסקופיה? למה לא לשים את העיניים בצידי הראש? כי טורפים לא רוצים להזיז את הראש, אלא לראות תלת מימד בלי להרתיע את הטרף.

תפיסת     ת     נ        ו            ע                    ה

תנועה היא שינוי על פני זמן (Spatial Temporal) – דבר שקורה כל הזמן. תנועה היא יחסית על פני מרחב זמן קצר. תנועה מראה את ההבדל ביננו לבין מצלמה. כשנזיז מצלמה תוך כדי צילום – נראה טשטוש. העין לא רואה טשטוש. מנקודת מבט חישובית – זו אחת התופעות הכי מאתגרות. מה צריך לקרות כדי שהעולם שזז על פני הרשתית נתפס כקבוע? תופעה נוספת שמפרידה בין מצלמה לתנועה – אם מצלמה עומדת במקום, היא תמיד תראה את אותה תמונה (אם הרקע לא זז). לעומת זאת בני אדם, אם יסתכלו על נקודה אחת מוקפת "לכלוך", המסביב ייעלם אחרי כמה שניות.

אם הסביבה לא תשתנה לאורך זמן, זה ייעלם מהמערכת. העיניים זזות תנועות קטנות כל הזמן (לא סאקאדות גדולות יותר), עושות Refresh. בלי ה"Refresh", הדברים היו נעלמים לנו. המערכת כל הזמן מחשבת שינויים – מה השתנה ברשתית. זה דורש חישוביות גבוהה. למערכת שלנו יש דרך לגלות structure from motion – זיהוי של אובייקט רק כשהוא זז. משתמשים בתנועה רק כדי לזהות את האובייקט. אחת הדוגמאות המובהקות של SFM הוא תנועה ביולוגית – שבה נעסוק בהמשך. לא עשינו הבחנה בין תנועה אובייקטיבית של אובייקט לבין תנועה של האישון – תנועת אובייקט קבוע על הרשתית.

אנשים עם בעיות בתפיסת תנועה יכולים לזהות אובייקטים, אך לא מבינים את התנועה שלהם, לא יודעים לאמוד מהירות, לא יודעים מתי להפסיק לשפוך מים לתוך כוס וכד'. זה קורה במקרים נדירים.

גם תאונות רכבות בארה"ב קורות בעיקר בגלל בעיות בתפיסת מהירות. בגלל שאנשים נוטים לחשוב שקטר גדול הוא גם איטי (בגלל גודלו – תפיסה נפוצה שנכונה גם לאובייקטים גדולים אחר והוכח בניסויים), הם מאמינים שהם יכולים לחצות את הפסים. כך למשל, גם מטוסים גדולים נראים איטיים יותר מקטנים. בנימה אופטימית יותר, ניתן לנצל את תפיסת התנועה להפחתת מהירות לקראת צמתים. אם נצייר פסים בהפרשים קבועים לאורך כביש מסוים, אחד כל כמה מאות מטרים, ולקראת הצומת נצמצם את הרווחים באופן הדרגתי – נהגים יחשבו שהם מהירים מדי ויאטו לקראת הצומת. זה הוכח בכמה צמתים כדרך מוצלחת לצמצם תאונות.

איך באופן בסיסי המערכת תופסת תנועה? איך מזהים נקודה שזזה? תאי העצב לא זזים. יש מודל של רייכארט: נניח שיש תאי עצב A ו-B. כדי לתפוס תנועה, שני תאי העצב צריכים לשלוח פלט לתא שלישי – שתפקידו אך ורק לחבר את שני הקלטים ולזהות תנועה. השדה הרצפטיבי של A ו-B מופרדים זה מזה במקצת. אם יש נקודה שזזה בין אחד לשני, בין השדה של A לשל B, A יופעל ומיד לאחריו B יופעל. התאים האלו לא עוסקים בתנועה. אבל אם נסדר כך שתא B שולח את הפלט בעיכוב מסוים יחסית ל-A – תנועה תגרום לפוטנציאל פעולה ב-C בעקבות הכניסה של המידע משני התאים בו זמנית. התא מעדיף תנועה במהירות ספציפית בכיוון מסוים. שילוב אחר יכול להיות כך ש-A מעוכב – ולכן הכיוון יהיה הפוך. התאים לא יודעים שמדובר באותו גירוי, הם "בורג קטן במערכת". מפרידים בין תנועה שקשורה בתזוזה של תאורה במרחב (תנועה מסדר ראשון) ותנועה שקשורה בשינוי בטקסטורה ורמזים אחרים – כמו גלים בים או דשא ברוח (תנועה מסדר שני) – אך שניהם מתבססים על אותו עקרון.

בקורטקס הויזואלי יש מספר מצומצם יחסית של תאים רגישים לתנועה. אזור אחר – 5V, MT – מלא בתאים שמגיבים לתנועה בכיוון מסוים. המודל מוגבל – לא תמיד הוא יתפוס דברים נכונים. הוא תלוי ב:

א.      תזמון (מרווח זמנים של 50-150 מילישניות): בטלוויזיה – אנחנו רואים תנועה מדומה (apparent motion) – יש פריימים קבועים שאנחנו תופסים כתנועה. מרווח הזמנים מזהה את התחלופה כתנועה. מרווחי הזמנים מספיקים (כ-50 מילישניות בין פריים ופריים). אסור שהשינויים יהיו תכופים מדי או מרוחקים מדי – כי אז זה לא ייתפס כתנועה.

ב.      קרבה: היינו יכולים לבנות מערכת תפיסתית שבה קרבה בין ההבזקים השונים שיתיחסו בסוף כתנועה יכולה להיות פחות משמעותית, וזה היה מבלבל.

ג.       

דמיון: תכונה מוגבלת. איך המח יודע שמה שהיה בפריים אחד בטלוויזיה הוא האובייקט שמופיע בפריים הבא. איך המח עושה את זה למאות אובייקטים? זה נקרא the correspondence problem. אותה בעיה הופיעה גם בראיית תלת מימד. העניין הופך להיות מורכב יותר במידה ויש יותר מאופציה אחת סבירה לעשות את ההסקה הזו. דוגמא טובה לבעיה זו היא בסיבוב גלגל – בגלל שהוא סימטרי, איך נדע לאיזה כיוון הוא מסתובב – עם כיוון השעון או נגדו?  

איך מזהים? דרך אחת לעשות את זה, למרות שהיא מוגבלת, היא לבדוק דמיון ולהניח שהוא מעיד על העובדה שהאובייקטים זהים וזזו – הנחה שבאופן כללי בטבע היא נכונה ולכן היא משמשת אותנו במקרים רבים. באמת רואים שכשמשנים צבע של אובייקטים, לא מזהים תנועה. אבל זה מוגבל – יש מקרים שבהם נתפוס תנועה גם כשהצורה והצבע ישתנו. יש לזה גם ערך ביולוגי – במציאות דברים משתנים בצבעם וצורתם כל הזמן. בספר מתארים ניסוי שבו הראו ברצף מהיר שני ציורים אדם שמותח את כף ידו ומפנה אותה לכיווננו, כשכף היד מוצגת בזווית שונה בכל ציור. למרות שהזוויות מאד קרובות זו לזו – אי אפשר להגיע מאחת לשניה. האחת מראה מצב שבו כף היד מסובבת באופן מרבי נגד כיוון השעון והשניה – עם כיוון השעון. כדי לעבור ממצב אחד לשני, אדם צריך לסובב את היד כ-300 מעלות, לא 60 מעלות. בגלל שלא ניתן לעבור מזווית אחת לשניה באופן ביולוגי (צריך לסובב את היד), כשהתמונות הוצגו בהפרש גדול (יחסית) התנועה שנתפסה היא של 300 מעלות. אך כשהציגו אותן ברצף מהיר – דווקא זיהו תנועה לא ביולוגית, של 60 מעלות. כשהזמנים קצרים, המערכת מוותרת על הערכים הביולוגיים.

ב-1V, מתחילים לראות תנועה בפעם הראשונה. משם – העיבוד נעשה ב-MT, אזור מרכזי בעיבוד התנועה. בזמנו, עדיין לא הראו באופן ישיר את האופן שבו התאים האלו פועלים לתפיסה של התנועה. סדרת ניסויים השתמשה בגירויים משלושה סוגים: קבוצת נקודות שבה יש המון נקודות אור שזזות לאותו כיוון, קבוצה שבה יש נקודות אור שזזות באופן רנדומלי לגמרי (חוסר קורלציה) וקבוצה עם מצב ביניים – 50% לאותו כיוון, 50% רנדומלי. במצב הביניים – לאנשים קל מאד לראות את התנועה המשותפת של 50% מנקודות האור. אם נוריד את הקורלציה באופן הדרגתי, ניתן לבדוק אם אנשים תופסים או לא שיש קורלציה (שואלים אותם – מה הכיוון של התנועה המשותפת?). מסתבר שצריך קורלציה די מינימלית: 5-3%, וכבר מזהים את זה. לא רק שאנחנו תופסים את הדבר הזה, אלא כשבודקים במקביל את התאים ב-MT, יש תאים שמגיבים כשיש קורלציה לכיוון מסוים. אפילו בקורלציה נמוכה – התאים לא מגיבים לתנועה בכלל, אלא לתנועה מאוחדת לכיוון מסוים בתוך בליל של כיוונים. התאים האלו פעילים רק בקורלציה – לא בהפעלה סתמית של נקודות לכיוון מסוים. כשבדקו קופים עם פגיעה ב-MT, הם זיהו את התנועה רק בכ-50% קורלציה. המחשבה כיום היא שתאים בכיוונים שונים עושים זה לזה אקסטציה – ולכן אם יש כיוון אחד משותף אפילו בקורלציה נמוכה, הוא יגבר על האחרים. זה גם מסביר למה, למשל, אנחנו נוטים לייחס חשיבות רבה לכיוונים גלובליים, משותפים, יותר מלכיוונים של הפרטים. למשל – אם יש רוח, העץ כולו ייטה לכיוון מסוים, למרות שכל עלה וענף יזוז קצת אחרת. התפיסה תהיה של המשותף, לא של היוצא דופן. זה נקרא Global Motion. כך גם אנו משייכים אובייקטים שונים כאובייקט אחד – לפי תנועתם יחד (מנגד – אנחנו גם מפרידים אובייקטים הנעים אחרת).

הניסויים ניצלו עוד דבר שקיים ב-MT – ב-MT יש סידור טורי כמו ב-1V. לכל טור יש העדפה עמודות שמגיבות לכיוונים שונים של תנועה. ניתן להפעיל את תאי העצב בכיוון מסוים (זאת – בגלל שהסידור מאד נוח ומסודר). הניסויים ניצלו את היכולת הזו – וגירו טור בכיוון מסוים. הדבר הראשון שהם הראו היה שכאשר יש תנועה מסודרת של נקודות, קורלציה לכיוון מסוים, גם נמוכה, ואנחנו מפעילים באופן סלקטיבי תאים שהם בכיוון קצת שונה ממנו (לא ניסו 180 מעלות כנראה, לא ברור מה קורה במקרה זה) – אפשר לראות שהקוף משנה את השיפוט של התנועה לכיוון התאים שהופעלו חיצונית באמצעות אלקטרודות. הקוף כתופס משתמש באקטיבציה של התאים האלו כדי לשפוט תנועה. הפעלה של תאים גורמת לתפיסה באופן ישיר. אם עושים את האקטיבציה הזו לקוף כשאין תנועה, שום דבר לא זז – הקוף לא תופס תנועה. אם יש תנועה רנדומלית ואנחנו מפעילים את אחד התאים – הוא יחשוב שהתנועה קורלטיבית לכיוון הנ"ל. כלומר – זה לא קשר שלם, אלא חלק ממערך הרבה יותר מורכב.

בבני אדם – עושים TMS – סטימולציה מגנטית של המח. אפשר לעשות רק סטימולציה של פני השטח של הקורטקס. לשמחתנו, ל-1V ול-MT אפשר להגיע. בניסוי גילו ש-MT הוא לא האזור היחיד שתופס תנועה. חוקרים יצרו מצב של סטימולציה "רכה" מאד לאזור של MT. הסטימולציה היא כזו שהיא לא באמת משפיעה על התפיסה. זה מתחת לסף. זמן קצר לאחר הגירוי ב-MT שלא הפעילה תפיסה של תנועה, עשו סטימולציה של 1V. בשלב הזה ראו שהייתה תפיסה של תנועה, למרות שבמח, בדרך כלל הסטימולציות מתחילות ב-1V וממשיכות ל-MT (ולא להיפך). אפשר לראות כאן, שהתפיסה של תנועה מושפעת מהפעלה של שלב מוקדם יותר בזמן מאוחר יותר. זו תופעה מוזרה – האזור המתקדם יותר מופעל לפני ה-1V. על מה זה מצביע? על כך שהמערכת התפיסתית של התנועה לא רק מתקדמת קדימה, אלא גם שולחים פידבקים אחורה, שגורמים לאזורים המתקדמים לפעול. נוצר פה "פידבק מלאכותי". זה מדגיש את המשחק המשותף של אזורים שונים שמשתתפים בתנועה. יש מעגליות ומנגנוני פידבק וקישוריות.

מלבד ה-MT, יש אזורים אחרים הקשורים לתפיסת תנועה. אזור MST (המחולק לדורסאלי ולטראלי – MSTd, MSTl) כולל נוירונים בעלי שדה רצפטיבי גדול והוא עוסק בתנועה מורכבת יותר מתנועה קווית – תנועה במאפיינים מורכבים, רוטציה, הרחבה וכיווץ וכד'. תאים אלו מקבלים מידע מהרבה נוירונים שכל אחד מהם רגיש לתנועה קווית בכיוון מסוים. למשל – נוירון MST של רוטציה יקבל מידע מהמון נוירונים עם כיוונים שונים על היקף המעגל, שמשלימים יחד תנועה סיבובית. היבטים אלו עוזרים ב-optic flow שנדבר עליו בהמשך.

Motion After Effect – אם נסתכל על מפל כמה דקות, ואז נזיז את מבטנו לסלע ליד – נראה שהטקסטורה שלו תיראה זורמת למטה. זה After Effect. כתוצאה מאדפטציה לתנועה מסוימת, נראה במקומות אחרים תנועה לכיוון ההפוך. אין הבדל בין ה-After Effect הזה לזה של הצבע. ממה זה נוצר? אופציה אחת – תאים מתעייפים אחרי שימוש רב ואז הם לא עובדים כמו בד"כ. כשהם עובדים פחות – זה נראה כאילו יש תנועה הפוכה. תיאוריה אחרת – זה מעיד על עבודה משותפת של הרבה תאים. בכל דבר שאנחנו רואים יש תאים מרכזיים שפעילים, אבל גם אחרים סמוכים משתתפים במידה מסוימת, חלשה יותר. כשהראשונים מפסיקים, השניים ממשיכים עוד מעט לעבוד וזה יוצר הטיה הפוכה. מחקרים הראו קשר ישיר בין תופעה זו לבין פעילות תאי ה-MT. כאשר אנו חווים תנועה שלא קיימת, שהולכת ודועכת עם הזמן, ה-MT פעילים באופן דועך גם כן. בנוסף – כשמראים לאנשים תנועה בכיוון מסוים ואז מבקשים מהם לאמוד את כיוון התנועה של נקודות אחרות – הם ישגו בגלל פעילות היתר בתאי ה-MT הלא נכונים. זה כמו הפעלה חיצונית "טבעית" על תפיסת האוריינטציה.

Corollary Discharge – כשאנחנו מסיתים את העיניים לכיוון כזה או אחר, אנחנו לא חווים תנועה. מנקודת מבט של הסטימולציה על הרשתית, אין הבדל בין הזזת אובייקט להזזת העין. עם זאת, ברור שיש יכולת להפריד בין השניים. יש שתי אפשרויות: יש ידע על ההפעלה של שרירי העין; או שלא מסתכלים על פעולת השרירים, אלא על הפקודה להפעלת השריר. יש הבדל בין השניים וניתן להבחין ביניהם. אם נזיז את העין באמצעות הזזה ידנית של גלגל העין לשמאל, זה ייתפס כאילו העולם זז ימינה (בגלל שהתמונה על הרשתית היא עכשיו של אזור שמאלי יותר). בכך – מפעילים את שרירי העין, אך לא את מנגנוני השליטה. כלומר – מה שחשוב זה מנגנוני השליטה. אפשרות אחרת – שימוש בסם קורארה שבו שרירי העין משותקים, אבל המח לא. במקרה כזה – ברגע שמנסים להזיז את העין ימינה יש פקודה של תנועה. מבחינת המערכת התפיסתית, העין אמורה לראות עכשיו אזורים יותר ימניים. בגלל שהיא רואה את אותה התמונה למרות התנועה, היא מניחה שהאובייקטים זזים איתה ימינה. כדי להבין את החוויה התפיסתית, צריך לחסר את כיוון תנועת התמונה על הרשתית מכיוון הפקודה לתנועה. למשל – במצב תקין פוקדים על העין לזוז ימינה (1+) והתמונה של העולם זזה ימינה (1+) על הרשתית (למעשה שמאלה, כי הכל הפוך – אבל זה לא העניין כרגע). לכן – התפיסה תהיה שהאובייקטים לא נעים (1-1=0). אבל – במצב בו מזיזים את העין ידנית ימינה (1+), ללא פקודה (0), התמונה על הרשתית זזה שמאלה. לכן, התחושה תהיה שכנראה שהאובייקטים הללו זזים שמאלה (1-=0-1). מנגד, אם יש פקודה לעין לנוע ימינה (1+) ואין תנועה של העין (0), נתפוס את זה כאילו האובייקטים זזים יחד עם העין ימינה (1=1-0).

Biological Motion – ליצורים חיים יש מאפייני תנועה מסוימת שמסייעים לנו לזהות באמצעות את היצור. אם נראה תנועה ביער – זה יכול להיות רוח, או ארנבת. נדע להפריד בין השניים בעזרת ההיכרות עם מאפייני התנועה הביולוגיים. אם נראה תמונות של נקודות סתם כך, לא נזהה כלום. אבל – אם נראה את זה בתנועה, ניתן לראות שהאורות האלו מאפיינים אדם שנע בצורה מסוימת. לתנועה ביולוגית יש תכונות מסוימות שאנחנו מכירים, ותנועת האורות משויכת לתנועה הביולוגית. בשניה שבה התנועה נעצרת – האדם נעלם ורואים רק נקודות. את האורות שמו על מפרקי האנשים. תופעה מעניינת נוספת – קל לראות אם מי שהולך הוא זכר או נקבה. מסתבר שמרכז הכובד של התנועה של נשים נמצא גבוה יותר משל גברים. כששניהם הולכים, יש הרגשה של תנועה אחרת – ואנחנו יודעים את זה גם באופן לא מודע. בנוסף – ניתן לזהות חברים לפי האופן בו האורות שעליהם זזים. גם חיות ותינוקות יודעים לזהות תנועה ביולוגית – ונראה שזהו תהליך בסיסי כמו זיהוי של כל תנועה, ולא תהליך מורכב שמצריך ניתוח מחשבתי הסקתי. תינוקות אפילו מעדיפים תנועה ביולוגית על תנועה אחרת. ממצא נוסף – זיהוי התמונה לא נפגם עם הגיל. אזור במח, הנמצא בין האונה הטמפורלית לפריאטלית (נקרא STS), נמצא קשור לתנועה ביולוגית (ולא לאף תנועה אחרת). ישנם גם אזורים אחרים הקשורים בתנועה הביולוגית, כמו למשל נוירונים הקשורים בפעילות מוטורית (Mirror Neurons).

יש מצבים בהם אם נראה שתי תמונות רצופות בקצב מהיר מאד, זה ייראה לנו – באופן לא טבעי – כאילו קורים דברים לא טבעיים. למשל – אם נראה שתי תמונות רצופות, שביניהם תנועה לא סבירה (ראה מצגת), באופן מהיר מאד – זה יייראה לא טבעי (כאילו היד עוברת דרך הגוף). מנגד, אם התמונות יתחלפו בקצב איטי – נשלים את התמונות באמצעות תנועה ביולוגית.

Flow Patterns – כל הזמן יש לנו שינויים, התרחבויות של הסביבה. כשאנחנו מתקרבים למשהו – שטחו ברשתית גדל ומתרחב, ונחשפים חלקים שהיו מוסתרים. יש תנועה קבועה של אובייקטים – אבל אנחנו לא חווים אותה כתנועה. דברים זזים על הרשתית. מסתבר שדבר זה מרכזי בצורה שבה אנחנו מסתובבים בעולם. התפיסה הקלאסית לא התייחסה לאופן בו אנחנו הולכים. כשמתקרבים למשהו – הדברים מסביבי נעים אלי במהירות, והדברים הרחוקים יותר זזים יותר לאט. זו המקבילה התנועתית של פרספקטיבה לינארית. המח שלנו ער לדברים האלו ומסיק מזה באיזה מהירות אנחנו מתקרבים ולאן. לא לגמרי ברור איך חלק זה נעשה. מניפולציה של דברים כאלה יוצרת תפיסה מוטעית של התנועה והמהירות שלה.

תנועות אישונים:

סאקאדות – "קפיצות" של העיניים לאזור אחר, במטרה לתפוס אזור מעניין בפוביאה. זה לוקח כעשירית שניה והאישון זז במהירות של כ-20 ס"מ לשניה. כפי שכבר אמרנו, בראייה אנחנו עושים סאקאדות מספר פעמים בשניה. אם ננסה לראות את תנועות האישונים בסאקאדות במראה, לא נצליח. נראה קפיצה ממיקום אחד לשני. ייתכן שזה בגלל שהן מהירות מדי – ולכן לא נתפוס זאת, אך נראה שזה לא המצב. כנראה שה-Direction Selective Neurons אינם פעילים ("מושתקים") במהלך סאקאדות.

Pursuit Eye Movements – כדי לעקוב אחר אובייקט המח משתמש במידע אודות המהירות והכיוון שלו (שמגיע מסנסורים מוטוריים) ומידע אודות הציפייה לתנועות עתידיות. תנועות האישונים משתנות כל הזמן. ככל שהמהירות של האובייקט נמוכה יותר, כך העקיבה תהיה מדויקת יותר והאובייקט יישאר בפוביאה. אחרת – נאבד אותו ו"נקפוץ" למצוא אותו. שחקני בייסבול, למשל, לא "שומרים את העיניים על הכדור" המהיר, אלא מקפיצים אותן בסאקאדה לנקודת המפגש העתידית שלו עם המחבט שלהם.

עד כמה בני אדם יודעים להבחין בהבהובים? הגבול (Critical Flicker Frequency) הוא כ-60 הרץ – וזה הקצב בו פועלות טלוויזיות למשל. בקצב נמוך מזה, לא נראה תמונה רציפה אלא הבהוב. בקצב גבוה יותר – נראה תמונה יותר ויותר רציפה. בפריפריה אנחנו יותר רגישים לפליקרים – ולכן יכול להיות שאור מרצד יפריע לנו בפריפריה אך לא בפוביאה.

סיכום - עקרונות הראייה

המערכת התפיסתית היא קונסטרוקטיבית. אין לה קשר עם המציאות, אלא רק באמצעות גורמי תיווך. לכן, בהינתן העובדה שהאדם שבוי של המערכות החישוביות שלו, בסיטואציות מסוימות הסקת המסקנות תהיה שגויה. עצם העובדה שיש אשליות – היא תימוכין שהמערכת היא קונסטרוקטיבית. האשליות עוזרות לנו להבין את האופן בו פועלת המערכת.

המערכת התפיסתית עובדת בעיקר על הבדלים. החל משלב תאי הגנגליון, אנחנו רואים הפרדה בין הבדלים ולא כמויות או עוצמות. למה? אין מגע עם העולם האמיתי, אין לי מידע עליו, ולכן אני מעדיף להסתמך על הבדלים.

המערכת הויזואלית תלויה על שרשרת שלמה של חישובים. הדוגמא הכי טובה – צבע. התכונות הטריכרומטיות של cones הן ההתחלה. בהמשך – הצבעים המנוגדים. כבסוף התהליך "רואים" צבע – זה דומה הרבה יותר לתהליכים המתקדמים, וכמעט שלא לתהליכים הראשונים. אבל למרות זאת, המערכת התפיסתית עובדת כמו אבולוציה – נדבך על גבי נדבך... כולם משפיעים. למשל – פסי וון הם כנראה קשורים לגנגליונים, בתחילת התהליך. גם color deficiency היא פגיעה בשלב מוקדם שפוגע בכל התהליך.

המערכת התפיסתית היא יחסית פריפראלית, שקל יותר להבין מבחינה פיזיולוגית. ראינו היום איך תאים ב-MT קשורים באופן די ישיר לתפיסה והתנהגות. עוד דבר שקיים במערכת התפיסתית הוא הצימוד הדי גבוה בין מבנה המערכת הפיזיולוגית להתנהגות.

שני דברים אחרונים:

א.      ב-15-20 השנים האחרונות, מחקר התפיסה עבר פאזה. עד אז, חשבו על זה כעניין מודע בעיקרו. עם זאת, היום מבינים שתפיסה מתחלקת לשני חלקים שונים זה מזה – הדורסאלי והונטראלי. מה שבדרך כלל חשבו על התפיסה קשור לונטראלי. אבל יש עוד היבטים – האינטראקציה עם העולם, התפיסה Online וההשפעה שלה על הפעילות שלנו. המערכת הדורסאלי היא מערכת לא מודעת, אבל קשורה לתפיסה ופעולה.

ב.      המערכת הויזואלית מורכבת. בשיעורים הראשונים בנינו את התשתיות של מערכת הראייה, בהמשך – דיברנו על מערכות החישוב הנפרדות ועל זיהוי האובייקטים – שמתבסס על החישובים האחרים.

כל התאים בגוף מוקפים בקרום התא – הממברנה של התא, שמשמש כגבול התא. היא מורכבת מחומצות שומניות, והיא דו-שכבתית – כל שכבה מכילה מעין "ראשים" קטנים ולהם "שני זנבות". הן מסתדרות כך שחלקן החיצוני יכול לבוא במגע עם הנוזל שמחוץ ובתוך התא, והחלק האמצעי לא מתערבב במים, ודבר זה הוא שתוחם את הצד הפנימי והחיצוני של התא. בתוך שכבת הממברנה מצויות מולקולות נוספות, בעיקר חלבוניות, ה"צפות" בתוך הממברנה: קולטנים, רצפטורים, שתפקידם לחוש ולקלוט אותות כימיים המצויים מחוץ לתא ולהעביר אינפורמציה עליהם לתוך התא. סוג נוסף של חלבונים בממברנה הם תעלות הנמצאות בתוך הממברנה המאפשרות מעבר של חומרים מחוץ לתא פנימה ומתוכו החוצה. העברה פעילה – צורכת אנרגיה, העברה סבילה – לא צורכת אנרגיה. יש ממברנה גם בתוך התא, באברונים השונים.

בתוך התא יש את הגרעין וכן אברונים אחרים כמו הגרעינון, שאחראי לייצר את הריבוזומים. כל אינטראקציה מגיעה אל גרעין התא, שמוקף גם הוא בשתי שכבות ממברנה שביניהן יש חורים (pores) שמאפשרים מעבר של מולקולות פנימה והחוצה מהגרעין – אין מעבר לחומר שאינו מוּרשה. בתוך התא האיבר התוך-תאי המוגדר ביותר הוא גרעין התא, בו נמצא החומר התורשתי-הגנטי, המאורגן בכרומוזומים. למעשה הכרומוזומים הן שרשראות ארוכות מאוד של חומר הקרוי DNA, שהוא החומר הגנטי. חלקים שלו, בסליל כפול (double-helix) של ארבע יחידות שונות (נוקליאוטידים), מהווים גנים, כאשר הגן הוא תבנית המאפשרת סינתזה, ייצור, של חלבון. ההבדל בין הגנים השונים והיצורים השונים הוא ברצף של הנוקליאוטידים. הנוקליאוטידים מתחלקים לארבעה סוגים: A שמתחבר תמיד ל-T, ו-C שמתחבר תמיד ל-G. אם השרשרת הכפולה נפתחת, היא יכולה להכפיל את עצמה בעזרת מילוי ה"פצע" בנוקליאוטידים חופשיים שנמצאים באזור. כך התא מתחלק. כשיש צורך בשכפול של מקטע אחד של ה-DNA (כלומר – של גן אחד), יתפצל הסליל הכפול ויושלם בהתאם. החצי שהתפצל ולא הושלם ייקרא RNA. תהליך השכפול נקרא שעתוק (transcription). שרשרת ה-RNA ששוכפלה יכולה לצאת מהגרעין (אך לא מהתא), אל הציטופלזמה ונקראת mRNA, או RNA שליח. ב-RNA במקום T יש U. תפקיד הגנים בתא – להוות תבנית לבניין של חלבונים. הקוד הגנטי – רצף של שלושה נוקליאוטידים (שנקרא קודון) מהווים קוד לחומצה אמינית מסוימת, שמהווה תבנית לייצור של חלק מהחלבון (שהם רצף של חומצות אמינו). תהליך התרגום הוא שממיר את הRNA לחלבון. הRNA נצמד לריבוזום, מכונת התרגום מרצף הנוקליאוטידים לרצף של חומצות אמיניות. החומצות מתחברות ל-t-RNA, פליט נוסף של ה-DNA, שמשלימות את ה-m-RNA וביחד הזוגות מייצרים חומצות אמיניות. בריבוזום נוצרות עוד ועוד חומצות אמיניות שמתחברות זו לזו, שיוצרו במקום. בשלב מסוים, יש ב-RNA קודון מסוים שאומר שנגמרה הסינטזה, והחלבון החדש מתנתק מהריבוזום. מזל טוב! חלבון נולד.

יחידות ממברנליות שהחלבונים עוברים בתוכם בהמשך ועושים שינויים בחלבונים: Endoplasmic Reticulum (ER) – אזור בתא שכולל מרכיבי ממברנה (שם נמצאים לרוב הריבוזומים). מוקף בשתי שכבות ממברנה בקיפולים רבים. בחלבונים נערכים שינויים בתוך ה-ER: ה-ER הגס מכיל את הריבוזומים, בניגוד ל-ER העדין, שבו נבנות רב הממברנות של התא ובכלל. בהמשך, החלבונים הופכים לגוף ממברנלי שנקרא וסיקולה. הוסיקולה ממשיכה לאזור נוסף שמבצע עריכות בחלבונים והוא Golgi Apparatus. החלבון מאוחסן בגולג'י או שנערכות בו מודיפיקציות או שהוא נארז מחדש ונהיה מוכן לשחרור, נעטף בממברנה ומשולח. החלבונים הם המרכיבים העיקריים של התא, חלקם משמשים כאנזימים שמפעילים או מזרזים תהליכים ביוכימיים שונים בתא.

החלבונים מיוצרים ב-ER ואח"כ עוברים לגולג'י. יש גם ריבוזומים חופשיים בתא שמייצרים חלבונים. אלו שבגרעין מייצרים ממברנות וחלבונים שאמורים לצאת מהתא בסוף.

מיטוכונדריה – תחנת הכח של התא. מפיקה אנרגיה מהמזון שמגיע לתא והופכת את זה לאנרגיה שבשימוש התא – ATP. יש כמה מיטוכונדריות בתא.

סומה (soma) – גוף התא של הנויריון. ממנו יוצא אקסון (axon) עד לאיבר הרלוונטי, ששולח את הסיגנל. בקצה האקסון יש כפתורי טרמינל (teminal buttons).

צורת התא מעוצבת על-ידי הציטוסקלטון- שלד התא. אחד ממרכיבי השלד הם המיקרוטובולים (Microtubule) המורכבים מרצף סיבי חלבון היוצרים צינור חלול. המיקרו' מעורבים בטרנספורט האקסונלי- העברת חומרים באופן אקטיבי לאורך האקסון. כל חומר ארוז בוסיקולה ו"מוסע" לאורך המיקרוטובולים. הובלה אנטרוגרדית - קדימה, מגוף התא אל הטרמינלים ע"י החלבון קינזין. הובלה רטרוגרדית - אחורה, מהטרמינלים אל גוף התא ע"י החלבון דינאין.

אנזימים – זרזים בריאקציות כימיות, אבל הם לא חלק מהמגיבים או התוצרים. לדוגמא, האנזים שמשכפל תאים הוא דנ"א-פולימראז. לייצור RNA – יש אנזים בשם רנ"א-פולימראז.

מה כל כך מיוחד בחלבונים שהוא כל מה שעובר בתורשה? החלבונים הם גם אלה המכוונים ויוצרים את מבנה התא- חומרי המבנה העיקריים של התא ונותנים לו את הצורה ומכאן לעיתים את צורת האורגניזם כולו – וגם חומרים המכוונים את הפעילות של התא, הפעילויות הביו-כימיות המתרחשות בתא. חלק מהחלבונים נקראים אנזימים, כשאנזים הוא חלבון המזרז איזושהי תגובה ביוכימית רובן לא מתרחשות בעצמן אלא דורשות את הימצאותו של אנזים מסוים שיאפשר אותן. מכאן שהחלבונים הם הן נותני המבנה והן נותני התפקוד של התא כולו. ומכאן רואים כיצד ייתכן שהקוד הטמון ב-DNA מאפשר את פיתוחם ותפקודם של תאים ושל אורגניזם שלם.

כל התהליך הנ"ל נכון לגבי כל התאים בגוף. ישנם דברים שהם ספציפיים של תאי עצב. איך נוצרת הספציפיות של כל תא בגוף? התשובה היא שלא כל הגנים מתבטאים בכל התאים. הביטוי הוא סלקטיבי. הם עוברים את כל התהליך המתואר לעיל. תאים שונים מבטאים גנים שונים, גנים ספציפיים מביאים להתפתחותם כתאים שונים.

נתמקד היום בנוירונים. קודם כל ישנו גתא, אותו חלק בתא העצב שאינו דומה לתאים אחרים, שם מתרחשות רוב הפעולות הביוכימיות שלו, שם מצוי הגרעין (ומכאן שבו קורים התהליכים המתוארים לעיל) והאברונים. גוף התא קרוי Soma. מה שייחודי לתא עצב הוא ההסתעפויות היוצאות ממנו. חלק מהן הן קצרות יחסית ומאוד מסועפות, והם קרויות דנדריטים Dendrites (=ענפים ביוונית). אלא אותם חלקים של התא המקבלים אינפורמציה מתאים אחרים. היא מגיעה אל התא מתאים אחרים ועוברת בנקודות מגע שבין הקצה של תא אחד והדנדריטים של התא הבא. יש כמעט נקודת מגע אך לא ממש, והאינטראקציה מועברת על ידי חומר כימי – נוירוטרנסמיטור – שמופרש מהטרמינלים. לנקודה הזאת קוראים סינפסה – Synapse. היא נקודת מעבר של אינפורמציה בין תא אחד לשני, בה קצה של תא אחד מגיע אל הדנדריט של תא שני. על גבי הדנדריטים יש בלוטה בה מתקיים המגע, שנקראת קוץ דנדריטי, המהווה את החלק המקבל של הסינפסה. הסתעפות נוספת היוצאת מהתא היא בד"כ עבה וארוכה יותר, והיא נקראת אקסון, Axon. האינפורמציה מהתא מועברת בד"כ לאורכו, הוא יכול להיות ארוך מאוד יחסית לגודל התא ודרכו משודרת האינפורמציה מהתא. בקצה האקסון תהיה בד"כ התפצלות של האקסון והסיומות של ההתפצלויות האלה נקראות הכפתורים הסינפטיים, או הטרמינלים הסינפטיים, והם הקצה המשדר של הסינפסה. Axon Terminals.  סינפסה היא בד"כ בין טרמינל של אקסון לדנדריט, אך יש גם סינפסות בין טרמינל לגוף תא ואף סינפסות בין טרמינל לטרמינל.

סוגי נוירונים:    יוניפולארי (מגוף התא יוצאת שלוחה אחת שמתפצלת לשניים) – לרוב צד אחד מקבל איפורמציה מהגוף והשני מעביר מידע למוח. מבנה זה אופייני לנוירונים סנסוריים. בנוירון היוניפולרי המידע לא עובר בכלל דרך גוף התא.

ביפולארי – מאפיין גם כן נוירונים סנסוריים. שתי שלוחות מגוף התא.

מולטיפולארי – מספר רב  של הסתעפויות ושלוחות.

כ-80% מהתאים במח אינם נוירונים. מלבד תאי עצב יש במוח עוד הרבה תאים אחרים. אמנם הם האחראים על דברים רבים, אבל ישנם עוד. בשם כללי הם נקראים

תאי גלִיה Glia, מהמילה Glue, דבק. הם מספקים תמיכה פיזית, בידוד חשמלי וכימי של הנוירונים והסינפסות, אספקת מזון ופינוי חומרי פסולת. הם מתחלקים למספר סוגים ויש להם תפקידים חשובים במבנה ובתפקוד של המוח.

סוג אחד של תאי גליה נקרא אסטרוציטים Astrocytes (=תא (cyte) דמוי כוכב ביוונית). התאים השכיחים ביותר במח, כ-40-50%. יש להם הסתעפויות רבות שיוצאות מגוף התא. יש להם חשיבות הן במתן המבנה הכללי של המוח והן בחלק מהתהליכים הביוכימיים הקורים בו:

א. אספקת אנרגיה מהדם למוח (ולנוירונים בפרט) – המח מנצל כ-20% מהדם של הגוף. אסטרוציטים יכולים לבודד חלקים של המוח ממחזור הדם המגיע אליו. הם משתתפים במה שנקרא "מחסום הדם-מוח" Blood-Brain Barrier (BBB). הוא שמונע מחומרים לעבור באופן חופשי מהדם למוח, דבר הכרחי לאור רגישותם של תאים במוח. האסטרוציט שולח שלוחות שיוצרות מגע עם כלי הדם ולוקחות ממנו גלוקוז שמועבר הלאה לנוירונים, שלא יכולים לקבל אנרגיה ישירות או לאגור אנרגיה. פירוט על ה-BBB, בהמשך.

ב. ייצוב הסביבה הכימית של המח – האסטרוציטים מייצבים את הסביבה הכימית של המח וקולטים אלמנטים שיכולים להפריע, כמו החומצה האמינית גלוטמט. האסטוציטים מייצרים חומרים טרופיים שמשפיעים על המבנה והתפקוד של נוירונים. בנוסף, כדי לבודד את המח מכמיקלים מזיקים, האסטרוציטים שולחים שלוחות שמבודדות את הסינפסות, ושומרים שהנוירוטרנסמיטור לא מתפזר בכל המח.

ג. החלמה מנזק מוחי (וחסימת תיקון אקסונים) – האסטרוציטים מפרישים חומרים שעוזרים להחלמה מנזק מוחי ויוצרים רקמות של צלקת. הם גם "אוכלים" את החלקים המתים, ה"זבל" (פגוציטוזה). הנוירונים גומרים להתחלק כמה חודשים אחרי הלידה, ומהשלב הזה בחיים הנוירונים רק הולכים ומתים. האסטרוציטים דווקא כן מתחלקים ומתרבים. הצלקת של האסטרוציטים מונעת את הצמיחה מחדש של אקסונים בתוך המח לאחר פגיעה. למה? לא ברור. אולי כי הסיכון של חיבוריות לקויה גרוע מהסיכון שלא יהיה חיבור בכלל.

סוג שני של תאי גליה הוא אוליגו-דנדרו-ציטים Oligodendrocytes. (=תאים מרובי (oligo) ענפים). שולח שלוחות אל מחוץ לגוף התא. תפקידם העיקרי הוא לייצר חומר בשם מִייֵלִין Myelin, שהוא חומר שומני המשמש לעיטוף ובידוד של אקסונים. הוא עוטף מקטעים של אקסון ועל ידי כך מבודדם מסביבתו החיצונית של האקסון. התא הזה שולח שלוחות אחדות אל האקסון וכורך אותם מסביב למקטע קצר יחסית (1-2 מ"מ) של אקסון, עוטף אותו בשכבות של חומרים שומניים, שלא רק שאינם מאפשרים מעבר נוזלים אלא גם לא מעבר של שדרים חשמליים. כל אוליגודרנדרוציט מצפה כמה אקסונים. יש רווחים קטנים בין ציפויי המיילין – נקרא המרווח של ראנוויה (Node of Ranvier), וגודלו כ-1 מיקרומטר. האוליגודנדרוציטים מצויים רק במוח. אך יש אקסונים גם מחוץ למוח (הכולל לענייננו גם את חוט השדרה) המחברים לאיברים השונים של הגוף.

גם בפריפריה יש תאים העוטפים את האקסונים, אך הם שונים וקרויים שוואן, Schwann, גם הם מייצרים מיילין, אבל הם שונים בכמה דברים:

א. שוואן אחד עוטף רק מקטע אחד ספציפי של אקסון אחד (ולא כמה).

ב. כאשר יש נזק לאקסון במוח, גם האוליגודנדרוציטים (חוץ מהאסטרוציטים) מונעים את שיקום האקסון. לעומת זאת, בפריפריה, (כמו במקרה של קטיעת איברים), מתאפשר שיקום. תאי השוואן מתרבים ויוצרים מעין מחילה שלתוכה האקסון יכול לצמוח (בקצב של 4 מ"מ ליום בערך). בסופו של דבר יכול האדם להגיע במקרים מסוימים אף לתפקוד מלא של האיבר. הם אף מפרישים חומרים שמעודדים את הצמיחה מחדש של האקסון. צמיחה מחדש כזאת נקראת Regeneration. לעומתם, האוליגודנדרוציטים במח משחררים חומרים המונעים צמיחה מחדש (מעודדים התפתחות של טרמינלים – קצה קו, אבל לא הארכה).

ג. (לא הוזכר בשיעור -) טרשת נפוצה, במסגרת תוקפת מערכת החיסון את המיילון, פוגעת במיילון שנוצר על ידי אוליגודנדרוציטים בלבד ו"חסה" על השוואנים.

תאי המיקרוגליה – נציגים של מערכת החיסון במח. כ-15% מהתאים במח. ניטור של המח מהגעה של גורמי מחלה – אחראים על התגובה החיסונית של המח. חשובים לתגובות לנזק מוחי – אחראים לסלק את הפסולת שנוצרת מהנזק. הם עושים פגוציטוזה (phagocytosis) – מכניסים את החיידק לתוך התא ושם הוא מפרק את החיידק. במקרה של הפעלת יתר של תאי המיקרוגליה – נוצרת דלקת, תגובה חיסונית מוגזמת, שעלולה לגרום בעצמה לנזקים.

מחסום דם-מח (blood brain barrier) – בכל הגוף יש מעבר של חומרים בסדקים קטנים בדופן כלי הדם (בין תאי האנדותל שמרכיבים את כלי הדם) – וכך מזינים את התאים. במח יש משהו אחר. אם מזריקים צבע לדם ומסתכלים במח, רואים שהמח לא נצבע. בכלי הדם במח יש gap junction שמונע מעבר של החומרים. בנוסף, יש שלוחה של אסטרוציט שחוסם את המרווחים. המטרה – לשמור על סביבה כימית מאד יציבה למח. ישנם מספר קטן של אזורים בהם אין מחסום – בסמוך לחללים בחלק המרכזי של המח (חדרי המח, brain ventricles). אזורים אלו נקראים Circumventricular organs. תפקיד האזורים – לעשות ניטור (monitoring) של הדם ולבדוק את מצב הדם לטובת הגוף כולו. אחד האזורים האלו, לדוגמא, נקרא area postrema ותפקידו לשלוט על ההקאה באמצעות בחינה של הדם וזיהוי רעלים.

אז איך מגיע החומר לנוירונים? חלק מהחומרים, שכן עוברים, נכנסים לתוך תאי כלי הדם (ולפעמים גם לתוך האסטרוציטים) ומגיעים לבסוף לנוירונים – חלקם ישירות וחלקם באמצעות האסטרוציטים. תהליך הסינון הוא בררני יותר, ורק החומרים שהמח צריך יעברו.

המעבר של אינפורמציה בתוך ובין נוירונים

האינפורמציה עוברת באופן חשמלי בתוך הנוירון. יש מעבר של אותות חשמליים בתוך הנוירון, ובאופן כימי בין תא אחד לשני, באזור הסינפסה, ע"י שחרור של חומרים כימיים (נוירוטרנסמיטור). החומר הכימי מגיע לתא הבא וגורם שם לשינוי חשמלי וחוזר חלילה. מהם התהליכים הבסיסיים של ההעברה החשמלית והכימית של האינפורמציה בין תא אחד לשני? עד כמה שידוע היום כל הפעילות של המוח היא סכום של הפעולות החשמליות והכימיות שאנו עומדים למנות.

האותות החשמליים בתוך נוירון נקראים "פוטנציאל המנוחה" של הנוירונים. יכולה להיות אנרגיה שאצורה בהפרדה בין מטענים חיוביים ושליליים – זה יוצר מתח חשמלי, כמו בטריה. הנוירונים נמצאים גם הם, כמו בטריה, במצב של הפרדת מטענים. על פני הממברנה יש הפרדת מטענים בין הצד החיצוני של התא לצד הפנימי של התא.

אם ניקח תא או חלק של תא נוכל למדוד מתח חשמלי, הפרדה של מטענים בין הצד החיצוני לצד הפנימי. איך ניתן לעשות דבר כזה לאור קוטנם? אחת הדרכים הוא לקחת תאים גדולים, כמו אקסון של דג דיו (Squid). שמים אותו בתמיסה חיצונית הדומה לזו שבחיה עצמה, למעשה אפשר לשים את זה במי ים, ועכשיו ניתן לבחון את הפוטנציאל החשמלי המצוי מחוץ ובתוך האקסון. לוקחים אלקטרודה (חוט מבודד מלבד קצהו) ומכניסים אותה לתוך האקסון, לוקחים אלקטרודה נוספת ומוסיפים אותה מחוץ לו, ובעזרת מכשיר חשמלי ניתן לראות אם יש מתח, הפרדה של מטענים, בין החוץ לפנים. כיוון שאנחנו מעונינים לבדוק את האירועים החשמליים לאורך זמן צריך מכשיר חשמלי מורכב. לצורך זה יש מכשיר אלקטרוני הנקרא אוסילוסקופ המודד מתחים חשמליים לאורך זמן. על המסך שלו נראה שני צירים, ציר X של הזמן, קרן שנעה לאורכו כל זמן. ציר Y  מודד את המתח החשמלי בין שתי הנקודות. בתוך הנוזל עצמו בו נמצא האקסון אין מתח חשמלי כמו באקסון. בהתחלה המתח על האוסילוסקופ הוא אפס, ומרגע שהכנסנו את אחת האלקטרודות לפנים האקסון יורד המתח לבערך מינוס 70 מיליוולט. יש מתח חשמלי של מינוס 70 מיליוולט בממוצע בין הצד הפנימי לחיצוני. הצד הפנימי הוא שלילי יותר מהחיצוני. ההפרדה הזאת נשארת לאורך הזמן והיא רלוונטית לכל התאים (לא רק נוירונים) והאקסונים בכל בעלי החיים. הפוטנציאל הזה נשאר קבוע, והוא נקרא פוטנציאל המנוחה. זהו המצב הבסיסי של הנוירון. תמיד יש בו יותר מטען שלילי מאשר מחוצה לו. מה שיש לנו באקסון הוא מעין סוללה קטנה שיש בה הפרדה של מטענים.

הפוטנציאל נוצר בגלל יונים שנמסים בתמיסה (כמו מלח שמופרד, כשהוא נמס במרק, לנתרן חיובי וכלור שלילי). החלקיקים והמטענים החשמליים שלהם מופרדים. על החלקיקים האלו מופעלים שני כוחות עיקריים:

א. דיפוזיה – כח שפועל על החלקיקים בתמיסה וגורם להם להשוות את הריכוז בתמיסה. החומר נע מריכוז גבוה לריכוז נמוך.

ב. הכח האלקטרוסטטי – מטענים חשמליים מפעילים כח על מטענים אחרים: + יידחה +, + ימשוך -.

הנוזל החוץ תאי והנוזל התוך תאי הם שתי תמיסות שהכוחות האלו פועלים עליהם.

מחוץ לתא, יכולים היונים להתפשט באופן חופשי, וכך גם בתוך התא, אך עד גבול הממברנה. הממברנה היא בעלת חדירויות שונות ליונים השונים, וזו הסיבה לפוטנציאל המנוחה של הממברנה. על היונים בתוך ומחוץ לתא פועלים הכוחות השונים. על האנ-יונים (אוסף של חלבונים טעונים שלילית, שלא נפריד אותם כאן מטעמי פשטות) פועל כח לכיוון חוץ, כי שם אין כאלו (דיפוזיה) וכי המטען בחוץ חיובי, אבל הממברנה לא חדירה לאנ-יונים. על האשלגן פועלים כוחות סותרים (הכח החשמלי מושך פנימה, והדיפוזיה – החוצה). הממברנה חדירה לאשלגן. לכן – האשלגן נמצא בשיווי משקל בין שני הכוחות – האלקטרוסטטי וכח הדיפוזיה. האשלגן בריכוז גבוה יותר בפנים בגלל המטען החשמלי בתוך התא, אבל נמצא באיזון. כלור – כח אלקטרוסטטי – החוצה. כל דיפוזיה – פנימה. נמצא בחוץ, בשיווי משקל. נתרן – שני הכוחות פועלים עליו פנימה. אבל... הממברנה כמעט שאינה חדירה לנתרן, וגם הנתרן שחודר פנימה מפונה על ידי משאבת נתרן-אשלגן.

מהי חדירות הממברנה? תעלות שמאפשרות לתמיסות לצאת ולהיכנס לתא. חדירות הממברנה ליונים תלויה בקיומם של תעלות פתוחות. אם נתרן היה משווה את הריכוז שלו בין שני חלקי הממברנה, המתח של התא היה מתאפס. כשאומרים שאין חדירות לנתרן הכוונה היא שהחדירות נמוכה מאוד (אך קיימת). גם במצב מנוחה יש מצב של זליגת נתרן מבחוץ פנימה. לכן – צריך מנגנון בתא שישמר את המתח בתא: משאבת נתרן-אשלגן. המשאבה היא גם חלבון שנמצא בממברנה (של כל תא), והיא מוציאה נתרן מהתא אל הנוזל החוץ תאי. במקביל – הוא לוקח אשלגן מבחוץ פנימה. כך נשמר האיזון. התהליך הזה מצריך אנרגיה (התנגדות לכוחות) – ולכן חלק ניכר (כ-40%) מהכח של הנוירון נועד לשמור על המנגנון הזה, שכל תכליתו לשמור על איזון התא.

מה קורה כשהאיזון לא נשמר? אם נכניס מעט זרם חיובי (באמצעות כלי חיצוני) לזמן קצר, נראה שינוי (דפולריזציה) קל במתח של האקסון. אם נכניס מעט יותר זרם, תגבר הדפולריזציה. לאחר כמה מילישניות – היא תחזור לשגרה. כשנעבור סף קבוע מסוים (threshold of excitation) של זרם חיובי שנזרים, לפתע תהיה קפיצה משמעותית של המתח עד מעבר ל-0, עד ל40+ בערך, ואז זה נפסק מעצמו ומתח הממברנה חוזר למתח המנוחה (בדרך, הוא עובר לזמן קצר אפילו טיפה יותר שלילי). מעבר הסף הזה נקרא "פונציאל פעולה" (Action Potentail). משך פוטנציאל הפעולה – 2 מילישניות. זהו האות שנוצר טבעית (למרות שדיברנו על ניסוי בשליטה) – ויכול להעביר מתח חשמלי מצד אחד לצד שני של האקסון. למה זה קורה? את החידה פיצחו שני חוקרים אנגלים. שינוי המתח משנה את מצב התעלות בממברנה. כשהמתח הפנימי קצת פחות שלילי (סף מסוים), נפתחות תעלות הנתרן ובהמשך הפעולה – גם תעלות אשלגן. תעלות כאלו, שמשנות את מצב הסגור-פתוח שלהן, נקראות "תעלות תלויות מתח". תעלות אשלגן יכולות להיות פתוחות או סגורות ותעלות נתרן יכולות להיות סגורות, פתוחות וגם "סגור אינאקטיבי", סוג מסוים של "סגור".

בדפולריזציה מסוימת, נפתחות תעלות הנתרן והוא מתחיל להיכנס לתא. בהתאם, זה מביא לעלייה קיצונית ביונים החיוביים, בהתאם – ייפתחו יותר ויותר תעלות והדפולריזציה תימשך ותתגבר. התהליך מזין את עצמו. בסופו של דבר, הפנים נעשה יותר חיובי מהחוץ. הפעולה תימשך עד לנקודה מסוימת (קבועה, כ-mV40+) בה נעצרת העליה, ומתחילה ירידה. למה? בשיא הפוטנציאל, נסגרות תעלות הנתרן בממברנה – אבל למצב מסוים מאד, אינאקטיבציה. במקביל, לכל אורך התהליך אבל בקצב נמוך יותר, נפתחות תעלות האשלגן והפתיחה מגיעה לשיא במהלך ירידת המתח החיובי. בשלב הזה, האשלגן יתחיל להידחות החוצה בגלל המתח החשמלי (ובגלל הדיפוזיה). המתח ירד בהדרגה על למתח המקורי, 70- ואז ימשיך לרדת אף mV10 מעבר לכך (היפרפולריזציה), בגלל שהאשלגן מוסיף לצאת גם מעט לאחר החזרה לפוטנציאל המנוחה. אח"כ משאבות הנתרן-אשלגן ישיבו אותו ואת האיזון בתא. עד לחזרה הסופית לפוטנציאל המנוחה (ואולי גם קצת אחרי?), לא יתפתח פוטנציאל פעולה, גם אם נגרום לעוד דיפולריזציה. תעלות הנתרן לא יוכלו להפתח, לא חשוב מה נעשה (זה משמעות המצב – אינאקטיבציה). לכן, בסיום פוטנציאל הפעולה – לא יכולה להתבצע פוטנציאל פעולה נוסף. משך התקופה הוא 1-2 מילישניות, והיא נקראת תקופה רפרקטורית. לאחר התקופה, תעלות הנתרן יוצאות ממצב אינאקטיבציה וחוזרות למצב סגור רגיל. במקביל, תעלות האשלגן נסגרות.

למרות שדיברנו עד עכשיו על תגובה של התא להפעלת זרם חשמלי חיצוני, כל התהליך החשמלי של העברת  מידע בין התאים דרך האקסונים הוא למעשה פוטנציאל פעולה. איך זה עובד?

יכולים תאורטית להיות שני סוגי הולכות חשמל באקסונים:

הולכה פסיבית – נניח שאנחנו מגרים אזור באקסון, אבל לא באופן שמספיק לפוטנציאל פעולה. הדפולריזציה הזו תתפשט באקסון, אך במתח ההולך ויורד. הדפולריזציה יכול להתפשט למרחק קטן יחסית. זה קורה טבעית כל הזמן, אבל אין לדבר משמעות בפועל. גם כל הולכה אקסונית בתוך מיילין במסגרת הולכה אקטיבית (שתפורט מיד) היא הולכה פסיבית.

הולכה אקטיבית – בגלל שקצות האקסונים מרוחקים מאזור הסומה, נוצר צורך בפוטנציאל פעולה שמשמר את האנרגיה לאורך מרחק. פוטנציאל פעולה שנוצר במקום מסוים באקסון, ימשיך הלאה להמשך האקסון וייצור שם, בעזרת המתח שהוא נושא, פוטנציאל פעולה חדש לגמרי. וכך, כמו "מירוץ שליחים", גם זה ימשיך הלאה וייצור עוד פוטנציאל פעולה וחוזר חלילה. לכן, נשמר האנרגיה של פוטנציאל הפעולה ללא קשר לאורך האקסון. פוטנציאל פעולה הוא עניין של "הכל או לא כלום". כאן אפשר להבין את חשיבות המיילין. הבידוד של המיילין הוא חשמלי ולכן לא מתבזבזים שם יונים והסיגנל יכול לעבור לאורך המקטע בצורה מאד מהירה. לכן, פוטנציאל הפעולה  החדש שיווצר, יהיה רק ברווחים בין המיילין – רק בnodes of randier. כך לא נוצר פוטנציאל פעולה, שלוקח זמן ואנרגיה, בכל חלק וחלק לאורך האקסון, אלא רק ברווחים, איפה שנדרש. זה נקרא – הולכה סלטטורית. פוטנציאל הפעולה מתחיל בתלולית האקסון - Axon Hillok, נקודת המוצא של האקסון. היתרונות של השיטה:

א. מהירות (פי 15 מאם לא היה מיילון).

ב. חיסכון אנרגטי – בכל האזורים המכוסיים מיילון אין צורך ב"פינוי" נתרן ואשלגן באמצעות משאבת הנתרן-אשלגן, שכאמור – גוזלת חלק ניכר מאנרגית התא.

על ההבדל בין הולכה אקטיבית לסלטטורית:

http://www.columbia.edu/cu/psychology/courses/1010/mangels/neuro/neurosignaling/neurosignaling.html

בגלל שפוטנציאל פעולה הוא תהליך קבוע (מבחינת המידות החשמליות שלו), כיצד ניתן לאפיין תחושה חריפה ותחושה עדינה, או להעביר לשריר הוראה לפעול בעדינות או בנחרצות? לא גודל הפונציאל הוא החשוב, אלא התדירות והתכיפות שלו. שדר "חזק" יבוטא בתדירות גבוהה של פוטנציאלי פעולה.

לכל אורך תהליך בניורון יוניפולרי, אין שום תהליך קבלת החלטות אלא העברה בלבד. באיזה שלב הניורונים מקבלים החלטות? האם רפלקסים קורים ללא מעבר במוח? האם רק מניעתם היא פעולה מודעת? עמ' 43. 

רפלקס הוא תגובה אוטומטית של הגוף: נוירון תחושתי מעביר מסר לאינטרנוירון, משם לנוירון מוטורי שמגיב. הגוף יכול למנוע את התגובה האוטומטית הזו בעזרת הפעלה יזומה של סינפסה אינהיבטורית. לכן אנחנו מרגשים מאמץ בעת מניעת רפלקס או דחף.

מסיכומים קודמים: תהליך המיאליניזציה הוא תהליך בהתפתחות, תהליך איטי למדי. אצל רוב התינוקות האקסונים אינם עטופים במיאלין, שמקורו באוליגודנדרוציטים. הרבה מהכישורים הקוגניטיביים מתפתחים בד בבד עם התפתחות המיאליניזציה. השלמת התהליך יביא להשלמת התפתחות התפקוד של אותו חלק במוח. למשל במה שנוגע לשליטה על שרירים – מדובר על אקסונים המגיעים מהמוח לשרירים, ואם אותם אקסונים אינם מצופים מיאלין קשה לשלוט עליהם, ואכן שליטת התינוקות על השרירים שלהם אינה מפותחת. ואכן תוך כמה שנים מתפתחות היכולות לשליטה עדינה וטובה יותר בשרירים. דוגמא נוספת לחשיבות היא במחלת הטרשת הנפוצה, multiple sclerosis, שבה מערכת החיסון מתקיפה מרכיבים של הגוף עצמו, ובמקרה זה את המיאלין, בעיקר במוח ובחוט השדרה, וכתוצאה מכך מתחילים מקטעי מיאלין להיאכל ולהתפורר, המחלה מאופיינת באובדן הולך וגדל של כל כישורי המוח עד למוות. טרשת נפוצה, אם כן, היא היעלמות של המיאלין. עם היעלמותו הולכת האקסונים מועטת. לעיתים אפילו אין תעלות ואם אין מיאלין אין הולכה, וכתוצאה מכך מתרחש האובדן ההולך וגדל של כישורים מוחיים והתנהגותיים.

היום נדבר על העברת אינפורמציה בין נוירונים. תקשורת בין תאים מתבצעת באמצעות חומרים כימיים שונים מקטגוריות שונות, הנבדלים בטווח השפעתם.

1. נוירוטרנסמיטורים – מופרשים בסינפסה ומשפיעים רק בה.
2. נוירומודולטורים – מפורשים בסינפסה אך בעלי השפעה על אזור גדול יותר – הרבה סינפסות, כולל על מספר נוירונים קרובים.
3. הורמונים – משתחררים לדם מאברים ספציפיים (בלוטות הורמונליות). יכולים להשפיע על אזורים רחוקים בגוף.

החומר הכימי (המכונה ליגנד) משפיע על תאי המטרה, דרך ההתקשרות שלו לקולטן/רצפטור, הנמצא על גבי אתר קשירה (binding site) על הממברנה. הסינפסה היא מפגש בין טרמינלים לממברנה של תא מטרה. ההעברה כוללת שחרור של הטרנסמיטור מהטרמינל, התקשרות שלו לרצפטורים על גבי התא הבא בתור, שגורמת לשינוי חשמלי בממברנה של התא הבא בתור והעברה של השינוי החשמלי בתוך התא.

התהליך הסינפטי הוא חד כיווני – מהאקסון דרך הטרמינל לתא הבא. הטרנסמיטור נמצא בתוך כדוריות עטופות ממברנה (וסיקולות). קצה הטרמינל עם הוסיקולות שבו נקרא הצד הפרה-סינפטי. בקצה הטרמינל יש, בנוסף, מיטוכנדריה לצרכי אנרגיה. הוסיקולות הגיעו מהתא לאחר שנוצרו ב-ET ובגולג'י, לאחר שנעשתה העברה אקסופלזמית עד לטרמינל. הוסיקולות נתפסות בחלבונים מוארכים שנמצאים באקסון ומתקדמות לאורך האקסון על לטרמינל עם "רגליים קטנות". ניתן להפריד בין וסיקולות קטנות המכילות נוירוטרנסמיטור, לוסיקולות גדולות המכילות פפטידים (לא דיברנו בשיעור). יש בין מספר עשרות למספר מאות וסיקולות בטרמינל.

הטרנסמיטור צריך להשתחרר מהטרמינל, לעבור מרווח קטן ולהגיע לקצה הפוסט-סינפטי, שלרוב תהיה בדנדריט, אך ייתכן גם בגוף תא המטרה. הממברנה בצד הפוסט-סינפטי תראה עבה יותר, בעיקר בגלל ריבוי הרצפטורים בחלק זה. לצורך כך, צריך שהנוירוטרנסמיטור ישתחרר מהוסיקות ויתפזר במרווח/סדק הסינפטי (synaptic cleft). אח"כ יתקשר לרצפטורים בצד הפוסט-סינפטי. כשמגיע פוטציאל פעולה לקצה הטרמינל, מתרחש תהליך שחרור הנוירוטרנסמיטור. התהליך הזה נקרא אקסוציטוזה (אקסו =חיצוני, ציט = תא). כשמשתנה המתח בטרמינל הפרה-סינפטי, הוסיקולות שצפות בנוזל הטרמינל מתחילות לזוז ולהתקרב לממברנה של הטרמינל עצמו. ממברנת הוסיקולה מתמזגת עם ממברנת הטרמינל, ממברנת הוסיקולה מתחילה להיפתח והנוירוטרנסמיטור מתחיל להתפזר במרווח הסינפטי. כנגזרת מהתהליך, הממברנה של הטרמינל הולכת וגדלה בעקבות ההתמזגויות. מה שמאזן את זה הוא תהליך "מחזור" שבו הממברנות "מתקפלות" פנימה ומוכנסות (לא מקצה הטרמינל) לתוך התא והופך לוסיקולה חדשה (בעזרת מנגנון ג'ולג'י שנמצא בטרמינל). התהליך נקרא "פינוציטוזה" ואורך כדקה. הוסיקולות החדשות מתפרקות או מתמלאות בנוירוטרנסמיטור מחדש (יש נוירוטרנסמיטורים "צף" בתוך התא) והופכות להיות וסיקולות מן המניין. שתי אפשרויות אחרות, שהוזכרו רק בספר, הן וסיקולות ש"מנשקות ועוזבות" את הממברנה הפרה-סינפטית ו-וסיקולות ש"מנשקות ונשארות" דבוקות לממברנה מצידה הפנימי, לעיתים עדיין עם חלק מהטרנסמיטור.

מה מתווך בין הפוטנציאל החשמלי לשחרור הכימי? ההשערה הייתה שיונים בתוך הטרמינל ומחוצה לו הם שאחראים לכך. איך בודקים את זה? לקחו חומר שמייצר "דג הכדור" – רעל שחוסם את תעלות הנתרן. שמו חומר כזה באזור הטרמינל וראו שאקסוציטוזה מתרחשת למרות חסימת תעלות הנתרן, כלומר – יוני הנתרן אינם משפיעים על התהליך. בדיקה דומה הראתה שגם חסימת יוני אשלגן לא משפיעים. ניסו לבדוק את הקשר של יון הסידן (++CA) לנושא. כשבדקו את התהליך ללא סידן, ראו שלא משתחרר ניורוטרנסמיטור. מסתבר שסידן נמצא בריכוז גבוה מחוץ לתא ונמוך בתוך התא. הסידן חיובי, ולכן גם הכוח האלקטרומגנטי מושך אותו פנימה. אז מה קורה? תעלות סידן תלויות מתח (שקיימות רק בטרמינלים ולא באקסון ובתא) נפתחות – סידן נכנס לטרמינל הפרה-סינפטי והסידן הוא שאחראי לתהליך האקסוציטוזה. סידן יכול להיקשר לחלבונים מתכווצים שיכולים ליצור תנועה בתאים – במקרה הזה של וסיקולות לכיוון הממברנה. בתוך התא יש מנגנונים הדואגים להעלים את הסידן מאוחר יותר, בעיקר המיטוכונדריה המכניסה את כל הסידן החופשי שבטרמינל אל תוכה. חלק מהסידן מוצא החוצה על ידי משאבת סידן. לכן גם השפעתו החשמלית אינו משמעותית. התעלות נסגרות בסיום פוטנציאל הפעולה. יש חלבונים שהם חלק מהוסיקולות והם מתחברים לחלבונים בממברנה הפרה-סינפטית.

ההתקשרות של הטרנסמיטור לרצפטור הפוסט-סינפטי יכולה לגרום לשני תהליכים:

1. פתיחת תעלה שקשורה ברצפטור, שגורמת לשינוי חשמלי בממברנה של הצד הפוסט-סינפטי – הרצפטורים האלו נקראים Ionotropic Receptors. הרצפטורים האלו כוללים אתר קישור ותעלה שמהווים מכלול אחד. ההתקשרות של הטרנסמיטור לרצפטור מביאה לפתיחת התעלה ליונים שונים

א. פתיחת תעלות נתרן: אם נכניס אלקטרודה לדנדריט הפוסט-סינפטי, נראה שתהיה דפולריזציה ואח"כ יחזור הדנדריט לפוטנציאל הרגיעה. נקודת השיא של הדפולריזציה תיקרא Excitatry postsynaptic potential או EPSP. לא תמיד יהיה EPSP. מה קורה בעצם?  נפתחת תעלת נתרן, נוצרת דפולריזציה והמתח החשמלי עובר לאורך הדנדריט בהולכה פסיבית. לא נוצר פוטנציאל פעולה בדנדריט, אלא פוטנציאל סינפטי. רק בראשית האקסון / תלולית האקסון (Axon Hillock) ניתן ליצור פוטנציאל פעולה, כי רק שם יש תעלות נתרן תלויות מתח (ולא תלויות בנוירוטרנסמיטור). בדרך כלל אין דנדריט כל כך ארוך שיגרום לכך שלא יגיע מתח חשמלי כלשהו בתלולית האקסון, למרות שלרוב לא יספיק לפוט' פעולה. 

ב. לפעמים להיפך – תהיה היפרפולריזציה. הירידה הזו תיקרא Inhibitory postsynaptic potential או IPSP. אם היו רק "התעוררויות", היינו נכנסים לאקסטזה, דומה במעט לאפילפסיה. לכן – יש גם סינפסות מעכבות (Inhibitory Synapses). ישנם בטבע רעלים שחוסמים את העיכוב ויוצרים מצב דמוי אפילפסיה. אז מה קורה בסינפסה מעכבת הזו? 

1. כלור פנימה: הסינפסות האלו יכולות לבטל את האקסיטציה שנגרמת על ידי סינפסות מעוררות. הן משמרות את מתח הממברנה ואינן מאפשרות לממברנה לעבור דפולריזציה. ההתקשרות של הטרנסמיטור לרצפטור פותחת תעלה של כלור. הכלור בריכוז גבוה מחוץ לתא ומטענו שלילי, ולכן הוא נמצא בשיווי משקל. למעשה, לא קורה שום שינוי עם פתיחת התעלות. אבל אם בו זמנית יש סינפסה מעוררת, שמכניסה נתרן חיובי, יש כוח שמושך את הכלור. על כל יון נתרן נכנס במקביל יון כלור שיבטל את החיוביות של יון הנתרן. לכן, נוצר קיבוע של מתח הממברנה. יש לציין שלמרות שיש שוני בין האינהביציה הזו, שיוצרת איזון, לאינהביציה שיוצרת היפרפולריזציה, שתיהן מתפשטות בתא ולכן לא נפריד ביניהן בהמשך. 

2. כלור פנימה (היפרפולריזציה גדולה יותר): בחלק מהדנדריטים יש משאבה אקטיבית (שצורכת אנרגיה) שמוציאה יוני כלור החוצה. הסיבה להוצאת הכלור – כדי לאפשר את התהליך שיפורט כאן. בתאים מהסוג הזה, אם יש סינפסה אינהיביטורית ופתיחה של תעלות כלור רבות, יגיע פנימה זרם גדול של כלור (כלומר – ריכוז הכלור בחוץ יהיה אפילו גבוה יותר ולכן הכח על היונים יהיה לפנים התא), פנים התא יהיה אף שלילי יותר ותהיה היפרפולריזציה (של עשרות בודדות של mV), עד שיחזור האיזון. 

3. אשלגן החוצה: בחלק מהסינפסות המעכבות, לא נפתחת תעלה לכלור, אלא לאשלגן. גם כאן – ההשפעה תהיה קיבוע מתח הממברנה. האשלגן (חיובי, בריכוז בפנים) נמצא בשיווי משקל. כשנתרן ייכנס פנימה, ייצא יון אשלגן בתמורה. יש לציין שמדובר בהיפרפולריזציה קלה בלבד, על סף האיזון. 

4. בחלק מהתאים, פוטנציאל המנוחה אינו קבוע על mV70-. בתאים האלו, יש פוטנציאלי פעולה ספונטניים, שגורמים לזה שהניורון "יירה" פונציאלי פעולה בקצב קבוע (לא נדבר על הסיבה לכך). במידה ומגיעות סינפסות אינהיבטרויות, הן תבטלנה את פוטנציאל הפעולה שנוצר בנקודה מסוימת. לכן, למעשה, גם קלט אינהיביטורי יכול להעביר מסר בצורה מיוחדת – במקום בצורה חיובית כפי שראינו בסינפסות אקסיטטוריות – בצורה שלילית. זה גורם לתבנית מורכבת בזמן. 

1. הפעלת שרשרת אירועים ביוכימיים (Signal Tranduction) שמשנה את התפקוד של התא הפוסט-סינפטי. רצפטור כזה נקרא מטבוטרופי. הרצפטור מפעיל את "חלבון G" שנמצא בקרבתו, גורם מתווך. ההשפעה על ה-G protein מפעילה את "תת יחידה אלפא" של החלבון שמתנתקת ממנו ומתקשרת למולקולות שונות בתא

א. המולקולה שאליה מתחברים יכולה, למשל, להיות תעלה ליונים ואז אנחנו חוזרים לתהליך שתואר קודם לכן – תהליך עקיף שמביא לאותה מטרה, אך אורך יותר זמן ומביא לפתיחה לזמן ממושך יותר: 

1. רוב הרצפטורים המטבוטרופיים פותחים תעלה של אשלגן, שיוצרת IPSP. 

2. מנגד, יכולה להיפתח תעלה לסידן, דבר שיביא לכניסת סידן לתא הפוסט-סינפטי. הוא יכול להשפיע על אנזימים ועל תהליכים אחרים ומגוונים. כך, למשל (לפי הספר), תהליך הלמידה כולל שינוי בקוץ הדנדריטי שנובע מהשפעת הסידן. במקביל, בגלל שסידן הוא יון חיובי, נוצר EPSP (דיברנו על זה בהמשך בהקשר להשפעה של גלוטומט על רצפטור NMDA 

ב. אפשרות אחרת – תת יחידה אלפא תפעיל אנזים, שיזרז ריאקציה ביוכימית שתביא לסינטזה של חומר חדש. החומרים שנוצרים בדרך זו נקראים "second messenger" (המסנג'ר הראשון הוא הטרנסמיטור עצמו): 

1. הוא יכול למשל, לפתוח תעלה (ואז חוזרים למסלול הקודם). דוגמא – רצפטור משפיע על חלבון G שמפעיל אנזים שמפרק ATP (אנרגיה) שמשפיעה על תעלות, לדוגמא – תעלת האשלגן, ויוצא IPSP. 

2. הוא יכול, לחילופין, להשפיע על אינזימים אחרים, או על ביטוי של גנים. יש גנים רבים שאינם מבוטאים כל הזמן, אלא רק כשיש אות ש"מורה" להם להתחיל להתבטא – כלומר, להשתכפל ל-רנ"א מסנג'ר ולהביא לביטוי חלבונים חדשים, שיביא לשינוי כללי של הפעילות באותו התא. 

מה שקובע האם סינפסה היא אקסיטטורית או אינהיביטורית הוא רק סוג הרצפטור הפוסט-סינפטי, או ליתר דיוק – לאילו יונים הוא פותח תעלות.

אחרי שחרור הטרנסמיטור, "מנוקים" שאריות הטרנסמיטור מהמרווח הסינפטי. זאת, כדי שלא יישארו "שאריות" של פוטנציאל הפעולה הקודם וניתן יהיה להבחין בין פעולות. הניקיון נעשה כמעט מיידית לאחר פוטנציאל הפעולה. איך מנקים?

1. ספיגה חוזרת (ReUptake) – מולקולות (טרנספורטרים) על גבי הממברנה הפרה-סינפטית מחזירות חזרה את הטרנסמיטור לתוך הטרמינל הפרה-סינפטי. זהו תהליך שצורך אנרגיה.
2. פירוק (דאקטיבציה) אנזימטי – אנזימים שנמצאים בטרמינל או בסדק מפרקים את הטרנסמיטור למרכיבים. לפי הספר, רק אצטילכולין-אסטרז מתפרק כך, במרווח.

בנוירון מתבצעת פעילות של אינטגרציה בין כל הכוחות השונים של הסינפסות המעוררות והמעכבות. לרוב, לא מספיק EPSP אחד כדי ליצור פוטנציאל פעולה (כמובן שזה תלוי במרחק בין הסינפסה לתלולית). צריך שבתלולית האקסון יהיה זרם שעובר את פונציאל הסף. לכן, נדרשת אינטגרציה עצבית. כדי להבין את המתח החשמלי בתלולית, צריך להבין את ההפעלות הסינפטות. המתח החשמלי מפוטנציאלי הפעולה מצטבר ("סכימה בזמן"), מכיוון שהמתח לא מספיק לרדת. הפרשי הזמן הקטנים מאפשרים צבירה. הנ"ל נכון גם לגבי דפולריזציות שבאות מדנדריטים שונים ("סכימה במרחב"). כמובן שגם במעבר מהדנדריט לגוף התא יש ירידה במתח, מלבד הירידה הטבעית שיש בכל הולכה פסיבית. כמובן שיש גם סינפסות מעכבות, ולכן צריך להתייחס לשקלול של כלל המרכיבים באזור תלולית האקסון, בייחוד אם מדובר בסינפטות מעכבות שמיצרות היפרפולריזציה.

אוטורצפטורים (autoreceptors) – רצפטורים מטבוטרופיים שיושבים על הצד הפרה-סינפטי ורגישים לאותו טרנסמיטור שהטרמינל משחרר. לרוב, הם מונעים שחרור נוסף של הטרנסמיטור – מנגנון פידבק

סוגי סינפסות נוספים:

1. סינפסה בין טרמינל של תא אחד לטרמינל של תא שני: סינפסה אקסו-אקסונית. במקרה כזה, תא אחד יכול לשנות את שחרור הטרנסמיטור של תא שני, על ידי הפעלת תעלות שמאזנות את פוטנציאל הפעולה שהטרמינל הפוסט סינפטי יקבל ומניעת דפולריזציה. יכול להביא להפחתת שחרור הטרנסמיטור – עיכוב פרה-סינפטי (presynaptic inhibition). יכול מנגד להביא להגדלת כמות הטרנסמיטור – זירוז פרה-סינפטי (presynaptic facilitation).
2. סינפסות חשמליות (gap junction) – סינפסות שבהם האותות החשמליים יכולים לעבור באופן ישיר בין תא אחד לשני – אין טרנסמיטור! תעלות משותפות לשני התאים שלאורכם נעים יונים שמחברים באופן חשמלי ישיר את התאים האלו. מאפיין בעלי חיים פרימיטיביים (חסרי חוליות), מאד נדיר שקיים במוח האנושי.

העובר בימים הראשונים אחרי ההפרייה בנוי משלוש שכבות. מערכת העצבים מתפתחת מהשכבה הדורסלית. החלק האמצעי של השכבה שתהיה הגב של העובר מתחיל להתקפל קצת כלפי האמצע. נוצר מעין כפל בצד הגבי של העובר. הכפל הזה מתחיל להיסגר סביב עצמו עד שהוא יוצר מעין תעלה בצד הגבי של העובר. התעלה הזו נקראת התעלה העצבית (neural tube). היא תהווה את המוצא של מערכת העצבים המרכזית – המח ועמוד השדרה. בחלק הקדמי של התעלה הקדמית נוצרות שלוש התרחבויות כשלושה שבועות אחרי ההפריה: הקדמית – Forebrain, האמצעי – midbrain, האחורי – hindbrain. התאים בדפנות של החלק הקדמי הזה, הם שייצרו את המח, שיחולק לשלושת החלקים. בהמשך, התאים בדפנות מתחלקים, ההתרחבויות מקבלות צורה מורכבת. ה-forebrain מתחלק לעוד חלקים וכך גם שאר החלקים. דווקא החלק האחורי של התעלה העצבית נשארת כמו שהייתה, והתאים בדפנות של חלקים אלו יהוו את חוט השדרה.

בחלק המרכזי של המח נוצרים חללים: חדרי המח (ventricles) – בחלק הקדמי שהיה בתעלה העצבית. החללים נוצרים בצורה מורכבת. התאים של המח נוצרים בדפנות של אותו חללים. הם השארית של התעלה העצבית שנשארו במח.

כשמסתכלים על התפתחות המח, נראה שהנוירון יודע בדיוק מה לעשות – מתי להתחלק, עם מי להתחבר, לאן לשלוח אקסון וכד'. זו אחת החידות הגדולות. הנוירונים יודעים לקבל קלט סינפטי, כן/לא להפוך את זה לפוטנציאל פעולה (שהוא למעשה אותו האות בכל הנוירונים) ולשחרר טרנסמיטורים. הקלט והפלט של כל נוירון – דומה. מה שמייחד את הנוירון הוא המיקום שלו ועם מי הוא מדבר. התאים בדפנות התעלה העצבית הם נוירונים. ישנה תבנית גנטית שקובעת:

• כיצד הנוירון הופך להיות נוירון (ולא תא אחר)
• כיצד הנוירון רוכש את זהותו הספציפית (סוג מסוים של נוירון)
• כיצד הנוירון מגיע למיקום מסוים במערכת העצבים
• כיצד הנוירון שולח את האקסון שלו לכוון מסוים
• כיצד הנוירון יוצר קשרים סינפטיים עם תאי מטרה ספציפיים

דופן התעלה העצבית בנוי מתאים. שם הם מתחלקים ומתחילים "לנדוד" במקום שבו הם יהיו במח הבוגר. חלק גדול מהנדידה מתרחש על גבי שלוחות של תאי גליה מיוחדים (radial glia) שקיימים רק בשלב העוברי ואחר כך נעלמים. השלוחה מתחילה בדפנות ומסתיימת בשטח הפנים של המח המתפתח. בשלב הזה, אין לנוירון אקסון או דנדריטים. התהליך הזה מודגם במיוחד בתהליך הבנייה של קליפת המח (cerebral cortex) (להבדיל מקרום המח שיוזכר בהמשך, זהו חלק אינטגרלי במוח), שבה נמצאים רב תאי המח. התאים הנמצאים בפנים דופן התעלה נקראים תאים מייסדים founder cells. תאים אלו משתכפלים במהלך תקופה מסוימת בתהליך שנקרא חלוקה סימטרית symmetrical division. בשלב מסוים, בערך בשבוע השביעי, מקבלים התאים מסר לפיו עליהם להתחיל בחלוקה אסימטרית asymmetrical division ,במסגרתו הם משתכפלים אך גם מייצרים נוירון. יש מדענים שטוענים שכל ההבדל בין אדם לשימפנזה הוא משך החלוקה הסימטרית והאסימטרית. אלו משפיעים משמעותית על גודל המח.

הנוירונים המיוצרים באזור זה מייצרים את שכבות הקורטקס. בהתחלה נוצרת שכבה קרובה לתעלה, בהמשך נוצרים תאים נוספים ש"זוחלים" על פני השכבה הקודמת ובונים שכבה חדשה מעליה. בסופו של הסיפור, הקליפה מכילה שש שכבות שונות – כשהשכבה העליונה נוצרה בשלב הכי מאוחר של ההריון. לאחר כמה חודשים, מקבלים ה-founder cells מסר לפיו עליהם למות (apoptosis) – ובכך נגמר תהליך ייצור הנוירונים. סוגים מסוימים של תאים חייבים להיות מרוכזים באזורים שונים כדי לתפקד באופן אופטימלי. מה משפיע על ניתוב התאים למקום הנכון? תכונות גנטיות שקשורות ב-founding cells בעיקר. בנוסף, גילו כי לאקסונים יש השפעה גדולה על העניין. אם אזור במח אינו מצוי היכן שהוא אמור להיות, הוא פשוט ייווצר במקום חדש אליו האקסונים ייתחברו. אם האמא שותה אלכוהול, התאים נודדים פחות טוב והמח מתפתח באופן לקוי. לפעמים ההשפעה קלה, לפעמים – פיגור וכד'. דיסלקציה נובעת מחוסר ארגון של התאים בקליפה, למשל.

בשלב ההתפתחות, איזה חלק לוקח המוח של האם בשליטה על תהליך ההתפתחות? האם יש אינטראקציה בין נוירונים של האם לנוירונים המתפתחים של הילד? אין אינטראקציה ישירה. עם זאת, ההתנהגות של האם משפיעה על החומרים שמעורבים בהתפתחות העובר.

לאחר שהגיע למקומו, הוא מתחיל לפתח אקסון. האקסון הולך ומתארך, כשבקצהו הקדמי יש מבנה דמוי כף יד שנקרא חרוט הצמיחה (Growth cone). האצבעות תרות את הסביבה הפיזית והכימית בדרכו של האקסון המתפתח ומכוונות אותו לעבר תא המטרה שלו. איך מכוונים? שתי דרכים:

א. על פי סמנים שנמצאים על תאים בדרכו של האקסון המתפתח. יש להם מולקולות על הממברנות.

ב. trophic factor - שחרור של מולקולות ספציפיות (בדרך כלל חלבונים) מתאי המטרה שמתחברות רצפטורים על גבי חרוט/קודקוד הצמיחה, והוא מתכוונן לכיוון ריכוז הולך ועולה של אותן מולקולות. מולקולות אלו מסייעות לו בהזדהות בעיקר בקרבת תא המטרה. יש המון סוגי כימיקלים שונים שמכווינים כל אקסון לכיוון הנכון.

ברגע שהאקסון הגיע לאזור הכללי, הוא יוצר סינפסות עם תאי מטרה ספציפיים. מסתבר שהתהליך הזה, באופן ראשוני, הוא לא מאד מדויק. לא תמיד מצליחים ליצור סינפסות שאמורים ליצור. אז מה קורה? האקסונים מתנוונים, והתא עלול למות. כשמסתכלים על יצירת תאים במח במהלך ההריון, רואים ירידה במספר התאים הכולל. במהלך ההתפתחות נוצרים כמעט פי שניים יותר נוירונים מאלו שיהיו בלידה. מהלידה והלאה – נשאר מספר הנוירונים קבוע פחות או יותר. תאי המטרה משחררים את אותן מולקולות,  trophic factors, כשכל אחד מתאים לסוג אחד של נוירון. אם הנוירון לא מקבל את הtrophic factor הם לא ידועים לאן ללכת בסוף. אחד ה-trophic factors, הראשון שהתגלה, הוא Nerve growth factor (NGF). אם נפזר NGF ליד אחת השלוחות, היא תתפתח. אם על שתיים – שתיהן תתפתחנה. כך נוצרות הסתעפויות של האקסונים. אם על אף אחד – לתא יש מנגנון התאבדות. בלי אקסונים – הוא ימות. יש פה גם עניין של זמן. אם במשך זמן הוא לא יקבל את ה-trophic factor המתאים, הוא ימות. אקסונים ממשיכים להתפתח בלידה.

במקביל לאקסונים, מתפתחים גם הדנדריטים. חלק מהתפתחות הדנדריטים נעשית אחרי הלידה. כך נוצרות עוד ועוד סינפסות, תהליך שנמשך לאורך התקופה שלאחר הלידה ולמעשה – לאורך כל החיים. תמיד נוצרות סינפסות חדשות ונעלמות ישנות. תהליך ייצור הסינפסות קשור לסביבה, והוא נקרא הטבעה (imprinting). בשלב העוברי נוצרת תבנית של קשרים סינפטיים. הגימור של התבנית הזו מחייבת אינטראקציה עם הסביבה. יש תקופות בהתפתחות שבהם מערכות התנהגותיות מסוימות שמשקפות התפתחות של אזורים של המח הן מאד פלסטיות – ניתנות לשינוי. 15 שעות אחרי הבקיעה מהביצה של אפרוחים, הם מתקשרים עם מי שהם נתקלים בו. אח"כ כבר לא. אם שמים עכברים בכלוב "חברותי" ומשווים את המח עם עכברים בסביבה "משעממת" – רואים שמספר הסינפסות והדנדריטים אצל החיות עם הסביבה המועשרת גבוה יותר. הם יוכלו גם לפתור בעיות בצורה טובה יותר.

גם בשיעור באוניברסיטה, יש התפתחות בדנדריטים ובסינפסות שלנו בעת תהליך הלמידה והזכרון. הקוץ הדנדריטי יכול לגדול ולהתפתח, ליצור סינפסה נוספת עם טרמינל וכד'. למידה כזו מתרחשת כל הזמן והיא תלויה בנסיבות. למשל אם נחתכת היד, הקטע של הגדם מתחיל לקיים רגישות שלא הייתה בו מלכתחילה. אנשים שיש להם פגם כמו עיוורון עשויים לפתח רגישות רבה מאוד לחושים אחרים, כמו חוש המגע. זה יתבטא בהגדלה של האזורים במוח המקבלים קלט למשל מהאזורים בהם קוראים כתב ברייל.

אם כל הטרמינלים מגיעים סינפסות ולא נוצרים אקסונים חדשים או טרמינלים חדשים, לאן מתחברים הדנדריטים שנוצרים? פשוט "מתעלקים" על סינפסה אחרת? תשובה קצרה – כן. יש התפצלות מסוימת של טרמינלים שמתחברים עם הדנדריטים.

החץ הצהוב מציין את גודל האזור במח שפועל כשמפעילים את האצבעות. D1 היא האגודל. D5 הוא הזרת. החצים השחורים הם של נגני קשת. ניתן לראות שהאזור במח שאחראי לאצבעות יהיה גדול יותר. אזור האגודל יהיה אותו הדבר – כי לא עושים בה שימוש רב בנגינה. ככל שגיל תחילת לימוד הנגינה יהיה קטן יותר, כך יגדל האזור במח יותר.

הקשרים הסינפטיים יכולים להשתנות, אבל הנוירונים, כאמור, לא מתרבים אחרי הלידה (מקסימום – חדשיים שלושה אחרי הלידה). לאחרונה הסתבר שיש מספר אזורים במח שבהם נוצרים נוירונים חדשים – neurogenesis. גם במח הבוגר נחלקו נוירונים. מכניסים חומר שניתן לעקוב אחריו ב-DNA של נוירון שאמור להתחלק. הזריקו את החומר אצל אנשים שעומדים למות, וראו אחרי שהם מתו שהתאים התחלקו. ממה זה מושפע? כשמפעילים לחץ (על עכברים), התהליך מופחת. עכברים שנחשפו לסביבה מועשרת, משכפלים הרבה יותר תאים. מסתבר שאחד הדברים בסביבה המועשרת הוא הפעילות הגופנית.  עכברים עם פעילות גופנית הראו יותר neurogenesis. אפילו למידה ספציפית יכולה להשפיע על ה- neurogenesis. לפי הספר, התהליך אובחן בהקשר לתהליך הלמידה ולתהליך הקשור בחוש הריח (הרחה של ריחות חדשים משפיע על הייצור וההישרדות של נוירון חדש).

מבנה המח

אם נדמיין ציר מהצד הקדמי עד הצד האחורי ביותר, נראה שאצל החיות הקו הזה ישר – מהאף על הזנב. הרגע שהאדם החל ללכת על שתיים, נוצר כיפוף של הציר כך  שבאזור הראש – הציר התכופף ב-90 מעלות. הציר הזה נקרא Neuro axis. נגדיר מערכת של שלושה צירים:

א. ציר קדמי-אחורי:  Anterior/Rostral(לכיון האף, לכיוון למעלה אצל אנשים) או Posterior/caudal.

ב. ציר מהגב אל הבטן: Dorsal – לכיוון הגב והלמעלה של הראש, Ventral – לכיוון הבטן והלמטה של הראש.

ג. ציר צד (lateral) לעומת האמצע (medial).

ישנם קשרים בין נוירונים באותו צד של הגוף – קשרים איפסילטרליים. לעומת, ישנם קשרים של נוירונים בצד השני של הגוף – קשרים קונטרלטרליים. בגלל קושי בהסתכלות תלת מימדית, אנחנו חוצים את המח לאורך כל אחד מהצירים לטובת ההסתכלות. ניתן לפרוס פיזית או לפרוס באמצעות הדמיית מחשב. פריסת המח לאורך שלושה מישורים:

א. מישור קורונלי (coronal) – חתך בהמשך של מישור הגב. גם חתך של פרוסות של עמוד השדרה הוא חתך קורונלי.

ב. מישור סג'יטלי (Sagital) – חתך מהאף ועד העורף, כמו כזה שמפריד את שתי ההמיספרות. יש חתך בול באמצע – מיד-סג'יטלי. אפשר גם לחתוך בצורה אחרת.

ג. מישור הוריזונטלי (horizontal) – מקביל לרצפה.

מערכת העצבים – nervous system נחלקת ל:

א. מערכת העצבים המרכזית (CNS) – מוגנים על ידי עצם וכוללים את המח וחוט השדרה (שנמצא תחת העצם של החוליות).

ב. מערכת העצבים הפריפרלית (PNS) – כל החלקים של העצבים בגוף שאינם תחת עצם:

1. מערכת העצבים הסומטית (Somatic, של הגוף) – בעיקר אקסונים שהולכים מ/אל השרירים והעור.
2. מערכת העצבים האוטונומית – נשלחת את האברים הפנימיים של הגוף.

ב-CNS יש, מלבד העצם, שלוש שכבות הגנה: קרומי המח (Meninges).

א. קרום הדורה (Dura) – השכבה החיצונית. שכבה עבה וקשיחה. נראה ומרגיש כמו קרטון.

ב. קרום הארכנויד (arachnoid, דמוית קורי עכביש) – שכבה דמוית ספוג, מלא בנוזל שמקיף את המח בתוך השכבה הספוגית, בתוך מרווח שנקרא subarachnoid space. המח צף כל הזמן בתוך נוזל. הנוזל נקרא cerebral spinal fluid (CSF).

ג. קרום הפיה (Pia) – שכבה דקה שעוקבת אחר כל הקיפולים של המח, בצמוד לרקמת המח.

במערכת העצבים הפריפיריאלית יש רק את ה-pia.???

ה-CSF נמצא בתוך חדרי המח ומיוצר בדפנות החדרים בתאים שנקראים Choroid plexus. ה-CSF זורם בחדרים ואז הוא עובר ל-subarachnoid space מחוץ למח. ישנם שני חדרים לטרליים, ימני ושמאלי, בצורת האות C, חדר מרכזי נמוך יותר באמצע שנקרא "החדר השלישי". חדר זה קשור לחדר הרביעי על ידי תעלה שנקראת האקוודוקט (שהייתה פעם ה-midbrain). החדר הרביעי (שהיה פעם ה-hindbrain) נמצא ממש בתחתית המח ומחובר בהמשך להמשך של התעלה המרכזית שהולכת לאורך כל חוט השדרה. מערכת זו היא השארית של התעלה העצבית הקדומה. בנוסף, הוא מחובר ל-subarachnoid space. ה-CSF נספג בתוך מבנים דומים לורידים שיש במח אל מחזור הדם ונעלם. מבנים אלו נמצאים בחלק החיצוני של המח ויש מעין שסתומים שבולטים לתוך חלל הוריד. השסתומים נקראים arachnoid granulations. תפקיד ה-CSF הוא:

א. קודם כל לבלום זעזועים.

ב. להקטין את משקל המח בגלל שהוא צף בנוזל.

ג. סילוק של חומרי פסולת.

ד. קירור המח אם הוא חם.

אם ישנה בעייה בסילוק הנוזל (hydrocephalus), הצטברות הנוזל גורמת לכך שהנוזל נאגר במח וזה מוביל ללחץ על הרקמה המוחית . זה יכול לקרות בגלל פגם מולד או כתוצאה מגידול. ניתן לטפל בזה רפואית. אספקת הדם למח – המח נזקק לחמצן ובעיקר לגלוקוז. הדם מגיע ללב דרך שתי מערכות עורקים:

א. Carotic arteries – שני עורקים מגיעים מהלב לחלק הקדמי של מח, מעל הגרון כביכול.

ב. Vertebral artiries – עורק שנכנס מהצד התחתון האחורי של המח.

ישנם עורקים שמחברים את שתי המערכות (מעגל וויליס) והן מגבות אחת את השנייה. נזק לעורקים בתוך המח מביא לפגיעה בחלקי המח הרלוונטיים ותמותה של נוירונים. נזק יכול להיגרם בגלל כריש דם (הצטברות כלי דם שחוסמים עורק) או בגלל קריעה של עורק, שטף דם, כך שהדם לא מגיע ליעדו. לשני הסוגים קוראים שבץ מוחי (Stroke).

הקורטקס, קליפת המח, הוא החלק החשוף והמרכזי של המח, ההתפתחות של הforebrain. כאמור, הוא כולל את רוב תאי המח. תחתיו חבויים חלקים נוספים:

א. צבירי נוירונים שנמצאים מתחת לקורטקס שנקראים גם נוקליאוס (או נוקליאיי ברבים) – גרעינים, צבירים תאים. אזור זה נמצא במרכז המח, וגם הוא התפתחות של ה-forebrain.

ב. אזור אחר, "גזע המח" (brain stem) שמהווה המשך בתוך המח של חוט השדרה המחובר אל המח. הוא מורכב מה-midbrain  ותחתיו ה-hindbrain.

החלקים השונים של הקורטקס בצד אחד מחוברים עם הצד השני. יש מספר חיבורים כאלה – אקסונים שהולכים מנוירונים מצד אחד לנוירונים בצד שני. החיבורים האלו, או מערכות האקסונים האלו, נקראים commissures. ה-commissure הגדול ביותר נקרא קורפוס קולוסום. דרכו עוברות אלומות אקסונים.

גופי התאים במוח נמצאים בעיקר בקורטקס, אבל גם עמוק יותר בפנים. לכן, קליפת המח תהיה בצבע אפור – ולכן גופי התאים שנמצאים בסביבה הזו נקראים לעיתים "החומר האפור". מתחת לקורטקס נמצאים בעיקר אקסונים שמצופים בלבן. לכן, עיקר המח הוא לבן ונקרא גם "החומר הלבן". אם נקלף את הקליפה, יישארו רק האקסונים. בנוסף, יש את אותם נוקליאוסים, צבירי תאים בעומק הקורטקס.

הקורטקס אינו חלק, אלא מכיל קיפולים רבים. לכן, נוצרים חריצים רבים ובליטות ביניהם. כל חריץ או קיפול פנימה נקרא סולקוס Sulcus (ברבים Sulci) ומה שרואים על פני השטח, הקיפול החוצה, הרכסים, שנקראים Gyrus (ברבים Gyri). אם הקיפול פנימה מאד גדול, קוראים לו פישר Fissure. הסיבה לקפלים היא כדי שניתן יהיה להכניס לשטח מוגבל יחסית יריעה דקה עם שטח גדול ככל הניתן.  יש במח משהו כמו 1.5 מטר מרובע שנמעך פנימה כדי לאפשר שטח פנים גדול. במידה והנוירונים ימותו, כמו אצל חולה אלצהיימר, יהיו חריצים יותר גדולים ופחות ופחות ג'ייריי.

מבחינה פונקציונלית ניתן לחלק את קליפת המח לארבעה אזורים:

1. סוג אחד הוא האזורים הראשוניים primary areas: אזורים שמקבלים את האינפורמציה מחוש מסוים – אזור סנסורי ראשוני – לכל חוש יש אזור קורטיקלי ספציפי שמקבל את האינפורמציה באופן ראשוני. המח מחולק לאזורים לפי החושים – למשל – אזור סומטוסנסורי – שמקבל אינפורמציה הקשורה במגע, ויברציה, חום, קור, כאב, תחשות השרירים. בנוסף, כוללים האזורים האלו אזור מוטורי ראשוני שכולל נוירונים ששולכים אקסונים שמגיעים כמעט באופן ישיר את השרירים.
2. מסביב לכל אזור ראשוני יש אזור קורטיקלי שניוני secondary cortical areas: אחד או יותר אזורים כאלו סביב כל אזור ראשוני. אזורים אלו מעבדים את האינפורמציה הסנסורית באופן יותר מורכב – שם מתבצעת התפיסה של החושים ושם נאגר הזכרון החושי. למשל – מסביב לאזור הקורטיקלי הויזואלי, יש אזורים שמטפלים באינפורמציה הראייתית. אם ייפגע לי רק האזור השניוני, אוכל לראות אבל אתקשה להבין מה אני רואה ולזהות חפצים בראייה. יש גם אזורים מוטוריים שניונים שמטפלים בהפעלה של סדרות של תנועות – פעילות גלובלית של המערכת המוטורית. בספר, המונח אזור אסוציאטיבי מתייחס גם לאזורים שניוניים.
3. סוג שלישי של אזורים הם האזורים האסוציאטיבים – אזורים מולטי-מודליים (מקבלים אינפורמציה ממספר חושים ועושים אינטגרציה של האינפורמציה). ישנו אזור אסוציאטיבי אחורי שמקבל אינפורמציה בעיקר מהאזורים השניוניים שעוסקים בתפיסה מורכבת של חוש אחד. האזורים האסוציאטיביים עושים את היתוך המידע. שם מאורגנים הזכרונות, משם מגיע הדיבור ושם מתארגנת התפיסה המורכבת וההמשגה. פגיעה באזור האסוציאטיבי בצומת ראייה, שמיעה ותחושה יביא למשל לקושי בכתיבה וקריאה. האזור האסוציאטיבי הקדמי שעוסק בחשיבה, תכנון ואסטרטגיה גלובלית של ההתנהגות.
4. סוג רביעי של אזורים – באזור המדיאלי של הקורטקס (כלומר – "השכבות התת קרקעיות" של הקורטקס) – אזורים לימביים, של מערכת מוחית שנקראת המערכת הלימבית (=גבול). עוסקים בעיבוד של רגשות, למידה, זכרון, מוטיבציה וכד'. נמצאים בעומק הקורטקס.

היחס בין נפח האזורים הראשוניים לנפח המוח כולו יותר קטן באדם מאשר ביונקים אחרים.

למעט ריח וטעם, כל שאר החושים מגיעים לחלקים קונטלטראליים של המח. להמיספירות השונות יש ייעודים שונים, למרות שהמבנה שלהם דומה, המידע הסנסורי מגיע לשתיהן והמידע המוטורי יוצא משתיהן. ההמיספירה השמאלית עוסקת בניתוח מידע מורכב ולכן גם בניתוח של סדרה של תחושות או ביצוע של פעולות באופן סדרתי. כך, למשל, כל הדיבור, ההבנה של דיבור, הכתיבה והקריאה מבוצעת מהמיספירה זו. ההמיספירה הימנית תעסוק בסינתזה – הרכבה, קריאת מפה, ציור שרטוט תלת מימדי וכד'. יש אנשים שלהם המיספירות הפוכות. איברים שיש רק אחד מהם מופיעים בשתי ההמיספירות, למרות שהן לא דומיננטיות באותה מידה.

המח מחולק לארבע אונות – lobes באמצעות כמה חריצים משמעותיים:

א. Lateral Fissure.

ב. Central Sulcus.

חלוקת האונות:

1. האונה הפרונטלית: frontal lobe.
2. האונה הפריאטלית: parietal lobe.
3. האונה הטמפורלית: temporal lobe. ליד הרכות = temple.
4. האונה האוציפיטלית: occipital lobe.

אזורים באונה הפרונטלית

האונה הפרונטלית מטפלת בהיבטים הקשורים בתנועה ובפעולה: החל באזורים המוטורי הראשוני והשניוני, הנמצאים בה, ועד האזורים האסוציאטיבים המטפלים בתכנון ובביצוע משימות.

מקדימה לcentral sulcus יש חריץ נוסף שנקרא pre-central sulcus. בין שני אלו יש את ה-pre-central gyrus. בpre-central gyrus יש את האזור המוטורי הראשוני. הארגון של הג'יירוס הזה אינו רנדומלי – יש מיפוי של שרירי הגוף על הרכס הזה. את זה גילו באמצעות גירוי חשמלי חיצוני של הקורטקס.

יש פרופרציה בין כושר השליטה שלנו על האיברים השונים (לדוגמא – אצבעות) לבין הגודל של החלק הרלוונטי בג'יירוס.

האזור הקדמי לאזורים המוטוריים כולל גם אזורים שניוניים. החלק הגדול ביותר באונה הפרונטלית נקרא האזור הפרה-פרונטלי pre-frontal lobe. זה האזור המורכב ביותר, שמאפשר לבצע שיפוט, מוסר, תכנון אסטרטגיה וכד'. האזור מאפיין בעיקר את בני האדם, למרות שהוא קיים, ברמה פחות מפותחת, אצל חיות אחרות. הרס של האזור הזה, למשל, הביא למקרה של פיניאס גייג'. מאחורי אזור זה נמצא האזור האסוציאטיבי המוטורי, שמרכז את כל הפעילות ההתנהגותית ולמעשה שולט ומעביר מסרים לביצוע לאזור המוטורי הראשי.

Frontal lobectomy: בשנות ה-40-50, טיפלו בסכיצופרניה באמצעות ניתוק האקסונים של האזור הפרה-פרונטלי משאר המח. זה אכן הרגיע את חולי הסכיוצופרניה, אך זה פגע ברמת האנרגיה, ביכולת לתכנן וליזום התנהגות, אובדן של יכולות קוגנטיביות, קשיחות וחוסר גמישות מחשבתית, חוסר יכולת לשנות הרגלים וחוסר יכולת להתנהגות חברתית. בסוף – הפסיקו עם זה.

אזור נוסף באונה הפרונטלית נמצא בחלק התחתון של האונה הפרונטלית, בדיוק קדימה לאזור המוטורי שמטפל בהפעלת השרירים באזורי הפה והלוע – אזור ברוקה (Broca's area): אזור קריטי להפקה של שפה מדוברת, בעיקר בצד השמאלי של המח (יש תפקודים של הקורטקס שהם ייחודיים לאחד הצדדים). פגיעה באזור זה לא תאפשר לאדם לדבר (גם אם האדם יכול להבין דברים שנאמרים). יש לציין שהוא נפרד מהאזורים המוטוריים ששולטים בפה בהקשרי בליעה, פעילות הלשון וכד'. האזור ממוקם בעיקר בצד שמאל של המוח ולא בצד הימני של המוח. האזור המקביל לו בצד הימני, המעורב כנראה גם כן בשפה אך יותר באינטונציה של הדיבור, היכולת לשנות אותו כדי להעניק לו את הנימה הנכונה כמו נימת שאלה וכו'.

האונה הפריאטלית

האונה הפריאטלית מטפלת בהיבטים הקשורים בתחושה ותפיסה: החל באזורים הסומטוסנסורי הראשוני והשניוני, הנמצאים בה, ועד האזורים האסוציאטיבים המטפלים בתפיסה ובלמידה.

מיד מאחורי הcentral sulcus  יש Post central gyrus – האזור הסומטו סנסורי הראשוני (primary somatosensory) – הראשון לקבל תחושות מהגוף, מהעור ומהשרירים – מגע, תחושות וכד'. גם כאן, הגוף ממופה על הקורטקס – מהחלקים הלאטרליים ועד המידיאליים. הייצוג של אברי הגוף גם כאן לא פרופורציונלי לגודלם, אלא לרגישותם למגע. למרות הקרבה הרבה בין החלקים הסומטוסנסוריים והחלקים המוטוריים, אין ביניהם אינטראקציה ישירה. כל פעולה עוברת דרך האזורים האסוציאטיביים. יש גם רפלקסים – אבל הם מתרחשים רק בחוט השדרה.

החלק האחורי של האונה הפריאטרי – posterior parietal lobe: אזור שניוני סומטוסנסורי שיטפל, למשל, ממגע וממישוש ויאפשר זיהוי של עצמים. מקבל גם אינפורמציה ראייתית וגם סומטוסנסורית והוא שמייצר את תחשות המרחב שמסביבנו. נזקים שנגרמים באזור זה גורמים לחוסר יכולת לתפוס את המרחב. סינדרום ההזנחה neglect sundrome – המטופל מפסיק לתפוס חלק מהמרחב, תמיד בצד הקונטרלטרלי של הפגיעה.

האונה האוציפיטלית

כוללת, כמעט כולה, את האזור הראייתי הראשוני (primary visual cortex). חוש הראייה הוא החוש המפותח ביותר אצל בני האדם, ולכן יחסית לשאר האזורים הקורטיקליים – הוא גדול יותר מחושים מאחרים. מסביב לאזור הראשוני יש אזורים שניוניים, חלקם עדיין בתוך האונה האוציפיטלית (וחלקם באונה הטמפורלית).

האונה הטמפורלית

החלק העליון של אונה זו כולל את האזור השמיעתי הראשוני. למעשה, הוא קבור בתוך ה-lateral fissure. מסביב לו, יש אזור שמיעתי שניוני, שכבר יוצא מעט מהפישר. חלק מהאזור נקרא אזור ורניקה (wernicke's area) – אזור קריטי להבנה של שמיעה מדוברת וליצירה של משמעות. גם כאן – זה בעיקר בצד שמאל של המח. בתוך החריץ עצמו, ישנו אזור שנקרא insular cortex אליו מגיע חוש הטעם.

סיכום

אם נרצה לסכם סכימה של פעולת המח:

האזורים התת-קורטיקליים: ה-forebrain

נעסוק כעת בחלקי התאים שנמצאים ב-forebrain, מתחת לקורטקס – אזורים תת קורטיקליים. ישנן כמה מערכות משמעותיות שנמצאות מתחת לקורטקס. הם קשורים לחלקים קורטיקליים, שולחים ומקבלים אקסונים משם ומהווים יחד חלק ממערכת משותפת.

א. המערכת הלימבית: אחראית על הרגשות, המחשבות והזכרונות – ועל האופן שבו הן משפיעות על ההתנהגות. המערכת הלימבית עושה את הקישור שבין התחושות והתפיסות שמגיעות מאזורים חיצוניים למחשבות ולרגשות שלנו. היא אחראית להעביר את תחושות הגוף הפנימיות לכדי פעולה. חלק מהאזורים ששייכים למערכת הם אזורים קורטיקליים. החלק הזה נמצא בגבול המדיאלי של הקורטקס (בתוך הקורטקס). הם לא מתפקדים לבד, אלא קשורים לאזורים תת-קורטיקליים שמהווים צברי תאים ששייכים לאותה המערכת:

1. היפוקמפוס (hippocampus) – נמצא מתחת לקורטקס של האונה הטמפורלית, בחלק המידיאלי שלה. זהו אזור קריטי לפונקציות של למידה, זכרון ושליטה רגשית. נזק בהיפוקמפוס בשני הצדדים יכול להוביל לנזק חמור ביכולת ליצור זכרונות חדשים. הוא מזכיר בצורתו סוסון ים (או שרימפס).

2. אמיגדלה (amygdala) – קצת מקדימה להיפוקמפוס. גרעין דמוי שקד. עוסקת ברגשות. אזור חשוב לויסות מחשבות (בעיקר שליליים כמו פחד), לזכרונות שקשורים ברגשות, לביטויים החיצוניים של הרגשות (התרגשות וכד'). האספקטבים הקוגניטיביים של המח קשורים גם הם באמיגדלה.

3. Fornix – מערכת אקסונים שמביאה מידע ושולחת מידע מהמערכת החוצה.

ב. המערכת של הגרעינים הבזליים – Basal Ganglia. (הערת שוליים – בפריפריה, צבר תאים לא נקרא נוקליאוס, אלא גנגליאה; עם זאת, הגנגליאה של בזל הוא במח, אבל עדיין נקרא גנגליאה). יש לגרעינים חשיבות רבה בפעילות מוטורית. יש להם תפקידי עזר לאזורי הקורטקס המוטורי (ראשוניים ושניוניים). הם עוזרים לקורטקס לבחור את הפעולות היעילות ביותר מתוך האפשרויות בסיטואציה מסוימת. הם חשובים לעדכון של הקורטקס על מידת ההצלחה וההתאמה של תנועות לסיטואציה כדי לשפר את ההתנהגות המוטורית העתידית. הם אחראים גם על פעילות "אוטומטית", כמו נהיגה. אם באמצע הנהיגה משהו מטריד אותי (מישהו חותך אותי) – השליטה תעבור מהגרעינים לקורטקס. מחלת פרקינסון היא המחלה שבה נפגעים גרעינים אלו (או החיבור אליהם). האדם מתקשה להוציא תגובות אל הפועל, ולעיתים אף יכול לאבד את היכולת לזוז. לגרעינים יש גם תפקידים קוגניטיביים יותר, ולכן המחלה פוגעת גם בקוגניציה. הם אחראים על התחלת התנועה, ומקבלים מידע מה-substantia nigra (יורחב בהמשך).

ג. עוד אזור אחד, שעדיין נחשב ב-forebrain (בחלקו המרכזי התחתון) הוא התלמוס (thalamus) – גרעין אחד מכל צד של החדר השלישי, בין החדר לחדרים הלטרליים. התלמוס כולל שתי אונות דמויות ביצה, וביניהן יש אצל רוב האנשים חיבור קטן שנקרא massa intermedia, שעובר בחור בתוך החדר השלישי. התלמוס מחולקת להמון חלקי משנה – צברי תאים. חלק מהגרעינים מקבלים אינפורמציה תחושתית מכל אחד מהחושים. האינפורמציה מגיעה אל התלמוס והוא מעין תחנת עיבוד ראשוני וממסר של האינפורמציה אל האזור התחושתי הראשוני של הקורטקס. רב המידע הסנסורי מגיע כך – חוץ מחוש הריח, שמגיע ישירות. בנוסף, כל האינפורמציה מהחלקים התת-קורטיקליים עוברת דרך התלמוס. יש, כמובן, אקסונים רבים שיוצאים מהתלמוס. התלמוס עושה עיבוד בפני עצמו ולא מעביר את המידע כפשוטו.

ד. האזור האחרון ב-forebrain – ההיפותלמוס: hypothalamus. הוא יושב בצד הקדמי התחתון של התלמוס. ההיפותלמוס בשיתוף המערכת הלימבית הוא שמווסת את הסביבה הפנימית של הגוף – השמירה על מצב הסביבה הפנימית (אחראי על מערכת העצבים האוטונומית). הוא אחראי על תקינות המערכת הפנימית – למעשה, אחראי על הקיום שלנו: מזון לתאים, הטמפרטורה של הגוף, ויסות נוזלי גוף (צריכה/הפרשה) וכד'. בנוסף לאחריות על הסביבה הפנימית, הוא אחראי על הקיום של המין הביולוגי – פעילות רבייה וכד'. הוא אחראי על ההתנהגות המינית. הוא כולל גרעינים שונים שכל אחד מהם אחראי על אספקטים שונים של ויסות הסביבה הפנימית וההתנהגות המינית. ישנו גם גרעין שאחראי על הנטייה המינית, שנראה שונה אצל הומואים. חלק מהויסות של ההיפותלמוס נעשה באמצעות שליטה שלו על מערכות הורמונליות. הוא שולט על מרבית ההורמונים שמופרשים בגוף. ההורמונים מופרשים מבלוטות ייחודית באזורים שונים בגוף ומווסתים את הפעילות של אברים ומערכות שונות על ידי השתחררות לזרם הדם והגעה לאותם אזורים בגוף, התקשרות לרצפטור על תאים באותם אזורים ואיתות תוך תאי (שדיברנו עליו כבר בהקשר לרצפטורים מטבוטרופיים) באמצעות הורמונים. ההורמונים משתחררים מבלוטות הורמונליות. ההפרשה שלהם מווסתת על ידי המח. איך זה עובד? ההיפותרמוס מחוברת במחזור דם פרטי אל יתרת המוח (pituitary gland), גוף שאחראי על כלל ההורמונים של המח. הוא נמצא ליד המח, מעט מתחת לו (אבל לא בתוכו). ההיפותלמוס מפריש הורמונים (שנקראים בשם Releasing Hormones) שמגיעים ליתרת המח, זו מפרישה למחזור הדם הכללי הורמונים אחרים שמגיעים לבלוטות ההורמונים בגוף שמפרישים הורמונים שמגיעים לתאים. בסוף, יכול להיות שזה יחזור למח. לדוגמא – ציר ה-HPA: Hypothalamus-pituiuary-adrenal – במקרה של לחץ, מפריש ההיפותלמוס הורמון בשם CRH שמגיע ליתרת המח, שמפריש הורמון שנקרא ACTH. כשזה מגיע לבלוטות ההורמונליות באדרנאל, יתרת הכלייה, הן מפרישות הורמונים בשם קורטיסול שמכין גלוקוז בזמינות גבוהה לשחרור. זו אנרגיה רלוונטית לגוף במצב חירום. בנוסף, ההורמון מונע את פעילותן של פעולות לא נחוצות (למשל – פעילות המערכת החיסונים) וחוסך בכך אנרגיה. עוד הורמונים חשובים, שמופרשים מיתרת המח הדורסלית: ואזופרסין (vasopressin) – אחראי על כיווץ כלי הדם, הפרשת שתן ועל משק המים בגוף; אוציטוסין (oxytocin) – אחראי על הפקת חלב בשדיים ועל התכווצויות של הרחם בלידה (פחות ברור מה הוא עושה בגוף הזכר)..                                      

האזורים התת-קורטיקליים: ה-midbrain וה-hindbrain

מלבד ה-forebrain, ישנם אזורים אחרים מתחת לקורטקס, שנמצאים באזור קאודלי יותר:

1. גזע המח שנמצא ישירות מתחת לתלמוס ופרוש סביב האקוודוקט, החדר הרביעי והחלק העליון של חוט השדרה. גזע המח כולל את ה-midbrain ו-hindbrain (שמכיל את הפונז והמדולה). שולט על "שגרת" החיים. בלעדיו – לא ניתן לחיות. הוא מכיל מספר איברים בעלי ייעוד ואיפיון שונה זה מזה, אך כולם יחד מהווים מכלול עם מאפיינים וייעודים משותפים.

א. גזע המח עצמו מהווה חיבור של אקסונים מכל הגוף, ובכלל זה גם מאברי הגזע ומהצרבלום. לכל אורך הגזע עוברים אקסונים כאלו.

ב. הקטע המרכזי (הפנימי, כלומר – המדיאלי) של גזע המח (בעיקר ב-pons וב-medulla, אבל גם ב-midbrain) מהווים חלק ממערכת אחת שנקראת "התצורה הרשתית" (retuclar formation). בקטע זה יש הרבה מאד אקסונים שיורדים מהמח, בקרבת גופי התאים. הלבן והאפור השזורים זה בזה נראים כמו רשת. הנוירונים של התצורה הרשתית מקבלים אינפורמציה מהרבה מאד מערכות חוש וביחד קובעים את רמת העוררות הכללית של הנוירונים במח והעוררות ההתנהגותית הכללית, כולל שליטה על תהליכי שינה. השינויים לאורך היממה – עוררות לעומת חוסר עוררות – מוכתב על ידי המערכת. פגיעה בתצורה הרשתית יכול להביא למצב של חוסר עוררות במח – מצב של "צמח", מצב וגטטיבי. התצורה מעבירה אקסונים גם לעמוד השדרה, שולטת גם על המתח הבסיסי של השרירים ומשפיעה בעיקר על היציבה וגם על הרפלקסים של השרירים. במצב חלום, למשל, התצורה הרשתית מבצעת אינהיביציה של השרירים והמתח שלהם יורד. כך – גם אם נרצה לפעול מתוך החלום, לא נוכל.

1. ה-midbrain נשאר למעשה חתיכה אחת עוד מהשלב העוברי:

                                 א.         הוא כולל חלק דורסלי-אחורי שנקרא tectum.  הוא מורכב משני זוגות של בליטות. העליונות יותר נקראות ה-superior colliculus. התחתונות יותר –ה- inferior colliculus.

1. החלק העליון, superior colliculus, הוא אזור ראייתי בעיקרו, והוא חשוב בעיקר להפנייה רפלקסיבית לכיוון גירויים משמעותיים בסביבה.

2. החלק התחתון, inferior colliculus, הוא גרעין שמיעתי והוא מהווה תחנת ביניים לאינפורמציה שמיעתית. משם היא מגיעה לתלמוס, ומשם לאזור הראשוני של הקורטקס. המערכת הזו מאפשרת לנו, בסופו של דבר, להבין מה אנחנו שומעים ולהפנות רפלקסיבית את השמיעה שלנו.

ב. החלק הקדמי (ונטרלי) של ה-midbrain נקרא טגמנטום.

1. באמצע של הmidbrain, בין הטגמנטם לטקטום, עובר האקוודוקט. האזור שמקיף את האקוודוקט נקרא periaqueductal-gray-matter – PAG. הוא אחראי על התנהגויות בעלות דפוס קבוע (שליטה בתנועה – אבל רק בכל הקשור לפעילויות קבועות) ועל התנהגויות מינית. בנוסף, הוא שולח אקסונים אל גזע המוח וחוט השדרה שהם חלק ממערכת טבעית לשיכוך כאב. אקופנקטורה, למשל, מפעילה באופן חיצוני את הנוירונים האלו ומעבירות שיכוך כאב. גם מורפין, למשל, משפיע על אזור זה שקובע את הרגישות לכאב. יש חפיפה מסוימת בינו לבין הגרעינים הבזליים והצרבלום.

2. אזור אחר בmidbrain, בחלק הקדמי יותר, הוא ה-substantia nigra ("החומר השחור"). למעשה זה חלק מהגרעינים הבזליים שאינו נמצא ב-forebrain. הוא שולח אקסונים לגרעינים הבזליים ויש לו חשיבות למערכת המוטורית. כשהחלקים האלו נפגעים והתאים מתים, זוהי מחלת פרקינסון. לא צוין בשיעור, אבל דיברנו על זה בהמשך: בסיכומים אחרים: שם יושבים גופי תאים של המערכת הדופאמינרגית, כלומר המקום בו מיוצר דופמין. האקסונים מהתאים האלה נשלחים אל הגרעינים הבזאליים, כך שלמעשה משם משתחרר בפועל הדופמין. לצורך תפקוד הולם של הגרעינים הבזאליים יש צורך בדופמין. מחלת פרקינסון הנוצרת ממוות של החומר השחור קשורה לאי הפרשת דופמין מהגרעינים הבזאליים. את התאים העובריים המייצרים דופמין משתילים כתרופה בתוך החומר השחור.

3. האזור הונטרלי של הטגמנטום (ונטרל טגמנטום) שנמצא בקרבת ה-Substantia Nigra, שולח אקסונים למערכת הלימבית ולקורטקס הפרונקטלי. הוא ממלא חלק חשוב בחיזוק התנהגותי ודואג למוטיבציה, עונג, הנאה והנעה. זהו חלק חשוב גם בתהליך החשיבה – עידוד מחשבות נכונות או לחילופין - בדיכאון. יש הקושרים אזור זה במחלת הסכיזופרניה.

1. Pons ("גשר") – האזור המרכזי של הגזע. מגשר בין הגזע לצרבלום. אקסונים שמגיעים מהמח ועוברים בדרך לצרבלום עוברים את ה-PONS. רוב ה-PONS הוא אקסונים.
2. האזור התחתון ביותר של גזע המח הוא ה-Medulla. היא המשכית – אין גבול מוגדר בינה לבין חוט השדרה. היא כוללת מספר גדול של גרעינים, צברי תאים, שמעורבים בשליטה על "משק הבית" של הגוף: תהליכים פיזיולוגיים בגוף שרובם אינם מודעים, כולל נשימה, קצב הלב, שמירה על היציבה וכד'.
3. צרבלום ("מוחון", ה"מח הקטן") – אזור גדול יחסית, במיוחד בבני אדם, שצמוד ודורסלי לגזע המח (מצוין פה למרות שהוא לא בדיוק חלק מהגזע). בנוי משתי המיספרות. נמצא בצד הדורסלי של ה-brain stem. הצרבלום, כמו המח כולו, בנוי מקליפה – קורטקס – שמכיל את רוב גופי התאים בצרבלום. מתחת יש בעיקר אקסונים שעולים ויורדים מהקליפה, מובילים אינפורמציה משאר חלקי המח אל ומהצרבלום. בתוך הצרבלום יש גרעינים עמוקים, deep nuclei, שמהם מגיעים האקסונים. גם הקורטקס של הצרבלום, כמו של המח, מקופל פנימה ומכיל כך הרבה גופי תאים. הצרבלום עוסק בפעילות עזר למערכת המוטורית. הצרבלום מאפשר לתנועות להיות חלקות, מיומנות, נלמדות. אלו אספקטים שמחייבים את הצרבלום. בין השאר, הוא אחראי על פעולות בליסטיות (זריקת כדור, כולל הבנה בנוגע למועד הנכון לעזיבת הכדור). פגיעה בו תוביל לכך שהתנועות תהיינה מסורבלות, לא מדויקות, לא מיומנות. למידה מוטורית (פסנתר, למשל) – מחייבת פעילות של הצרבלום. כך גם פעילויות מורכבות אחרות כמו עמידה בשיווי משקל, הליכה וכד' (פחות עיסוק בתנועות עדינות, כמו ידיים). עיקר הפעילות של הצרבלום היא ב"גימור" או "שיוף" של תנועות – לגרום לכך שיהיו חלקות ולא מסורבלות. לטובת כך, מצרבלום מקבל מידע חושי וכן מידע על הפעילות המוטורית שהמח יוזם. גם כאן – יש חפיפה מסוימת עם ה-PAG והגרעינים הבזליים.

גזע המח מהווה, למעשה, חלק ממערכת העצבים הפרפריאלית. מתוך גזע המח יוצאים עשרה סטים של עצבים – אלומות של אקסונים – הנקראים "העצבים הקרניאלים" (carnial nerves, של הגולגולת). שניים נוספים שאינם מגיעים לגזע המוח (כך שיש בסה"כ 12 זוגות של עצבים קרניילים) הם עצב הריח ועצב הראייה. תפקידם העיקרי של העצבים הקרניאלים הוא לאפשרים שליטה סומטוסנסורים ומוטורית על אזורים שונים בפנים ובראש (המקבילה לעצבים הספינאליים, שיוזכרו בהמשך, ועושים זאת בשאר הגוף). חלק מהעצבים מובילים אינפורמציה חושית ספציפית (למשל, על טעם, שמיעה וכד').  יש עצב קרניאלי (העשירי במספר) שנקרא עצב ה-ואגוס (vagus) – "העצב התועה" – הוא שולט באברים הפנימיים: לב, ריאות, מערכת הריאות וכד'. מי ששולט בפועל בסביבה הפנימית הם המערכת הלימבית וההיפותלמוס – באמצעות המערכת ההורמונלית שתוארה, אבל גם באמצעות המערכת האוטונומית, שעושה שימוש בואגוס כפי שיוצג בהמשך.

חוט השדרה הוא, כאמור, המשכו של המוח. עיקר תפקידו הוא להעביר מידע מהמח לשרירים ומידע חושי למח, אך יש לו אוטונומיה מסוימת בכל הקשור ברפלקסים. כמו שהמח מוקף בגולגולת, החוט מוקף בעמוד השדרה. גם חוט השדרה מוקף בקרומי המח ויש סביבו CSF. תפקידי החוט:

א. תחנה סופית לשליטה על השרירים – שם נמצאים הנוירונים שבאופן ישיר שולטים על השרירים.

ב. תחנה ראשונה לקבלת אינפורמציה סומטו-סנסורית מהגוף.

ג. תחנה השליטה של המח על האיברים הפנימיים של הגוף.

חוט השדרה מורכב מ-31 חוליות, כשבין כל שתי חוליות יוצאים ונכנסים מהחוט שני עצבים שנקראים "עצבים ספינאלים" (אחד לכל צד). למעשה, יוצאים מחוט השדרה שתי אלומות אקסונים לכיוון דורסלי (מידע סומטוסנסורי; שם גם נמצאים גופי התאים כמו שיתואר בפסקה הבאה) וונטרלי (אקסונים מוטוריים), ורק אח"כ מתאחדים לעצבים הספינאליים שהולכים ימינה ושמאלה. חוט השדרה למעשה לא מגיע עד לחוליית הזנב, אלא רק עד שני שליש מעמודת החוליות. העצבים הספינאליים היותר תחתונים יורדים בתוך עמודת החוליות עד לחיבור הרלוונטי, בשליש התחתון, משם הן יוצאות. בשליש התחתון, נקראים העצבים קאודה אקווינה "cauda aquina".

חוט השדרה מורכב מגופי תאים (חומר אפור) שמאורגנים בצורת פרפר. בפריפריה של חוט השדרה נמצאים אקסונים שעולים ויורדים מחוט השדרה למח ובחזרה. החוט מקבל אינפורמציה מהפריפריה (בעיקרה סומטוסנסורית). האינפורמציה הסנסורית מגיעה על גבי אקסונים אָפרנטים (Afferent axons – A כמו Arrive) לחלק הדורסלי של חוט השדרה ונקרא "הקרן הדורסלית" (dorsal horn). הנוירונים (נקראים גם מוטונוירונים, motonuerons) שנמצאים ב"קרן הונטרלית" (ventral horn) שולחים אקסונים (שנקראים אקסונים אֶפרנטים – Efferent axons, E כמו Exit) שמגיעים אל השרירים ונותנים להם פקודות להתכווץ ולפעול. השליטה והתחושות באזור זה הם קונטרלטרליים.

האינפורמציה הסנסורית שמגיעה לקרן הדורסלית מגיעה מנוירונים יוניפולרים שנמצאים מחוץ לחוט השדרה בגנגליון (צבר תאים, dorsal root ganglion) שנמצא פחות או יותר איפה שהעצבים יוצאים מהחוליות (למעט בראייה). בגלל שהנוירונים עצמם נמצאים מחוץ לחוט השדרה, הם לא נחשבים חלק ממערכת העצבים המרכזית (CNS) אלא חלק ממערכת העצבים הפריפריאלית – בניגוד למוטונוירונים. אקסון אחד יוצא מהנוירון היוניפולארי ומתפצל, קצה אחד מגיע ל"קרן הדורסלית" ועושה סינפסה עם התאים שם – והשני לפריפריה. חלק מהאקסונים לא עושים סינפסה עם נוירונים בקרן הדורסלית, אלא מובילים את האינפורמציה ישר למח באמצעות אקסונים ארוכים. ישנם רפלקסים שבאים לביטוי בסינפסות ישירות בין הנוירונים הסומטוסנסוריים למוטונוירונים. במקרים כאלו, האינפורמציה תעבור דרך נוירון שנמצא בחוט השדרה ולא במח. יש מחלות התוקפות תאים סנסוריים ואז אין תחושות של כאב. האינפורמציה המוטורית יוצאת על אקסונים מנוירונים ב"קרן הונטרלית", נשלחת החוצה דרך הקטע הראשוני של העצב – ventral root – מתאחדים עם שאר האקסונים לאלומה והולכים יחד לאיבר מסוים בגוף (תוך הסתעפויות בדרך). הוירוס של הפוליו גורם לנזק במוטונוירונים בחוט השדרה. אם המוטונוירונים מתים, אין יכולת להפעיל את השריר.

מערכת העצבים האוטונומית

מערכת העצבים האוטונומית כוללת נוירונים ואקסונים שמובילים אינפורמציה מהמח אל האברים הפנימיים של הגוף ובחזרה. היא חלק ממערכת העצבים הפריפיריאלית. מבחינת השליטה של המח על האברים, רב הנוירונים האלו מעצבבים שרירים חלקים שנמצאים בדפנות של הרבה אברים פנימיים. בנוסף, היא שולטת על בלוטות הפרשה שונות ועל אברי המין. שרירים חלקים כאלו ניתן למצוא, למשל, בכלי הדם (מאפשר שליטה על לחץ הדם), בעין, במערכת העיכול, וגם בבסיס של כל שערה בעור (ומאפשרים "עור ברווז"), במערכת ההפרשות וכד'. ישנן שתי תת מערכות של המערכת האוטונומית:

א. המערכת הסימפטתית (sympathetic nervous system) – מופעלת במצבי חירום ולחץ שמחייבים התמודדות מיידית אופטימלית עם גורמים שמאיימים על השרידות ומצבו של האורגניזם. המצבים האלו מחייבים ניצול של אנרגיה זמינה (בעיקר על ידי השרירים והמח). הפעלה של המערכת הזו תביא להחשה של קצב הלב (כדי לספק יותר דם), ויחד עם קורטיזול מדכאת פעילויות שאינן חשובות כמו גדילה, סינטזה של חלבונים ופעילויות של מערכת העיכול. היא תביא גם לסימור השערות, כנראה מורשת מאבותינו שרצו להראות יותר מפחידים לקראת עימות. הנוירונים של המערכת הזו (נוירונים פרה-גנגליונים במערכת הסימפטתית) יושבים בחלק המרכזי של פרפר חוט השדרה, שולחים אקסונים שיוצאים מחוט השדרה ומייצרים סינפסות עם נוירונים בגנגליונים שקרובים לחוט השדרה (הגנגליונים הסימפטתיים). שם, הם משחררים נוירוטרנסמיטור שנקרא אצטיל-כולין. הנוירונים של הגנגליון (נוירונים פוסט גנגליונים של המערכת הסימפטתית) שולחים אקסון לאיבר שעליו צריך להשפיע. במקביל, משוחרר לדם אדרנלין שמשנה את הפעילות של הרבה אברים פנימיים. הניורוטרנסמיטור שמופרש בסמוך לאיבר המטרה נקרא נור-אדרנלין (או – נור-אפינפרין – שם אחר לאותו הדבר), והוא זה שמפעיל את האיבר הפנימי. יש לציין שנוירונים אלו אינם קשורים למוטונוירונים שיושבים בחוט השדרה – שכן אלו מעצבבים שרירים מסוג אחר (לא שרירים חלקים).

ב. המערכת הפרה-סימפטתית (parasympathetic) – פועלת במצבי רגיעה ומווסתת את מצב הגוף ברגיעה. לרוב היא מאזנת את המערכת הסימפטתית. למשל – מעבירה דם למערכת העיכול (ולא לשרירים), האטת קצת הלב וכד'. המערכת הזו עובדת לרוב באופן הפוך למערכת הסימפטתית. היא תגרום לאצירה של אנרגיה ולא לבזבוזה. הנוירונים של המערכת יושבים בגזע המח ושולחים אקסונים בגוף בתור עצבים קרניאליים. הואגוס, למשל, הוא חלק מהמערכת הפרה-סימפטתית. האקסונים של העצבים הקרניאליים יוצאים לפריפריה, מייצרים סינפסה עם נוירונים בגנגליון פרה-סימפטתי, שלרוב נמצא סמוך מאד לאיבר המטרה. מהגנגליון יוצא אקסון קצר שמגיע לתא המטרה. הוא משחרר אצטיל-כולין. חלק אחר מהנוירונים של המערכת הפרה-סימפטתית נמצאים בתחתית חוט השדרה. משם מעוצבבים איברי המין ושלפוחית השתן.

הזיקפה מעוצבבת על ידי המערכת הפרסימפטתית והשפיכה – על ידי המערכת הסימפטתית (לכן גם לחץ מביא לשפיכה מוקדמת). המערכות האלו פועלות בו זמנית. המערכת הפרה-סימפטתית עובדת כל הזמן (למשל – הסדרת תהליכים במערכת העיכול אחרי אוכל), אבל בעיקר אחרי פעילות המערכת הסימפטתית. כל תנועה שלנו, למשל קימה, מחייבת פעילות של המערכת הסימפטתית ואחר כך הפרה-סימפטתית.

נוירוטרנסמיטורים והשפעות של סמים ותרופות

היום נדבר הבסיס הכימי של פעילות המח. העובדה שבמח יש מאות סוגים של נוירוטרנסמיטורים שאנחנו מכירים, ולכל טרנסמיטור ישנם מספר סוגים של רצפטורים על תאי מטרה מוסיפה מורכבות לפעילות המוחית. חקר הנוירוטרנסמיטורים במח נערך במקביל לפסיכופרמקולוגיה שעוסק בתרופות וסמים שמשפיעים על המח.

סם הוא כל חומר ממקור חיצוני, אינו מיוצר על ידי הגוף עצמו. החומר אינו נחוץ לתפקוד התקין של התאים באופן נורמלי (ולכן ויטמינים אינם נחשבים). עם זאת, הסמים יכולים לשנות את התפקוד של התאים ולרוב הם עושים את זה במינונים קטנים יחסית (גם חול יכול להשפיע על הגוף – אבל הוא ישפיע על הגוף במינונים גדולים). לסמים יש אתרי פעולה (sites of action) – בדרך כלל רצפטור או אנזים שהסם משפיע עליו. הסיבה לקשר בין נוירוטרנסמיטורים לסמים היא שכמעט כל הסמים משפיעים על הגוף דרך ההשפעה על נוירוטרנסמיטורים ועל הסינפסות.

כדי להשפיע, סמים צריכים להגיע למח. המחקר על אופן התנועה של הסמים בגוף נקרא פרמקו-קינטיקה: האופן בו הם מתפזרים, עוברים מטבוליזם ומופרשים מהגוף; ממקום ההכנסה של הסם מגיע הסם אל מחזור הדם (לרוב). כמעט ולא מוכנסים סמים ישירות למח. כמובן שהדבר מחייב מעבר דרך מחסום הדם-מח, הגעה לאתר ההשפעה במח, פירוק הסם והפרשתו מחוץ לגוף.

עד כמה ניתן לשלוט בהגעה של סם לנקודה ספציפית במח? או שהוא מגיע לכל מקום? אי אפשר – זו הסיבה לתופעות הלוואי.

ישנם מסלולים שונים לסם: הזרקה תוך שרירית, הזרקה תוך ורידית, הזרקה תת-עורית, שאיפה, בליעה, הסנפה, הזרקה תוך צפקית (לחלל הבטן) ומתן חלחולתי (פי הטבעת). בסוגים שונים של מתן סם מקבלים הבדלים במהירות ההשפעה ובמשך ההשפעה. הזרמה לדם מביאה לתוצאות מהירות יותר מהזרמה לתוך השריר. התפשטות הסם בגוף והגעת הסם לתא המטרה תלויה במספר תכונות של הסם. חברת התרופות לוקחות את החומרים השונים ולדאוג שהחומרים יוכלו להגיע באופן היעיל ביותר לאתר המטרה. בפועל – אין הרבה תרופות או הרבה חומרים. המגוון הגדול של תרופות שמוכרים הם למעשה וריאציות על חומרים שנמצאו כיעילים – כשהשוני בוא במינונים, משך ההשפעה, קומבינציות בין חומרים וכד'.

המסיסות של החומר בשומן הוא אחד המשתנים המשמעותיים. חומר שמסיס בשומן יכול לעבור בקלות יחסית את מחסום הדם-מח, ולהיכנס למח. ככל שהמסיסות גדולה – התפשטות הסם מהירה יותר. עם זאת, מולקולה שומנית שמגיעה לדם נוטה להיצמד בתהליך שנקרא depot binding לחלבונים שונים בדם (למשל – החלבון אלבומין, albumin, שמאד רווח בדם). הקישור הזה הופך את החומר לבלתי עביר במחסום הדם-מח. התהליך הזה מעכב את השפעת המולקולה, אך מאריך את משך ההשפעה.

אנזימים שונים בעיקר בכבד, אבל גם בדם ובמח מפרקים את הסמים. לרוב הפירוק מנטרל את החומר ותוצרי הפירוק מופרשים מהגוף, לרוב בשתן. יש מקרים שבהם דווקא ההתקשרות של האנזימים והפירוק של החומר גורמים לסם להיות עוד יותר יעיל/עוד יותר רעיל. אופן הפעולה של הסם בגוף ניתן לרוב לתיאור באמצעות עקומת מינון תגובה (dose response curve). ציר ה-X יהיה המינון וציר ה-Y, ההשפעה. ניתן לראות שאחרי נקודה של מינון גבוה מספיק, ההשפעה לא תיגבר – זו הנקודה המקסימלית של ההשפעה. את המינונים מודדים לרוב ב-מ"ג ל-ק"ג משקל גוף.

לכל הסמים יש לא רק השפעה אחת, אלא מספר השפעות. אנחנו מחדירים את הסם לצורך השפעה מסוימת, אבל הוא משפיע גם על תהליכים אחרים. התהליכים שלא רצינו נקראים תופעות לוואי. פעמים רבות, התופעות הן שליליות. אפשר להציב על גרף עקומת מינון התגובה את התופעה הטובה ואת תופעת הלוואי. ההפרש ביניהן קובע את הטווח של המינון שניתן לתת. תרופה טובה היא כזו שהמרווח בין המינון הנדרש לתגובה הטובה למינון המינימלי לתגובה הלא טובה גדול ביותר. המרחק בין שתי העקומות נקרא "מרווח הבטחון" (margin of safety). למשל – בכאב חריף נותנים מורפין. התגובה הרצויה – שיכוך כאב. אבל למורפין יש השפעות נוספות: למשל, על נוירונים בגזע המח שמפעילים את הנשימה. מורפין מדכא את התהליך הזה. לכן, צריך לשים לב למרווח הבטחון. זה בדיוק מה שקורה ב-overdose.

מדד תרפויטי – המנה שגורמת לפעילות לא רצויה ב-50% מהנבדקים חלקי המנה הגורמת לפעילות רצויה ב-50% מהנבדקים. ככל שהיחס יותר גבוה – כך התרופה בטוחה יותר, ולהיפך.

סיבות להבדלי יעילות בין סמים שונים:

א. אתרי ומנגנוני פעולה שונים. למשל – אנחנו רוצים לשכך כאב. איפה התרופה תפעל? אם היא תפעל במח היא תהיה יעילה יותר מפעולה על עצבים בפריפריה. מורפין פועל במח. אקמול – פועל בפריפריה, איפה שהעצבים הסומטוסנסורים מקבלים מידע על הנזק לרקמה.

ב. היכולת של הסם להתקשר למולקולה – אפיניות (affinity): מידת המשיכה המולקולרית של חומר אחד לחומר אחר. היא משפיעה על יעילות התרופה. אם האפיניון גבוה, המינון הנדרש נמוך יותר. סם אידאלי יהיה בעל אפיניות גבוהה לאתר הפעולה הרצוי וזיקה נמוכה לאתרים בהם נגרמות תופעות הלוואי שלו. זה משפיע על המדד התרפויטי.

אפקט הפלסבו – בנוסף להשפעה הספציפית של הסם, יש לו גם השפעה לא ספציפית שתלויה בפרוצדורה של לקיחת הסם (למשל – הזרקה יוצרת לחץ מסוים ויוצרת השפעה פיזיולוגית) וגם מהציפיה של הנבדק לגבי תוצאות השפעת הסם (בעיקר בבני אדם). השפעה לא ספציפית זו נקראת אפקט הפלסבו. פלסבו הוא חומר חסר פעילות ביולוגית, הניתן כביקורת לעצם הפעולה של מתן התרופה. למשל, אם נותנים למישהו פלסבו להתמודדות עם הכאב, הציפיה גורמת להפעלת המערכת הטבעית של המח לשיכוך כאב: הפרשה של חומרים דמויי מורפין שמיוצרים במח, מתקשרים לרצפטורים על תאים מסוימים שמשפיעים על הובלת כאב למח ומביאים להפחתת הכאב. אם במקביל, נשים יחד עם הפלסבו חומר שמונע את התקשרות החומר דמוי המורפין לתאים, נראה שלא תהיה השפעה של שיכוך הכאב. כך ניתן להוכיח את התהליך.

נוירוטרנסמיטורים ונוירופפטידים

רוב המידע ה"בינארי" (כלומר – העברת מסרים ופקודות בין נוירונים לנוירונים אחרים, לשרירים ומהחושים) שזורם במח מועבר באמצעות שלושה סוגי נוירוטרנסמיטורים שנדבר עליהם בהמשך (GABA, גליצין וגלוטמט). עם זאת, ההנחיות הכלליות למח מועברות באמצעות טרנסימטורים שונים וייחודיים. כך, למשל, אצטילכולין מפעיל את מנגנוני הלמידה, למרות שהמידע הנלמד מגיע דרך אותם טרנסמיטורים "בינאריים". נוראפיפרין מגביר את המוכנות לתגובה, אך הגירוי יגיע באמצעים אחרים.

ניתן לחלק את הנוירוטרנסמיטורים לכמה חלקים – ה"קלאסיים" שהתגלו בהתחלה, לפני כ-90 שנה; ולפני כ-40 שנה התגלו נוירוטרנסמיטורים שנקראים נוירופפטידים (פפטיד = חלבון קצר, שרשרת קצרה של חומצות אמינו). בדרך כלל הקלאסיים מבוססים על חומצת אמינו אחת, בניגוד לנוירופפטידים שמורכבים מבין 2 ל-100 חומצות כימיות (יותר מזה – כבר נקרא לזה חלבון).

הנוירוטרנסמיטורים  הקלאסיים מסונתזים בטרמינל עצמו – יש אנזים אחד או יותר הדואגים לסינתזה של הנוירוטרנסמיטור הקלאסי – אותם שינויים קטנים הנעשים על חומצה אמינית כלשהי. לעומתם, צריכים הנוירופפטידים מנגנון מורכב יותר – וזה יהיה מנגנון השפעול של איזשהו גן, באמצעות RNA, שידאג לקשירת החומצות האמיניות זו אחר זו. כבר בגוף התא מוכנסים הפפטידים לוסיקולות ויחד איתן מגיעים לטרמינל.

נוירונים שונים מייצרים נוירוטרנסמיטורים שונים – הקביעה איזה נוירוטרנסמיטור תלויה בגנים של הנוירון שמייצר אנזים מסוים שאחראי על ייצורו של נוירוטרנסמיטור מסוים. הדבר נכון גם לייצור של רצפטורים (שהם גם חלבונים) – שתלויים בגנים של התא.

אצטילכולין

נתחיל בקלאסיים: הם התגלו ראשונים מפני שהם נמצאים גם במח וגם בפריפריה (שם קל יותר לגלות אותם). הטרנסמיטור הראשון שהתגלה אי פעם נקרא "אצטילכולין" Ach: החומר שמקשר בין קצוות של אקסונים לשרירים. אם הוא משתחרר – השריר מתכווץ. ברור למה קל היה לגלות אותו ראשון – מעצם היותו בפריפריה. במקביל, לנוירוטרנסמיטור יש השפעות שונות במערכות ותהליכים רבים ומגוונים. למשל – משתתף בשינה (שנת חלום, REM – הוא מופרש מתאים ב-Pons), משתתף בלמידה וזכרון (בהיפוקמפוס ובאזור ה-basal forebrain שנמצא באזור הגרעינים הבזליים) וכד'. הוא מורכב משתי מולקולות: אצטט (חומר שנמצא בגוף) וכולין (חומר שמגיע בתזונה). בגוף יש אנזים שמזרז את החיבור ומייצר אצטילכולין. האנזים הזה קיים אך ורק בתאים שמייצרים אצטילכולין (אצטילכולין-טרנספרז, ראה תרשים למטה). בפריפריה, המוטונוירונים מייצרים אצטילכולין שמגיעים לשרירים. בקצה של האקסון מסונטז האצטילכולין ומשוחרר לשרירים. האצטילכולין מיוצר בטרמינל, מאוגד בוסיקולות ומופרש באקסוציטוזה. מה משפיע על אצטילכולין? רעל האלמנה השחורה מעורר פתיחה של תעלות סידן בממברנה הפרה-סינפטית ולפליטה מוגברת של ACh מקצה הטרמינל למרווח הסינפטי וזה מעורר שרירים ויכול לגרום לתמותה. רעל אחר, בוטולינום, שנמצא באוכל מקולקל בקופסאת שימורים, מדכא פליטה של Ach מקצה הטרמינל (מונע חיבור של הוסיקולה של האצטילכולין עם הממברנה הפרה-סינפטית), לא מפעילים שרירים ומתים (לדוגמא – לא נושמים). זהו חומר רעיל מאד (כפית של בוטלינום מזוקק יכולה להרוג את כל אנשי העולם).

לאחר שהאצטילכולין משתחרר בסינפסה, הוא נקלט ברצפטור שלו – הרצפטור הניקוטיני של אצטילכולין (nicotinic acetylcholine receptor) שיוצר מבנה של תעלה. כששתי מולקולות של ACh מתקשרות לרצפטור, נפתחת התעלה ומאפשרת כניסה של נתרן ודפולריזציה ויוצרת EPSP. יש גם רצפטור שונה של אצטילכולין. את זה יודעים באמצעות כך שמצאו סוג אחד של חומר שמתחבר לסוג אחד של רצפטור אבל לא לשני. ניקוטין, למשל, מתחבר לרצפטור שתואר ומפעיל אותו, אך לא מתחבר לסוג השני. הסוג השני, muscarinic receptor, רגיש למאסקארין. התקשרות של אצטילכולין לרצפטור מאסקאריני, שהוא רצפטור מטבוטרופי, מביאה לשחרור של תת יחידה אלפא שמתחברת לתעלה ויוצרת פתיחה של תעלת סידן, ויוצרת לרוב  IPHP. בגלל שהפעלה של רצפטור מטבוטרופי אורכת זמן רב יותר מאיונוטרופי, לרוב יימצא בשרירים רצפטור ניקוטיני. כך ניתן לראות שהתלות היא ברצפטור, ולאו דווקא בטרנסמיטור.

סמים שמשפיעים על אצטילכולין וחוסמים אותו – קורארי חוסם את הקולטנים הניקוטיניים (ומונע פעולת שרירים) ואטרופין חוסם קולטנים מוסקריניים (שקיימים בלב ובקנה הנשימה). החסימה מתבצעת על ידי כך שהסם מתחבר אל אותו אתר הקישור, לא מפעיל את הרצפטור אבל חוסם – פיזית – את היכולת של הטרנסמיטור להתחבר לרצפטור. זהו קישור תחרותי, כי אם יש יותר טרנסמיטור, הרצפטורים יפעלו – יש תחרות.

פוסטידיל-כולין – כדורים שמכילים הרבה כולין, הגוף מייצר יותר אצטילכולין.

אגוניסט – חומר שיפעיל את הרצפטור או יחקה באיזושהי צורה את הפעולה של הטרנסמיטור. סם שחוסם אוטורצפטור הוא גם אגוניסט, כי הוא מביא לשחרור טרנסמיטור.

אנטגוניסט – חומר שיחסום את הרצפטור ויפריע לפעולת הטרנסמיטור.

לסמים שמשפיעים על רצפטורים יש מספר כינויים וחלוקות:

קישור תחרותי:

א. אגוניסט ישיר – מפעיל את הרצפטור כמו הטרנסמיטור דרך אתר הקישור שלו.

ב. אנטגוניסט ישיר – מונע את קישור הטרנסמיטור לרצפטור.

קישור לא תחרותי:

א. אגוניסט לא ישיר – מחקה את השפעת הטרנסמיטור בהפעלת הרצפטור דרך אתר קישור אחר על אותו רצפטור.

ב. אנטגוניסט לא ישיר – מונע את פתיחת התעלה המוצמדת לרצטפור על ידי השפעה על אתר קישור אחר על אותו רצפטור.

בספר לא מצוין שהרצפטור המאסקאריני הוא אינהבטורי.... יש נגזרות אינהבטוריות ואקסטטוריות, אנחנו לא נרחיב יותר מדי, ונתייחס לרצפטור המאסקאריני האינהיבטורי.

בתוך המרווח הסינפסטי יש אנזים שנקרא אצטילכולין אסטרז (Acetylcholinesterase) שמפרק את האצטילכולין לשני מרכיביו – כולין ואצטט. הכולין עובר uptake לתוך הטרמינל ויכול לשמש לבנייה של נוירוטרנסמיטורים חדשים (יעילות התהליך הזה היא 50% - 50% מהכולין עובר מחזור). המיכוליניום הוא סם שחוסם את ה-reuptake ומביא לכך שבסך הכל יהיה פחות נוירוטרנסמיטור (רק מה שמגיע מהסומה של התא). סמים שמשפיעים על אצטילכולין אסטרז ישפיעו על הפירוק הזה. ישנם סמים כאלו שמשמשים כקוטלי חרקים, כי לאנשים יש אנזים שמפרק את הסם. לדוגמא – גז עצבים הוא מעכב בלתי הפיך של אצטילכולין אסטרז. כשהוא מתחבר – הוא לא עוזב את האנזים לעולם. מה שנוצר – עודף של אצטילכולין בסינפסות (בדגש על אלו של המערכת הפרה-סימפטתית, שעושה אינהיביציה לשרירי הלב למשל). כלומר – הוא אגוניסט. במקביל, זה יוצר עודף אקסיטציה בסינפסות של המערכת המוטורית - עוויתות, פרכוסים וכד'. בגלל החשש מאינהביציית יתר של שרירי הלב, יש לנו בערכות המגן אטרופין שחוסם את התעלות של הרצפטור המאסקריני ומונע מהתאים לקלוט את עודף האצטילכולין, עד שהגוף ייצר אנזימים חדשים של אצטילכולין אסטרז.

הנוירונים שמייצרים אצטילכולין (תאים כולינרגיים) במח אינם רבים, אך יש להם אקסונים רבים שמשפיעים על תאים רבים אחרים. פגיעה בנוירונים שמייצרים אצטילכולין, כמו במחלת האלצהיימר, מביאה לנזק חמור. זה לא הגורם לאלצהיימר, אבל זה אחד המאפיינים. הפגיעה בbasal forbrain ששולח אקסונים לכל מיני מקומות בקורטקס מביאה לפגיעה בתפקוד של כלל המח. עדיין לא ברור לגמרי מה קורה שם. התרופה שאנשים משתמשים בה כדי להפחית את השפעת המחלה היא חומר שמעכב את האצטילכולין אסטרז (אבל רק במח, ולכן ההשפעה לא דומה לגז עצבים). יש פחות פירוק של אצטילכולין ויותר השפעה של הכמויות הקטנות של האצטילכולין שעדיין מיוצרים ב-basal forbrain. יש כיום ארבע תרופות כאלו – וריאציות שונות של החומרים. עם זאת, זוהי תרופה סימפטומטית ולא נוגעת לשורש הבעייה.

טרנסמיטורים מונואמיניים – טרנסמיטורים קלאסיים שמבוססים על קבוצה אמינית אחת. מתחלקים לשתי קבוצות:

א. קטקולאמיניים catecholamines – מבוסס על החומצה האמינית טירוזין. כולל את: דופמין, נוראפינפרין (נוראדרנלין) ואפינפרין (אדרנלין).

ב. אינדולמינים indolamines – ובעיקר סרוטונין.

רוב הטרנסמיטורים הקלאסיים הם גלובליים: הם אינם מעבירים תכנית ספציפית, אלא תכניות יותר כלליות (לא פר חוש/פר זמן). במה זה מתבטא? מספר קטן יחסית של תאים באזורים תחומים של המח מסנטזים ומשתמשים בטרנסמיטורים מונואמיניים (מספר אלפים בודדים של במח – חלק קטן מאד יחסית). האקסונים של אותם תאים מאד מסועפים ונשלחים למספר גדול של אזורים במח ועושים סינפסות על מספר עצום של נוירונים. לכן – ההשפעה היא יותר כללית ולא ספציפית. אקסון בודד אחד יכול להתפצל להמון נוירונים. כדי להשפיע באופן גלובלי שכזה, הקשרים הסינפטיים שונים ממה שהכרנו עד כה. לאורך הקצה הסופי של האקסון יש מעין התרחבויות, בהם נוצרות וסיקולות. ההתרחבויות יוצרות מעין סינפסות "לאורך הדרך" על דנדריטים לאורך הנתיב שלו. כך גדל מספר הסינפסות של כל אקסון. בהתאם, ההשפעות ההתנהגותיות של הטרנסמיטורים הן גלובליות: למשל – מצב הרוח, עוררות וכד'. Reserpine הוא סם שמשפיע על אריזת המונואמיניים בוסיקולות – והוא משמש כאנטגוניסט לכל המונואמיניים.

נדבר על כל הטרנסמיטורים המונואמיניים

דופמין: מבוסס על החומצה האמינית טירוזין (tyrosine). באמצעות אנזים, הופך הטירוזין לחומר שנקרא L-dopa, שבעזרת אנזים נוסף הופך לטרנסמיטור Dopamine. המבנה דומה לטירוזין, אבל ההבדלים הקטנים קריטיים. רק תאים שיש בהם את שני האנזימים יסנטזו דופמין. הדופמין מסונטז ומוכנס לוסיקולות בטרמינל של האקסון. כלומר – האנזימים צריכים להיות קיימים בטרמינל של האקסון. ישנו סם שנקרא AMPT שמבטלים את פעילותו של האנזים שמיצר L-dopa מטירוזין ומשמש כאנטגוניסט לפעולת הדופמין. האנזימים מיוצרים בגוף התא ונשלחים לטרמינל. לדופמין יש חמישה סוגים של רצפטורים, כולם מטבוטרופיים: D-1, D-2, D-3, D-4, D-5. כל אחד נמצא באזורים שונים של המח. 2-D הוא בדרך כלל אוטורצפטור, שמפחית את תהליך שחרור הטרנסמיטור, אבל הוא גם רצפטור פוסט-סינפטי. גם דופמין מועלם דרך הסינפסה:

1. על ידי reuptake: טרנספורטר בממברנה הפרה סינפטית לוקח את הדופמין חזרה לטרמינל. אם חוסמים את ה-reuptake (כמו שעושים הסמים הבאים), הדופמין נשאר במרווח:

1. קוקאין - האופוריה שנותן הקוקאין נגרמת מהגברת פעילות הדופמין בסינפסה. עודף הדופמין יוצר סימפטומים סכיזופרניים ועוויתות שרירים.
2. אמפתמין (ספיד) – שגם מזרים למרווח נוראפינפרין ודופמין באמצעות הפיכה של טרנספורטרים.
3. ריטלין – (שנותנים לילדים היפראקטיביים)
4. אפומורפין משפיע גם הוא על הreuptake – הוא מפעיל את אוטורצפטור ה-2-D ומפחית ייצור והפצה של דופמין בסינפסה; אך בכמויות גדולות יותר משפיע גם על הרצפטורים הפוסטסינפטים של 2-D ומשמש כאגוניסט ישיר לכל דבר.

השערת הדופמין גורסת כי פעילות יתר דופמינרגית גורמת לסכיזופרניה. חוסמי הרצפטורים מקלים על סימפטומי המחלה.

2. מונו-אמין-אקסידז (monoamine-oxidase-MAO) – אנזים שמפרק את כל המונו-אמיניים, כולל דופמין. האנזים הזה לא נמצא במרווח הסינפטי, אלא בעיקר בטרמינל. לכן, דופמין שעובר Reuptake ולא נכנס עדיין לוסיקולה, יפורק. יש גם סמים (כמו deprenyl, שהורס את MAO-B) שעובדים על MAO והורסים אותו. זה מביא לעלייה בכמות הדופמין (הדופמין שלא מפורק בתוך הטרמינל דולף החוצה), ונחשב אגוניסט.

הנוירונים שמייצרים דופמין נמצאים בגזע המח. האקסונים שלהם נשלחים לאזורים נרחבים במח, בעיקר באונה הפרונטאלית. ישנן שלוש מערכות דופמינרגיות עיקריות:

1. ניגרוסטריאטלית – גוף התאים נמצאים בmidbrain, ב-substantia nigra, ושולחים אקסונים לגרעינים הבזליים. מערכת קריטית לתפקוד הגרעינים. תמותה של התאים האלו יוצרת פרקינסון. המחלה מתבטאת במספר סימפטומים – קושי בהתחלה של פעולות, הוצאה לפועל של תנועות. עלול להגיע לשיתוק. בנוסף, זה גורם לקשיחות על השרירים (קשה להזיז שריר של חולה פרקינסון). כמו כן, ישנו רעד של השרירים בעיקר בקצוות של הגוף. במענה למחלה מוחית שפוגעת בsubstantia nigra – כמו שבסרט "התעוררות" וכמו פרקינסון – החליטו לתת L-dopa, כי דופמין מתפרק מהר מדי ולא מגיע למח. עם זאת, ל-L-dopa יש תופעות לוואי. זוהי עדיין התרופה הטובה ביותר. שיטה אחרת היא השתלה של נוירונים דופמינרגיים ממח עוברי: שמים אותם בתמיסה ומשתילים אותם בגרעינים הבזליים. ברגע שהם יהיו שם, הם יוכלו לשחרר דופמין. זו שיטה שניסו אותה עד כה בעיקר בחיות ניסוי. בניסוי בבני אדם גילו הצלחה מוגבלת עם השפעה זמנית. התאים לא שורדים זמן ארוך במח.

2/3/08

2. מזולימבית – מתחיל מה-midbrain (מהונטרל טגמנטום) ומסתיים במערכת הלימבית. המערכת הזו חשובה למוטיבציה ולחיזוק התנהגותי (reward). אחד הדברים שמפעילים את המערכת הזו באופן חזק הוא הסמים שאנשים צורכים לטובת הנאה. כל הסמים שמפעילים את המערכת הדופמינרגית המזולימבית, מביאים לשחרור הדופמין במערכת הלימבית. זה מביא לתחושה טובה ומבסס את ההתמכרות.

א. למשל – קוקאין, כמו שאמרנו, מונע reuptake של דופמין. במערכת הלימבית, זה מביא למנת יתר ויוצר חיזוק התנהגותי. התחושה הסובייקטיבית היא של אופוריה וכיף. השימוש בקוקאין היה נפוץ בעבר כסם ממריץ (רלוונטי יותר למערכת התנועה ומערכות אחרות, לאו דווקא למערכת המזולימבית). גם קוקה-קולה הייתה מבוססת בעבר על קוקאין. אם נמדוד את רמת הדופמין במערכת הלימבית בעקבות קוקאין, נראה השפעה של כמה שעות. התחושה הנעימה וההתמכרות נובעות מהעלייה בדופמין.

ב. סם נוסף שמשפיע על הreuptake  הוא אמפתמין (speed) שבנוסף, גורם להפרשת דופמין (הופך את כיוון פעילותו של הטרנספורטר). לוקחים אותו כסם ממריץ.

ג. ניקוטין הוא אגוניסט של רצפטורים לאצטילכולין, אבל דרך השפעה עקיפה של נוירונים כולינרגים על נוירונים של דופמין, הוא מביא להפרשה של דופמין במערכת הלימבית. לכן, ניקוטין הוא גם סם ממכר.

3. מזוקורטיקלית – מתחילה בmidbrain (גם בונטרל טגמנטום) ומסתיים בקורטקס הקדמי. חשיבות לתפקוד של האונות הפרונטליות, ובעיקר האונה הפרה-פרונטלית שלה יש תפקידים חשובים באסטרטגיה, שיפוט, תכנון וכד'. עודף בדופמין במערכת המזוקורטיקלית קשורה בחלק מהסימפטומים של סכיזופרניה. הסכיזופרניה נוצרת, לפחות בחלקה, מהפרעה במערכות הדופמינרגיות. במקביל, כנראה, יש השפעה על המערכת המזולימבית – הפרשת יתר של דופמין למערכת הלימבית. זה מביא למשל להזיות והפרעות אחרות שקשורות במערכת הלימבית. התרופות לחולי סכיזופרניה חוסמות רצפטורים של דופמין. לכן, התרופות הן אנטגוניסטים של דופמין. ככל שהתרופה מתקשרת חזק יותר לרצפטורים דופנימרגיים (אפיניות גבוהה יותר), היא יותר יעילה להתמודדות עם סכיזופרניה. עם זאת, יש תופעות רבות שמשפיעות על סכיזופרניה, ולכן מדובר בהתמודדות עם סימפטומים. חולי פרקינסון שמקבלים L-dopa מפתחים לעיתים סימפטומית סכיזופרניים. לחולים האלו יש פתאום יותר מדי דופמין וזה עלול לגרום לפסיכוזות. גם אנשים שלוקחים סמים שמעלים את הדופמין בסינפסה כמו אמפתמין וקוקאין יכולים להגיע למצב פסיכוטי, דמוי סכיזופרניה.          

נוראפינפרין / נוראדרנלין

הנוראפרינפרין הוא עוד וריאציה של דופמין. כזכור, דופמין מתחיל כטירוזין, ממשיך כ-L-DOPA ואז הופך לדופמין. התהליך הנוסף מתבצע על ידי אנזימים שנמצאים על הוסיקולות (לאחר האריזה) והופכים את הדופמין לנוראפרינפרין. בבלוטת יתרת הכליה יש תאים עם כל האנזימים האלו ואנזים נוסף שהופך את הנוראפרינפרין לאדרנלין. הוא מופעל במהלך פעולת המערכת הסימפטתית.

יש לנוראפרינפרין ארבעה סוגי רצפטורים אדרנרגיים: אלפא 1, 2, בטא 1, 2. הסם אידזוקסן משמש כחוסם של אלפא-2 והוא אנטגוניסט ישיר. הרצפטורים האלו נמצאים במח ובפריפריה. נוראפינפרין הוא הטרנסמיטור של המערכת הסימפטתית. לפי סוג הרצפטור, נגרמת לתא השפעה מעוררת או מעכבת. כל הרצפטורים הם מטבוטרופיים הפועלים דרך ייצור של שליחים שניוניים. אחד הגורמים החשובים ביותר של השפעת המח על מערכת העצבים הסימפטתית הוא הנוראפרינפרין. כל המערכת הגופניות מווסתות על ידי המח כפי שניתן היה ללמוד מהניסוי הבא:

העצם תמיד נמצאת בתהליך של פירוק ובנייה מחדש – תהליך דינאמי ותמידי. בעת זיקנה, מתבצע פירוק של העצם באופן נרחב לעומת בנייה ולכן אנשים בגיל מתקדם מאבדים עצם (בעיקר נשים), בעיקר עקב איבוד סידן בעצם. בערך 55% מהאנשים מעל גיל 50 יושפעו מכך במידה מסוימת, ואחת מתוך שתי נשים (ואחד מארבע גברים) יחלו באוסטיופרוזיס – העצם תיעשה חלולה. המחלה גורמת לבעית קשות בעצמות, לכאבים ולהגבלת התנועה. הבעיה הזו גורמת לדכאון, או – אולי – הדכאון גורם לאוסטיופרוזיס. מה גורם למה? נערך ניסוי בעכברים שבו יצרו אצלהם מצב של דמוי דכאון בעזרת הטיית כלוב, הבהובי אורות, רעש וכד'. ניסויים קודמים הראו שהתרופות נגד דכאון משפיעות על עכברים. איך יודעים אם עכבר בדכאון? לרוב עכברים מעדיפים מים ממותקים. במצב של דכאון, הם לא יכולים להנות ממצב שבאופן נורמלי היה גורם להנאה. לכן – הם שותים מהמים הלא ממותקים. אחרי שבחנו את עצמות העכברים המדוכאים, ראו שהדחיסות של העצם ירדה משמעותית לעומת קבוצת הביקורת. בדיקה העלתה שהתהליך של ייצור עצם חדשה הוא שהשתבש. אפשר לחסום את התהליך עם תרופות נגד דכאון. אבל למה זה נגרם? אלו רק גורמים פסיכולוגיים, ולא פיזיים? בחנו את המערכת הסימפטית וציר ההיפותלמוס-יתרת המח. ראו שאקסונים שמובילים נוראפינפרין לעצם על ידי המערכת הסימפטתית מעבירים יותר מהטרנסמיטור לעצם. המערכות שמייצרת עצם מופעלות על ידי רצפטור בטא-2. כשחסמו את הרצפטור ראו שהדכאון לא השתנה (לחומר החוסם קשה להיכנס למח, אז זה לא מפתיע). לעומת זאת, חסימת הרצפטור הפחית את הפגיעה בדחיסות העצם. כלומר – דכאון מגביר את הפעלת המערכת הסימפטתית, מעלה את רמת הנוראפינפרין בעצם, מביא לירידה ביצירת עצם ולירידה בצפיפות העצם.

זוהי רק דוגמא אחת למצב שבו המח משפיע על האיברים הפנימיים וגם האברים הפנימיים משפיעים על המח. לפעמים קשה לנתק ולהסביר מאיפה מתחילה השרשרת בין המח לגוף. האורגניזם הוא מערכת הוליסטית והדדית.

במח, ישנם מספר צברי תאים בגזע המח שמייצרים נוראפינפרין. האזור העיקרי הוא locus coruleus (לוקוס קורוליאוס), באזור הפונז, התצורה הרשתית. יש גם חלק באזור התלמוס. הם שולחים עצבים לקורטקס, למערכת הלימבית, לצרבלום ולחוט השדרה. בדומה לתהליך שציינו קודם, גם כאן רוב הסינפסות נוצרות מעיבויים בדרך האקסון ולא באזור הטרמינל הסופי. התוצאה ההפעלתית של הפעלת המערכת היא עירור. המערכת מעוררת את המח ויוצרת דריכות, קשב והשפעות על מצב הרוח. סילוק הטרנסמיטור מהסינפסה נעשה באמצעות reuptake ופירוקם בטרמינל באמצעות MAO. סמים שחוסמים MAO או חוסמים Reuptake משמשים כתרופה למניעת דכאון. למשל, ה-Tricyclic antidepressants הם חוסמי Reuptake. הם לא ספציפיים לנוראפינפרין. עם זאת, ההשפעה של התרופות האלו בפריפריה, תופעות הלוואי, לא טובות ולכן לא משתמשים בהן כיום. גם כך יש עודף נוראפינפרין בפריפריה. כיום לא לגמרי מבינים את הדכאון.

מה ההבדל בין נוראדרנלין לאדרנלין? המבנה הכימי שונה, אבל ההבדל העקרוני הוא שנוראדרנלין נמצא בתוך המח, ואדרנלין – בחלקים האחרים של הגוף.

סרוטונין (HT5)

אחרון המונואמיניים מתחיל את דרכו דווקא בתור החומצה האמינית טריפטופן, שעוברת תהליך אנזימטי אחד (שניתן לדכא אותו באמצעות האנטגוניסט PCPA) ואחר כך עוד אחד, שיוצר את החומר סרוטונין. גם הסרוטונין מופק במספר קטן של גרעינים – ה-Raphe Nuclei בחלק המרכזי של גזע המח. גם כאן – מגיעים אקסונים רבים לקורטקס ולחוט השדרה. ההשפעות של סרוטונין על תאי מטרה נעשות דרך תשעה סוגים של רצפטורים, ששמונה מהם מטבוטרופיים (ואחד איונוטרופי אקסטטורי – בספר כתוב שהוא אינהיבטורי). סיום הפעילות הוא גם על ידי Reuptake באמצעות טרנספורטרים (נשאים) מיוחדים. גם הוא משפיע גלובלית על עוררות, על כאב, על רעב, על תוקפנות, על תפיסה חושית (יש עצבוב רב של תאים סרטונרגיים באזורים סומטוסנסוריים), ועל מצב הרוח. התרופות שמשפיעות על סרטונין (Selective serotonin reuptake inhibitors – SSRIs) משפיעות על Reuptake – ויש רבות כאלו, כמו פרוזאק שחוסם Reuptake של סרוטונין. בנוסף – הוא משמש לטיפול בחרדה והפרעות כפייתיות. מעכב אחר של reuptake נקרא Fenfluramine (הוא גם מעודד שחרור של סרטונין) והוא משמש לתרופה להורדת תיאבון. לכן, ירידת התיאבון היא תופעת לוואי של תרופות נגד דכאון לפעמים.

אחד הרצפטורים של סרוטונין מושפע מ-LSD, שמופק מפטריה שיושבת על דגנים. הוא אגוניסט ישיר של קולטני סרוטונין, ופותח את התעלות בתאים פוסט-סינפטיים ב-forebrain. יש עוד כמה חומרים שמשפיעים באופן דומה. הם גורמים לאספקטים מיוחדים של התחושה והתודעה – רואים צבעים בצורה שונה, מתערבבים החושים, רואים קולות ושומעים צבעים וכד'. אקסטזי (MDMA) משפיע כאגוניסט על המערכת הסרוטונלרגית, על הדופמינרגית וגם על הנוראדרוגנית – מניעת reuptake  לצד עידוד שחרור של נוראדרנלין. זה יוצר הזיות לצד חיזוק התנהגותי. מלבד ההשפעה ההלוצינוגנית, יש תופעות ארוכות טווח אחרי שהסם כבר הופרש מהגוף. ההשפעות המוחיות נשארות – יש פלאשבקים גם שנים אחרי השימוש עקב ההשפעה על הנוירונים הסרוטונרגיים. האקסטזי העלים לקוף, למשל, את הנוירונים הסרוטונרגיים.

אנחנו יודעים היום על די הרבה גנים ששולטים על האנזימים שמייצרים מונואמיניים או על הטרנספורטרים של מונואמיניים. הבסיס הגנטי הזה משפיע על האישיות שלנו, על כמה אנחנו מועדים למצבי רוח, על הפגיעות שלנו ללחץ ולדכאון וכד'. פולימורפיזם (צורת הופעה של גן מסוים אצל אנשים שונים באוכלוסיה, לרוב מדובר בשינויים קטנים מאד) יכול להביא לכך שאנשים יגיבו שונה זה מזה. בגן של הסרוטונין טרנספורטר יש פולימורפיזם: אצל חלק מהאנשים מופיע בצורה הקצרה, ואצל חלק – הארוכה. הצורה הארוכה עושה שהטרנספורטר יעבוד יותר טוב ויעשה יותר reuptake, והוא מביא לכך שיש פחות סרוטונין בסינפסה. האנשים האלו יותר פגיעים לחרדות הפרעה ודכאון וחלק מהשונות באוכלוסיה קשור באותה שונות גנטית.

חומצות אמינו שמשמשות כנוירוטרנסמיטורים

נוירוטרנסמיטורים קלאסיים נוספים, שנקראים גם ה-amino acids neurotransmitters. אחד מהם הוא חומצה אמינית בפני עצמה שנקרא גלוטומט (Glutamate). השני הוא GABA, שמאד דומה לו כימית, והוא למעשה תוצר של גלוטומט. כנראה שבאבולוציה אלו שני הטרנסמיטורים הראשונים שהיו. אלו הטרנסמיטורים הכי רווחים במח. הסינפסות האקסטטוריות עושות שימוש בגלוטומט (80-85% מכלל הסינספות במח), והסינפסות האינהבטוריות עושות שימוש בGABA (פחות מ-15% מכלל הסינפסות). הגילוי של שני אלו היה מאוחר יותר, ולכן דיברנו על האחרים קודם. לפי הספר, לגלוטומט וGABA יש השפעה גם על אקסונים – הם מורידים (גלוטומט) או מעלים (GABA) את סף הגירוי ומגבירים (או מפחיתים) את הסיכוי לההתפתחות של פוטנציאל פעולה.

גלוטומט

מצוי בכל התאים בגוף, כי הוא למעשה חלק מהחלבון (בהיותו חומצה אמינית). הגלוטומט נכנס לוסיקולה, מועבר לטרמינלים ומבצע אקסוציטוזה. חלק מהרצפטורים שלו הם איונוטרופיים, וחלקם מטבוטרופיים. יש שני סוגי רצפטורים איונוטרופיים שהם ה"רווחים" ביותר לגלוטומט (הרווח ביותר –AMPA). אלו הסינפסות הרווחות ביותר במח. חוץ מהם, יש רצפור איונוטרופי שנקרא NMDA (על שם חומר שיודע להתחבר לרצפטור הזה ולא לאחרים). הרצפטור הזה מצריך גלוטומט וגם גליצין כדי להיפתח. זהו רצפטור מיוחד, שיש לו בין השאר חשיבות רבה בתהליכי שינוי של המח – למידה, זכרון והתנסות. מה כל כך מיוחד? לרוב, בפתח התעלה יש יון של מגנזיום (חיובי). גם אם גלוטומט יתחבר לBINDING SITE שלו בפתח הרצטור, התעלה לא תיפתח כי המגנזיום יסתום אותה. על התא הפוסט-סינפטי יש עוד רצפטורים של גלוטמט שהם מהסוג הרגיל (ולא NMDA) שבזכותם נוצרת דפולריזציה בצד הפוסט סינפטי, החיוביות בפנים תעיף את יון המגנזיום החוצה ורק במקרה כזה, אם יהיה הפעלה של ה-NMDA, יוכל להיכנס פנימה סידן. סידן יכול להשפיע על כל מיני חלבונים כולל חלבונים מבניים – ויכול ליצור שינויים מבניים בסינפסה. כך – יכולה להשתנות הסינפסה. יכול להיות שבפעם הבאה שתופעל הסינפסה, התגובות יהיה אחרות. לכן, זה חלק מתהליך השינוי והלמידה. יש פה שינוי מבני בעקבות הפעלה פיזיולוגית. השינוי הזה, אם הוא גדול מדי, יכול לגרום לנזק. ואכן – כמויות גדולות מדי של גלוטומט בסינפסה (עלול לקרות גם אם מקבלים מכה חזקה בראש) יכולה לגרום ל-Excito-toxicity – רעילות מתוך הפעלת יתר. במקרה הזה, הכמויות הגדולות של הגלוטומט מפעילות הרבה סינפסות והרבה רצפטורים של NMDA. אם כמויות הסידן גדולות מדי, זה מוביל לתמותה של תא המטרה – התא מפעיל את עצמו למוות. הפעלת יתר כזו היא במצב שבו יש נזק ראשוני למח – אם יש עורק חסום. האזור שלא מקבל דם נפגע, התאים מתים, ותוך כדי הם מפרישים חומרים שמגרים את האזור שלהם. החומרים האלו גורמים להפרשה של הרבה גלוטומט שמביא לנזק באזור הרבה יותר נרחב. עכשיו חוקרים איך מונעים את הנזקים הנלווים שקורים לאורך כמה שעות. גם היום יש חומרים שאם נותנים אותם אחרי שבץ, אפשר למנוע את הנזק שנגרם ב-excito-toxicty. יש ליד אתר המגנזיום של רצפטור ה-NMDA אתר לקליטה של PCP, סם שמשמש כאנטגוניסט כי הוא חוסם את הפתח. גם אלכוהול משמש כאנטגוניסט לרצפטורי NMDA. יש גם מזון שמכיל הרבה גלוטומט כמו  MSG– מונוסודיום גלוטמט. בכמויות מוגזמות הוא עלול לגרום לתופעה דומה, בעיקר אצל ילדים שמחסום ה-BBB אצלהם לא מספיק חזק עדיין.

GABA

בצעד אנזימטי אחד, גלוטומט הופך לGABA. תאים שיש להם אנזים מתאים (שנקרא GAD) מייצרים GABA. רוב הסינפסות האינהיבטוריות מפרישות GABA. GABA פותח תעלות כלור בצד הפוסט סינפטי ויכול לעשות היפר-פולריזציה ולקבע את מתח הממברנה. במצב של אקסיטציה כמו אפילפסיה, תרופות שמשפיעות על GABA יכולות לסייע לפתרון הבעיה. כמו כן, חוסר GABA יכול להוביל לאפילפסיה. יש מחלה שבה יש מוות של נוירונים של GABA בגרעינים הבזליים. זה מוביל לתנועות בלתי רצוניות בגלל חוסר אינהיביציה (Huntington's Disease – מחלה תורשתית דומיננטית המופיעה בגיל מבוגר יחסית – זוהי מחלה סופנית). ה-GABA עובד בעיקר על רצפטור איונוטרופי שמשמש כתעלת כלור. על פני הרצפטור של GABA (וגם כמה רצפטורים אחרים) בצד החיצוני יש אתרי קישור של חומרים אחרים מלבד GABA. מאסקימול (נגזרת של מאסקרין) הוא אגוניסט ישיר של הרצפטור. התקשרות של חומרים אחרים לרצפטור יגרמו למודולוציה של הפתיחה של התעלה על ידי GABA. למשל, יש כמה חומרים שמתקשרים ל-GABA (למשל – חומרים בנזודיאזיפינים, כמו ואליום, ליבריום ותרופות נוספות שמונעות חרדה, מעודדות שינה ורגיעה בשרירים וכד') שמעלים את האפיניות של הרצפטור ל-GABA. GABA יתקשר חזק יותר לרצפטור משהיה נקשר אם החומר לא היה בנמצא – זה אומר שצריך פחות GABA כדי לפתוח את הרצפטור. זה מחזק את האינהיביציה על ידי GABA ולכן משמש כאגוניסט של GABA. אתר קישור נוסף על אותו הרצפטור מיועד למשפחה של חומרים כימיים אחרים שנקראים ברביטוראטיים (סמי השינה הרווחים ביותר שיכולים לשמש גם להרדמה מקומית לניתוח – הם משמשים לאינהביציה בכמה מקומות; גם אלכוהול מתקשר לנקודה זו ברצפטורים הגאבארגיים). גם הם מחזקים את האפיניות ובנוסף, הם יכולים בעצמם לפתוח את התעלה. אם יש אתר קישור כזה – האם יש איזה חומר טבעי שמתקשר לשם? הרי קשה להאמין שהאתר נועד רק לתרופות שהומצאו במאה ה-20. התשובה לשאלה הזו אינה ברורה. האם יש מערכת נוגדת חרדה טבעית בגוף? לא ברור. אם יצליחו לחסום את הרצפטורים האלו, אולי יצליחו למנוע השתכרות מאלכוהול.

גליצין

טרנסמיטור אינהיביטורי נוסף שגם הוא חומצה אמינית הוא גליצין. הוא משמש בעיקר בחלקים הנמוכים של המח – גזע המח וחוט השדרה (שם יש פחות GABA ויותר גליצין). טטנוס, למשל, מונע הפרשה של גליצין וכתוצאה מזה אין אינהיבציה בחוט השדרה ויש אקסיטציה גדולה מאד שמובילה, בין השאר להתכווצות שרירים. הרצפטור של הגליצין הוא יונוטרופי ופותח תעלת כלור. סטריכנין – הוא אנטגוניסט, חוסם את הרצפטור, יש פחות אינהיביציה.

נוירופפטידים

מולקולה גדולה יותר. הנוירופפטידים מורכבים משרשרת של חומצות אמינו (בין שתיים ל-100). לטובת כך, צריכה להיות סינטזה שמווסתת על ידי הגנים. שעתוק של ה-DNA, ייצור m-RNA וכד'. בדרך כלל הוא נוצר כשרשרת ארוכה מאד של חומצות אמיניות, ורק אחרי ייצור החלבון הראשוני, יש אנזימים (שמיוצרים גם בסומה) שחותכים אותו לכמה פפטידים ספציפיים. היצירה של הפפטידים הם בגוף התא. בניגוד לטרנסמיטורים הקלאסיים שמיוצרים בטרמינל. הפפטיד מובל בהולכה אקסופלזמית לטרמינל כשהוא מוקף בוסיקולה. שם – הוא ממתין כמו כולם לאקסוציטוזה. הפפטידים משתחררים לא רק למרווח הסינפטי, אלא לכל כיווני הטרמינל – ולכן יכול השפיע גם על תאים סמוכים. בנוסף, לא מתבצע reuptake, אלא רק השמדה באמצעות אנזימים באזור הטרמינל. בחלק מהמקרים, הוסיקולה יכולה להתמלא בטרמינל גם בטרנסמיטור קלאסי, שנמצא שם לצד הנוירופפטיד. הוריאציות הן די רבות – יכולים להיות 2-3 פפטידים שמופרשים על ידי אותו תא ולעתים גם באותה וסיקולה (אגב, בטרנסמיטורים הקלאסיים, תא יכול לייצר רק טרנמיטור אחד, לא יותר). ההימצאות בו זמנית באותה וסיקולה נקרא קולוקליזציה (co-localization). רב הפפטידים הם נוירומודולטורים, אבל חלקם נוירוטרנסמיטורים.

לא נדבר על כל הפפטידים – אלא על משפחה אחת לדוגמא. משפחה זו התגלתה כתוצאה מידע פרמקולוגי. צמח הפרג משמש כבר אלפי שנים לייצור אופיום. לפני כמאתיים שנה באירופה, החומר היה מאד פופולרי בחברה הגבוהה. עם התפתחות הכימיה המודרנית, הצליחו למצות את החלק החשוב שאופיום וקוראים לזה מורפין שיוצר מצב דמוי חלום, הזיה, "סוטול". אחת התכונות שלו היא שיכוך כאב – זו הייתה אחת ההתקדמות הטכנולוגיות המשמעותיות. מהר מאד הבינו שהוא ממכר והפסיקו לתת אותו סתם ככה. עדיין משתמשים בו בניתוחים לשיכוך כאב וכד', אבל לא לשימוש יומיומי. חברות התרופות ניסו לפתח תרופות שיש להן תכונות של מורפין, אך ללא התמכרות. בסוף המאה ה-19 מצאו תרופה, שאותה מכרו כתרופה לשיעול, שנקראת הרואין (אחת מתופעות הלוואי הייתה פתיחת הסינוסים). מהר מאד גילו את תופעות הלוואי ואת ההתמכרות הרבה אליו. מורפין והרואין פועלים במח במינונים מאד קטנים. זה הציע לחוקרים שאולי יש רצפטורים שהרואין או מורפין מתקשרים אליהם. התחילו לחפש כאלו רצפטורים. לקחו את החומר שבו מדובר, מסמנים את המולקולות בדרך כלשהי (למשל – קושרים למולקולות רדיואקטיביות שנוכל לזהות באמצעים מתאימים). שמים את זה בתמיסה, פורסים פרוסה של המח, טובלים את הפרוסה בתוך התמיסה של החומר. אם יש רצפטורים ספציפיים – ההרואין יתקשר לרצפטורים. מחכים כמה שעות, שוטפים את פרוסת המח, כך שיישאר רק ההרואין, שנקלט ברצפטורים. כך רואים איפה נשאר ההרואין.

מסתבר שבמח יש רצפטורים ספציפיים להרואין ולמורפין. קשה להאמין שבאבולוציה נבראו רצפטורים להרואין רק בשביל מכורים מהמאה ה-20. כנראה שיש משהו במח שמתקשר לרצפטורים האלו. חיפשו את זה ומצאו שיש כמה נוירופפטידים שמתקשרים לרצפטורים האלו – להם קוראים ה"אופיאטיים הפנימיים", אותם מייצר הגוף (אנדוגניים – שהגוף מייצר בעצמו). יש כמה פפטידים כאלה, שמתחילים, כאמור, שחלבונים ארוכים שנחתכים. לפפטידים האלו יש כמה שמות – אנדורפין (השם היותר ידוע), אנקפלין, דאינורפין. אחת הפונקציות של האופיאטיים הפנימיים הוא ההתמודדות עם כאב. יש במח מערכת פנימית לשיכוך אינפורמצית כאב שמגיעה למח מחוט השדרה. המח שולח טרנסמיטורים לנוירונים בחוט השדרה ששולחים את הכאב. אפשר להפעיל את האופיאטיים הפנימיים על ידי אקופנקטורה. גם אפקט הפלסבו הוא למעשה הפעלה ביולוגית של האופיאטיים הפנימיים ואינהיביציה של תחושות כאב. ישנו גם סם החוסם את השפעות החומרים האופיאטיים: Naloxone.

ליפידים

בשנים האחרונות גילו שיש חומרים אחרים שמשמשים כטרנסמיטורים במח. סוג אחד של חומרים נגזרים מליפידים - שומנים. הם התגלו בצורה דומה – הסמים שמיוצרים מצמח הקנביס (מריחואנה, חשיש) משפיעים על המח. מצאו את הרצפטורים שלהם במח (יש שני סוגים, אחד במח ואחד בפריפריה). בהמשך, נתגלו שני חומרים אנדוגניים (אחד נקרא אננדומיד), שמתקשרים לרצפטורים המטבוטרופיים של הקנביס (רצפטורים קנבינואידיים). גם כאן – מערכת טבעית עם די הרבה תפקודים במח, אם כי לא לגמרי ברור מה החומרים האלו עושים, אבל זה משפיע על כאב, זכרון, עוררות, רעב, קשב, תפיסה, תפיסת זמן וכד' אבל גם מסייע להקלת ההשפעות של תרופות לסרטן, אסטמה ועוד. אחת ההשפעות של הקנביס הוא על המערכת הדופמינרגית במערכת הלימבית. כלומר – חשיש יכול לגרום להתמכרות כמו סמים אחרים. יש השפעה של הקנביס גם על ההיפוקמפוס, שבו יש רצפטורים של THC, החומר הפעיל בחשיש ומריחואנה. הסמים יכולים לפגוע בזכרון. שימוש חוזר ונשנה של אנשים בחומרים מהסוג הזה פוגעים בזכרון (לרוב לא משימוש חד פעמי) ובקשב.

נוקלואיזידים

סוג נוסף של טרנסמיטורים הם הנוקליאוזידים שהם מולקולות של נוקליאוטיד (אבן הבניין של ה-DNA או RNA) עם סוכר. אדונוזין הוא נוירומודולטור שמורכב מהנוקליאוטיד אדנין עם הסוכר ריבוז. אזונוזין משפיע על נוירונים, על תאי גליה (כמו אסטרוציטים) ועל כלי דם במח. הוא פועל דרך רצפטורים מטאבוטרופים. בדרך כלל הוא אינהיבטורי. באופן התנהגותי הוא קשור בירידה בעוררות ובאספקטים שונים של שינה. רובנו צורכים את האנטגוניסט של אדונוזין – קפאין. הוא חוסם את הרצפטורים. למרות שיש לו תגובות דומות להתמכרות, הוא לא ממכר בכך שאינו קשור בדופמין.

גזים מסיסים

סוג נוסף של אמצעי להשפעה על תאי מטרה הוא גזים מסיסים, כשהנחקר ביותר מביניהם הוא nitric oxide (חנקן חד חמצני). בנוירונים נוצרים גזים שיכולים להתמוסס בנוזל התוך תאי ולפעפע החוצה לנוזל החוץ תאי ולהיכנס לתאים האחרים בסביבה ולהשפיע עליהם – על אנזימים ומעבירים שניוניים בתאי המטרה ודרכם יוצר את ההשפעה. NO משפיע גם על כלי דם בגוף ובמח וקשור בתהליכים של שינוי עצבי.

אזורי השפעה של סמים על תהליכים סינפטיים

            ניתן להשפיע על כל אחד מהשלבים השונים בתהליך:

1. ייצור וסיקולות והשמת נוירופפטידים בתוכן.
2. הולכה אקסופלסמית של הוסיקולות לכיוון הטרמינל.
3. ייצור אנזימים שמייצרים נוירוטרנסמיטורים קלאסיים והולכה שלהם אל הטרמינל.
4. ייצור נוירוטרנסמיטור קלאסי והכנסתו לוסיקולה.
5. אקסיציטוזה של הטרנסמיטור והפרשתו לסדק הסינפטי בעקבות פוטנציאל פעולה.
6. התקשרות של הטרנסמיטור לרצפטורים שלו והשפעה של התקשרות זו על תהליכים חשמליים, ביוכימיים ומולקולרים.
7. פירוק של נוירוטרנסמיטור שנמצא בסדק או בטרמינל הפרה-סינפטי.

על כל אחד מאלו ניתן להשפיע באמצעות אגוניסטים ואנטגוניסטים.

מלבד הדוגמאות שראינו בפועל, נציין דוגמא נוספות – השפעה על הטרורצפטורים, רצפטורים בטרמינל הפוסטסינפטי בסינפסה אקסואקסונים. במקרה כזה, מסתכלים על התוצאה הסופית: כלומר, חסימת רצפטורים אינהיבטוריים על הטרמינל הפוסטסינפטי יוצרת פוטנציאל פעולה גדול יותר ומביאה לשחרור יותר טרנסמיטור, ולכן סמים שיעשו זאת יהיו אגוניסטים. הפעלת רצפטורים אקסטטוריים – כנ"ל.

שיטות מחקר

התהליך המדעי מתחיל משאלות שהמדען שואל לגבי טבע העולם, או במקרה של חוקרי המח וההתנהגות, טבע הקשר בין מבנים ותהליכים מוחיים ובין ההתנהגות. לאור שאלות אלה, מועלות היפותזות שונות לגבי האופן שבו הדברים קורים. ההיפותזות הללו נבדקות בניסויים אמפיריים, באופן קפדני, אוביקטיבי וניתן לחזרה על ידי חוקרים אחרים. התהליך של קבלת תשובות לשאלות המדעיות מבוסס על שיטות מחקר שונות, שלעיתים נותנות תשובות חלקיות, לא ברורות ולא מוחלטות (שתלויות בניסוי שנערך). לכן, בדרך כלל אין ניסוי אחד, או אפילו סידרת ניסויים שמפורטת במאמר אחד, שנותנת תשובה סופית לגבי שאלה ספציפית כלשהיא, אלא יש הצטברות של ידע שמופק בשיטות שונות ועל ידי קבוצות מחקר שונות שבסופו של דבר מתקבל כידע ה"נכון" לגבי אותו זמן. מנסים לענות על אותה שאלה בהרבה שיטות. כמובן, שכאשר מתגלות שיטות חדשות ומועלות היפותזות חדשות, הידע שהיה קודם מוגדר כ"נכון" יכול להפוך ללא רלוונטי. כלומר, השיטה איננה מושלמת, אך לצורך הבנת העולם היא עדיפה בהרבה על כל שיטה ופעילות אינטלקטואלית אחרת.

שיטות:

א.      היכולת להסיק על אזורים שונים של המח כשאותם אזורי מח אנושיים נהרסים. המקרה המייצג – פיניאס גייג'. השיטה שימשה בעיקר בימים שבהם לא היו שיטות מתוחכמות יותר. גם היום – חלק מהמחקר הנוירולוגי והפסיכוביולוגי מתבסס על פגיעות כאלו – למשל פגיעה בכלי הדם במח. עם זאת, לרוב הפגיעה מקיפה אזורים מסיביים ולכן לא ניתן ללמוד מהם רבות על אזורים ממוקדים.

ב.      לכן, מנסים לבדוק נזק יותר ממוקד בחיות ניסוי – בעיקר עכברים וחולדות – באמצעות גרימת נזק יזום שנקרא Lesion/ablation. כך ניתן ללמוד לגבי תפקוד חלקי המח. השיטה הזו משמשת עשרות שנים. עם זאת, צריך להיזהר באינטרפטציה של המסקנות ממחקר כזה:

1. אי אפשר לשאול חיות – אם נפגע באונה האוסיפיטלית של העכבר, נוכל להסיק על מה קרה רק לפי ההתנהגות שלה. לא ניתן לשאול אותה מה קרה. יכול להיות, לצורך העניין, שהעכבר מתנגש בקירות בגלל בעיה במערכת המוטורית, לא בגלל בעיה בראייה. קשה יהיה לקבוע, לפי התפקוד, באופן חד משמעי מה משמעות הפגיעה. יכול להיות, בנוסף, שההשפעה היא יותר כללית ואנחנו נבחין רק בסימפטום. לכן, צריך להיות ספקניים ולבצע ניסויי ביקורת שונים.
2. אי אפשר לבודד מערכת ספציפית – בנוסף, ההיבטים ההתנהגותיים שאנחנו בודקים לרוב מורכבים מפעולה של מערכות שונות ומגוונות באינטראקציה. אין אזור במח שאחראי באופן בלעדי על נושא מסוים – הכל פועל ברשת, במערכת. לכן – קשה לבודד חלק אחד של הרשת ולהבין את המשמעות של הפגיעה. אם נפגע בחלק אחד – לא בטוח שזה האזור ש"אשם" בהתנהגות שנראה, אלא שהמערכת כולה קרסה. לדוגמא: לקריאה של אדם יש הרבה מרכיבים – זיהוי הצורה של האותיות, התמקדות והזזה של העיניים, קשב, הבנה, פענוח האותות הויזואליים וכד'. נזק לאזור אחד מהתפקודים האלו יביא לקריסה של התהליך כולו.
3. פגיעה שמאוחבנת בעקבות הרס באזור מסוים לא אומרת בהכרח שהוא האחראי על ההתנהגות התקינה – יתכן שנפגעו מסלולים של אקסונים שעוברים באותו אזור או תאים שמשמשים כאתרי תיווך וממסור.
4. לפעמים אנחנו נפגע באזור מסוים במח אבל התפקוד הכללי לא נפגע. צריך להיזהר מלהסיק מכך שהאזור אינו קשור בתופעה שרצינו לבדוק. זאת, מכיוון שבמח יש יתירות וגיבויים. למשל – בפרקינסון, רק תמותה של 80% מהתאים הדופמינרגיים ב-substantia nigra יביא להשפעות שניתן יהיה לאבחן. בנוסף, המח הוא פלסטי – בר שינוי – המוח יכול לתקן את עצמו כדי לצמצם את הפגיעה.

איך עושים נזק יזום כזה בחיות ניסוי?

1. החדרת אלקטרודה דקה למח, מחממים אותה ומעבירים זרם חשמלי וזה הורס גופי תאים ואקסונים חוצים.
2. לזיה אקסיטטורית – החדרה של חומר שגורם ל-excitotoxicity (שנוצר לרוב מעודף גלוטומט, כפי שציינו). החומר שנחדיר (כמו Kainic acid, אגוניסט של גלוטומט) יפעילו, אפילו יותר מגלוטומט, את הרצפטורים שיביאו להריסת התאים. היתרון של השיטה הזו – זה לא משפיע על האקסונים באותו אזור, אלא רק על גופי התאים. הניתוח עצמו לרוב לא פוגע משמעותית בתאים שבנתיב.
3. דרך נוספת – יצירת לזיות ספציפיות לתאים מסוימים. למשל החומר 6-hydroxydopamine נכנס לתאים דופמינרגיים (ונוראדרוגניים) והורג אותם מבפנים.
4. לכל נזק שנגרום – נקבע גם קבוצת ביקורת שעימה נעשה הכל חוץ מהלזיה עצמה: הרדמה, החדרה של אלקטרודה, מתן הסמים שלאחר הניתוח וכד'. זאת, כדי לראות שגורמים אלו אינם משפיעים בפני עצמם.

ניתן לבצע לזיות הפיכות – מקררים את האזור (בעזרת מכשיר לנקרא Cryode) ועל ידי כך מונעים את הפעילות של התאים באופן זמני. כך – ניתן לבחון את התפקוד במהלך הניסוי ואחריו. אפשר גם להחדיר למח חומר הרדמה מקומית (כמו מאסקימול) ולעשות זאת כך. זה לא הורג את התאים? יכול להיות שזה פוגע במידה מסוימת...

איך, באופן טכני, אפשר להגיע ו"להרוס" אזור מאד תחום במח? המח של העכבר, למשל, מאד קטן. כל האזורים של המח מוכנסים בגרם וחצי. ניתוח סטריאוטקסי הוא שמאפשר לעשות זאת. זהו ניתוח שמתבסס על העובדה שאפשר לזהות על פני הגולגולת נקודות ייחוס, בהתאם לעצמות של הגולגולת. לצרוך העניין, יש מכשיר מדויק שמחזיק את הגולגולת ומזהה נקודות ייחוס עליה – Stereotaxic Apparatus. על סמך נקודת הייחוס ניתן ליצור מעין "אטלס סטריאוטקסי" שממפה את האזורים השונים של המח בשלושה צירים. האטלס מורכב מדפים רבים שמתחיל מהצד הקדמי של המח ומראה תרשימים של פרוסות קורונליות של המח – עד חלקו האחורי. את נקודות ההזדהות קובעים לפי נקודות הייחוס בגולגולת ולשם מחדירים.

ג.        אפשרות אחרת היא שבניתוח הסטריאוטקסי נכניס במקום אלקטרודה - קנולה cannulation – צינורית דרכה ניתן להכניס חומרים למח. החומר יתפזר רק בקצה הצינורית וישפיע באותו אזור. אפשר להדביק את הצינורית לגולגולת ולהמשיך להזרים חומר לשם גם בהמשך, בזמן שהחיה מתפקדת. דרך הצינורית אפשר להחדיר תרופות, נוירוסרנסמיטורים וכד'.

ד.      אפשרות אחרת היא להכניס קנולה ולשאוף דרכו דגימות של נוזל חוץ תאי ולמדוד את החומרים שנמצאים בנוזל החוץ תאי. בדרך הזו אפשר לתת לחיה גירוי מסוים, ולדגום את כמויות הטרנסמיטור שמשתחררות בעקבות הגירוי באותו אזור. כך למשל גילו שכל הסמים שגורמים להתמכרות משחררים דופמין במח. מיקרודיאליזה היא החדרה של נוזל למח ובהמשך – איסוף הנוזל עם הפרשות מח ואבחונו. זה נעשה באמצעות צינור פולט ובתוכו צינור קטן יותר שאוסף את החומר.

ה.      רישום הפעילות העצבית החשמלית – Recording of neural activity. מחדירים אלקטרודה מבודדת ורושמים את הפעילות החשמלית של נוירון ספציפי או את פוטנציאלי הפעולה בנוירונים הסמוכים לאלקטרודה, למרות שהיא בנוזל החוץ תאי (שגם המתח שלו משתנה). דרך כך, אפשר לרשום את הפעילות של מספר נוירונים. בעיה מרכזית בטכניקה הזו – רושמים ממספר קטן של נוירונים שנמצאים בסביבת הקצה של האלקטרודה (נוריונים בודדים). קשה להבין תהליך פסיכולוגי או התנהגותי על סמך כל כך מעט נוירונים. פעילות לרוב קשורה במילוני נוירונים.

ו.        Stimulation of neural activity – כמו שניתן לרשום את הפעילות החשמלית באזור מסוים אפשר גם לגרום לכזו. בכך – ניתן לשנות את ההתנהגות, להפעיל נוירונים ולנסות להסיק על הפעולה של האזור שעבר את ההפעלה החשמלית. מה ניתן להבין מזה?

1. אינטרפטציה אחת – זהו חיקוי של הפעילות הנורמלית של אותו אזור. עם זאת, קשה ליצור חיקוי בדרך זו כי כשמגרים אזור באופן חיצוני ההפעלה היא לא ספציפית והתבנית לא דומה לתבנית הנורמלית. בנוסף, צריך לזכור שלכל אזור במח יש סינפסות אקסטטוריות ואינהביטוריות ואנחנו מפעילים את שניהם בו זמנית באופן לא טבעי.
2. אינטרפטציה אחרת – שיבוש הפעילות באותו אזור, לזיה זמנית באמצעות גרייה חשמלית.

לאחרונה התחילו פעולות כאלו גם בבני אדם, למשל בחולי אפילפסיה (כפי שכבר צוין). ניתן גם להפעיל גרייה מבחוץ: Transcranial Magnetic Stimulation (TMS). מפעילים שדה מגנטי סביב אזור ספציפי של המח. מניחים מכשיר שדומה למכשיר סטריאוטקסי סביב המח. יוצרים שדה מגנטי באמצעות סליל מלופף סביב אזור במח. בדרך כלל זה יוצר הפרעה לתפקוד של האזור (ולא חיקוי). הטכניקה הזו, כיום, טובה רק לאזורים שהם 2 מ"מ בתוך המח, כלומר – רק לקורטקס. יש טענות שלגרייה הזו יש השפעה אנטי-דכאונית אצל אנשים עם דכאון עמוק.

ז.       שיטות מחקר אחרות של המח הן השיטות ההיסטולוגיות לחקירת תאים: צביעת תאים, צביעות לאיתור קשרים בין תאים, צביעות לאיתור נוירונים המייצרים חומרים ספציפיים, צביעות לאיתור פעילות עצבית. אפשר לצבוע את גופי התאים בסגול (Cresyl Violet) וכך אפשר לראות איפה יש גופי תאים ואיזה אזורים לא נצבעים ובהם יש יותר אקסונים. כך ניתן לבחון את מבנה המח, איפה יש צברי תאים וכד'. ניתן להשתמש בשיטות כאלו לאיתור קשרים בין אזורים שונים במח. למשל – ניסיון לזיהוי אזור במח שקשור להתנהגות מסוימת, על היכן הוא משפיע ומאיפה הוא מקבל השפעה. כדי להבין התנהגות – צריך להבין את הרשת כולה.

1. בחינת הפלט של התאים - חוקר רוצה לבחון את המעורבות של אזור ספציפי בהיפותלמוס בהתנהגות המינית של חולדות נקבות. אם הוא עושה נזק באזור הספציפי הזה, חולדות מיוחמות (שלרוב עושות תנועות חיזור במשך כמה שעות בכל מחזור הרמונלי שאורך כמה ימים) לא יבצעו התנהגות חיזור למרות שהן בתקופת ייחום. מכאן, מבין החוקר את הקשר בין האזור להתנהגות, אבל הוא רוצה להבין את המערכת. לאן הולכים האקסונים מהאזור בהיפותלמוס? החוקר צובע צביעה אנטרוגרדית (הולכה "קדימה", מהאזור הנחקר והלאה), מחדיר צבע אל הגרעין שאותו הוא מעוניין לחקור, חומר הצבע מתפשט בתא ועובר בהולכה אקסופלזמית באקסונים האיפרנטים לטרמינלים (יש גם צבעים שעוברים בסינפסות, אבל לא במקרה שלנו). אם נוציא את המח מהחולדה, נפרוס אותו ונחפש את הצבע, נמצא אותו בטרמינלים של אותם אקסונים, באזור של ה-PAG ונדע מהו האזור הרלוונטי. איך מזהים את אזורי הצבע? אחת הדרכים משתמשת בתכונות מערכת החיסון – שמיועדת לזהות חומרים חיצוניים שנכנסים אל הגוף (חיידקים, וירוסים וכד'); המערכת מזהה אנטיגן, חלבון או חלק של חלבון שמזוהה עם ה"פולש"; מערכת החיסון מייצרת נוגדנים, גם הם חלבונים, שמזהים את האנטיגן והם מתחברים זה לזה; הנוגדן מפעיל מערכת שהורסת את מה שהאנטיגן נמצא עליו. ההתחברות בין האנטיגן לנוגדן היא מאד ספציפית. איך משתמשים בכל זה? לוקחים נוגדנים שמזהים את החומר שבו אנחנו מעוניינים ושמים אותם בתמיסה. שמים את המח בתמיסה, הנוגדנים מתחברים לצבע, לוקחים חומר צבע שמחובר לנוגדן ואותו אפשר לראות בעיניים. השיטה הזו נקראת אימונוציטוכימית (אימונו=חיסוני, ציטו=קשור בתאים, כימית).
2. בחינת הקלט של התאים – צביעה רטרוגרדית (הולכת אחורה) היא צביעה שבה אנחנו רוצים לראות מאיפה מגיע ההשפעה על התא שמעניין אותנו. במקרה הזה, מחדירים את הצבע אל הטרמינלים של האקסונים ה-אפרנטים, כלומר האקסונים שמעצבבים את האזור המוזרק. הצבע מגיע אל התאים ששולחים את האקסונים. בדוגמא שלנו – גילו שתאים באמיגדלה שלחו אקסונים להיפותלמוס.

צביעה נוספת היא צביעה של טרנסמיטורים מסוימים. כך למשל, ניתן לייצר נוגדן ספציפי לנוירופפטיד באמצעות Vasopressin, וכפי שתואר – ניתן לצבוע כל מקום שאליו מגיע הנוירופפטיד. במקרה הזה – זה יהיה סימון ישיר. לטרנסמיטורים קלאסיים – הבעיה גדולה יותר, כי הם אינם חלקונים שניתן לייצר להם נוגדן. החומצות האמיניות לא מספיקות כדי לייצר גירוי למערכת החיסונית. מה שכן אפשר לעשות הוא להשתמש בנוגדן שרלוונטי לצביעת אנזים שמסנתז את הטרנסמיטור.

ח.      חקר מבנה המח באדם החי באמצעות מערכות הדמייה – CT (Computerized Tomography). טכניקה זו הומצאה בשנות ה-70. הרעיון הוא לסרוק את המח באמצעות קרני רנטגן (קרני X). הקרינה נבלעת בצורה דיפרנציאלית על ידי רקמות שונות של הגוף ובכך מאפשרת את ההבחנה בין חלקי המח. עצם, למשל, לא בולעת קרינה. הבעיה ביישום של השיטה הזו לרקמות "רכות", שאינן כוללות עצמות, היא שמידת ההבחנה במידות הקרינה היא מאד קטנה – פחות מאחוז. בעבר, לא ניתן היה לקבל רזולוציה טובה מספיק בשביל להפריד בין אזורים במח. מחשבים שמאפשרים להגדיל את רמת הקונטרסט וחיישנים רגישים יותר שיפרו את הבעיה הזו. ישנה טבעת של מקרני רנטגן ודטקטורים שמקיפה את המח. הבעיות במכשור – קודם כל ברזולוציה. עדיין – אפשר לראות גידול (רקמה צפופה). בנוסף, ישנה קרינה גבוהה, בעיקר כדי להשיג רזולוציות גבוהות. זה יוצר סיכון סרטני. כמו כן, החתכים הם הוריזנטליים בלבד. עם זאת, השיטה היא זולה וזמינה.

ט.      שיטת נוספת – MRI (Magnetic Resonance Imaging) – הדמיית תהודה מגנטית. שיטה זו מאפשרת אבחנה טובה יותר בין הרקמות השונות, על בסיס הריכוז השונה של מולקולות המים במח. השיטה מתבססת על כך שמכניסים את הראש לתוך מכשיר שיוצר שדה מגנטי מאד חזק. לאטומים מסוימים שנמצאים בשדה חזק שכזה נגרמת תנועת סיבוב מאד מהירה, ותוך כדי – הם פולטים קרינה אלקטרומגנטית שניתן למדוד. אטום אחד ספציפי עם קרינה כזו הוא אטום המימן, שנפוץ מאד במח (ובגוף בכלל). על סמך האבחנה בין ריכוז המימן (שנמצא במים) ניתן להבחין בין הרקמות. בשנים האחרונות המכשור השתכלל – ככל שהמגנט חזק יותר, כך הרזולוציה טובה יותר. בדרך זו ניתן לבחון את המח של אדם ספציפי. מבחינה מחקרית, השיפור אינו משמעותי – משום שניתן היה לחקור מח של אדם מת. היו יתרונות ברמה הקלינית, אבל לא ניתן מענה לפער המחקרי המשמעותי – מחקר הפעילות של המח. הרזולוציה טובה, אין קרינה רדיואקטיבית והחתכים בשלושת המישורים.

י.        רישומי פעילות מטאבולית – לטובת מחקר הפעילות של המח החי, התבססו על הנחה אחרת: פעילות עצבית מוגברת גורמת לעלייה בזרימת הדם לאזור הפעיל ולהוצאה ומיצוי טוב יותר של הגלוקוז בדם באזורים אלו. תאים פעילים באזור במח – גורמים לכך שזרימת הדם לאותו אזור תעלה וייכנס יותר גלוקוז. כדי שיגיע יותר דם, צריך להרחיב את כלי הדם – העורקים והנימים במח. מתוך כלי הדם הגדול במח, יש הסתעפות צרה לנים דם שגודלו תא אחד של דם. הנימים האלו מוקפים בשריר חלק שקובע את הקוטר של כלי הדם. ברגע שהשריר מתרפה, כלי הדם מתרחב ויזרום יותר דם לאזור. לא ברור עדיין איך הדבר קורה בקבועי הזמן הנחוצים לתפקוד המח. אפשרות אחת שהועלתה היא שהנוירונים משחררים יונים או דברים אחרים שגורמים לשרירים להרפות. למשל – בעת פוטנציאל פעולה הנוירון משחרר אשלגן – ואחת התיאוריות הייתה שהוא מגרה את תאי השריר וגורם להם להתרפות. בשנים האחרונות, המחשבה עברה למשהו אחר: כשיש הפעלה של הרבה סינפסות, משתחרר הרבה גלוטומט, שמגרה אסטרוציטים שמשפיעים על שלוחות האסטרוציטים שמקיפות את כלי הדם. בעקבות כך, משתחררים מהאסטרוציט חומרים כמו NO שמשפיעים על כלי הדם ומביאים להרחבתו. בשורה התחתונה – אם נרשום את הפעילות המטאבולית של המח לפי כמות הגלוקוז בתאים, נבין את הפעילות של המח. לקחו את בעל החיים והזריקו לו 2-דאוקסי גלוקוז (2DG). החומר הזה לא מתנקז, אלא נספג בתאים ולא מפורק על ידיהם. אם מחברים לו רדיואקטיביות, ניתן לזהות, לאחר מות החיה, את החלקים הפעילים. האזורים השונים מראים רדיואקטיביות שונה. אם נעשה זאת לחיה – נוכל אחרי שהיא מתה לעשות לה אוטורדיוגרפיה ולזהות את החלקים הרדיואקטיביים. אפשרות אחרת – בכל סינפסה נוצר חלבון שנקרא Fos, שניתן לצבוע אותו ולזהות אותו לאחר המוות, ואז לדעת אלו חלקים היו פעילים (מקומות רווי Fos לעומת קבוצת הביקורת). בהמשך, פיתחו את שיטת ה-PET (Positron Emission Tomography; פוזיטרון – אטום שמשדר רדיואקטיביות). מזריקים לנבדק חומר רדיואקטיבי שפולט פוזיטרונים. הפוזיטרונים – החלקיקים הסבאטומיים – קשורים לגלוקוז (או למשהו אחר שהמח עושה בו שימוש) ומסמנים אותו. הם נכנסים למח ונוצרת האנרגיה שניתן למדוד. ברגע שהפוזיטרון נפגש באלקטרון נפלטת קרינת GAMA לשני כיוונים מנוגדים שניתן למדוד אותה בשתי הנקודות המנוגדות ולהסיק מהמדידה לגבי המיקום של אותו מפגש. הדטקטורים צריכים לזהות הגעה בו זמנית של הקרינה לשני כיוונים מנוגדים זה לזה בדיוק ב-180 מעלות. תאים עם יותר גלוקוז יפלטו יותר קרינה, וניתן יהיה לזהות את התאים הפעילים יותר. אפשר גם להשתמש בחומרים אחרים, לא בגלוקוז – למשל בחמצן. הקרינה אינה בריאה למח, ולכן מייצרים חומרים רדיואקטיביים (איזוטופים) שמשך החיים שלהם קצר מאד, שמתפרקים מאד מהר. כך – התאים לא נחשפים זמן רב מדי לחומר – קצת פחות משעתיים לגלוקוז וכחמש דקות לחמצן. השימושים של ה-PET – בחינה של אזורים פעילים במח במצבים שונים; ניתן לקחת חומרים שמתקשרים לרצפטורים ספציפיים ולבחון כך באלו אזורים יש רצפטורים מתאימים לטרנסמיטורים שונים. החסרונות של השיטה: רדיואקטיביות, עלות וסרבול (בעיקר בגלל הצורך בייצור חומרים רדיואקטיביים ספציפיים והעובדה שהם מתפרקים מהר; מכשיר יקר מאד שנקרא ציקלוטרון מייצר את החומרים בבית החולים כדי שהזמנים יספקו), בעבר ניתן היה לקבל רק חתכים הוריזנטליים (היום כבר לא), הרזולוציה במרחב לא מדהימה, רזולוציה בינונית בזמן (מדובר באלפיות שניה ויכולת ההבחנה קטנה יחסית). בנוסף – ה-PET מראה רק פעילות ולא את מבנה המח (לכן משלבים עם MRI למשל). זה משמש, למשל, למעקב אחר תרופות.

יא.   הדרך השניה והיותר מתקדמת לאבחנה של פעילות מוחית באדם החי הוא מכשיר שנקרא Functional MRI – מכשור דומה ל-MRI שבמקום להסתכל על התמונה הסטטית, מסתכל על מידת החמצון יש בדם שנמצא בכל אזור ואזור במח. במנוחה – יש בדם פחות המוגלובין ופחות חמצן שקשור אליו. באזור פעיל יש התרחבות של כלי דם ומגיע אליו יותר חמצן ויותר המוגלובין שקשור אליו. החמצן לא מצליח לצאת אל הרקמות מכלי הדם מספיק מהר, ולכן בתוך כלי הדם יהיה יותר חמצן. המוגלובין שקשור אליו חמצן מפיק אות אלקטרומגנטי חזק יותר מהמוגלובין שלא קשור אליו חמצן. בכלי הדם הרחב יש יותר המוגלובין שהחמצן שלו לא הספיק לצאת לרקמה, ולכן יהיה אות יותר חזק. ה-functional MRI מודד כך את התרחבות כלי הדם ואת חלקי המח הפעילים. זהו מדד עקיף אך אמין של הפעלת אזורים במח. יתרון גדול – אין כאן קרינה רדיואקטיבית. זהו, היום, כלי המחקר המשמעותי ביותר. הרזולוציה של הכלי הזה מצוינת במרחב (כ-1 מ"מ) וטובה גם בזמן (4-6 שניות). בנוסף, ניתן לבצע סריקה בכל החתכים.

תהליך הראייה הוא תהליך אקטיבי, שמבוסס בין השאר על זכרון ולמידה. אנחנו לומדים להבין פרספקטיבה גם אם אנחנו רואים משהו שלא בתלת מימד לפי ההיכרות שלנו עם איך זה אמור להיראות. מערכת הראייה במח מפרשת את אותו גירוי ויזואלי בדרכים שונות (כמו שני הפרצופים והכד). התפיסה היא לא רק העברה חד-חד ערכית של הגירוי, אלא תהליך אקטיבי ומורכב של תרגום של הגירוי הפיזיקלי שנמצא בחוץ לגירוי תפיסתי. התהליך הזה מאפשר לנו להעביר את האינפורמציה בקשר לסוגים שונים של גירויים – סוגים שונים של אנרגיה (אור, למשל, או לחץ מכני של תנודות האוויר שהופך לקול) או סוגים שונים של מולקולות (כמו ריח או טעם) – אל השפה היחידה שהמערכת העצבית מכירה: שינויים בפוטנציאל החשמלי. ההעברה הזו היא לא רישום מדויק של האנרגיה כפי שהיא נמצאת בחוץ – אלא רישום של אותם אספקטים ספציפיים במציאות שחשוב לנו לתפוס אותם – למשל, לא נתפוס את גלי הרדיו. גם בטעם – נתפוס רק את המרכיבים המולקולרים שמביאים לטעם. לכן, התחושה היא הפשטה של העולם האמיתי ולא רפליקציה מדויקת של העולם הזה.

האופן שבו המציאות החיצונית משפיעה על המח ומעוררת את התחושה והתפיסה: האנרגיה מועברת בתהליך שנקרא "התמרה" (transduction), והופכת לשינוי חשמלי שנקרא פוטנציאל רצטפור (Receptor Potential) בנקודות ספציפיות שנקראות תאי רצפטור. אלו נוירונים שנמצאים בסנסורים של החושים; לרוב אין להם אקסונים והם מבצעים סינספסות מחלק מהממברנה הסומטית. הוא לא יוצר פוטנציאל פעולה אלא שינוי חשמלי קטן יותר שהוא פוטנציאל הרצפטור שמביא לשחרור של טרנסמיטור לתא הבא בתור (שם כבר יש פוטנציאל פעולה). כבר בשלב הרצפטורים, יש מידע שנקלט בשלב הזה ומסונן בשלב הזה – כמו הבחנה של קונטרסט וגבולות. פוטנציאל הרצפטור בתא הרצפטור גורם, דרך סינפסה של התא הזה עם התא הבא בתור, לפוטנציאל פעולה בתא הבא בתור שמועבר מאיבר החוש אל המח ומספק למח אינפורמציה בצורה של פוטנציאלי פעולה. במערכת הראייה יש תאי רצפטור שנקראים פוטורצפטור שבהם מתרחש תהליך ההתמרה. התהליך מתבטא בשינוי חשמלי בפוטורצפטור שמשפיע על התא הבא בתור, שמשפיע בתורו על תא שלישי. לתא השלישי יש אקסון מהעין למח ולאורכו מועברים פוטנציאלי פעולה שמעבירים את האינפורמציה. יוצאת דופן בהקשר זה היא המערכת הסומטוסנסורית – שבה יש תאים בדורסל-רוט-גנגליון שצד אחד שלהם הולך לעור והצד השני – לחוט השדרה. בקצה שסמוך לעור, על גבי קצוות האקסון, יש אזורים על חיישנים – בין השאר ללחץ מכני. ברגע שאנחנו לוחצים על העור, הפוטנציאל החשמלי עובר ישירות, ללא מעבר בתא ביניים (וזה ההבדל בין התחושה לשאר החושים). אין כאן הפרדה בין תא שעושה התמרה לתא שעושה העברה למח, אלא תא אחד שעושה את ההתמרה ואת ההעברה.

קידוד סנסורי (Sensory Coding) – בתהליך ההעברה של האינפורמציה אל המח, צריך להעביר אינפורמציה מסט אחד של מושגים (למשל – תבנית גלי העור שמגיעים אל העין) לסט שונה של מושגים (פוטנציאלי פעולה). הקידוד כולל מידע על – מהי האנרגיה שנקלטה (מכנית?, אור?), מיקום הגירוי (איזה אזור ברשתית קיבל את המידע?), עוצמת הגירוי וכד'. ניתן להפריד בין שני סוגי קידוד:

א. קידוד מרחבי (Spatial Coding) – גירויים שמגרים אזורים שונים של איבר החוש מפעילים תאים שונים במח ויוצרים איזשהו מיפוי של איבר החוש על אזורים ספציפיים במח. למשל – המיפוי הסומטוסנסורי על הקורטקס שכבר דיברנו עליו. היכולת להבחין איזה סוג של מידע הגיע תלוי במיקום של הנוירון בקורטקס שבו היה הגירוי. האזורים השונים של הרשתית ממופים באזורים שונים של מערכת הראייה, כך שאזורים סמוכים ברשתית יפעילו אזורים סמוכים בקורטקס הראייתי. גם בתלמוס יכול להיות מיפוי מרחבי. קידוד כזה מאפשר להבין איפה היה הגירוי, אבל יש אספקטים אחרים. גירוי כזה יכול לגרום לנוירון לירות פוטנציאל פעולה או לא לירות. אבל זה לא מספיק. צריך שסדרה של פוטנציאלי פעולה תייצג יחדיו גירוי מורכב.

ב. קידוד טמפורלי (Temporal Coding) – אפשר לקודד את עוצמת הגירוי באמצעות קצב פוטנציאלי הפעולה. ככל שיגיע יותר אור לעין, בעוצמה גדולה יותר, יהיה קצב פוטנציאלי הפעולה גדול יותר. קצב יותר גדול – מקודד גירוי בעוצמה חזקה יותר. זה עדיין לא מספיק – יש גירויים מורכבים יותר, שמיוצגות על ידי תבניות פוטנציאלי פעולה מורכבות בזמן. כיום – לא יודעים איך לפענח את האות הזה.

יש ארגון של המעבר של המידע הסנסורי – בעבר חשבו שזה מתחיל בתאי הרצפטור, משם לתלמוס, לאזור החושי הראשוני, משם לשניוני ולאזורים האסוציאטיביים – כלומר: מודל היררכי. היום מבינים שהמידע הזורם בכמה אפיקים גם ברמה התת קורטיקלית וגם ברמה הקרוטיקלית. המידע זורם באפיקים שונים, לפעמים "מדלג" על שלב, מידע עובר בין תאים באותה הרמה וכד'. בנוסף – יש פידבק של הקורטקס לאזורים הנמוכים ביותר וניתן לכוונן ולמקד את הקשב לגירויים מסוימים ולא אחרים.

כמו כן, בתאים רבים יש קצב ספונטני של פוטנציאלי פעולה – הם לא מחכים לגירוי כדי לפעול אלא באופן נורמלי פוטנציאל המנוחה שלהם עובר מחזור מסוים של דפולריזציה והיפרפולריזציה בתדירות מסוימת בזמן.

הגירוי של מערכת הראייה הוא הקרינה האלקטרומגנטית. האור הנראה הוא חלק קטן מאד מספטרום הקרינה האלקטרומגנטי. בין התפיסה שלנו למה שקורה בעולם האמיתי יש קשר, אך לא קשר של אחד לאחד. בעלי חיים אחרים רואים טווחים אחרים של גלים. הגוון של הצבע שאנחנו תופסים תלוי באורכי הגל – החל משחור, סגול, כחול ועד האדום בקצה העליון.

מערכת הראייה כולל מספר חלקים:

א. קרנית – מעין כיסוי שקוף לעין.

ב. אישון – כמו צמצם של העין.

ג. רשתית – החלק האחורי של העין. זה המקום בו מתבצעת ההתמרה. בנוסף, גם בתוך הרשתית, תאי הרצפטור הם האחוריים ביותר בתוך העין. ברשתית יש שני אזורי עניין שנדבר עליהן בהמשך.

תאי הרצפטורים נמצאים בחלק האחורי ביותר של הרשתית – אלו תאים "מפונקים": צריכים שיפנו להם פסולת, כלי דם וכד'. לכן, הם בחלק האחורי ביותר. אם הם היו בחלק הקדמי, הם היו רחוקים מכלי הדם. אם כלי הדם היו קדמיים יותר – הם היו מפריעים לראייה. הגנגליון זקוק לפחות דם ופחות אנרגיה, ולכן זה לא מפריע לראייה. בסכרת, למשל, בגלל מחסור בחמצן, נוצרים כלי דם חדשים – שמסתירים את הראייה ומביאים לעיוורון. יש שני סוגים של פוטורצפטורים:

א. ה-cones רגישים לאורך הגל, לא רק לעוצמה – הם רואים צבעים. עם זאת, הם צריכים אור משמעותי בשביל לפעול בכלל. יש Cones מעטים יחסית (כ-6 מיליון).

ב. ה-rods רגישים לעוצמות האור הנמוכות ביותר. עם זאת, הם רואים רק שחור לבן. גם כשבלילה אנחנו רואים צבעים, זו השלמה של מערכת התפיסה. יש 120 מיליון רודים.

Rods ו-Cones בעברית הם קנים ומדוכים (בהתאמה).

הפוטורצפטורים יוצרים סינפסות עם תאים בי-פולריים שיוצרים סינפסות עם תאי גנגליון (הסיגנל עובר בכיוון הפוך לכיוון האור). – להם יש אקסון שמגיע מהעין עד המח, דרך עצב קרניאלי. בעין יש לנו נקודה עיוורת ("דסקית הראייה"), שבה מתקבצים כל האקסונים – בנקודה זו אין רצפטורים ולכן לא רואים. למה לא מרגישים את זה ביומיום? כי המח עושה "טריק" ומחשב עבורה את ה"ממוצע" של מה שקורה סביבה.

כאמור, יש שני אזורים ברשתית:

1. Fovea (גומה) – האזור שבו רואים ברזולוציה הגבוהה ביותר. בשאר האזורים רואים ברזולוציה נמוכה יותר. באזור זה הנוירונים הביפולריים והגנגליוני הולכים לצדדים ולא מפריעים לראייה (אפילו שהם גם ככה כמעט לגמרי שקופים). באזור ה-fovea יש רק cones, שמאפשרים ראייה חדה. לכן, בלילה, לא נראה את מה שאנחנו מסכלים עליו ישירות, אלא ליד.

2. שאר הרשתית.

בתוך ה-rods וה-cones יש מעין מסרקונים קטנים, אלפי דיסקים שהולכים לכל אורך הרצפטורים. הם נקראים לָמֵלוֹת – ממברנות שהולכות לאורך הרצפטורים. עליהן, נמצאות מולקולות רבות שנקראות פוטופיגמנט. היכולת שלו להשתנות בתגובה לאור – היא היכולת שלנו לראות. לא ברור בדיוק מה קורה במולקולות האלו. אם נסתכל על למלה אחת, נראה את המולקולות של הפוטופיגמנט, שלה יש שני חלקים:

א. חלבון גדול שנקרא אופסין (Opsin). ב-rods הוא נקרא rodopsin.

ב. חלק קטן יותר שנקרא רטינל (Retinal) – שנעשה מויטמין A (שיש בגזר).

במצב של חושך – האופסין והרטינל מחוברים יחד במולוקולה – זהו הפוטופיגמנט. בנוסף, יש ברצפטור חלבון G בשם טרנסדוצין. בנוסף, יש תעלה של קטיונים (כל היונים החיובים) שתמיד פתוחה, בזכות מולקולה שנקראת Cyclic GMP. לכן, בחושך, פוטורצפטור נמצא במצב תמידי של דפולריזציה. כשפוטנציאל הרצפטור בדפולריזציה, הוא מפריש גלוטומט (שבאופן יוצא דופן, במקרה הזה, הוא אינהיבטורי ולא אקסטטורי – יש רצפטור מיוחד לתאים אלו). הוא יוצר בתא הביפולרי שאיתו הוא בסינספה IPSP. לכן, התא הביפולרי לא מפעיל את תא הגנגליון.

במצב של אור – הוא פוגע ברודופסין, הרטינל מתפצל, מתחבר עם חלבון G, שמפריש את הטרנסדוצין. הוא, בתורו, מפעיל אנזים שנקרא פוספודיאסטרז (לא צריך לזכור) וסוגר את תעלת היונים החיוביים. פוטנציאל הרצפטור יורד, יש היפרפולריזציה בעקבות יציאה של אשלגן (יחסית לקודם, מ-30- ל-70- מיליוולט) בפוטודצפטור והפרשת הגלוטומט יורדת. לכן, יש פחות היפרפולריזציה בביפולרי, והוא מגיע לדפולריזציה (גם בו – אין פוטנציאל פעולה, אלא פוטנציאל רצפטור). הוא מפריש גלוטומט על תאי הגנגליון. לכן, עוצמת האור משפיעה על כמות פוטנציאלי הפעולה – יותר תעלות נפתחות בהתאם לעוצמה.

תאי הגנגליון

לכל תא גנגליון יש שדה רצפטיבי. השדה הרצפטיבי הוא האזור בעולם שהוא רואה (הוא תלוי בלאן אנחנו מכוונים את העין). יש אזור ספציפי ברשתית, אוכלוסיה ספציפית של רצפטורים, שמתקשר עם הגנגליון. לכל חלק ממערכת הראייה יש שדה רצפטיבי – עד המח. פוטורצפטור לא מעבד – הוא אומר: יש אור/אין אור. השדה הרצפטיבי של הגנגליון מורכב יותר. ב-fovea כל תא גנגליון מקבל אינפורמציה מרצפטור אחד. לכן יש רזולוציה גבוהה – חיבור של אחד לאחד. לעומת זאת, בפריפריה – כמה רצפטורים נסכמים יחד ומפעילים תא גנגליון אחד. לא ניתן לדעת איזה רצפטור הפעיל – מאבדים רזולוציה. לכן – הראייה בfovea חדה יותר.         

גנגליון מטיפוס ON: כשנאיר על מרכז השדה רצפטיבי של תא הגנגליון – קצב הירי שלו יעלה. כהאור יפגע בהיקף – הקצב יירד. גם בחושך הם יירו תמיד, ותהיה עלייה או ירידה בקצב הירי. אנחנו לא יודעים איפה השדה הרצפטיבי של הגנגליון. אבל אם יש מספר רצפטורים שמעבירים מידע לגלנגליון – כל אחד לאזור אחר בשדה הרצפטיבי. יש לציין שרצפטורים יכולים להעביר מידע ליותר מגנגליון אחד, כפי שנראה גם בהמשך.

גנגליון מטיפוס OFF: בדיוק להיפך – כשנאיר על המרכז, הוא יירה פחות. כשנאיר על ההיקף – הוא יירה יותר. כשמגיע למח – הוא מפרש את זה כ"חושך".

בנוסף לשני אלו, יש גנגליוני שמגבירים ירי רק במעבר בין On ל-Off. גנגליונים אלו מעבירים מידע על שינויים כאלו ל-superior culliculi.

כדי להבין טוב יותר את המשמעות של התאורה על פנים או היקף השדה הרצפטיבי של הגנגליון, ניתן לצורך העניין לדמות זאת לסכימה של פוטנציאלי פעולה, כשלמרכז יש עוצמה גבוהה יותר. הדבר אומר שעוצמת האור לא מיתרגמת לינארית לקצב הירי. למשל – בגנגליון ON – במצב שבו יש אור חזק על כל העיגול (כולל ההיקף) – הסכימה לא תהיה הכי חזקה; היא תהיה חזקה יותר אם יהיה אור על המרכז וחושך בפריפריה. המח יודע להבין את ה"קידודים" האלו ולהבין מהם את רמת האור.

מה הפונקציה של הסידור הזה? זה בא להדגיש קונטרסטים בעולם. אם אנחנו מסתכלים על שורה של מלבנים אפורים צמודים בגוונים שונים, זה ייראה כאילו כל מלבן הולך ונעשה בהיר יותר לקראת המפגש עם המלבן הכהה יותר. למה? כנסתכל על מרכז המלבן בגנגליוני ON, נקבל אקסיטציה (כי המרכז לוקח). אבל בקצה הקרוב לכהה, תאי הגנגליון רואים בהיר במרכז ומקבלים גם חיזוק מהפריפריה. לכן – זה נראה יותר בהיר בקרבת הכהה. בתרגול הוסברה הדוגמא אחרת: העובדה שאנחנו רואים את הגבולות שבין המלבנים באופן כל כך חד וברור היא בזכות העוצמה הרבה שמשדרים קונטרסטים אלו. מטרת המבנה הגנגליוני – לסייע בסימון גבולות של קונטרסטים. זה הבסיס לרוב משחקי הראייה, למשל: בדף ועליו משבצות שחורות וביניהן פסים לבנים, נראה כאילו יש נקודות שחורות בצמתים של הפסים הלבנים. כשנמקד את המבט על "הכתמים השחורים" שאנחנו רואים, לא נראה אותם – כי הם נתפסים ב-fovea, ואז הסכימה היא של רצפטור אחד.

ומה הפונקציה של ההפרדה בין ON ל- OFF? רוב האינפורמציה מתאי ON מגיעה ב-rods, והם טובים בעיקר לזיהוי נקודות אור בסביבה חשוכה. תאי OFF בדיוק להיפך – טובים בזיהוי חושך בסביבה מוארת. זה היתרון של הכפילות הזו.

אפקט הריבאונד – אחרי הגברת קצב הירי או הורדת קצב הירי, יש קטע (לאחר כיבוי האור, למשל) שבו יש מקבץ הפוך (צפוף/מרווח) למה שהיה לפני. כלומר – אחרי עלייה בקצב הירי, יש קצת ירידה ואז חזרה לנורמלי. מעין "תיקון", לפני החזרה למקצב הרגיל. (הדוגמא של הצללית של ישו).

בנוסף לתאים שצוינו, יש גם תאים הוריזונטליים ותאי אמאקרין שמחברים בין מספר תאים "אופקיים" – גנגליונים שונים ותאים בי-פולריים שונים.

קידוד צבעים: ראיה מונוכרומטית: הבחנה בין אור לחושך, ללא צבעים.

התיאוריה הטריכרומטית: ראיית הצבע שלנו מורכבת משילובים שונים בין 3 צבעים (RGB – אדום, ירוק, כחול).

תיאוריית הצבעים הנוגדים: צבעים שאינם מתמזגים (אדום-ירוק-כחול (סגול)-צהוב). למשל – אפילו שניתן להגיד "אדום-כתום", אין צבע כזה "כחול-צהוב", כי השניים לא מתמזגים.

שתי התיאוריות נכונות – הראשונה ברמת הפוטורצפטורים, והשניה ברמת הגנגליונים. לתאי הגנגליון יש גם ON/OFF מבוסס צבע – במרכז יהיה אדום, בהיקף ירוק וכד'. מיזוג צבעים הוא צירוף של שני מקורות אור בצבע שונה. כנשלב אור ירוק ואדום – נראה צהוב. הפוטורצפטורים יכולים לראות רק אחד משלושת הצבעים. הגנגליונים ממזגים את הצבעים ויוצרים את הצבעים המוכרים. במקרים שבהם גנגליון מקבל רצפטור אחד בלבד, ב-fovea, נוצר הצבע הצהוב בעזרת שילוב כלשהו של התאים. בכל מקרה – כל היתוך הצבעים ובנייתם נעשה בעין ולא במח. צריך להפריד בין ערבוב צבעים רגיל לבין שילוב אור. אם נערבב אם כל הצבעים ביחד, נקבל שחור. אם נערבב אור בכל הצבעים, נקבל לבן.

לכל אדם יש שלושה סוגי cones, שכל אחד מהם רגיש ביותר לאורך גל אחר. ההבדלים בין שלושת הוא בסוגי האופסינים, שרגישים לתחומי תדר שונים זה מזה. ברשתית יש כמות שווה של cones "אדומים" וירוקים", ורק 8% כחולים.

עיוורות צבעים היא לרוב תוצר של פגיעה באחד מסוגי האופסינים. שני סוגי עיוורות הצבעים הראשונות קשורות בכרומוזון X (ממנו יש אחד לגבר ושניים לאשה) – ומכאן הסבירות הגבוהה ביותר שגברים יסבלו ממנה (לנשים יש כרומוזון X נוסף ש"מחפה"):

א. פרוטאנופיה ודאוטראנופיה – בלבול בין אדום וירוק (שניהם נראים כמו צהוב).  לאנשים עם פרוטאנופיה יש אפסין ירוק ב-cones האדומים, ולאנשים עם דאוטרטנופיה – להיפך.

ב. טריטאנופיה – נדיר יותר, ונמצא אצל גברים ונשים כאחד. לא רואים כחול, אלא רק גוונים של אדום וירוק. חסרים להם אופסינים כחולים ב-cones.

יכול להיות מצב שהפוטופיגמנט לא נעלם לגמרי, אלא רק "בולע" אור במידה קצת שונה. למשל – מגיב לכתום ולא לאדום. אדם שזה יקרה לו, לא יראה טוב צבעים, למרות שהוא לא יהיה עיוור צבעים.

הקידודים בתאי הגנגליון – מתחלקים לארבעה סוגים:

Yellow on, Blue off.

Blue on, Yellow off.

Red on, Green off.

Green on, Red off.

פחות פעילות של גנגליון Blue on, Yellow off למשל אומר למח – צהוב. בנוסף לאלו, יש גם תאי גנגליון שפועלים רק על עוצמת האור – תאי שחור-לבן. אין רצפטורים "שחור-לבן" – כפי שציון, כל רצפטור יכול להעביר מידע לכמה גנגליונים, וכך הוא מעביר מידע גם לגנגליונים צבעוניים וגם ל-On/Off. למרות שציינו שב-fovea יש גנגליון אחד לכל תא רצפטור – יש גם גנגליונים On/Off שמקבלים מידע (לא נדבר בדיוק על איך).

שאלה אחרת – אם רצפטורים יכולים גם לשדר צבע אבל גם עוצמת אור (תלוי בגנגליון), איך הדבר בא לביטוי בשחרור הגלוטומט ממנו. כלומר – נניח ש-Cone כחול מקבל כחול רב, האם משמעות הדבר שגם האור היה חזק מאד? כי לכאורה אדום יהיה אור חזק יותר, לא? האם ניתן להם ערך שווה בגנגליון? התשובה בגדול היא כן – הוא מנהל כמה סינפסות, חלקן אקסטטוריות וחלקן אינהבטוריות, אבל לא נעסוק בזה בקורס הזה.

האינפורמציה היוצאת מהרשתית איננה לגבי כל הצבעים אלא בעיקר לגבי אלה הראשוניים, תרגום האינפורמציה לגבי כל מגוון הצבעים האפשריים נעשה בקורטקס, כאן יש צבעים הרגישים לכל ספקטרום הצבעים. לשאול את רז!!

האנטומיה של מערכת הראייה

קיאזמה אופטית (optic chiasm) – ההצטלבות בין העצבים שמקשרים את שתי העיניים. החלוקה בשלב הזה לא נעשית בהפרדה בין העיניים, אלא בהפרדה בין החצי הימני של כל עין לחצי השמאלי של כל עין – בחלק הקונטרלטראלי. האקסונים בצד הטמפורלי של העין לא חוצים את הקיאזמה – אלא נשארים בצד שלהם (צריך לזכור שהקרנית הופכת את התמונה, ולכן זה הגיוני). האקסונים בצדדים הנזליים (הקרוב לאף) מגיע לצד השני. הכל מגיע ל-LGN, גרעין בתלמוס בכל צד. משם הוא עובר לאזור הקורטקס הויזואלי הראשוני. ה-LGN מכיל 6 שכבות תאים:

א. שכבות מגנוסלולריים: שכבות 1 ו-2 (מהפנים לחוץ). גופי התאים של תאים אלו גדולים והם נמצאים גם באורגניזמים לא מפותחים אבולוציונית. תאים אלו אינם מבחינים בצבע, רגישותם לאור גבוהה ויש להם הפרדה מרחבית נמוכה. הרצפטורים הרלוונטיים -  rods.

ב. שכבות פרווסלולריים: שכבות 3-6. גופי התאים קטנים והם נמצאים רק באורגניזמים מתקדמים. התאים האלו מבחינים בצבע, רגישותם לאור נמוכה וההפרדה המרחבית גבוהה. הרצפטורים הרלוונטיים -  cones.

ב-LGN לא נעשה עיבוד ממשי, אלא רק סידור של המידע – בתחילה לפי השכבות שתוארו ובהמשך – בהעברה לחלקים השונים בקורטקס כפי שיצוין מיד. התחנה הבאה, כאמור – הקורטקס הסנסורי הראשוני, שנקרא גם הקורטקס המפוספס, בגלל השכבות הגלויות. גם בתוך השכבה אליה מגיע המידע בקורטקס יש הפרדה בין תאים המגיעים מהמערכת ה-Parvocellular לבין אלה המגיעים מה-Magnocellular.

מהו התהליך שעוברת התמונה? בעין – התמונה המציאותית מתהפכת (במישור ההוריזונטלי והוורטיקלי יחד). המרכז שעליו מפוקס שדה הראייה תופס חלק קטן ברשתית. בהמשך, לאחר החלוקה, החלק המרכזי (ה-fovea) תופס את רוב השטח ב-LGN ובקורטקס, באופן לא פרופורציוני לשטח ברשתית. זאת, מכיוון שצריך הרבה שטח כדי לעבד את הרזולוציה הגבוהה. יש מיפוי של הרשתית על-גבי השכבות השונות של ה-LGN. אזורים סמוכים ברשתית יפעילו תאים סמוכים ב-LGN.

עיוורון קורטיקלי – לא רואים את שדה הראייה הימני אם הקורטקס השמאלי נפגע.

אדם שמאבד את שני חלקי הקורטקס הראייתי הראשוני (V1), עדיין יוכל לתפוס כדור שנזרק לעברו. מצב זה נקרא "ראייה עיוורת" (blind site). הסיבה היא שיש מסלול נוסף, שהולך לאזור הסופריור קוליקיוליי, שמקביל קלט מהרשתית ישירות בלי תחנות ביניים. כל תכליתם – להגיב לעצמים נעים ולגרום להזזת ראש מהירה כלפי תנועה. לתנועה שהם קולטים יש משמעות רבה יותר בנוגע לאיומים מלעצמים נמוכים. הם שולחים מידע חזותי לאזורים המעורבים בתנועה, אבל לא בתפיסה חזותית.

ניתוח המידע החזותי בקורטקס הראשוני

רבע משטח הקורטקס המפוספס מטפל במידע מה-fovea. הסידור של התאים הוא סידור פוטוטופי – אזורים קרובים בשדה הראייה מעובדים באזרוים קרובים בקורטקס. המיקום היחסי נשמר, אבל הגודל משתנה. האזור הראייתי הראשוני, האזור הראשון בקורטקס אליו מגיע המידע, נקרא 1V. לקורטקס יש שש שכבות תאים – האינפורמציה מה-LGN מגיעה לשכבה C4 בקורטקס. מפה המידע זורם למטה ולמעלה, ומתחיל הניתוח הויזואלי. עד כאן – מגיעות רק נקודות. תאי הקורטקס משלבים מידע מתאי גנגליון סמוכים ברשתית שהשדות שלהם קרובים וחופפים. בהמשך, לאחר העיבוד ב-1V שעליו נדבר כאן, מתבצע עיבוד מתקדם יותר. כל אזור בהמשך מתחיל להתמחות בתחום ספציפי.

עיבוד של קווים ותזוזות: רב התאים בקורטקס מגיבים לכיוון ספציפי של קו שהם רואים. למשל – קו כמעט מאוזן יגרום לאקסטציה בתא מסוים, אבל כלום בתא סמוך. תא יותר מאונך – יגרום לאקסטציה בתא אחר וכלום בתא הראשון. ניתן לאפיין שתי אוכלוסיות בתאי הקורטקס: "תאים פשוטים" מעוררים על ידי קו בכיוון מסוים במרכזם, ומדוכאים כאשר הוא בהיקפם. "תאים מורכבים" מעוררים על ידי קו בכיוון מסוים בכל מקום בשדה הקלט שלהם, בייחוד עם הקו נע (או מנקודה שנעה על קו לכיוון אחד). הם גם מעוררים מקו לבן על רקע שחור. למעשה – כנראה שכל המידע החזותי שמגיע למח שלנו מורכב מקווים כאלו (עד כמה שזה נשמע מוזר).

Spatial Frequency: רב הנוירונים ב-1V מגיבים לגירויים בצורה הדומה לקו סינוס – אקסיטציה במרכז שדה הראייה, אינהביציה בקרבתו וכך הלאה – בגלים. מה המשמעות בפועל? שמעברים חדים בין שחור ללבן, שלא נעשה באופן מדורג בגווני אפור, מביא לאקסיטציה מירבית של התאים. לכן – כנסתכל על תמונה "מפוקסלת" יהיה לנו קשה להבין אותה, אבל לאחר "ריכוך" נבין אותה טוב יותר – הגבולות שבין הפיקסלים יוצרים אקסטציה – "רעש" במערכת העיבוד.

עיבוד צבע: ה-cones מעבירים מידע לתאי גנגליון רגישים לצבע שמעבירים מידע לתאים הפרווצלולריות ב-LGN ומשם ל-V1 שבו יש קבוצות תאים מיוחדות העוסקות בניתוח צבע. התאים מקובצים בבועות CO – צבירי תאים בנמצאי ב-1V. בהמשך, המידע בנוגע לצבע עובר לאזור האסוציאטיבי שמטפל בצבע – הנקרא 4V.

מרחק: גם למי שיש לו עין אחת יש תפיסת מרחב. הרמזים שמשמשים את העין יכולים להיות פרספקטיבה (דמות קטנה נתפסת כרחוקה יותר), גודל יחסי על הרשתית (עצמים גדולים קרובים יותר), טשטוש של עצמים רחוקים (עקב תנאי מזג האוויר). עם זאת, יש גם תפיסת עומק טובה יותר שנשענת על אינפורמציה משתי העיניים (סטראופסיס) – חשוב למוטוריקה עדינה שקשורה ליחס עין-יד. בגלל שרב הנוירונים הם דו-עיניים, הם מסייעים לנו בראייה הזו. על שתי הרשתיות יפלו שתי תמונות מאד דומות אבל לא זהות. התאים הדו-עיניים מגיבים באופן החזק ביותר לנקודות הנופלות על אזורים שונים ברשתית – כלומר, מגיבים לפער בין רשתי (Retinal Disparity). אלו תאים שמגיבים בעיקר להבדלים כאלו. מדובר בחלק מהתאים הקודמים, שחלקם משמשים גם בראייה הסטריאוסקופית. ל-10% מהאוכלוסיה אין ראייה סטריאוסקופית עקב פזילה קלה בגיל צעיר.

מבנה הקורטקס: הקורטקס הויזואלי הראשוני מורכב ממודולות שבנויות בטורים אנכיים (מגדלים). המודולות מורכבות ממאות אלפי או מיליוני תאים, והן מעבירות מידע מאחת לשניה. אם נלך לאורך המודולה, לעומקה (לעומק הקורטקס), כל עמודה מגיבה לקו בכיוון מסוים. ה-V1 מורכב מ-2500 מודולות שכל אחת מהן מעבדת אזור קטן בשדה הראייה. לכל מודולה שני מקטעים, שבמרכזם נמצאת בועת CO. בתוך כל מודולה, תאים הנמצאים באותה עמודה מגיבים לגירויים באותו כיוון, ויש בהם אותה דומינטיות עינית (העין שדומיננטית יותר במרחב הזה). היום יודעים שהמבנה לא מסודר במלבנים, אלא בצורה של שבשבת. כל עיגול, או שבשבת, הוא חלק ממודולה שבה לכל אורך העומק יש תאים שעוסקים בכיוון מסוים של קו. אפשר לראות זאת במעקב אחר זרימת הדם לתאים. בשורה התחתונה – המודולה היא "קיט מלא" של כל הרכיבים שרלוונטיים לניתוח נקודה מסוימת במרחב – "עמודים" שמטפלים בקווים בזויות שונות, תאים שעוסקים בצבע, במרחק ומרחב ועוד.

עיבוד חזותי באזורים האסוציטיביים

מחוץ לקורטקס המפוספס יש את הקורטקס החוץ-מפוספס שמחולק למספר אזורים – בכל אחד יש "מפה" של כל שדה הראייה והוא עוסק בהתמחות אחרת בעיבוד התמונה (עד היום מצאו יותר מ-24 אזורים כאלו). דוגמאות חשובות: 4V מתעסק בצבע, 5V מתעסק בתנועה (ומקבל מידע גם מהסופיריור קוליקיוליי). בכל אזור יש ייצוג של כל העולם שאנחנו רואים. בכל "מפה" עושים עיבוד אחר. יש היררכיה בין האזורים והם עושים שימוש בעיבודים אחד של השני – בראשית ההיררכיה עומד ה-1V.

ישנו למעשה ניתוח ויזואלי דו ערוצי:

א. מה-1V המידע זורם בערוץ ונטרלי – ערוץ ה"מה", באונה הטמפרולית – עוסק בניתוח צורה וצבע. לאזורים אלו זורם מידע מתאים מאגנוסלולארים ופרווסלולאריים במידה שווה בערך.

ב. ובערוץ הדורסלי – ערוץ ה"איך" או ה"איפה", באונה הפריאטלית, עוסק בניתוח החפץ במרחב, פעילותו והפעילות שאנחנו יכולים לעשות על החפץ הזה. לאזורים אלו זורם מידע בעיקר מתאים מאגנוסלולארים.

הערוץ הונטרלי

אכרומטופסיה – אם 4V ימין הלך, העולם יראה חצי צבעוני וחצי (שמאל) שחור לבן. גם אם אעצום את העיניים, בדמיון אראה חצי צבעוני וחצי שחור-לבן. כל הדמיונות שלנו והזכרונות שלנו יפעילו את האזורים שמופעלים כשאנחנו רואים בעולם האמיתי – חוץ מ-1V, כי אין אינפורמציה שמגיעה מה-LGN. כל הקורטקס יפעל – חוץ מ-1V, שרק מעבד מידע.

ל-4V יש תפקיד בהתאמת צבע (color constancy): אם נסתכל על העולם במשקפיים בצבע מסוים, המח יידע להתאים את האופן שבו אנחנו צפויים לראות את הגוונים במשקפיים האלו. כלומר – הוא יעשה את הקלקולציה של התדר שבו אנחנו אמורים לראות "אדום" אחרי הטרנספורמציה ויפרש לנו את הצבע שנראה בפועל כ"אדום".

מחקר ניתוח צורה באדם – באזור הונטרלי של האונה הטמפורלית מאוחדים צורה, צבע יחד עם ראייה מרחבית ורקע. את הנתונים מ-1V אנחנו צריכים לגבש לכדי אובייקט שלם. אפיון האובייקט הוא בעיקר זיהוי, ופחות ניתוח של תכונותיו המיוחדות. יש אנשים שמאבדים את היכולת הזו – אגנוזיה ("אי ידיעה"). זהו חוסר יכולת לתפוס גירוי בחוש מסוים למרות תפקוד איברי החוש והתודעה הבסיסית של האדם. באגנוזיה ויזואלית – אדם לא יוכל לזהות עצמים ממערכת הראייה. הוא לא יזהה פרה מראיה, עד שהיא תגעה. הבעיה היא בעיבוד המידע הויזואלי במח – היא תאובחן רק כאשר אין בעיה סנסורית, הפרעת קשב או בעיה קוגניטיבית אחרת. כלומר – יכול להיות שיצליח להבחין במה מדובר, אבל רק בהסקה לוגית. הוא גם לא יוכל לצייר או אפילו להעתיק ציור של משהו.

אגנוזיה אסוציאטיבית - Associative Agnosia – בעיה בחיבור בין תפיסת האובייקט השלם לבין אזורי השפה. גם הם יתקשו לחבר תמונה למילה, אבל הם יהיו מסוגלים להעתיק ציור, אך לא לצייר את אותו עצם בעצמם, כי הם לא מצליחים לקשר את המושג לתמונה בראש (למרות שהם יודעים טוב מאד מה משמעות המילה). זאת אומרת שניתוק התפיסה והשפה הוא דו כיווני. זה מראה עד כמה השפה מהווה חלק חשוב בתפיסה.

זיהוי פרצופים – פרוזופאגנוזיה הוא כשל ספציפי בזיהוי פרצופים. לפעמים הם יזהו לפי לבוש, אבל לא לפי הפנים – כולל הפנים של עצמם במראה. הם יודעים שזה פרצוף, אבל לא למי שייך הפרצוף הזה. הם גם יזהו את כל מאפייני הפרצוף – שפם וכד'. יש שתי אסכולות לגבי התופעה –

א. הבדל כמותי בין פרוזופאגנוזה לאגנוזיה: זוהי אגנוזיה לעצמים מורכבים. אגנוזיה רגילה – שרלוונטית לדברים מורכבים. הדבר מתאים לכך שכל הלוקים באגנוזיה לוקים גם בפרוזופאגנוזה.

ב. הבדל איכותי בין תפיסת פרצופים לתפיסת עצמים שונים – לפי גישה זו, יש אזור ספציפי שעוסק בזיהוי פרצופים בנפרד מזיהויים אחרים. הראו זאת בכך שגילו שישנם אנשים שיכולים לראות עצמים, אבל לא לזהות פרצופים. הם סובלים מאגנוזיה, אבל לא מפרוזופאגנוזיה. בתמונת פנים שמורכבת מירקות, הם יזהו את הפרצופים אבל לא ירקות.

המומחיות לפרצופים נרכשת ומתפתחת מניסיוננו ואינה חלק מולד במח. אנשים שמפתחים מומחיות בזיהוי של דברים אחרים – כמו פרות או מכוניות – יפעילו את אותו האזור. בנוסף, אנשים נוטים לזהות טוב יותר אנשים מהגזע שלהם. לכן, למשל, אנחנו נתקשה להפריד בין סינים.

הערוץ הדורסלי

הערוץ הדורסלי מטפל בתנועה, מסייע לנו במעקב אחר דברים נעים – למשל, לתפוס כדור. המידע המגיע ל-5V מגיע אליו מהר מאד (בעזרת אקסונים מצופים מיילין בציפוי רחב), מהר יותר, למשל, משהם מגיעים ל-4V. פגיעה באזור אחר ב-5V עלולה לגרום ל-Akinetopsia – חוסר יכולת לתפוס תנועה, קושי בהבנה של מהירות של עצמים (למשל – קושי לחצות כביש).

סינדרום באלינט – בגבול בין האונה הפריאטלית לאונה האוסיפיטלית נגרם נזק. זה מביא לשלושה סינדרומים:

א. אטקסיה חזותית – חוסר יכולת להגיע לעצמים על פי הנחיה חזותית. מחזיקים לו משהו מול הפנים, והוא לא מצליח להגיע אליו.

ב. אפרקסיה עינית – בעיה בסריקה ומיקוד – בעייה בביצוע תנועות עיניים המכוונת את המבט אל העצם (בייחוד לעצמים נעים). אנחנו יודעים להתמקד במה שחשוב. אנשים שסובלים מזה מתקשים להתפקס על עצמים רלוונטיים. כששואלים אותו על משהו, הוא מדבר על מה שהוא מפוקס עליו.

ג. סימולטנאגנוזיה – לא יכולים לראות שני עצמים יחד.

מכאן ניתן להסיק לגבי תפקיד הערוץ הדורסלי: תיאוריות מודרניות טוענות כי הערוץ הדורסלי אינו ערוץ ה"היכן", אלא ל"איך" – לא רק לתפיסה מרחבית (גודל, צורה, מיקום) אלא להנחיית תנועה. טענה זו מודגמת יפה בחולי סינדרום באלינט. חולי אגנוזיה אסוציאטיבית לא יודעים לתת שם לעצמים, אך כן מבצעים תנועות של "איך" משתמשים בהם – מפני שהערוץ הונטרלי אינו פגוע. גם אם הם לא יידעו שזו פרה, הם יידעו לעשות תנועת חליבה. ניתוק בין החלקים הדורסלי והונטרלי (כמו שיש אצל ילדים בשלבי הגדילה, לפני שהוא נבנה) מביא לחוסר תיאום בין השניים. למשל – ילד ראה לפני כמה דקות מכונית ונכנס אליה; עכשיו החליפו אותה במיניטורה זהה במאפיינים והוא מנסה בעיקשות להיכנס פנימה.

רבים מאיתנו נתקלים לא מעט במקרים שבהם במהלך חיי היומיום אנחנו שומעים מההורים או ממקורות כאלו ואחרים עמדות כלפיי היחסים בין אחים קטנים לגדולים, זה יכול להתבטא בכך שההורים זורקים הערה: "תראה את אחיך הקטן, תלמד ממנו" או לחלופין "תראה את אחיך הגדול, תלמד ממנו". היחסים בין אחים במערכת משפחתית הם יחסים שנויים במחלוקת ומתאפיינים ברגשות מעורבים. מצד אחד האח הקטן תמיד שואף להגיע להישגיו של האח הגדול, אך ברגע שהוא מתעלה על אחיו הגדול הוא נתקל במצב בעייתי, סתירה פנימית בין הסיפוק שבריצוי הוריו ובין האי נוחות בכך שהתעלה על אחיו הגדול. לא מעט נוטים במשפחה לעשות השוואות, אפילו אם לא במודע או לא מרצון בין אחים. המלצה להורים: אל תפלטו משפטים שמרמזים על השוואה בין אחים, אל תפלטו משפטים שמתחילים בסגנון "תראה את אחיך ה____(קטן/גדול)" משום שהשוואות מהסוג הזה אמנם יכולות לעתים רחוקות להביא לתוצאות חיוביות, אך ברוב המקרים מביאות לתוצאות שליליות, למתחים ולריבים. מומלץ לקבל את כל אחד מהילדים כפי שהוא ולא לערוך השוואות, גם לא לפלוט משפטים מסוג זה או אחר משום שהדבר משפיע על היחסים בין האחים, ברוב המקרים השפעה שלילית.

תחרות היא דבר טוב, אך תחרות לעתים עלולה להביא לסוג של מערכת יחסים לא בריאה שמבוססת על תחרות בלבד, אח  גדול אמנם צריך לשמש דוגמא לאחיו הקטנים, זהו דבר טוב ומעורר הערכה בקרב האחים הגדולים כאשר יש להיכן לשאוף, אך לעתים זה עלול ליצור מצב של ייאוש ואכזבה. במקרים בהם האח הקטן "מתעלה" על האח הגדול לעתים יכולים להווצר מצבים אף יותר לא נעימים וכדאי להתעלם ממצבים כאלו, משום שהטבע יעשה את שלו, יגרום לאח הגדול לא להתבונן ולתת לזה לקרות, אלא להשקיע מאמצים ולהחזיר את "כבודו האבוד". לכן יש לתת לדברים לקרות מאליהם ולא להתערב, ליצור מצבים לא נעימים או להעיר שלא במקום.

האתר כולל לימודים במתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, לשון, פסיכולוגיה וערבית.

יש באתר מבחנים מקדימים, משובים, פתרונות, הסברים, מבחני דמה, בקיצור, כל מה שצריך כדי להגיע לבגרות מוכנים מתמיד!!!

האתר הוא אתר רישמי ואיכותי, חוקי, מותאם לתוכנית הלימודים.

תהנו והמון המון בהצלחה!!!!

http://lomdim.cet.ac.il/pages/math3.aspx

הספר של דודו טופז נקרא: "החיים זה לא מה שסיפרו לי". מעצם השם אנחנו יכולים להבין שיש איזשהי הבטחה מסויימת שניתנת לנו כשאנחנו צעירים בשנים, הבטחה על עולם טוב, עוולם צודק, ועם השנים אנחנו מגלים עד כמה ההבטחה הזאת איננה יכולה להיות נכונה. גם בתורה מלמדים אותנו שצדיק וטוב ולו, ורשע ורע לו. אנחנו מנסים כל חיינו לדבוק בטוב, להיות בסדר גם מתוך הפנמת נורמות חברתיות וגם כי אנחנו רוצים לשמור על הטוב בחיים שלנו לפי עיקרון הצדק. עם השנים אנחנו לומדים שהעולם הוא הרבה דברים, אבל הוא לא בהכרח צודק: יש מלחמות לא מוצדקות, יש אסונות טבע, אנשים צעירים חולים במחלות חשוכות מרפא ויש הרבה שחיתיות כלכליות וחברתיות.

עם זאת, אנחנו מתקשים להפנים את העובדה שהעולם אינו צודק, העולם הוא רק עולם. לטענתו של לרנר, חוקר חשוב בפסיכולוגיה חברתית, יש לכך הסבר פסיכולוגי הנעוץ בתיאורית העולם הצודק (just world hypothesis)- אנשים חייבים לראות את העולם כמקום צודק, מאחר וכל אמונה אחרת מובילה להבנה כי אנו פגיעים, חסרי אונים ונתונים לחסדי גורל. האמונה בעולם צודק מסייעת לנו להאמין שאם נשמור על הצדק- לא נפגע, אם נשמור על בריאותנו- לא נחלה, אם נעזור לאחרים- יעזרו לנו.

לטענת לרנר, אנו כל כך מתקשים להאמין שהעולם לא צודק, עד כדי כך שכשאנו נתקלים בסיפורים על קורבנות אנחנו נוטים לבקר אותם על מעשיהם במטרה להבדיל את עצמנו מהם. הקורבנות הפכו לקורבנות כי הם עשו משהו שגרם להם לביות קורבנות. למשל: אדם עובר פיטורין ממקום עבודתו. כמובן שסביבתו תחוש אמפתיה אליו, אבל היא עלולה גם לאחוז בדעה שאולי הוא לא היה כשיר במיוחד, שאולי עשה משהו שבעטיו מגיע לו להיות מפוטר. אצם ההכרה שפיטורין יכולים להיות שרירותיים היא מאוד מאיימת. דוגמא נוספת היא אדם שנדבק ב איידס – כמובן שהחברה תחוש אמפתיה סביב מצבו, אבל היא גם עלולה להאשים אותו בשהביא את זה על עצמו.

ככל שקוראים יותר ויותר מאמרים של לרנר, כך משתכנעים שהעולם לא צודק, אבל הוא דווקא כן.