לברוא את המציאות
אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי על שרה נתניהו, מכירים אותה ? שרה נתניהו היא פסיכולוגית במקצועה, את עבודת הMA שלה היא עשתה על מטפלים ומטופלים. היא ניסתה לענות על השאלה: האם יש אבחון אובייקטיבי ? האם אדם המוגדר כחולה נפש תמיד יוגדר כך ? האם שיטת הטיפול היא אחידה ?
היא כתבה תיאור של אדם אמיתי, הסימפטומים, הבעיות, ההיסטוריה הרפואית שלו וכו'. היא שלחה ל 180 פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים וביקשה מהם חוות דעת. היא קיבלה 180 תשובות שונות על אבחון מחלתו ואופני הטיפול בה. חלקם טענו שהאדם חולה בנפשו ויש לאשפזו, חלקם טענו שהאדם נורמלי לחלוטין ומצבו אינו מצריך טפול מיוחד.
מהי האמת ? למה אנשים שונים מפרשים מציאות אחת בריבוי אופנים ? מדוע כשמתרחש אירוע כלשהו, נאמר פיגוע, כל עד ראיה מתאר משהו אחר וכל עיתונאי מתאר את המקרה בצורה שונה ?
כשהיינו ילדים קטנים לימדו אותנו לחשוב על המציאות סביבנו בצורה מסוימת, שאלנו, מה זה הדבר הגדול הזה באחו ? אמרו לנו זה פרה והיא עושה מו וכך למדנו להכניס את הציור הזה שמתקבל אצלנו בעיניים תחת השם "פרה".
במהלך החיים יצרנו לעצמנו תיבות מוגדרות ולשם הכנסנו את כל מה שמתאים וגם את כל מה שלא מתאים, חילקנו את העולם הגדול, האינסופי לקטגוריות בתוך מוחנו. זה דבר הכרחי, כך אומרים חוקרי המוח, לאדם, כדי להתקיים בתוך האי-סדר שהוא קולט סביבו.
כשלוקחים ילד שעד כה הכיר רק מספר בעלי חיים, ביניהם סוס לגן חיות והוא פוגש לראשונה זברה, שואלים אותו מה זה ? הוא אומר סוס. יש גיל שכשהולכים אתם ברחוב הם רצים לכל גבר שהם רואים וקוראים לו אבא. למה ? כי האדם חייב לקטלג, האדם הוא מכונה מקטלגת שיוצרת סכמות מהבוקר עד הלילה.
מה שמוזר הוא שגם דברים שאינם מתקבלים בחמשת החושים שלי ושל שאר העולם קוטלגו על ידי בעזרת הסכמת הרוב ללא שום הוכחה באותה קטגוריה. חשמל, למשל. מישהו פעם ראה חשמל ? שמע ? טעם ? מישש ? ודאי שלא !
אנחנו חווים את הכוח הזה שנקרא חשמל בכל מיני צורות, לפי המכשיר בו הוא מתגלה. חשמל זה דבר שמקרר אם מחברים מזגן אליו, מחמם אם מחברים תנור, והורג אם מחברים כיסא. אבל מה זה החשמל עצמו ? הכוח עצמו ? זה אין לי מושג ולאף אחד אחר לא ובכל זאת כולם מאמינים שיש דבר כזה חשמל.
אז יוצא כך שאני מקטלג גם דברים לא הגיוניים במוחי ומתייחס אליהם כקיימים.
אולי יש עוד כמה דברים שאני מתייחס אליהם כ'מובנים מאליהם' והם בכלל לא קיימים ?
ומה עם רגשות ? האם רגש מייצג בצורה אמיתית את מה שמתרחש במציאות ?
אלי הוא בחור בן 40 מת"א, נשוי עם 3 ילדים, הוא מרגיש שרע לו בחיים. למה ? כי אין לו מספיק כסף כדי לחיות. אלי ממורמר ומרגיש שפל. בפעם האחרונה שהוא בדק את חשבון הבנק שלו הוא היה במינוס של כמה עשרות אלפי שקלים.יש לו סיבה להיות בדיכאון ? נראה שכן. מה שהוא לא יודע זה שלפני שבועיים, ללא ידיעתו, נפטרה בשיבה טובה דודה רחוקה שלו ותרמה למשפחתו חצי מליון דולר. עורך הדין המטפל בצוואה נסע לחו'ל ולכן אלי ידע על כך רק בעוד חודש.
אלי הוא איש עשיר עכשיו לפי המציאות האמיתית, אבל לפי התחושה שלו הוא עני מרוד ואומלל. האם יכול להיות שגם אנחנו חיים במציאות מושלמת, בעולם שאין בו רע, בגן עדן עלי אדמות אבל עדיין לא גילינו את זה ואנחנו "סתם" מבזבזים את חיינו בהתמודדות עם החיים וחלומות על עתיד טוב יותר במקום ליהנות מכך שאנחנו כבר בגן עדן ?

ריקי נולדה למשפחה ענייה, יש לה רק שמלה אחת ישנה. היא קמה בבוקר, עומדת מול הראי ואומרת לעצמה "אין לי מה ללבוש היום"
תיקי נולדה למשפחה עשירה, יש לה "רק" ארבעה ארונות מלאים בשמלות. היא קמה בבוקר, עומדת מול הראי ואומרת לעצמה "אין לי מה ללבוש היום"
מה קורה פה ? אתם שמים לב ?

אישה אחת שפעם הכרתי נהגה לצטט את כוהן הניהול המודרני, פיטר דרוקר, באומרו "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו". בקריאה ראשונה באמת משפט יפה, אך כשחושבים עליו לעומק - נופל לו האסימון אט אט, ואנו נשארים עם תיק כבד של אחריות על חיינו, עתידנו, רגשותינו ומה לא.
מרגישים את הכובד? יופי. אז אפשר להתחיל.
בעבר הלא רחוק, פילוסופים ופיזיקאים כאחד חילקו את העולם לשני חלקים: הדבר כשלעצמו והמתבונן (קנט, ניוטון, ועוד) קרי, מחוצה לי ישנה מציאות אובייקטיבית ולעולם לא אדע כסובייקט מה מתרחש בה. מים רבים זרמו בנהר הפילוסופיה והמדע מאז גישה זו. היום אנו יודעים שגישה זו היא הרסנית. למה? כי כל זמן שאחשוב שיש משהו אובייקטיבי שמתנהל מחוצה לי - אבחר להישאר קורבן של המציאות. חיי נראים כמו שהם נראים ולי אין שליטה עליהם, זהו "הדבר כשלעצמו", ואיך אוכל לשנותו? הממשלה אשמה, הדתיים אשמים, הערבים אשמים וכו'. השינוי בחשיבה מתחיל בהבנה שאין מחוצה לנו דבר. מה זאת אומרת? דמיינו קופסא עם חמישה פתחים, חמשת החושים שלי קולטים חלק ממה שנמצא מחוצה לי (ממש לא הכל, רק מה שבטווח הקליטה, לא הכל רואים לא הכל שומעים), האינפורמציה מועברת אל מוחי המעבד בצורה סובייקטיבית וכתוצאה מהחושים והעיבוד יוצא לי פלט לו אני קורא: העולם שלי, המציאות שלי, הסביבה בה אני חי. זאת אומרת: גם אם ישנו עולם אובייקטיבי לכאורה, אין לי שום סיכוי לדווח עליו דבר מכיוון שאני סובייקט ותמיד אהיה. כלומר, אני מכניס את המציאות סביבי לתבניות מוכרות והמחשבה שישנה מציאות סביבי ואני הוא האובייקט המתבונן בה היא אשלייתית.
האמת החדשה שמתבררת כתוצאה מניסויים רבים בפיזיקה הקוונטית - אני המתבונן יוצר מציאות.
האם רק שכלינו חושב בתבניות מוכרות? מה לגבי הרגש? הרגשה היא עניין סובייקטיבי שלא תמיד קשור למה שקורה סביבי באמת ? גם רגשותיי הם חלק מהקופסא שלי ולכן אני חייב להיות מודע לכך שהם שלי ורק שלי. הבעיה נוצרת כאשר האדם חושב שמה שהוא מרגיש באופן אישי וסובייקטיבי - הוא עובדה חותכת, ולא מוכן לקבל שניתן לפרש זאת גם אחרת. במילים אחרות ? הוא מאמין שהקופסא שלו היא הדבר היחיד שקיים.

עד כה, הגענו למצב בו אנו מעמידים בסימן שאלה 4 עניינים מרכזיים:
1. מה אני רוצה? היכן אני רואה את עצמי בעוד שנה/שנתיים/עשר שנים?
2. האם ישנה מציאות אובייקטיבית שמגבילה אותי או שהגבולות קיימים אצלי בראש?
3. האם אני באמת לא יכול או אולי רק חושב שאני לא יכול?
4. מי עוצר אותי כרגע מלהגשים את מה שבאמת חשוב לי ומלחיות כמו שבאמת הייתי רוצה?

תשובות:
א. צור לך עתיד ? כתוב חזון, הגדר לעצמך מטרות ברורות וגזור מהם יעדים מדידים. הצלחה לא מגיעה מעצמה ושינויים אף פעם לא מתרחשים ללא שינוי תפיסה ומאמצים רבים. אנשים טיפשים שואלים "באיזה אוטו נוסעים?" אנשים חכמים שואלים "לאן נוסעים?"

2. אפקט פיגמליון- הנבואה שמגשימה את עצמה ? חוקרים נכנסו לכיתת לימוד באוניברסיטה טרם הופעת המרצה ושאלו את הסטודנטים: מהו הציון שלדעתכם תקבלו בסוף השנה?
הכיתה התחלקה ל-3 חלקים:
קבוצה א' ? אין לנו מושג, המרצה עוד לא נכנס, לא מכירים את החומר וכו'
קבוצה ב' ? כמה זה עובר בקורס הזה? 60? אני מעל 60.
קבוצה ג' ? פחות מ-90 לר אלוונטי אצלי. כמובן שמעל 90!
החוקרים חזרו בסוף השנה ובדקו ציונים והתוצאות הן כדלקמן
א. קבוצות ב' ו-ג' קיבלו משמעותית ציונים גבוהים יותר מקבוצה א'
ב. ככל שהסטודנט הגדיר לעצמו ציון גבוה יותר כך הוא השיג בפועל ציון גבוה יותר ממי שהגדיר לעצמו פחות.

תחושת המסוגלות והאמונה בהצלחה יוצרת מציאות אחרת הרבה יותר ממה שאנו נוהגים לכנות "היכולות שלנו". החשיבה על היש ועל השפע מזרימה לחיי שפע ומעצימה את היש. חשיבה על האין מעצימה אותו ויוצרת מציאות של חוסר.

3. פרואקטיביות לעומת ריאקטיביות ? אנשים פרואקטיביים ממקדים את מעשיהם במעגל ההשפעה שלהם, קרי במה שהם מסוגלים להשפיע עליו ולשנותו. הם עובדים על הדברים שלגביהם יש מה לעשות ובכך מגדילים את מעגל ההשפעה שלהם. לעומתם אנשים ריאקטיביים מתמקדים במעגל הדאגה, קרי במקומות בהם אין להם שליטה והשפעה. מכיוון שהם עסוקים בשלילי, במה שחסר הם בוחרים לעסוק בחולשות של אחרים, בבעיות בסביבה ובנסיבות שעליהן אין להם כל שליטה. זה מביא אותם לתחושה שהם קורבנות והם עסוקים בהטחת האשמות ולמעשה מצמקים את מעגל ההשפעה שלהם. בחר להשקיע אנרגיה במקומות בהם אתה יכול להשפיע.



להרחבה בנושא

סטיבן קובי, שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד (1996). אור-עם.

סטיבן קובי, העיקר להתחיל בעיקר(1998). אור עם.

דנה זהר ואיאן מרשל, אינטליגנציה רוחנית(2001). כתר.

הסוד (The secret) ? הספר והסרט

בליפ - הסרט

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

אם שאלת את עצמך פעם "מה הטעם בחיי?" והתחלת לחפש מקום ללמוד בו או מורה רוחני שינחה אותך בדרכך הרוחנית, ודאי נתקלת בשיטות מגוונות ובמדריכים רבים והתקשית לבחור בדרך הנכונה לך. למה? מארק טווין טען ש"שום דבר ששווה ללמוד - אי אפשר ללמד". מטרתו של מאמר זה לסייע במציאת מורה רוחני ולציין מספר תנאים לבדיקה.
ראוי להדגיש שאין המדובר בבחירת מיסטיקן העוסק בריפוי/ייעוץ/סגולות/קמעות וכדומה.
ובכן, כיצד אוכל למצוא לעצמי את המדריך הנכון אל העולם הרוחני ?


1. עבודה או הארה?

מורה רוחני לא נולד רוחני, הוא עבד קשה בעבודה פנימית מורכבת יחד עם מורו. לכן כדאי לך לבדוק מיהו מורו של מורו. סביר להניח שאדם הטוען ל"התגלות" כלשהי או אירוע חולף אחר ש"העניק" לו את הארותיו, ולא לימוד ממושך - יתקשה ללמד אותך. אין כוונתי שהוא שקרן ח"ו אלא לפי הגיון פשוט -אם הוא "הואר" ולא למד, כיצד יוכל ללמד אותך לעשות את הדרך שהוא לא עבר בה?

2. יחסו לקודמיו

בהמשך לסעיף הקודם, כדאי לבדוק מהו יחסו לאלה שקדמו לו ולכתביהם.
כל המורים הרוחניים האמיתיים מאז ומעולם למדו ועסקו בכתבי קודמיהם בצורה עקבית ושיטתית. אדם המלמד לפי שיטה מסוימת שאינה מופיעה במקורות,ממציא חיבורים מלאכותיים וכו, כנראה שינה את מורשת אבותיו. זן לא יכול פתאום להיות לא קשור לבודהיזם וקבלה לא יכולה להיות פתאום מנותקת מהיהדות
מורה אמיתי יטען תמיד כי הוא אינו מוסיף ולו מילה אחת על קודמיו ויכוון אותך אל כתביהם. "אמנם כן, לא הוספתי על רבותי ולא באתי בחדשות...שכל דברי כבר רשום וכתוב בשמונה שערים, ובעץ החיים, ומבוא שערים מהאר"י ז"ל. ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת" (הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות. אות ה`. הרב יהודה אשלג, בעל הסולם).

3. כסף

כל אנשי הרוח כולם, לאורך כל ההיסטוריה לימדו את תלמידיהם שלא על מנת לקבל שכר. הסכומים היחידים, ששולמו על-ידי התלמידים היו על הוצאות מקום הלימוד או תשלום שיועד להפצת החכמה ולא לשיפור חייו של המקובל. סכום מופרז עבור הלימוד, מעיד בדרך כלל על התמסחרות ואיבוד האותנטיות.




4. כבוד ושליטה

מורה רוחני לא צריך ולא רוצה שיכבדו אותו, או קבוצת תלמידים עליה יוכל לשלוט. להיפך, הוא בורח מגינונים חיצוניים ומנסה להראות כמו כולם. עיסוקו בפנימיות נשמתו עוזר לו לקלף את השכבות החיצוניות העוטפות לרוב את כולנו.


5. מרחיק או מקרב ?

מורה אמיתי רוצה לעזור לך להתחבר עם הכוח העליון ולא איתו. נקודת הייחוס הרוחנית שלך חייבת להיות לכוח העליון. זאת על אף שכל אדם, ירצה באופן טבעי להתקרב אל רבו, מכיוון שהוא מסמל בעבורו משהו עליון.
לכן, אם תגלה שהרב שלך מתנהג אליך דווקא בהפכיות, מרחיק אותך ממנו, "בועט בך" ומקשה עליך - זה הסימן האמיתי לכך שהוא עסוק בלקדם אותך למצב רוחני מתקדם יותר ולא עסוק בעצמו. "החלום מתחיל עם מורה שמאמין בך, שסוחב ודוחף ומוביל אותך לרמה הבאה. לפעמים הוא דוקר אותך קלות עם מקל חדה שנקראת 'אמת'." (דן ראת'ר)

6. כריזמה? מנהיגות?

מנהיגותו של מורה רוחני אינה מתאפיינת בהכרח ביכולת הרצאה מרתקת, ביכולות אנליטיות מרשימות או במראה כובש ולבב. מורה רוחני אמיתי הוא זה שישקיע את כל כוחותיו ומרצו בהפיכת תלמידיו לגדולים לא פחות ממנו. בכך מתבטאת מנהיגותו.

7. הכרת הרע ודוגמא אישית

"הצדיק האמיתי, דעתו שפלה עליו לאין שיעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי". (אורות הקודש ג`. הראי"ה קוק)
מי שמתיימר ללמד אותך איך לתקן את פנימיותך, ראוי שיקדים תיקון פנימיותו. על זה אמר הרב חיים ויטאל שיותר קל ללמוד (וללמד) את כל הגמרא בעל פה מאשר לתקן מידה אחת בנפש האדם.

8. הכוונה אישית

המורה שלך לא יכול לעזוב אותך לבד, לדבר אליך דרך אלפי מסכים ולהיות מורם מעם. גם אם יש לו מליון תלמידים - אתה מעניין אותו יותר מהמליון הבא. מורה רוחני אמיתי הוא נגיש, מקשיב, מכוון אותך אישית כשאתה זקוק לזה, אפילו במילה.

9. צניעות, יושר ודרך ארץ

זוג לפני נישואין הגיעו לפני כמה שנים לביתו של הרב מרדכי שיינברברג, מורי ורבי, הוא ברך אותם על הזיווג והם סיפרו לו שהם מתחתנים בעוד כחצי שנה, נקבו בתאריך ובאולם האשקלוני שבו יתחתנו. "לא חשבנו על זה לפני, אמר החתן, אבל אחרי שפגשנו אותך, חשבנו אולי תהיה מוכן לחתן אותנו". הרב השיב בחיוב והם נפרדו לדרכם.
בתאריך המיועד, נוסעים הרב והנהג שלו מירושלים לאשקלון, מתעכבים קצת בפקקים, מגיעים לאולם ורואים שהחופה החלה ושרב אחר מחתן אותם! (בדיעבד הסתבר שהם חשבו שבגלל שהרב אדם מבוגר מאוד ולא כתב את התאריך והמקום הוא בטח שכח וענה להם בחיוב רק כדי לצאת ידי חובה)
הנהג התעצבן ודחק ברב לחזור לרכב, אך הרב תפס אותו ושאל "ואם הם ראו שהגענו? אתה יודע איזה צער יהיה להם ביום חופתם?"
הרב שלח את הנהג לחפש כספומט, כתב להם ברכה ושלשל את המעטפה יחד עם המתנה כאחרון האורחים, הנהג ניסה לשכנע אותו עכשיו ללכת, אוקיי עשית את שלך, אבל הוא נשאר ורקד איתם במשך שלוש שעות והתנהג לחלוטין כאילו הוא הגיע לחתונה ולא כאילו הגיע לחתן אותם...

קראו סיפורי צדיקים וסיפורי חסידים ותבינו כמה מורה רוחני חייב להיות בן אדם. דרך ארץ קדמה לתורה.

10. אתה בוחר

בסופו של דבר זה עניין של הרגשה, בדיוק כמו שכתבו חז"ל בפרקי אבות "עשה לך רב", אף אחד לא יכול להחליט בעבורך שמדריך כזה או אחר הוא המדריך הנכון בשבילך. גם לא מאמר זה. בהצלחה !


הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

ואהבת לרעך כמוך?


כולם חושבים שחכמת הקבלה מורכבת מספרים קדושים, המסבירים במילים מיוחדות ובשפה גבוהה את מבנה העולמות וגלגולי הנשמות, את רזי התורה המיועדים ליחידי סגולה בלבד. אבל בתחילת שנות ה-30, כאשר החליט הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" ע"ש פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, לפנות אל העם כולו, הוא הוציא לאור עיתון.

ובפנייתו לעם דרך אותו עיתון, במקום לכתוב על סודות הקבלה, עסק "בעל הסולם", בנושאים מוכרים ובנאליים כביכול, שכל ילד מכיר ולומד אותם כבר מגיל צעיר. כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל ערבים זה לזה", "וגר זאב עם כבש" וכו'.

"בעל הסולם" בחר דווקא במאמרים כאלה בכדי להעביר לנו את מהות חוכמת הקבלה ומה תפקיד האדם בעולם, מפני שדווקא הנושאים הללו, שנראים לכאורה ידועים לכל אדם, האמת היא שאף אחד לא מבין אותם, וכולם טועים בפירוש הנכון שלהם, ולכן מתגלגלים שוב ושוב, בלי להגיע לתכליתם, וחיים מדור לדור, מגלגול לגלגול, חיים לא פשוטים.

הנטייה היא לחשוב, שחכמת הקבלה עוסקת בנושאים כבדים, בספרים קדושים, "ספר הזוהר", "תלמוד עשר הספירות" וכו' ? אבל חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנברא. ובמאמרים הללו "בעל הסולם" מגלה לנו מהו העיקרון, מהו הבסיס של השיטה. ואם האדם יקלוט מהם את היחס הנכון, הם יהוו נר לרגליו, ועל ידם יוכל לדעת איך לגלות את הקיים בכל יתר ספרי הקבלה, ואיך להשתמש בהם כאמצעי להתקדמות.

המאמר הראשון באותו עיתון נקרא "מתן תורה" והוא נפתח במילים אלו:

"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"

ואז בעל הסולם מפרק את המשפט לחלקים ופותח בסדרת שאלות, שגורמות לנו להתחיל לפקפק בהבנתנו את המצווה החשובה הזו שנקראת "ואהבת לרעך כמוך"

מה פירוש "כמוך" ? האם האדם מחויב למלא את צרכי רעהו כמו שהוא ממלא את צרכי עצמו ? הרי האדם, עם כל המחויבויות שיש לו, לא מספיק אפילו לממש את רצונותיו עצמו, איך אתה דורש ממנו למלא צרכי הזולת?

מה פירוש "לרעך" ? האם האדם צריך לאהוב את משפחתו וקרוביו ? אולי את בני עירו ? מדינתו ? דתו ? אולי הוא צריך בעצם לאהוב את כל העולם כמו שהוא אוהב את עצמו ?

מה פירוש "ואהבת" ? האם יכול להיות שהתורה מצווה עלינו לאהוב, אהבה היא הרי רגש אישי, פרטי, מיוחד, המתפתח באדם בנסיבות מסוימות, כלפי אנשים מסוימים. איך אפשר להכריח את פלוני לאהוב את אלמוני ?

ואז הוא כותב כך: "אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצווה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

התיקון

בקבלה לומדים שהנשמה אותה ברא הבורא נקראת "אדם". מבנה שהחומר שלו הוא רצון לקבל. ומטרת אותה בריאה היא להביא את הנברא בהכרתו העצמית, למצב שיהיה דומה לחלוטין לבורא. במה? בכל הרצונות להנות. שכמו שהבורא רוצה להנות לאדם, האדם ישתמש בכל הרצונות שלו להנות ויהנה לבורא. וכך תהיה ביניהם התאמה המביאה לדבקות, שרק על ידה האדם קונה את דרגת הבורא.

בתוך הנשמה הזאת שנקראת "אדם", ישנם 620 רצונות להנות. ולצורך התיקון, לצורך ההתקדמות, הנשמה הזאת נשברה, נעלמה בה הכוונה להשפיע ונשארה הכוונה הטבעית של החומר, של הרצון לקבל, הכוונה להנות לעצמו.

המין האנושי מורכב בעצם מאותם חלקים של הנשמה. בכל אחד ואחד מבני האדם יש חלק ממנה, חלק מהרצון ליהנות בדרגה קטנה מאוד. ובעולם הזה האדם צריך לתקן את החלק שלו. אלא שכתוצאה מהשבירה כל חלק כלול מכל יתר החלקים.
בנפילת "האדם לתוך הרצון לקבל, נאבדה לחלקיו הכוונה להשפיע לבורא. וברגע שהרצונות שלו איבדו את הכוונה היחידה המכוונת לבורא, אזי מיד השתנתה הכוונה: במקום כולם לבורא, כל אחד לתוך עצמו. וכל חלקי ה"אדם", שהיו דבוקים אחד לשני באהבה והשפעה הדדית, הפכו לדבוקים זה לזה על מנת לנצל כל אחד את כל היתר להנאת עצמו.
השינוי הזה, נקרא "שבירת אדם הראשון".

ומה מהות השינוי? במקום כוונה אחת משותפת לבורא, כל אחד קיבל כוונה לעצמו, שהתיקון היחידי עליה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". במאמר "מתן תורה" בעל הסולם מסביר, מדוע הויתור הזה של כל אחד על אהבה עצמית, שהכוונה שלו לא מכוונת כלפי עצמו, לתוכו, אלא מכוונת כלפי האחרים, שווה למצב הראשון שבו כולם מכוונים לבורא.
הוא אומר שהשינוי הזה הוא "כלל גדול בתורה". שאם האדם משנה את הכוונה שלו, ובמקום שבכל רגע בחייו ידאג להיטיב לעצמו, הוא מכוון את העבודה שלו, את משימת חייו, להיטיב לזולתו, אז הוא נעשה דומה לבורא. הוא מגיע להשתוות הצורה, וכתוצאה ממנה לדבקות עם הבורא ולקניית דרגתו. היינו, נכנס למצב מושלם ונצחי.

אם כל אדם ואדם ירצה להנות לבורא, כולנו נהיה דומים, תהיה בינינו השתוות הצורה. בדומה למשפחה שנולד בה תינוק. לא חשוב כמה המשפחה גדולה ורחבה, כולה מכוונת לתינוק הזה. ובכך התינוק מאחד את כל המשפחה. למרות שלכולם יש עיסוקים נוספים, העניין בתינוק קושר אותם יחד.

"כמוך" - כלומר, עליו לבדוק שהוא לא עושה רע לשני, בדיוק כמו שהוא בודק כל הזמן שלא מנצלים אותו, שלא לוקחים ממנו, שלא משתמשים בו בניגוד לרצונו.
בכך שהאדם שומר לא לנצל את הזולת, הוא מתקן את עצמו כלפיהם.

"לרעך" - לא חשוב כלפי איזה זולת. כלפי האומה הישראלית כולה או כלפי העולם כולו, כי כלפי אחד או כלפי מיליון זה אותו דבר.

האם אני באמת יכול לדאוג ולאהוב את הזולת כמו שאני אוהב את עצמי ?
האמת היא שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות אף פעולה של דאגה לאחרים. ובאמת היציאה מהכלים של עצמי ומילוי האחרים, היא לא בפועל, קרי, איני הולך לחלק לחם וחלב לכל אדם בעולם, הרי סביר להניח שאין זה ביכולתי, אלא המטרה היא שאחיה במגמה הזאת של מילוי הזולת.
בדיוק באותה מידה שאני כל הזמן פונה לעצמי ובודק במה אני עוד יכול למלא את עצמי- כך אפנה לעצמי ואבדוק במה אני עוד יכול למלא את הזולת.

חשוב לציין, שהאדם משתמש בכל הרצונות שלו, ולא מבטל אף אחד מהם. ובודק ומתעמק כמה שאפשר בכל רצון ורצון, עד לעומקו . כדי שמתוך זה יוכל להבין איך להתייחס לזולת. כמו שקודם ניצל את הזולת כדי למלא את עצמו, עכשיו הוא מתחיל לנצל את עצמו כדי למלא את הזולת. התהליך הזה נקרא "ואהבת".

האם זה אפשרי ?
בעל הסולם כותב כך: "כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך, כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו..."

ביבליוגרפיה:

מאמר "מתן תורה" . הרב יהודה אשלג (ניתן להוריד מאתר www.kab.co.il)

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה האשל"גית

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

היבטו החזק ביותר של היקום,
איננו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם
אלא, אוסף החותמות שהוא מטביע על
הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו"
פתגם יווני עתיק

החותם כמניע

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. אפילו פנייתם לבית הדין הרבני נתקלה בסירוב ומר רייכמן נקבר ללא הגרביים האהובות.
מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה כך:
"ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים..."

מדוע אנשים צריכים להשאיר אחריהם זיכרון, מצבה, ספר, סיפורי גבורה? מדוע הם בונים בניינים עם שמם באותיות קידוש לבנה. מדוע הם רוצים להחרט מעל דפי ההסטוריה? מדוע הם משאירים צוואות שמעבירות מסר לצאצאיהם?
או במילים אחרות, אם אנו מתים בשלב מסוים, מדוע אנו זקוקים להשארת חותם אחרי לכתנו?

מימוש
קח רגע הפסקה מעיסוקיך הרבים, צא לפארק או לבית קפה סמוך, שב על ספסל מרוחק והתבונן. התבונן על האנשים. מה אתה רואה?
בחור ובחורה ברגעי הגישוש הראשונים לקראת מה שביום מן הימים יקרא "משפחה". איש עסקים ממהר לפגישה. אמא מטיילת עם ילדה. מה הם רוצים? מה מניע אותם? למה הם יצאו מהבית? למה הם קמים בכל יום למציאות מורכבת ומתישה? למה הם בוחרים לחיות?
פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי דת רבים יענו על שאלה זו בתשובה פשוטה: הם מונעים ממדרג שלם של צרכים המניעים אותם: החל מהצרכים הבסיסיים ביותר כמו אוכל, שינה או מין ועד צרכים של שייכות, הכרה חברתית וסטאטוס. חלקם אפילו אינם מסתפקים בכל אלה ומונעים מן הצורך לממש את עצמם וייחודיותם.
אברהם מאסלו תיאר זאת בצורת פירמידת צרכים. כל זמן שצורך "נמוך" יותר בפירמידה, ממולא, יכול האדם להתפתח ולממש צרכים "גבוהים" יותר.
לעומת זאת, ניתן גם לראות ציירים רעבים לפת לחם שעבורם הציור הוא ייעודם המרכזי.
אבל, רוב בני האדם משקיעים זמן וכוחות אינסופיים בכדי להשיג את מאווייהם: תפקיד בטלנובלה מצליחה, להיות טייס או לוחם בסיירת מובחרת ואפילו להביא ילד לעולם ובכך לפחות, לממש את ייעודם. הפילוסוף היהודי-הולנדי, ברוך שפינוזה סיכם זאת טוב מאתנו באומרו: "מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות".
ואם לא? מה קורה כשאנחנו לא מצליחים לממש את עצמנו? התשובה פשוטה: רע לנו. מאוד.

ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מספר את סיפור שואת העם היהודי מעיניים אחרות. הוא טוען בספרו כי השורדים במחנות הריכוז היו אלו שעדיין נותרה להם משמעות בעולם, שעדיין נותר חותם כלשהו אותו עליהם להותיר אחריהם. תחושת המשמעות, לדידו, החייתה את הגוף הרעב והחולה. הוא בעצמו נאלץ ללכת בתנאים נוראיים בכל יום ממחנה ההשמדה אל שטח העבודה, את הדרך עשה כשבדמיונו הוא רואה עצמו עומד בפקולטה למדעי ההתנהגות ומרצה לסטודנטים על הלוגותרפיה - תורתו.

הרב קוק, גדול הפילוסופים היהודיים בתקופתנו רואה את הייעוד כתנאי שבגללו נוצרנו וירדנו לעולם:
"אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן - היא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשיי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי". (1)

הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כותב באחד ממאמריו על שאלת הייעוד כך:
"מה הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם?" (2)

מדוע מחפש האדם את ייעודו? מדוע חשוב לו כל כך לממש את עצמו (בלשון מאסלו)? לשוב לעצמו (בלשון הרב קוק)? למה האדם "מחפש משמעות" (בלשון פראנקל)? מדוע חשובה כל כך השאלה: מה הטעם בחיי? (בלשון הרב אשלג)

חותם
טענת מאמרנו היא כדלקמן: המניע המרכזי של האדם לפעולה לאחר הצורך בהישרדות ובטחון - איננו הגשמה עצמית כי אם השארת חותם.
חותם הינו רושם, סימן, השפעה, עקבות כגון בביטוי: "הטביע את חותמו", השפיע על זולתו, השאיר את רישומו על הזולת.
החותם הוא המניע האמיתי של כל אדם למימוש ייעודו. האדם רוצה להשאיר חותם בכל מקום בו דורכת כף רגלו. וכשלא מתאפשר לו להשאיר את חותמו בדרך חיובית - הוא עושה זאת בדרך שלילית.
מספרים על ססטרטוס, האדריכל שבנה את פלא העולם המגדלור של אלכסנדריה לבקשת המלך תלמי השני. אותו אדריכל רצה ששמו יישאר לדורות ושיזכרו שהוא זה שבנה את המגדלור, אבל הוא ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז לשים את שמו על המגדלור ולא יפאר את שמו של המלך.
מה עשה?
חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור ומעל שם שכבה של סיד וחרט את שם המלך. לדורות הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד ושמו של ססטרטוס נחשף לעולם במלוא הדרו.

למעשה, טענתנו היא כי מרגע שהבין האדם שהוא איננו אינסופי, מרגע גירושו מגן עדן, הוא מחפש כל דרך להיאחז בנצח. בגלל זה הוא מנסה להטביע חותם. הצורך הזה הוא המניע למציאת הייעוד. השארת חותם הוא צורך בסיסי יותר מהצורך בייעוד. אין בכוונתנו להציג כאן רק עמדה פילוסופית או אקדמית גרידא, כי אם כלי עזר יישומי למחנכים, מנהיגים, מפקדים, מנהלים והורים.

אינסופיות
"אין לי זמן" צעק השפן לעליסה מארץ הפלאות.
גם לנו אין זמן. ממש אין מספיק זמן. תנו לי עוד שעה ביום ואספיק את כל הדברים שאינני מצליח להגיע אליהם. אין זמן? 70 שנות קיום. 25,000 ימים לחיות ולממש. לאן אתה ממהר?
אז זהו, ודאי שיש זמן אבל הוא מוגבל. סופו להיגמר. סופו וסופנו. הרי אנחנו סופיים. מתכלים. הגוף הזה לא יחזיק זמן לעד.
אם כך, מבלי להיות ממש מודעים לכך, אנחנו במרוץ, המרוץ אחר השארת חותמנו.
מתחת למעטה העשייה שוכנת אצל האדם תחושת החרדה. חרדה שלא יישכח. שלא יהיה נצחי. שיגורש מגן עדן. אפילו האמונה ב"גלגול נשמות" שמאחדת כמעט בין כל הדתות בעולם, מבטאת למעשה צורך אנושי של האדם לחיות באמונה שהוא ויקיריו נשארים כאן לנצח. אם לא ברמת הגוף - לפחות ברמת הנשמה.

חלק בנצח
אחרי שהאדם מילא את בטנו, מצא לעצמו מקום בטוח והקיף עצמו באהוביו - הוא מתפנה לעסוק בהשארת חותם בעולם.
חותם איננו רק מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה ולא רק פיקאסו השאיר חותם. כולנו מונעים מהצורך להשאיר חותם.
החותם הבסיסי ביותר- הוא הילדים. דליה רביקוביץ' צוטטה בידיעות אחרונות כאומרת כך: "ההולדת של בני, עידו, הייתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהייתה לי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלק בנצח" (3)
ובאמת, נדמה כי הולדת הילדים הוא הכלי הבסיסי והזמין ביותר בכדי לקשור את עצמנו לנצח ובכך להתמודד עם סופיותנו.
ספר בראשית מתאר זאת כך: "ויגרש את האדם וישכון מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." (4)
באותו רגע בו איבדו אדם וחווה את הנצח, גורשו מגן עדן הם בחרו לעשות את קין, קניין לעולמי עד.
דוגמא נוספת ממקורות ישראל ניתן למצוא בהפטרה "כה אמר ה' לסריסים...נתתי להם יד ושם, טוב יותר מבנים ובנות. שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"(5)
ה', שיודע שסריסיו מיואשים מכך שאינם יכולים להוליד ילדים, מבטיח להם שבמידה וישמרו את מצוותיו - ייתן להם קשר אל הנצח- שם עולם.
הרב דסלר כותב בכתביו כך: "כל אדם יתאווה לבנים...כי ירגיש את בניו כהמשך לעצמותו, לאחר שייפרד מעולמו" (מכתב מאליהו)
גם סיפור עקידת יצחק מעורר את שאלת החותם. 37 שנה אחרי שהבטיח הקב"ה לשרה ואברהם שיהיה להם דור המשך פונה ה' אל אברהם ואומר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה"
המבחן הוא "תקריב את שמך, חותמך, את המשכיותך, את הקשר שלך אל הנצח"
כשהיה מוכן, אמר לו הקב"ה, חס ושלום, אין צורך לעשות כך, המבחן היה לראות האם יהיה מוכן אברהם לוותר על חותמו.

המלחמה על הנצח
כמה פעמים מצאנו את עצמנו, זוג טיפשים שכמותנו, מתווכחים למי הילד דומה? לי או לך?
למה כל כך חשוב לי שלילד שלי יהיה אף דומה לשלי? למה זה משנה אם הגנים שלי עוברים לילדיי או לא?
למה חשוב לכל אדם ויהיה הפתוח או הליברלי ביותר, שילדיו ילכו על פי דרכו? מדוע אנו חווים מעין חרדה כשנדמה לנו שההמשכיות שלנו בורחת למקום אחר? אם האדם באמת אוהב את ילדיו, הוא צריך הרי לשמוח ממה שהם בוחרים להיות ומהחותם אותו הם בוחרים להשאיר, לא?

חותם ייחודי
וגם אם נניח בצד לרגע, את הילדים, כחלק הבסיסי שלנו בנצח, עדיין ניוותר עם התנהגויות אנושיות טיפוסיות רבות המוכיחות מעל כל צל של ספק את הצורך של האדם להותיר חותם.
למשל, כל המעורה בסוגיות מוניציפאליות מכיר את המלחמות החוזרות ונשנות שמתקיימות בעיריות השונות בארץ ובעולם לגבי סוגיית שמות הרחובות. משפחות רבות שיקיריהן השאירו חותם כזה או אחר, יוצאות למלחמה למען שמו. אם לא ייקרא רחוב על שמי כאילו לא חייתי, כאילו לא פעלתי ויצרתי.
דוגמא אחרת, דווקא מעולם הנעורים, אנו יכולים למצוא בסיום תקופת הלימודים התיכונית. שם, בערך כחצי שנה לפני סיום הבגרויות, מתאספים להם כמות נכבדת של נערים ומתחילים בכתיבתו של הזיכרון הקיבוצי שלהם: "ספר המחזור". בעיני התלמידים, השאלה, "מה יכתבו עליי" או במילים אחרות, "כיצד אחרט בזיכרון?" היא שאלה הרת גורל.
הצורך ההולך וגובר של אנשים רבים בכל רחבי העולם להוציא ספרים לאור הוא ביטוי נוסף לצורך להשאיר חותם.
והרשימה הזאת ארוכה מנשוא: פוליטיקאים, ציירים, זמרים, פסלים ורופאים. חוקרים באוניברסיטה שמשקיעים עשרות שנים מחייהם במציאת הוכחה/תרופה.
וגם אלה שהם "רק" צבעים פשוטים, לא פרופסורים ולא כותבים מפורסמים, מנסים להשתמש ביכולותיהם ובכישרונותיהם. כל אחד מהם מנסה להשאיר את החותם המשמעותי ביותר. כולם יודעים לצבוע בתים- אך בכל זאת שואלים את עצמם: מהי הייחודיות שלי? מה אני יודע שאחרים לא יודעים? מהו החותם אותו אשאיר ואחרים לא?
החותם שאנו משאירים הוא הוא האישור לייחודיותנו. לאינדיבידואליות שכה חשובה לנו.

ארגון
האם עובד X בארגון Y רוצה להשאיר שם את חותמו? נדמה שהתשובה היא ברורה מאליה.
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרה מכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלא מצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הם מרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחד שעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם. שוכרים יועצים ארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחד את שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנה מוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אם הייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלך מוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב. ניהול במאה ה-21, מסתבר, איננו רק העברת משימות, כי אם תפקיד רב ערכי המשלב בתוכו יכולת מנהיגותית, אימונית(COACH) וארגונית כאחד.

לסיכום
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם חינוכית, פיקודית וניהולית כאחד: אם נעזור לאדם למצוא את החותם אותו הוא צריך להשאיר בעולם, נהפוך אותו לאדם יוצר, יוזם ומאושר.
ומדוע לחכות עד הגעתו לגיל בגרות? האם שאלת החותם יכולה להתחיל קודם לכן, בעודו תלמיד מן השורה?
תפקידנו, כמנהלים, מנהיגים, מפקדים, הורים ומורים, לחבר את האדם לייעוד שלו דרך החותם אותו הוא רוצה להשאיר. "איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם".( הרב מנחם מנדל מקוצק.).


תודה לד"ר שמחה לייבוביץ' מ"נאות קדומים" על הזכות לעזור לו בפיתוח רעיון החותם

ביבליוגרפיה:

1. הרב קוק. עולות הראי"ה, ב, עמ' שנו
2. מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב'
3. מוסף 7 ימים, 26.8.05
4. בראשית. פרק ג' פסוק כד' - פרק ד' פסוק א'
5. ישעיהו נ"ה
6. הרב קוק, אורות הקודש

קבלה משה שרון www.mo6.co.il 054-6970455

מבוא

בשנים האחרונות נדמה ש"הכפר הגלובלי" מתחיל להבין שהוא כורה לעצמו בור, שהחיים המודרניים על כל היבטיהם יצרו מפלצות מזהמות ומבזבזות ושאנחנו עומדים בפני שואה אקולוגית שתשפיע עלינו ועל ילדינו. לצד הפעילות הירוקה האינטנסיבית והמודעות ההולכת וגדלה למצב הכדור, כאילו בכדי להכעיס, גברו גם השיטפונות, הבצורות, שריפות הענק ושינויי הטמפרטורה.
מה עלינו לעשות? לחסוך במשאבים ובאנרגיה? האם התפלת מים היא הפתרון? שקיות ירוקות? מכוניות היברידיות?
מאמר זה מבוסס על התפיסה הקבלית כי כל התופעות המשבריות בטבע נובעות מהתנהלות לא נכונה של בני האדם, במישור הגשמי ובמישור התפיסתי-רוחני ומציע שורה של שינויים בתפיסה האישית-חברתית, שיובילו לחזרה לאיזון עם הטבע והסביבה.

רקע על התפיסה האקולוגית אל מול היהודית-קבלית
המין האנושי גורם נזקים בלתי הפיכים לעולם. על כך אין ויכוח. כדור הארץ מתחמם ומאיים להטביע את ערי החוף, מקורות המים מזדהמים תדיר ופוגעים בבני האדם ובדגה, האוויר מזדהם והמשאבים הטבעיים נעלמים אט אט.
שתי גישות אקולוגיות נהוגות בימינו: האנתרופוצנטרית, המעמידה את האדם במרכז ואת הטבע, סביבו, כמו מנהל של משאבי העולם, לעומת התפיסה הביוצנטרית, המעמידה את הטבע במרכז, שוללת את הצבת האדם במרכז ורואה בו מין נוסף, שחשיבותו אינה עולה על זו של מינים אחרים.
הגישה הקבלית תומכת בגישה הראשונה ולשם הוכחה, אצטט את הרב יהודה אשלג, שכתב במאמר "הקדמה לספר הזוהר" כך: "ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים, אשר אדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו ... ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם...מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."


אך גישה זו מעמידה שאלות רבות:
א. האם האדם, כמרכז הבריאה, רשאי להשתמש ככל העולה על רוחו באוצרות הטבע?
ב. מהי הדרך הנכונה להתנהגות כ"בעלי בתים" על הטבע? האם התורה מורה לנו כיצד לנהוג?
ג. שאלה גדולה הרבה יותר - למה לו לאדם כל מרכיבי הטבע, הדומם צומח וחי שסביבו על כל פרטיהם ומורכבותם? ואיזה צורך יש לאדם בהם?

נתחיל דווקא מהשאלה האחרונה וממנה נבין את התשובות לשאלות האחרות. כותב הרב קוק כך: "עומד האדם ותוהה, איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים ה עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם - האדם... אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה, תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם, הכל שופעים עליך את כל הוויותיך. אין נקודה קטנה יתרה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו." (אורות הקודש עמ' שסא).


במילים פשוטות יותר נבהיר כי על פי חכמת הקבלה - דרגות הדומם, צומח וחי שאנו רואים מחוצה לנו, מקורם - בקיומם בתוכנו. האדם כלול מכל הדרגות הקודמות לו ובתיקון עצמו (לשם זה הגיע לעולם מלכתחילה) מתקן אותם. מדרגות הדומם צומח וחי נטולות הם בחירה חופשית ובכך הן טהורות יותר וקרובות יותר בטבען לטבע הבריאה. האדם לעומת זאת נברא כבעל בחירה חופשית ואי לכך, יכול להרים את הטבע או להחריבו, לשמש את הטבע (לעבדה ולשמרה) או להשתמש בו עד כלות המשאב האחרון. ולראיה, גם אם ניתן היה לאסוף את כל הנזקים שגרמו כל בעלי החיים, הצמחים והדוממים על פני הכדור, לכדור הארץ, לא היינו מגיעים לחלקיק מהנזק שיכול לגרום אדם אחד לא מתוקן.


הבעיה האקולוגית אם כן, איננה רק בעיה של חסכון במשאבים - היא בעיה של תודעה. האדם, מונע ע"י שיקולי רווח קצרי מועד, הורס את העולם שעל פניו הוא חי, ובמקום להיות מנהיג הטבע, זה הדואג בחמלה וברחמים כלפי נתיניו, הפך הוא להיות עריץ אגואיסט.

לדוגמא: אני מנהל עבודה במפעל תעשיית פלסטיק. בתהליכי ייצור הפלסטיק משתמשים בחומר שהוא מאוד חסכוני, אך גורם להריסת שכבת האוזן. אני ניגש למנהל המפעל ומציע לו להשתמש בתהליך חילופי אשר ממעיט את הזיהום, אך הוא הרבה יותר יקר. הנה היא תשובתו המנומקת: האחריות שלי הינה קודם כל כלפי בעלי המניות בחברה. אין לי הזכות לומר להם להפחית את הרווחים שלהם בהווה בכדי לשמור על איכות האטמוספרה בעוד חמישים שנה.
יהיו מן הקוראים שיאמרו - מה אכפת לי מה יהיה בעוד חמישים שנה? מה אכפת לי שאין מים? שיתפילו. מה אכפת לי שמישהו אחר מבזבז משאבים בלי סוף ופוגע באיזון של הטבע? על כך אומרים חז"ל "וחוטא אחד - יאבד טובה הרבה" פירוש: תפסיקו לחשוב שיש אני והוא. כל אדם בכל מעשה שלו, קטן או גדול, משפיע על כל העולם. ציטוט: "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט". הרב יהודה אשלג. הקדמה לספר הזוהר.



מה אומרת על כך התורה?
גם התורה מצווה אותנו "בל תשחית". למעשה עפ"י ההלכה, כל חפץ בעל ערך נכלל באיסור זה. כל השובר חפץ, קורע בגד, הורס בנין, חוסם באר, או מקלקל מזון באופן מבזה, עובר על איסור בל תשחית. (משנה תורה לרמבם ו') אפילו השימוש בשמן או דלק צריך להיות עם מקסימום יעילות, ואסור להשתמש בהם בצורה שגורמת להם להישרף מדי מהר (מסכת שבת סז, עב).


בקהלת רבא כתוב כך: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה, ז,א)


לסיכום חלק זה נאמר כך: מצב הטבע מעיד על מצבו המוסרי של האדם, הטבע משתולל מכיוון שבני האדם האחראים עליו, התדרדרו מוסרית והפסיקו להתחשב באינטרסים אחרים, סביבתיים, מלבד טובת עצמם.
ניתן לענות עכשיו על שתי השאלות הראשונות על ידי הלכות שנת השמיטה הנהוגה ביהדות - הן המגדירות לנו בפשטות את היחס הנכון של האדם לטבע: השתמש, עשה, פתח, גע, האדמה איננה מוזיאון, השתמש בה בכדי לזון עצמך, אך דע, יש זמן להשתמש ויש זמן לנוח, כמו שציוויתי עליך לעבוד שישה ימים ולנוח בשבת, כך גם האדמה צריכה את ההפסקה שלה. זכור מי נתן לך אותה, ועבוד אותה עם כל הכבוד והענווה הראויים.

מי יותר חכם?
כחברה, איבדנו מזמן את האמונה הפשוטה הזו בטבע ובחוקיו. אנחנו מכופפים כל חוק טבעי אפשרי כי אנחנו חושבים שבגלל שאנחנו בעלי הבית על הטבע, סימן הוא שאנחנו יותר חכמים מהטבע. זה לא נכון. דוגמא: בצונאמי שפקד את הודו, סרי לנקה, תאילנד ואינדונזיה בדצמבר 2004 נהרגו כ280,000 בני אדם. כמה בעלי חיים נהרגו?
מהעדויות הרבות שהצטברו בחודשים שלאחר הצונאמי, התבררה תמונה לא הגיונית בעליל - אין עדות ולו אחת לבעל חיים שמת בשיטפונות. לעומת זאת, יש מאות עדויות של בני אדם שראו בעלי חיים בורחים לגבעות ולהרים שעות רבות לפני הרעידה.
אז מי יותר חכם? התשובה היא שהאדם מסוגל בפוטנציאל שלו להגיע מעלה מעלה, אך אם הוא אינו מתפתח רוחנית ומוסרית, הוא יורד מטה מטה והופך להיות גרוע יותר מהחי, ואז סוחב יחד איתו גם את הטבע לתהום פעורה.

הכרחיות ומותרות
לא קיבל האדם רשות להשתמש אלא במה שהכרחי לקיומו, מעבר לכך זה יוצר קלקולים רבים והפרת האיזון. דוגמא: אני, אשתי ושלושת ילדיי זקוקים לרכב בכדי להגיע ממקום למקום, לשם הדוגמא נאמר שזה הכרחי (וההכרחי הוא לא יגונה ולא ישובח), עכשיו השאלה- איזה רכב לרכוש? משפחתי או ג'יפ? טוב, אנחנו גרים אמנם בגבעתיים ולא ממש נוסעים בחולות פלמחים אבל ג'יפ זה הרבה יותר נח וחוץ מזה לכל החברים שלנו יש. נכון שזו מכונה מזהמת ובזבזנית אבל זה הרבה יותר בטיחותי למשפחה מרכב רגיל.
אז זהו, שהשיקולים הללו אינם שיקולים רלוונטיים בכלל. בפועל, במקום לצרוך X דלק בשנה, אתה צורך 2X.
על פי חכמת הקבלה, אין לאף אחד מאתנו זכות להשתמש בטבע בשום צורה בזבזנית או מתירנית. ניתן להסיק זאת בדבריו של הרב אריה לוין, תלמידו, שמספר על הרב קוק: "בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח"
מי נתן לי את הזכות לבזבז דלק לא הכרחי? מי נתן לי את הזכות להתקלח במשך שעה או להשתמש במפית אחת לנקות את פי במסעדה יותר ממה שאני באמת צריך? מי נתן לי את הזכות להשתמש בשקית אחת יותר מההכרח?
אולי זה נשמע קיצוני אבל אם לא נתעורר עכשיו ואם נמשיך לחשוב שלבעל הבית מותר לעשות כרצונו וש"אין דין ואין דיין", סביר שנמצא עצמנו תוך כמה שנים בלי בית.

זוגיות על פי הקבלה – רצון לשלמות רוחנית

ביחד או לבד

כשאנו מוצאות את הבן זוג שייעד לנו הבורא אנו מרגישות נחת, מרגישות שלמות יותר ומוכנות להתקדם הלאה מהחיים כנשים בודדות ולהתאחד עם בן הזוג. התחושות הללו נובעות מכך שבעצם מציאת בן הזוג והכניסה לחיים זוגיים איתו, אנחנו מתקדמות שלב אחד אל עבר התיקון שלנו ומאותו רגע התהליך רק מאיץ ומאפשר לנו למצות את הפוטנציאל הנשי שלנו.

נשים רבות מרגישות מסופקות גם ללא בן זוג, מרגישות שהן ממוקדות במטרות שלהן ויכולות לממש את שאיפותיהן בלי עזרתו של אחר, רק בגלל שהן סומכות על עצמן. הקבלה לא מפחיתה בערך של היכולות שלנו לעשות עבור עצמנו, והתפיסה שאנחנו רק מרגישות שלמות אמיתית עם בן זוג אינה נובעת מראייה שוביניסטית אלא מהסתכלות עמוקה יותר על המטרות שלנו בחיינו, לא המטרות הגשמיות אלא הרוחניות.

זיווג רוחני

מבחינה רוחנית הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו אינה שלמה, במציאות הרוחנית הראשונה היינו כולנו שלמים, מכילים בתוכנו חלק גברי ונשי ולא מרגישים כל חוסר בזכות היותנו דבוקים לאור האינסוף וניזונים מהנתינה של הבורא. אולם, משירדנו לעולם הגשמי התפצלו נשמותינו, החלק הגברי נכנס לגוף של גבר והחלק הנשי נכנס לגוף של אישה.

הנפש שלנו, הנשמה שלנו, שהתפצלה, לא שוכחת לעולם את השלמות שהייתה נחלתה בעבר ודוחפת כל אחד מאיתנו לחפש את החצי השני שלו כדי להתאחד בעולם הגשמי ולהתחיל לעבוד על תיקון אישי, כדי להתאחד שוב בעולמות הרוחניים ולחזור לתחושת הסיפוק האינסופית שממנה התחלנו.

מטרת הזוגיות

אם כן, החיבור שאנו חשות בזוגיות הוא באמת עמוק כמו שאנחנו חושבות וקשה לתפוס עד כמה הוא משמעותי עד שלא מתחילים לעבוד על הזוגיות ומגיעים לרמות מודעות, אהבה ואושר שלא ידענו כמותן לפני כן.

יש משהו משחרר בידיעה שאנחנו לא לבד בעולם, שיש לנו משלים, אדם אחר שמחפש אותנו וכשנמצא זה או זו, גם אם לא היינו אנשים רוחניים לפני כן, לא נוכל להתעלם מהתחושה שזה פשוט הבנאדם הנכון, הבנאדם שאנו מרגישות כאילו הכרנו מאז ומעולם ואנחנו חייבות לשזור את חיינו בחייו.

הרצון הפנימי להיות עם בן הזוג, החיבור העוצמתי והאהבה, הם שידחפו אותנו לנסות להיות טובות יותר ולצמוח בתוך הזוגיות, יחד עם בן הזוג ולתקן את עצמנו. התיקון שלנו מתבסס על ההבנה שכדי ליהנות מחיי שפע רוחניים עלינו להיות מסוגלות להכיל שפע שכזה ואנחנו כנשים צריכות ללמוד כיצד לקבל מבן הזוג שלנו.

לכאורה לקבל נשמע פשוט, אבל הדרך אינה פשוטה ומושתתת על כך שנלמד תחילה לתת, נפטר מצרכים אגואיסטים ונהיה טהורות בדרכנו ומחשבתנו, מוכנות רק לקבל כדי לתת לאחר. מהאלטרואיזם נוכל לצמוח כנשים ולהשפיע על בני הזוג לעשות זאת גם, נתעלה רוחנית ונשלים בזאת את משימתנו עלי אדמות.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

מצאו אותי בגוגל

מרכז קבלה לנשים , אימון ופיתוח אישי , ברוח היהדות והקבלה , כוחות הנפש באשה שבך , מודל עץ החיים , אימון יהודי לנשים , טיפול וייעוץ זוגי , בואי כלה , ערבי כלה , ענת יהל סימן טוב