חסידות

אם שאלת את עצמך פעם "מה הטעם בחיי?" והתחלת לחפש מקום ללמוד בו או מורה רוחני שינחה אותך בדרכך הרוחנית, ודאי נתקלת בשיטות מגוונות ובמדריכים רבים והתקשית לבחור בדרך הנכונה לך. למה? מארק טווין טען ש"שום דבר ששווה ללמוד - אי אפשר ללמד". מטרתו של מאמר זה לסייע במציאת מורה רוחני ולציין מספר תנאים לבדיקה.
ראוי להדגיש שאין המדובר בבחירת מיסטיקן העוסק בריפוי/ייעוץ/סגולות/קמעות וכדומה.
ובכן, כיצד אוכל למצוא לעצמי את המדריך הנכון אל העולם הרוחני ?


1. עבודה או הארה?

מורה רוחני לא נולד רוחני, הוא עבד קשה בעבודה פנימית מורכבת יחד עם מורו. לכן כדאי לך לבדוק מיהו מורו של מורו. סביר להניח שאדם הטוען ל"התגלות" כלשהי או אירוע חולף אחר ש"העניק" לו את הארותיו, ולא לימוד ממושך - יתקשה ללמד אותך. אין כוונתי שהוא שקרן ח"ו אלא לפי הגיון פשוט -אם הוא "הואר" ולא למד, כיצד יוכל ללמד אותך לעשות את הדרך שהוא לא עבר בה?

2. יחסו לקודמיו

בהמשך לסעיף הקודם, כדאי לבדוק מהו יחסו לאלה שקדמו לו ולכתביהם.
כל המורים הרוחניים האמיתיים מאז ומעולם למדו ועסקו בכתבי קודמיהם בצורה עקבית ושיטתית. אדם המלמד לפי שיטה מסוימת שאינה מופיעה במקורות,ממציא חיבורים מלאכותיים וכו, כנראה שינה את מורשת אבותיו. זן לא יכול פתאום להיות לא קשור לבודהיזם וקבלה לא יכולה להיות פתאום מנותקת מהיהדות
מורה אמיתי יטען תמיד כי הוא אינו מוסיף ולו מילה אחת על קודמיו ויכוון אותך אל כתביהם. "אמנם כן, לא הוספתי על רבותי ולא באתי בחדשות...שכל דברי כבר רשום וכתוב בשמונה שערים, ובעץ החיים, ומבוא שערים מהאר"י ז"ל. ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת" (הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות. אות ה`. הרב יהודה אשלג, בעל הסולם).

3. כסף

כל אנשי הרוח כולם, לאורך כל ההיסטוריה לימדו את תלמידיהם שלא על מנת לקבל שכר. הסכומים היחידים, ששולמו על-ידי התלמידים היו על הוצאות מקום הלימוד או תשלום שיועד להפצת החכמה ולא לשיפור חייו של המקובל. סכום מופרז עבור הלימוד, מעיד בדרך כלל על התמסחרות ואיבוד האותנטיות.




4. כבוד ושליטה

מורה רוחני לא צריך ולא רוצה שיכבדו אותו, או קבוצת תלמידים עליה יוכל לשלוט. להיפך, הוא בורח מגינונים חיצוניים ומנסה להראות כמו כולם. עיסוקו בפנימיות נשמתו עוזר לו לקלף את השכבות החיצוניות העוטפות לרוב את כולנו.


5. מרחיק או מקרב ?

מורה אמיתי רוצה לעזור לך להתחבר עם הכוח העליון ולא איתו. נקודת הייחוס הרוחנית שלך חייבת להיות לכוח העליון. זאת על אף שכל אדם, ירצה באופן טבעי להתקרב אל רבו, מכיוון שהוא מסמל בעבורו משהו עליון.
לכן, אם תגלה שהרב שלך מתנהג אליך דווקא בהפכיות, מרחיק אותך ממנו, "בועט בך" ומקשה עליך - זה הסימן האמיתי לכך שהוא עסוק בלקדם אותך למצב רוחני מתקדם יותר ולא עסוק בעצמו. "החלום מתחיל עם מורה שמאמין בך, שסוחב ודוחף ומוביל אותך לרמה הבאה. לפעמים הוא דוקר אותך קלות עם מקל חדה שנקראת 'אמת'." (דן ראת'ר)

6. כריזמה? מנהיגות?

מנהיגותו של מורה רוחני אינה מתאפיינת בהכרח ביכולת הרצאה מרתקת, ביכולות אנליטיות מרשימות או במראה כובש ולבב. מורה רוחני אמיתי הוא זה שישקיע את כל כוחותיו ומרצו בהפיכת תלמידיו לגדולים לא פחות ממנו. בכך מתבטאת מנהיגותו.

7. הכרת הרע ודוגמא אישית

"הצדיק האמיתי, דעתו שפלה עליו לאין שיעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי". (אורות הקודש ג`. הראי"ה קוק)
מי שמתיימר ללמד אותך איך לתקן את פנימיותך, ראוי שיקדים תיקון פנימיותו. על זה אמר הרב חיים ויטאל שיותר קל ללמוד (וללמד) את כל הגמרא בעל פה מאשר לתקן מידה אחת בנפש האדם.

8. הכוונה אישית

המורה שלך לא יכול לעזוב אותך לבד, לדבר אליך דרך אלפי מסכים ולהיות מורם מעם. גם אם יש לו מליון תלמידים - אתה מעניין אותו יותר מהמליון הבא. מורה רוחני אמיתי הוא נגיש, מקשיב, מכוון אותך אישית כשאתה זקוק לזה, אפילו במילה.

9. צניעות, יושר ודרך ארץ

זוג לפני נישואין הגיעו לפני כמה שנים לביתו של הרב מרדכי שיינברברג, מורי ורבי, הוא ברך אותם על הזיווג והם סיפרו לו שהם מתחתנים בעוד כחצי שנה, נקבו בתאריך ובאולם האשקלוני שבו יתחתנו. "לא חשבנו על זה לפני, אמר החתן, אבל אחרי שפגשנו אותך, חשבנו אולי תהיה מוכן לחתן אותנו". הרב השיב בחיוב והם נפרדו לדרכם.
בתאריך המיועד, נוסעים הרב והנהג שלו מירושלים לאשקלון, מתעכבים קצת בפקקים, מגיעים לאולם ורואים שהחופה החלה ושרב אחר מחתן אותם! (בדיעבד הסתבר שהם חשבו שבגלל שהרב אדם מבוגר מאוד ולא כתב את התאריך והמקום הוא בטח שכח וענה להם בחיוב רק כדי לצאת ידי חובה)
הנהג התעצבן ודחק ברב לחזור לרכב, אך הרב תפס אותו ושאל "ואם הם ראו שהגענו? אתה יודע איזה צער יהיה להם ביום חופתם?"
הרב שלח את הנהג לחפש כספומט, כתב להם ברכה ושלשל את המעטפה יחד עם המתנה כאחרון האורחים, הנהג ניסה לשכנע אותו עכשיו ללכת, אוקיי עשית את שלך, אבל הוא נשאר ורקד איתם במשך שלוש שעות והתנהג לחלוטין כאילו הוא הגיע לחתונה ולא כאילו הגיע לחתן אותם...

קראו סיפורי צדיקים וסיפורי חסידים ותבינו כמה מורה רוחני חייב להיות בן אדם. דרך ארץ קדמה לתורה.

10. אתה בוחר

בסופו של דבר זה עניין של הרגשה, בדיוק כמו שכתבו חז"ל בפרקי אבות "עשה לך רב", אף אחד לא יכול להחליט בעבורך שמדריך כזה או אחר הוא המדריך הנכון בשבילך. גם לא מאמר זה. בהצלחה !


הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה

קבלה משה שרון 054-6970455 www.mo6.co.il

היבטו החזק ביותר של היקום,
איננו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם
אלא, אוסף החותמות שהוא מטביע על
הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו"
פתגם יווני עתיק

החותם כמניע

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. אפילו פנייתם לבית הדין הרבני נתקלה בסירוב ומר רייכמן נקבר ללא הגרביים האהובות.
מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה כך:
"ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים..."

מדוע אנשים צריכים להשאיר אחריהם זיכרון, מצבה, ספר, סיפורי גבורה? מדוע הם בונים בניינים עם שמם באותיות קידוש לבנה. מדוע הם רוצים להחרט מעל דפי ההסטוריה? מדוע הם משאירים צוואות שמעבירות מסר לצאצאיהם?
או במילים אחרות, אם אנו מתים בשלב מסוים, מדוע אנו זקוקים להשארת חותם אחרי לכתנו?

מימוש
קח רגע הפסקה מעיסוקיך הרבים, צא לפארק או לבית קפה סמוך, שב על ספסל מרוחק והתבונן. התבונן על האנשים. מה אתה רואה?
בחור ובחורה ברגעי הגישוש הראשונים לקראת מה שביום מן הימים יקרא "משפחה". איש עסקים ממהר לפגישה. אמא מטיילת עם ילדה. מה הם רוצים? מה מניע אותם? למה הם יצאו מהבית? למה הם קמים בכל יום למציאות מורכבת ומתישה? למה הם בוחרים לחיות?
פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי דת רבים יענו על שאלה זו בתשובה פשוטה: הם מונעים ממדרג שלם של צרכים המניעים אותם: החל מהצרכים הבסיסיים ביותר כמו אוכל, שינה או מין ועד צרכים של שייכות, הכרה חברתית וסטאטוס. חלקם אפילו אינם מסתפקים בכל אלה ומונעים מן הצורך לממש את עצמם וייחודיותם.
אברהם מאסלו תיאר זאת בצורת פירמידת צרכים. כל זמן שצורך "נמוך" יותר בפירמידה, ממולא, יכול האדם להתפתח ולממש צרכים "גבוהים" יותר.
לעומת זאת, ניתן גם לראות ציירים רעבים לפת לחם שעבורם הציור הוא ייעודם המרכזי.
אבל, רוב בני האדם משקיעים זמן וכוחות אינסופיים בכדי להשיג את מאווייהם: תפקיד בטלנובלה מצליחה, להיות טייס או לוחם בסיירת מובחרת ואפילו להביא ילד לעולם ובכך לפחות, לממש את ייעודם. הפילוסוף היהודי-הולנדי, ברוך שפינוזה סיכם זאת טוב מאתנו באומרו: "מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות".
ואם לא? מה קורה כשאנחנו לא מצליחים לממש את עצמנו? התשובה פשוטה: רע לנו. מאוד.

ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מספר את סיפור שואת העם היהודי מעיניים אחרות. הוא טוען בספרו כי השורדים במחנות הריכוז היו אלו שעדיין נותרה להם משמעות בעולם, שעדיין נותר חותם כלשהו אותו עליהם להותיר אחריהם. תחושת המשמעות, לדידו, החייתה את הגוף הרעב והחולה. הוא בעצמו נאלץ ללכת בתנאים נוראיים בכל יום ממחנה ההשמדה אל שטח העבודה, את הדרך עשה כשבדמיונו הוא רואה עצמו עומד בפקולטה למדעי ההתנהגות ומרצה לסטודנטים על הלוגותרפיה - תורתו.

הרב קוק, גדול הפילוסופים היהודיים בתקופתנו רואה את הייעוד כתנאי שבגללו נוצרנו וירדנו לעולם:
"אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן - היא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשיי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי". (1)

הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כותב באחד ממאמריו על שאלת הייעוד כך:
"מה הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם?" (2)

מדוע מחפש האדם את ייעודו? מדוע חשוב לו כל כך לממש את עצמו (בלשון מאסלו)? לשוב לעצמו (בלשון הרב קוק)? למה האדם "מחפש משמעות" (בלשון פראנקל)? מדוע חשובה כל כך השאלה: מה הטעם בחיי? (בלשון הרב אשלג)

חותם
טענת מאמרנו היא כדלקמן: המניע המרכזי של האדם לפעולה לאחר הצורך בהישרדות ובטחון - איננו הגשמה עצמית כי אם השארת חותם.
חותם הינו רושם, סימן, השפעה, עקבות כגון בביטוי: "הטביע את חותמו", השפיע על זולתו, השאיר את רישומו על הזולת.
החותם הוא המניע האמיתי של כל אדם למימוש ייעודו. האדם רוצה להשאיר חותם בכל מקום בו דורכת כף רגלו. וכשלא מתאפשר לו להשאיר את חותמו בדרך חיובית - הוא עושה זאת בדרך שלילית.
מספרים על ססטרטוס, האדריכל שבנה את פלא העולם המגדלור של אלכסנדריה לבקשת המלך תלמי השני. אותו אדריכל רצה ששמו יישאר לדורות ושיזכרו שהוא זה שבנה את המגדלור, אבל הוא ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז לשים את שמו על המגדלור ולא יפאר את שמו של המלך.
מה עשה?
חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור ומעל שם שכבה של סיד וחרט את שם המלך. לדורות הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד ושמו של ססטרטוס נחשף לעולם במלוא הדרו.

למעשה, טענתנו היא כי מרגע שהבין האדם שהוא איננו אינסופי, מרגע גירושו מגן עדן, הוא מחפש כל דרך להיאחז בנצח. בגלל זה הוא מנסה להטביע חותם. הצורך הזה הוא המניע למציאת הייעוד. השארת חותם הוא צורך בסיסי יותר מהצורך בייעוד. אין בכוונתנו להציג כאן רק עמדה פילוסופית או אקדמית גרידא, כי אם כלי עזר יישומי למחנכים, מנהיגים, מפקדים, מנהלים והורים.

אינסופיות
"אין לי זמן" צעק השפן לעליסה מארץ הפלאות.
גם לנו אין זמן. ממש אין מספיק זמן. תנו לי עוד שעה ביום ואספיק את כל הדברים שאינני מצליח להגיע אליהם. אין זמן? 70 שנות קיום. 25,000 ימים לחיות ולממש. לאן אתה ממהר?
אז זהו, ודאי שיש זמן אבל הוא מוגבל. סופו להיגמר. סופו וסופנו. הרי אנחנו סופיים. מתכלים. הגוף הזה לא יחזיק זמן לעד.
אם כך, מבלי להיות ממש מודעים לכך, אנחנו במרוץ, המרוץ אחר השארת חותמנו.
מתחת למעטה העשייה שוכנת אצל האדם תחושת החרדה. חרדה שלא יישכח. שלא יהיה נצחי. שיגורש מגן עדן. אפילו האמונה ב"גלגול נשמות" שמאחדת כמעט בין כל הדתות בעולם, מבטאת למעשה צורך אנושי של האדם לחיות באמונה שהוא ויקיריו נשארים כאן לנצח. אם לא ברמת הגוף - לפחות ברמת הנשמה.

חלק בנצח
אחרי שהאדם מילא את בטנו, מצא לעצמו מקום בטוח והקיף עצמו באהוביו - הוא מתפנה לעסוק בהשארת חותם בעולם.
חותם איננו רק מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה ולא רק פיקאסו השאיר חותם. כולנו מונעים מהצורך להשאיר חותם.
החותם הבסיסי ביותר- הוא הילדים. דליה רביקוביץ' צוטטה בידיעות אחרונות כאומרת כך: "ההולדת של בני, עידו, הייתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהייתה לי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלק בנצח" (3)
ובאמת, נדמה כי הולדת הילדים הוא הכלי הבסיסי והזמין ביותר בכדי לקשור את עצמנו לנצח ובכך להתמודד עם סופיותנו.
ספר בראשית מתאר זאת כך: "ויגרש את האדם וישכון מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." (4)
באותו רגע בו איבדו אדם וחווה את הנצח, גורשו מגן עדן הם בחרו לעשות את קין, קניין לעולמי עד.
דוגמא נוספת ממקורות ישראל ניתן למצוא בהפטרה "כה אמר ה' לסריסים...נתתי להם יד ושם, טוב יותר מבנים ובנות. שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"(5)
ה', שיודע שסריסיו מיואשים מכך שאינם יכולים להוליד ילדים, מבטיח להם שבמידה וישמרו את מצוותיו - ייתן להם קשר אל הנצח- שם עולם.
הרב דסלר כותב בכתביו כך: "כל אדם יתאווה לבנים...כי ירגיש את בניו כהמשך לעצמותו, לאחר שייפרד מעולמו" (מכתב מאליהו)
גם סיפור עקידת יצחק מעורר את שאלת החותם. 37 שנה אחרי שהבטיח הקב"ה לשרה ואברהם שיהיה להם דור המשך פונה ה' אל אברהם ואומר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה"
המבחן הוא "תקריב את שמך, חותמך, את המשכיותך, את הקשר שלך אל הנצח"
כשהיה מוכן, אמר לו הקב"ה, חס ושלום, אין צורך לעשות כך, המבחן היה לראות האם יהיה מוכן אברהם לוותר על חותמו.

המלחמה על הנצח
כמה פעמים מצאנו את עצמנו, זוג טיפשים שכמותנו, מתווכחים למי הילד דומה? לי או לך?
למה כל כך חשוב לי שלילד שלי יהיה אף דומה לשלי? למה זה משנה אם הגנים שלי עוברים לילדיי או לא?
למה חשוב לכל אדם ויהיה הפתוח או הליברלי ביותר, שילדיו ילכו על פי דרכו? מדוע אנו חווים מעין חרדה כשנדמה לנו שההמשכיות שלנו בורחת למקום אחר? אם האדם באמת אוהב את ילדיו, הוא צריך הרי לשמוח ממה שהם בוחרים להיות ומהחותם אותו הם בוחרים להשאיר, לא?

חותם ייחודי
וגם אם נניח בצד לרגע, את הילדים, כחלק הבסיסי שלנו בנצח, עדיין ניוותר עם התנהגויות אנושיות טיפוסיות רבות המוכיחות מעל כל צל של ספק את הצורך של האדם להותיר חותם.
למשל, כל המעורה בסוגיות מוניציפאליות מכיר את המלחמות החוזרות ונשנות שמתקיימות בעיריות השונות בארץ ובעולם לגבי סוגיית שמות הרחובות. משפחות רבות שיקיריהן השאירו חותם כזה או אחר, יוצאות למלחמה למען שמו. אם לא ייקרא רחוב על שמי כאילו לא חייתי, כאילו לא פעלתי ויצרתי.
דוגמא אחרת, דווקא מעולם הנעורים, אנו יכולים למצוא בסיום תקופת הלימודים התיכונית. שם, בערך כחצי שנה לפני סיום הבגרויות, מתאספים להם כמות נכבדת של נערים ומתחילים בכתיבתו של הזיכרון הקיבוצי שלהם: "ספר המחזור". בעיני התלמידים, השאלה, "מה יכתבו עליי" או במילים אחרות, "כיצד אחרט בזיכרון?" היא שאלה הרת גורל.
הצורך ההולך וגובר של אנשים רבים בכל רחבי העולם להוציא ספרים לאור הוא ביטוי נוסף לצורך להשאיר חותם.
והרשימה הזאת ארוכה מנשוא: פוליטיקאים, ציירים, זמרים, פסלים ורופאים. חוקרים באוניברסיטה שמשקיעים עשרות שנים מחייהם במציאת הוכחה/תרופה.
וגם אלה שהם "רק" צבעים פשוטים, לא פרופסורים ולא כותבים מפורסמים, מנסים להשתמש ביכולותיהם ובכישרונותיהם. כל אחד מהם מנסה להשאיר את החותם המשמעותי ביותר. כולם יודעים לצבוע בתים- אך בכל זאת שואלים את עצמם: מהי הייחודיות שלי? מה אני יודע שאחרים לא יודעים? מהו החותם אותו אשאיר ואחרים לא?
החותם שאנו משאירים הוא הוא האישור לייחודיותנו. לאינדיבידואליות שכה חשובה לנו.

ארגון
האם עובד X בארגון Y רוצה להשאיר שם את חותמו? נדמה שהתשובה היא ברורה מאליה.
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרה מכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלא מצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הם מרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחד שעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם. שוכרים יועצים ארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחד את שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנה מוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אם הייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלך מוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב. ניהול במאה ה-21, מסתבר, איננו רק העברת משימות, כי אם תפקיד רב ערכי המשלב בתוכו יכולת מנהיגותית, אימונית(COACH) וארגונית כאחד.

לסיכום
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם חינוכית, פיקודית וניהולית כאחד: אם נעזור לאדם למצוא את החותם אותו הוא צריך להשאיר בעולם, נהפוך אותו לאדם יוצר, יוזם ומאושר.
ומדוע לחכות עד הגעתו לגיל בגרות? האם שאלת החותם יכולה להתחיל קודם לכן, בעודו תלמיד מן השורה?
תפקידנו, כמנהלים, מנהיגים, מפקדים, הורים ומורים, לחבר את האדם לייעוד שלו דרך החותם אותו הוא רוצה להשאיר. "איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם".( הרב מנחם מנדל מקוצק.).


תודה לד"ר שמחה לייבוביץ' מ"נאות קדומים" על הזכות לעזור לו בפיתוח רעיון החותם

ביבליוגרפיה:

1. הרב קוק. עולות הראי"ה, ב, עמ' שנו
2. מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב'
3. מוסף 7 ימים, 26.8.05
4. בראשית. פרק ג' פסוק כד' - פרק ד' פסוק א'
5. ישעיהו נ"ה
6. הרב קוק, אורות הקודש

קבלה משה שרון www.mo6.co.il 054-6970455

חתונה. רגע השיא. חודשים ארוכים של הכנה. שמלה, אולם, רב מזמר, הזמנות, תקליטן, שיר שבירת הכוס, שיר הסלואו, צלם, מאפרת, צילום בשקיעה, בגדים, נעליים, הקצאה של מאה אורחים לצד של הכלה ועוד מאה ושמונים לצד של החתן וטבעת. כזו ששווה פרוטה.
האם מישהו עצר פעם לשאול לשם מה? מה משמעות היום הזה? מדוע אנו מזמינים את אוהבינו לחגוג איתנו? מה משמעות הטקס?


"דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש"י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש וה' באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש"


כשנכנסים לעומק, וקוראים בכתבי המקובלים לאורך ההסטוריה של העם היהודי, מגלים עד כמה הרגע הזה, רגע הזיווג בין החתן לכלה, הוא רגע קריטי ויכול להשפיע על עתיד הזוג לחיוב או לשלילה.
מבחינה חיצונית לא רואים זאת כמובן ואפילו שואלים מה ההבדל בין הלילה שלפני ללילה שאחרי אבל מבחינה רוחנית, רגע החופה מתואר כ'ניתוח' המחבר בין הנשמות, המנתח הוא הרב כמובן שתופר את שני החלקים בעדינות והאיחוד הזה יהווה את הקשר הרוחני בין הגבר לאישה.


מכאן אנו יכולים ללמוד את העיקרון החשוב הראשון:
עיקרון מספר 1: חשיבות כוונות הקהל
בספר הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי מלמד אותנו על חשיבות הכוונה שמאחורי המעשה וטוען כי למחשבה יש כח עצום, מכונן, מחשבה יוצרת מציאות. ולכן, בטקס החופה, יש רק דבר אחד חשוב באמת: לא באיזה ניגון ישיר הרב ולא באיזה צבע יבחר החתן לחליפתו. הדבר החשוב ביותר בחופה הוא הקהל וכוונותיו. בדיוק כמו שבזמן ניתוח לב פתוח, מחכים קרוביו של המנותח מחוץ לחדר הניתוח ומתפללים לשלומו, כך גם כאן, להבדיל, נדרש הקהל לעטוף את בני הזוג באהבה ובכוונות טובות "מעומקא דליבא", בדיוק לשם כך הוזמנו הקרובים! לא בכדי לאכול בבופה או כדי לממן את ההוצאות המנופחות!
עד כדי כך העניין משמעותי שפסקי הלכה קובעים שאדם המגיע כאורח או כבן משפחה לחופה חייב לשמוח בשמחת הזוג, כי אם לאו יוצא שהוא פוגם (צרות עין, קנאה וכו') ומשפיע ע"י מחשבותיו על הזיווג.
אבל רק רגע, ודאי מוחכם קודח עכשיו, הקהל לא יודע את זה בכלל, הרי בזמן החופה הם מדברים בטלפון, מנשנשים או מעשנים ומדברים בצד על כדורגל, אז מה, הם משפיעים לי על הזוגיות? התשובה היא כן ומישהו צריך להגיד להם את זה, הרב הרי לא מסביר אלא ישר ניגש לניתוח. יופי, אז רצוי להסביר ולבקש מהקהל, כמה דקות לפני החופה, להסתדר במעגלים לפי קירבה סביב החופה רגע לפני כניסת הזוג ולאהוב. לאהוב באמת רק לעשר דקות תמימות. תאמינו או לא, זו תהיה המתנה האמיתית שלהם והם גם יזכרו את זה. תבדקו ותראו. כל הזוגות מנסים להיות כל כך מיוחדים ויצירתיים ולעשות חתונה שכולם יזכרו, שכל החתונות נראות אותו הדבר.


עיקרון מס' 2: מחשבות החתן והכלה
באחד מטיוליי בעולם, הגעתי למטפל שיאצו הודי, שרגע לפני הטיפול ביקש ממני להיות איתו בכל מהלך. לא להרדם! הוא צרח עליי, לא לנדוד במחשבה, פשוט תהיה איתי. תלווה אתי במעברים בין איבר לאיבר, אני צריך את עזרתך. בהתחלה חשבתי שהוא עישן משהו, הרי עשו לי כבר מאות טיפולי שיאצו ומעולם לא ביקשו ממני כך להתרכז. מה, באתי לעבוד? אז שישלם לי...
אחרי שבוע נפל לי האסימון שזה בעצם היה הטיפול הטוב ביותר שעברתי, בין השאר בגלל העובדה שהייתי שותף פעיל במחשבה.
ולענייננו, לחתן ולכלה אסור בתכלית האיסור לחשוב על שום דבר אחר בהלך החופה. הם חייבים, כמו במדיטציה, לזרוק את כל המחשבות על איך הם נראים או מצטלמים, על מזג האוויר או אריכות הטקס. הם חייבים להיות מנותקים מהבלי העולם הזה ולהתרכז במה שכרגע מבצעים על נשמותיהם.
שמישהו אחר ידאג לכל העניינים הטכניים של החתונה - בני הזוג נמצאים כרגע עם השכינה שבאה לתת את ברכתה.


עיקרון מס' 3: טקס החופה היהודי
כן, אני יודע שאיזה סלבריטי שמחתן אותנו בטקס אלטרנטיבי שבו גם הכלה יכולה לקדש את החתן הוא הרבה יותר מעניין, שיוויוני ומודרני. וכן, גם אני שאלתי את עצמי למה הרבנים האלה צריכים תמיד להשחיל איזה משפט כפייתי דווקא בחתונה שלי ומה הקשר עכשיו לחורבנה של ירושלים אם בחרתי להתחתן בגן אירועים בפתח תקווה.
התשובה קצת מעצבנת אבל אני חייב לומר: העובדה שאין לנו מושג מה מסמלים סימני ההיכר של החופה איננה כלל ועיקר עילה לוויתור עליהם, אלא סיבה נהדרת ללמוד. פשוט לשבת וללמוד במקום לבזבז זמן על עוד אתר מתחתנים.
ולא, אין קשר לעובדת היותי חילוני או דתי, או מה הקשר שלי לאלוהים. אדם צריך להבין למה אנשים גדולים וחשובים, תיקנו דווקא את המנהגים הנ"ל ולא אחרים.

לסיכום:
רובנו משקיעים אנרגיה, כספים ובריאות בכל כך הרבה דברים לפני החתונה, ודוחקים לקרן זווית את גולת הכותרת, עילת העילות, הסיבה לכל הערב הזה. אם נתמזל מזלכם ונחשפתם לחשיבות הדבר, אל תתנו לנושא לחלוף כלא היה, הכניסו את כח האהבה פנימה אל תוך החיים הזוגיים שלכם שמתחילים עכשיו.


--------------------------------------------------------------------------------

אימון והכנה זוגית לחופה: רגע לפני היום הגדול, כשהכל מלחיץ מסביב, לוקחים נשימה עמוקה ומתבוננים פנימה, כיחידים וכזוג. נפגשים להעצים חלומות משותפים. מתחברים רגשית ורוחנית, וברגע השיא בטקס טרום חופה, מחברים את האורחים בכוונה משותפת להצלחת הזיווג.