קואצ'ינג

הקדמה:
בעידן שבו נותני השירות בארגונים נשחקים עד דק מרוב סדנאות, מחייכים באופן מלאכותי ומדקלמים משפטים שירותיים, מתגלה צורך בגישה שירותית חדשה. גישה המעצימה את נותן השירות ויכולותיו המולדות מחד, ומאידך מפתחת בו את תחושת הזכות בנתינה לאחר.

באחת מסדנאות שיפור השירות, שאני מעביר בארגונים, פגשתי את יערה (שם בדוי). בחורה צעירה, בקושי בת 29, המתפרנסת, לעת עתה, כנותנת שירות באחת מחברות שירותי הרפואה הגדולות בארץ.
נו, לא אירוע מרגש, יש הרי כל כך הרבה צעירים כמוה בימינו.
ובכל זאת, למה דווקא יערה נחרתה בזיכרוני?
ובכן, במהלך 4 השעות שבהן התקיימה הסדנא, לא פסקה מיודעתנו מלהפריע לכותב המאמר במשימתו. הערות קולניות שהחלו ב "נראה אותך נחמד ללקוחות כל היום" המשיכו ב"התיאוריות שלך נחמדות אבל לא עובדות בשטח" ונסתיימו ב"יש לקוחות שאיתם שום דבר לא עובד חוץ מצעקות", נשמעו בכל הזדמנות.
מה הייתם עושים במקומי? מצטדקים? מגייסים דוגמאות בכדי לחזק את טענותיכם? אומרים לה שבעולם התחרותי של ימינו מי שלא ייתן שירות מעל ומעבר פשוט לא ישרוד?
אני אמרתי לה שהיא צודקת.
למה?
כי האמת היא שנמאס. נמאס מהחיוכים המאולצים של נותני השירות, נמאס מהדקלומים שלהם ונמאס שהם מנסים בנוסף לחוסר המקצועיות שלהם, גם להשחיל לנו איזה מוצר אחד או שניים.

עוצמות
בהפסקה, ניגשתי למנהלת של יערה, שוהם, ושאלתי אותה איך היא כעובדת וכנותנת שירות. שוהם עשתה פרצוף. מסתבר שכבר הוחלט בהנהלה לפטר אותה בעקבות מספר מכתבי תלונה שהגיעו מלקוחות. "יערה לא נחמדה ללקוחות" סיפרה שוהם, "היא נותנת להם להרגיש שהיא עושה להם טובה, היא צועקת בחזרה על מי שצועק עליה ובכלל, אף אחד לא סובל אותה פה כי היא מסתובבת כל היום עם פרצוף ממורמר וסובל".
נו יופי, חשבתי בליבי, זה לא אני, זו היא. אבל משהו בתוכי לא נתן לי להרפות.
תגידי, שאלתי את שוהם, את מוכנה להשקיע בה שעה של קואצ'ינג? היא שאלה על העלות וכשעניתי, היא אישרה.
כשנסתיימה הסדנא, יערה הוזמנה להיכנס לשיחה אישית עם כבוד המרצה בחדר הישיבות. בהתחלה היא סירבה אבל לאחר ששוהם איימה עליה בפיטורים היא נאותה.
כשנכנסה, הודעתי לה שהיא מפוטרת. היא הייתה בהלם. גם מההודעה וגם מבחירת המודיע. היא החלה לקלל את שוהם במילים שהמקלדת לא תסבול.
אבל, אמרתי, אני רוצה לעשות איתך ניסוי למהלך השבועיים הקרובים. אם הניסוי יעבוד - את לא תפוטרי. אם ייכשל - נצטרך למצוא לך עבודה חדשה.
"ומה אתה רוצה?" שאלה כשהתאוששה מהבשורה, "מה אני צריכה לעשות? רק אל תכריח אותי להיות נחמדה ללקוחות שמעצבנים אותי".
אבל אני לא התייחסתי לדבריה ורק ביקשתי ממנה לספר לי 3 סיפורי הצלחה מעברה ומה היו התכונות שאפשרו את הצלחתה.
בהתחלה היא לא מצאה אפילו סיפור אחד, כשהתעקשתי, המילים החלו לזרום. לאט לאט, רגע אחרי רגע, נחשפה דמותה האנושית של יערה. מי היא, מהיכן הגיעה ומה היא רוצה להיות כשתהיה "גדולה". גם היא נתרככה פתאום ואפילו שרבבה חיוך מדי פעם.
מסתבר, שיערה היא עולה חדשה- ישנה. בארץ הולדתה היא למדה רפואת ילדים ואפילו החלה לעבוד בתחום. כשהגיעה לארץ, נכשלה במבחנים ונאלצה לעבוד כמוקדנית שירות.
האם התסכול מובן עכשיו?
ניסיתי מתוך סיפוריה לדלות את עוצמותיה, במה היא טובה. גיליתי 2 עוצמות משמעותיות:

1. ידע רפואי (מכריה פונים אליה בבקשת עזרה וזה מאוד מחמיא לה)
2. זיכרון פנומנאלי (היא זוכרת הכול: אנשים, אירועים, תאריכים ועוד)

אם כך, ביקשתי מיערה לסיכום פגישתנו, שלא לעשות דבר וחצי דבר מכל אותן הנוסחאות שלמדנו בסדנת השירות, אלא להשתמש בשתי עוצמותיה: השתמשי בידע הרפואי שלך כנותנת שירות במקומות בהם מותר לך, וכמובן צייני בפני הלקוחות החוזרים שאת זוכרת אותם. יערה הסכימה ויצאנו לדרך.

DO BETTER WHAT U DO BEST
התפיסה היא פשוטה. במקום ללמד אותך למלמל משפטים מלאכותיים או תשובות מוכנות מראש, במקום לאמן אותך כיצד להנהן ללקוח כך שיחשוב שאתה מקשיב לו, במקום ללמד אותך משפטי מכירה מוחצים או תשובות להתנגדויות, אני מלמד אותך להיות אתה. כן, אתה. אדם. אני רוצה שתסתכל על הלקוח כאילו היה הבן שלך/החבר שלך/ההורה שלך. אני רוצה שתבין שגם אתה לקוח וגם הוא נותן שירות. בזמן אחר, במקום אחר - היוצרות יתהפכו והרי, שירות נותנים אנשים לאנשים. לא אנשים למכונות או למספרים. במקום "כאילו" - הדבר האמיתי.
כשאתה עם חברים, אתה אדם נחמד? פתוח? חייכן? אוהב לעזור? אז למה אתה לא כך בעבודה? מי קבע שזה לא אותו הדבר?
הלקוח רוצה שנתייחס אליו כמו בנאדם. שניקח עליו אחריות. שנעשה הכול בכדי לעזור לו וכן, גם אם לא נצליח - הוא יאמר לנו תודה שניסינו. אם ניסינו באמת.
מה יגרום לך להיות כזה? השימוש בעוצמותיך.
אם אתה פרפקציוניסט! דרוש מעצמך בדיוק את מה שהיית דורש כמקבל שירות
אם אתה יצירתי - נפלא! אני דורש ממך להיות נותן שירות כזה בדיוק
אם אתה מופנם - מצוין! אתה תהיה נותן השירות המקשיב ביותר בארגון
אם אתה נעלב בקלות מהלקוחות - הרגישות שלך זה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו,
וכן הלאה.
אנחנו מבזבזים אנרגיה בלהיות משהו שהוא לא אנחנו, איזה מודל של "נותן השירות האידיאלי". הרי כולנו יודעים שאין דבר כזה.

שירות כנתינה
במקום להתעסק ב"איך", אני רוצה שתשאל את עצמך "למה".
למה אני עובד כנותן שירות? מה יש בתוכי שדוחף אותי לעזור לאחרים כל היום? כשתמצא, תגלה דבר מדהים. אותה עזרה ונתינה לאחר היא איננה שיעבוד וגם לא סיוט אלא היא בדיוק גם הנתינה שלך לעצמך.
ישנו אדם שעובד כנהג מונית. אתה מרים אליו טלפון, הוא מגיע ולוקח אותך מפתח ביתך עד למקום חפצך. ולא רק אותך, גם את הזקנה שצריכה להגיע לקופת החולים ואת איש העסקים שממהר לפגישה. הוא איש שירות אמיתי?
האמת היא שזו בחירה שלו.
אם הוא עסוק ב"איך" להרוויח עוד כמה שקלים ממך ו"איך" לעקוף את מתחריו כדי להשיג עוד נסיעה, אז הוא יהיה ממורמר, עצבני ולא נחמד. כתוצאה מכך, לא תרגיש שקיבלת שירות (שלא לדבר על מספר השנים שירדו מחייו...)
אבל, אם הוא יהיה עסוק ב"למה" ובמידה שהוא מרגיש את עבודתו כזכות - הזכות לעזור ולהשפיע לאחרים - כך הוא יהיה רגוע יותר, שמח ונינוח ואתה תרגיש שקיבלת שירות.

מילה למנהלי מוקדי שירות
האם העובד שלך בעל מוטיבציה? למה לא?
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרה מכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלא מצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הם מרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחד שעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם, שוכרים יועצים ארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחד את שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנה מוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אם הייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלך מוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב.
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם ניהולית ברורה: אם נעזור לנותן השירות להביא לידי ביטוי את עצמו ואת חותמו נהפוך אותו לאדם יוצר, יוזם ומאושר ומכאן, גם לנותן שירות אמיתי.

סוף דבר
יערה נשארה בארגון ואפילו קבלה מכתב תודה מאחת הלקוחות. שוהם מספרת שהיא כבר לא מתוסכלת כמו פעם ורמת השירות שלה השתפרה גם במדדים "הרגילים".

אתה מיוחד. אין כמוך בעולם. יש לך דעה משלך והיא חייבת להאמר. כישרונותיך - מוטב שיצאו לאור. תלחם על זכותך ליצור, לבחור, לחקור. לדעתי, אם לא היית קיים - היו צריכים להמציא אותך.

אתה צודק. חכמת הקבלה מציירת לנו תמונת עולם מאוד ברורה: כולנו, כל אחד ואחד מחברי האנושות הוא רק חלק, רסיס מ"נשמת אדם הראשון", הנשמה הכללית. נשמה זו נשברה במהלך תהליך ההתגשמות למיליוני חלקיקים. כל אחד מהחלקים מסתובב היום בעולם ומביא לידי ביטוי את חלקו הייחודי. כל אדם הוא בעל נשמה נבדלת משל עצמו ובכל אדם נמצא חלק שמקורו באותה נשמה. אחד רוצה להיות סופר דגול, האחר - עבריין מתוחכם, שלישי ספורטאי בעל הישגים - כל אחד צריך להוציא מתוכו את אותה ייחודיות.

הקלקול

"והאמת היא ששורש כל הערבוביה הרבה השוררת בנו, אינו יותר ממידת היחידיות המצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר. והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאוד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה, מתוך שהרגשת היחידיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם" הרב יהודה אשלג. מאמר השלום בעולם.

אבל, ייחודיותך, איננה רק זכות אלא גם חובה. תפקיד. כאשר האדם מצוי בתוך האגו הצר שלו ורואה רק את טובתו האישית, אזי ייחודיותו מתבטאת בצורה שלילית.
ייחודיותך, יאמרו המקובלים, היא הזדמנות שניתנה לך מלמעלה על מנת להשפיע לשאר האנושות. אם לא תעשה זאת האנושות תהיה חסרה.
דמיין לעצמך גוף. גוף האדם. אינספור מערכות פועלות בו. נשימה. חשיבה. זרימה. עיכול ותנועה. הלב פועל את פעולתו. אף אחד לא יכול להחליף אותו. כך גם הלבלב והמוח. הזרת, הלשון והאישון. למעשה, בכדי לאפשר את קיומו של הגוף נדרשת פעולה מקסימלית מכל אחד מאיבריו. כל אחד מבצע את תפקידו כלפי כלל הגוף. האיבר משרת את הגוף. רק פעולה זו מאפשרת חיים. תא ביולוגי בגוף האדם שלא פועל לטובת קיום הגוף אלא לטובת קיום עצמו נקרא תא סרטני. תא שהורג את כל הגוף.
כך גם אנחנו, כל אחד מאתנו קיבל תפקיד ייחודי, אינדיבידואלי. כל אחד צריך ללמוד איך לקיים את תפקידו בצורה הרוחנית הנכונה ביותר - למען הבריות.
ניצול של מידת הייחודיות לטובתי עצמי תביא להרס, קלקול וחורבן בעולם. ניצולה לטובת האנושות תביא לבניין ולתיקון העולם.
האדם קיבל את חופש הבחירה להחליט - תא סרטני או תא בריא.

"כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים...כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו." הרב יהודה אשלג. מתן תורה.




הכותב הנו מרצה בחכמת הקבלה האשל"גית

קנו לעצמם מטרה לחג

כשאומרים ראש השנה, מיד אתה חושב על אוסף הדודים והדודות, הדבש ניגר לך מהתפוח ואתה מדמיין איך היית רוצה לשכב לך רחוק על איזה חוף, בלי מחויבות ובלי ראש של דג, אבל, כשמתבוננים בפנימיות הכתבים היהודים מגלים שראש השנה הוא לא אחר מאשר יום הקואצ'ינג הבינלאומי. למה? כי באותה מידה שבעלי עסקים מכינים תוכנית עסקית, הממשלה עושה דיונים על התקציב, והחקלאים מכינים את הקרקע, כך גם אנחנו, נדרשים לכתוב חזון ולתכנן את מטרותינו הקצרות וארוכות הטווח.

מדוע נקרא ראש השנה כך?
ראש השנה. לא רק בגלל שזו ראשית השנה אלא גם בגלל שכל מה שיש בראש, בתכנון, בכוח - יתגשם ויצא אל הפועל כל השנה.
אם יש פחדים ודאגות, חששות ופסימיות - השנה לא תפתיע, אבל אם יש תוכנית עבודה מדוקדקת - המכילה בתוכה את כל הפרטים הקטנים - סביר להניח שזו תהיה השנה שלי.
במילים אחרות, כשאנו מאחלים איש לרעהו "שנה טובה ופורייה", או "גמר חתימה טובה" אין הכוונה להמתנה מורטת עצבים, האם תהיה שנה כזו או לא, אלא למעשה אנו פוקדים איש על רעהו לקחת את עצמנו בידיים, לקחת אחריות על העתיד וליצור אותו. לא לצפות או לחכות - אלא ליצור.

אם כך, מה אני רוצה?
לפעמים, אנחנו מוצאים את עצמנו צועקים אחד לשני "איפה הראש שלך?" אז כן, במקום שנמצאות מחשבותיו של אדם, שם הוא. אז איפה באמת הראש שלי עכשיו? מה אני רוצה? כי אם הארכיטקט לא יעשה תוכנית עבודה ברורה, כיצד יוכלו אנשי הבניין לבנות אותו?
מתאמנת שאימנתי פעם, אישה בת 40, ילדים כבר גדולים, לא מרוצה מעבודתה בעירייה. שאלתי אותה מה החלום הכי גדול שלך - היא ענתה: ללמוד.
מה את רוצה ללמוד? שאלתי, מרוצה מכך שיש לה חלום וכיוון. "לא יודעת" היא ענתה, "אין לי מושג".
אז תגידו לי אתם, עומד היקום כולו, מלא שפע ורוצה להעניק לכם את כל החלומות שלכם: שפע כלכלי, אהבה, זוגיות, חיים בריאים בלי סיגריות ובלי עודף משקל, אבל איך אפשר להגשים לכם משאלות אם אתם לא מבקשים? או גרוע מזה, מבקשים ומתחרטים, חורטים על לוח לבכם ומוחקים?
ריצ'ארד באך אמר על כך "הדבר היחיד שמנפץ חלומות הוא פשרה"



בואו נעשה תרגיל
תראו, הסינים אומרים שלמקום אליו שווה להגיע - אין קיצורי דרך. שבו עם עצמכם למשך שעה קלה ודמיינו את החיים העתידיים שלכם, איך הם נראים? מה ישמח אתכם? מה יגרום לכם אושר? תרשו לעצמכם לפנטז קצת, אף אחד לא רואה. עכשיו הדפיסו את המאמר יחד עם דף העבודה, בחרו מטרה אחת מכל מה שהייתם רוצים להיות ותתחילו איתה, כדי להזיז הר ממקומו, עליך להתחיל עם האבנים הקטנות ביותר.
מלאו את השורות הבאות:

מהי המטרה (במילים)? ______________________________________________________________
למה השגת המטרה כה חשובה לי?
א.____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________
ג.____________________________________________________________
ד.____________________________________________________________
ה.____________________________________________________________
מהם יעדיי (במספרים/במושגים מדידים)?
______________________________________________________________
מה אני מתחייב לבצע?
א_____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________
ג.____________________________________________________________
מה אסור לי בשום פנים לעשות? מה יחליש אותי?
א_____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________
מהם המכשולים שמעכבים אותי או עלולים לעכב אותי בדרך להגשמה?
א_____________________________________________________________
ב.____________________________________________________________

מה עלי לעשות כדי לעזור לעצמי להתגבר על מכשול מס' 1 ?
______________________________________________________________
מה עלי לעשות כדי לעזור לעצמי להתגבר על מכשול מס' 2 ?
______________________________________________________________

על החתום:_________________ תאריך:______________________

סיימתם? יופי, אם אתם שלמים עם מה שכתבתם - תלו על המקרר. אם לאו - אתם מוזמנים לשלוח לי את הטופס מלא במייל ואחזיר עם הערות ותיקונים.

שתהיה שנה נפלאה

הכותב הוא מורה לקבלה ומאמן אישי להצלחה

ייעוץ – פרגוני - להדליק את האור בעבודה

פעם הגעתי להעביר הרצאה בנושא 'שיפור השירות' בארגון גדול, ההרצאה הייתה למנהלים ולמנכ"ל שלהם. אחד המשתתפים, רון שמו, עשה לי פרצופים אינסופיים במהלך ההרצאה, בהפסקה נגשתי אליו ושאלתי אותו אם אמרתי משהו שפגע בו, הוא הסתכל עלי מופתע ואמר, לא, זה לא אתה, אתה בסדר, פשוט מלראות את הבוס שלי על הבוקר אני נכנס לדכאון. למה, שאלתי בתמימות, למה? כי הוא מחפש אותי, ואיך הגעת לזה? תגיד אתה, הוא ענה, אני כבר 3 שנים עובד בארגון הזה, מכניס כסף, מצליח בפרוייקטים, כולם מעריכים אותי, מילה אחת טובה לא שמעתי ממנו. אולי הוא אילם? שאלתי, אבל רון היה נחוש, הוא לא אילם, כשיש לו משהו רע להגיד הוא אומר ועוד ליד כולם.

ניגשתי לבוס שלו בסוף היום ושאלתי אותו – תגיד מה דעתך על רון? מבלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי – רון? המנהל הכי טוב שלי. כולי בהלם, שאלתי – אמרת לו את זה פעם? אני לא צריך להגיד לו, הוא יודע את זה, ענה בבטחון. מהיכן הוא יודע?

ואז סיפרתי לו בדיחה – אישה ניגשת לבעלה ושואלת אותו – תגיד – אתה אוהב אותי. ודאי עונה הבעל, אז למה אתה לא אומר לי? מתחננת הגברת. מה זאת אומרת לא אומר לך? אמרתי לך בחתונה, אם יהיה שינוי אני אודיע לך.

למה?

הוא לא הבין, ואני חזרתי לביתי, עם החלטה לכתוב על זה מאמר - למה אנחנו צריכים להתנהל במקום העבודה שלנו, 8 שעות ביום במקרה הטוב, כשאנחנו מוקפים בחוסר פרגון, מחפשים אותנו על כל פאשלה קטנה, חושדים בנו תמיד שאנחנו מנצנצים, גולשים באינטרנט או עושים טלפונים על חשבון העבודה. ועוד יותר מזה, למה אנחנו בתחרות, אחד עם השני, במלחמת אחים בעבודה, עינינו צרה, במקום לעזור אחד לשני - כל אחד לעצמו, במלחמת הישרדות מתמדת? האם זה הכרחי? אי אפשר בלי זה? אי אפשר להתנהל אחרת?

בטח שאפשר

יכול להיות שדבריי ישמעו תמימים מדי ותאמרו אחרי המאמר "אשרי המאמין" אבל ניסיתי לקחת את כל הידע שיש לי בהוראת חכמת הקבלה ואת כל הנסיון שיש לי בעבודה עם עובדים וארגונים ולתמצת אותם ל-5 עצות בסיסיות המבוססות על הדלקת האור בעבודה במקום במלחמה עם כוחות החושך. למה? כי אני מאמין שאי אפשר להלחם בקנאה ובתחרות ואי אפשר להלחם בחוסר הפרגון. הרב קוק אומר זאת כך: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על

הבערות אלא מוסיפים חכמה"

בואו אם כך, במקום לחכות שהארגון ישתנה והמנהל שלי יתחיל להיות נחמד, בואו אנחנו נוסיף אור:

עצה מס' 1 – רק על עצמי לספר ידעתי

לפני שרבי יוחנן בן זכאי מסר את נשמתו, עמדו סביבו תלמידיו וביקשו ממנו עצה – הוא ענה להם – "יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם" – מה זה אומר? זה אומר שיש לנו נטייה להשוות את עצמנו לאחרים, לקנא להצלחות שלהם, לפחד ממה הם יגידו וכו'.

העצה הראשונה היא כדלקמן – אתה בתחרות עם עצמך ולא עם אחרים! במקום להתעסק במה האחר קיבל או השיג או עשה. דמיין לעצמך מקום עבודה שבו במקום שכל אחד יהיה עסוק כל היום ברכילות על ההוא ועל ההיא - כל אחד יתעסק בשלו, אידיליה, נכון?

לא רק שזו אידיליה, תחשוב כמה אתה תרוויח מזה וכמה אושר זה יכול לגרום לך, הרי קנאה שורפת, לא?

עצה מס' 2 -  שכר מצווה מצווה

כשהגענו בהתחלה לעבודה, היו לנו כוונות טובות, רצינו להועיל, להספיק, לתת, רצינו ללמוד מאחרים, הסתכלנו על כולם ממטה למעלה. היינו בהתלהבות רבה. מחקרים טוענים שעובדים נותנים בחודשים הראשונים יותר מהמאה אחוז שלהם. בשלב מסויים, התחלנו להתאים את עצמנו לאחרים שבאים לעבודה במקום לעבוד, ראינו שאנחנו לא מפודבקים, שמנו לב שאנחנו נותנים אבל לא מקבלים בחזרה ושאף אחד לא נותן לי יותר מאשר לאלה שעושים כאילו הם עובדים.

ואז מה קרה?

קרה שהתחלנו לתת פחות, כמו כולם, ולהביא את המינימום האפשרי ולא את המקסימום. ואתם יודעים מי המפסיד העיקרי בכל הסיפור? נכון, אני. כי במקום לבוא בכיף אני בא בחוסר חשק ומחכה מתי כבר יגמר היום, והכי גרוע, אני מאשים את המעביד שלי שאני ככה בגלל שהוא משלם לי מעט. ישלם יותר – יקבל יותר. הוכח מחקרית שהעלאה במשכורת לא מעלה את המוטיבציה של העובד אלא לחודש-חודשיים בלבד ואז, גם הסכום החדש הופך להיות מובן מאליו.

בכדי להגיע למצב שאני בא לעבודה עם מצב רוח, התלהבות וחשק, אני צריך לפעול על פי העקרון של "שכר מצווה – מצווה". העיקרון אומר שהשכר שלי על העבודה היא העבודה בעצמה, הקשר עם האנשים, העזרה ללקוחות, הנתינה לעמיתים שלי וכו'. במקום לשבת בבית, נותנים לי הזדמנות להשפיע. ובלי שום קשר, בסוף החודש אני מקבל משכורת שאיתה אני משפיע למשפחתי מזון ולינה. עצם העבודה היא השמחה שלי. מי שחי כך לא יהיה ממורמר לעולם.

עצה מס' 3 – אגו אגו אגו

עצמו נא עיניכם ודמיינו עולם בלי אגו. איך זה נראה לכם? רואים תככים? רואים פוליטיקה? רואים שקרים ומזימות? רואים רכילות ולשון הרע? רואים איך כל אחד חושב רק על עצמו?

זהו שעולם בלי אגו לא יהיה, בדיוק להיפך, האגו רק הולך ומתעצם בעולמנו, כל העוני, האלימות, הסמים, האלכוהול ואפילו הדכאון הם תוצאה מעליית האגו. אדם מסתפק במועט יש רק בדור הקודם. הדור שלנו רוצה הכל ועכשיו וכמה שיותר מהר וכל מה שיש לא מספיק. מאה ערוצים בטלוויזיה ו "אין לי מה לראות", מקרר מפוצץ ו"אין לי מה לאכול" – אלו ביטויים של אגו.

עכשיו קחו את עצמכם, תתבוננו רגע על כל המקרים מהחודש האחרון שבהם כעסתם, צעקתם, התעצבנתם. רואים? מה הניע אתכם? צדק? אגו? גאווה?

במקום לנסות לשנות את כל העולם ושהכל יתנהל רק כמו שאני רוצה וחושב ורגיל, הגיע הזמן לקבל את זה שלכל אחד יש דרך אחרת. בואו נוריד קצת מהאגו ומה"מגיע לי" ומ"ככה צריך להיות", אנחנו לא שולטים על אף אחד אפילו אם אנחנו המנהלים שלו.

עצה מס' 4 – הוי דן את כל האדם לכף זכות

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אחד מגדולי החסידות, שהלך ביום הכיפורים לבית הכנסת ובדרך פגש יהודי עם סנדביץ' בידו. אדוני ודאי לא ידע שהיום יום הכיפורים, אמר הרב, אבל הבחור הגיב מיד – ודאי שאני יודע שהיום יום הכיפורים, אני רעב – אז אני אוכל. אדוני אם כך, ניסה שוב הרב, חולה או לא חש בטוב ובגלל זה הוא אוכל. אני לא חולה ואני יודע שיום הכיפורים היום – אני רעב אז אני אוכל. אדוני, ניסה הרב בשלישית, אולי עובד באיזושהי עבודת קודש המצריכה לעבוד גם ביום הכיפורים ובגלל זה הוא אוכל. אני לא עובד בשום עבודה, אני לא חולה ואני יודע שיום כיפור היום. הרים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את עיניו השמיימה ואמר בורא עולם – איזה יהודי צדיק קרית בדרכי – רק דברי אמת יוצאים לו מהפה.

הסיפור הזה יכול לתאר יותר מכל את עצה מס' 4 – תחפש את הטוב באחרים – זה ישנה לך את החיים. המנהלת ההיא שצועקת על כולם כל היום, יכול להיות שיש לה בעיות בבית? וההיא שכל היום בפלאפון – אולי החבר שלה רוצה לעזוב אותה? והלקוח הזה שצרח עליי – מה עבר עליו לפני? יכול להיות שאם הייתי במקומו גם אני הייתי מתנהג כך?

נדמה שבאופן אוטומטי אנחנו תמיד רואים את הרע בשני ושזו מלחמה לדון לכף זכות, אבל באמת -מה יותר מדליק אור מאשר זה?

עצה מס' 5 ואחרונה – כל ישראל ערבים זה לזה

הגעתי פעם להעביר סדנא בארגון מאוד מצליח בשנים האחרונות – בהפסקה הסתובבתי בין המשרדים ותוך כמה שניות הבנתי למה. בכל פעם שיש למישהו בעיה – מיד שניים – שלושה ניגשים לעזור לו, כשלקוח מדבר – מקשיבים לו והכי חשוב – הם נותנים לך תחושה שאתה באמת חשוב להם, שהם ערבים לבעיה שלך.

העצה היא פשוטה – הפגינו אכפתיות כלפי אחרים! תראו להם שהם חשובים לכם! לא רק במילים גם במעשים. תופתעו לגלות איך זה חוזר אליכם ובאיזו עוצמה.

לסיכום

קארל מארכס טען בכתביו שהחברה החדשה, זו שתחליף את התמיכה העוטפת והמשפחתית של המשפחה המורחבת או של החמולה – הוא מקום העבודה. מקום העבודה אמור לספק לנו את כל צרכינו ולא להוות ג'ונגל מתקדם. אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלנו כעם או כמדינה, אנחנו מתלוננים על זה, קוראים על כך בעיתונים וצופים בחדשות. מתלוננים מצד אחד ומן הצד השני מחכים שמישהו אחר ישנה – הפוליטיקאים. אולי הגיע הזמן לעשות משהו בעצמנו? לשנות את המרחב שאנחנו חיים בו?

יהיו כאלה שיאמרו שמי שיקיים את כל הכללים שציינו במאמר זה הוא פראייר. אני חושב שמי שלא יקיים – הוא הפראייר.