חגי ישראל לפי הקבלה

חנוכה -האט ותן זכות קדימה
בדיחה ישנה מספרת על מפקח מבוגר שהגיע מטעם משרד החינוך לבית ספר יסודי באיזור גוש דן, נכנס לכיתה ו'5 לשיעור תורה ושאל את אבי, אחד התלמידים, "אמור נא לי עלם צעיר, מי שבר את הלוחות?" לא אני ענה אבי. המפקח המופתע פנה למורה ושאל אותה "מה יש לך לומר בנידון?" המורה ענתה באסרטיביות "אם אבי אומר לך שזה לא הוא - אז זה לא הוא". המפקח הרים ידיו בהכנעה, יצא מן הכיתה היישר לחדר המנהל וסיפר לו את אשר אירע. המנהל ההמום הוציא את פנקס הצ'קים שלו ואמר למפקח "תגיד מה הנזק ואני אשלם"
הבדיחה הלא-מצחיקה הזו תמיד מזכירה לי את חנוכה. חג האור. בעבור רבים מאתנו כאן הוא מתחיל וגם נגמר. בתוספת כמה ק"ג שנתווספו מאכילת יתר של סופגניות ולביבות. חג נחמד, לא מחייב. הלוואי עוד כמה חגים כאלו בדיוק.
כשנכנסים לעובי הקורה ומתבוננים היטב בספרי הקבלה ובספר הזוהר מגלים שהחג ה"לייט" הזה טומן בחובו סודות גדולים ורבים - אנו נעסוק במאמר זה בסוד החניה.


חנו - כה
שם החג, כך על פי חז"ל נקרא על שם החניה שאנו עושים בכל שנה בכ"ה בכסלו - הלא הוא חנוכה. התורה מרמזת לנו על כך בפרשת מסעי, שם מתוארים 42 המסעות שעשו בני ישראל. הכתוב אומר בכל פעם "ויסעו ויחנו" וחוזר חלילה. וראו זה פלא, במסע ה-25 (כ"ה בגימטריא) כתוב "ויסעו ממיתקה ויחנו בחשמונה" .
את החניה הזו, כך על פי תורת הסוד, צריך האדם לעשות בעצמו - בפנימיות, בזמן המוכשר הזה - חג החנוכה.
בני האדם נלחמים בחייהם את מלחמות החיים, מנסים לשרוד את ריבוי הטלטלות, הצער והחולי. קמים כל בוקר לג'ונגל הכלכלי בכדי להתפרנס בכבוד. רצים לכל הכיוונים מבלי לעצור ולשאול - מה הטעם בחיים ולאן אני רץ?
חנוכה מסמל את הרגע הזה שבו עוצרים כדי להתבונן. כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לתקן, כך אומר לנו רבי ישראל מסלנט, אבל מה לתקן? על מה להתבונן?


פתילה
את התשובה לשאלה זו אנו מוצאים דווקא בסוד הנר. הנר אותו מדליקים בחנוכה מורכב מכוס ובתוכה שמן זית למאור. השמן לא דולק בעצמו כי אם ע"י הפתילה. מהי פתילה? כותב הרב יהודה אשלג כי פתילה באה מלשון פסילה.
למה פסילה? מה פסול? פתילה היא למעשה כותנה שגלגלנו אותה עד שלא נשאר בה אוויר, כותנה לא תפוחה. בדיוק כשם שהמצה היא למעשה על כל מרכיביה - לחם, אלא שהיא לא התנפחה, לא העמיסה עליה מותרות.
בכדי להבין את הרמז, צריכים אנו להקדים כמה מילים על תיקון האדם לפי תורת הקבלה.
"יצר לב האדם רע מנעוריו" איננה ציטטה פאסימית על טבע האדם ואכזריותו כי אם תיאור המציאות: רע ראשי תיבות של רצון עצמי, והאדם, כך על פי תורת הסוד, מורכב מהחומר הזה - מחשבה והתעסקות בעצמו. זה החומר הבסיסי שמרכיב אותנו - בקבלה הוא נקרא גם גוף.
אך יש חלק נוסף - עליון, רוחני, שנקרא "הנשמה". במהותה פועלת הנשמה בצורה הפוכה לפעולת הגוף. הגוף חושב על לקבל תענוגים והנשמה על נתינה, השפעה, אהבה.
הכוחות המנוגדים האלה באים לידי ביטוי גם בסיפור החג, המכבים הם היהודים, אלה ששיכים לנתינה ולעבודת אמונה רוחנית בבית המקדש שבתוך האדם ואילו היוונים מסמלים את כוחות האגו וההשכלה שבאדם. חלק אחד שבי, יחסית קטן ומועט, שואף לתת, להשפיע, להתנדב, להאמין ללא הוכחות והחלק האחר שבי עסוק רק ב"מה יצא לי מזה?" זו המלחמה שבין המעטים לרבים שבי.


מי ינצח במלחמה? האם יקרה כאן נס?
התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה - את מי שתאכיל יותר. פירוש: על פי תורת הקבלה, לאדם יש חופש בחירה להעדיף בתוכו חלק כזה על אחר. הטענה היא שנוצרנו כך, בצורה דואלית, על מנת שנוכל לבחור. זה חלק האדם שבנו - האפשרות לבחור לעצמי מציאות של אגו הנקראית גם חושך או מציאות של נתינה הנקראת גם אור.
האם יקרה כאן נס? זה בדיוק הכח של חנוכה.
"קראוהו בהיותו קרוב" כך כותבים לנו חז"ל. פירוש: יש זמנים מסויימים שהקשר עם האור קל יותר, פשוט וטבעי יותר מאשר בימים אחרים - זה סוד השבתות והחגים.
החניה בחג בחנוכה היא למעשה התבוננות על 2 החלקים שבי והוצאת האוויר המיותר שדבק בי במהלך הזמן.
מהיכן אני מוציא את האוויר המיותר? מההרגלים. דוד המלך כותב בתהלים "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" פירוש: את האור אני צריך להכניס לרגלים - להרגלים שלי, לחיי היומיום. אני מתנהל בחיים בצורה מסויימת, אוטומטית, רץ בלי לשאול לאן. עכשיו בחנוכה אני בודק את עצמי, לוקח את הנר ומאיר על המקומות החשוכים שבי.
דוגמא
כמה פעמים אמרתי לעצמי לקום כבר, להפסיק לבהות בתוכניות טלוויזיה מיותרות שהתרגלתי לראות? כמה פעמים נשבעתי לעצמי להיות בן זוג טוב קשוב יותר או אבא מעורב יותר? כמה פעמים נשבעתי להיות פחות אגואיסט?
חכמת הקבלה ממליצה לאדם לא להלחם ברע שבו, לא לפתוח חזית מול החושך. למה? כי הוא ינצח אותך. חושך מגרשים על ידי הכנסת אור. ולכן, במקום לבוא לעצמי בטענות או להכריז מלחמה על ההרגלים שלי אני מנסה למלא את המחשבות, הדיבור והמעשים שלי בטוב. אם אתנדב שני ערבים בשבוע בבית החולים בקרוב לא יהיה לי זמן לצפות בתוכניות מטופשות. באר שאין בה מים תתמלא עד מהרה בשרצים ונחשים. אם אהיה עסוק בטוב, לא יהיה בי מקום לרע.


סיכום
ובכן, זהו סוד הפתילה. חנוכה הוא זמן מוכשר לצמצם את הכותנה הנפוחה מאוויר, להפטר מכבוד, מאגו מנופח והרגלים ממכרים וגרועים ולהכניס לתוכם אור. ומי יתן שהאור שיאיר כשהפתילה שלי תהיה דקה וארוכה, ממוקדת במטרת החיים האמיתית ונקייה מסיגים, יהיה אור גדול שיספיק להמון זמן - הרבה מעבר ל-8 ימים.



ניתן להוריד שיעור על חנוכה בפורמט mp3 באתר

חנוכה לפי הקבלה

מאמר מרתק על היום הגורלי, תשעה באב. יום של פורענות מימים ימימה, היום של הנחש, יום של צרות גדולות, אבל יום שעתיד להפוך ליום של שמחה עצומה, לידתו של משיח

מבוא
תשעה באב הוא אחד הימים החשובים ביותר במעגל השנה. אחד מחמשת הצומות המרכזיים של העם היהודי. באופן רשמי התענית של תשעה באב מציינת את חורבנם של שני בתי המקדש. בית המקדש הראשון שנחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל, ובית המקדש השני שנחרב בידי טיטוס הרומאי. למרבה הפלא שני הבתים נחרבו בדיוק באותו התאריך. תשעה באב הוא גם השיא של תקופת 'בין המצרים' והוא יום של דין קשה והסתרה גדולה לעם ישראל. יש מקומות שבהם הוא נקרא יום שכולו חושך, היום של הנחש, ואכן מאז חורבן בתי המקדש אירעו או התחילו מאורעות קשים רבים לעם היהודי דווקא ביום זה.
עלינו להבין כי בעולמנו, כל דבר מורכב מפנימיות וחיצוניות, קליפה ופרי. בחיצוניות, כל הדברים הנוראים שקרו בתשעה באב, קרו כתוצאה מהחורבן של בית המקדש, אולם בפנימיות, השורש לכך עמוק הרבה יותר. עלינו לחזור לאירוע קדום יותר שהתרחש ביום הזה, חטא המרגלים. אבל גם שם לא ממש נמצא את הסיבה להיות יום זה מועד לפורענות. לשם כך, עלינו להבין את השורש הרוחני של היום הזה, במסגרת הכללית של תיקון העולם. במאמר זה ננסה להבין את הסיבות להיותו של ט' באב יום של הסתרה כל כך גדולה ונראה כיצד הוא יכול למעשה להפוך למפתח לתיקון וגאולה, ואיזה חלק יש לנו במהפך הרוחני של היום הזה.

טיפול שורש
הכל מתחיל באדם. בכל אדם קיימת בחינה של גדלות ובחינה של קטנות, ובכל רגע אנחנו נבחנים כיצד אנחנו אוחזים במציאות. האם ממקום של גדלות או ח"ו ממקום של קטנות וצרות. בטבעו, האדם רואה את העולם מתוך נקודת המבט הצרה שלו, איך העולם נראה לו ואיך העולם משרת אותו ומספק את כל רצונותיו. צר היא מילה נרדפת לאויב. האויב הגדול ביותר שלנו הוא הצרות - צרות העין, צרות הראיה, צרות הדעת והתפיסה.
מעולם לא חסרו לנו אויבים חיצוניים וגם בימינו הם רבים ומסוכנים. התורה אמנם מצוה אותנו, "אם בא להורגך השכם להורגו", אנו מצווים להלחם באויבים החיצוניים בעת הצורך ולהגן על עצמנו. אולם, תורת הקבלה מלמדת אותנו, שעיקר המלחמה שלנו אינה באויבים החיצוניים, אלא באויבים הפנימיים. העבודה האמיתית היא תמיד בשורש הפנימי הרוחני של הדברים. אם רוצים לעקור עשבים שוטים מהגינה, לא מספיק לקצוץ אותם, צריך לעקור מהשורש, לעשות טיפול שורש, אחרת הם ישובו ויגדלו. אם אנו רוצים לצאת מהקטנות, המקומות הצרים והמאיימים של חיינו, אנו חייבים לעשות עבודה רוחנית בשורש ולהגיע לגדלות אמיתית. השורש של כל האויבים החיצוניים נמצא תמיד בקטנות ובצרות הפנימית של כל אחד מאיתנו.

בסוד התקופה
שלושת השבועות של תקופת בין המיצרים אף פעם אינם קלים. מעצם תכונתה הרוחנית של תקופה זו, באופן טבעי, כולנו נוטים לראות את המציאות סביבנו כקשה ובעייתית. כדי להבין זאת צריך להתבונן בסוד החודשים של תקופת בין המיצרים, תמוז ואב (נביא את הדברים בקצרה מפני שהם מפורטים במאמרי החודשים באתר).
ידוע כי לכל חודש ישנו צירוף שם הוי-ה המיוחד לו. השם המפורש נחלק לאותיות י' ו-ו' שהן אותיות זכריות המבטאות מילוי של אור ושפע, ואותיות ה' ו-ה' שהן אותיות נקביות שמייצגות את הכלי לקבלת השפע ומשום כך גם מייצגות את הגבלת השפע. סדר ההשתלשלות הנכון הוא קודם אור ואחר כך כלי, קודם השפעה ואחר כך קבלה. הסדר הזה מופיע רק בחודש ניסן ויוצא מהראשי תיבות של הפסוק, "ישמחו השמים, ותגל הארץ" (תהילים צ"ו י"א). הסדר הזה מצביע על שליטת מידת הרחמים בעולם.
לעומת זאת, בחודש תמוז הצירוף הוא בסדר הפוך של הוי-ה ויוצא מסופי התיבות של הפסוק, "זה, איננו שוה לי" (אסתר ה' י"ג). סדר שכזה מצביע על שליטת מידת הדין בעולם, הכלי קודם לאור, החיסרון קודם למילוי, זהו סדר של דין מוחלט.
בספר היצירה כתוב גם שלכל חודש, יש תכונה בנפש ואות מסוימת שמאפיינת אותו. תכונתו של חודש תמוז בנפש היא הראיה והאות שלו היא האות ח'. האות ח' מופיעה לראשונה בספר בראשית במילה חושך, ואכן, מבחינת החיצוניות, בתקופת בין המיצרים רואים בעיקר חושך. יוצא שעיקר העבודה בחודש הזה קשורה בראיה, להוציא את האור מהחושך, לראות שהקב"ה טוב ומיטיב גם אם המציאות לכאורה מראה אחרת.
תקופת בין המיצרים ממשיכה לתוך חודש אב. תכונתו של חודש אב בנפש היא השמיעה והאות שלו היא האות ט'. תכונת השמיעה היא היכולת של חיבור בין דברים, השמיעה מקושרת לספירת בינה. בינה היא אחת משלוש הספירות שנקראות ראש. זהו המקום שבו אין מסכים וגבולות, מקום שבו מתגלה האחדות. לרוב, השמיעה שלנו תלויה ברצון לשמוע. בקטנות, אנו יכולים להתנהג כמו ילד שכאשר אינו רוצה לשמוע, אוזניו כביכול נאטמות. בגדלות, אפשר כמובן לשדרג את הרצון ולהפעיל את השמיעה החיצונית והפנימית, לשמוע טוב.
צירוף שם הוי-ה של חודש אב הוא ק.ו.י.ק. היוצא מראשי התיבות של הפסוק, "הסכת ושמע, ישראל, היום" (דברים כ"ז ט'). חציו הראשון של החודש עד לט"ו באב, מהותו דין ולכן ה' קודם ל- ו', כלי קודם לאור. חציו השני מהותו רחמים ולכן י' קודם ל- ה', אור קודם לכלי. הצירוף מייצג את המעבר מהקטנות הקשה של בין המיצרים ותשעה באב לגדלות וההארה של ט"ו באב, בו אנו שבים לראות ולשמוע ממקום של אחדות.

הכלי לקבלת האור
כתוב בספר שמות, "ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם" (שמות כ"ה ח'). לכאורה יש כאן טעות דקדוקית, בעברית נכונה צריך לומר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו. על זה אומרים המפרשים, "ושכנתי בתוכם", הכוונה בתוך לבם, בתוך כל אחד מהם. כשעם ישראל בונים מקדש, הם בונים כלי שלם לקבלת האור האלוקי, מקום להשראת השכינה הקדושה שהיא האור של כלל נשמות ישראל.
במהלך מסעות בני ישראל במדבר כתוב תמיד, "ויחנו, וייסעו", ואילו לפני מתן תורה כתוב, "ויחן-שם ישראל" (שמות י"ט ב') בלשון יחיד. רש"י מפרש שם, "כאיש אחד בלב אחד". הכלי השלם הוא האחדות. כשעם ישראל באחדות אז אפשר לקבל תורה, האור יכול להתגלות.
מדי שנה ביום הכיפורים היה הכהן הגדול אומר את השם המפורש, בקול רם, בתוך קודש הקודשים. בדרך כלל אסור בתכלית להגות את השם המפורש מפני שזה גורם לכניסת אור גדול לכלים קטנים וגורם לשבירת הכלים. אולם בפעם היחידה הזאת בשנה, בזמן מסוים, במקום מסוים, וע"י אדם מסוים, נפתח חלון מיוחד שבו יכול האור לעבור בשלמות. לכן הכהן הגדול היה יכול להגות את השם המפורש בקול, והכלי הכללי של כלל ישראל היה יכול לקבל את האור בשלמות.
נאמר שברגע זה היו כל עם ישראל שעמדו צפופים בבית המקדש, משתחווים, ולכל אחד ואחד היה די מקום להשתחוות, "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה' ד'). מתוך אחדות רוחנית שלמה, הכלי התרחב וגדל מספיק כדי לקלוט לתוכו את האור בשלמות.

בסוד חותם ונחתם
תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל המציאות הגשמית בעולמנו היא השתקפות של מציאות רוחנית עליונה. המציאות הגשמית משתלשלת ממציאות רוחנית עליונה בדרך של חותם ונחתם. זאת אומרת, כפי שיש צורה בעליונים כך ישנה צורה בגשמיות שהיא העתק מוחלט של הצורה בעליונים, רק שהיא יורדת והופכת לגשמית יותר ויותר ממדרגה למדרגה. בתחילה היה אור אינסוף פשוט ממלא כל המציאות ולאחר הצמצום נבראו העולמות - עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כל אחד מהעולמות נחתם מהעולם העליון לו, והדרך שלנו ללמוד על העולמות העליונים היא להתבונן בעולמנו.
האדם נברא בצלם אלוקים ולכן הוא השתקפות גשמית של מציאות רוחנית שנקראת אדם, צלם של העולמות העליונים. בגוף האדם קיימים תרי"ג אברים שהם כנגד תרי"ג אברים רוחניים בנשמה ותרי"ג צינורות של שפע שמחברים את האברים הרוחניים לגשמיים, צינורות אלה הם תרי"ג המצוות שבאמצעותן יכול האור הרוחני של הנשמה לשרות בגוף הגשמי. מבנה בית המקדש גם הוא היה העתק גשמי מדויק של המבנה הרוחני של השכינה הקדושה, וכך אפילו במבנה גשמי יכול היה לשרות האור הרוחני של השכינה הקדושה.
מסופר על אפלטון שחי בתקופת חורבן בית ראשון ועבר ליד בית המקדש החרב. הוא ראה שם את ירמיהו הנביא מתאבל ובוכה ושאל אותו על מה הוא מתאבל כל כך, ענה לו ירמיהו, על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש. שאל אותו אפלטון בתמיהה, איך חכם כמוך בוכה על עצים ואבנים? השיב לו ירמיהו בשאלה - האם יש לך שאלות וחקירות בפילוסופיה שעדיין לא הצלחת לפתור? ענה אפלטון, ודאי, והעלה בפניו מספר בעיות בהן התלבט. מיד ענה לו ירמיהו תשובות מדויקות לכל הבעיות שהעלה. אפלטון נדהם ושאל אותו מאין שאב את החכמה הזאת. ענה לו ירמיהו - את החכמה הזאת והרבה מעבר שאבתי מהעצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עצים ואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוקים מופלאה.
אולם גוף גשמי תקין ומקדש מפואר אינם מספיקים. כדי שהאור האלוקי יתלבש בכלי, צריך גם מידות מתוקנות, מעשים נכונים, דיבור נכון - להשתמש בקבלת האור על מנת להשפיע אותו לאחרים. ההקבלה בין מבנה העולמות העליונים, מבנה האדם ומבנה בית המקדש, בדרך של חותם ונחתם, גורמת לכך שיש לכל אחד מאתנו אחריות עצומה ושלכל פעולה ומעשה של כל אדם יהודי ישנה השפעה על אחדות השכינה ולכן גם על קיומו של בית המקדש.

שורש התיקון
נאמר, שדור שבו לא נבנה בית המקדש, כאילו נחרב בו בית המקדש. אם אנחנו עושים השתדלות מצדנו ובונים מציאות רוחנית שבה יש כלי לאור, האור מיד יתלבש בכלי. אין עיכוב על האור מצד הבורא, כגודל הכלי כך כמות האור שתיכנס בו. לכן, כשנראה לנו שיש מסביב אויבים שמתנכלים לנו ומאיימים להשמיד אותנו, אנו צריכים להבין שזה נובע מתוכנו, מחוסר השלמות של הכלי שלנו. ללא אחדות, אהבת חינם ובנית כלי רוחני שלם, האור ימשיך לשכון מחוצה לנו ובית המקדש ימשיך להיחרב מדור לדור כשכמות האויבים והאיומים מסביבנו רק תגדל ח"ו. בנו תלוי הדבר! כולנו יחד ככלי אחד גדול וכל אחד מאיתנו, ככלי קטן, בתוך הכלי הכללי, יכול להביא את השכינה לשכון שוב בתוכנו.

חטא המרגלים
הזכרנו בהתחלה את חטא המרגלים. ידוע שברוחניות אין זמן ומקום, לכן כל מאורע שקורה, טבוע במציאות וחוזר על עצמו מדי שנה בזמן קבוע. שנה מלשון שונה, חוזר על עצמו, עם האפשרות לשנות ולתקן. השורש הוא המאורע שארע פעם אחת וממנו נגזרת המציאות שחוזרת מדי שנה בשנה ונותנת לנו את האפשרות לתקנה.
השורש הנגלה של תשעה באב טמון בחטא המרגלים, באותו יום בו חזרו המרגלים משליחותם והוציאו את דיבת הארץ רעה. באותו יום כל העם בכה על מר גורלו ורצה לחזור למצרים, חזרה אל צרות הנפש. כתוב, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", וכתוב בגמרא, "אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר הקב"ה, הם בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות" (סוטה ל"ה).
חטא המרגלים גרם לפגם שורשי ועמוק ביכולת של הכלי לקבל אור והפגם הזה הפך להיות חלק מהמציאות לדורות, ביום תשעה באב. במציאות של המדבר נגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה, במקום להיכנס מיד לארץ ישראל, ולאורך ארבעים שנות הנדודים, מדי שנה בשנה בערב תשעה באב, היו בני אותו דור חופרים קברים ונכנסים לישון בהם. בבוקר, מי שלא התעורר, כיסו אותו בחול וכך הוא נקבר והלך לעולמו. במשך ארבעים שנה הלכו לעולמם כל אותו דור שהיו שותפים לפגם הזה ורק אז נתאפשרה לעם ישראל הזדמנות חדשה לבניית כלי חדש ומתאים לכניסה לארץ ישראל.
מהדברים מסתמן כי כל הפורעניות של תשעה באב הן תולדות של הפגם שעשו המרגלים ואנשי אותו הדור. בקטנות שלהם, בצרות נפשם, גרמו להסתלקות האור מהכלי של יום תשעה באב.
השורש של חטא המרגלים גרם לתוצאה של יום, שאין בו אפשרות לתיקון, עד גמר התיקון. זהו היום היחידי בשנה שבו אסור ללמוד תורה, מכיוון שאי אפשר להעלות בו ניצוצות. לדור המדבר היתה אפשרות להיכנס מיידית למקום אור גדול, לארץ זבת חלב ודבש. אבל ההסתרה והצרות שהם כפו על המציאות, גרמה להם לראות את האור הגדול כחושך גדול. צריך להבין, שמול כל אחת משש מאות אלף הנשמות שיצאו מנשמת אדם הראשון לאחר שבירת הכלים, ישנה אות אחת בתורה. אם רק אות אחת בספר תורה נפגמת, כל הספר פסול. האור האלוקי אינו יכול לשכון בתוכנו אם כלל נשמות ישראל הן בפירוד. כך גם עלייתו הרוחנית של כל אדם נמדדת באחדות הרצונות שבתוכו, כשכל הכוחות והרצונות מופנים למטרה רוחנית ממוקדת, לאחדות ודבקות בקב"ה, האור יכול לשכון בתוכו ואז הוא נמצא בקדושה ולמעשה בנה בתוכו את בית המקדש הפנימי שלו. בית לשכינה הקדושה לשכון בתוכו.
אולם, כפי שאמרנו בהתחלה, השורש הרוחני לנפילת אותו הדור דוקא בתשעה באב הוא עמוק יותר מזה. חטא המרגלים קרה בתשעה באב מפני שיום זה היה מועד לפורענות עוד מבריאת העולם, מעצם טבעו הרוחני. זהו יום של חסרון גדול ולכן יום שיכול לגלות אור גדול, או ח"ו, לגרום לנפילה גדולה, כפי שקרה בחטא המרגלים.

היום של הנחש
על מנת להבין את טבעו הרוחני של יום תשעה באב, עלינו ראשית להתבונן בסדר המופתי אשר עליו מושתתת כל הבריאה. ישנם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, כנגדם יש שס"ה (365) מצוות 'לא תעשה' וכנגדן יש שס"ה גידים בגוף האדם. כשכל גיד בגוף שלנו הוא כנגד מצות 'לא תעשה' וכנגד יום בשנה. חכמי הסוד יודעים את כל הקשרים על פרטיהם. אנו יודעים בודאות רק על קשר אחד, החשוב מאוד לעניינו של תשעה באב.
בספר בראשית מתואר מאבק אימתני שנאבק יעקב אבינו במלאך מסתורי, "ויותר יעקב, לבדו; ויאבק איש עמו, עד עלות השחר" (בראשית ל"ב כ"ה). בהמשך כתוב, "וירא, כי לא יכל לו, ויגע, בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו" (שם). יעקב מנצח את המלאך והמלאך מברך אותו, אבל הפגיעה שפגע בו המלאך בכף ירכו נשארת ויעקב יוצא משם צולע. אז אומרת התורה, "על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה, אשר על-כף הירך, עד, היום הזה: כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה" (שם). נראה איך זה בדיוק קשור לעניינינו.
אומרים המפרשים, שאותו מלאך היה השר הרוחני של עשו, היצר הרע בעצמו. גם אמרו, שכל אבריו של יעקב, נלחמו במלאך אותו הלילה, חוץ מגיד אחד, גיד הנשה. ידוע מתורת הקבלה, שדומה מתחבר עם דומה. גיד הנשה הוא הגיד היחידי בגופנו ששייך ליצר הרע ולכן רק שם היה לאותו מלאך אחיזה. על כן אנו מצווים במצוה החמורה, שלא לאכול את גיד הנשה והוא אפילו אסור בהנאה כלשהי ואסור אפילו לתת אותו למאכל כלב. הכל כדי להרחיקנו, ממקום החיבור, לכח הרוחני שהוא מייצג.
כנגד גיד הנשה, עומד היום של תשעה באב בשנה. הוא נקרא גם היום של הנחש - יצר הרע. למדנו כבר שרע זה ראשי תיבות 'רצון עצמי', הכח המשחית של הרצון לקבל המקולקל, האגואיזם שעסוק רק בעצמו. מהכח הזה וכל מה שמייצג אותו אנו מצווים להתרחק כמו מאש. לכן גם כתוב בהלכה שכל מי שאוכל בתשעה באב כאילו אכל את גיד הנשה. היינו, שהכניס לתוכו את התמצית המרוכזת שרק מחזקת את כוחו של היצר הרע ומרחיקה אותנו עוד מהתכלית של חיי השפעה.
הענין הוא ש'נחש' בגימטרייה שווה 'משיח'. דוקא המקום של ההסתרה הכי גדולה, דוקא ביום של הנחש, יכול להיוולד משיח. כגודל הפרי, כך עובי הקליפה. כגודל ההסתרה, כך עוצמת האור הטמון בתוכה. אלה הם החוקים הרוחניים של הבריאה, בסוד, הקליפה קדמה לפרי.

החורבן
מסופר בגמרא (גיטין), על סעודה שערך אדם אחד מחשובי ירושלים בתקופת בית שני. הוא ביקש ממשרתו להזמין לסעודה את חברו הטוב, קמצא. המשרת הלך לחפש את קמצא ובטעות הזמין את בר-קמצא שהיה אויבו של בעל הסעודה. במהלך הסעודה ראה בעל הסעודה את בר קמצא יושב בין האורחים הנכבדים. הוא ניגש אליו ורצה לסלקו מהסעודה. אמר לו בר קמצא, אל תבייש אותי, אני אשלם עבור מה שאוכל ואשתה. אולם בעל השמחה התעקש לסלקו. בר קמצא המבויש ניסה שוב והציע לשלם את עלות הסעודה כולה, אך בעל הסעודה התעקש וגרש אותו משם. באירוע נכחו ראשי החכמים של ירושלים. כולם היו עדים לתקרית אבל אף אחד מהם לא עשה דבר בכדי לפשר בין השניים ולהציל את כבודו של בר-קמצא.
באותה תקופה עם ישראל כבר היה במציאות רוחנית קרובה לשבירה, אבל עדיין איכשהו הצליחו להכיל את האור האלוקי ששכן בבית המקדש. המאורע הזה, שבו הייתה שנאת חינם כל כך גדולה, בנוכחות חכמים שלא מחאו, היה למעשה הקש ששבר את המציאות הרוחנית השברירית של אותה תקופה. חכמי הדור אמורים להיות עיני הדור ולהיות במקום של גדלות ולהוביל את העם לכך, ומכיוון שגם אצלם הופיעה צרות ראיה, נשבר הכלי והסתלקה שכינה מעם ישראל.

פתח לשכינה
אולם השכינה לעולם לא מסתלקת לגמרי. יש תמיד חלק אלוק ממעל, שמחייה כל דבר שקיים בעולם. כך הכותל המערבי, השריד האחרון של בית המקדש, עומד על כנו לאורך כל שנות הגלות. למעשה, מהווה סדק לשכינה להמשיך ולהציץ בנו ולוודא שאנו מתקדמים בדרך הנכונה. נאמר בשיר השירים, "...הנה-זה עומד, אחר כתלנו--משגיח מן-החלנות, מציץ מן-החרכים" (שה"ש ב' ט'), זהו הכותל שלא הסתלקה ממנו שכינה מעולם.
אמרנו שעל פי ספרי הסוד, דווקא יום תשעה באב הוא שורש התיקון שלנו ובו ייוולד משיח צדקנו! ולמה? מכיוון שכגודל החושך, כך גודל ההשתוקקות, הכנת הכלי. לכן חשוב ביום תשעה באב להתחבר לחסרון ביהמ"ק ברמה הפנימית העמוקה ביותר, להשתוקק לאור ולבנות רצון אמיתי לקבלת האור ע"י אהבת חינם, שאותה מגדיר "בעל הסולם", כנתינה והשפעה, ללא קבלת שכר או טובת הנאה, אלא רק לשם שמיים. ע"י כך יהפוך הסדק לכלי שלם וגדול.

זכרון נצחי
נאמר בגמרא (ברכות ל"ב), שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אך שערי דמעה לא ננעלו. מסופר על נפוליון שהגיע במסעותיו לעיר אחת בדיוק בערב תשעה באב. בעוברו ליד בית כנסת גדול שמע קול בכי מר עולה מתוכו, הציץ פנימה וראה את כל המתפללים יושבים על הרצפה ממררים בבכי וקוראים קינות. הוא שאל את עוזריו, האם קרה איזה אסון ליהודים שככה הם בוכים והם ענו לו שהיהודים מתאבלים עכשיו על בית מקדשם שנחרב. שאל, מתי נחרב? ענו לו, לפני כ-2000 שנה. נפוליון מאוד התפעל מכך ואמר לפמלייתו, עם שככה בוכה על ביתו שנחרב לפני 2000 שנה, עתיד ביתו להיבנות מחדש.

נבואת העתיד
כתוב, שמי שמצטער בצער הציבור, שמח בשמחת הצבור, כי כך הוא מעורר רחמי שמיים ומביא אור ושמחה לעולם. כפי ששנאת חינם גרמה לחורבנו של בית המקדש, כך אהבת חינם תבנה את בית המקדש ותשעה באב ותקופת בין המיצרים יהפכו מתקופה של אבל למקור של שמחה גדולה.
מסופר בגמרא (מכות כ"ד), מעשה ברבי עקיבא וחכמים שעלו לאחר החורבן לירושלים, כשהגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים. התחילו החכמים לבכות ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו מדוע הוא צוחק, השיב להם, מדוע אתם בוכים? אמרו לו, מקום שנאמר בו, "והזר הקרב, יומת" (במדבר א' נ"א), עכשיו שועלים מהלכים בו, ולא נבכה? ענה להם שלכן הוא צוחק, שעכשיו שנתקיימה נבואתו של מיכה, "לכן, בגללכם, ציון, שדה תחרש..." (מיכה ג' י"ח), זוהי הוכחה גמורה שכל הנבואות עתידות להתגשם. כולל נבואתו של זכריה, "... עד ישבו זקנים וזקנות, ברחבות ירושלם... ורחבות העיר ימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחבתיה... כה אמר ה' צבקות, הנני מושיע את-עמי... והבאתי אתם, ושכנו בתוך ירושלם; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלהים--באמת, ובצדקה" (זכריה ח'). נבואתו של זכריה שרירה ותתקיים, לנו נותר רק לזרז את בואה במעשים הנכונים.
ביום תשעה באב הקרוב, מעבר לצום הכולל חמישה איסורים: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, ביאה, ונעילת הסנדל, מעבר לכל ההלכות של יום זה, רצוי שנקבל כולנו על עצמנו, להתבונן בעמקות, בפנימיות של היום הזה. שנעצור לרגע ממרוץ החיים המטורף ונתבונן באמת בחסרון הנורא, שאין לנו בית מקדש ושהשכינה בגלות. מתוך כך, תעלה שוועתנו ותפילתנו השמיימה וב"ה נזכה לגאולה מיידית ובנין הבית השלישי לנצח נצחים.

הכנה רוחנית לחג הסוכות

עין חיצונית תראה כמה קרשים ישנים שמעליהם עלים וענפים וכמה ילדים תולים קישוטים ולא תבין מה הוואו הגדול, אבל האמת היא שמאחורי הסוכה הזו עומדים כמה שיעורים חשובים מאין כמוהם לחיים שלנו..

לקחתם אוויר? מתחילים:

מחשבה - דיבור – מעשה: כמו בכל שינוי שאדם עושה בחייו, גם סדרת חגי תשרי מביאה לידי ביטוי את שלושת השלבים ההכרחיים. ראש השנה הוא חג שעיקרו מחשבה (ראש מלשון מחשבה ולא מלשון ראשית, כי הרי ניסן הוא ראשית השנה)– אחרי חשבון הנפש של חודש אלול מגיע הזמן לשאול – מה המטרה שלי לשנה הקרובה. גם כשבונים בית מתחילים קודם כל מתוכניות עבודה.

אח"כ מגיע שלב הדיבור – אדם מתחיל להוציא לאור את המחשבה הנכונה ע"י דיבורים נכונים, ואחרי שהחליט בראש השנה איך הוא רוצה שהשנה שלו תראה, הוא מבקש, ע"י תפילה, ועושה תיקון על הפה: מצד אחד לא אוכל ומצד שני רק מבקש סליחה ומתפלל. והנה, הגיע הזמן אחרי שתכננו וביקשנו – להתחיל ליישם – סוכות נקרא זמן המעשה. קבלת השפע בפועל מגיעה לאדם מעצם הישיבה בשמחה בסוכה לאורך שבעה ימים עד הרגע הגדול – שמחת תורה.

כל התהליך המכווץ הזה של חגי תשרי, שנמשך 21 ימים, כולו בשמחה, כמאמר הכתוב – "והיית אך שמח", אך גימטריה 21, נועד לעזור לאדם להשתנות באמת ולהתחיל מחדש בלי הקבעונות והגבולות שסגרו אותו בד' אמותיו.

צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי – הנה, כמו בכל שינוי שאדם עושה, לא ייתכן שימשך באותם הרגלים קבעוניים שצבר. החלטת לשנות – צא. ולכן, בסיס היציאה מהבית לשבעה ימים של אכילה, לימוד, שינה ומה לא בתוך סוכה היא היציאה מהשגרה הנוחה והמוכרת. כמו שאדם יחליט להפסיק לעשן אבל ימשיך להסתובב עם סיגריות בתיק וילך לאותם בתי קפה ופאבים שבילה בהם עד כה. לא, אומרת התורה, החלטת לשנות – צא.

אז למה דווקא לסוכה? חכמי הקבלה מגלים לנו שעצם המילה צא טומנת בחובה את סוד הסוכה. צא בגימטריה – 91 וגם סוכה היא 91. העניין הוא שלא רק שאני צריך לצאת אלא גם בשמחה. למה? כי אדם שמחליט על שפע חדש בראש השנה, מקבל אותו כבר בסוכות. מי שמחליט במחשבה על שינוי אבל לא שמח עם השינוי הזה – לא יקבל אותו. מחשבה אותיות בשמחה.

מנהגי החג על פי הקבלה – חכמת הקבלה לא מתייחסת לסוכות כאל חג חקלאי ותו לא אלא מראה לנו כמו בכל חג, שלא מדובר על הסטוריה או מצבת זיכרון למשהו שהיה פעם, אלא אותו כח רוחני חוזר בזמן הזה של החג ומלמדת אותו איך כל מנהג או מצווה בסוכות קשורות לתהליך הזה של השינוי המיוחל.

סוד הסכך מורכב משני חלקים:

1. ענני הכבוד
2. פסולת גורן ויקב. ביאור:

כתוב שהסוכה והסכך שמעליה מסמלים את שבעת ענני הכבוד שליוו את עם ישראל במדבר. מה הפירוש הפנימי? מסביר הרב יהודה אשלג שענן פירושו "כיסוי על השמש". מהי השמש? השמש היא מקור האור והשפע של האדם. אז למה צריך לעשות עליה כיסוי? כי כמו שבעולם שלנו אי אפשר להסתכל בצורה ישירה על השמש ולהנות מאורה אלא צריכים לכסות, מלמדת אותנו הקבלה שכך אנו צריכים לעבוד במהלך כל החיים – לעשות כיסוי, גבול על השפע. למה?

אנחנו הרי, כבני אדם, נבראנו ככלי קבלת תענוג. אנחנו רוצים לקבל כמה שיותר תענוג: וכאן ועכשיו ותמיד – מקסימום תענוג במינימום מאמץ. אם כך- מה הבעיה? יש שפע, יש כלי שרוצה את השפע, נשמע אידיאלי, לא? אז זהו, שלא – כל הקלקולים בחיים שלנו מתחילים מזה שאנחנו לא יודעים איך לקבל את השפע. לאכול זה תענוג, אבל יותר מדי זה סבל. כסף הוא תענוג אבל יכול לחרפן את האדם בקלות אם לא יעשה לו סייגים וכמו כן כל התענוגות שלנו. יותר מדי שפע הופך לפשע. ענג מתהפך לנגע. אז מה עושים? שמים סכך. הסכך הוא סוג של סינון, הגבלה, הגנה פנימית מפני הרצון שלי לקבל את האור בצורה ישירה. בשפת הקבלה, ההגבלה הזו נקראית מסך – מגיע אור ואני עושה עליו גבול בכדי לקבל אותו בצורה נכונה. העבודה הזו נקראת בכתבים הקדושים – צילא דמהימנותא – בעברית – צל האמונה. המסך הזה, שעושה צל על האור, לא בא לאדם באופן טבעי – זו עבודה רוחנית שמתחילה באמונה.

הסוד השני של הסכך הוא שעל פי הגמרא במסכת סוכה, הסכך אמור להיות מורכב מפסולת גורן ויקב., ז"א שאריות קש ושאריות של אשכולות וענבים. נשמע קצת לא הגיוני נכון? האמת היא שיש סוד גדול בהוראה הזו לקחת את המיץ של הזבל, של עבודת היום יום ולעלות אותה מעל לראשי בחג הסוכות. הסוד הוא במילה פסולת. ניתן להבין שהפסולת שאני מייצר מורכבת למעשה מהחטאים שלי, ההרגלים הגרועים שלי, הרגעים שפגעתי באחרים וכו' אבל זה לא רק זה.  לא רק האגואיזם שלי והעובדה שאיכפת לי רק מעצמי זה מה שפסול אלא גם מה שאני עצמי פוסל. מה אני פוסל?

אני פוסל דעות של אחרים, הסתכלות על החיים. אני פוסל את ההוא שנראה פחות דתי ממני או קצת מכוער או שמנמן, אני פוסל אפילו את עצמי בסיטואציות מסוימות.

נו, ומה לא בסדר בזה? אין בזה שום דבר לא בסדר חוץ מזה ש"הפוסל במומו פוסל", קרי, אדם קטן חי בגבולות של מותר ואסור, נכון ולא נכון, טוב ורע וכו', יש לו חוסר יכולת בסיסית לקבל את השונה ממנו ולכן כשהוא פוסל את האחר הוא בעצם מעיד בכך על קטנותו שלו. אדם גדול לעומת זאת מסוגל להכיל שונות וניגודים. העניין של סוכות הוא שמכיוון שאנחנו צריכים להיות בשמחה אסור לנו לייצר את הפסולת הזו – שמחה היא שמחה שלמה. אנחנו שמחים בכל מה שקיבלנו מלמעלה – שום דבר איננו מיותר. גם התכונות שנראות לי שליליות בעצמי ובאחרים הם למעשה טובות אני פשוט לא רואה את זה.

הסוד הנ"ל בא לידי ביטוי בעוד שניים ממנהגי החג – האושפיזין וארבעת המינים – אם הפסקתי בסוכות, למשך שבעה ימים לפסול את כל מי ששונה ממני – אני צריך להתקרב אליו, לא?

סוכות הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית - אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחד להיכנס ולהתארח אצלנו, לא במטרה לנקר עיניים על הסוכה המפוארת שלנו כי זו רק סוכה ולא במטרה לחנך אותו, אלא לסעוד ולהתחבר. מבחינתי – כל האנשים סביבי הם האושפיזין בכבודם ובעצמם.

גם השימוש בארבעת המינים: אתרוג, ערבה, לולב והדס (ר"ת אעל"ה) מעביר את אותו המסר בדיוק - כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של בן אדם. כדי לקיים את המצווה - כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד.

עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים – יש כאלה שדומים לי ויש שמאוד שונים, יש כאלה שלא היתי רוצה לפגוש ויש כאלה שאני חפץ ביקרם. יש שעוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש גם כאלו שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם. ובכל זאת על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום. למה? כי בסוכות מעלים את הפסולת מעל הראש.

איחולי "והיית סכך שמח" לכל בית ישראל...

 משה שרון

www.mo6.co.il

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה

יש כמה משפטים כבולים ששזורים לנו בדיבור עד כדי כך שאנחנו לא מבינים מה אנחנו אומרים, אחד מהם הוא המשפט המוכר: "כי האדם עץ השדה" שנאמר בספר דברים.
תגידו, במה בדיוק האדם דומה לעץ, במראה? בתכונות? בפירות?
כי אם היה כתוב "כי האדם לא דומה אפילו לעץ השדה" זה גם היה נכון. העץ לא בתנועה, אני כן בתנועה. העץ שולח שורשים אני ממש לא. העץ לא מדבר ואני כן.
התרגלנו להגיד את זה אבל המשפט הזה לא פשוט כמו שהאוזן שלנו מתייחסת אליו.

חג לעצים?
נבין זאת בהמשך בהרחבה אבל בואו נענה כבר עכשיו: האדם צריך להדמות לעץ השדה בשתי דרכים: חיבור והתפתחות פנימית.

חיבורים חיבורים
במקורות לא מופיע טו' בשבט כראש השנה לאילנות אלא כראש השנה לאילן. אילן אחד. אילן פירושו בשפת הקבלה - חיבור בין שמים וארץ. למעשה, כל מה שהאדם צריך לעשות במהלך חייו זה חיבורים . חיבורים בין שמים לארץ.
הדוגמא לחיבור שאנו עושים וגם הכי מתאימה לט"ו בשבט – האדם אוכל. עצם האכילה היא חיבור בין מדרגות (המדבר אוכל את הצומח והחי, החי את החי והצומח וכו').
ע"י אכילה אני לוקח משהו שנמצא מחוצה לי ולא שייך לי ומכניס אותו לתוכי. אם אתה מכניס גוף זר הגוף שלך מתנגד לו בד"כ, אז למה הוא לא מתנגד לאוכל? כי יש לו כלים פנימיים לעשות את החיבור הזה כשהאוכל הוא מזן שטוב לו, והחיבור הזה יוצר דבר חדש. החיבור זה מה שנותן לאדם את החיות שלו. כשהוא אוכל הוא מחבר ומקבל מזה חיות.
כתוב אפילו על הקב"ה בכבודו ובעצמו שמאז שסיים לברוא את העולם, הוא יושב בשמים ומזווג זיווגים. מה זאת אומרת? הוא עושה שידוכים? לא מדויק. הוא מחבר. זיווג פירושו חיבור.

איפה הראש שלך?
למעשה, כל עבודתו של האדם היא לחיות הלכה למעשה בתווך הזה שבין שמיים לארץ. מצד אחד, כמו עץ, הגוף שלו חייב להיות נטוע בקרקע, שורשיו עמוקים, וכמה שיותר - יותר טוב, ומן הצד השני, כמו עץ, הוא צריך לנסוק לשחקים.
הרב יהודה אשלג לא היה מקבל תלמידים שלא עבדו ולא היו נשואים, לא בגלל האיסור של לימוד הקבלה מעל גיל 40. אלא הוא היה אומר כך: הקב"ה רוצה לפתח אותך, לגדל את הענפים שלך, להעלות אותך מעלה מעלה אבל בשביל זה אתה צריך קרקע. כי אם אתה קופץ על קרקע בוצית, יוצא שאתה קופץ נמוך מאוד. בשביל לקפוץ גבוה אתה צריך קרקע יציבה. זה בדיוק סוד האילן. האדם צריך לחיות את העולם הזה בכל רמ"ח איבריו. האדם חייב להיות מחובר בטבורו לארץ. חייב. לא שכל רגע הוא יכול לרחף בכל מקום.

שמע ישראל
אחת הנקודות היותר משמעותית שבמהלכן עושה האדם חיבור בין שמים לארץ - "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" מה זאת אומרת?
יקוק זה שם ה' שמסמל את החלק הגבוה ביותר באלוקות. הגימטריא של שם ה' (יקוק) היא 26. החלק התחתון נקרא אלוקים או אדנות. למה? כי אלוקים מסמל את מידת הדין, חוקי העולם הזה "הטבע" בגימטריא = אלוקים, זה שם שמגלה לנו שריבוי הכוחות שמתגלים בטבע הם למעשה כוחותיו, אדני מהמילה דין. אדני בגימטריא 65.
שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד. פירושו ד' ואלוקים שנראים לך בעיניים שלך נפרדים - דע שהם אחד. בגימטריא - שם יקוק' ושם אדני יוצא ביחד 91 , גימטריא של אילן. אילן זה 91. למרות שבעולם שלנו נראה פירוד. האחדות הזאת בין שמים לארץ בין הענפים שקשורים למעלה לרוח ושורשים שקשורים לתחתון החיבור הזה נקרא עץ או אילן.
לסיכום הרעיון הראשון של האילן: האילן עושה חיבור בין שמים וארץ וזה מה שאדם צריך לעשות בכל רגע ורגע כשהוא מברך, אוכל, מתעורר או ישן, זה מה שצריך לעשות בכל רגע. חיבורים בין שמים וארץ.

ומה החלק השני?
מה שמסמל יותר מכל את דרגת הצומח - צמיחה קמילה, צמיחה קמילה, למעשה הוא גדל ע"י זה שהוא קמל. זה בדיוק מה שכתוב על סוכות - צא מדירת קבע ודור בדירת ארעי (גם צא בגימטריא 91 כמו אילן|), פירושו בקבלה, כמו "לך לך מארצך" - צא מהרצון שאותו אתה מכיר, למקום חדש שאני אראה לך, מה זה המקום הזה? מה זאת הארץ החדשה הזאת? הוא לא יודע. אך קודם צא. מה זה ה"צא" הזה? הצא הזה הוא סוד ההתפתחות.
סוד ההתפתחות
התורה לא משווה סתם "כי האדם עץ השדה". הרי לא רק שהאדם צריך לעשות חיבורים כמו האילן אלא הוא צריך גם כל הזמן להיות בתהליך של התפתחות, כל הזמן. הרבי מקוצק היה אומר לתמידיו "המתפלל היום רק משום שהתפלל אתמול - רשע טוב ממנו." זאת אומרת - יש פה איזה ציווי פנימי לאדם שלמרות הטבע שלו ששואף לחפש את המוכר והנוח, הוא צריך לעשות פעולה של התנגדות לטבע הפנימי שלו ולחפש דווקא איך השינוי יכול לעשות לו חיבורים. הקב"ה לא ציווה רק את אברהם ללכת, אלא את כולנו. אז לאן ללכת? לפסיכולוג? לרב? לאן?
לך לך, אומר לו הקב"ה, אל עצמך.

שדה של כוונות
לפי הקבלה, העולם שלנו לא מורכב מאנשים, עצים, בתים מכוניות או בעלי חיים אלא משדה של כוונות. שינוי המקום בשדה הוא תוצאה משינוי הכוונה והאדם הוא צריך לזוז בשדה הזה. כי התיקון שלו הוא בכל השדה. בד"כ מה שקורה זה ששמים את האדם במקום מסוים והוא נשאר שם ומתקבע, באותה תפיסה, באותה ראיה. תופס מקום בשדה.
לך לך פירושו שאסור לי לתפוס מקום. לתפוס מקום זה להפוך את המקום לממשי. האדם חושב שהמקום שלו זה הוא. זה לא נכון. אני זה כל השדה. המקום הזה זה לא אני . זה רק מקום בתוך האני. מקום בשפת הקבלה פירושו חסרון. אני חושב שבזמן שיש לי, בהשכלה שרכשתי, בכישורים שיש לי, בעבודה שמצאתי ובמדינה שאני גר, כל זה נקרא "המקום שלי". כרגע אני מרוויח 10,000 ₪ בחודש. זה המקום ששמו אותי כרגע, בשדה. אבל זה לא בהכרח המקום שלי. זה המקום הספציפי שאני עכשיו בשדה. יכול להיות שאני אהיה במקום אחר, ברגע אחר. יכול להיות שברגע אחד אדם יכול לרדת מנכסיו ולהרוויח 0 ₪ וברגע אחר האדם יכול להרוויח 200,000 ₪ בחודש. במי זה תלוי? מה הבעיה? שאני תופס מקום בשדה.
האילן למרות שהוא עומד ולא זז - הוא נמצא בשינוי מתמיד. האדם יכול לטוס במשך 10 שעות, לעבור 3/4 כדור הארץ ובפנים לא לעשות שינוי פנימי אחד. אדם יכול להצמיד רגלים בבית הכנסת בתפילה ולא לזוז, אבל בפנימיותו הוא יכול לעבור הרבה מצבים באמצע.
שינוי המקום מבחינה רוחנית נקרא שאני מתגלגל. מה שקראתי לו קודם "חיים עכשיו נחשב בעיניי מוות. כשאדם מטיל ספק במקומו ושואל: האם מה שאני יודע זה נכון או שהתרגלתי ואני כבר לא שואל שאלות?
דווקא כשאתה מטיל ספק במקום שלך אתה עץ השדה. אנשים שלא מרוצים מהחיים שלהם, שלא מצאו את עצמם הם אנשים שעושים עבודה, לא נחים לרגע, הם רק שואלים ונוברים ללא הפסקה. למה? כותב הרמח"ל במסילת ישרים שאם אדם לא יתבונן במצבו הוא ימצא את עצמו ממשיך במהלך הרגלו כעיוור באפילה עד שיפול לתהום, פול גז בניוטרל, חושב שהוא מתקדם ומרוויח ופועל אבל הכל נופל לקליפות ולא נשאר לו כלום, לא שמחה ולא שום דבר אחר. " לך לך מארצך" פירושו צא מהרצון שלך, צא ממה שאתה מכיר, צא ממולדתך, מבית אביך, מכל החינוך שקיבלת, מכל מה שאתה יודע, יכול להיות שתחזור לזה עוד הפעם בשלב הבא. כמו העץ. שקמל וצומח שוב, שממתפשט בשלכת ומתלבש באביב.
המציאות היא תמיד התפתחותית, לא תקועה במקום, ובאמצע, בהתפתחות, לא תמיד אנחנו מרוצים. כמו שכדי שזחל יהפוך לפרפר הוא חייב להיות גולם באמצע ככה כדי שילד יהפוך להיות מבוגר הוא חייב להיות גולם בגיל ההתבגרות. אין ברירה אחרת.
מי הוא נגד התפתחות? האגו, הוא מחפש את המוכר את הנוח, אל תזיז אותי מהמקומות שלי. אם יש משהו שמסמל יותר מכל את החיבור הזה של האדם שנקרא כי האדם עץ השדה זה שבכל רגע הוא עושה חיבורים ממקום אחר בשדה. זו אותה אישה שהוא נשוי לה, אבל כל רגע ממקום חדש.

איך עושים את זה פרקטית?
מה שעוזר לאדם לעשות את זה: נתינה לאחרים או שירות של הזולת. אני עובר הרבה תהליכים עם עצמי כשאני עובד בעבודתי כמאמן ואני שומע את התהליכים שהם עוברים ואני שם את עצמי באותה נקודה ומנסה באמת לעזור להם. מה שעוזר לי להצליח לעזור להם שכאני שם מתערבב עם הזולת שלא חי חיים כמוני. והחיים שלו יכולים להיות רחוקים מהחיים שלי.
עדין, בזה שאתה מצליח להתערבב איתו הוא נותן לך כלים ממקום אחר, מאזור אחר, שאח"כ בגלגול הבא שלך אתה כבר לא תצטרך לעבור שם בכלל. קנית את הכלים האלה. זה מביא אותך למקום מבפנים.
האם זה לא מסוכן להתערבב עם כל אחד?
אני אומר שהקב"ה מזמן לנו בכל רגע הזדמנויות לחיבורים שלא קל לנו איתם - עכשיו דע את העבודה שלך, דע שגם פה יש לך עבודה של חיבור. אם הקב"ה זימן לך את המקום הזה אל תבהל, כי מתוך זה יוולד חיבור חדש.

לסיכום:
דוד המלך כותב בתהלים: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. אם מקיימים את 2 התנאים האלה של חיבור והתחדשות התוצאה היא פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול. כי ממה העלה נובל? ממה האדם נובל? עלה נובל כשהוא לא מחובר לקרקע ולשמש וכשאין לו מים חדשים. הוא מתייבש כי אין משהו שמחייה אותו.
ומה מחייה אותי ? חיבור והתחדשות. זה סוד האילן מתחבר, מתחדש.

חג טו' בשבט שמח, מלא בחיבור והתחדשות.

האזנה לשיעור לכבוד טו בשבט לחצו : כי האדם עץ השדה | סודות ההשוואה בין אדם לאילן | שיעור להאזנה