חתונה. רגע השיא. חודשים ארוכים של הכנה. שמלה, אולם, רב מזמר, הזמנות, תקליטן, שיר שבירת הכוס, שיר הסלואו, צלם, מאפרת, צילום בשקיעה, בגדים, נעליים, הקצאה של מאה אורחים לצד של הכלה ועוד מאה ושמונים לצד של החתן וטבעת. כזו ששווה פרוטה.
האם מישהו עצר פעם לשאול לשם מה? מה משמעות היום הזה? מדוע אנו מזמינים את אוהבינו לחגוג איתנו? מה משמעות הטקס?


"דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש"י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש וה' באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש"


כשנכנסים לעומק, וקוראים בכתבי המקובלים לאורך ההסטוריה של העם היהודי, מגלים עד כמה הרגע הזה, רגע הזיווג בין החתן לכלה, הוא רגע קריטי ויכול להשפיע על עתיד הזוג לחיוב או לשלילה.
מבחינה חיצונית לא רואים זאת כמובן ואפילו שואלים מה ההבדל בין הלילה שלפני ללילה שאחרי אבל מבחינה רוחנית, רגע החופה מתואר כ'ניתוח' המחבר בין הנשמות, המנתח הוא הרב כמובן שתופר את שני החלקים בעדינות והאיחוד הזה יהווה את הקשר הרוחני בין הגבר לאישה.


מכאן אנו יכולים ללמוד את העיקרון החשוב הראשון:
עיקרון מספר 1: חשיבות כוונות הקהל
בספר הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי מלמד אותנו על חשיבות הכוונה שמאחורי המעשה וטוען כי למחשבה יש כח עצום, מכונן, מחשבה יוצרת מציאות. ולכן, בטקס החופה, יש רק דבר אחד חשוב באמת: לא באיזה ניגון ישיר הרב ולא באיזה צבע יבחר החתן לחליפתו. הדבר החשוב ביותר בחופה הוא הקהל וכוונותיו. בדיוק כמו שבזמן ניתוח לב פתוח, מחכים קרוביו של המנותח מחוץ לחדר הניתוח ומתפללים לשלומו, כך גם כאן, להבדיל, נדרש הקהל לעטוף את בני הזוג באהבה ובכוונות טובות "מעומקא דליבא", בדיוק לשם כך הוזמנו הקרובים! לא בכדי לאכול בבופה או כדי לממן את ההוצאות המנופחות!
עד כדי כך העניין משמעותי שפסקי הלכה קובעים שאדם המגיע כאורח או כבן משפחה לחופה חייב לשמוח בשמחת הזוג, כי אם לאו יוצא שהוא פוגם (צרות עין, קנאה וכו') ומשפיע ע"י מחשבותיו על הזיווג.
אבל רק רגע, ודאי מוחכם קודח עכשיו, הקהל לא יודע את זה בכלל, הרי בזמן החופה הם מדברים בטלפון, מנשנשים או מעשנים ומדברים בצד על כדורגל, אז מה, הם משפיעים לי על הזוגיות? התשובה היא כן ומישהו צריך להגיד להם את זה, הרב הרי לא מסביר אלא ישר ניגש לניתוח. יופי, אז רצוי להסביר ולבקש מהקהל, כמה דקות לפני החופה, להסתדר במעגלים לפי קירבה סביב החופה רגע לפני כניסת הזוג ולאהוב. לאהוב באמת רק לעשר דקות תמימות. תאמינו או לא, זו תהיה המתנה האמיתית שלהם והם גם יזכרו את זה. תבדקו ותראו. כל הזוגות מנסים להיות כל כך מיוחדים ויצירתיים ולעשות חתונה שכולם יזכרו, שכל החתונות נראות אותו הדבר.


עיקרון מס' 2: מחשבות החתן והכלה
באחד מטיוליי בעולם, הגעתי למטפל שיאצו הודי, שרגע לפני הטיפול ביקש ממני להיות איתו בכל מהלך. לא להרדם! הוא צרח עליי, לא לנדוד במחשבה, פשוט תהיה איתי. תלווה אתי במעברים בין איבר לאיבר, אני צריך את עזרתך. בהתחלה חשבתי שהוא עישן משהו, הרי עשו לי כבר מאות טיפולי שיאצו ומעולם לא ביקשו ממני כך להתרכז. מה, באתי לעבוד? אז שישלם לי...
אחרי שבוע נפל לי האסימון שזה בעצם היה הטיפול הטוב ביותר שעברתי, בין השאר בגלל העובדה שהייתי שותף פעיל במחשבה.
ולענייננו, לחתן ולכלה אסור בתכלית האיסור לחשוב על שום דבר אחר בהלך החופה. הם חייבים, כמו במדיטציה, לזרוק את כל המחשבות על איך הם נראים או מצטלמים, על מזג האוויר או אריכות הטקס. הם חייבים להיות מנותקים מהבלי העולם הזה ולהתרכז במה שכרגע מבצעים על נשמותיהם.
שמישהו אחר ידאג לכל העניינים הטכניים של החתונה - בני הזוג נמצאים כרגע עם השכינה שבאה לתת את ברכתה.


עיקרון מס' 3: טקס החופה היהודי
כן, אני יודע שאיזה סלבריטי שמחתן אותנו בטקס אלטרנטיבי שבו גם הכלה יכולה לקדש את החתן הוא הרבה יותר מעניין, שיוויוני ומודרני. וכן, גם אני שאלתי את עצמי למה הרבנים האלה צריכים תמיד להשחיל איזה משפט כפייתי דווקא בחתונה שלי ומה הקשר עכשיו לחורבנה של ירושלים אם בחרתי להתחתן בגן אירועים בפתח תקווה.
התשובה קצת מעצבנת אבל אני חייב לומר: העובדה שאין לנו מושג מה מסמלים סימני ההיכר של החופה איננה כלל ועיקר עילה לוויתור עליהם, אלא סיבה נהדרת ללמוד. פשוט לשבת וללמוד במקום לבזבז זמן על עוד אתר מתחתנים.
ולא, אין קשר לעובדת היותי חילוני או דתי, או מה הקשר שלי לאלוהים. אדם צריך להבין למה אנשים גדולים וחשובים, תיקנו דווקא את המנהגים הנ"ל ולא אחרים.

לסיכום:
רובנו משקיעים אנרגיה, כספים ובריאות בכל כך הרבה דברים לפני החתונה, ודוחקים לקרן זווית את גולת הכותרת, עילת העילות, הסיבה לכל הערב הזה. אם נתמזל מזלכם ונחשפתם לחשיבות הדבר, אל תתנו לנושא לחלוף כלא היה, הכניסו את כח האהבה פנימה אל תוך החיים הזוגיים שלכם שמתחילים עכשיו.


--------------------------------------------------------------------------------

אימון והכנה זוגית לחופה: רגע לפני היום הגדול, כשהכל מלחיץ מסביב, לוקחים נשימה עמוקה ומתבוננים פנימה, כיחידים וכזוג. נפגשים להעצים חלומות משותפים. מתחברים רגשית ורוחנית, וברגע השיא בטקס טרום חופה, מחברים את האורחים בכוונה משותפת להצלחת הזיווג.

"בארץ ישראל כאשר אדם נושא אישה שואלים אותו כך: מצא? כמו שכתוב מצא אשה מצא טוב, או מוצא? שנאמר מוצא אני מר ממות את האשה" מסכת יבמות סג'

יום החתונה, הכנות, התרגשות, כמיהה, סידורים אחרונים בשמלה ובשיער, זר והרבה תפילה שהערב הזה יזכר ולא רק ב DVD ובעיקר תקווה גדולה שזוהי רק יריית הפתיחה לחיים זוגיים פוריים, מחזקים ואינטימיים, לפחות כמו שהיתה עד עכשיו החברות.
אם כך, לא ברור בכלל מדוע אומרת לנו הגמרא ללכת לחתן ולשאול אותו שאלה כזו חצופה - מצא או מוצא? למי שטרם ירד לעומק החוצפה - האם זכית ב-"מצא אישה מצא טוב" (משלי) או אולי כדברי שלמה המלך בספר אחר שלו, קהלת, הגרלת דווקא משהו לא טוב ו"מוצא אני מר ממוות את האישה"?
מילא, לשאול את השאלה אחרי 20 שנה, אבל ביום החתונה?????
ובכן, כלל חשוב ביהדות מלמד אותנו שלתורה יש 4 דרכי פירוש והתייחסות הנקראים: פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) ושבכדי להבין כל טקסט או מצווה ביהדות עלינו לחפור עמוק, מעבר לדרגת הפשט כדי לגלות את הרבדים האינסופיים הגלומים בתוכה, כמו שרמזו לנו חז"ל בפסוק מתוך מסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה".

אין מציאות
בכדי להבין את עומקה של שאלת המציאה ברצוני לצטט את כוהן הניהול המודרני, פיטר דרוקר, שאמר ש"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו". בקריאה ראשונה באמת משפט יפה, אך כשחושבים עליו לעומק - נופל לו האסימון אט אט, ואנו נשארים עם תיק כבד של אחריות על חיינו, עתידנו ורגשותינו. ומה לגבי הזוגיות?
בעבר הלא רחוק, פילוסופים ופיזיקאים כאחד (קנט, ניוטון, ועוד) חילקו את העולם לשני חלקים:
א. הדבר כשלעצמו
ב. המתבונן
קרי, מחוצה לי ישנה מציאות אובייקטיבית שעומדת בפני עצמה ואני, כסובייקט, לעולם לא אדע, מה מתרחש בה. היא חיצונית לי.
מים רבים זרמו בנהר הפילוסופיה והמדע מאז, והיום שואלים כך: האם המתבונן, במבטו, משפיע על המציאות? האם יש בכוחה של המחשבה לברוא מציאות?

היום אנו יודעים שהגישה הישנה הרסנית. למה? כי כל זמן שאחשוב שיש משהו אובייקטיבי שמתנהל מחוצה לי - אבחר להישאר קורבן של המציאות. אחשוב שחיי נראים כמו שהם נראים ולי אין שליטה עליהם, זהו "הדבר כשלעצמו", ואיך אוכל לשנותו? אשתי הרי היא האשמה היחידה בהכל. השינוי בחשיבה מתחיל בהבנה שאין מחוצה לנו דבר מלבד מה שבראנו.

אז מה בסופו של דבר, מצא או מוצא?
נדמה לי שהתשובה הפנימית, על דרך הסוד, היא - הבעל מחליט! אין דבר כזה מציאות, כל אחד הרי רואה באותה "מציאות" לכאורה אובייקטיבית, את הריפלקציה של התבניות והתפיסות שלו ולכן, אומר לנו שלמה המלך, שהבין כידוע, הרבה יותר ממני בענייני נשים, שזה בכלל לא משנה מי זו אשתך - היחס שלך אליה הוא זה ההופך אותה מאבן מציקה ומיותרת ליהלום יקר ומשמעותי.
דוגמא: האם הנסיונות ההדדיים של בני הזוג לשנות אחד את השני מצליחות? בדרך כלל לא, נכון? בדרך כלל אני אומר לעצמי שאני מעיר לאשתי בלי סוף כדי לעזור לה. בפועל מתברר שזה רק מרחיק בינינו. אני רואה בה את השלילי שבה, לפעמים אפילו החיובי נעלם ואני נשאר רק עם העין שרואה שחורות. זאת אומרת במקום למצוא את הטוב (ויש טוב. הרבה) אנחנו בשלב מסויים בוחרים להסתכל על הרע עד כדי כך שלא רואים שום דבר אחר. לא יעבור זמן רב עד שתשאל השאלה הפנימית הנ"ל - איך אני יכול לאהוב אישה כזו?
מסקנה מהדוגמא: תמצא בה טוב, תפנה את תשומת לבה אל הטוב שבה ותקבל טוב "מצא אישה מצא טוב", אבל אם תראה בה את הרע - זה מה שיהיה "מר ממות"

סיכום
אז מי זו אשתך? היום היא כיפית, מעניינת, מרגשת, ומה מחר? אחרי הלידות וכובד החיים? ומי זה בעלך? היום הוא מחזר ומשקיע, ומה מחר?
נותן לנו החכם באדם, דווקא ביום חתונתנו טיפ לחיים, טיפ שגורם חיים. גן עדן או גיהנום - תראה בבן הזוג טוב - יתגלה הטוב שבו - תראה רע ומר - יתגלו הצדדים המרים ממוות. הכוח בידיים שלך!


בהצלחה!

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה ומאמן אישי וזוגי

אחת מהשאלות שמטרידות כמעט כל גבר או אישה העומדים לפני חתונה - איך אדע שזה זה? איך אני יודע שהיא באמת החצי השני שלי ושאיתה אני רוצה לחיות את חמישים השנים הקרובות? חוסר הודאות הוא הגורם לרבים כל כך להתלבט ולעכב את ההחלטה. משום מה, אנו רואים תופעה זו בולטת ומשמעותית בעיקר אצל גברים. מאמר זה בא לעזור להכריע בשאלה הגורלית. המאמר כתוב בזכר אך הוא רלוונטי כמובן, גם לבנות המין היפה.
הטענה של חכמת הקבלה היהודית היא - גבר ואישה אינם בוחרים האחד את השני, הזיווג נעשה כבר מרגע ירידת נשמתם לעולם, עכשיו זה רק עניין של זמן עד שהזיווג יתרחש בפועל. הסיבה לכך היא שלכל נשמה יש תיקון מסויים שאותו היא באה להשלים בעולם, על פי בעלי הקבלה - להפוך טבעה מלקבל על מנת לקבל (אגואיזם), ללהשפיע על מנת להשפיע (אלטרואיזם), על פי בעלי המוסר - לתקן את מידותיה. מכיוון שאדם לא נשוי נקרא בקבלה 'פלג גופא' פירוש - חצי גוף (היא הרי - צלע מבשרו), הוא חייב לתקן את הקלקול על ידי חיבור עם בן המין השני, ההופכי ממנו.
אפשר אפילו לומר, שעבור רוב הנשמות (יש נשמות עם תיקון מיוחד, אחר), התיקון האמיתי מתחיל רק לאחר שהאדם מתחתן ומתחיל לעבוד עם החלק המשלים שלו.
בספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת 'לך לך', שואל רבי שמעון בר יוחאי מדוע כתוב 'קשים זיווגים לפני הקב"ה' - הרי אם הוא זה המזווג את הנשמות, וודאי מכיר אותן ומה כל אחת צריכה, מדוע אם כך קשה לו לזווג זיווגים?


התשובה למעשה מתחלקת ל-2 חלקים :


א. אדם מקבל את בן / בת זוגו לפי מצבו בעולם - האם הוא בתהליך של תיקון או עדיין רחוק? האם הוא כבר הבין את התובנות שבשבילן ירד לעולם? האם הוא מממש את עצמו או עדיין לא? לפי זה, יכול להיות שיזווגו לו בינתיים מישהי אחרת שתעזור לו לעשות את התיקון ולהיות ראוי לבת זוגו האמיתית. ולכן "קשים זיווגים לפני הקב"ה" כי לפעמים הוא צריך לזווג לאדם, בגלל מעשיו השליליים, בת זוג של מישהו אחר, שתהיה אליו "מרשעת" עד שיתעורר ויבין.


ב. אחד מתלמידי הרב מרדכי שיינברגר שאל באחד משיעוריו - אני בן אדם טוב, מקיים מצוות, למה אשתי כזו מפלצת? אולי הייתי צריך להתחתן עם מישהי אחרת? ענה לו הרב על דרך דוגמא - איך מתנהגת אימא לילד שמתחיל לאכול אוכל רגיל? באותה מידה שהיא דואגת לתת לו מאכלים מסויימים ולא אחרים, מועכת, מרסקת ומאכילה בכמות מדוייקת עבורו - כך הקב"ה שלח לך, באותה מידת דיוק - את אשתך, תחושתך מושפעת מחוסר יכותך לקבל את האמת וחוסר רצונך לראות את התיקון ולהשתנות. ביום שתבין את זה ותתייחס לכל מה שהיא עושה כתיקון שנשלח אליך - אז תבין עד כמה בחרו אותה מבין מיליארדי נשים במיוחד עבורך.


המסקנה הנובעת היא פשוטה - גבר ואישה הם חלקים הופכיים, ובכדי להשלים האחד את השניה - הם צריכים לתקן את האגו שלהם או את מידותיהם: כעס, גאווה, תאווה, קנאה ועוד. כל העבודה הרוחנית של האדם נמצאת דווקא בבית, בין כותלי ביתו, ורק לאחר מכן ביחסו לשאר העולם. ולכן, מרגע שסיים האדם להתלבט ובחר - מרגע זה בת זוגו היא היא התיקון שלו.
האם תיתכן טעות? הרי גירושין הם מותרים? התשובה תעצבן את הקוראים אך לא תיתכן טעות. אם הקב"ה זיווג ודאג שמבין כל כך הרבה גברים ונשים תיפגשו דווקא האחד עם השני ותתאהבו - סימן שיש ביניכם עבודה כל שהיא. אין מקריות בעולם על פי היהדות. אם הגענו לידי גירושין, זה נובע - או מכך שאנחנו לא עושים את התיקון כמו שצריך או, וזה גם ייתכן - שסיימנו את התיקון ועכשיו אנחנו ראויים לקבל את בת הזוג האמיתית.



אם כך, לסיכום דברינו, מסתבר שהשאלה ששאלנו בהתחלה - "איך אדע שזה אכן הזיווג שלי?" בכלל לא רלוונטית ונובעת מהאגו ששואל - האם היא מספיק טובה עבורי? במקום לשאול האם אני מספיק טוב עבורה.
למה לא רלוונטית? כי האדם אף פעם לא יגיע לידי תשובה מספקת בעניין. אין בכוחו להגיע. אלא, ייטיב עם עצמו אם יבין שהגיע לעולם כדי לעשות עבודה, בכל רגע ורגע, עם כל אדם ואדם סביבו ושהזוגיות שלו עם פלונית נועדה לעזור לו בדיוק בתיקון שלו ולכן גם הזוגיות היא עבודה (טוב לא צומח בה מעצמו, אם לא זורעים ומשקים ומטפחים) ולכן, יפסיק להתלבט, יכניס עצמו למוסד הנישואין ויתחיל לעבוד.

זוגיות על פי הקבלה – רצון לשלמות רוחנית

ביחד או לבד

כשאנו מוצאות את הבן זוג שייעד לנו הבורא אנו מרגישות נחת, מרגישות שלמות יותר ומוכנות להתקדם הלאה מהחיים כנשים בודדות ולהתאחד עם בן הזוג. התחושות הללו נובעות מכך שבעצם מציאת בן הזוג והכניסה לחיים זוגיים איתו, אנחנו מתקדמות שלב אחד אל עבר התיקון שלנו ומאותו רגע התהליך רק מאיץ ומאפשר לנו למצות את הפוטנציאל הנשי שלנו.

נשים רבות מרגישות מסופקות גם ללא בן זוג, מרגישות שהן ממוקדות במטרות שלהן ויכולות לממש את שאיפותיהן בלי עזרתו של אחר, רק בגלל שהן סומכות על עצמן. הקבלה לא מפחיתה בערך של היכולות שלנו לעשות עבור עצמנו, והתפיסה שאנחנו רק מרגישות שלמות אמיתית עם בן זוג אינה נובעת מראייה שוביניסטית אלא מהסתכלות עמוקה יותר על המטרות שלנו בחיינו, לא המטרות הגשמיות אלא הרוחניות.

זיווג רוחני

מבחינה רוחנית הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו אינה שלמה, במציאות הרוחנית הראשונה היינו כולנו שלמים, מכילים בתוכנו חלק גברי ונשי ולא מרגישים כל חוסר בזכות היותנו דבוקים לאור האינסוף וניזונים מהנתינה של הבורא. אולם, משירדנו לעולם הגשמי התפצלו נשמותינו, החלק הגברי נכנס לגוף של גבר והחלק הנשי נכנס לגוף של אישה.

הנפש שלנו, הנשמה שלנו, שהתפצלה, לא שוכחת לעולם את השלמות שהייתה נחלתה בעבר ודוחפת כל אחד מאיתנו לחפש את החצי השני שלו כדי להתאחד בעולם הגשמי ולהתחיל לעבוד על תיקון אישי, כדי להתאחד שוב בעולמות הרוחניים ולחזור לתחושת הסיפוק האינסופית שממנה התחלנו.

מטרת הזוגיות

אם כן, החיבור שאנו חשות בזוגיות הוא באמת עמוק כמו שאנחנו חושבות וקשה לתפוס עד כמה הוא משמעותי עד שלא מתחילים לעבוד על הזוגיות ומגיעים לרמות מודעות, אהבה ואושר שלא ידענו כמותן לפני כן.

יש משהו משחרר בידיעה שאנחנו לא לבד בעולם, שיש לנו משלים, אדם אחר שמחפש אותנו וכשנמצא זה או זו, גם אם לא היינו אנשים רוחניים לפני כן, לא נוכל להתעלם מהתחושה שזה פשוט הבנאדם הנכון, הבנאדם שאנו מרגישות כאילו הכרנו מאז ומעולם ואנחנו חייבות לשזור את חיינו בחייו.

הרצון הפנימי להיות עם בן הזוג, החיבור העוצמתי והאהבה, הם שידחפו אותנו לנסות להיות טובות יותר ולצמוח בתוך הזוגיות, יחד עם בן הזוג ולתקן את עצמנו. התיקון שלנו מתבסס על ההבנה שכדי ליהנות מחיי שפע רוחניים עלינו להיות מסוגלות להכיל שפע שכזה ואנחנו כנשים צריכות ללמוד כיצד לקבל מבן הזוג שלנו.

לכאורה לקבל נשמע פשוט, אבל הדרך אינה פשוטה ומושתתת על כך שנלמד תחילה לתת, נפטר מצרכים אגואיסטים ונהיה טהורות בדרכנו ומחשבתנו, מוכנות רק לקבל כדי לתת לאחר. מהאלטרואיזם נוכל לצמוח כנשים ולהשפיע על בני הזוג לעשות זאת גם, נתעלה רוחנית ונשלים בזאת את משימתנו עלי אדמות.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

מצאו אותי בגוגל

מרכז קבלה לנשים , אימון ופיתוח אישי , ברוח היהדות והקבלה , כוחות הנפש באשה שבך , מודל עץ החיים , אימון יהודי לנשים , טיפול וייעוץ זוגי , בואי כלה , ערבי כלה , ענת יהל סימן טוב

ההבדל בין גבר לאישה

ענת יהל סימן טוב | מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

סבלנות וענווה: המפתח לאהבה

אהבה ביהדות

הקבלה מגדירה אהבה בתור אחדות. חיים משותפים של בני זוג, שתי נשמות שהתחברו בעולם הגשמי ומטרתן להשכין שכינה בעולם – לחיות בנחת וסיפוק ולהגיע ביחד להתעלות רוחנית ולרמת חיבור מושלמת.

אהבה היא בעצם חיבור רוחני שרק הולך ומעמיק עוד יותר ככל שהחיים הזוגיים ממשיכים וזה דרך עבודה מתמדת על ההיכרות עם בן הזוג ושמירה על יציבות הזוגיות.

החיבור הרוחני שהנו האהבה יכול להתקיים רק אם שני בני הזוג ילמדו לחיות אחד בשביל השנייה – לשים את הצורך במילוי רצונותיהם במקום השני ואת הצורך למלא את רצונות בן הזוג במקום הראשון, מתוך הבנה שחוסר אנוכיות מחזקת את יסודות הזוגיות ויוצרת קרקע פורייה לצמיחה כזוג.

איך לשמור על האהבה לאורך זמן?

במהלך החיים הזוגיים אנו מוצאות את עצמנו לא פעם רבות עם בן הזוג, מחליפות עמו האשמות ומוציאות עליו כעסים, דבר שיוצר את הפחד מכך שהזוגיות תתפורר לה ושעוד כמה ריבים כאלו והאהבה תיעלם.

החדשות הטובות הן שאם בוחרים להשקיע בקשר, אפשר לשמור על האהבה אבל יש שני שינויים שאנו (וגם בן הזוג כמובן) חייבות לעשות בעצמנו כדי לוודא שהקשר יחזיק מעמד ויפרח – שני מפתחות לאהבה והם סבלנות וענווה.

• סבלנות

סבלנות מבטאת את היכולת שלנו להתאפק ולא לדרוש ולהביע חוסר שביעות רצון. כוחן של המילים גדול הוא ולדעת מתי לשתוק ולא לפגוע, משמעותי כל כך ביצירת הבסיס האיתן להמשך קיומה של האהבה.

עליכן להבין, ודרך פועלכם, ללמד גם את בן הזוג, שאתם שונים זה מזו – אתם בנויים אחרת, חושבים אחרת ופועלים אחרת ולכן כל אחד מכם רואה היכן השני לא מתוקן, מה הם הפגמים בו, אך במקום להעיר על הפגמים הללו ולנהוג בחוסר סבלנות כלפיהם, תנהגו כלפי בן הזוג כפי שהייתן רוצות שינהג כלפיכן ומכך תשפיעו עליו לתקן את עצמו באופן חיובי, ולא על דרך השלילה – דרך ריבים וכעסים.

• ענווה

כעס פוגם בנשמה, הוא יכול להפוך כל אחד ואחת מאיתנו למפלצת פוגענית שרק דורשת ודורשת ודורסת כל מי שעומד בדרכה. הדרך להיפטר מהכעס הוא להתרגל לחשוב שאף אחד בעולם לא חייב לנו דבר, גם לא בן הזוג. המחשבה שמגיע לנו נובעת מאגו גרידא, והיפטרות מהמחשבה הזו מאפשרת לנו לנהוג בענווה ובעת אי הסכמה עם בן הזוג, במקום להאשים, אנו מסוגלות להסתכל על עצמנו ועל מה שאנו יכולות לשנות בנו כדי לשפר לתקן את המצב.

בפעם הבאה שאתן מוצאות עצמכן בריב עם בן הזוג על כך שהוא לא הראה לכן אהבה, לא שטף כלים, לא התייחס לדבריכן ברצינות או כל דבר אחר, זכרו שכדי לשמור על האהבה חיה חייבים ללמוד כיצד להניח בצד כעסים ודרישות, ולהתמקד בדברים החיוביים בבן הזוג. היחס החיובי יגרור ממנו יחס חיובי ויביא לידי כך שהשכינה תשרור ביניכם.

מאת ענת יהל סימן טוב

מרכז בלב שלם – מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה

ענת יהל סימן טוב | מרכז קבלה לנשים אימון ופיתוח אישי ברוח היהדות והקבלה | סבלנות וענווה המפתח לאהבה

 שירי היא בחורה בת 38, יפת תואר, ויש לה עוד כמה תארים. את הרגע הקשה ביותר בחייה היא לא שוכחת. זה קרה לפני 6 שנים. האיש שהיה אמור להיות עכשיו אב ילדיה, לחבוק אותה בלילות ולהתעורר לצידה בימים, מתעורר עכשיו עם מישהי אחרת. שתי טיפות דמעה שירי. והרגע הזה, נצרב בה ומנהל אותה בכל רגע ורגע. היא הולכת לישון איתו, עם אוהד, ומתעוררת איתו ושותה אותו בקפה.
פעם אחת היא ראתה אותו בפייסבוק, מחזיק את התינוק שלהם, ורק דמיינה איך הוא היה נראה בתצריף שלו ושלה.
תגידי, אני שואל אותה, אחרי שגמרה את כל המפיות של רשת קפה קפה, את רוצה להתחתן?
היא מהנהנת. בכל כוחה.
ותגידי, את מוצאת את עצמך משווה את כל מי שאת פוגשת בדייטים לאוהד?
שוב הנהון. הפעם מעורבב עם אשמה.
ותגידי, יכול להיות שיש משהו טוב בזה שהוא איתה ולא איתך? יכול להיות שזה קרה לטובה?
הגוף שלה מתכווץ לי מול העיניים כלא מאמין. זה הפספוס של החיים שלי, משה. אין בזה גרם של טוב. נפלתי ואני לא ממש מצליחה לקום, אתה מבין?
הפער בין השאלה שלי לתשובה שלה גרם לשנינו לשתוק קצת, וללגום שייק פירות קר עם קורטוב אכזבה.

לא אוהבים ליפול. נקודה
אנחנו לא אוהבים ליפול. נקודה. גם אם יגידו לנו שזה לטובה ועוד צירופים כבולים של רוחניקים. כשזה פוגע לנו בול בפוני אנחנו לא זוכרים את כל המילים המתיפייפות ורק מחפשים איך לברוח מהקרקעית, בדרכים אפקטיביות או בדרכים סטלניות. העיקר לצאת.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
המשפט התמים הזה שמופיע בספר בראשית מספר, כך לפי ספר הזוהר, את כל הסיפור עלינו, כי גם אנחנו מורכבים כך, אם נרצה ואם לאו. מגאות ושפל, מערב ובוקר והאמת היא שגם הסדר פועל עלינו באותה צורה. אף פעם לא הבנתי למה הצום מתחיל בערב ונגמר בערב וגונבים לנו עוד שעה, גם כניסת השבת. אבל זה בדיוק מה שאומר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", היינו המציאות הנקראת יום ומתארת את גדילתנו והתפתחותנו מורכבת משני מרכיבים הפוכים, כמו באטום ובחשמל כך גם ביממה – ערב ובוקר. והערב קודם.
מה זה אומר?
זה אומר שהמצב שאנחנו קוראים לו בחיים "חושך", "היעדר אור", "בעסה" או "דיכאון", שפל המדרגה הוא מציאות שמאפשרת את הזריחה ואת השמחה וההנאה ממנה. כנראה שמציאות של יום תמידי היתה תוקעת אותנו במקום ושהתפתחות אמיתית נמצאת בתנועה הזו, היומיומית, במאבק שבין האור לחושך. כי איך תוכל להוקיר ולא לאבד זוגיות אם לא איבדת? איך תוכל לפתוח את הלב אם לא שברו לך אותו? איך תוכל להיות אבא / אמא אם לא חווית איזשהו קושי בחיים?
מוזר הדבר, כמעט כל אדם שאני שואל אותו על הרגע המשמעותי והמכונן ביותר בחייו מספר לי סיפורים קשים. על מוות, פרידה, פיטורין, אכזבה. איכשהו הרגעים האלה מכוננים אותנו ולא הרגעים הטובים, מכשירים בנו כלים לגדול, להתבגר, לראות את הדברים אחרת, להוקיר את היש.

ואולי זה אותו הדבר?
והנה למרות ההפכיות הברורה לעיניים בין מושג הגאות לבין מושג השפל, הגאווה והענווה, הנה למרות הפער האינסופי ביניהם, מגלים לנו חז"ל סוד נפלא באומרם שגאות גימטריא שפל, כי שניהם עולים במספר 410. בכך רומזים הם לומר לנו כי שני הפכים מקורם תמיד מאותו השורש, שתכלית הרע להתהפך להיות הטוב המוחלט, שהחושך הוא זמן המכשיר כלים לאור שהגאוותן יעלה מעלה מעלה דרך השפלת עצמו, שהמוות הוא המאפשר את החיים, שהשפע הכי גדול יכול להפוך להיות פשע, שענג עלול להפוך לנגע וצרה לצהר.

ומה עם שירי?
שירי חשבה קצת ואז הודתה שהסיפור הזה קירב אותה לעצמה, למי שהיא באמת. שאחרי הפרידה מאוהד היא עזבה את התפקיד שעשתה בהצלחה רבה במשרד עורכי דין והיום היא מטפלת אלטרנטיבית. אני מאושרת ממה שאני עושה, היא אומרת. גם אל ההורים שלי ואחותי שיניתי את כל היחס, הפסקתי להיות הכועסת המתמידה. ואפילו אליו שם למעלה התקרבתי, היא אומרת ומחייכת אל הכיפה שעל ראשי. אני קמה כל בוקר ומודה לו שאני נושמת וחיה.
ומה עם אוהד, אני מקשה, גם על הפרידה מאוהד אפשר להודות?
היא מתבוננת עליי בעיניים שנדמעות עכשיו מחדש ואומרת "קשה לי להגיד את זה בקול רם, זה נשמע לי כמו הודאה באמת שאני לא מוכנה להודות עליה, אבל אולי בלי להיות מי שאני היום אני ואוהד לא היינו שורדים יחד. זה היה נגמר בצד הלא נכון של הרבנות".

מאת משה שרון מרצה לקבלה

אתר הבית : קבלה | לימודי קבלה | האתר ללימוד חוכמת הקבלה