לימוד קבלה באינטרנט

אי אפשר להבין קבלה

בכל פעם שהאדם רוצה ללמוד משהו - באוניברסיטה, בבית הספר או בכל מקום אחר, הוא בוחר ללמוד בצורה מסוימת שאליה הוא התרגל עם השנים. מאז שהוא ילד, הוא רגיל שכשהוא יושב מצד אחד וממולו עומד מישהו ומסביר או משרטט על הלוח, אז יש לו תבנית בראש, והוא רוצה להבין מה שהמורה מסביר. להבין על מה מדובר. עד כה מטרתו הייתה ללמוד פיזיקה או מתמטיקה, ועכשיו הוא בא ללמוד להתפתח רוחנית, מה ההבדל? הוא יושב ומנסה להבין. לא סביר בעיניו שיש דרך אחרת ללמוד.

אז גם עכשיו, אתה קורא את המאמר הזה ומנסה להבין. הסוד הוא, שאי אפשר להבין רוחניות.

כל אחד מאיתנו נמצא במדרגה רוחנית אחרת. כל אחד והדרגה שלו, נקרא לדרגה x, ואנחנו רוצים לעלות למדרגה y. לעשות את הקפיצה המיוחלת שלנו. להתפתח. הבעיה היא, שמה שחסר לנו בכדי לעבור מ- x ל- y איננו ידע. זה לא קשור להבנה. המדרגה הבאה של האדם מבחינה רוחנית לא קשורה לכמות ידיעותיו, או ליכולותיו האנאליטיות.

לדוגמא, אהבה. אני רוצה למצוא אהבה. אף פעם לא אהבתי. כמה ספרים אני נדרש לקרוא על אהבה בכדי לחוש אותה? כמה סרטים אני נדרש לראות? כמה קורסים אני נדרש לעבור בהצלחה? כולנו יודעים שאף אחד מהמאמצים הללו לא יקדם אותי למטרתי.

זה הסוד. אם היה בי במצב x משהו ששייך למצב y - כבר הייתי במצב y. אבל מכיוון שזה מצב עליון ממני, בשל יותר, אין לי יכולת לתאר לעצמי מה יש במדרגה הזאת. בגלל זה היא נקראת "המדרגה שמעליי".

נקודת המוצא שלנו היא שאני נמצא ב x והמורה שלי נמצא ב y.

האם סיפוריו של המורה על y מספיקים בכדי שאתקדם? האם כשאני נמצא ב   xאני יכול לדעת מה יחכה לי ב y ? האם אני יכול בכלל לרצות את y?

לא. אני יכול לרצות אך ורק את מה שמוכר לי. אני יכול לרצות את x+1. אני לא יכול לרצות את y. אני יכול לרצות משהו שנראה לי תוספת על x. אם הייתי רוצה את y, הייתי מקבל y.

מכאן נוכל להסיק שהמטרה שלנו איננה להבין את y אלא כדי לחפש בתוכנו רצון וקשר למדרגה אחרת. גבוהה ממך.

איך עושים את זה?

כמו אמא שנמצאת סביב הילד ומחכה שהוא יבקש לאכול. האם האוכל כבר מוכן? מוכן. מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לבשל את האוכל? הוא צריך להבין לפרטי פרטים ממה האוכל מורכב? הוא צריך לדעת כמה קלוריות יש בכל פרוסה? לא. הוא צריך לבקש מאמא אוכל. את כל השאר היא עושה. הוא רק צריך לדעת לבקש את הדבר הנכון.

איך מבקשים את הדבר הנכון?

השאלה היא, מה היקום רוצה לתת לי. כי אם אדע מה ברצונו לתת לי, אדע מה לבקש. אם אבקש משהו אחר, הוא לא יתן לי. אני צריך לבקש ממנו את הבקשה הנכונה.

דמיינו לעצמכם, אזרח מן השורה, שמגיע לפגישה עם ראש הממשלה ואומר "ראש ממשלה יקר, אני מעוניין שתאפשר לי כניסה למאגרי הנשק הגרעיני במדינה". מדוע? שואל אותו ראש הממשלה, "מכיוון שאני רוצה ללחוץ על הכפתור ולהשמיד את כל האנושות". האם ראש הממשלה יתן לו? ודאי שלא, מכיוון שיש חוסר השתוות צורה בין מה שאדם רוצה לקבל לבין מה שראש הממשלה רוצה לתת.

אבל אם יבוא אותו אדם לראש הממשלה ויאמר לו שאת כל הזמן שלו ואת כל הנכסים שלו הוא רוצה לתרום ולהשקיע עבור עניים ונזקקים, האם ראש הממשלה יסכים? ודאי.

זאת אומרת, מה שחסר לי זאת הבקשה הנכונה, התפילה הנכונה. ברגע שהיא תהיה, היא תתגשם. אני צריך, וזה בדיוק הסוד, להתאים את עצמי למה שהעליון רוצה לתת לי ולא למה שאני רוצה לקבל.

באתי ללמוד רוחניות, יש אנשים שחוו אותה והם כותבים לי ספרים. הם לא כותבים על מה שאני רוצה. אני מסוגל לרצות רק את מה שנמצא בתוך האגואיזם שלי ועוד קצת.

רוחניות לא נועדה שיבינו אותה. וכמה שננסה להבין אותה יותר, כך נמצא את עצמנו מיואשים יותר ויותר.

במהלך התהליך שאני עשיתי למדתי שלא משנה כמה חכם אתה. למה? כי שכל זה בסך הכל מערכת שמשרתת את האגואיזם. מחשבון של האגו. וכשמגיעים לדרגה רוחנית, מגלים שאין שם שכל ואין שם אגו. ולכן, שכל לא יכול לקדם אותנו כשמדובר ברוחניות. אז מה כן?

איך מתקדמים רוחנית?

הכח העליון, הבורא, הוא "כוח טוב ומטיב", כך מקובלים טוענים. אך מהי בדיוק ההטבה שהוא רוצה לתת לי? אם היה רוצה להטיב לי בכסף, היה כבר מטיב, אבל הוא לא מטיב. כנראה שמושג ההטבה עבורו הוא שונה. אז מהי ההטבה בשבילו?

-          הוא רוצה לתת לי את תכונתו. להיות משפיע כמוהו.

האם אנחנו מבינים איזו מתנה זאת?

הכח העליון רוצה לתת לי את גדלותו, את תכונתו, להיות גדול כמוהו, את תכונת ההשפעה. זאת המטרה. בשביל זה הוא ברא אותי, כדי להטיב לי. רק כשאנחנו בעצמנו נהפוך להיות משפיעים, נוכל להרגיש מה זה "טוב ומטיב". כרגע אין לנו כלים לכך, כמו שאמרתי, זה y בשבילנו.

לסיכום

קבלה לא מלמדת שום דבר חדש. זו הסיבה שבגללה אתה לא צריך להיות חכם. הקבלה בסך הכל עוזרת לקלף בתוכי את מה שהנשמה שלי כבר יודעת. עטינו עליה כל כך הרבה הסתרות, כל כך הרבה לכלוך, כל כך הרבה פחד וקליפות, כאילו איבדנו את הזיכרון.

 שירי היא בחורה בת 38, יפת תואר, ויש לה עוד כמה תארים. את הרגע הקשה ביותר בחייה היא לא שוכחת. זה קרה לפני 6 שנים. האיש שהיה אמור להיות עכשיו אב ילדיה, לחבוק אותה בלילות ולהתעורר לצידה בימים, מתעורר עכשיו עם מישהי אחרת. שתי טיפות דמעה שירי. והרגע הזה, נצרב בה ומנהל אותה בכל רגע ורגע. היא הולכת לישון איתו, עם אוהד, ומתעוררת איתו ושותה אותו בקפה.
פעם אחת היא ראתה אותו בפייסבוק, מחזיק את התינוק שלהם, ורק דמיינה איך הוא היה נראה בתצריף שלו ושלה.
תגידי, אני שואל אותה, אחרי שגמרה את כל המפיות של רשת קפה קפה, את רוצה להתחתן?
היא מהנהנת. בכל כוחה.
ותגידי, את מוצאת את עצמך משווה את כל מי שאת פוגשת בדייטים לאוהד?
שוב הנהון. הפעם מעורבב עם אשמה.
ותגידי, יכול להיות שיש משהו טוב בזה שהוא איתה ולא איתך? יכול להיות שזה קרה לטובה?
הגוף שלה מתכווץ לי מול העיניים כלא מאמין. זה הפספוס של החיים שלי, משה. אין בזה גרם של טוב. נפלתי ואני לא ממש מצליחה לקום, אתה מבין?
הפער בין השאלה שלי לתשובה שלה גרם לשנינו לשתוק קצת, וללגום שייק פירות קר עם קורטוב אכזבה.

לא אוהבים ליפול. נקודה
אנחנו לא אוהבים ליפול. נקודה. גם אם יגידו לנו שזה לטובה ועוד צירופים כבולים של רוחניקים. כשזה פוגע לנו בול בפוני אנחנו לא זוכרים את כל המילים המתיפייפות ורק מחפשים איך לברוח מהקרקעית, בדרכים אפקטיביות או בדרכים סטלניות. העיקר לצאת.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
המשפט התמים הזה שמופיע בספר בראשית מספר, כך לפי ספר הזוהר, את כל הסיפור עלינו, כי גם אנחנו מורכבים כך, אם נרצה ואם לאו. מגאות ושפל, מערב ובוקר והאמת היא שגם הסדר פועל עלינו באותה צורה. אף פעם לא הבנתי למה הצום מתחיל בערב ונגמר בערב וגונבים לנו עוד שעה, גם כניסת השבת. אבל זה בדיוק מה שאומר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", היינו המציאות הנקראת יום ומתארת את גדילתנו והתפתחותנו מורכבת משני מרכיבים הפוכים, כמו באטום ובחשמל כך גם ביממה – ערב ובוקר. והערב קודם.
מה זה אומר?
זה אומר שהמצב שאנחנו קוראים לו בחיים "חושך", "היעדר אור", "בעסה" או "דיכאון", שפל המדרגה הוא מציאות שמאפשרת את הזריחה ואת השמחה וההנאה ממנה. כנראה שמציאות של יום תמידי היתה תוקעת אותנו במקום ושהתפתחות אמיתית נמצאת בתנועה הזו, היומיומית, במאבק שבין האור לחושך. כי איך תוכל להוקיר ולא לאבד זוגיות אם לא איבדת? איך תוכל לפתוח את הלב אם לא שברו לך אותו? איך תוכל להיות אבא / אמא אם לא חווית איזשהו קושי בחיים?
מוזר הדבר, כמעט כל אדם שאני שואל אותו על הרגע המשמעותי והמכונן ביותר בחייו מספר לי סיפורים קשים. על מוות, פרידה, פיטורין, אכזבה. איכשהו הרגעים האלה מכוננים אותנו ולא הרגעים הטובים, מכשירים בנו כלים לגדול, להתבגר, לראות את הדברים אחרת, להוקיר את היש.

ואולי זה אותו הדבר?
והנה למרות ההפכיות הברורה לעיניים בין מושג הגאות לבין מושג השפל, הגאווה והענווה, הנה למרות הפער האינסופי ביניהם, מגלים לנו חז"ל סוד נפלא באומרם שגאות גימטריא שפל, כי שניהם עולים במספר 410. בכך רומזים הם לומר לנו כי שני הפכים מקורם תמיד מאותו השורש, שתכלית הרע להתהפך להיות הטוב המוחלט, שהחושך הוא זמן המכשיר כלים לאור שהגאוותן יעלה מעלה מעלה דרך השפלת עצמו, שהמוות הוא המאפשר את החיים, שהשפע הכי גדול יכול להפוך להיות פשע, שענג עלול להפוך לנגע וצרה לצהר.

ומה עם שירי?
שירי חשבה קצת ואז הודתה שהסיפור הזה קירב אותה לעצמה, למי שהיא באמת. שאחרי הפרידה מאוהד היא עזבה את התפקיד שעשתה בהצלחה רבה במשרד עורכי דין והיום היא מטפלת אלטרנטיבית. אני מאושרת ממה שאני עושה, היא אומרת. גם אל ההורים שלי ואחותי שיניתי את כל היחס, הפסקתי להיות הכועסת המתמידה. ואפילו אליו שם למעלה התקרבתי, היא אומרת ומחייכת אל הכיפה שעל ראשי. אני קמה כל בוקר ומודה לו שאני נושמת וחיה.
ומה עם אוהד, אני מקשה, גם על הפרידה מאוהד אפשר להודות?
היא מתבוננת עליי בעיניים שנדמעות עכשיו מחדש ואומרת "קשה לי להגיד את זה בקול רם, זה נשמע לי כמו הודאה באמת שאני לא מוכנה להודות עליה, אבל אולי בלי להיות מי שאני היום אני ואוהד לא היינו שורדים יחד. זה היה נגמר בצד הלא נכון של הרבנות".

מאת משה שרון מרצה לקבלה

אתר הבית : קבלה | לימודי קבלה | האתר ללימוד חוכמת הקבלה