מדע מדינה

ב-1907 אוסישקין הקים את 'כנסיית היישוב העברי' (או משהו כזה), שנתנה זכות הצבעה לכל אנשי היישוב החדש. הניסיון הזה לא החזיק מעמד יותר מידי, אבל זה היה תחילתו של תהליך של הקמת מוסדות דמוקרטיים ששיאם לאחר הקמת המדינה.

1882-1918 : זו התקופה בה הונחו היסודות למערכת הפוליטית והאידיאולוגית של הקהילה היהודית בארץ ישראל.

1918-1935 : תחילת ההיפרדות של הקהילה היהודית מהקהילה הערבית.

1936-1948 : גידול מספרי באוכלוסיה היהודית, המוסדות הלאומיים כבר די עצמאיים. זו התקופה שנקראת 'המדינה שבדרך'. המוסדות ששימשו לאחר הקמת המדינה הוקמו כבר בתקופה זו. 

האחריות של ממשלת המנדט היא בעיקר בנושאי בטחון וקביעת חוקי הגירה. בנוסף היא היתה אחראית על הנפקת מטבעות, סלילת כבישים וכו'. הנושאים החברתיים הפנימיים הושארו לקהילות השונות (היהודית והערבית). הקהילה היהודית היתה ממוסדת למדי, והערבים הרבה פחות.

מוסדות הציונות העולמית והסוכנות היהודית – התנועה הציונית בהגדרה מופשטת היא האנשים שהאמינו בפתרון של בית לאומי בא"י ליהודים כפתרון לבעיית היהודים בגולה. במעגל הרחב יותר היו יהודים שלא היו חברים ישירות בתנועה הציונית (או כי הם לא האמינו בפתרון טריטוריאלי כפתרון ארוך טווח או שהם לא האמינו בפתרון הספציפי של א"י) אבל תרמו כספים עבור פרוייקטים של התנועה. הסוכנות היהודית והמוסדות האחרים של הציונות איפשרו גם למעגלים הרחבים יותר לקחת בהם חלק מבלי להצטרף רשמית לתנועה הציונית. הפרלמנט של התנועה הציונית היה הקונגרס הציוני (שהיה די דמוקרטי), בתוך הקונגרס היתה ההנהלה הציונית (היתה הנהלה עבור היישוב והנהלה אחרת עבור ציוני הגולה). הסוכנות היהודית הוקמה ב-1929 בשביל לייצג את יהודי הארץ אל מול המנדט ואל מול יהודי העולם.

מוסדות היישוב – כנסת ישראל, שהפרלמנט שלה היא האסיפה הלאומית והרשות המבצעת היא הוועד הפועל. ממשלת המנדט פחדה מהעצמאות הפוליטית של הקהילה היהודית, ולכן היא העדיפה לראות ביהודים פשוט כעדה דתית נפרדת (בדומה לאופן ההסתכלות של העות'מנים). בפקודת העדות שהוציאה ממשלת המנדט נאמר שהממשלה מכירה בכנסת ישראל כנציגת העדה היהודית. במסגרת ההכרה העדתית הזו מתאפשר ליהודים בארץ שלא מזדהים עם המוסדות לפרוש מהם, ואכן החרדים פרשו. כתוצאה מכך יצא שכנסת ישראל מייצגת בפועל רק את אנשי היישוב החדש. ב-1920 נבחרת אסיפת החברים הראשונה, ולכולם ברור שלמרות שרשמית היא רק מייצגת דתית של הקהילה היהודית בפועל היא הרבה יותר מזה. בגדול ניתן לומר שהיו 3 גושים של מפלגות: פועלים סוציאליסטיים, הגוש האזרחי (ציונים כלליים-קפיטליסטים והרביזיוניסטים) והגוש הדתי לאומי.

המדינה בראשית הדרך

בתקופה הראשונה התייחסו למדינה כאל גאולה וימות המשיח (אפילו אנשים חילוניים), מה שהפך את המדינה לחזקה כי היא זכתה ללגיטימיות ציבורית רבה.

מוסדות המעבר

החלטת החלוקה של האו"ם מפרטת גם את הסדרי המעבר בשתי המדינות. עפ"י ההחלטה הזו כבר במרץ 48' הוחלט על הקמת המועצה הזמנית (זה נעשה כאמנה בע"פ בין המפלגות ללא בחירות או משהו כזה) ונקבע שייעשה ניסיון להכליל כמה שיותר גופים שהיו פעילים בתקופת היישוב במוסדות המעבר. זה הוביל לכך שהרכב המוסדות היה שיקוף של המוסדות שכבר היו קיימים.

מוסד אחד הוא מועצת העם, שהיה מורכב מ-12 חברי הנהלה של הסוכנות, שני הרבנים הראשיים ועוד (ניתן לראות פירוט מלא בלוח 1), סה"כ 37 חברים. במועצת העם נכללו גם חברי מפלגות שלא השתתפו במוסדות בתקופת המנדט, כמו החרדים או הרביזיוניסטים.

מוסד שני הוא מנהלת העם, שהיתה למעשה הממשלה. הגופים האלו כיהנו עד בחירות ינואר 49'. 

מבחן המעבר

קל להכריז על מדינה, אבל קשה לקיים מדינה שעונה על הדרישות שהוכרזו. השאלה הגדולה היתה האם המעבר לשלטון ריבוני יתקבל ע"י היישוב עצמו, לאור המאבקים הפנימיים ביישוב (הסזון, פרישת הרביזיוניסטים, העימותים בתוך כל מחנה ועוד ועוד). היו 3 מבחני מעבר עיקריים שהגדירו את הלגיטימיות של השלטון עד היום, שאם השלטון היה נכשל בהם סביר שהמדינה לא היתה קמה:

א.    אלטלנה (יוני 48'): לאלטלנה היו כל הסממנים של התחלת מלחמת אחים. עם זאת, הצדדים התנהגו באופן שמקבל את סמכות מוסדות המדינה וכך נמנעה מלחמת אחים. בבחירות 49' חירות השתתפה כרגיל, וזה סגר סופית את הנושא.

ב.     רצח ברנדוט (ספטמבר 48'): הלח"י רצח בירושלים (שעפ"י החלטת האו"ם היתה עיר בינ"ל) את הרוזן ברנדוט שהיה מתווך של האו"ם. כתוצאה מכך הממשלה מוציאה את הלח"י אל מחוץ לחוק, מציעה פרס כספי למגלי הרוצחים ומפעילה כלפיו את כל הכלים שהבריטים נהגו להפעיל. אמנם המעצר של אנשי הלח"י היה רפוי מאוד ולא מנעו מהם לצאת מהכלא כשהתחשק להם, ולבסוף אף חננו אותם, אבל מה שחשוב זה שהיתה פה הכרעה היסטורית של הלח"י (ושל האצ"ל בעקבותיו) להתפרק ולקחת חלק במוסדות המדינה.

ג.      פירוק הפלמ"ח (ינואר 49'): זהו מבחן פנימי בתוך מחנה הפועלים, וכשם שעלתה שאלה האם האצ"ל באלטלנה והלח"י בברנדוט מכירים במדינה כאן השאלה היא האם הפלמ"ח מכיר במדינה (ראשי הפלמ"ח רצו להישאר יחידה עצמאית במסגרת צה"ל). גם פה גברה ידו של בן גוריון וממשלתו, מטה הפלמ"ח פורק וראשיו פוטרו.

פרשת אלטלנה היא בעיקר מבחן על סוגיית המונופול על השימוש בכוח ועל הפגנת הבלעדיות של השלטון. פרשת ברנדוט נוגע בעיקר לסוגיית ניהול ענייני חוץ ובטחון באופן בלעדי ע"י המדינה ולהפגנת בלעדיות של השלטון. פירוק הפלמ"ח נוגע בעיקר להדגמה של כללי משחק דמוקרטיים (שכן הפלמ"ח היה תנועה של הסוציאליסטים, ומפ"ם רצתה להכריע את גורלו בתוך ההסתדרות כלומר בלי לערב את הרביזיוניסטיים ואת הדתיים אך בן גוריון סירב לכך). 

הבחירות היו אמורות להתקיים בסוף 48' אך הן נחו בגלל המלחמה לינואר 49'. העובדה שהתקיימו בחירות תוך זמן קצר יחסית מעידים על השרשת הרעיון הדמוקרטי. היו תביעות לא לתת זכות בחירה לעולים חדשים, לחרדים וכו' וכו' אך כמובן שהתביעה הזאת נדחתה ובכך נמחוק התביעות הבלתי דמוקרטיות שהיו בהתחלה.

שנתיים לאחר מכן הממשלה נפלה בעקבות סכסוכים ונערכות בחירות לכנסת השנייה. עיקר מערכת הבחירות היא מאבק בין מפ"ם לחרדים.

כמעט לא חקרו את הבחירות באותה תקופה, ולכן לא יודעים בדיוק עד כמה הבחירות היו נקיות. רצו שמועות על מתים שהצביעו, על עולים חדשים שקיבלו מעטפה עם פתק של מפא"י בפנים וכו', אבל אין שום דבר מבוסס. עם זאת לדעת גלנור כל הטענות שבאותה תקופה לא היה ניתן לזוז בלי פנקס אדום של ההסתדרות או כרטיס חבר של מפא"י הן מופרכות, שכן עובדה שלמפא"י מעולם לא היה אפילו 50% מהמושבים בכנסת. היתה אמנם מפלגה דומיננטית אבל היתה בחירה בין מפלגות שונות.

בהכרזת העצמאות נאמר שתיבחר אסיפה מכוננת שתנסח חוקה. בסוף החליטו שהאסיפה המכוננת תהיה גם הכנסת הראשונה, ולאחר מכן חוקקו את חוק המעבר לכנסת השנייה. היתה כוונה רצינית לנסח חוקה בסוף שנת 49', אבל זה אל יצא לפועל והתקבלה פשרת הררי. הפשרה עברה ברוב גדול בכנסת, כשבגדול ניתן לומר שכל המפלגות הגדולות יותר תמכו והמפלגות הקטנות (אלה שאינן מפלגות לווין של מפא"י) התנגדו. בפשרת הררי נאמר במפורש שהחוקה תהיה כתובה (כלומר זו לא תהיה כמו החוקה הבריטית), פשוט ינסחו אותה בחלקים. בפשרה נאמר ש'הפרקים יובאו בפני הכנסת במידה והוועדה תסיים את עבודתה' כלומר כבר אז היה ברור שזה יהיה תהליך ארוך. הפשרה מנוסחת בצורה מאוד מעורפלת: אין שום דבר בנוגע לפרוצדורה )לא ברור איך מחוקקים את חוקי היסוד האלה ומי צריך לאשר אותם), מהי הנוקשות שלהם, והשאלה הגדולה האם עד לסיום גיבוש החוקה לחוקי היסוד יש מעמד על. בנוסף צריך לזכור שהפשרה אינה חוק בפני עצמה אלא היא רק החלטת כנסת, כלומר המעמד של כל המנגנון הזה נחות לעומת חוק.

נימוקי המחייבים חוקה:

א.    במדינות חדשות החוקה יוצרת גשר בין ניסיון העבר לשאיפות לעתיד. במדינות דמוקרטיות יש חוקה כתובה, ובבריטניה החוקה מושרשת עמוק בשיטה.

ב.     חוקה היא ערובה לשלטון החוק.

ג.      החוקה תעזור להגיע להסכמה בין האזרחים ותעזור ליצור זיקה ישראלית חדשה.

ד.     חוקה מגינה על זכויות המיעוטים.  

ה.    חוקה תסייע ליציבות השלטון.

ו.       לחוקה ערך חינוכי משלה להנחלת הדמוקרטיה.

נימוקי השוללים:

א.    בחוקה מוסכמת יש תועלת, אבל בתנאים של מחלוקת היא רק מגדילה את המחלוקת או תהפוך לחוקה סמנטית.

ב.     מדינות קיבלו חוקות בסוף המהפכה, בעוד שישראל נמצאת בראשית המהפכה שכן רוב היהודים עדיין בדרך.

ג.      אפשר להעמיד משטר דמוקרטי בלי חוקה כתובה כמו בבריטניה או כמו שהיה בתקופת היישוב. די בחוקים רגילים בשביל לשמור על זכויות האזרח.

ד.     אין לכבול את רשויות השלטון יותר מדי, במיוחד בראשית הדרך.

נשיא המדינה אינו נבחר ישירות על ידי העם, חברי הכנסת בוחרים בו וזאת על מנת למנוע מצב שהנשיא יאלץ לנהל מערכת בחירות ולאחר מכן לתפקד בתפקידו הממלכתי. העדר התחרות או צמצומה למסגרת הכנסת מצמצמת את הבעיה.

מוסד הנשיאות עוצב בחופזה בראשית הדרך.

תפקיד 1: תפקיד סמלי – קבלות פנים ממלכתיות, הענקת גביע המדינה בכדורגל, וכו'

תפקיד 2: תפקידים בנוגע לרשויות האחרות – חוק מחויב בחתימת הנשיא על מנת שייכנס לתוקף. הנשיא נותן את הגושפנקה שלו לקיומו של החוק. ביחס לראשות המבצעת – החוק מגדיר את תפקיד הנשיא בכינון הממשלה ובמצב בו ראש הממשלה מתפטר. נשיא המדינה מטיל על אחד מחברי הכנסת את תפקיד הקמת הממשלה. יש שיקול דעת אולם מועט. בד"כ הנשיא הטיל את התפקיד על ראש המפלגה הגדולה ביותר אחרי הבחירות. ביחס לרשות השופטת: הנשיא חותם על מינוי שופטים, דיינים, קאדים וכו', וכמו כן חותם על חנינות לעבריינים. 

תפקיד 3: הנשיא כסמל – בהיסטוריה של מדינת ישראל היו נשיאים שונים, מידת הסמליות של הנשיאים השתנתה ביחס לאישיותם. במקרים מסוימים הנשיאים התערבו יותר בעניינים פוליטיים – הנשיא הרצוג למשל ניסה לקדם את שיטת הבחירות הבריטית בארץ. כמו כן הנשיא נתן חנינה מראש למעורבים בפרשת קו 300. בשנת 1982, בעקבות מלחמת לבנון ואירועי סברה ושתילה, היו לחצים בציבור להקים ועדת חקירה, הממשלה התנגדה וסירבה, לימים התברר כי הנשיא יצחק נבון איים בהתפטרות בפני רה"מ בגין במקרה ולא תקום ועדת חקירה. מימוש האיום היה הופך לנושא שנוי במחלוקת.

 תפקיד 4: סמכות החנינה – סמכות החנינה, שהיתה לנציב העליון בא"י המנדטורית נתונה בידי הנשיא. כמעט בכל המשטרים הדמוקרטיים – שלב שונה, לא משפטי במובן הרגיל של המילה, לשלב זה נכנסים כל השיקולים השונים שלא עומדים בפני השופטים כאשר באים לבקש חנינה. אותם שיקולים הם כלליים ולא מפורטים בחוק, עילות שיקול הדעת של הנשיא הם מהתחום של: שינוי לאחר המשפט (שינוי לא משפטי) וכו'. בהפעלת החנינה הנשיא שוקל עניינים שהם מעבר לגדר החקיקה והשפיטה, השיקולים הם לגופו של אסיר ופרסונליים, שיקולים הומניטריים ושיקולים של טובת הציבור. שני סוגי החנינה הם החנינה

הגישה לניתוח המוסדות היא גישה פונקציונלית מתקדמת – למוסדות יש פונקציות. אחד הדברים שעומדים היום במבחן זה המוסדות, מעמדם ויכולת תפקודם. נבדוק כיצד ממלאת הכנסת את תפקידה:

חל כרסום במעמדם של מוסדות ובמעמדו של הפרלמנט בכל הקשור לאמון הציבור. מידת אמון הציבור במוסד זה נמצאת בירידה ואינה עוברת את ה 50%, מדובר על עוינות ממש ולא רק חוסר אמון.

גילום הריבונות – הכנסת היא הגוף המגלם את הריבונות על פי התפיסה הדמוקרטית הייצוגית. חברי הכנסת שואבים לגיטימציה ישירה מן הציבור. מבחינה זו אין שלוש רשויות שוות. הכנסת היא לפחות ראשונה בין שווים, היא הגוף הנבחר. היא הרשות העליונה, קובעת את חוק המדינה ושואפת את הלגיטימציה מן הציבור. לגיטימציה במשטר דמוקרטי נתנת על ידי בחירות ולא באמצעים אחרים ולכן היא הלגיטימית מבין הרשויות. הבעיה שישנה אצלנו היא משום שחוקי היסוד לא הצטברו לכלל חוקה, נוצר קושי שהכנסת לא רק ראשונה בין שווים ולא רק הגוף הראשון, היא כל יכולה. אין מגבלות על חקיקת הכנסת.