משה שרון

יש כמה משפטים כבולים ששזורים לנו בדיבור עד כדי כך שאנחנו לא מבינים מה אנחנו אומרים, אחד מהם הוא המשפט המוכר: "כי האדם עץ השדה" שנאמר בספר דברים.
תגידו, במה בדיוק האדם דומה לעץ, במראה? בתכונות? בפירות?
כי אם היה כתוב "כי האדם לא דומה אפילו לעץ השדה" זה גם היה נכון. העץ לא בתנועה, אני כן בתנועה. העץ שולח שורשים אני ממש לא. העץ לא מדבר ואני כן.
התרגלנו להגיד את זה אבל המשפט הזה לא פשוט כמו שהאוזן שלנו מתייחסת אליו.

חג לעצים?
נבין זאת בהמשך בהרחבה אבל בואו נענה כבר עכשיו: האדם צריך להדמות לעץ השדה בשתי דרכים: חיבור והתפתחות פנימית.

חיבורים חיבורים
במקורות לא מופיע טו' בשבט כראש השנה לאילנות אלא כראש השנה לאילן. אילן אחד. אילן פירושו בשפת הקבלה - חיבור בין שמים וארץ. למעשה, כל מה שהאדם צריך לעשות במהלך חייו זה חיבורים . חיבורים בין שמים לארץ.
הדוגמא לחיבור שאנו עושים וגם הכי מתאימה לט"ו בשבט – האדם אוכל. עצם האכילה היא חיבור בין מדרגות (המדבר אוכל את הצומח והחי, החי את החי והצומח וכו').
ע"י אכילה אני לוקח משהו שנמצא מחוצה לי ולא שייך לי ומכניס אותו לתוכי. אם אתה מכניס גוף זר הגוף שלך מתנגד לו בד"כ, אז למה הוא לא מתנגד לאוכל? כי יש לו כלים פנימיים לעשות את החיבור הזה כשהאוכל הוא מזן שטוב לו, והחיבור הזה יוצר דבר חדש. החיבור זה מה שנותן לאדם את החיות שלו. כשהוא אוכל הוא מחבר ומקבל מזה חיות.
כתוב אפילו על הקב"ה בכבודו ובעצמו שמאז שסיים לברוא את העולם, הוא יושב בשמים ומזווג זיווגים. מה זאת אומרת? הוא עושה שידוכים? לא מדויק. הוא מחבר. זיווג פירושו חיבור.

איפה הראש שלך?
למעשה, כל עבודתו של האדם היא לחיות הלכה למעשה בתווך הזה שבין שמיים לארץ. מצד אחד, כמו עץ, הגוף שלו חייב להיות נטוע בקרקע, שורשיו עמוקים, וכמה שיותר - יותר טוב, ומן הצד השני, כמו עץ, הוא צריך לנסוק לשחקים.
הרב יהודה אשלג לא היה מקבל תלמידים שלא עבדו ולא היו נשואים, לא בגלל האיסור של לימוד הקבלה מעל גיל 40. אלא הוא היה אומר כך: הקב"ה רוצה לפתח אותך, לגדל את הענפים שלך, להעלות אותך מעלה מעלה אבל בשביל זה אתה צריך קרקע. כי אם אתה קופץ על קרקע בוצית, יוצא שאתה קופץ נמוך מאוד. בשביל לקפוץ גבוה אתה צריך קרקע יציבה. זה בדיוק סוד האילן. האדם צריך לחיות את העולם הזה בכל רמ"ח איבריו. האדם חייב להיות מחובר בטבורו לארץ. חייב. לא שכל רגע הוא יכול לרחף בכל מקום.

שמע ישראל
אחת הנקודות היותר משמעותית שבמהלכן עושה האדם חיבור בין שמים לארץ - "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" מה זאת אומרת?
יקוק זה שם ה' שמסמל את החלק הגבוה ביותר באלוקות. הגימטריא של שם ה' (יקוק) היא 26. החלק התחתון נקרא אלוקים או אדנות. למה? כי אלוקים מסמל את מידת הדין, חוקי העולם הזה "הטבע" בגימטריא = אלוקים, זה שם שמגלה לנו שריבוי הכוחות שמתגלים בטבע הם למעשה כוחותיו, אדני מהמילה דין. אדני בגימטריא 65.
שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד. פירושו ד' ואלוקים שנראים לך בעיניים שלך נפרדים - דע שהם אחד. בגימטריא - שם יקוק' ושם אדני יוצא ביחד 91 , גימטריא של אילן. אילן זה 91. למרות שבעולם שלנו נראה פירוד. האחדות הזאת בין שמים לארץ בין הענפים שקשורים למעלה לרוח ושורשים שקשורים לתחתון החיבור הזה נקרא עץ או אילן.
לסיכום הרעיון הראשון של האילן: האילן עושה חיבור בין שמים וארץ וזה מה שאדם צריך לעשות בכל רגע ורגע כשהוא מברך, אוכל, מתעורר או ישן, זה מה שצריך לעשות בכל רגע. חיבורים בין שמים וארץ.

ומה החלק השני?
מה שמסמל יותר מכל את דרגת הצומח - צמיחה קמילה, צמיחה קמילה, למעשה הוא גדל ע"י זה שהוא קמל. זה בדיוק מה שכתוב על סוכות - צא מדירת קבע ודור בדירת ארעי (גם צא בגימטריא 91 כמו אילן|), פירושו בקבלה, כמו "לך לך מארצך" - צא מהרצון שאותו אתה מכיר, למקום חדש שאני אראה לך, מה זה המקום הזה? מה זאת הארץ החדשה הזאת? הוא לא יודע. אך קודם צא. מה זה ה"צא" הזה? הצא הזה הוא סוד ההתפתחות.
סוד ההתפתחות
התורה לא משווה סתם "כי האדם עץ השדה". הרי לא רק שהאדם צריך לעשות חיבורים כמו האילן אלא הוא צריך גם כל הזמן להיות בתהליך של התפתחות, כל הזמן. הרבי מקוצק היה אומר לתמידיו "המתפלל היום רק משום שהתפלל אתמול - רשע טוב ממנו." זאת אומרת - יש פה איזה ציווי פנימי לאדם שלמרות הטבע שלו ששואף לחפש את המוכר והנוח, הוא צריך לעשות פעולה של התנגדות לטבע הפנימי שלו ולחפש דווקא איך השינוי יכול לעשות לו חיבורים. הקב"ה לא ציווה רק את אברהם ללכת, אלא את כולנו. אז לאן ללכת? לפסיכולוג? לרב? לאן?
לך לך, אומר לו הקב"ה, אל עצמך.

שדה של כוונות
לפי הקבלה, העולם שלנו לא מורכב מאנשים, עצים, בתים מכוניות או בעלי חיים אלא משדה של כוונות. שינוי המקום בשדה הוא תוצאה משינוי הכוונה והאדם הוא צריך לזוז בשדה הזה. כי התיקון שלו הוא בכל השדה. בד"כ מה שקורה זה ששמים את האדם במקום מסוים והוא נשאר שם ומתקבע, באותה תפיסה, באותה ראיה. תופס מקום בשדה.
לך לך פירושו שאסור לי לתפוס מקום. לתפוס מקום זה להפוך את המקום לממשי. האדם חושב שהמקום שלו זה הוא. זה לא נכון. אני זה כל השדה. המקום הזה זה לא אני . זה רק מקום בתוך האני. מקום בשפת הקבלה פירושו חסרון. אני חושב שבזמן שיש לי, בהשכלה שרכשתי, בכישורים שיש לי, בעבודה שמצאתי ובמדינה שאני גר, כל זה נקרא "המקום שלי". כרגע אני מרוויח 10,000 ₪ בחודש. זה המקום ששמו אותי כרגע, בשדה. אבל זה לא בהכרח המקום שלי. זה המקום הספציפי שאני עכשיו בשדה. יכול להיות שאני אהיה במקום אחר, ברגע אחר. יכול להיות שברגע אחד אדם יכול לרדת מנכסיו ולהרוויח 0 ₪ וברגע אחר האדם יכול להרוויח 200,000 ₪ בחודש. במי זה תלוי? מה הבעיה? שאני תופס מקום בשדה.
האילן למרות שהוא עומד ולא זז - הוא נמצא בשינוי מתמיד. האדם יכול לטוס במשך 10 שעות, לעבור 3/4 כדור הארץ ובפנים לא לעשות שינוי פנימי אחד. אדם יכול להצמיד רגלים בבית הכנסת בתפילה ולא לזוז, אבל בפנימיותו הוא יכול לעבור הרבה מצבים באמצע.
שינוי המקום מבחינה רוחנית נקרא שאני מתגלגל. מה שקראתי לו קודם "חיים עכשיו נחשב בעיניי מוות. כשאדם מטיל ספק במקומו ושואל: האם מה שאני יודע זה נכון או שהתרגלתי ואני כבר לא שואל שאלות?
דווקא כשאתה מטיל ספק במקום שלך אתה עץ השדה. אנשים שלא מרוצים מהחיים שלהם, שלא מצאו את עצמם הם אנשים שעושים עבודה, לא נחים לרגע, הם רק שואלים ונוברים ללא הפסקה. למה? כותב הרמח"ל במסילת ישרים שאם אדם לא יתבונן במצבו הוא ימצא את עצמו ממשיך במהלך הרגלו כעיוור באפילה עד שיפול לתהום, פול גז בניוטרל, חושב שהוא מתקדם ומרוויח ופועל אבל הכל נופל לקליפות ולא נשאר לו כלום, לא שמחה ולא שום דבר אחר. " לך לך מארצך" פירושו צא מהרצון שלך, צא ממה שאתה מכיר, צא ממולדתך, מבית אביך, מכל החינוך שקיבלת, מכל מה שאתה יודע, יכול להיות שתחזור לזה עוד הפעם בשלב הבא. כמו העץ. שקמל וצומח שוב, שממתפשט בשלכת ומתלבש באביב.
המציאות היא תמיד התפתחותית, לא תקועה במקום, ובאמצע, בהתפתחות, לא תמיד אנחנו מרוצים. כמו שכדי שזחל יהפוך לפרפר הוא חייב להיות גולם באמצע ככה כדי שילד יהפוך להיות מבוגר הוא חייב להיות גולם בגיל ההתבגרות. אין ברירה אחרת.
מי הוא נגד התפתחות? האגו, הוא מחפש את המוכר את הנוח, אל תזיז אותי מהמקומות שלי. אם יש משהו שמסמל יותר מכל את החיבור הזה של האדם שנקרא כי האדם עץ השדה זה שבכל רגע הוא עושה חיבורים ממקום אחר בשדה. זו אותה אישה שהוא נשוי לה, אבל כל רגע ממקום חדש.

איך עושים את זה פרקטית?
מה שעוזר לאדם לעשות את זה: נתינה לאחרים או שירות של הזולת. אני עובר הרבה תהליכים עם עצמי כשאני עובד בעבודתי כמאמן ואני שומע את התהליכים שהם עוברים ואני שם את עצמי באותה נקודה ומנסה באמת לעזור להם. מה שעוזר לי להצליח לעזור להם שכאני שם מתערבב עם הזולת שלא חי חיים כמוני. והחיים שלו יכולים להיות רחוקים מהחיים שלי.
עדין, בזה שאתה מצליח להתערבב איתו הוא נותן לך כלים ממקום אחר, מאזור אחר, שאח"כ בגלגול הבא שלך אתה כבר לא תצטרך לעבור שם בכלל. קנית את הכלים האלה. זה מביא אותך למקום מבפנים.
האם זה לא מסוכן להתערבב עם כל אחד?
אני אומר שהקב"ה מזמן לנו בכל רגע הזדמנויות לחיבורים שלא קל לנו איתם - עכשיו דע את העבודה שלך, דע שגם פה יש לך עבודה של חיבור. אם הקב"ה זימן לך את המקום הזה אל תבהל, כי מתוך זה יוולד חיבור חדש.

לסיכום:
דוד המלך כותב בתהלים: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. אם מקיימים את 2 התנאים האלה של חיבור והתחדשות התוצאה היא פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול. כי ממה העלה נובל? ממה האדם נובל? עלה נובל כשהוא לא מחובר לקרקע ולשמש וכשאין לו מים חדשים. הוא מתייבש כי אין משהו שמחייה אותו.
ומה מחייה אותי ? חיבור והתחדשות. זה סוד האילן מתחבר, מתחדש.

חג טו' בשבט שמח, מלא בחיבור והתחדשות.

האזנה לשיעור לכבוד טו בשבט לחצו : כי האדם עץ השדה | סודות ההשוואה בין אדם לאילן | שיעור להאזנה

 שירי היא בחורה בת 38, יפת תואר, ויש לה עוד כמה תארים. את הרגע הקשה ביותר בחייה היא לא שוכחת. זה קרה לפני 6 שנים. האיש שהיה אמור להיות עכשיו אב ילדיה, לחבוק אותה בלילות ולהתעורר לצידה בימים, מתעורר עכשיו עם מישהי אחרת. שתי טיפות דמעה שירי. והרגע הזה, נצרב בה ומנהל אותה בכל רגע ורגע. היא הולכת לישון איתו, עם אוהד, ומתעוררת איתו ושותה אותו בקפה.
פעם אחת היא ראתה אותו בפייסבוק, מחזיק את התינוק שלהם, ורק דמיינה איך הוא היה נראה בתצריף שלו ושלה.
תגידי, אני שואל אותה, אחרי שגמרה את כל המפיות של רשת קפה קפה, את רוצה להתחתן?
היא מהנהנת. בכל כוחה.
ותגידי, את מוצאת את עצמך משווה את כל מי שאת פוגשת בדייטים לאוהד?
שוב הנהון. הפעם מעורבב עם אשמה.
ותגידי, יכול להיות שיש משהו טוב בזה שהוא איתה ולא איתך? יכול להיות שזה קרה לטובה?
הגוף שלה מתכווץ לי מול העיניים כלא מאמין. זה הפספוס של החיים שלי, משה. אין בזה גרם של טוב. נפלתי ואני לא ממש מצליחה לקום, אתה מבין?
הפער בין השאלה שלי לתשובה שלה גרם לשנינו לשתוק קצת, וללגום שייק פירות קר עם קורטוב אכזבה.

לא אוהבים ליפול. נקודה
אנחנו לא אוהבים ליפול. נקודה. גם אם יגידו לנו שזה לטובה ועוד צירופים כבולים של רוחניקים. כשזה פוגע לנו בול בפוני אנחנו לא זוכרים את כל המילים המתיפייפות ורק מחפשים איך לברוח מהקרקעית, בדרכים אפקטיביות או בדרכים סטלניות. העיקר לצאת.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
המשפט התמים הזה שמופיע בספר בראשית מספר, כך לפי ספר הזוהר, את כל הסיפור עלינו, כי גם אנחנו מורכבים כך, אם נרצה ואם לאו. מגאות ושפל, מערב ובוקר והאמת היא שגם הסדר פועל עלינו באותה צורה. אף פעם לא הבנתי למה הצום מתחיל בערב ונגמר בערב וגונבים לנו עוד שעה, גם כניסת השבת. אבל זה בדיוק מה שאומר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", היינו המציאות הנקראת יום ומתארת את גדילתנו והתפתחותנו מורכבת משני מרכיבים הפוכים, כמו באטום ובחשמל כך גם ביממה – ערב ובוקר. והערב קודם.
מה זה אומר?
זה אומר שהמצב שאנחנו קוראים לו בחיים "חושך", "היעדר אור", "בעסה" או "דיכאון", שפל המדרגה הוא מציאות שמאפשרת את הזריחה ואת השמחה וההנאה ממנה. כנראה שמציאות של יום תמידי היתה תוקעת אותנו במקום ושהתפתחות אמיתית נמצאת בתנועה הזו, היומיומית, במאבק שבין האור לחושך. כי איך תוכל להוקיר ולא לאבד זוגיות אם לא איבדת? איך תוכל לפתוח את הלב אם לא שברו לך אותו? איך תוכל להיות אבא / אמא אם לא חווית איזשהו קושי בחיים?
מוזר הדבר, כמעט כל אדם שאני שואל אותו על הרגע המשמעותי והמכונן ביותר בחייו מספר לי סיפורים קשים. על מוות, פרידה, פיטורין, אכזבה. איכשהו הרגעים האלה מכוננים אותנו ולא הרגעים הטובים, מכשירים בנו כלים לגדול, להתבגר, לראות את הדברים אחרת, להוקיר את היש.

ואולי זה אותו הדבר?
והנה למרות ההפכיות הברורה לעיניים בין מושג הגאות לבין מושג השפל, הגאווה והענווה, הנה למרות הפער האינסופי ביניהם, מגלים לנו חז"ל סוד נפלא באומרם שגאות גימטריא שפל, כי שניהם עולים במספר 410. בכך רומזים הם לומר לנו כי שני הפכים מקורם תמיד מאותו השורש, שתכלית הרע להתהפך להיות הטוב המוחלט, שהחושך הוא זמן המכשיר כלים לאור שהגאוותן יעלה מעלה מעלה דרך השפלת עצמו, שהמוות הוא המאפשר את החיים, שהשפע הכי גדול יכול להפוך להיות פשע, שענג עלול להפוך לנגע וצרה לצהר.

ומה עם שירי?
שירי חשבה קצת ואז הודתה שהסיפור הזה קירב אותה לעצמה, למי שהיא באמת. שאחרי הפרידה מאוהד היא עזבה את התפקיד שעשתה בהצלחה רבה במשרד עורכי דין והיום היא מטפלת אלטרנטיבית. אני מאושרת ממה שאני עושה, היא אומרת. גם אל ההורים שלי ואחותי שיניתי את כל היחס, הפסקתי להיות הכועסת המתמידה. ואפילו אליו שם למעלה התקרבתי, היא אומרת ומחייכת אל הכיפה שעל ראשי. אני קמה כל בוקר ומודה לו שאני נושמת וחיה.
ומה עם אוהד, אני מקשה, גם על הפרידה מאוהד אפשר להודות?
היא מתבוננת עליי בעיניים שנדמעות עכשיו מחדש ואומרת "קשה לי להגיד את זה בקול רם, זה נשמע לי כמו הודאה באמת שאני לא מוכנה להודות עליה, אבל אולי בלי להיות מי שאני היום אני ואוהד לא היינו שורדים יחד. זה היה נגמר בצד הלא נכון של הרבנות".

מאת משה שרון מרצה לקבלה

אתר הבית : קבלה | לימודי קבלה | האתר ללימוד חוכמת הקבלה

הוא יושב מולי, בחור רציני, גבוה, שיער שחרפור משוח לאחור, קולו בס רדיופוני ואומר "אני צריך לפחד קצת. אין בי פחד" עיניו מישירות אלי מבט אמיתי, הוא לא מזייף את המשפט, לפני שאמר זאת חשבתי שארבעים שנות חייו העניקו לו קצת יותר חכמת חיים מלרוב בני גילו, עכשיו אני פחות חושב כך ומתחיל להרצות לו על כמה שהפחד הופך אותנו קטנים וחלשים, ושכמה אני מעריך את היוזמה והבטחון העצמי שהפגין.
אתה לא מבין אותי הוא פוסק ומוציא סיגריה מהתיק שלו, פחד זה דבר חיובי.
חיובי, אני חוזר אחריו.
כן, חיובי, אי אפשר להתנהל בחיים בלי פחד, תראה אותי למשל, אם היה לי מינימום של פחד בטח הייתי מפסיק מעשן, אתה יודע.
הצהיר והדליק.
אתה מבין, יש בתוכי איזה סרטן קטן כזה, לא פעיל עדיין, לכולנו יש תאים סרטניים כל הזמן הרי, והוא יושב שם ומחכה לרגע לפרוץ, אתה קולט את זה?
אני קולט את זה, אמרתי, בגלל זה אני לא מעשן.
אז אני, מר שרון, מנשים אותו, מאכיל אותו, מפנק אותו, שיגדל קצת, למה לא?
האם אוזניך שומעות את מה שפיך אומר?
כן
אז למה אתה עושה את זה?
אין בי פחד, הוא חוזר על המנטרה, זו הבעיה שלי בחיים. יש אנשים שהפחד משתק אותם, אותי הוא אפילו לא מדגדג.
אז זה טוב, לא? אני מנסה את מזלי שוב, כל הקטע הזה של פחד משתק, היית רוצה אותו?
תגיד, הוא מוותר על הקו הרגיל שלו, למה זה טוב שיש לנו מערכת עצבים? חשבת על זה פעם?
לא ממש
תחשוב רגע, רק בגלל העצבים אנחנו מרגישים כאב. יכולנו בלעדיהם לא לחוות כאב בכלל, לא הרבה יותר טוב?
לא יודע, לא חשבתי על זה.
ברור שלא יותר טוב, מה קורה לך? בלי מערכת עצבית היית יכול לשבת על הכסא שלך בבית, מתחתיך מדורה והיית נשרף כולך בלי להרגיש. הכאב הוא רמזור, תמרור אזהרה, שאומר לך לזוז. גם הפחד הוא תמרור אזהרה. פחד זה טוב. אף פעם לא אמרו לכם את זה בלימודי פסיכולוגיה? לא דיברו שפחד זה טוב?
רגע, רגע, אני מתחיל להבין לאן אתה חותר. בוא נסכם שפחד הוא הכרחי להישרדות, בסדר?
מסכים.
אצלנו אומרים, שהבעיה זה לא הפחד אלא הפחד מהפחד, הדאגה מהדאגה, יסורי המצפון על הכשלון ולא הכשלון בעצמו.
מה הקשר?
אני כן יכול להבין שהפחד בעצמו הוא לא הבעיה. אבל פחד בחיים הרגשיים – רוחניים של האדם הוא מניע מאוד מאוד נמוך, מסכים?
נגיד.
למה נגיד? אם תשאר עם אשתך בגלל הפחד להשאר לבד, זה לא מניע נמוך?
בסדר, מקבל. הלוואי שהיה אפילו את זה, אולי לא הייתי מתגרש.
אז הייתי מגדיר את זה כך: יש פחד ויש יראה. פחד זה מניע נמוך מאוד שבעיקר שייך לחלק הבהמי וההישרדותי, אבל ישנה גם יראה, שמשמעותה, כבוד או חשיבות.
מה הקשר?
הקשר הוא שזה הפחד היחיד ששנינו מסכימים עליו, זה פחד לא להיות אני במובן הגבוה של המילה, לפספס את עצמי. ואת הפחד הזה דוקא כן יש לך.
איך הגעת למסקנה הזו?
כי אתה פה. באת כי אתה ירא לאבד את עצמך, את הקשר עם האמת של עצמך.
לא חשבתי על זה ככה.
אתה לא מפחד מהמוות או מלאבד אנשים, אתה לא מפחד להזדקן או ממה יחשבו עליך. זה מדהים בעיניי שעלית מעל הפחדים הללו.
זה מעניין מה שאתה אומר. אל תעלב, אבל באתי ממשפחה דתית ואחת הסיבות לחילוניות שלי זה זה. אני לא מפחד ממה אנשים יחשבו וגם לא מפחד ממנו ומהגיהנום שלו. שיפחידו את עצמם לא אותי.
רגע, אבל גם אצל דתיים יש פחד ויש יראה אתה יודע. אפשר לשמור שבת בגלל הפחד מהעונש או בגלל שזה חשוב לך ואתה מחובר לזה בכל רמ"ח איבריך.
אני תמיד אומר להם את זה, שיפסיקו לפחד ויתחילו לחיות את אלוהים במקום למות אותו.
אתה רואה?
מה אני רואה?
שיש לך פחד, שלמה המלך אמר "אשרי אדם מפחד תמיד". האדם צריך לפחד, השאלה היא רק ממה הוא מפחד. יש לך פחד לאבד את עצמך, את האמת שלך. הפחד שלך הוא גבוה יותר מהפחד ההשרדותי. הוא יראה ולא פחד רגיל. יש אנשים שהפחד מעונש הוא הדחף שלהם ויש אנשים שהפחד מלאכזב את עצמם דוחף אותם קדימה. אצלך זה פחד גבוה אבל ודאי שיש לך פחד.
הוא מסתכל עליי במבט של חושב. מחפש שמץ של דתיות כפייתית בתשובתי ולא מוצא. רגע לפני שמסתיימת הפגישה והוא הולך לדרכו עם תובנות חדשות, סיגריה נשלפת ואחריה המצית, מחכה להדלק מיד לכשיצא מהמעלית, אני שולף את רבי נחמן מחפיסת הקלפים וצועק אחריו "והעיקר לא לפחד כלל". הוא מחזיר מבטו לאחור ומחייך, הסיגריה נזרקת לפח יחד עם המצית. נועם התחיל היום לעשן כנראה יראה לייט.

מאת משה שרון מרצה קואצ'ינג ומרצה קבלה

אתר הבית : www.mo6.co.il